אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה) חידושים למסכת מעילה

תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר

חידושים למסכת מעילה

הארה

שובי נפשי למנוחיכי כי ה' גמל עליכי.

דף ב.

גמ' קתני קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם פשיטא, ראיתי מקשין כאן הרי לקמן ע"ב יש מחלוקת בזה בין רבה ורב יוסף דלרבה מועלין רק מדרבנן ולרב יוסף מדאורייתא וא"כ איך שייך להקשות בזה פשיטא, ממנ"פ אי קסבר תנא דמתניתין דמועלין בהם מה"ת א"כ הא גופא טובא קמ"ל דמועלין מה"ת, ואי קסבר דהמעילה היא מדרבנן ודאי דטובא קמ"ל דעכ"פ מדרבנן איכא מעילה שחז"ל גזרו בהו מעילה, ולענ"ד דקושית הש"ס היא לרב יוסף והרי השמ"ק כתב דגם הצריכותות הם רק אליבא דרב יוסף לחודיה כמו שיתבאר, וכיון דהמקשה לא ידע עדיין מסברת רבה דכמאן דחנקינהו דמי ולא ידע כלל דרבה פליג על רב יוסף בזה משו"ה פריך שפיר פשיטא דמהיכא תיתי דלא למעול בהן, ומשני סד"א כיון ששחטן שלא במקומן כמאן דחנקינהו דמי כדסבר רבה באמת ואין בהם מעילה קמ"ל, ובסוף באמת נשאר רבה בתיובתא לקמן בסוגיא ולענ"ד דברים ברורים הם:

שם

אבל דרום נהי דאינו ראוי לקדק"ד אבל ראוי הוא לקק"ל, תימה וכי משום כך יהיו מועלין בהם מה"ת וכו' ואומר מורי הר"פ דכיון דראוי לקק"ל א"כ יש לו הכשר במקום אחר ואיקרי פסולו בקודש, דמשמע וכו' דכל דפסולו בקודש אם עלה לא ירד א"כ קדשי ה' קרינא בהו ואית בהו מעילה עכ"ל השמ"ק כאן בשם תוס', ומכאן ראיה נמי למש"כ לעיל דהמקשן והתרצן אליבא דרב יוסף קיימי דהרי מעילה דרבנן גם בקדשים שמתו איכא ומאי משני, וע"כ לומר דאליבא דרב יוסף קאי ולרבה באמת מעיקרא לק"מ דהא גופא טובא קמ"ל תנא דאיכא מעילה מדרבנן, ועיין בדברינו לקמן ע"ב ודו"ק:

והנה לכאורה הא דאמרינן דבשינוי מקום איכא מעילה מה"ת הוא דוקא אליבא דר"ש לקמן ע"ב דאם שחט בדרום ובלילה אם עלו לא ירדו אבל לר"י דס"ל אם עלו ירדו ליכא מעילה מה"ת, אבל מהתוס' נדה (דף מ' ע"ב) נראה דאפי' למ"ד אם עלו ירדו נמי איכא מעילה מה"ת, דהרי כתבו שם לר' יהושע דאיהו ס"ל דחטאת שנשחט חוץ למקומו תרד עיי"ש ואפ"ה אמרינן כאן אליביה גופא דמעילה זו מה"ת היא ולא כמאן דחנקינהו דמי ועיין במנחות (דף ע"ט), וצ"ל דלא תליא זה בזה דלענין אם עלו ירדו איכא מיעוטא דקראי דזאת תורת העולה דאם עלו ירדו אבל מ"מ מודה ר' יהודא דאית בהו מעילה, אלא דלפי"ז קשה לכאורה סוגית הש"ס דלקמן ע"ב בפלוגתא דרבה ורב יוסף דס"ל לרבה בשחט בדרום אם עלתה תרד, ופריך הש"ס לרבה ממשנתינו דמועלין בה ואם איתא דאם עלתה תרד אמאי אית בה מעילה והוצרך לשנויא מאי מעל מדרבנן אלמא דהסוגיא ס"ל דתליא זה בזה, אבל באמת אין כאן קושיא דודאי לרבה דס"ל לר"ש נמי אף דלית ליה מיעוטי דזאת היא העולה וס"ל לר"ש דאפי' פסול שלא הו"ל שעת הכושר נמי אם עלה לא ירד וה"ה לר' יהושע דס"ל בפ' המזבח מקדש בראשו דאית ליה ריבויא דכל שפסולו בקודש אם עלה לא ירד, ועכ"ל הא דשחיטת דרום אם עלה ירד הוא משום דכמאן דחנקינהו דמי והו"ל כנבלה כדאמר הש"ס בהדיא, ודאי לדידיה אי אפשר להיות מועלין בו מה"ת, וזהו עומק כונת התוס' לקמן ע"ב ד"ה אלא לרבה קשיא ע"ש ודו"ק, אבל לרב יוסף דלר"ש כיון שמרבה כל שפסולו בקודש שאם עלה לא ירד ה"ה שחיטת דרום נמי דלא כמאן דחנקינהו דמי, הרי לדידיה שפיר יש לומר דאף לר' יהודא ולר' יהושע לדעת התוס' בנדה שם דס"ל דאם עלה ירד בשחיטת דרום, מ"מ לענין מעילה מועלין בהם מה"ת כיון דלענין מעילה ליכא מיעוט כמו לענין הורדה מאת המזבח, העולה מדברינו דלרב יוסף בכל הני דס"ל דירדו מ"מ מועלין בהן מה"ת דלא תליא זב"ז, ובזה א"ש הא דאמרינן דלענין מעילה קיבל בדרום הוה ריבותא דמ"מ מועלין יותר משחט בדרום וקבל בצפון, ולענין הורדה ממזבח הסברא היא איפכא דכל דתחילת עבודה היתה בהכשר עדיף טפי ולפמש"כ א"ש דלאו הא בהא תליא, ומ"מ לרבה הכא לענין מעילה ג"כ הסברא הוא איפכא ובשחט בדרום הוה הריבותא טפי דמועלין בו, אע"ג דכמאן דחנקינהו דמי, אבל בקיבל בדרום הרי לאו כחנקינהו דמי כיון דהשחיטה בהכשר נעשה, אלא דלפי"ז לרבה יהיה מתניתין זו ואצ"ל זו דבשחט בדרום המעילה היא רק מדרבנן ובקיבל בדרום המעילה היא מה"ת אפי' לר' יהודא דאם עלו ירדו וכמו שנתבאר ועיין מש"כ בזה הרב קרן אורה:

והא דצריך הש"ס לחלק ולומר קדשים שמתו לא חזו כלל אבל דרום ראוי לקדק"ל, ולא קאמר פשוט קמ"ל דקדשים שמתו הרי לא היה בהן שחיטה אבל שחטן בדרום לאו כמאן דחנקינהו דמי, כתב הצל"ח סוף פסחים דאתי לתרץ אפי' לרבא דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני ולדידיה ודאי כמאן דחנקינהו דמי, אלא דחנקינהו גופא פריך הש"ס לקמן (דף י"ב ע"א) וכי קדושה שבהן להיכן אזלה ועיקר הטעם הוא דלאו קדשי ה' נינהו עיי"ש, ובשחט בדרום כיון דחזו לקדק"ל קדשי ה' נינהו גם בקדשי קדשים ומשו"ה אף דכמאן דחנקינהו דמי מועלין בהם, ולפי מה שנתבאר לעיל ובשמ"ק דהסוגיא כאן אזלה לרב יוסף אליבא דר"ש דאם עלו לא ירדו, ושוב ממילא לא אמרינן אי עביד לא מהני לכו"ע, כדאיתא בפסחים (דף ע"ג ע"א) שחטו שלא לאוכליו מה תיקן תיקן שאם עלו לא ירדו, וביאר שם הצל"ח דכיון דרבי רחמנא דכל שפסולו בקודש הקודש מקבלו ואם עלה לא ירד, ממילא גלי רחמנא שהזביחה כשרה ומטהרה מידי נבלה ולא אמרינן אי עביד לא מהני דגלי קרא דלאו כחנקינהו דמי ודו"ק:

שם אבל שחטן ביום וזרק דמן בלילה הואיל ולאו זמן הקרבה הוא כמאן דחנקינהו דמי ולא אית בהו מעילה קמ"ל, עיין מה שהאריך בזה בשמ"ק כאן מש"כ בשם הר"פ ובשם גליון תוס' הר"פ, ומרש"י ד"ה ואיזו היא שלא היתה לה וכו' וה"ה לכל הני דתני ברישא שחטה בדרום וכו' נראה דמפרש כשיטת גליון תוס' הר"פ, ולא ראיתי להאריך בזה מכיון שהשמ"ק נדפס בגליון הש"ס דווילנא בעליל לכל עין מעיין, ובסוף המס' אחר מס' קנים נדפס דברי המהרד"פ באריכות, ועיין גם בהפי' למס' זו אשר לא נדע למי מקדושים הנדפס בסוף המס' בש"ס הנ"ל ולא ראיתי להאריך בזה, אולם לכאורה יש להקשות דבבא דרישא שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון מיותרת לגמרי אליבא דר"ל דאמר במנחות (דף ט' ע"א) מנחה שבללה חוץ לחומת העזרה כשרה משום דכשרה בזר ומדכהונה לא בעי פנים נמי לא בעי, והקשו שם התוס' ד"ה ומדכהונה וכו' הרי שחיטה דכשרה בזר ובעי פנים ותירצו דשאני התם משום קבלה עיי"ש מה שהקשה ע"ז בשמ"ק ואכמ"ל בזה, וא"כ היכא דקבלה הוה בפנים לא איכפת לן אם השחיטה בחוץ היתה, ומכ"ש אם השחיטה היתה בדרום והקבלה בצפון דודאי דנהי דדרום לגבי קדק"ד כחוץ דמי כמש"כ התוס' (בזבחים ס"ח ע"ב ופ"ד ע"א ובנדה מ' ועיין בגמ' זבחים ק"ז ע"ב) מ"מ כשר א"כ לר"ל למ"ל למיתני שחטן בדרום וקבל דמן בצפון הא מ"מ דרום לא גרע מחוץ וכשר הקרבן לגמרי ופשיטא דמועלין בו, ושחיטה הרי כשרה מדינא בזר גם בקדק"ד ואפי' בקרבנות ציבור עיין בחומר בקודש להרב תפא"י בריש סדר קדשים פרק א' אות ב', ואין לתרץ קושיא זו ע"פ מש"כ השעה"מ פ"ו מביאת מקדש דבשבת אסור לזר לשחוט, זה לא ניתן להאמר כלל, חדא דכבר הכריעו האחרונים דשחיטה בזר כשרה אפי' בשבת דלא כהשעה"מ והאריכו בזה הרבה, ועיין בגמ' יבמות (דף ל"ג) דמקשה זר ששימש במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה וברש"י שם ובחידושי הרשב"א שם וברמב"ם פ"ט מה' ביאת מקדש הל"ו מבואר דגם בקרבנות ציבור שחיטה כשרה בזר, ותו דאפי' נימא דבשבת אסור לזר לשחוט מ"מ הרי האיסור הוא מצד אחר, אבל מצד קדושת הקרבן גם בקדק"ד שחיטה כשרה בזר כגון בחול וממילא אפי' בשבת שחיטה מצד עצמה לולא הקבלה לא בעי פנים וה"ה דדרום לא בעי, וא"כ שחטה בדרום וקבל דמה בצפון הרי הקרבן כשר ופשיטא דמועלין בו ולמ"ל למיתני:

ואולי יש לומר ע"פ מש"כ המקנה בקדושין (דף כ"ג) דהא דאמרינן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ולא אמרינן דיהיו פסולים משום דשינה מדעת הבעלים ושחיטת קדשים בעי שליחות (לדעת רש"י בפסחים דף ז' ע"ב ד"ה פסח וקדשים ועיין בספרי תקנת השבים למס' מעילה סי' קי"ג] דזה לא מיקרי שינוי בשליחות כיון דהשינוי היה רק במחשבה ולא במעשה עיי"ש, וא"כ בקדק"ד שנשחטו בדרום לא ע"י הבעלים רק ע"י שליח ושינוי מקום הרי שינוי במעשה הוא וברור דשינוי מקום מבטל השליחות כמפורש בגיטין ודף ס"ה ע"א) האומר תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר פסול, ואומדנא דמוכח הוא דודאי רצון הבעלים היה שישחט בצפון כדינו בשגם השוחט בדרום ומקבל הדם בצפון אי אפשר לקבל הדם בשלימות שלא יאבד משהו, ולכתחילה צריך לקבל הדם כולו כבזבחים (דף כ"ה) עיי"ש דיליף לה מקרא, ואומדנא דמוכח הרבה כמפרש להדיא דמי, א"כ הרי נשחט הקרבן שלא בשליחות הבעלים דשלחו לשחוט בצפון ושחט בדרום, והרשב"א כתב בנדרים (דף ל"ו) דקרבן שנשחט בלא שליחות הבעלים פסול לגמרי דהוה כקטלה משום דאיהו לא שרי לה ע"ש, וזה כסברת הר"ן בשם הרא"ה בחולין לענין אין אדם אוסר דשא"ש כידוע, וא"כ אפי' לר"ל שפיר אצטריך מתניתין לאשמעינן דאפ"ה מועלין בו ודו"ק:

ובעיקר דברי התוס' במנחות (דף ט' ע"א) שכתבו דשחיטה לא בעי פנים רק משום קבלה, הקשה על זה השמ"ק דא"כ תסגי בצואר בהמה לבד בפנים עיי"ש ובסוף ספר תורת גיטין להג' מליסא הקשה אבי המחבר ז"ל אעיקר קושית התוס' דלמ"ל שחיטה בפנים לר"ל דכיון דשחיטה כהונה לא בעי פנים נמי לא בעי, הרי ר"ל בעצמו ס"ל בזבחים (דף פ"ט ע"ב) דאפי' בשר קדק"ל שיצא לפני זריקת דמים נפסל ביוצא וא"כ משו"ה צריך שחיטה בפנים כדי שלא יפסל הבשר ביוצא, ואי משום הא לא קשיא כל כך די"ל דמסתברא להו להתוס' דר"ל ס"ל ג"כ כר"ע לקמן (דף ו' ע"ב) דזריקה מועלת ליוצא דהרי הלכה כר"ע בזה והרמב"ם ס"ל דאף לאכילה מהני הזריקה מה"ת ורק מדרבנן הוא דקאמר דנפסלו ביוצא לדעת התוי"ט במשנה דמעילה שם, אלא אי קשיא הא קשיא דהרי גם לר"ע לא מהני זריקה ליוצא רק כשיצא בשר אבל כשיצא דם שוב אין זריקה מועלת כמפורש לקמן (דף ז' ע"א) א"כ אם ישחוט בחוץ הרי יפסל הדם ומאי הקשו התוס' והרב דרך ים הביא מריטב"א חולין (דף ג') שכתב דקודם הקבלה לא נפסל דם ביוצא כלל דסכין לא מקדש דם ליפסל ביוצא עד שמתקבל בכ"ש, דאף דאמרינן בגמ' דסוטה (דף י"ד ע"ב) דסכין מקדש לדם מ"מ אינה נגמרת הקדושה עד קבלתו ולפיכך אין הסכין חשוב כלי לפסול ביוצא עיי"ש. ושכבר תמה עליו הרב טהרת הקודש מזבחים (דף כ"ו ע"ב) דמפורש שם דהיא בפנים ורגלה בחוץ שחט ואח"כ חתך פסולה עיי"ש ברש"י, הרי דהדם נפסל ביוצא גם קודם הקבלה ועיין צל"ח פסחים (דף ע"ט) אלא שהרב בית יצחק ח"א מיו"ד סי' ו' כתב די"ל דהא דס"ל לר"א דדם נפסל ביוצא תכף לאחר שחיטה הוא רק לפי ההוה אמינא אבל למסקנא דמשני שם אלא אימא חתך ואח"כ קבל כשרה ע"כ הדר ביה וס"ל דאין הדם נפסל ביוצא קודם קבלה דאל"כ אמאי כשרה, וא"כ שוב י"ל כהריטב"א, [ועי' בזה בספר מקור ברוך להגאב"ד דקיבארטי סי' י"ט ואכמ"ל] אלא שאין דברי הבית יצחק מוכרחים כלל וכלל לפי מש"כ הלח"מ פ"א מפסהמו"ק הי"ד שכתב דלמסקנא מיירי שבשעת שחיטה היתה כולה בפנים ולאחר שחיטה הוציאה רגלה לחוץ וחתך תכף ע"ש ואין כאן מקום להאריך בזה] ועכ"פ קושית השמ"ק ודאי דקושיא היא על התוס', אשר ע"כ לענ"ד הא דתירצו התוס' שם דשחיטה בעי פנים משום קבלה אין כונתם משום עבודת הקבלה בלבד, אלא משום הדם שצריך לקבל בהכשר ג"כ ואם ישחוט בחוץ הרי יפסל הדם ולא יכשר עוד לקבלה ובזה א"ש הכל וקצרתי מיראת האריכות:

ברש"י ד"ה שקבלו פסולין וזרקו את דמה בטמאין מיירי וכו' עכ"ל כמה דחקו כאן המגיהים שהרי דבריו המה כפולים וסותרין לדבריו עצמו בסוף המשנה שכתב דפסולין היינו בעלי מומין, וגם סותרין דבריו כאן לדבריו לקמן (דף ה' ע"ב) דשם נמי מפרש פסולין דמשנתינו היינו בעלי מומין, והבה"ז נשאר בצ"ע וכן שארי המגיהים, והצ"ק מוחק דיבור זה מרש"י וכמובן הוא דוחק גדול למחוק דבור שלם מרש"י, גם מש"כ הצ"ק דלהכי כתב רש"י דבקרבנות יחיד איירי דבקרבנות ציבור כיון דטומאה הותרה בהו הטמא עושה שיריים ואפי' יקבל אח"כ הכשר אינו מועיל, תמה עליו בצדק הקרן אורה דמפורש לקמן (דף ה' ע"ב) דגם בקרבן יחיד טמא עושה שיריים ועוד דבקרבן ציבור שהותרה טומאה אם זרק הטמא ודאי דיוצא מידי מעילה ע"י זריקתו לחוד. אבל אחרי שהקדמתי בריש דברינו שהמפרש למס' זו הוא ממש העתקה מפי' רגמ"ה ז"ל אלא דבמקומות מועטין שינה או הוסיף על דבריו, עתה נלך בעזה"ש יתברך לבטח דרכינו, דהרי לקמן (דף ה' ע"ב) אמרינן אלא לעולם דמעילה דוקא והא קמ"ל דפסול עושה שיריים, ומחולקים שם המפרש והתוס' דהמפרש מפרש שם דמשנתינו אשמעינן דהיתר זריקה שנינו ורק המשנה דחטאת פסולה מיירי בטמאין וקמ"ל דטמא עושה שיריים, אבל התוס' ד"ה אמר ר"א פירשו דמשנתינו בטמאין מיירי ובקרבנות יחיד ואפ"ה עושה שיריים כיון דבציבור הותרה טומאה, והנה הרגמ"ה מפרש שם כפי' התוס' דמשנתינו מיירי בטמאין, ובמשנתינו כאן הרואה יראה דעד דיבור רש"י זה דקבלו פסולין ועד בכלל הוא העתקה אות באות מפי' רגמ"ה ולכן הביא גם פירושו דבטמאין מיירי אבל מדיבור זה ואילך הוא פי' אחר נוסף שאינו מרגמ"ה, והמפרש הולך להזכיר כאן הפי' במשנתינו לפי שיטתו בגמ' לקמן (דף ה' ע"ב) לכן כתב דפסולין היינו בעלי מומין ודוק בזה שהוא אמת, וזכור כלל זה דהמפרש במעילה הוא פי' הרגמ"ה כמעט מלה במלה ויהיה לך קילורין לעינים בכמה מקומות, ומ"מ אכנהו גם אנכי לפעמים בשם רש"י מפני ההרגל שהורגלו בשם כל הלומדים עד עתה:

ד"ה אימא כמאן דחנקינהו וכו' והאי בעל הש"ס דייק למתניתין ולא ס"ל דזו ואצ"ל זו קתני עכ"ל, גם כאן נתקשו רבים הב"ח והצ"ק והרש"ש ועוד דהרי הוא סותר את עצמו דבמשנה כתב בעצמו בד"ה וכן אם שחט בלילה דזו ואצ"ל זו קתני, וגם זה גרם להם שלא היה לפניהם פי' רגמ"ה שלא היה נדפס בימיהם, אבל כשזכינו לאורו אנו רואים שאין כאן כל קושיא והא לך לשון רגמ"ה ז"ל, אבל שחטן ביום וזרק דמן בלילה וכו' אימא כמאן דחנק' דמי קמ"ל דמועלין דלילה לאו מחוסר זמן הוא, ובדין הוא דלא אצטרך למיתני אלא שחט ביום וזרק בלילה ולא אצטריך למיתני הא דזרק ביום דהוא פשיטא וכו' אלא זו ואצ"ל זו קתני, ואיכא דמטפי האי ואי תנא שחט בלילה וזרק ביום וכו' משום דדייק מתניתין עכ"ל, הרי שהיה לרגמ"ה שני גירסאות אחת והיא עיקר דלא גריס בגמ' הצריכותא דשחט בלילה וזרק ביום וסגי ליה בזו ואצ"ל זו קתני משו"ה כתב רגמ"ה וכן המפרש המעתיקו במשנה בד"ה וכן אם שחט בלילה דזו ואצ"ל זו קתני, ועוד גירסא שניה דיש צריכותא בגמ' גם על בבא דשחט בלילה וזרק ביום, כדאיתא לפנינו בגמ', וע"כ האי דמטפי בגמ' האי צריכותא לא ניח"ל לומר דזו ואצ"ל זו קתני ודייק מתניתין כלומר שמהפך הגירסא במשנה וגריס מעיקרא בבא דשחט ביום וזרק בלילה ואח"כ בבא דשחט בלילה וזרק ביום, והן הן דברי המפרש שכתב גירסא השנייה בלשון הכי גרסינן אבל שחט בלילה וכו' ואי תנא שחט בלילה וכו' והאי בעל הש"ס כלומר גירסא זו דייק מתניתין ולא ניח"ל לומר זו ואצ"ל זו קתני, והכל הוא דיבור אחד מהכי גרסינן עד זו ואצ"ל זו קתני, ולשון דייק מתניתין הכונה דכיון דברישא דמתניתין גבי דרום קתני תנא בדרך לא זו אף זו אין סברא דבסיפא יתני כדרך זו ואצ"ל זו עיין בתוס' כאן, ועכ"פ דברי המפרש הן דברי רגמ"ה בלא שינוי וזה ברור:

תוס' ד"ה ק"ק כגון חטאת ואשם וכו' אבל בקדק"ל אין בהם מעילה עד לאחר זריקה שאז הוברר חלק גבוה וכו' עכ"ל, לפום רהיטא קשה אמאי לא הוברר חלק גבוה קודם זריקה וגם מחיים הרי האימורין מבוררין הן תמיד, ורש"י בחולין (דף קי"ז ע"א) ד"ה מנא הני מילי כתב דקדק"ל אין בהן מעילה בחייהן משום דממון בעלים הן עכ"ל, אבל התינח לריה"ג **(אבל לרבנן)** גם מחיים ממון גבוה הן וגם לאחר שחיטה קודם זריקה למה לא נמעול דאז גם לריה"ג ממון גבוה הן עיין בב"ק (דף י"ב ע"ב), ובתורת כהנים פרשה י"א פסוק כ"ו איתא מקדשי ה' קדשים המיוחדים לה' יצאו קדק"ל שאינם לה' והדבר טעמא בעי למה אינם לה', ואולי כונת התו"כ ורש"י בחולין שם דאף שיצאו מכלל נכסי הדיוט מ"מ לכלל נכסי גבוה לא באו אף לרבנן דריה"ג, ועיין זבחים (דף פ"ג ע"ב) ברש"י ד"ה אימורי קדק"ל ובב"מ (דף נ"ד ע"ב) בגמ' ובדברינו לקמן (דף י"ט ע"א) ברש"י ד"ה עד שיצא וכו' ע"ש, ובכונת התוס' כאן אפשר לומר דכל זמן שהבהמה חיה קינקי אבריה מהדדי כדאיתא בסיף מס' ביצה ובזבחים (דף כ"ו ע"ב) ע"ש וגם תכף לאחר שחיטה עדיין ינקי אברים מהדדי משו"ה כל זמן שלא נזרק הרם עדיין לא הוברר חלק גבוה ודו"ק, ועיקר כונת התוס' כאן הוא ליישב הא דמיירי תנא במשנתינו רק בקדק"ד נהי דפסול דרום לא שייך בקדק"ל מ"מ הרי פסול לילה ופסול דחוץ לזמנו וחוץ למקומו שייכים גם בקדק"ל ולמה נקט תנא רק קדק"ד, ולזה כתבו דבקדק"ל ליכא מעילה קודם זריקה וכיון דהשחיטה או הזריקה היתה בפסול ממילא אין הזריקה מביאה לידי מעילה כמש"כ התוס' בסמוך ד"ה פשיטא משום דשחטן וכו' דפשיטא דכשהזריקה היתה בפסול לא מהני ולא מידי ועיין בחידושי שם מש"כ בס"ד כן נ"ל נכון בכונת דבריהם ועיין בפירגמ"ה בב"ב (דף קכ"ג ע"ב) שלענ"ד אי אפשר ליישבם רק בדוחק, דהרי הא דבקדק"ל אין מעילה עד אחר זריקה כמש"כ גם הרשב"ם הוא ברור ומפורש בכמה משניות בכ"מ, ודע דאף דאין מעילה בקדק"ל קודם זריקה מ"מ איסור דאורייתא יש בהנאתן אף מחיים, שהרי כ"כ התוס' בנדרים (דף י' ע"א) וכ"כ התוס' בנזיר (דף כ"ד ע"ב) ד"ה שלאחר מיתה ובתמורה (דף ג' רע"א) ד"ה לא נהנין מדרבנן (ומה שנרשם שם מעילה דף ז' הוא טעות הדפוס וכונתם להא דנדרים ונזיר שהזכרנו] וכ"כ עוד בכריתות ודף כ"ג ע"ב) וכ"כ התוס' במכילתין לקמן דף י"ב ע"ב ד"ה חלב וע"ש בדברינו ועוד מבואר כן בכ"מ, וכבר נתקשה בזה חתנו של הנו"ב בסוף הספר במהדו"ק וז"ל דמנ"ל להתוס' להמציא דין חדש דאיסור מה"ת איכא ומעילה ליכא ונשאר בקושיא והגאון הנו"ב לא ענהו ע"ז מאומה ע"ש, וכן חמה בזה הרב טעם המלך בהגהותיו להשעה"מ ה' לולב וז"ל ובאמת שנסתמו ממני מעינות החכמה ולא ידעתי מה איסור דאורייתא יש בשלמים וחפשתי ברמב"ם הל' מעילה ולא מצאתי מענה וה' יאר חשכי עכ"ל, אכן אחרי שזכינו לש"ס דפוס ווילנא החדש האיר ה' את עיני וראיתי בהשמטות השמ"ק בסוף מנחות (לדף ד' ע"ב) ד"ה לא נהנין מדרבנן וז"ל וקשה דבמס' ר"ה משמע דאיכא איסורא מה"ת דקתני בשופר של עולה לא יתקע וכו' אבל בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט איסורא רביץ עלייהו ומדקאמר לא יצא אלמא איסור דאורייתא איכא [וזהו ממש הוכחת התוס' בנדרים הנ"ל] ופי' הר"ם דאיכא איסור דאורייתא מידי דהוה אקונמות שהרי מתפיס ככר בשלמים עובר בבל יחל וכמו כן בשלמים גופא איכא איסור בל יחל תוס' חדשים [ומכאן יש לפשוט ספיקו של המנחת החינוך מצוה קכ"ז באמר ככר זה עלי כשלמים בחייהן או כבשר שלמים לפני זריקה אם מועלין בקונם זה דאפשר דלא עדיף הככר הנתפס מהשלמים שהתפיס בו ודו"ק היטב], וז"ל תוס' אחרים לא נהנין וכו' ולהרשב"א נראה שהוא דאורייתא כדאשכחן בפ' כל שעה שאפר הקדש לעולם אסור ופריך הלא מעל המסיק ומשני בשלמים עסקינן דאין בהם מעילה וכו' איסורא הוא דרכיב עליה, ואמר מורי הרמ"ר דאיכא לאו דלא יחל דברו עכ"ל, שוב ראיתי שכבר ראה תוס' חיצוניות אלו השעה"מ והביאם בפ"ג מה' חמץ ומצה הל' י"א, אלא דמש"כ שם השעה"מ לחלק בין שלמים עצמן ובין דמי שלמים דאף דבשלמים עצמן איכא איסור מה"ת אף מחיים, מ"מ דמי שלמים גרע ואין בהן איסור רק מדרבנן והביא ראיה מרש"י מנחות (דף ד' ע"ב) ד"ה לא נהנין מדרבנן הנ"ל, נפלאתי שלא זכר שר דברי התוס' בנזיר (דף כ"ד) הנ"ל שכתבו מפורש דמעות דקיימי לשלמים דין שלמים מחיים יש להם, ולענין איסור מה"ת אם יש בהם נראה קצת דנסתפקו בזה דאפשר דבדמי שלמים ליכא איסור מה"ת עיי"ש, והארכתי עוד בענין זה בספרי תקנת השבים למס' מעילה, באיזה סימנים עיי"ש ותרוה נחת וכאן די בזה:

ד"ה ששחטן בדרום ודינן לשחוט בצפון וכו' והדר תני לא זו אף זו ואין זו שיטת תנאים עכ"ל, ר"ל דשחטן בדרום וכו' שחטן בצפון וכו' הוא לא זו אף זו, וכלל דבריהם הוא דבתלתא בבא לא מסתבר לומר דרישא ומציעתא זו ואצ"ל זו ומציעתא וסיפא בלא זו אף זו או להיפך וכ"כ הב"י באו"ח סי' תקל"ו ע"ש מסברא דנפשיה, והרח"א בכ"ר דוד הקשה דזה סותר גמ' מפורשת ריש הוריות דקאמר שם דרישא לא זו אף זו וסיפא זו ואצ"ל זו, ויש לחלק דדוקא כאן דחלוקה דמציעותא גופה לגבי דרישא זו ואצ"ל זו ולגבי דידה מינה ובה לזא"ז הוא דאין דרך הש"ס לשנות כן, משא"כ בהוריות שם כיון דבסיפא עצמה לית בה רק זו ואצ"ל זו והוה חלוקה בפ"ע אין בכך דוחק ככל דוכתא דשייך זו ואצ"ל זו וק"ל, ובעיקר מה שצדדו התוס' לומר דאי בשחטן בדרום וקבל ג"כ בדרום וכו' קשה לכאורה דא"כ איך תתיישב הצריכותא דגמ' דקאמר אי תנא שחטן בדרום וכו' הו"א הכא הוא משום דקבלה בצפון וכו' דאכתי תקשי ניליף מרישא דאפי' אם השחיטה והקבלה בדרום מועלין וא"כ למ"ל להתוס' להוכיח מכח הכלל, אבל באמת לק"מ דכונת התוס' לומר דאי בשחטן וגם קבל דמן בדרום ולומר דזו ואצ"ל זו קתני זה אין דרך המשנה לשנות רישא זו ואצ"ל זו וסיפא לזא"ז, וא"כ ממילא מה דאיתא בגמ' הו"א הכא הוא דקבלה בצפון הוה, צריכותא דהגמ' אינה אלא לגבי ב' חלוקות דסיפא, דאע"ג דמרישא ש"מ דליכא למטעי בהך דר"א מה בכך דרישא אין כונתה אלא בדרך זו ואצ"ל זו קתני וזה ברור כ"כ הרב ר' יעקב פייסותי בספרו רנו ליעקב וזה נכון:

באו"ד אבל שחטן בדרום וקבל בדרום בהא לא איירי מתניתין ונראה לפר' דבכה"ג לית בהו מעילה וכו' ויש טעם בדבר משום דשינה בהו כ"כ מיהו נראה להרר"פ שיחי' דאין זו סברא וכו' מ"ל חד פסול מ"ל תרי פסולי עכ"ל, ועיין בדברי השמ"ק הנדפס אחר מס' קנים, ולכאורה יש להקשות מאי מספקא להו להתוס' אם בתרי פסולי איכא מעילה אם לאו הרי שנינו מפורשת בזבחים (דף ס"ז ע"א) א"ל ר"א והרי קדק"ד ששחטן בדרום ושחטן לשם קדק"ל יוכיחו ששינה את שמם ומעשיהם לדבר שאין בו מעילה ומועלין בהם עיי"ש ברש"י ובתוס' דיה והרי וכו', ומפורש שם דגם בתרי פסולי איכא מעילה ואפי' בתלת פסולי נמי מוכח שם בגמ' דאיכא מעילה, אבל יש לדחוק ולומר דשינוי מקום ושינוי השם לא שייכי אהדדי משו"ה יש בהו אכתי מעילה, אבל שינוי מקום בתרי עבודות כשחט בדרום וקבל בדרום דשינה במקום כל כך לית בהו מעילה, ואמת שהוא דחוק עיי"ש בזבחים (דף ס"ז ע"א) בתוס' ד"ה ועולת העוף בסוף הדיבור, והנה הרב דרך ים כאן האריך הרבה בהאי כללא דתרי פסולי בעלה אם ירד וירכב על כרוב הפלפול מתרי פסולי דקדשים לתרי פסולי דחליצה עיין לח"מ פ"ד מה' יבום הי"ז שכתב דרק בחד פסולא מכשרינן בדיעבד אבל בתרי פסולי גם בדיעבד פסול, ומשם לנמלח כבד עם בני מיעיים דכיון דכבר שנמלח עם בשר כשר רק דיעבד ומיעיים שנמלחו עם בשר נמי רק בדיעבד כשר לכן בנמלח כבד עם בני מיעיים יש לצדד להחמיר כמש"כ הרדב"ז ח"ב סי' תרפ"ט, ומשם לענין הא דמטרפינן תרתי לריעותא בטריפות הריאה, ומשם להא דר"ש דלא ס"ל תרתי לריעותא בריש נדה, ויש להוסיף ע"פ דרך זה גם הא דשני סימנים אמצעים מצטרפין להיות סי' מובהק עיין באהע"ז סי' י"ז ובאחרונים, וגם הא דסנהדרין (דף י"א ע"ב) דעל האביב ועל הפירות ביחד מעברין ועל אחד מהן אין מעברין משום דבחד י"ל דטעו משא"כ בתרי ביחד עיי"ש בתוס' ד"ה או דילמא וכו' ועוד ענינים כיוצא באלה, אבל אינני יכול להאריך כ"כ ולכן אתנהלה לאטי להעיר בענין זה בקצרה, אחרי שהרב דרך ים הלך כאן דרך ארוכה כאמור:

א) עיין בזבחים (דף פ"ד ע"ב) בתוס' ד"ה הגה"ה יוצא שהרי יוצא כשר בבמה מש"כ לענין שתי לינות בדם ובנדה (דף מ' ע"ב) ד"ה פרט נסתפקו בזה בלן בדם שתי לינות אם עלו ירדו או לא ירדו ע"ש:

ב) התוס' בפסחים (דף פ"ט ע"א) ד"ה ה"מ דיעבד הקשו וז"ל ותימה וכי בשביל שמא יהיה נותר או משום סמיכה דלא מעכבא או לא יעשה מתנות כהלכתן יכנס לידי ספק כרת עכ"ל, ואי תרי פסולא דכל חד פסול לכתחילה בהצטרף שניהם פסול גם דיעבד, א"כ אין מקום לקושיתם דהרי אם יביא פסח על תנאי ויעשה במתן אחת ובשפיכה, ושלמים הרי בעו מתן ב' שהן ד' וזריקה והוי תרי פסולי דלכתחילה יחד ופסול גם בדיעבד אם לא דנימא דקושית התוס' שם היא לר"ש עכ"פ דלית ליה סברא דתרתי לריעותא בריש נדה, ויתיישב בזה גם קושית הלח"מ פ"ד מה' קרבן פסח ה"א שנשאר בצ"ע, אבל אי נימא דקושית התוס' היא רק לר"ש י"ל דהש"ס ס"ל כאן דלא כר"ש ותרי פסולי לכתחילה פסול גם דיעבד וא"כ בלא"ה אי אפשר להביא בתנאי כמש"כ הדרך ים ודו"ק:

ג) בכריתות (דף י"ד) פריך הש"ס וניתני חמש חטאות כגון דאכל כזית פגול, ומשני דבחדא בהמה לא משכחת לה משום דנותר לא שייך רק בראוי לאכילה ופגול לא חזי לא לאדם ולא למזבח ע"ש, והרי הא דחייבין מעילה אנותר הוא משום דעלה לא ירד כברש"י כריתות (דף כ"ג) א"כ אפי' הוה משכ"ל פגול ונותר בחדא בהמה נמי לא הוה קשיא דליתני חמש חטאות שהרי יש כאן תרי פסולי ואם עלה ירד ולא יתחייב אשם מעילות, וע"כ דגם בתרי פסולי אם עלה לא ירד ואפשר דהטעם הוא משום דאיסור השני אינו חל מטעם אין איסור חל על איסור, ובזה יתיישב מה דקשה לכאורה בהא דמשני שם דפגול ונותר בחדא בהמה לא משכח"ל, הרי בזבחים (דף כ"ט) לר"ע באוכל נותר נעשה פגול למפרע ע"ש ובתוס' יומא (דף ז') נסתפקו אם חזר בו ר"ע וא"כ אם לא חזר בו תקשי דליחשב מתניתין ה' חטאות דכיון שאכלו כשהוא נותר נעשה גם פגול, ולהנ"ל ניחא דהרי אם נעשה נותר מקודם שוב לא חל עליו איסור פגול [ונהי דלקוברו בין רשעים גמורים איסור חל על איסור, הרי כתב הרשב"ם בב"ב (דף קל"ז) דבדבר האסור רק לכתחילה לא מקרי רשע, ועיין בתוס' סוטה (דף כ"א ע"ב) ד"ה אביי וכו' וה"נ ירויח הכהן כשיתכשר הקרבן וקצרתי מאוד] כיון דאף בקדשים אינו חל לרבא אליבא דר"ע בחולין (דף ק"א) רק בכולל וקדשים אחלב הוה כולל כמש"כ הלב אריה שם, והא דבעי ר"ע לחייב בפגול כשאכל נותר י"ל דהיינו כשאכלו בעמוד השחר בשעה שחל הנותר ובאו שניהם כאחד, ובעלו שניהם כאחד י"ל דגם כשעלו ירדו וא"כ לא אפשר למיתני ה' חטאות דא"כ לא יתחייב קרבן מעילה, וקצרתי מאוד מפני שהוא רק ע"ד החידוד:

ד) גם מצד הסברא נראה דכיון דבקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב, א"כ כיון דיש קרא בהני פסולין דאם עלו לא ירדו ולר"ש ילפינן מדכתיב תורת העולה תורה אחת לכל העולין שאם עלו לא ירדו, אלא דמדכתיב זאת ממעטינן הפסולין שלא היה בקודש כבזבחים (דף פ"ד) א"כ גם בתרי פסולין אם עלו לא ירדו דהרי עכ"פ לא שינה עליהן הכתוב לעכב, דמה לי חד פסול ומה לי תרי פסולי כדס"ל לר' ישמעאל בנזיר (דף מ"ח ע"ב) דלא צריך קרא בפ"ע לכה"ג ונזיר ביחד שמותר לטמא למת מצוה כיון דיש קרא לכה"ג לחודיה ולנזיר לחודיה מה לי חד לאו מה לי תרי לאוי עיי"ש, וה"ה בנ"ד מה לי חד פסול מה לי תרי פסולי, אלא דאם נימא הכי דתליא זב"ז א"כ יתחדש לנו דלר"ע בנזיר שם דמצריך בכה"ג ונזיר קרא בפ"ע שיהיה מותר לטמא למ"מ ולית סברא דמה לי חד לאו ומ"ל תרי לאוין, א"כ יהי' גם בנ"ד הדין דבתרי פסולי אם עלו ירדו כיון דלית לן אלא חד קרא דמזבח מקדש פסולין שאם עלו לא ירדו, ואתי רק לחד פסול אבל תרי פסולי גם אם עלו ירדו אליבא דר"ע, ובזה נמי תתיישב הקושיא שהבאתי באות הקודם דלר"ע הרי יוכל להיות פגול ונותר בחד בהמה וא"כ תשאר אליביה קושית הש"ס בכריתות (דף י"ד) דניתני חמש חטאות עיין באות הקודם, ולדברינו א"ש דהרי אם יהיה בו תרי פסולי דפגול ונותר אם עלה ירד לשיטתיה דר"ע וא"כ הרי יפול מעליו קרבן האשם דמעילה משו"ה לא חשיב ה' חטאות, אך יש לדחות דכיון שקודם שאכלו לא היה עליו רק איסור נותר לבד והיה אז דינו דאם עלה לא ירד והוה בו מעילה, א"כ אפשר דימעול באכילה אע"פ דאז נעשה פגול ג"כ משום דמפסיד להקדש דאלו לא אכלו לא הוה ביה רק חד פסול דנותר והיה ביה הדין דאם עלה לא ירד ודו"ק היטב, כי הראיתי מקום לפלפל:

ה) ואין להקשות על דברינו מפסחים (דף ע"ג) דפריך לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שחטו ונמצא בעל מום מה תיקן ומשני תיקן בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דאם עלו לא ירדו, והרי שם בשבת איירי והמל"מ כתב בפ"א מה' תמידין הל"ז דפסולין שאם עלו לא ירדו אסור להקטירם בשבת, וצריך ע"כ להשהותן להקטירם לאחר שבת ויהיו גם נותר ויהיה תרי פסולין פסול דבע"מ ופסול דנותר. והרי אמרנו דלר"ע בתרי פסולין אם עלו ירדו וא"כ גם לאחר השבת אם עלו ירדו והדרא קושיא לדוכתה מאי תיקן, ולר"ע דלית ליה מתוך כדאיתא בפסחים (דף ה') גם במוצאי שבת אי אפשר להקטירם שהרי אז הוא יו"ט, הא לא קשיא די"ל דר"ע ס"ל דאין לינה מועלת בראשו של מזבח וא"כ שפיר תיקן שאם עלו לא ירדו ויהיו שם בראשו של מזבח ולא יעשו נותר עד שיקטירם:

ו) עוד יש להביא ראיה דגם בשני פסולין אם עלו לא ירדו מזבחים (דף פ"ז ע"א) דבעי רבא לינה מועלת בראשו של מזבח או לא וכו' היכי דמי אילימא דלא ירדו השתא לנו בעזרה אמרת דלא ירדו בראשו של מזבח מבעיא ע"ש, ואם ניחא דבשני פסולין ירדו הרי אתיא האיבעיא שפיר כגון שהעלה קדשים פסולין למזבח דאם נעשו נותר הרי יש כחן תרי פסולי וירדו דכבר כתב הנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' נ"ג דגם בקדשים פסולין איכא לאו דלא תותירו ע"ש, אבל אם אין לינה פוסלת בראשו של מזבח הרי ליכא רק חד פסול ואז אמרינן דלא ירדו, אלא דיש לדחות דשאני התם דהפסול השני שהוא נותר בא אחר שכבר עלה למזבח ומעיקרא לא הוה ביה רק חד פסול, אבל היכי ששני הפסולין קודם שעלה למזבח אפשר דירדו ודוחק:

ז) וגם יש להביא ראיה מזבחים שם דאמרינן דבעי מיניה ר"ל מריו"ח כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולין וכו' לקרב קמבעיא ליה הא נמי תנינא שקבלו פסולין וזרקו את דמו מאי לאו שקבלו פסולין וזרקו פסולין וכו' ע"ש היטב, ואי נימא דיש סברא לחלק בין חד פסול לתרי פסולין איך דייק ריו"ח דכ"ש מקדש פסולין מדתנן וזרקו פסולין ג"כ, הא י"ל דמשו"ה קתני וזרקו פסולין ג"כ לאשמעינן דבשני פסולין ג"כ לא ירדו, וע"כ דס"ל לריו"ח דמצד הסברא ידעינן דלא שני בין חד פסול לתרי פסולי כדאמרינן לר' ישמעאל מה לי תד לאו מה לי תרי לאוין ור"ל דדחי ליה שם דשקבלו פסולין או זרקו קתני ולא דחי באמת דמתניתין אתי לאשמעינן דאפי' תרי פסולי לא ירדו, אפשר דס"ל דבשני פסולין אם עלו ג"כ ירדו משו"ה מוכרח הוא לומר דאו קבלו או זרקו קתני, דר"ל ס"ל כר"ע דלא אמרינן מה לי חד לאו מ"ל תרי לאוין, ואם כנים דברינו בזה י"ל ע"ד הפלפול קושית התוס' במכות (דף ט"ו ע"ב) ד"ה מידי וכו' שהקשו לר"ל דס"ל לאו הניתק לעשה ולאו שקדמו עשה שווין למה אמרינן במתניתין הבא למקדש טמא לוקה הרי הוא ניתק לעשה ואין לוקין עליו ע"ש היטב, ולהנ"ל א"ש דהרי באמת הקשו שם התוס' ד"ה תנינא מאי ראיה מהבא למקדש טמא דלאו שקדמו עשה לוקין עליו, דילמא שאני התם דאיכא תרי לאוין ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאווין ע"ש, אך הרי י"ל דהתם הרי לריו"ח קיימינן ואיהו הא ס"ל מה לי חד לאו מ"ל תרי לאוין פר' ישמעאל כמו שנתבאר לעיל, א"כ י"ל דלשיטתיה גם תרי לאוין עקר חד עשה דמ"ל חד לאו מ"ל תרי לאוין, והרי כתב הפנ"י בביצה (דף ח') דמ"ד מ"ל חד לאו מ"ל תרי לאוין ס"ל ג"כ דעשה דוחה ב' לאוין והשושנת העמקים הראה דכן הוא מבואר בתוס' נזיר (דף מ"א ע"ב) ד"ה ואי ע"ש, וא"כ אמאי לוקין על ביאת מקדש בטומאה ע"כ לומר דלאו שקדמו עשה לוקין עליו, אבל לר"ל לשיטתיה דבשני פסולין אמרינן אם עלו ירדו ולא אמרינן מ"ל חד לאו מ"ל חרי לאוין, א"כ לא אתי נמי חד עשה ועקר תרי לאוין ומיושב קושית התוס' ודו"ק:

וכעין סיוע לדברינו מנזיר (דף כ"ט) דס"ל שם לר"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, ופריך עליו מהא דחטאת העוף הבא על הספק קרב ואינו נאכל ולא דמי לאשם תלוי דנאכל דהוה רק איסור אחד חוב"ע תאמר בחטה"ע דהוה ב' איסורין חוב"ע ונבלה ותקשה לר"ל, ומשני דלר"ל אין ה"נ ב' איסורין דרבנן קאמר, הרי עכ"פ דלא אמרינן מ"ל חד איסור מ"ל תרי איסורין אליבא דר"ל, אבל באמת אין זה ענין לדברינו כלל דא"כ תקשה באמת לר' ישמעאל ולריו"ח אמאי חטאת העוף אינה נאכלת בבאה על הספק, אלא דלא שייך לומר מ"ל חד לאו מ"ל תרי לאוין רק כההיא דנזיר וכה"ג דבכל חד לחודיה יש קרא דשרי לטמא למת מצוה משו"ה אמרינן דגם כה"ג ונזיר בחד גופא נמי שרי לטמא דמ"ל חד לאו מ"ל תרי, משא"כ הכא דלא מצינו בשום מקום דשרי רחמנא איסור נבלה בספק לא שייך ודאי לומר כשיש עמו איסור חולין בעזרה מ"ל חד לאו מ"ל תרי, והדבר הזה ברור בסברא וגם מוכח מהא דאמרינן ביבמות (דף ז' ע"ב) אלא סד"א תיתי בקו"ח מאשת אח מה אשת אח מתייבמת אף אחות אשה תתייבם, מי דמי התם חד איסור הכא תרי איסורי, מהו דתימא הואיל ואשתרי אשתרי עיי"ש, ואמאי לא קאמר הש"ס מ"ל חד איסור כרת מ"ל תרי איסורי דכרת, וע"כ משום דאיסור אחות אשה לא הותר לחודיה בשום מקום בפ"ע רק איסור אשת אח לבד הותר משו"ה לא קאתינן עלה מכח הואיל ואשתרי אשתרי, ובנידן דחולין בעזרה ונבלה לא שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי כיון דאיסור נבלה וחוב"ע באים כאחד, וסברא דהואיל ואשתרי לא שייך אלא היכא שגורר היתר השני בא בראשונה כמצורע שראה קרי ביום שמיני דכבר יצא בשעה שראויה להביא קרבן משא"כ בראה קרי בליל שמיני לא אמרינן הואיל ואשתרי כמבואר בגמ' יבמות (דף ח' ע"א) עיי"ש ודו"ק:

ח) עוד ראיה מזבחים (דף פ"ז ע"ב) דפריך למ"ד אויר מזבח כמזבח דמי אלא עולת העוף דפסלה מחשבה היכא משכח"ל הא קלטה מזבח, ופירש"י וז"ל היכא משכח"ל דפסל בה מחשבה חוץ לזמנו הא קלטיה אויר המזבח דא"נ אמרינן לינה מועלת בראש המזבח וקיים זה מחשבתו ושהה עד למחר והקטירה בת הקטרה היא וכו' וכיון דבת הקטרה מחר לכתחילה היא אמאי פסל בה מחשבת הקטרת מחר עכ"ל, ועיי"ש בשמ"ק אות ד', ואם איתא דתרי פסולי אם עלו ירדו א"כ שפיר חל מחשבת חוץ לזמנו אף שמלק באויר מזבח, דבשלמא בשהה ההקטרה עד למחר דהוי רק נותר לחוד שפיר אם עלה לא ירד, אבל פיגל ג"כ שחשב להקטיר למחר וגם ישהה עד למחר ויהיה פגול ונותר ביחד הרי ב' פסולין גם אם עלו ירדו, ומאי פריך עולת העוף דפסלה מחשבה היכא משכח"ל הא שפיר משכח"ל, אלא ע"כ דגם בשני פסולין ג"כ אמרינן אם עלו לא ירדו דמ"ל חד איסור מ"ל תרי ודו"ק:

ט) וע"פ דברינו בכל האותיות הקודמים, דענין זה תלוי במחלוקת תנאים ואמוראים אי אמרינן מ"ל חד לאו מ"ל תרי, נוכל לומר ג"כ דאין להביא ראיה מהא דתנן בזבחים (דף ס"ז ע"א) א"ל ר"א לר"י והרי קדק"ד ששחטן בדרום ושחטן לשם קדק"ל ומועלין בהם שהבאתי בריש דברינו לראיה שאין עליה תשובה כי אם בדוחק עיין בריש דברינו בזה, ועתה נוכל לומר דאין ה"נ דר"א יסבור דאמרינן מ"ל חד לאו מ"ל תרי כר' ישמעאל, וסמוכין לזה מהא דפסחים (דף מ"ו) כיצד מפרישין חלה בטומאה ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה, אר"י לא זהו חמץ שעוברין עליו בב"י וב"י וכו' ובגמ' שם (דף מ"ח) אמרינן מילתא דקשיא לן כמה שני במה פליגי ר"א ור"י, וכתב רש"י שם ד"ה מילתא וז"ל דבטובת הנאה ממון ליכא למיקם פלוגתייהו לחוד, דנהי נמי דטובה"נ ממון לר"א אפ"ה השתא נמי עובר משום לא תעשה כל מלאכה ומוטב לעבור על בל יראה מאיליו ואינו עושה מעשה בידים מלעבור על ל"ת כל מלאכה ועושה מעשה בידים עכ"ל, וקשה כיון דבבל יראה יש עוד לאו דבל ימצא מהיכא פשיטא ליה לרש"י כל כך דמוטב לעבור שני לאוין בשוא"ת מחד לאו דקום ועשה, ודילמא תרי לאוי דשוא"ת חמירי מחד דקום ועשה, ולדברינו א"ש דהרי ר"א ס"ל בודאי דאמרינן מ"ל חד לאו מ"ל תרי לאוין א"כ בודאי שמוטב לעבור ב' לאוין דשב ואל תעשה מחד לאו דקום ועשה, ועיין עוד הערה בזה לקמן ע"ב ד"ה אלא לרבה קשיא ע"ש ודו"ק:

י) ולענין ג' פסולין אם עלו אם הדין דירדו נראה דתליא בב' פסולין דאם ב' פסולין אם עלו לא ירדו ה"ה ג' פסולין נמי אם עלו לא ירדו, אע"פ שלענין טריפות הריאה כתב התבו"ש בשמ"ח סי' ל"ה ס"ק ל"ו דאם חסר מקצת מהוורדא ונמצאת החתיכה באונות ויש לה שם כיס בפ"ע דטרפה, ובתבו"ש שם ס"ק נ"ב כתב הטעם משום דהוי ג' ריעותות, א' חסר וורדא. ב' דהחתיכה הנמצאת הו"ל כיתר וורדא, ג' דהו"ל יתר כיס עיי"ש, מ"מ אין זה לענ"ד ענין לנ"ד, דכיון דהתורה התירה שאם עלה לא ירד כל שפסולו בקודש ואמרינן מ"ל חד לאו מ"ל תרי ה"ה מ"ל חד מ"ל תלת כהר"פ הנדפס בשמ"ק אחר מס' קנים וקצרתי:

ד"ה ששחטן בדרום וקבל דמן בצפון וכו' אלא גרסינן איפכא עכ"ל, עיין בהגהות חק נתן ועיין מש"כ לעיל ברש"י ד"ה אימא כמאן דחנקינהו דמי ותראה את האמת בגרסת המפרש, ומש"כ התוס' כאן בזה"ל ולהכי שביק קבלה גבי לילה ונקט זריקה וכו' עכ"ל לענ"ד לולא דבריהם י"ל בפשוטו דנקט זריקה לרבותא דזריקה הרי היא עיקר עבודה לכל הענינים והו"א דכשנעשית בפסול כמאן דחנקינהו דמי קמ"ל דלא משו"ה נקט גבי לילה זריקה טפי מקבלה, ורק לענין דרום וצפון דלא מצי למנקט זריקה דהזריקה הרי היא ע"ג המזבח ואין נפ"מ בין דרום לצפון משו"ה ע"כ נקט קבלה וק"ל, ומ"מ אין קושיא על התוס' כאן מתוספתא דזבחים פ"ו דקתני התם שחט בלילה וקבל ביום פסול הרי דיש לזה מציאות דודאי תוספתא זו משובשת היא בדפוס מכמה טעמים ואכמ"ל בזה:

ד"ה פשיטא משום דשחטן בדרום וכו' י"ל דהא פשיטא הוא כיון שהזריקה בפסול וכו' עכ"ל, עיין שמ"ק אות ל"ח שכתב וז"ל ולא נראה דהא אינו פשוט כל כך דהא איכא דפליגא לקמן עליה דרב גידל וסברי דזריקת פגול מפקע מידי מעילה, לענ"ד אין זו השגה דלא תליא זה בזה, דאף למ"ד זריקת פגול מוציאה מידי מעילה היינו כשפגל הקרבן במחשבה או בדיבור, אבל בשנפסל הזבח במעשה השחיטה או הזריקה י"ל דלכו"ע אין הזריקה מוציאה מידי מעילה ולקמן נדבר עוד בזה ברצות ה', גם מש"כ כאן השמ"ק וז"ל אלא י"ל דבהכי מיירי מתניתין דזרק הדם וכו' בעניי לא הבינותי כראוי ודו"ק:

באו"ד ועוד י"ל דלפי מה שפי' מורי ניחא שפיר עכ"ל, ר"ל דלתירוץ קמא המקשן לא ידע סברא זו דזה פשיטא הוא רק התרצן ידע סברא זו דזה פשיטא הוא ולכך לא משני ליה דהא קמ"ל דזריקה לא מהני בהו לאפוקי ממעילה, ולפ"מ שכתב לקמן מורי הרב לקמן בתוס' ד"ה חוץ לזמנו וחוץ למקומו למאי חזו גם המקשן בעצמו ידע סברא זו דזהו פשיטא כ"כ המפרשים בכדי שלא יהיה התירוץ הראשון והשני חדא מילתא, ודחוק הוא בכונת דבריהם:

תו' ד"ה חוץ לזמנו וחוץ למקומו וכו' לכן נ"ל דגרסינן חוץ למקומו למ"ל עכ"ל, לפי"ז אכתי קשה קבלו פסולין וזרקו את דמו פשיטא דהא בפסולין דחזו לעבודת ציבור לכו"ע לא ירדו ותירוץ דמשני הש"ס לא שייך בהו, וצ"ל דאתי לאשמעינן שאר פסולין דירדו אליבא דר' יהודא ובלשון התוס' עיין צ"ק ושמ"ק:

דף ב:

בגמ' ורבה אמר לך ע"כ לא קאמר ר"ש דלא ירדו אלא בניתנין למטה וכו' עכ"ל הגמ', הקשו התוס' ד"ה ורבה דלמ"ל לחלה בדבר שמודה בו ר"י דלא ירד וע"כ צריך לחלק בין ניתנין למעלה שנתנן למטה לבין שחיטת דרום ולילה וא"כ לרבה נמי נימא הכי:

ותירוצם בסוף דבריהם דחוק קצת דמ"מ כיון דלרבה לא תקשה יותר מלר' יהודא עצמו למ"ל להש"ס לחלק אליבא דרבה טפי מאליבא דר"י ויותר נוחין תירוצם בזבחים ובנדה (דף מ') פ"ש, והרב קרן אורה כתב ליישב בפשיטות דלר' יהודא ניחא דמודה בניתנין למעלה שנתנן למטה משום דס"ל דקלטיה מזבח וחשוב קצת זריקה כבזבחים (דף כ"ו) וע"ש בתוס'. אבל ר"ש דס"ל לחד נוסחא דהתם דיאספנו דלא קלטיה המזבח והוה כנשפך הדם ואפ"ה קאמר דלא ירד משו"ה אצטריך למימר ע"כ לא קאמר ר"ש וכו', ואי תקשה אמאי לא מחלק יותר בין נשפך דמו לשחיטת דרום אין זו קושיא כל כך דהיא היא והרי לדברי התוס' דהכא נמי ע"כ צריך לומר כן עכ"ד ודו"ק:

שם בגמ' אלא לרבה קשיא מאי מועלין בהן מדרבנן עכ"ל הגמ' הרמב"ם פוסק בפ"ג מה' מעילה דכל הפסולין כהא דשחט בדרום מעילתן מדרבנן, ותמהו עליו הכ"מ והלח"מ בפ"ג מה' פסוהמו"ק דהרי למאן דס"ל אם עלו לא ירדו המעילה היא מה"ת והרמב"ם בעצמו פוסק שם דאם עלו לא ירדו א"כ הו"ל לפסוק דמעילתן מה"ת, ופלפל כאן הרב דרך ים דהרי לשיטת הירושלמי הובא בר"ש פ"ו מתרומות גבי מי שהאכיל חמריו ופועליו דבר איסור דמשלם להם דמי סעודתן משום דאדם, קץ באכילת איסור, א"כ במעילה דאינו חייב עד שיהנה איך משכח"ל דיתחייב על אכילת הקדש בשוגג הא אכילת איסור לא נהנה כלל ולא מעל, וע"כ לומר כיון דלא משכחת חיוב מעילה בשוגג באופן אחר ע"כ דאהכי חייביה רחמנא וכבר הרגישו בזה בחידושי רע"א במערכה ה' לפסחים דף כ"ט ובישוי"ע לאו"ח סי' תקפ"ו ע"ש. וא"כ לדעת התוס' בב"ק (דף ע"ב ע"א) ד"ה דאי דהיכא דיש פסול אחר עמו לא אמרינן דאהכי חייביה רחמנא ע"ש וכן ברמב"ם פ"ז מה' מעילה ה"ב כתב דהיכא דמתערב עם המעילה איסור אחר אמרינן גם במעילה אשלד"ע והראב"ד שם הסכים לו להדיא, ובנזיר (דף כ"ט) איתא דחטאת העוף הבא על הספק אינה נאכלת דלא מצינו למילף מאשם תלוי דנאכל משום דהכא איכא עוד איסור ע"ש, והפרישה ביו"ד סי' פ"א הקשה בהא דבכורות (דף ו' ע"ב) דצריך לאסור חלב טמאה דסד"א הואיל דבהמה טהורה נמי חידוש הוא משום אבר מה"ח בטמאה נמי לשתרי, והקשה דאיך אפשר למילף הרי בטהורה יש רק חד איסורא דאמה"ח ובטמאה יש תרי איסורין טמאה ואמה"ח, ותירץ דאמה"ח ליכא בטמאה דאין איסור חל על איסור כידוע, ובחולין (דף ס"ס ע"א) בהמה בעלמא לאו מכח חלב ודם קאתו ושריא ה"נ ל"ש או דילמא תרי איסורא אמרינן תלתא לא אמרינן וכו' אלא כל מכח לא אמרינן ושרי והכי קמבעיא לן מהו לגמוע את חלבו חלב דעלמא לאו כאמה"ח דמי ושרי האי נמי ל"ש או דילמא התם אית ליה תקנתא לאיסוריא בשחיטה וכו' ע"ש, והסביר הר"ן דכאן לא שייך לומר התם חד איסורא הכא תרי איסורי אמה"ח ויוצא, דאסור יוצא גופא הוא נמי רק משום שהוא כאבר מה"ח וא"כ במה גרע חלב הבא מכח אבר אחד חי מחלב הבא מכח בהמה שכולה חיה עכת"ד והובא גם במעדני יו"ט ברא"ש במקומו, ולא נצרכה אלא משום דהרב דרך ים אשטמיטתיה דבר זה] וא"כ ה"נ אף דבכל אכילה דהקדש חייבה רחמנא אהנאה קרבן מעילה בשוגג אבל היכא דאיכא עוד איסור אחר מלבד איסור קודש כגון אם שחט בדרום וכדומה דלא שייך לומר דאהכי חייביה רחמנא, שוב קשה נימא דנפשו של אדם קצה באכילת איסור מכח איסור האחר שבו ולא יתחשב להנאה ויפטור מקרבן מעילה, וצ"ל דש"ס דידן לא ס"ל סברת הירושלמי ואפי' אכילת איסור בשוגג חשיב שפיר נהנה, ועיין בבכורות (דף ל"ז) ובמהרי"ט אלגזי שם מה שהאריך בזה ובסמ"ע לחו"מ סי' רל"ד דטעם דהמוכר דבר איסור לחבירו ואכלו דחייב המוכר להשיב הדמים הוא רק משום קנס ע"ש, וכיון דהרמב"ם ז"ל פסק בהל' תרומות פ"י כהירושלמי דאכילת איסור לא חשיב נהנה, משו"ה שפיר פסק דקדק"ד ששחטן בדרום אין בהם מעילה מה"ת דלא חשיב נהנה מן הקודש כלל כיון שיש בהו עוד איסור זולת איסור הנאה דהקדש ועיין בקונטרסו של הגאון הנפלא ר' אליה דוד ראבינאוויץ אב"ד דק"ק ירושלים זצ"ל בריש ספר המדרש והמעשה אות ד' ועיין במחנה אפרים הלכות נזקי ממון סימן ט':

אמנם אין תירוץ זה עולה על הרמב"ם לפי האמת מכמה הוכחות, חדא דהרי משנה שלמה שנינו בכריתות (דף י"ג ע"ב) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם מעילות טמא שאכל חלב והיה נותר מן המוקדשין וכו' ופסקה הרמב"ם הרי דאע"פ שיש בהחתיכה עוד איסורין חוץ מאיסור מעילה מ"מ חייב מעילה, ועוד איתא בכריתות (דף כ"ג) כל חלב לה' לרבות אימורי קדק"ל למעילה הרי דגם על איסור חלב יש מעילה, ואין לומר דמיירי אם הזיד בחלב ושגג במעילה דאז הרי לא שייך סברא דקץ מכח אכילת חלב כיון שהיה מזיד אחלב, דא"כ גם מקרבן מעילה פטור לפי שאינו שב מידיעתו דמזיד על החלב שהוא בכרת כמש"כ התוס' בשבת (דף צ"ג ע"ב) ד"ה ששגג, ועיין במהרש"א פסחים (דף כ"ט) מש"כ בתוס' ד"ה ר"נ על דברי רש"י שם דמוקי הא דאמר האוכל חמץ דהקדש במועד לא מעל בהזיד בחמץ ושגג בהקדש עיי"ש ובספרי תקנת השבים למס' מעילה סי' א' ובתוס' חולין (דף ק"א ע"ב) ד"ה הזיד ע"ש, וגם אין לומר דמיירי בהזיד בלאו דחלב ושגג בכרת דהוה שב מידיעתו לענין קרבן, דא"כ שוב נשאר הסברא דקץ באכילת איסור כרת כיון ששגג בכרת ושוב לא חשיב נהנה ולמה יתחייב מעילה, אלא ע"כ דלענין מעילה לא אמרינן לעולם סברא דקץ מהאי קרא גופא דכל חלב, שמרבינן חלב למעילה אע"ג דיש בו גם איסור אחר, ועוד דהרי לקמן (דף י"א ע"א) בעינן קרא שאין חייבין על דם קדשים קרבן מעילה ולמ"ל קרא הרי יש בו גם איסור דם והוה קץ באכילה ולא נהנה, אלא ע"כ דאע"פ דיש עוד איסור חייבין קרבן מעילה משו"ה בעינן קרא למעט דם ממעילה, ואין לדחות דקרא דממעט דם ממעילה אתי לדם שבשלו דאין עובר עליו, חדא דקרא דלכפר ע"כ אדם חי קאי דמבושל אינו ראוי לכפר דהרי זהו גופא הטעם דאין עוברין עליו משום שאינו ראוי לכפר כידוע, ותו דהרי שיטת הרמב"ם וכן הוא שיטת רש"י דדם שבשלו עוברין עליו ודו"ק וקשה לדחות דאתי קרא לשאר הנאות חוץ מאכילה וטפי יש לדחות דקרא אתי לענין מזיד שלא ילקה על דם משום לאו דמעילה ובמזיד הרי לא שייך קץ ודו"ק:

ולכאורה היה אפשר לומר לפי המבואר לקמן (דף י"ח ע"ב) דיש ב' מיני מעילה חדא דהנאה וחדא דהוצאה מרשות גבוה לרשות הדיוט, ולקמן (דף י"ט ע"א) איתא אי מה חטא האמור בתרומה עד שיוציא מן הקודש לחול ופירש"י שכשאוכל את התרומה הרי מוציאה לחולין, דס"ל כהתוס' יומא (דף פ"א) ומנחות (דף ס"ט) דתרומה ע"י אכילה נעשית חולין, וכיון דילפינן מעילה חטא חטא מתרומה לכאורה נראה דגם הקדש יוצא לרשות חולין ע"י אכילה, וא"כ באכל הקדש בשוגג י"ל דנהי דבקודש לבד כשאכלו יש גם איסור הנאה וגם איסור הוצאה מרשות לרשות, מ"מ גם באכל חלב או איסור אחר דקודש אע"פ שאין מתחייב אהנאה משום דקץ באכילתו כאמור לעיל, מ"מ חייב הוא מעילה משום הוצאה מרשות הקדש לרשות הדיוט ונהי דמזיק הקדש פטור מ"מ באכלו כדרך אכילה אין זה מזיק רק שלא נהנה משום דקץ באכילת איסור אבל משום הוצאה לרשות הדיוט יתחייב מעילה, אבל לאחר העיון גם זה אינו דא"כ למה פסק הרמב"ם בפ"ז מה' מעילה ה"ב דאם היה הבשר בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה ובכהת"כ אין שליח לדבר עבירה ע"ש, ועיין במל"מ שם מש"כ בזה, ואי נימא דבאכילה איכא מעילה משום הוצאה מרשות למה לא יתחייב המשלח על אכילת השליח בשר העולה, אלא ע"כ כיון דההוצאה לא הוה רק ע"י אכילה אם לא נהנה כדרך אכילה והנאתה גם הוצאה מרשות הקדש וחילול ליכא כמש"כ השמ"ק בכתובות ודף למ"ד) ע"ש, ולא שייך לחייב את השליח מטעם הוצאה מרשות לרשות אלא כשיש חיוב מטעם אכילה וכשיש איסור גם זולת איסור מעילה הדרינן לכללא דאשלד"ע ודו"ק, ומהראוי היה להעיר כאן גם בדברי התוס' מעילה (י"ח ע"ב) שכתבו דגם במעילה זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, וגם היה ראוי להעיר בשיטת הרמב"ם בפיהמ"ש במעילה פ"ה דס"ל דגם הוצאה מרשות הקדש החיוב הוא משום הנאה ע"ש, אלא שאינני רואה להאריך יותר מדי וגם המבין יבין מעצמו ע"פ דברינו עד עתה מה שיש לדבר עוד בזה ע"פ שיטת התוס' והרמב"ם שהעירותי זה עתה, ומ"מ אביא כאן להשלמת הדברים מה שהביא הרב דרך ים בשם אחד מהחריפים מוהר"ר בנימין הערמעלע שליט"א להעיר, דבשואל על הקדישו למה לא יתחייב מעילה משום מוציא מרשות הקדש, והרי ביבמות (דף פ"ח) אמרינן הקדש שלו מהימן משום דבידו לאיתשולי עליה ואם ימעול כשישאל על ההקדש הרי אין זה בידו עיין בזבחים (דף ל"ד ע"ב) בתוס' ד"ה כל, אך י"ל דע"י שאלה הרי נעשה חולין למפרע דחכם עוקר את הנדר מעיקרו וממילא ליכא מעילה, אלא דלפי"ז לא יהיה רשאי לשאול על הקדישו רק ע"י חרטה דמעיקרא אבל ע"י חרטה דהשתא דהותר רק מכאן ולהבא לא יוכל להתיר משום דיבוא לידי מעילה ויש להאריך ולהרחיב בזה, אלא דבאמת לדינא נראה דודאי השואל על הקדישו אין בו משום איסור מעילה דהוצאה מרשות הקדש אפי' ע"י חרטה דהשתא, ולא כתבתיו רק להעיר אח המעיין בפלפולים וסברות שכתב הרב דרך ים דכל פטפוטי דאורייתא טבין, ולענין הא דהרמב"ם פוסק דמעילה דקדק"ד ששחטן בדרום וכיוצא הוא מדברי סופרים, יתבאר איה"ש עוד בדברינו להלן ובחידושי על הרמב"ם הל' מעילה:

רש"י ד"ה אליבא דר"י וכו' ג' מיעוטים עכ"ל ולא אמרינן אין מיעוט אמ"ע אלא לרבות כיון דכל מיעוט בא לענין אחר ובירושלמי הוריות יש דבג' מיעוטים לא אמרינן אין מא"מ אלא לרבות:

שם בגמ' דאורייתא משלם חומש דרבנן לא, אין להקשות מ"ש מאוכל תרומה דרבנן כגון תרומת פירות ותרומת מעשר של דמאי דמשלם חומש כבתרומות פי"א מ"ב ובב"מ (דף נ"ה ע"ב) וכן פסק הרמב"ם דשלשה תשובות בדבר, חדא דהרמב"ם גופא כתב בפ"י מה' תרומות ה"ד בזה"ל דמן הדין היה דאין חייב חומש על תרמ"ע של דמאי אבל אמרו חכמים דאם לא יתנו חומש יזלזלו בה עכ"ל, והכ"מ לא הראה מקומו אבל כן מפורש בירושלמי פ"א ה"ב דמס' דמאי והובא בר"ש שם, והאי טעמא שייך גם בתרומה דרבנן אבל קדשים דלא שייך בהו טעמא דזלזול דבלא"ה בדילין מהן ונוהגין בהם כבוד משו"ה בדרבנן אין חומש, שנית כיון דבמעילה יש חומש ואשם ולא אזיל חד בלי חבריה ובדרבנן הרי אין אשם משום איסור חולין בעזרה משו"ה גם חומש ליכא, משא"כ בתרומה דרבנן וכיוצא כיון דגם בדאורייתא קרבן ליכא רק חומש משו"ה משלם חומש גם בדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו, משא"כ במעילה דא"א לתקן כעין דאורייתא משום האשם משו"ה די שישלם הקרן לבד, ושלישית י"ל לפ"מ שהחליטו האחרונים דגם שוגג דרבנן צריך כפרה דלא כהנתיבות בח"מ סי' רל"ד סק"ג, והתוס' בכתובות (דף למ"ד ע"ב) ד"ה זר כתבו דתשלומי קרן וחומש דתרומה הוא משום כפרה אבל תשלומי קרן וחומש דמעילה הוא משום גזל הקדש לא משום כפרה ע"ש, א"כ בתרומה כיון דגם החומש בא לכפרה גם בתרומה דרבנן בעי כפרה ומשלם החומש, אבל חומש דמעילה שאינו בא לכפרה רק גזה"כ הוא לכן במעילה דרבנן ליכא חומש:

וא"ש בזה גם הא דהפודה מע"ש של דמאי דאינו מוסיף חומש כדאיתא בדמאי פ"א, משום דרק באכילה דשייך כפרה צריך חומש. לכפרה אבל בפודה לא בעי חומש כמש"כ התוס' בב"מ (דף נ"ה ע"ב) ד"ה ויחזור ויפדה, ובגמ' שם (דף נ"ו) אע"פ שמקיל ר"מ בפדיונו מחמיר הוא באכילתו נמי הוא מה"ט, ואף שהנתיבות בח"מ סי' כ"ח סק"ב כתב דקדוה"ג גם במעילה החומש הוא משום כפרה ולא משום גזל דהרי קדוה"ג לאו בר דמים הוא ע"ש וכאן בסוגיא הרי בקדוה"ג איירינן מ"מ כבר ביארתי בתשובה בספרי תקה"ש דיש ראשונים דס"ל דקדוה"ג נמי משום שיווי דמים הוא וגזל יש בו, והנה ברמב"ם פ"ט הי"ג מה' מעה"ק ז"ל הלחם המורם מן התודה ספק תרומה הוא לפיכך אין חייבין עליו מיתה וחומש כתרומה ואינו מדמע כתרומה עכ"ל, והיא בעיא דלא אפשיטא במנחות (דף ע"ז ע"ב) ותמה הכ"מ למה אינו מדמע כתרומה כיון דספק הוא הו"ל לפסוק לחומרא עכ"ל, והג"מ ר"י פיק ז"ל בחידושיו תירץ דכיון דמה"ת גם תרומה בטלה ברוב ורק מדרבנן בעינן ק"א הו"ל ספק דרבנן ולקולא, אלא שהקשה דלמה פטרו הרמב"ם מחומש מספק ולא תירץ כלום, והמל"מ שם כתב דבאמת לדעת התוס' בכתובות הנ"ל דהחומש הוא משום כפרה בתרומה צריך להפריש חומש מספק אלא שא"צ ליתנו לכהן דהכפרה תלויה בהפרשה עכת"ד, אבל לפי דברי הרמב"ם פ"י ה"ד מתרומות הנ"ל דמן הדין א"צ חומש אתרומ"ע של דמאי והא דמשלם חומש הוא רק שלא יזלזלו בה, ולהרמב"ם דספק דאורייתא מה"ת לקולא רק מדרבנן מחמרינן הוה לחם תודה דין תרומה מספק האיבעיא דלא אפשיטא דהוה רק מדרבנן, וזלזול הכא ליכא שהרי היא קדשים משו"ה אין בו חומש, ופרט זה הוא רק לפום רהיטא בשגם יש לעיין עוד אם גם במקום חיוב מיתה בידש"מ ס"ל להרמב"ם ספק דאורייתא לקולא, ובפרט דכאן החיוב מיתה גופה היא בעיא דלא אפשיטא ועיין בתוי"ט פ"ב דביכורים מ"י, ועיין עוד במש"כ בענין זה לקמן (דף ט"ו ע"ב) על המשנה דהתרומה ותרומ"ע וכו', וכאן אין להאריך יותר:

ולכאורה לפמש"כ הש"ך ביו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז דחז"ל לא גזרו איסור להוציא ממון דלממון אוקמה אדין תורה ע"ש, א"כ כשגזרו איסור דמאי על פירות ע"ה למה גזרו תשלום חומש, הרי לענין הוצאת ממון אוקמה אדין תורה, אבל באמת אין כאן קשיא דלכאורה להש"ך יקשה איך משכח"ל כלל איסור דרבנן הרי בזה שאנו אוסרין איזה דבר על האדם אנו מפסידין אותו ממון, עיין בפנ"י גיטין (דף נ"ד ע"ב) ד"ה אמר אביי כל שבידו וברשב"א גיטין (דף נ"ג ע"א) ד"ה מאי טעמא ובש"ך יו"ד סי' קכ"ז סק"ג] וע"כ לומר דהש"ך לא קאמר לה רק לענין להוציא ממון ממקום אחר בזה אמרינן דחז"ל גזרו רק לענין איסור אבל לא לענין ממון, אבל מה דמפסיד ממון תיכף ע"י האיסור ודאי ע"ז היה עיקר הגזרה ויש להם כח ע"ז מטעם הפקר בי"ד, וכיון דחומש תרומה ותרומ"ע הוא משום כפרה הרי החומש במקום האיסור גופיה קאי שאחז"ל שזה יהיה אסור באכילה ושיצטרך כפרה כתרומה דאורייתא, דענין הכפרה והאיסור דא ודא אחת היא, והא דמשלם קרן במעילה דרבנן אף דמעילה לאו משום כפרה הוא משום דהקרן הא משתרשי ליה ודו"ק בכ"ז היטב:

שם בגמ' מתו נמי תנינא וכו' לגירסת רש"י הלשון אינו מדוקדק אבל מ"מ אשכחן בש"ס כה"ג וז"ל ספר הצבא לבעל המאור ז"ל, מידה חמישית תנינא ברוב מקומותיו הוא ע"ד בירור ופישוט כלומר הא תנינא ולא אצטריך לן למיהדר בה חוב, ונמצא בקדושין (דף כ"ג ע"א) בחילוף זה על משנת עבד כנעני שקונה א"ע תנינא זכין לאדם שב"פ וא"ח אלא בפניו הוא אמור דרך קושיא לסתור מה שלפניו על דר"מ ועל דרבנן, ובשבת (דף קמ"א) אראב"א תנינא הקש שע"ג המטה וכו' לקושיא על ר"נ עכ"ל וה"נ דכוותם אלא דלשון נמי קשה מעט אבל מצינו גם כיוצא בזה בזבחים (דף מ"ג ע"א) וגם שם הקושיא על עולא וק"ל:

ברש"י ד"ה ומשני הואיל וכו' דכתיב ביה ירצה לכפר עכ"ל, ברגמ"ה הלשון דכתיב ונרצה לו לכפר וזה נכון עיין בתוי"ט זבחים פ"ב מ"ג ובנימוק"י הגרי"ב שם ודו"ק:

דף ג.

והתנן חטאות המתות ומעות ההולכות לים המלח לא נהנין ולא מועלין, לשון זה דלא נהנין ולא מועלין איכא בכמה דוכתא בכונה שאסור בהנאה רק מדרבנן, ועין כאן ברש"י ובתוס' ובבה"ז וביתר המגיהים, וגבי קדשים שמתו קתני בלשון יצאו מידי מעילה ד"ת לשון דלא מצינו בשאר דוכתי, ונראה מזה דקדשים שמתו רק מידי מעילה יצאו דבר תורה אבל אסורין בהנאה מה"ת גם כשמתו, וכן מוכח מהתוס' בב"ק (דף נ"ג ע"ב) שהקשו שם ד"ה איפוך דלמ"ל קרא דרעהו למעט הקדש תיפוק ליה שאין המת שלו ואם קדשים שמתו מותרין בהנאה לא מקשו מידי, ומדברי התוס' האלה מוכח דלא לבד הנאה של כילוי אסור שהרי יש מצוה לקוברן כדתנן בתמורה (דף ל"ב ע"א) אלא אפי' הנאה שאינה של כילוי דיוכל לקוברן אח"כ נמי אסור דאל"כ אכתי אין מקום לקושיתם, וכן בדין דכיון דכל הקדשים ואפי' קדשים קלים מחיים אסורין בהנאה כמו שנתבאר בדברינו לעיל (דף ב' ע"א) בתוס' ד"ה קדק"ד מקרא דבל יחל דברו ע"ש, וכל הקדשים אסורין באכילה קודם זריקה מקרא. דודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל כבפסחים (דף ע"ז ע"ב) ואיכא נמי בכולן לאו דלא תוכל לאכול בשעריך כבמכות (דף י"ז) ולשיטת הרמב"ם לאו זה גם על הנאה קאי עיין פ"א מה' מעילה, א"כ אף כשמתו במה יפקע איסורם כיון דזריקה ליכא וכן מפורש במכילתא פרשה משפטים סי' ק' היה ר' ישמעאל אומר קו"ח מה חטאת שבשרה מותר בשחיטה עורה אסור במיתתה וכו' עיי"ש, וה"ה קדשים ששחטן בחוץ נמי כמאן דחנקינהו דמי שהרי לעיל בריש מכילתין הו"א דגם קדק"ד ששחטן בדרום כמאן דחנקינהו דמי אלא משום דדרום ראוי לקדק"ל לאו כמתו דמי ע"ש, וא"כ בשחטן לכל הקדשים בחוץ דלא חזי לשום שחיטת קדשים ודאי דכמתו דמי ואסורין באכילה והנאה מה"ת, ומש"כ התוס' בקדושין (דף נ"ז ע"ב) ד"ה מה שלי בשלך אסור בשם הר"ם דקדשים שנשחטו בחוץ מותרים גם באכילה באמת שיטתו קשה מאוד ועיין במהר"ם לובלין ובמקנה שם, ומשו"ה קאמר יצאו מידי מעילה ד"ת אבל איסור ד"ת יש בהן ועיין מש"כ בזה בספרי תקה"ש סי' ט"ז:

מיהו נראה דכל זה הוא בבהמות דמחיים יש להם פדיון כשהוממו עכ"פ משו"ה שם הקדש יש עליהם גם כשמתו, אבל עופות כיון שאין להם צד פדיון עיין לקמן (דף י"ב) ובתוס' שם. כשמתו דלא חזיין תו להקרבה פקע קדושתן לגמרי ואין בהן איסור הנאה מה"ת רק מדרבנן, כדתנן לקמן (דף י"א ע"ב) דאפי' בני יונה שעבר זמנן לא נהנין ולא מועלין והסבירו שם התוס' ד"ה ר"ש דכיון דאין לעופות פדיון לא איקרו קדשי ה' ע"ש וה"ה כשמתו, ובזבחים (דף ס"ט ע"ב) בתוס' ד"ה ר"י אומר הקשו במלק עוף טרפה דלא ליחל איסור נבלה על איסור קדשים, הקשה עליהם בצדק הגאון הרש"ש בפסחים (דף ל"ה ע"ב) דהרי קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ומאיסור הנאה לגמרי גבי עופות ושפיר חייל עליהם איסור נבלה, אולם בלא"ה הרבו האחרונים לדבר בדברי התוס' ההם עיין בצ"ק שם ובשעה"מ פי"ו מה' איסורי ביאה ועוד אחרונים ועיין גם בר"ש פ"א דטהרות משנה ג' ובספר חיבת הקודש בזבחים שם ואכמ"ל בזה יותר:

ברש"י ד"ה כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום וכו' אלא מאי מעל מדרבנן לישנא אחרינא בחטאת מתה הוא דמעל וכו' אבל בשאר קדשים כגון עולה וכו' כן היא גירסת הצ"ק ונדפסה כבר על הגליון, אבל אין זה מוכרח דהרי ברישא לענין מעילה בחייה ודאי דלאו דוקא חטאת קתני וה"ה עולה ואשם א"כ גם סיפא נימא דלאו דוקא חטאת קתני, והתוס' במנחות (דף נ"ב) נמי מיאנו בגירסא הזאת ועיין בפירגמ"ה ובשמ"ק כאן ודע דמש"כ רש"י בלשונו אבל בשאר קדשים כגון עולה ואשם ושלמי ציבור משום דלאו לכפרה אתו, הנה עולה ודאי דורן היא כבזבחים (דף ז') ובערכין (דף כ"א) וכן איתא עוד בכ"מ, ומ"מ מבואר בכמה דוכתי דעולה מכפרת אעשה ועל לאו הנל"ע עיין ביומא (דף ל"ו) ובבכורות (דף כ"ו) ועוד בכ"מ אלא שאינה מכפרת רק מקופיא עיין בב"ב (דף מ"ח ע"א) תוס' ד"ה יקריב ורמב"ן ורשב"א בחידושיהם שם, אבל לעומת החטאת נקראת עולה דלא אתי לכפרה וא"ש, אבל מש"כ רש"י וכן הרגמ"ה כתב בלשון זה ממש דאשם נמי לא בא לכפר אתמה מאוד שהרי אש ודאי לכפרה בא כמו חטאת ומשו"ה קיי"ל דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם כידוע, ואולי כונתו על אשם נזיר ומצורע ודוחק, אשר ע"כ אלמלי מסתפינא הו"א דמילת אשם ט"ס הוא וצ"ל עולה ושלמים בין ברש"י ובין ברגמ"ה וצ"ע, ועיין בדברי רש"י בדיבור זה בגליון הרש"א בדפוס ווילנא:

שם ברש"י ד"ה לא נהנין מהן מדרבנן דאיסורא איכא עכ"ל, כבר נתבאר לעיל בגמ' בדברינו בד"ה והתנן חטאות המתות וכו' דאע"פ דקדשים שמתו איסורא דאורייתא אית בהו בהנאתן אלא דמעילה ליכא בהו מה"ת, ומ"מ חטאות המתות אין בהם שום איסור כיון דגם מחיים לא יצוייר בהם שום ריוח להקדש וה"ה מעות ההולכות לים המלח אין בהן שום איסור מה"ת כיון דגם מצות קבורה אין בהן ורק איסור דרבנן יש בהן וק"ל, אך קשה דבבכורות דף ט"ז איתא אי מהלכתא הוה אמינא איסורא איכא לאו ליכא וכו' ע"ש הרי שיש באכילתם איסור תורה, וה"ה בהנאה דמ"ש. אך לפי הלשנא אחרינא שברגמ"ה שם דקאי באי אקרבה ע"ש א"ש, ובזבחים ר"פ התערו' מפורש דאיסור הנאה יש נמי בהם ואני בעניי איני יודע טעמא מאי ואכמ"ל:

שם ברש"י ד"ה ולא מועלין אפי' מדרבנן וכו' עכ"ל, כל האריכות שבלשון רש"י כאן ליתא ברגמ"ה, ובאמת הניח הבה"ז דברי רש"י אלה בצ"ע דמוכח בכ"ד דלא מועלין הוא מה"ת, ובשמ"ק כאן הוסיף בלשון רש"י הערה מלקמן (דף י"א ע"ב) בתורים שלא הגיע זמנן, אבל בתוס' שם ד"ה תורים מפורש דגם בתורין ליכא מעילה אפי' מדרבנן וסיימו שם וז"ל וא"כ ש"מ דכל היכא דקתני במתניתין [כן הגיה השמ"ק שם אין מועלין ר"ל אפי' מדרבנן עכ"ל וכיון דלא כתבו התוס' כלל זה רק במשנה וכן הוא באמת גם לקמן (דף י"ב ע"ב) בתוס' ד"ה ודמיו ע"ש אזדי להו מעט מהערות הבה"ז ומ"מ אכתי נשארו מאיזו משניות שהביא שם וגם בגליון הש"ס דף י"א ע"ב העיר מע"ז דף מ"ב וצ"ע:

בגמ' איתיביה רב יוסף לרבה חדא מגו חדא וכו' מכאן קשה על התוס' פרק חטה"ע (דף ס"ח ע"א) שכתבו דהא דמולק בלילה אינו מטמא בבית הבליעה אתי גם כר' יהודא דס"ל נשחטה בלילה תרד, דהני תלתא מיעוטי בבהמה נאמרו אבל לא בעוף, דלפי"ז מאי פריך רב יוסף לרבה מהא דעוף אם עלה לא ירד דילמא עוף שאני דאפי' לר"י אם עלתה לא תרד, ועיין לעיל בתוס' ד"ה ורבה אמר, אולם לפמש"כ לעיל דטעמיה דרבה הוא משום דכמאן דחנקינהו דמי א"כ אין לחלק בין בהמה לעוף וא"ש ודו"ק:

תיובתא דרבה תיובתא, הנה הרמב"ם פוסק בפ"ג מה' מעילה דבכל הפסולין מועלין רק מדרבנן והקשו עליו רבים דהרי לרב יוסף המעילה היא מדאורייתא לרהיטת הש"ס, ועיין מה שתירץ בזה הלח"מ פ"ג ה"ג מה' פסוהמו"ק ועוד אחרונים תירצו בזה כל אחד ע"פ דרכו, והקרן אורה כתב דלרבה הרי ודאי הא דקמשני מאי מועלין מדרבנן לאו בשחיטת דרום לחוד קאמר אלא בכל הפסולין, דהרי מלשון הצריכותא בריש מכילתין נראה דשחיטת דרום מסתבר יותר שימעול מאינך פסולין, ואם שחיטת דרום מעילתו רק מדרבנן כ"ש אידך, ופוסק כרבה לגבי רב יוסף אע"ג דרבה איתותיב בדין דאם עלו ירדו אבל בהא דס"ל דהמעילה בפסולין היא מדרבנן לא איתותיב, והא דתנן וכולן אין מטמאין בבית הבליעה ומועלין בהן אין הכונה דהמעילה מה"ת ולומר דהמטמאין בבית הבליעה מעילתן רק מדרבנן ושאין מטמאין בביה"ב מעילתן דאורייתא, אלא דזה גופא קמ"ל דאע"ג דאין מטמאין בביה"ב מ"מ אין מיצוי דמן מוציאתן מידי מעילה דרבנן וכ"ש המטמאין בביה"ב דמועלין בהן מדרבנן, ולקמן (דף ז' ע"א) הוכיח הקרן אורה דלמסקנא גם רב יוסף מודה דמעילת כל הפסולין הם מדרבנן ועיין ברא"ש בב"מ פ"ב אות י"ז והאריך בזה ועוד נדבר בזה איה"ש ודו"ק:

בתוס' ד"ה חדא מגו חדא וכו' אלמא דשינוי עולת העוף שעשאה למטה שמלקה למטה עכ"ל, התוס' בזבחים ונדה לא כתבו כן ובאמת בזבחים איתא להדיא דבשינוי מיצוי איירי:

באו"ד ומנתינת דם לא מצי למפרך כצ"ל כמו שהגיה הצ"ק, ואזלי הכא בשיטה זו דרבה לא פליג רק אשחט בדרום ולא על קיבל בדרום כ"כ הקרן אורה וק"ל ומיהו מפורש כאן בדבריהם דמליקה בשינוי מקום פסולה וכן כתבו לקמן בזה"ל הלכך אם מלקה למטה פסולה עכ"ל, ואעולה קאי דלמטה מליקתה פסולה וכן הוא עוד בדיבור זה לקמן וכן הוא האמת דככה מבואר בזבחים (דף ס"ז ע"א) ובתוס' שם ד"ה ועולת העוף ועוד בכמה דוכתי ואין להאריך בזה, ולכן פליאה היא על הרב תפא"י במשניות קנים פ"א אות ה' שכתב וז"ל מיהו מליקה של עולה וחטאת כשר בכל מקום במזבח עכ"ל, ויותר פירש דבריו בהקדמתו הנקראת חומר בקודש פ"ה אות ו' וז"ל שם מיהו מליקה עצמה כשרה בכל מקום בעזרה זבחים דף ס"ג ע"ב עכ"ל, מבואר דס"ל דגם בעולה המליקה כשרה בכל מקום וזה אינו ואדרבה מזבחים (דף ס"ג ע"ב) שם ברש"י מבואר דדוקא בחטאת אין פסול שינוי מקום במליקה אבל בעולה דגם המליקה ילפינן שם בזבחים (דף ס"ה ע"א) דבעי למעלה ודאי דלמטה פסולה רק חטאת בכ"מ מליקתה כשרה:

שם והא דפליגי בה רבה ורב יוסף פשיטא ליה לר"א וכו', סוגיא זו איתא בסוף זבחים בסיגנון אחר ועיי"ש בתוס' ובמפרשים, ובעיקר סוגיא זו קשה לי טובא דהרי להדיא אמרינן לעיל בריש הסוגיא דאליבא דר' יהודא לא פליגי רבה ורב יוסף דודאי אם עלו ירדו כי פליגי אליבא דר"ש, וא"כ נימא דכי קמבעיא ליה לר"א אליבא דר' יהודא דהלכתא כוותיה ופלוגתא דרבה ור"י היא אליבא דר"ש, וכשהרציתי דברי אלה לפני הגאון הגדול מו"ה אפרים דוב לאפ אב"ד דק"ק ווערשבעלאווע ז"ל השיב לי בזה"ל, נראה דבהא דקאמר דאליבא דר' יהודא לכו"ע אם עלו ירדו נדחקו התוס' בזבחים (דף ס"ח ע"ב ופ"ד ע"א) דהא דניתנין למעלה שנתנן לחטה וכו' גם לר' יהודא אם עלו לא ירדו דילפינן זה מזה ואמאי בשחיטת דרום ירדו דהרי כשרים בקדק"ל, וע"כ לומר דשינוי במקום שחיטה שאני דלא ילפינן מקרבנות אחרים. אבל בעולת במת יחיד שהכניסה לפנים שהיא עצמה היתה כשרה בתחילה בכל הצדדים ס"ל להש"ס דבאותה בהמה ילפינן מהכשרה בתחילה גם לר' יהודא דאם עלה לא ירד כמו לר"ש, ורק לרבה דס"ל דגם לר"ש ירדו דכמאן דחנקינהו דמי י"ל דה"ה בעולת במת יחיד שהכניסה לפנים כמאן דחנקה דמי ופסולה לכו"ע, והכי פירושה מדקמבעיא ליה לר"א בעולת במת יחיד מכלל דבשחיטת דרום פשיטא ליה אליבא דר"ש או כרבה או כרב יוסף, דאם מספקא ליה אליבא דר"ש הו"ל לשאול האיבעיא שלו אליבא דר"ש בשחיטת דרום, דהא ר"א לאו לענין דינא קמבעיא ליה בעייתו דהרי כבר נאסרו הבמות וקדושת ירושלים אין אחריה היתר כדקיי"ל דלא כר' יצחק במגילה (דף יו"ד ע"א) וע"ש בתוס' ד"ה ומאי טעמא ע"ש, ומדלא מבעיא ליה בשחיטת דרום אליבא דר"ש מכלל דפשיטא ליה איך הדין אליביה, ובאמת יש להבין כונת התוס' בזבחים שכתבו דמשו"ה שחיטת דרום ירדו אליבא דר' יהודא דחשיב כשוחט בחוץ וכמאן דחנקינהו דמי הא לרב יוסף ע"כ לאו כמאן דחנקינהו דמי דאל"כ גם לר"ש למה לא תרד, מ"ש דלרי"ה פשיטא דהוה כשחוטי חוץ וכמאן דחנקינהו ומ"ש דלר"ש לא אמרינן כן עכ"ל אח"כ הדפיס זה בספרו בזבחים דף ס"ח ע"ב ולחומר הנושא המה דברים הניתנים להאמר, ועיין בתוס' פסחים (דף כ"ו ע"א) ד"ה והא הכא דלא אפשר שכתבו שם וז"ל, הוה מצי אביי לאוקמא כר"ש דאליבא דר' יהודא פליגי עכ"ל, מיהו התם משני אביי דעדיפי מינה וק"ל. אמנם להרמב"ם דפוסק בה' פסוהמו"ק פ"ג ה"ז דקד"ק שנשחטו בדרום לא ירדו אע"ג דפוסק כר' יהודא וכתב שם הכ"מ דגירסא אחרת היה לו בגמ' ונדחקו בזה הבה"ז והצ"ק סוף זבחים, והרב יואל הורעוויץ בספרו יבא הלוי כותב דמשום קושית התוס' בזבחים (דף פ"ד) הנ"ל גורס הרמב"ם בשמעתין אליבא דר"י כו"ע לא פליגי דאם עלו לא ירדו א"כ קושיתי מעיקרא לקמ"ד וא"ש הכל ודו"ק:

אלא דגירסא זו אינה מובנת כלל לדעתי:

דף ג:

אמר רב גידל א"ר זריקת פגול אינה מוציאה מידי מעילה וכו', הנה שיטת המפרש שהיא שיטת רגמ"ה כאן אות באות [אלא שברגמ"ה יש טעות הדפוס בד"ה זריקת פגול וכו' ובזריקה עשה סתם וצ"ל ובזריקה פגל ג"כ עיין בזה שכן הוא האמת] חמוה בכל סוגיא זו, וגם דבר פשוט וברור הוא דאם פגל בשחיטה לחוד אע"פ ששאר עבודות עשה בשתיקה הוא פגול גמור לכל דבר וחייבין עליו כרת כמפורש בכמה משניות בזבחים דלא כהמפרש ורגמ"ה וצע"ג על דבריהם, אך שיטת התוס' ברורה דרב גידל מיירי בשחט בפגול ושתק בזריקה כמש"כ בד"ה א"ר גידל, וכונתם לומר דאפי' בכה"ג אין הזריקה מועלת אח"כ לענין מעילה ומכ"ש אם פגל גם בזריקה, אלא משום הקושיא מתודה פירשו הכי דהרי הקושיא הכי היא דכמו דאמר רב גידל דבשחיטה לחוד הוה פגול ולא מהני שוב הזריקה לענין מעילה א"כ לא תהני נמי לקדש הלחם כיון דכבר נפגל בשחיטה, אבל ודאי דאין חילוק בין פגל בשחיטה לחוד ובין פגל נמי בזריקה, ומשני ר' אבא דבשחיטה לחוד באמת עדיין לא חשיב פגול גמור והפגול נקבע רק אחר זריקה כהרצאת כשר, משו"ה בתודה אף דהשחיטה היתה חוץ לזמנה מ"מ הלחם קדוש דהרי השחיטה מקדשה ללחם ובשעת שחיטה עדיין לא הוה פגול גמור, אבל לענין הבאה או הוצאה ממעילה כיון דזרק אח"כ הזריקה גמרה הפגול ואינה מועלת לענין מעילה עוד, ותו מקשה מדאמר עולא קומץ פגול וכו' פקע פגולו ממנו מדקאמר פקע מבואר דהיה פגול תיכף אחר קמיצה אמנם לא לענין כרת אבל שם פגול חל עליו קודם הקטרה וה"ה קודם זריקה בבהמה ואפ"ה קידש הלחם וה"נ לענין מעילה וקשיא לר"ג, ומשני איסורא דמייתי לידי פגול אבל פגול גמור לא הוה עד אחר זריקה משו"ה קידש הלחם, ופריך מהא דאם אחרים מביא לידי פגול וכו' ואם לא פקע פגולו ממנו איך מביא אחרים לידי פגול הא עפרא בעלמא הוא, ואם נימא דפגול לא חייל קודם הקטרה אמאי הוה עפרא בעלמא, ומשני דאפ"ה כיון דכבר התחיל ביה איסור פגול עפרא בעלמא הוא אבל שם פגול ממש לא הוה עד לאחר זריקה זהו תמצית שיטת התוס':

ודע דהמפרש והרגמ"ה כתבו גם לעיל (דף ב' ע"ב) ד"ה ומשני הואיל ומרצה לפגולין וכו' דאין נקבע פסול פגול לחייב כרת עד שיקרב כל מתיריו לשם פגול עכ"ל, וכן הוא גם הכא בסוגיין וגם התם לעיל בפי' קדמון הנדפס בסוף מס' מדות מכתב יד בדפוס ווילנא, אבל כבר נתבאר שהדברים האלה תמוהין, ויתר הדברים בפרטיות בדברי המפרש ובדברי התוס' בסוגיא זו עיין בהגהות חק נתן כי אין צורך לכפול דברי המחדשים והמגיהים הנדפסים עם הש"ס וכן בכל המס' לא אכפיל דבריהם רק אם יש להעיר עליהם:

זריקת פגול אינו מוציא מידי מעילה ואינו מביא לידי מעילה, הרב דרך ים הביא כאן קושיא מספר עמק יהושע סי' י"ז בהגהות הנקראים שפת העמק דלרב גידל מאי פריך הש"ס בכריתות (דף י"ד ע"א) וניתני ה' חטאות ונוקמה כגון דאכל כזית פגול, הא בשבועות (דף כ"ד ע"ב) פריך הש"ס ונתני שבועה ומשני מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי הקדש ומשני בבכור עיי"ש, וא"כ המשנה דכריתות ע"כ איירי בבכור שהוא קדק"ל ואם הוה פגול הרי אין בו שוב מעילה לרב גידל ויחסר אשם המעילה דקחשיב במשנה שם, ואין לומר דהמקשה בכריתות לא ידע עוד דהמשנה מיירי בבכור, דא"כ הו"ל להקשות וליתני ששה חטאות כגון שבועה ופגול ביחד, אלא ע"כ מדפריך ליתני חמש דידע דמיירי בבכור שהוא קדק"ל א"כ אליבא דר"ג אין קושיתו כלום כן הקשה הרב שפת העמק, ואין לי ספר זה לעיין בו אם כתב שם גם איזה תירוץ ולכאורה הקושיא גופה קלישתא היא יותר מדי שהרי אין אחריות קושית הש"ס על רב גידל ואם הש"ס פריך שם רק להחולקים על רב גידל מה בכך, ואולי שהקושיא יהיה על הרמב"ם דפסק כר"ג והרי סוגית הש"ס בכריתות בהקושיא ור' זירא ורב פפא דנחתו שם לתרץ קושיא זו ע"כ דלא ס"ל כרב גידלו וא"כ מה דתירץ על קושיא זו הרב דרך ים דרב גידל ס"ל כמ"ד לקמן (דף ה') היתר שחיטה או היתר זריקה שנינו וא"כ גם קודם שנזרק כיון שנשחט או נתקבל הדם בהיתר שוב אין מעילה בבשר קדק"ד וכן יש מעילה באימורי קדק"ל גם קודם זריקה כמש"כ התוס' לקמן (דף ז' ע"ב) ד"ה הא ממונא דבעלים הוא ע"ש, וא"כ י"ל דהא דאמר ר"ג זריקת פגול אינו מביא לידי מעילה בקדק"ל הוא דוקא בשפגל בשחיטה דלא נחית לה עדיין מעילה מעולם, אבל אם השחיטה והקבלה היתה בהכשר ופגל רק בזריקה שכבר חל עליה חיוב מעילה משעה שהיתה ראויה לזריקה, אפי' אם נתפגל אח"כ בזריקה שוב אינה יוצאה מידי מעילה גם לר"ג, וא"כ שפיר פריך הש"ס בכריתות בקדק"ל כלומר בבכור גם לר"ג כגון שפגל בזריקה דיש בו גם מעילה וגם איסור פגול עכ"ד, והרי על הרמב"ם אין זה תירוץ של כלום שהרי הרמב"ם פוסק בפ"ג מה' מעילה דהיתר אכילה שנינו ופוסק שם בפ"ג מה' מעילה כרב גידל, ושני אלה ביחד נסתרו מסוגיא דש"ס דכריתות שם, וגם מלבד זה תירוץ זה מגומגם הוא ואינני רואה צורך להאריך בו:

והנראה לענ"ד לומר בזה דהנה במה דמוקי לה למתניתין דכריתות דיש אוכל אכילה בשבועות שם בבכור, הקשה בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' קכ"ג דהרי בכריתות שם קאמר דהא דחל איסור נותר אחלב הוא משום מיגו דאתוסף איסורא לגבוה אתוסף גם להדיוט, וא"כ בבכור שנאכל לב' ימים ולילה אחר הרי אין כאן מיגו כיון דלגבוה נפסל והוה נותר בעלות השחר הראשון ואז עדיין מותר להדיוט ולא מצי חל איסור נותר אאיסור חלב, וא"כ איך אפשר לאוקמה להמשנה בבכור דא"כ איך חייב חטאת אנותר והיא קושיא נאה, ואף לפמש"כ הדרך ים בשם הרב החו"ב מו"ה אהרן קורץ נ"י דפליגי בזה ר' זירא ור"פ בכריתות שם (דף י"ד ע"א) דמסיק שם הש"ס דבזית אחד מיירי בב' זיתים לא מיירי, ופריך והקתני יוהכ"פ דבככותבת ומשני ר' זירא דמיירי שאכל כוליא בחלבה ורב פפא משני דמיירי דמליא בתמרי ע"ש, וצריך ביאור למה נאיד ר"פ מתירוץ ר"ז, ואמר הרב הנ"ל דבזה פליגי דר"ז ס"ל דכשנעשה נותר לגבוה נעשה נותר גם להדיוט ומשו"ה א"ש דחל נותר אחלב גם בקדק"ל כבכור, דמיגו דאתוסף איסור לגבוה אתוסף גם להדיוט וא"כ הרי מצי לאוקמי לכולי איסורי זולת יוהכ"פ בחלב עצמו, ואיוהכ"פ חייב כגון שאכל כוליא בחלבה ולא חייב אכוליא רק משום יוהכ"פ ולא משום נותר דהוה בשר הנאכל לשני ימים וכשנעשה החלב נותר עדיין הוה זמן אכילת בשר, ור"פ ס"ל דבשעה שנעשו האימורים נותר לגבוה עדיין לא נעשו נותר להדיוט וא"כ אי נימא דהמשנה מיירי בקדק"ל היינו בבכור א"כ תקשה איך חל איסור נותר אחלב, וע"כ צ"ל דהמשנה מיירי בקדק"ד דנעשים נותר לגבוה ולהדיוט בבת אחת וא"כ באכל כוליא בחלבה הרי יהא גם הכוליא נותר והש"ס בעי לאוקמי לכולי איסורי בחלב עצמו משו"ה מוקים לה כגון דמילא בתמרי עכ"ד, ואף דקלסיה הרב דרך ים וכתב שהוא נכון מאוד, מ"מ נראה דלא כוותיה אלא דכו"ע ס"ל סברת הרמ"ע ור"ז ור"פ פליגי בענין אחר עיין מש"כ בזה הרב מחנה לוי בשבועות (דף כ"ה) ע"ש, דאל"כ הרי תשאר לרב פפא קושית הש"ס דשבועות שם דליחשב נמי שבועה כיון דלדידיה לא מצי איירי בבכור וחוץ מזה כבר השגתי עליו בחידושי להרמב"ם הלכות מעילה בזה, אולם הנכון בזה הוא דהנה הבה"ז הקשה בתוס' כריתות שם (דף י"ג ע"ב) ד"ה ארבע חטאות וכו' ומוקדשין דקתני אע"ג דאיתא בשאלה מ"מ השתא דנשחטו ונזרקו דמן ליתא בשאלה עכ"ל ותמה הבה"ז והרי בשבועות שם פרכינן והרי מוקדשין ומשני בבכור, וכתב ע"ז בשו"ת הגרע"א סי' ס"ה וז"ל וראיתי בכמה ספרים ישוב הגון ונכון דסוגיא דשבועות אזלי למ"ד אכלה כולה אין נשאלין עליה וא"כ גם בשבועה השתא ליתא לשאלה, וע"כ דלא חשיב כיון דמעיקרא הי' איתא בשאלה ולזה פרכינן שפיר והרי מוקדשים דג"כ מעיקרא היה איתא בשאלה (והוכרח לתרץ בבכור] ודברי התוס' הנ"ל היא לפי ההלכה דאכלה כולה ג"כ נשאלין עליה, ושפיר י"ל דלא חשיב מאי דעתה איתא בשאלה דהיינו שבועה אבל קדשים [אפי' קדק"ד] השתא לאחר זריקה ליתא בשאלה עכ"ל וע"ש, וא"כ סוגיא דש"ס בכריתות שם לא ס"ל כלל דאיירי בבכור שהוא קדק"ל אלא בקדק"ד מיירי וכן לר"ז ור"פ שם בקדק"ד מיירי, ולפי"ז הרי מתורצת שפיר קושית בעל שפת העמק מסוגיא דכריתות על רב גידל כיון שהסוגיא בקדק"ד מיירי כמובן מאיליו, ודע שכתבו התוס' בחולין (דף קי"ז ע"א) דלר' ינאי דס"ל דאין חייבין מעילה בקדשי מזבח שיש בהן לכהנים ע"כ דמוקי נמי מתניתין דכריתות דיש אוכל וכו' בעולה ע"ש הרי דגם לר' ינאי בקדק"ד איירי ומיושב פסק הרמב"ם דפסק כרב גידל וזה נכון בעזהי"ת:

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה