אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה) חידושים למסכת מעילה › דף כא.

תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר

חידושים למסכת מעילה · דף כא.

דף כ:

במשנה אמר לו הביא לי מן החלון או מן הדלוסקמא והביא לו אע"פ שאמר בעה"ב לא היה בלבי אלא מזה והביא מזה בעה"ב מעל, ובגמ' מאי קמ"ל וכתב המתן בסתר בשם הרב אדרת אליהו פירוש דהגמ' מקשה מאי קמ"ל משנתנו בלשון זה שאמר בעה"ב לא היה בלבי אלא מזה והביא מזה הו"ל לתנא לקצר, ולומר אע"פ שאומר בעה"ב איני חפץ מזה, ומשני הש"ס קמ"ל דדברים שבלב אינן דברים ואילו הוה אמר בעה"ב רק איני חפץ מזה הוה משמע דעתה הוא חוזר בו אבל מעיקרא היה דעתו כמ"ש השליח ומשו"ה מעל, אבל אם אמר דמעיקרא לא היה דעתו במה שעשה השליח הו"א דלא מעל בעה"ב, קמ"ל תנא דאפ"ה מעל בעה"ב דדברים שבלב אינן דברים עכ"ל, ועיקר הרבותא היא דאע"ג דעיקר ענין מעילה הוא חטא שבין אדם למקום וקמי שמיא גליא דברים שבלב כמו דברים שבפועל, וסד"א דאף על גב דבכל התורה שבין אדם לחבירו דברים שבלב אינם דברים במעילה הוה דברים קמ"ל דגם במעילה דבשב"ל אינן דברים:

והקשה התפא"י במשניות כאן דאמאי הדברים שבלב כאן אינן דברים, הרי כתבו הראשונים דכי אמרינן דברים שבלב אינן דברים היינו דוקא היכא דדברים שבלבו סותרין לדברים שבפיו, אבל היכא דרק מפרשי דברים שבפיו ולא סתרי להו דברים שבלב הוה דברים וכ"כ הרשב"א בחידושיו לקדושין (דף נ') ע"ש. וא"כ במשנתנו כשאמר בעה"ב לא היה בלבי מזה אלא מזה אמאי לא הוה דברים שבלבו דברים הא לא סתרי דברים שבפיו אלא מפרש אותם. ובשלמא לפיהמ"ש להרמב"ם כאן ובפסקיו פ"ז דמעילה ודאי דדברים שבלבו סותרין דברים שבפיו, וכן לפירש"י בקדושין (דף נ' ע"א) דלא היה כאן רק חלון אחד וכיסין הרבה ובעה"ב אומר שלא היה בלבו מכיס זה אלא מאחר, י"ל דכיון שאמר הבא לי מן החלון משמעות פיו הוא דמאיזה כיס שבחלון שיביא ניחא ליה וכשאמר לא היה בלבי מזה סותר דברים שבפיו, אבל לפי' רש"י ותוס' כאן שהיו כאן חלונות הרבה דוחק לומר דבלשון חלון סתם משמע דוקא מכל חלון שירצה השליח וא"כ קשיא למה לא יוכל לפרש דבריו שלא כיון לחלון זה, והרי גם התוס' בב"מ (דף מ"ב ע"ב) מפרשי כהמפרש והתוס' כאן דהיו כאן חלונות רבים אלא שכתבו דמיירי שהיו בשני בתים או בשני מקומות כדי ליישב מאי דהוקשה להם ממשנתנו לההיא דהתם ע"ש וא"כ גם להם קשיא קושית התפא"י, ותירץ לו בנו הגאון ר' ברוך יצחק ז"ל דדוקא בנדרים אמרינן דאם אין דברים שבלבו סותרין לדברים שבפיו הוה דברים שבלב דברים כיון דרק לעצמו ועל עצמו נדר, אבל במעילה כיון שאמר להשליח בסתם שיביא מחלון הרי אין השליח נביא לדעת לאיזה חלון כיון אלא ודאי כיון לכל חלון שירצה השליח, דאל"כ הו"ל להשליח לאמלוכי ביה מאיזה חלון יקח ולא היה המשלח מועל כלל כדאמרי' לעיל לענין בשר וכבד עכ"ד, ואביו המחבר זצ"ל הודה לו וקלסיה והביא ראיות לדבריו עיי"ש, וכן ראיתי להגאון מיוחס בעל פרי האדמה בספרו מנחת בכורים בשבועות ודף כ"ג סע"א) בתוס' שם שהקשו לו קושיא זו ותירץ כעין תירוץ התפא"י וז"ל, ולענ"ד נ"ל דלעולם הוה דברים כשהוא בעצמו כשמפרש דבריו אבל לבטל שליחות השליח כדי לחייב השליח כל כהאי אפי' כשאינו סותר לא הוה דברים ולכך ג"כ בעי למילף בההוא דזבין וכו' דהוה חב לאחר וכו' ודו"ק עכ"ל המנחת בכורים:

ותמיהני על דבריהם דהרי הרשב"א בקדושין שם גבי ההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י ומסקינן דהוה דברים. שבלב ואינן דברים, כתב בחידושיו וז"ל והא דתנן בפ"ק דנזיר האומר אהא ה"ז נזיר ומוקמינן כשהיה נזיר עובר לפניו ואע"ג דלא פירש דאלמא דדברים שבלב הוה דברים וכו' אלא דכל כהאי לא דייקי כלל לדברים שבלב. דכי אמרין דברים שבלב אינם דברים היינו שאינן דברים לבטל מה שאמר בפיו כההוא דזבין וכו' ובאומר סבור הייתי שהיא כהנת. אבל כל שהדברים שבלבו אין מבטלין מעשיו אלא מקיימין כנזיר שאמר בלבי היה להיות כזה שהיה עובר וכו' או מחשב בתרומה שאין דברי לבו מבטלין שום דבר הזה דברים וכו' עכ"ל, הרי מפורש דאינו מחלק בין נדרים שהם מעצמו על עצמו לענינים אחרים. דהרי גבי ההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י וכו' וגבי סבור הייתי שהיא כהנת להרב תפא"י ולהרב מנחת בכורים אפי' אם דבריו שבלבו לא הוה סתרי לדבריו שבפיו נמי אינם דברים כיון דהוה נוגע לאחרים וחב לאחרים, אלא ודאי שאין בדבריהם כדי להפיס דעתנו ואין חילוק באמת בין נדרים לשארי דברים. והראיות שכתב התפא"י לכלל שלו בקל יש לדחות ואין להאריך בזה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה למה במשנתנו דהוא רק מפרש דברים שבפיו דברים שבלב אינן דברים. ולומר דמלשון מן החלון סתם שאמר בפיו משמע מכל חלון שירצה השליח הרי כבר כתב התפא"י שהוא דוחק, ואני מוסיף דגם הט"ז באבהע"ז סי' כ"ז נמי ס"ל שהוא דוחק לומר כן. דשם סעי' ג' הביא הרמ"א ז"ל תשובת מוהר"ם במרדכי דאפי' נתן לאשה כסף בשתיקה ולא דיבר כלום והוא והיא אומרים שכיוונו לשם קדושין הוה קדושין, ואע"פ דאמרינן בפ' האיש מקדש ובכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת דדברים שבלב אינם דברים, שאני התם דכיון דאתני לאו כל כמינה לעקור תנאה עכ"ד ע"ש, והקשה שם הט"ז סק"ו ממשנתנו דהרי באמר לשלוחו הבא לי מן החלון אע"פ שאמר בעה"ב לא היה בלבי אלא חזה והביא מזה בעה"ב מעל דדברים שבלב אינם דברים. והרי שם לא הוה תנאי דאע"פ שאמר לו הבא מן החלון לא נתמעט בזה שלא יביא מחלון אחר כדאמרינן בהמפקיד (דף מ"ב) הא לא א"ל מהאי תרמי ומהאי לא תרמי, וא"כ ראינו שדברי רבא שאמר דברים שבלב אינן דברים היינו אפי' במקום שאינו עוקר תנאי ולא שייך לילך בתר אומדן דעתו של לוקח כדדחי שם בתשובת מהר"ם עכ"ל הט"ז, הרי לפנינו דגם הט"ז מיאן לומר דכשאמר הבא לי מן החלון סתם היה משתמש כונתו דמאיזה חלון שירצה השליח יביא, ואמת דעיקר קושית הט"ז יש לענ"ד ליישב בקל דמהר"ם במרדכי מפרש משנתנו כהרמב"ם דמיירי שהבעה"ב אומר עתה שבלבו היה שיביא מדלוסקמא וטעה בזה במה שאמר מן החלון, ובאופן זה ודאי דברים שבלבו סותרין לגמרי דברים שבפיו גם יותר מתנאי מפורש, ואין לי עתה עת להתבונן באחרונים אם לא עמדו כבר על הט"ז בזה, אבל עכ"פ להמפרש ורגמ"ה והתוס' כאן ובב"מ נשארה הקושיא ועיין בתוס' בב"מ שם ובדברי הר"ן שבאלפס פרק וא"ו דגיטין דף תק"כ לענין מראה מקום הוא לו ע"ש, ועיין באורח מישור ריש נזיר ד"ה כתב בתוי"ט בארוכה:

והנלע"ד בזה דהנה כבר הקשה השער המשפט סי' צ"ח סק"א בלאו"ה על הרשב"א דלדבריו. אמאי בעינן באמר אהא שיהא נזיר עובר לפניו כדאיתא בריש נזיר הא בלאו"ה כיון שאומר שבלבו היה לנזירות ממילא יהיה נזיר כיון שאין מבטל דברים שבפיו, וכן למה אמרינן בשבועות (דף כ"ו) גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו ועוד האריך והעלה משו"ה דלא כהרשב"א אלא כהר"ן בקדושין שם דחלוק על הרשב"א, ובנחל יצחק סי' צ"ח האריך בזה הרבה וליישב קושיות השער המשפט העלה דעד כאן לא קאמר הרשב"א דאם אין דברים שבלבו סותרין דברים שבפיו דברים שבלב הוה דברים, אלא היכא שיש איזה אמירה או איזה מעשה המוכחת קצת על דברים שבלבו, והתם גבי ההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י כתב שם הרשב"א בתחילת הסוגיא כמיירי שאמר קודם שעת המכירה שהוא מחזר למכור לפי שרוצה הוא לעלות לא"י, ואפ"ה כיון שלא אמר בשעת המכירה הוה דברים שבלב דדילמא בשעת המכירה חזר בו ורצה למכור בכל אופן, וע"ז הקשה הרשב"א שפיר דמ"ש מנדרים ונזירות דידות ג"כ מהני אף שאין זה אלא ספק אומדנא, וע"ז תירץ דשאני נדרים ונזירות ותרומה דדברים שבלבו אין סותרין לדברים שבפיו אלא מקיימין משא"כ בההוא דזבין אדעתא למיסק וכו', אבל היכא שאין לפנינו דררא דספיקא כלל מקודם דיהיה איזה משמעות על דברים שבלבו גם הרשב"א ס"ל דדברים שבלב אינן דברים גם אם אינן סותרין לדברים שבפיו ולכן באמר אהא ולא היה נזיר עובר לפניו אף שלבו היה לנזירות אינו נזיר וכן גמר בלבו בשבועה ולא הוציא בשפתיו אינו כלום. ודוקא כשהיה נזיר עובר לפניו מהני דברים שבלבו משום שנולד לנו דררא דספק וכן כל כיוצא בזה, ועיי"ש שהאריך הרבה בכלל הזה, ועכ"פ כאן במשנתנו באמר לשלוחו הבא לי מן החלון והביא לו אע"ג דבלבו היה שיביא לו מחלון אחר מ"מ כיון שאין לפנינו שום דיבור או מעשה שיורה על דברים שבלבו לא הוה דברים אף שאינן סותרין לדברים שבפיו וקצרתי:

שם בגמ' והא לאו בני שליחותא נינהו אר"א עשאום כמעטן של זתים ריו"ח אמר כאותה ששנינו נתנו ע"ג הקוף וכו', הא דמר לא אמר כמר כתב הרב מתן בסתר דר"א לא ניח"ל כריו"ח משום קושית רבינו אפרים בתוס' ד"ה נתנו ותירוצם לא ניח"ל, וריו"ח לא אמר כר"א משום קושית התוס' ד"ה אמר ר"א דאמאי מדמה ליה טפי למעטן של זתים לדמה ליה לכל משקה דניח"ל דמכשיר כדגמרינן מכי יותן עכת"ד וסוף דבריו לא הבינותי כלל, ולענ"ד הנכון הוא בהקדם מה שיש להבין שינוי הלשון דר"א אמר עשאום כמעטן של זתים וכו' וריו"ח אמר בלשונו אלמא אתעביד שליחותיה ה"נ אתעביד שליחותיה ואריכות זה ליתא בדברי ר"א, ונראה דר"א וריו"ח כאן אזלי לשיטתם דהנה התוס' בעירובין (דף ל"ד ע"ב) ד"ה כאן כתבו וז"ל ולא הימנוהו רבנן עכ"ל עיי"ש משמע דאילו לא היינו צריכין לנאמנותו כגון בעומד וראהו מהני העירוב וקשה אמאי מהני הרי עירובי תחומין משום קנין הוא ואין קנין ע"י קטן וכ"ש ע"י פיל, וע"כ לומר כהנתיבות סי' קפ"ב סק"ב שכתב דישראל ששלח ע"י עכו"ם כסף קני דגרם קנין ע"י חשו"ק או ע"י עכו"ם מהני ודו"ק שהנני מקצר בזה ובמקו"א הארכתי עיין בספרי תקנת השבים למס' מעילה פי' ק"א, ובירושלמי מס' מע"ש (פ"ד ה"ג) איתא תמן תנינן השואל את הפרה ושלחה ביד בנו ביד עבד ביד שלוחו לית הדא אמרה שהעבד זוכה לרבו מאחר, איר אלעזר תפתר בעבד עברי אמר ר' יוחנן אפי' תימא בעבד כנעני תפתור באומר לו פתחה והיא באה מאיליה וכו' ע"ש. מבואר מזה דר"א וריו"ח פליגי אי מהני משיכה ע"י עבד כנעני דלריו"ח מהני כמו דמהני משיכה דקורא לה והיא באה, ור"א פליג עליה וס"ל דגרם קנין הוא וגרם קנין לא מהני עיי"ש בירושלמי משו"ה מוכרח לאוקמה בעבד עברי, וא"כ ר"א וריו"ח כאן אולי לשיטתם דר"א ס"ל דבניחותא דבעלים סגי כמו במעטן של זתים דמכשיר אף דלא נעשה מעשה הכשר ע"י אדם במעילה כיון דני"ל מעל, אבל גרם מעשה שיהא חשוב כמעשה עצמו לא ס"ל לר"א לשיטתיה, וריו"ח ס"ל דמעילה ליכא למיליף מהכשר דשאני התם דגלי קרא דכי יתן וקרינן יותן מאיליו ובעינן רק דומיא דיתן דניחא ליה, או דריו"ח אזיל בזה לשיטתיה בירושלמי דדמאי (פ"ו ה"ד) דכשם שאמרו קטן חומרין כך אמרו מעטן של זתים חומרין פי' דמעטן של זתים דמכשיר הוא רק חומרא מדרבנן לריו"ח ע"ש בפני משה, ואין להביא מזה ראיה לענין מעילה להביא קרבן אשם מעילות משו"ה אמר דמהני כאותה ששנינו נתנו ע"ג הקיף וכו' ואמאי מהני העירוב הא עירוב בעי קנין וקוף ופיל לאו בני קנין אינהו, אלא ע"כ דכיון דאתעביד שליחותיה מהני דגרם קנין חשיב כמעשה ה"נ אתעביד שליחותיה וגרם המעשה חשיב כמעשה עצמו כיון שע"י אמירתו נעשה הדבר וזה נכון מאוד:

ודע דבמשנה דטהרות שם אין הלכה כב"ש ולא כב"ה אלא כרבנן דשם דמשתגמר מלאכתן הוכשרו וגמר המלאכה הרי היא ע"י אדם וא"כ קשה קצת סברת ר"א ויש ליישב:

תוס' ד"ה הבא לי מן החלון והביא מן הדלוסקמא וכו' שליח מעל פי' לכשיוציא בעה"ב שהוא מסתמא הגזבר שהרי עדיין לא יצאו מרשות הקדש עד שיוציאם עכ"ל, ר"ל מדקאמר בעה"ב ולח קאמר המשלח משמע דהמשלח ובעה"ב חדא דהחלון הוא בבית המשלח וכן הדלוסקמא, וממילא מסתמא הוא הגזבר או המקדיש דדינו כגזבר לענין זה דאל"כ מאי קעביד ההקדש ביד זה, אך קשיא דמאי תליא דין זה בגזבר הא ממנ"פ אם השליח חשב שהמעות הם חולין של בעה"ב הזה אף אם אין הבעה"ב גזבר לא מעל השליח דהא לא רצה להוציא מרשות לרשות רק נתת לזה את שלו, ואם ידע שהמעות אינם של בעה"ב אלא שחשב שהם חולין א"כ אף שבעה"ב הוא הגזבר הא מ"מ חשב השליח להוציא מרשות לרשות, והו"ל להתוס' להעמיד דבריהם על הרישא בעשה שליחותו דבעה"ב מעל ולהעיר דאם בעה"ב הוא גזבר לא מעל בעה"ב עד שיוציא, וגם בזה עדיין אין להבין מה לי שהוא גזבר אם לא כיון שהמעות שבחלון היו בביתו והיה סבור שהוא שלו למה ימעול ולא תלוי כלל בגזבר, והא דאמרינן לעיל (דף כ' ע"א) באבנים המסורות לגזבר עסקינן היינו דמחמת שהוא גזבר מונחות הן אצלו ולהכי סבר שהן שלו, לאפוקי אם היו מונחים ביד אחר ורצה לנוטלם לעצמו אבל לא תלוי כלל במה שהוא גזבר כמש"כ המל"מ בפ"ו מה' מעילה, א"כ לא הוה להו להתוס' לדייק ולומר שהוא מסתמא הגזבר, וע"כ לומר כמש"כ לעיל ודף י"ט סע"ב) בתוס' ד"ה נטל אבן דהתוס' כאן חולקים על התוס' בקדושין ובב"מ וס"ל כאן דדוקא גזבר בנטילתו לעצמו וסבר שהוא שלו אינו מוציא משל הקדש דרשותו היא רשות הקדש וכל היכא דמנחא ברשות הקדש מנת, אבל אחר שאינו גזבר מועל מיד כשנטלו לעצמו אע"פ שסבור שהוא שלו ומשו"ה דייקו התוס' לומר שהוא מסתמא הגזבר, אבל אכתי תמוהין דבריהם והעיקר יש לתמוה דאיך ימעול השליח כשיוציא בעה"ב שהוא הגזבר כיון שלא יצאו כלל לחולין כשמסר לו השליח, ותו תמוה דא"כ איך נפרנס הסוגיא דקדושין (דף נ') דמביא ראיה דדברים שבלב אינן דברים ממשנתנו דקתני אע"פ שאמר בעה"ב לא היה בלבי אלא מזה בעה"ב מעל אלמא דדברים שבלב אינן דברים, ופריך דילמא ש"ה דלמפטר נפשיה מקרבן קאתי ומשו"ה אינו נאמן ומשני הו"ל לומר מזיד הייתי, ופריך תו דאין זה מיגו דהו"ל לומר מזיד הייתי דלא עביד אינש דמשוי נפשיה רשיעא ע"ש דמשני הו"ל לומר נזכרתי, ולדברי התוס' כאן דהבעה"ב הוציא אותן א"כ המיגו הוא ע"כ שנזכר קודם שהוציא הוא בעצמו אותם וחזר הדין דאין אדם משוי נפשיה רשע וא"כ אין כאן מיגו, ובתוספתא כאן משמע דהפי' הוא שאמר לשליח ליקח פרוטה מהחלון ולקנות בעדה איזה דבר מן השוק ולכן אם לא שינה השליח בעה"ב חייב ואם שינה השליח מעל בהוצאת הפרוטה בקנייתו ופי' זה נכון וישר מאוד וא"ש הכל, אבל פי' התוס' תמוה מאוד וראיתי שכבר עמד על דברי התוס' האלה המקנה בקדושין שם ונשאר בצע"ג:

ולחומר הנושא נראה לענ"ד דס"ל להתוס' דכיון דשינה השליח מדעת בעה"ב שא"ל להביא מחלון והביא מדלוסקמא או להיפך, ממילא אין כאן שליחות בעה"ב כלל דהשליח על דעתיה דנפשיה עביד, ולשון הבא לי מהחלון משמע להו להתוס' לא שילך השליח בעצמו לקנות דבר מן השוק בהמעות אלא שיביאם לבעה"ב וכן באמת מורה ודאי פשוטה של משנתנו, וע"כ לומר דבעה"ב אמר מעיקרא להשליח הביא לי המעות מחלון שאני חפץ לקנות בעדם איזה דבר מן מהשוק, דאל"כ אלא שא"ל להביא המעות לכאן וישארו ביד בעה"ב כאן א"כ למה אם עשה שליחותו בעה"ב מעל איך ימעול בעה"ב שהוא גזבר הרי מעיקרא היו ברשותו וגם עכשיו הם ברשותו, ואם הוציאם בעה"ב אח"כ פשיטא דבעה"ב חייב ומה ענין שליחות לכאן, אלא ודאי דמיירי כמו שכתבנו דמיירי שא"ל להביא המעות וילך בעה"ב ויוציאם בשוק והשליח הביא לו המעות וא"ל לך והוציאם בשוק כאשר אמרת, וסד"א דאם אמר בעה"ב לא היה בלבי מזה אלא מאחר שיתחייב השליח ששינה בשליחותו ונעשה משלח כמו שיתבאר לקמן קמ"ל דדברים שבלב אינן דברים והבעה"ב חייב דהשליח לא שינה כלל, אבל באמר לו להביא מן החלון והביא מן הדלוסקמא ושינה השליחות א"כ אין הבעה"ב שייך לכאן כלל והשליח על דעת עצמו עשה מה שעשה, וכשבא השליח וא"ל לבעה"ב לך וקנה בעדם איזה דבר מן השוק נהפך השליח להיות משלח שהוא משלח לבעה"ב להוציא כסף זה לחולין לכן כשהוציא בעה"ב חייב השליח דבמעילה ישלד"ע ודו"ק שזה נכון וכשתעיין היטב בהפלאה לכתובות (דף צ"ח ע"א) בדבריו שם בתוס' ר"ה אי הכי שליח אמאי מעל תראה שכנים דברינו דכתבנו שהשליח נעשה עתה המשלח ע"ש, ולענין מה שתמהנו על פירוש התוס' כאן מש"ס דקדושין דקאמר הו"ל לומר נזכרתי, אפשר לומר דכיון דמשנתנו סתמא קתני דבעה"ב מעל כשיוציא משמע אפי' יוציא ע"י שליח ששליח יקנה לו חפץ מן השוק נמי בעה"ב חייב. ובקנה ע"י שליח הרי ודאי דיש לו מיגו דנזכרתי קודם שהוציא השליח ואמאי אינו נאמן לומר שהשליח הראשון שהביא לו המעות מן החלון הוא שינה בשליחותו שלא היה בלבו מזה, במיגו דנזכר קודם שהוציא השליח השני לאחר שהלך מאתו לקנות דלא משוי נפשיה רשע דלא ידע אנה פנה או שיאמר שגם חפש אחריו ולא מצאו ומאי הו"ל למיעבד אלא ע"כ דאין החסרון כאן משום נאמנות דבאחת נאמן שבלבו היה לחלון אחר אלא דדברים שבלב אינם דברים ודו"ק בכ"ז היטב:

תוס' ד"ה לא עשו שליחותן החנוני מעל לפי שחשו"ק אינן בני מעילה הלכך הקדש לא יצא לחולין עכ"ל, משמע מדבריהם דאין כח לחשו"ק להוציא לחולין אפי' ע"י הנאה כיון דלאו בני מעילה נינהו, ולכאורה אינו מובן דע"י הנאה אמאי לא יצא לחולין אפי' ע"י חשו"ק ודוקא ע"י הוצאה מרשות לרשות כיון שאין מעשה חשו"ק כלום מה"ת ואם קנה חפץ בפרוטה של הקדש אין קנינו קנין משו"ה מעל החנוני, ומ"מ נראין דברי התוס' דכל שאינו בדין מעילה אינו מוציא לחולין אפי' ע"י הנאה קרן אורה, ועי' בספרי תקנה"ש מזה:

תוס' ד"ה נתנו ע"ג קוף והוליכו וכו' הקשה רבינו אפרים וכו' ותירץ וכו' אבל הכא מיירי שאמר לאדם ליטלו מע"ג הקוף וכו' וקשה דא"כ לא מייתי הכא מידי כיון דבר דעת הניחו, לכך נראה דהכא מיירי בעומד וראהו וכו' עכ"ל, לבאר מחלוקת רבינו אפרים עם התוס' בקצרה אעתיק לשון הרא"ש פ"ב דגיטין סי' כ"ז וז"ל שם, כתוב בהלכות גדולות בעו רבנן קמי רב חנינא גאון בכלה רבתא וכו' מהו למיכרכיה לגיטא בחד מנא ומימר לעכו"ם לאמטויי האי מנא לישראל פלוני וליתביה לאינתתיה, ואמר להו לא ונתן בידה או ביד שלוחה ישראל אבל עכו"ם לא דכי נפיק גיטא מידא דבעל בעינא דימטא לידא דאיתתא או לידא דשליח ישראל וכו', ודבריו תימה הן דודאי אם עשה הבעל את העכו"ם שליח ואמר שימנה הוא ישראל במקומו הוה פסול דאין שליחות לעכו"ם וכו', אבל הכא כיון דלא עשה העכו"ם אלא מעשה קוף בעלמא ומינה הבעל את ישראל בכתבו לשליח למה יפסל הגט עכ"ל הרא"ש ז"ל, נמצא שאם הוליך מי שאינו בר שליחות את החפץ ליד השליח הראוי לשליחות ע"פ דין יש בזה מחלוקת דלדעת ר"ח גאון ז"ל בטלה השליחות ולדעת הרא"ש וסייעתו המובא ברא"ש שם לא בטלה השליחות, וא"כ נראה ברור דרבינו אפרים בתוס' כאן ס"ל כר"ח גאון ומ"מ אנו רואין גבי עירוב שאם הוליך קוף את העירוב וישראל לקח ממנו והניחו מהני והוה העירוב כשר אע"ג דבכל התורה היכא דבעינן שליחות לא מהני כה"ג, ה"נ מעילה דמי לעירוב בזה כיון דעכ"פ הוציא מרשות הקדש כמש"כ התוס' לקמן, והתוס' כאן ס"ל כהרא"ש וסייעתו דכיון דבר שליחות לקח אח"כ מידו מהני בכל התורה כולה ואפי' גבי גט, וא"כ כיון דהעירוב הניח ישראל אף דלהישראל הביא קוף מ"מ ודאי שהוא כשר מכ"ש דגט, וא"כ מאי מייתי הש"ס ראיה מעירוב לענין מעילה היכא דהחשו"ק בעצמו הוליך המעות להחנוני והא החנוני אינו שליח רק מקבל הפעולה כמו האשה את הגט משו"ה מיאנו התוס' בפירוש רבינו אפרים, ופירשו דבעירוב אפי' רק בעומד וראהו נמי סגי ומהני וזה הא ודאי דבכל מקום דבעינן שליחות לא מהני באופן זה ומ"מ בעירוב מהני ה"נ במעילה משום דגרם קנין מילתא הוא ודו"ק שזה נכון מאוד בעזהי"ת:

באו"ד וא"ת אדרבה נילף שליחות דמעילה משליחות דתרומה וגבי תרומה בעינן שליח בר דעת וכו' וי"ל וכו' עכ"ל, ואכתי קשה נימא דיו לבמה"ד להיות כנדון כיון דבלאו תרומה לא היה כלל ענין שליחות במעילה, וצ"ל דכל עיקר ילפותא מעילה מתרומה לא בעינן רק בבר דעת דהוה אמינא דאין שליח לד"ע, אבל בחשו"ק לא אצטריך לן למילף מתרומה כיון דלא שייך בהו הסברא דאין שליח לד"ע דדברי הרב ודברי התלמיד דמ"ש, וממילא מחייב המשלח, וקושית הש"ס דהא לאו בני שליחותא נינהו היא דהרי קיי"ל השולח את הבערה ביד חש"ק פטור ולמה במעילה יתחייב בשליחותן, ומשני ר"א עשאום כמעטן של זתים דבמעילה לא בעינן שליחות גמור וכל שנעשה רצונו חייב, ואפי' למ"ד בפ"ק דב"מ דגם בחשו"ק שייך לומר אין שליח לד"ע נמי ניחא כיון דלא ילפינן מתרומה עיקר דין שליחות במעילה וזה נכון, אבל הוא גופא קשיא וצ"ע דמ"ל הא דבמעילה לא בעינן שליחות גמורה כבכל מקום,. גם קשה דא"כ איך אמרינן בקדושין דמעילה וטביחה הו"ל שני כתובין הבא"כ ואין מלמדין כיון דאין דיניהם שווין דטבח ע"י חשו"ק הא ודאי דפטור, ואפי' אם עמד אחר ע"ג ושחיטתו כשרה נמי הגנב פטור מחיוב דו"ה משום דאין שליחות לחשו"ק, והדברים עמוקים וצ"ע יותר עכ"ל הקרן אורה, ומדיוק הקושיות החמורות האלה ועוד מה שיש להעיר בזה רציתי לומר דמעילה שע"י חשו"ק שבמשנתנו מדרבנן קאמר, ולישנא דעשאום כמעטן של זתים הכי דייקא דרבנן עשאום כמעטן של זתים דבדאורייתא לא שייך לומר עשאום וכן לריו"ח הרי כל ענין עירוב הוא מדרבנן, אבל הרי התוס' כתבו דמדאורייתא היא וכן משמע ודאי מסתימת לשון הרמב"ם פ"ז ה"א מה' מעילה, ועיין במלוא הרועים בערך אין שליח לד"ע אות י"ג ואות כ"ה ועוד יתבאר איה"ש בזה במק"א:

בגמ' נזכר בעה"ב ולא נזכר שליח השליח מעל, זהו נגד הסברא כדאיתא בחגיגה דשליח עניא מאי קעביד דבשלמא שאר מוציא מעות הקדש לחול י"ל דהו"ל לעיונא וגם נפש בלא דעת לא טוב, אבל השליח מאי הו"ל למיעבד ומשו"ה אמרינן שם בחגיגה (דף יו"ד) דהוה כהררים התלוים בשערה, ומכאן יש להעיר על המל"מ פ"ז ה"ב מה' מעילה שבנה על יסוד דברי התוס' בקדושין (דף מ"ג) דכשעשה שליח שליחותו דמעל בעה"ב בהגבהת השליח אף קודם שאכל או הוציא, וכ"כ התוס' לעיל במכילתין (דף י"ח סע"ב) בתירוצם השני, דה"ה בהיה הבעה"ב מזיד דהשליח מעל נמי בא חיובו על הגבהתו ואפי' לא נהנה עדיין. ולא דמי לנזכר בעה"ב ולא נזכר שליח וקנה שליח איזה דבר במעות של הקדש עיי"ש, דפקפק על הרמב"ם שכתב בלשונו ולא מעל אלא האוכל בלבד ואילו היה חייב על ההגבהה הרי אין נפ"מ בין אוכל בשר קדבה"ב ובין אוכל בשר עולה בכולם המשלח חייב ע"ש, ולדברינו יש לומר דלא דמי חיובא דשליח לחיובא דבעה"ב דחיובא דבעה"ב הוא מסברא אחרי דילפינן חטא חטא מתרומה דבמעילה ישלד"ע וחייב המשלח דהו"ל למידק, משא"כ חיובו דשליח דהוה חידוש וכהרים התלוים בשערה י"ל דאין לך בו אלא חידושו דיתחייב רק כשנהנה ולא משעת הגבהה והמל"מ בעצמו מסיק כן לדינא מטעם אחר, ועיין מש"כ בענין זה לעיל (דף כ' ע"א) ד"ה אמנם הסברא מעיקרה ועוד יתבאר בזה איה"ש בחידושי על הרמב"ם הל' מעילה ובכל ענין זה הארכתי הרבה וכאן אתנהלה לאטי:

והנה כתב הרמ"א בח"מ סי' קפ"ב וז"ל בכל דבר שלוחו ש"א כמותו חוץ מלדבר עבירה אין שליח לד"ע ודוקא שהשליח בר חיובא, והש"ך שם סק"א העלה דהכל תלוי באי בעי עביד כרב סמא בב"מ (דף יו"ד ע"ב) דבחצר חייב הנותן משום דבעל כרחו מותיב בה, ולכן סתם הרי"ף פ' האיש מקדש וכתב דאין שליח לד"ע ולא חילק בין אם השליח בר חיובא או לאו בר חיובא כרבינא בב"מ שם משום דפסק כרב סמא, ולא הוצרך להביא דין חצר משום דאין נ"מ רק לענין כפל ובלאו"ה אין כפל נוהג בזמה"ז, וכבר הקשו עליו האחרונים דהרי איכא נמי נ"מ לענין הקרן בגנבה אי המשלח חייב באונסין דבחצר המשלח חייב, והנתיבות שם ס"ק א' כתב דס"ל להש"ך דבקרן אין נ"מ דבשלח לגנוב אף שאין המשלח חייב כפל משום דאשלד"ע מ"מ באונסין חייב המשלח להסוברים דאף דאשלד"ע מ"מ המעשה קיים ודמי כאלו המשלח עשה מעשה הגניבה, רק כפל אינו חייב המשלח דכפל הוא מטעם עונש והתורה לא ענשה את המשלח, אבל קרן כיון דהמעשה קיימת אי נאנסה חייב המשלח יין בב"מ שם בתוס' ד"ה ואמר עכד"ב הנתיבות, ואני תמה איך אפשר לומר כן הא מבואר בקדושין (דף מ"ב ע"ב) דמקשה שם אהא דשלח את הבערה ביד פקח הפקח חייב ואמאי נימא שלוחו ש"א כמותו ומשני אין שליח לד"ע, ופירש"י ד"ה אין שליח חשוב שליח לדבר עבירה שיתחייב שולחו אלא הרי הוא כעשה מאיליו עיי"ש, הרי מוכח משם אחת משתי אלה או שהמעשה בטל ולא הוה כמי שעשה המשלח כמש"כ רש"י בלשונו והוה כמי שעשה מאיליו, או דאף שהמעשה אינה בטילה והוה כמו שעשה המשלח מ"מ לחייבו ממון ע"י זה אפי' הקרן אי אפשר דגם הקרן הוא בגדר עונש ועונש לא חל על המשלח דלא כהנתיבות וצ"ע לענ"ד ודו"ק:

ולדברי רש"י הנ"ל דלהכי בשולח את הבערה חייב השליח דאין שלד"ע והוה כעושה מאיליו בלא ציווי המשלח, מוכח דמטעם אין שלד"ע גם המעשה בטל, ולפענ"ד נראה דהא דכתב רש"י בקדושין (דף נ' ע"א) בהא דנזכר בעה"ב ולא נזכר שליח השליח מעל ופירש"י ד"ה השליח מעל וכו' וז"ל והבעה"ב פטור וכו' ושליח חייב דכיון דנזכר בעה"ב רמיא מעילה אשליח ככל התורה כולה דאין שלד"ע והעושה מתחייב ועיין בש"ך ח"מ סי' שמ"ח סק"ו] עכ"ל ודבריו לכאורה סותרין למש"כ בעצמו בחגיגה (דף יו"ד) ד"ה שליח דשם כתב טעם אחר דלהכי בנזכר בעה"ב השליח מעל דכיון דנזכר בעה"ב אנן סהדי דלא ניחא ליה בהשליחות והוה כבטל השליחות ומשו"ה השליח מעל, וכבר עמד ע"ז הקצוה"ח סי' שמ"ח וכתב דבאמת חולקים כאן דברי רש"י אלו על אלו, וגם הוכיח שם מרש"י בקדושין הנ"ל דרש"י ס"ל דגם אם לא ידע השליא שהיא עבירה נמי אמרינן אין שליח לד"ע דאל"כ כיון דלא נזכר השליח אמאי מעל השליח עיישה"ט, ולדברינו לעיל נראה לי לומר דאין כאן סתירה וצריכין אנו לשני הטעמים יחדיו, דשם בחגיגה שכתב הטעם משום בטול השליחות כונתו בהצטרפות הטעם דאשלד"ע, ושם בקדושין שכתב הטעם דאשלד"ע כונתו בהצטרפות בטול השליחות דהא בלא הא לא סגי, דבטעם שכתב בקדושין לבד דאשלד"ע לא סגי דהא רש"י ס"ל דהא דאמרינן אשלד"ע ואין חיוב עונש על המשלח הוא מטעם דהמעשה שעשה השליח הוה כעשה מאיליו בלא ציווי המשלח כשיטת התוס' בב"מ (דף יו"ד) ד"ה דאמר דהיכא דאין שלד"ע גם המעשה בטל, דתלוי זה בזה דאם המעשה אינו בטל והוה כעשה המשלח אין ראוי לחייב את השליח את העונש, דאין סברא לחייב את השליח רק מטעם דהוה כעשה מאיליו ועיין נו"ב מהדו"ק חאבה"ע מש"כ בזה באורך כידוע], וא"כ בנזכר בעה"ב ולא נזכר שליח הרי אי אפשר לחייב השליח מטעם דאשלד"ע דהא במעילה הוה כעשה המשלח דהא מהאי טעמא בלא נזכר המשלח חייב המשלח, משום דהוה כאילו עשה הבעה"ב המשלח בעצמו, וא"כ אף בנזכר המשלח אמאי יתחייב השליח הא בשעה שנעשה הוא לשליח היה עדיין המשלח שוגג ולמה תתבטל אח"כ השליחות, לא מבעיא לדעת הפוסקים דבעל שעשה שליח להולכה ואח"כ נשתטה דאין השליחות בטל מדאורייתא ויכול השליח למסור עדיין הגט להאשה ודאי דגם הכא אין השליחות בטלה, אלא להסוברים דבגט השליחות בטלה מה"ת בנשתטה הבעל נמי שאני התם דשוטה לאו בר גירושין הוא עיין אבהע"ז סי' קכ"א סעי' ד' ובטור וב"י שם ובבית מאיר שם סעי' ב' ובמחנה אפרים הלכות זכיה סי' מ"ו] אבל הכא ודאי אין השליחות בטל מאיליו ועיין ברמב"ם פ"ז מה' מעילה ה"י בזה] משו"ה הוסיף רש"י טעם דאנן סהדי שבטל המשלח את השליחות כשנזכר, וממילא לא הוה כאילו עשה המשלח רק דמי כאילו עשה השליח בשוגג על דעת עצמו ולכך מעל, ועיין ברש"ש בקדושין דף נ' ע"א ובדברינו יתבאר איה"ש:

ובטעם זה לחוד דבטל השליחות נמי לא סגי דהרי אף דאנן סהדי דבטל השליחות מ"מ השליח הרי מסר המעות להחנוני. והמסירה היתה בשליחות בעה"ב לזכות בהמקח לבעה"ב ולא כיון השליח לזכות לעצמו, וא"כ אע"ג דבעה"ב לא זכה שהרי בטל השליחות מ"מ הרי השליח ודאי לא זכה כיין שלא רצה ולא נתכוין לזכות לעצמי ועיין בב"ק (דף ק"ב) ד"ה מי הודיעו נמצא דזכה החנוני בהמעות ע"י בעה"ב, ונהי דלא זכה בעה"ב בהמקח מ"מ הרי אין החנוני מחויב להחזיר המעות כיון שלא הודיעו השליח שהוא שליח והשליח הא לא פשע דהרי לא ידע שבטלו [עיין ח"מ סי' קפ"ב סעי' ב' ובנתיבות שם ס"ק ב'] ואף דבח"מ סי' קכ"ב סעי' א' איתא לקצת פוסקים דמלוה ששלח שליח לקבל חובו מהמלוה והלוה מסר החוב להשליח אם המלוה בטל השליחות ונאבד המעות מיד השליח, חייב הלוה לשלם שנית דהו"ל להלוה לאסוקי אדעתא שמא יבטל המלוה את השליחות עיי"ש בש"ך סק"ד, שאני התם שהלוה יודע שהוא רק שליח אבל הכא שלא ידע החנוני כלל שהוא שליח ודאי שאיני מחויב להחזיר המעות, וא"כ הרי בעה"ב צריך לקבל המקח ע"כ אע"פ שלא קנה אותו מפני שבטל השליחות דהא גם השליח אינו חייב להחזיר לו הדמים דהא לא פשע כלל ולא הו"ל לאסוקי אדעתיה שמא יבטל המשלח להשליחות, וכיון שכן ממילא בעה"ב שהוא גרם שיזכה חנוני בהמעות הוא זוכה בהמקח דהו"ל כאילו באו המעות מהמשלח להחנוני ע"י קוף או חשו"ק ולא ע"י השליח, וא"כ אף שבעה"ב פטור מקרבן מעילה דמזיד הוה אבל מ"מ למה יתחייב השליח קרבן מעילה, להכי הוסיף רש"י הטעם דבמעילה כשבעה"ב מזיד אשלד"ע כבכל התירה, וכונתו היא דהא בקדושין שם הקשה הש"ס בעשה שליח שליחותיה אמאי מעל בעה"ב הא קיי"ל אשלד"ע ומשני דמעילה שאני דיש בה שלד"ע, והקשו המפרשים דמעיקרא מאי קושיא הא אפי' ע"י קוף או חשו"ק נמי מעל בעה"ב אף דודאי לאו בני שליחות נינהו וא"כ אף דאשלד"ע נמי חייב המשלח במעילה, ותירצו דבשלמא קוף וחשו"ק דאי אפשר לחייבם מעילה משו"ה חייב המשלח אבל אם השליח בר דעת דאדעתא דנפשיה עביד ואפשר לחייבו אם אשלד"ע המשלח פטור והשליח חייב עיין מש"כ בתוס' נתנו ע"ג קוף בסוף הדיבור בחידושנו לעיל ובפנ"י קדושין שם ובנו"ב מהדו"ק שם, ומשו"ה מוכרח הש"ס לתרץ דבמעילה ישלד"ע, ולכן שפיר כתב רש"י בנזכר בעה"ב דכיון שבטל השליחות ממילא הדר דין מעילה לדין כה"ת דאשלד"ע והוה כאלו לא שלחו בעה"ב כלל ועשה השליח מאיליו וחייב השליח, דאין לומר יהיה כאילו בא המעות לחנוני ע"י קוף או חשו"ק דהני א"א לחייבם אבל כשהשליח בר דעת ובר חיובא איהו חייב במעילה, ונהי דבאמת מחויב המשלח לקבל הקנייה משום דאין החנוני מחויב להחזיר את המעות, אבל במעילה מחויב השליח כמו להס"ד קדושין שם דגם במעילה אשלד"ע וחייב השליח אף דהמקח קנוי לבעה"ב ה"נ אליבא דאמת בנזכר בעה"ב ואין סתירה בדברי רש"י ודו"ק:

ולפ"ז אינו מוכח דרש"י בקדושין ס"ל דבשוגג נמי אין שליח לד"ע די"ל דרש"י ס"ל דבשוגג ישלד"ע כדמשמע מדבריו בב"ק (דף ע"ט) בנתנו לבכורות בנו דפי' בפי' האחרון שהוא העיקר דמיירי בגנב שאמר לכהן וכשמתה חייב הגנב הרי דישלד"ע בשוגג וכמו שהוכיחו התוס', רק דבקדושין שם כיון דנזכר בעה"ב אנן סהדי שבטל השליחות ושוב אמרינן אשלד"ע והוה כעשה מאיליו לא על פי שליחות המשלח כלל משו"ה חייב השליח שהוא בר דעת קרבן מעילה, דדוקא כשלא נזכר בעה"ב חייב בעה"ב מגזה"כ דבמעילה ישלד"ע והוה כעשה בעה"ב, אבל כשנזכר ואנן סהדי שבטל השליחות והוה כעשה השליח מאיליו נשאר הכלל דאשלד"ע וחייב השליח שהוא בר דעת קרבן מעילה ודו"ק בכ"ז, והרש"ש בקדושין (דף נ' ע"א) ברש"י שם ד"ה שליח מעל וכו' הקשה לפי ההבנה דרש"י ס"ל דבשוגג נמי אשלד"ע ורק מטעם דכיון דמשלח אינו חייב ממילא אשלד"ע וחייב השליח והקשה ממשנה דבסמוך נתן לו פרוטה וא"ל הבא לי בחצייה נרות ובחצייה פתילות וכו' שניהם לא מעלו, ואמאי לא ימעול שליח ע"ש וכן הקשה ממשנה דלקמן ע"ב המפקיד מעות וכו' אם מותרין וכו' לא מעל אמאי לא מעל השולחני ע"ש שנשאר בצ"ע, אבל לדברינו ניחא הכל דמטעם דלא מעל בעה"ב לחוד אין לחייב עוד את השליח רק בצירוף טעם דנזכר בעה"ב ובודאי ביטל השליחות כמו שנתבאר יפה ובזה מיושב כמה קושיות האחרונים בענין זה ועיין בטו"א לחגיגה (דף יו"ד ע"ב) ודו"ק היטב:

וכתב הקרן אורה וז"ל בפיהמ"ש להרמב"ם כאן משמע קצת דאין המשלח חייב אלא דוקא אם השליח הוא ג"כ שוגג, וכן משמע כאן לשון הש"ס דקאמר ואע"ג דלא אדכר שליח משמע דבעינן שגם השליח יהיה שוגג, אבל דעת התוס' בקדושין דאפי' אם השליח מזיד מתחילתו נמי חייב המשלח עכ"ל, ובמקו"א הארכנו בזה:

במשנה נתן לו דינר זהב וכו' והביא לו בשלשה חלוק ובשלשה טלית שניהם מעלו, ע"פ החשבון חסר עוד דינר כסף אחד ועיין תוס' כתובות (דף צ"ח ע"א) שהאריכו בזה:

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה