תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר
חידושים למסכת מעילה · דף כ.
במשנה נטל פרוטה של הקדש, עיין מפרשי המשניות כאן צריכותות לאבן וקורה ופרוטה:
בגמ' מיש הוא ומ"ש חבירו אמר שמואל בגזבר המסורות לו עסקינן, וכתבו התוס' בחגיגה (דף י"א) דאפי' למ"ד שליחות יד אינה צריכה חסרון הכא שאני דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא עכ"ל, אף דבבכורות (דף י"ג ע"ב) בתוס' ד"ה דבר תורה כתבו דמשיכה אין קונה בהקדש דאפי' אם מוציא לרשות אחר כ"ה דאיתא ב"ג דרחמנא איתא מ"מ לא קשה דנימא ואף אם נתנה לאחר לא למעול דכל היכא דאיתא אכתי ב"ג דרחמנא הוא, דהרי בפירוש ריבתה תורה מוציא לרשות אחר למעילה כדלעיל (דף י"ט ע"א) אין מעילה אלא שינוי ע"ש בתוס' ד"ה אין מעילה, רק בגזבר דאין בביתו קרן זוית מיוחד לחפצי הקדש אמרינן שפיר דכל היכא דאיתא ב"ג דרחמנא איתא דאין כאן שינוי כלל, ואף שזה פשוט מאוד ראיתי לכתבו משום שראיתי גאון אחד שנשאר בזה בצ"ע, ועיין בגמ' חולין (דף קל"ט ע"א) וק"ל, וכבר בארנו לעיל בסמוך בתוס' ד"ה נטל אבן שיטת רש"י ותוס' בזה, ולהרמב"ם בפ"ו ה"ז מה' מעילה יש כאן שיטה אחרת כמש"כ שם הכ"מ דהרמב"ם מפרש קושית הש"ס מ"ש הוא ומ"ש חבירו הכונה דלמעול גם חבירו, ומיירי בנתן לחבירו במזיד דלא נפק לחולין בנתינתו לחבירו, ומשני דמיירי בגזבר המסורות לו אבני בנין היינו דהראשון חזר ונתן ליד הגזבר שהיו מסורות לו בתחילה להכי לא חשיב הנאה מה שנתנה לו אבל אם נתן לאחר גם השני מעל שנהנה בקבלת המתנה זהו תוכן הדבר, ונהי דחומש וקרבן מעילה ליכא במזיד אבל קרן חייב לשלם לשיטת הרמב"ם בפ"א מה' מעילה גם במזיד ובדרך זה פירש נמי להא דרב דבסמוך דאמר דמיירי כגון שהניחה ע"פ ארובה משום דאלו חיברה לביתו הרי נהנה שהוסיף על בנינו ומיד מעל, והמעיין בזה יראה דנהי דדינו של הרמב"ם נכון מצד הסברא אבל פשטות הסוגיא לא משמע כפירושו כמו שהעירו כבר נושאי כליו גם סוגיא דחגיגה סוף פ"ק לא משמע כן דהתם איתא בזה הלשון מכדי משקל שקלה מה לי הוא מ"ל חבירו ודי בזה כאן:
שם בגמ' למ"ל עד שידור תחתיה כיון דשניא מעל, אין להקשות אפי' בלא שינוי ימעול דהרי אפי' על קנין דרבנן מועלין ורבנן תקנו דיקנה הקורה מתקנת מריש משום תקנת השבים וקשה לומר דהוה ס"ד דאתיא כב"ש דלית ליה תקנת מריש, דאין זה קושיא כל עיקר דתקנת מריש הוא רק בגזלן שגזל במזיד אבל בשוגג שטעה וסבר שהמריש שלו לא שייך תקנה זו ומעילה הרי בשוגג היא ועיין בפ"ת ח"מ סי' ש"ס, אולם לשיטת הרמב"ם שהבאתי בדיבור הקודם צריכין אנו לדחוקי בזה לכאורה כיון דלדידיה במזיד מיירי הכא אבל באמת גם להרמב"ם א"ש דהנה התוס' בב"ק (דף כ' ע"ב) תמהו על פירש"י דהתם וכן פי' המפרש כאן וז"ל ותימה כי קבעה נמי לא קני דהוה שינוי החוזר לברייתו וכו' ע"ש שנשארו בתימה, וכתב הגאון ר' דוד טבל מד"א דק"ק מינסק ז"ל בספרו בית דוד דאין כאן אפי' ריח קושיא דמה ענין מעילה לדין קנין, והרי במעילה חייב על שינוי רשות גם בלא יאוש דמאן מיאש אף דלענין קנין שינוי רשות בלא יאוש לא קנה וכן הפוגם בשו"פ בדבר שיש בו פגם מעל ולענין קנין ודאי דאין זה כלום וכן הרבה כיוצא באלה עכ"ד, ובכלל דבריו נכונים אלא דמה שהביא מפוגם בשו"פ בדבר שיש בו פגם לא הבינותי דמה ענין מעילה שמצד הנאה למעילה שמצד הוצאה מרשות לרשות, ועכ"פ נמצינו למדין דלרש"י כיון דשניא היינו שקבעה בבנין וזה השינוי בלא שינוי אחר וא"כ נוכל לומר דגם הרמב"ם מפרש כן וא"כ הרי בלא קביעות בבנין הרי ליכא תקנת מריש ודו"ק ועיין בחידושינו בסוף פירקין מש"כ בענין תקנת מריש וינעם לך בעזהשי"ת:
בתוס' ד"ה נתנה לבלן וכו' בפ' הזהב מייתא מינה סיוע לר"ל דמשיכה מפורשת מה"ת וכו' מ"מ לריו"ח וכו' לא מותיב מנה דהתם ודאי בשאר אומניות לא מעל עד דמשיך וכו' עכ"ל, ביאור דבריהם דידוע מחלוקת דריו"ח ור"ל אי דבר תורה מעות קונות או משיכה, והביא שם ראיה לר"ל ממשנתנו דקתני נתנה לבלן דוקא בלן דלא מחסרי משיכה דמצי א"ל הרי המרחץ פתוח לפניך הכנס ורחוץ אבל בענין אחר בלא משיכה לא מעל, ולכאורה למה קאמר דהוה רק סיוע לר"ל ולא מותיב תיובתא מינה לריו"ח, ומתרצי התוס' דריו"ח אוקי מתניתין בבלן נכרי דבנכרי אין מעות קונות מה"ת לריו"ח משו"ה קתני דוקא בלן אבל בישראל באמת גם כל אומנות כיון שנתן לו מעות הקדש מעל דקיי"ל בבכורות מה עמיתך בחדא אף נכרי בחדא, ואף דהתם אליבא דר"ל קיימינן כמו שהרגיש התוי"ט מ"מ גם לריו"ח ע"כ לומר כן. דאל"כ תקשי לריו"ח נמי אימא עמיתך בכסף ומנכרי עד דאיכא תרתי כדפריך לר"ל, והנה לפי הכלל דריו"ח ור"ל הלכה כריו"ח כדפסק הרמב"ם ריש פ"ג מה' מכירה דמה"ת כסף קונה, א"כ ע"כ לענין מעילה בישראל לאו דוקא בלן אלא דה"ה בכל בעלי אומניות מעל תיכף כשנתן המעות ודוקא בנכרי יש חילוק בין בלן לאחר, וא"כ תמוה לכאורה פסק הרמב"ם שפסק בפ"ו, ה"ח מה' מעילה דבקנה חפץ מישראל לא מעל עד שימשוך ובעכו"ם כיון שנתן כסף לחוד מעל וכבר עמד ע"ז הכ"מ ונשאר בקושיא. וביותר קשה שסותר את עצמו כאן גופא דמתחילה כתב וכן אם נתנה לבעלי אומנות מעל אע"פ שלא נעשית מלאכתו עכ"ל, משמע מזה דפסק באמת כריו"ח דאין חילוק בישראל בין בלן לשאר אומנות דמעל בכסף לחוד וא"כ ע"כ משנתנו בנכרי איירי כמש"כ התוס' כאן, ואח"כ כתב קנה בה חפץ ולא משך אם מן הגוי מעל ואם מישראל לא מעל משמע דפסק כר"ל דמשיכה מפורש מה"ת בישראל ומשו"ה לא מעל עד שימשוך וא"כ דבריו סותרים א"ע מיניה וביה, וכבר תלו ע"ז האחרונים בהרבה מספריהם פלפולים שונים כל אחד ע"פ דרכו, וגם אנכי יש לי דברים בזה בחידושי על הרמב"ם וכאן אתפוש דרך קצרה:
דהנה הברכת הזבח והנתיבות בח"מ של"ג סק"א והחק נתן ועוד איזה אחרונים כמעט שנתכונו כולם לדרך אחד, דהרמב"ם פסק ודאי כריו"ח ואפ"ה לענין מעילה לא מעל עד שימשוך משום דכיון דרבנן הפקיעו קנין כסף והעמידו על חשיכה, לא מעל קודם משיכה כיון דלא נתקיים עדיין המקח דהא הדרא זבינא ואכתי לא נהנה, וכה"ג פסק הרמב"ם בפ"א מה' איסורי מזבח הי"ג גבי אתנן זונה עיי"ש, והוא כעין הפקר בי"ד שיש כח ביד חז"ל בכעין זה להפקיע קנין דאורייתא, וא"ת א"כ דפסק כריו"ח א"כ גבי עכו"ם משיכה לחוד קונה מה"ת כמש"כ לעיל בדברי התוס', ואמאי פסק גבי עכו"ם דבקנה ממנו חפץ מעל אע"פ שלא משך, י"ל דהרמב"ם לא ס"ל בזה כהתוס' דידן אלא כהתוס' בב"מ (דף מ"ח) ד"ה נתנה לסיטון בשם ר"ח דלריו"ח בעכו"ם תרווייהו קונה או משיכה או כסף, אבל בישראל עקרו חז"ל קנין כסף לגמרי והא דגבי אומנים פסק דגם גבי ישראל מעל מיד אף שלא משך, טעמא אחרינא יש בזה דהרי שכירות פועל נקנה בכסף לחוד אף בישראל גם מדרבנן, דשכירות פועל הוא כשכירות קרקע דנקנה בכסף לחוד, ועיי"ש בנתיבות שהאריך בזה והסברא מבחוץ טובה מאוד ואנחנו נדבר בזה עוד מעט ע"ד הפלפול:
דיש לומר בזה פרפרת אחת דהנה בח"מ שם סי' של"ג איתא דאם הפועל קבל מקודם דמי השכירות מ"מ יכול לחזור בו והמעות עליו חוב וכתב הקצות דלהפוסקים דס"ל דטעם דפועל יכול לחזור בו הוא משום דלא גרע מעבד עברי דיוצא בגרעון כסף, א"כ בעינן כסף דוקא עיי"ש. וכתב ע"ז הנתיבות שם סק"ו שזהו מחלוקת בירושלמי דז"ל הירושלמי על המשנה דכל החוזר בו ידו על התחתונה. רב אמר כי לי בני ישראל וכו' אין ישראל קונים זה את זה ריו"ח אמר עבד עברי הוא, על דעתיה דרב בין פועל בין בעה"ב יכול לחזור בו על דעתיה דריו"ח פועל יכול לחזור בעה"ב אינו יכול לחזור, וכתב הנתיבות דהכי פירושו דרב סבר דליכא מה"ת קנין בפועל רק בעבד עברי בזמן שהיובל נוהג וממילא דגם בעה"ב יכול לחזור בו ורק מדיני דגרמי צריך לשלם מה שגרם לו היזק, וא"כ לדידיה כשחזר הפועל ואין בידו לשלם השכר שקבל במוקדם מכל מקום חוזר בו והמעות חוב עליו, וריו"ח ס"ל דיש לפועל קנין כמו שיש לעבד עברי ואף דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג היינו לשאר דיני עבד עברי אבל מ"מ ילפינן פועל מעבד עברי דיש בו קנין, והא דיכול לחזור בו הוא משום דלא גרע מעבד עברי דיוצא בגירעון כסף,, וא"כ לדידיה צריך להחזיר הכסף דוקא וכשאין לו לשלם הכסף אינו יכול לחזור בו עיי"ש בנתיבות, והנה י"ל דרב וריו"ח אזלי לשיטתם בזה דריו"ח לשיטתיה דדבר תורה כסף קונה במטלטלין אף דקנין כסף מפורש רק בקרקע ועבד עברי ילפינן מטלטלין מנייהו, משו"ה לדידיה ילפינן נמי פועל מעבד עברי דנקנה בכסף, אבל לר"ל דס"ל משיכה מפורשת מה"ת ולא ילפינן מטלטלין מקרקע ועבד עברי וכן ס"ל ג"כ לרב כר"ל משו"ה לדידיה גם פועל לא ילפינן מעבד עברי ולהכי ס"ל שם בירושלמי דפועל אין לו קנין דלא ילפינן ליה מעבד עברי, ובזה יש ליישב מה דקשה לי לפום רהיטא בב"מ (דף מ"ח) שם והאמר רב דוקא בלן דלא מחסרא משיכה אבל ספר לרב לא מעל משום דבעי לימשוך תספורת, וקשה לכאורה דהרי בבלן יש שני קנינים שכירות קרקע דנקנה בכסף ושכירות מטלטלין כלי המרחץ הנסרים והספלים והבלאות עיין בב"ב (דף ס"ז ע"ב) וברשב"ם שם והמטלטלין לדידיה אינו נקנה בכסף ומ"מ מעל מחמת שכירות קרקע, וא"כ גם בספר למה לא מעל הרי גם בספר יש שני קנינים קנין שכירות התספורת שהוא דבר המטלטל ושכירות הספר גופיה שהוא פועל, וא"כ למה לא מעל מחמת שכירות הפועל כמו גבי בלן שמעל מחמת שכירות קרקע, אולם לדברינו לעיל ניחא דרב אזיל לשיטתיה בירושלמי דאין לפועל קנין כלל מה"ת וזה נכון, ובזה יש ליישב קושית הראשונים ז"ל ובתוס' ע"ז (דף ס"ג) דלריו"ח למה מעל בספר הא רבנן תקנו דמשיכה קונה והפקיעו קנין כסף ומ"ש מאתנן דאחר שתקנו חז"ל משיכה אם חסרה המשיכה לא הוה אתנן ותירוצם שם אינו ברור לכאורה, ובשלמא להפוסקים דשכירות מטלטלין נקנה בכסף דבשכירות לא שייך גזרה דנשרפו חיטיך כיון דהגוף הוא של המשכיר ניחא, אבל להפוסקים דס"ל דלא פלוג רבנן וגם בשכירות מטלטלין אין כסף קונה א"כ קשה למה לא מעל אבל לדברינו ניחא, דריו"ח אזיל לשיטתיה בירושלמי דיש קנין כסף בפועל כל כמה שלא חזר בו דכמו דילפינן מטלטלין מקרקע ה"נ ילפינן פועל מעבד עברי, ובפועל הרי נשאר קנין כסף גם מדרבנן לכו"ע דלא שייך גביה כלל גזרה דנשרפו חיטיך משו"ה מעל בספר לריו"ח הגם דבכלי התספורת מיחסר עדיין משיכה אחר תקנתא דרבנן דצריך משיכה, מ"מ מעל משום שכירות הפועל דנקנה לדידיה בכסף מדאורייתא גם לאחר שנתקנה משיכה וכמו בלן כמו שנתבאר, ובש"ס דבב"מ שם הכי פירושו הא תניא נתנה לספר מעל וספר הא בעי לימשוך תספורת פי' לרב דס"ל כר"ל דמשיכה מפורשת מה"ת כדמוכח מירושלמי הנ"ל, וא"כ למה מעל בספר כל זמן שלא משך התספורת, אבל לריו"ח לשיטתיה ניחא ודו"ק:
והגאון ר' שמואל סאלאנט מירושלים זצ"ל באר בזה עוד דגם רבא ור"נ בב"מ (דף יו"ד) בענין מגביה מציאה לחבירו נמי בהכי פליגי ואזלי לשיטתייהו, דהרי ר"נ ס"ל בב"מ (דף מ"ח) שם כריו"ח דד"ת מעות קונות וא"כ ס"ל ג"כ דיש קנין בפועל בכסף, ורבא דאמר קרא ומתניתא מסייע לר"ל הרי דס"ל כר"ל וא"כ גם בפועל ס"ל כרב דאין לו קנין מה"ת, ולהכי מקשה רבא לר"נ ממציאת פועל דהוה כמו מגביה מציאה לחבירו לשיטת רבא. ור"נ לשיטתיה משני ליה שפיר דשאני פועל דידו כיד בעה"ב דלדידיה יש קנין בגוף הפועל, ומקשה ליה רבא והאמר רב פועל יכול בו אפי' בחצי היום הרי דאין בו קנין בגוף הפועל דרב ודאי הכי ס"ל והקנין הוא דק בהפעולה והוה מגביה מציאה לחבירו ומ"מ קנה, ומשני ליה ר"נ לשטתיה דכל כמה דלא הדר ידו כיד בעה"ב דמי דיש קנין לפועל וכי הדר טעמא אחרינא הוא לא כטעמיה דרב רק דכתיב כי לי בני ישראל עבדים וכו' ולהכי מצי לחזור בו. אבל כל זמן שלא חזר יש בו קנין בגוף הפועל, ובזה יהיה מיושב גם הרמב"ם פ"ו מה' ערכין המקדיש מעשי ידי אשתו וכו' אמר יקדשו ידיך וכו' והקשו הראשונים עליו הא בגמ' אמרינן ופליגא אדר"ל, וא"כ לדידן דקיי"ל כרב הונא אמר רב דיכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה אפי' כי אמר הכי לא מהני והניחו בצ"ע ע"ש הלכה כ"ח ובכ"מ וע"פ האמור יתורץ. ונקדים דברי השמ"ק שם שהקשה מנ"ל דר"ה פליג על ר"ל דילמא ר"ל נמי ס"ל דיכולה לומר איני ניזונית אבל כל כמה דלא אמרה יש לו קנין בידיה וממילא יכול להקדישם, ותירץ דזה אינו סברא דכיון דמצי אמרה איני ניזונת הרי ידיה אינם ברשותיה כיון דמצית להפקיע ואיך יכול להקדישם, ולהנ"ל לרב ור"ל דס"ל דאין קנין להשוכר בגוף הפועל רק בפעולתו א"כ מהיכא תיתי שיהא להבעל קנין בגוף ידי אשתו, דלמה להו לחז"ל לתקן קנין לבעל בידי אשתו יותר מפועל, ורק לר"ל משום שיכול לכופה ולא מצי לומר איני ניזונת וגרע כחה מפועל דפועל הרי יכול לחזור בו ואשה אינה יכולה להפקיע עצמה וידיה מבעלה, להכי תקנו קנין לבעל בגוף ידיה שלא תוכל לחזור [עיין תוס' כתובות (דף מ"ז) סד"ה זימנין] אבל לר"ה אמר רב דיכולה לומר איני ניזונית וכו' למה להם לחז"ל לתקן קנין לבעל בגוף ידי אשתו יותר מפועל דאין למשכיר קנין בגוף ידיו רק בפעולתו, וכ"ז לרב ולר"ל דס"ל דגם בפועל אין להמשכיר קנין אבל לדידן דקיי"ל כריו"ח ורב נחמן דד"ת מעות קונות דילפינן מקרקע ועבד עברי א"כ גם הזה פסקינן כוותייהו דיש קנין לפועל בגוף ידיו כל כמה דלא הדר, א"כ ה"ה נמי דיש לבעל קנין בגוף ידי אשתו כל כמה דלא הדרה ואמרה איני ניזונית ממש כמו בפועל, לכן פסק הרמב"ם דאם אמר יקדשו ידיך מהני דהרי קיי"ל כריו"ח ור"נ ודו"ק כ"ז מהג"ם ר"ש סאלאנט זצ"ל:
היוצא מדברינו דיפה פסק הרמב"ם דבמשיכה מעל ובכסף לחוד לא מעל דקנין כסף אפקיעו רבנן לגמרי, והסברא נותנת כך דכיון דהמוכר מצי הדר ביה בקנין כסף לחוד רק שמקבל עליו מי שפרע ואין הלוקח בטוח במקחו דשמא יחזור בו המוכר, א"כ מה בכך דמדאורייתא כסף קונה הרי כבר ביארנו כמה פעמים דלשיטת הרמב"ם בלא הנאה ליכא מעילה בעולם כלל, ובלא משיכה אין כאן הנאה עדיין וגם שינוי רשות ליכא עדיין שהרי הלוקח אינו בטוח עוד במקחו ומשו"ה לא מעל, אלא דקשה ע"ז דמפורש בגמ' דב"מ שם (דף מ"ח) אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל דלריו"ח בקנין כסף לחוד מעל הרי דלא כדברינו שהבאנו בשם הבה"ז והנתיבות והחק נתן. ואמנם ע"פ מה שהבאתי מהג"ם ר"ש סאלאנס זצ"ל גם זה א"ש דרבא רק לשיטתיה ולשיטת ר"ל אזיל אבל לריו"ח באמת ניחא ודו"ק בזה, מ"מ אני מביא כאן גם מש"כ הגאון רי"ח העלער זצ"ל בספרו עמודי אור בזה לבאר:
בהקדם הש"ס דפסחים (דף צ"א ע"א) וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין שוחטין עליהן את הפסח ואין שוחטין עליהן בפני עצמן דספק הוא שמא לא תתקיים ההבטחה, ובגמ' שם אמר ריו"ח דבבית האסורין דישראל שוחטין עליהן בפני עצמן דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ובודאי יקיימו הבטחתן, והרמב"ם פסק שם כהירושלמי דאפי' בבית אסורין דישראל אין שוחטין עליהן בפ"ע, והמל"מ שם תמה למה שבק ש"ס דילן ופסק כהירושלמי וגם הצל"ח שם נדחק בפסק הרמב"ם מאוד, אכן עיקר הדבר הוא דבהאי כללא דשארית ישראל לא יעשו עולה מחלוקת תנאים הוא בב"מ (דף ק"ו ע"ב) דתנן התם המקבל שדה מחבירו לזורעה חטים יזרענה שעורים ורשב"ג אוסר, וטעמא דרשב"ג מפרש שם בגמ' דכתיב שארית ישראל וגו' ואביי מפרש שם בטעמא אחרינא, והנה. לרבב"ח אליבא דריו"ח קיי"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו וכיון דלר"ח ס"ל לרשב"ג דהא דשארית ישראל וגו' כלל גמור הוא גם לענין דינא, להכי קאמר ריו"ח בש"ס דילן בפסחים שם דגם לענין פסח בבית האסורין דישראל שוחטין עליהן בפ"ע מה"ט גופא דשארית ישראל וגומ' דודאי יוציאוהו דהרי ריו"ח ס"ל נמי דהלכה כסתם משנה ואי אמרת דהמשנה מיירי גם בבית האסורין דישראל תקשה הלכתא אהלכתא וכן ר"ח בפסחים שם אזיל לשיטתיה בב"מ שם, אבל הרי ר' אבא בר יעקב משמיה דריו"ח לית ליה האי כללא דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו, כדאמר בב"מ (דף ל"ח ע"ב) אמוראי נינהו אליבא דריו"ח ע"ש. א"כ הירושלמי בפסחים שם משמיה דריו"ח ס"ל כהאמורא דריו"ח לא ס"ל דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו משו"ה מפרש המשנה כפשוטה דמסתמא בבית האסורין דישראל איירי. ואתיא משנה דפסחים כת"ק דרשב"ג במשנה דב"מ שם. דלדינא הא דשארית ישראל וגומ' אינו יסוד גמור, והנה הרמב"ם והרי"ף לפ"מ שהעלו האחרונים בדעתם לית להו הכלל דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו עיין ברמב"ם פ"ד מה' חובל ובפ"ז שם ובלח"מ, וכיון דלא קיי"ל כרשב"ג אף לאוקימתא דרב חסדא בב"מ שם ולאוקימתא דאביי שם לכו"ע הא דשארית ישראל וגומ' אינו יסוד לדינא. משו"ה פסק הרמב"ם בהירושלמי בפסחים דבבית האסורין דישראל מיירי מתניתין, ועיין בח"מ סי' קי"ב סעי' א' ובתומים ובנתיבות שם ובנחל סי' ע"ח שהאריך מאוד בזה, ועכ"פ לש"ס בבלי ס"ל לריו"ח האי כלל דשארית ישראל כלל גמור ויסוד לדינא,. ולכן שפיר קאמר הש"ס בב"מ (דף מ"ח) דלריו"ח דס"ל ד"ת מעות קונות לדידיה מעל בכסף לחוד בקנה חפץ בכסף הקדש אף דלא משך. דהנאתו של לוקח בטוחה כבר שלא יחזור בו החוכר, כיון דאסור לחזור ומקבל עליו מי שפרע כשחוזר ודאי דלא יחזור דשארית ישראל לא יעשו עולה וכודאי הוא לכל חילי משו"ה מעל. ומ"מ כ"ו הוא רק לריו"ח אבל לר"ל דמעות אינן קונות ד"ת אע"ג דגם לר"ל מקבל עליו מי שפרע הוא משום דברים ע"ש בסוגיא היטב, א"כ למה ימעול על המעות אף אם גם ר"ל יסבור כריו"ח בזה דשארית ישראל לי"ע עולה ולא ידברו כזב הוא יסוד לדינא מ"מ הא לא בשביל המעות בטוח הוא במקחו רק בשביל הדברים לכן לא מעל לר"ל עד שיעשה משיכה ג"כ, אבל לריו"ח המי שפרע בא בשביל המעות שקונין ד"ת ועל ידם בטוח הוא במקחו להכי מעל מיד. וכ"ז לריו"ח בעצמו לשיטת ש"ס דילן אבל הרמב"ם אף דפסק כר' יוחנן דמעות קונות מ"מ כיון דרבנן הפקיעו קנין זה כמש"כ לעיל בשם האחרונים והעמידוהו רק על מי שפרע, וכבר כתבנו דהרמב"ם פוסק דלא סמכינן על היסוד דשארית ישראל לי"ע עולה לענין דינא לכן פסק שפיר ולא מעל עד שימשוך דרק אז הנאתו בטוחה ולא קודם ודו"ק בכ"ז שקצרתי מאוד מפני שכבר יצאתי מגדרי:
באו"ד דהתם בישראל איירי מדקתני חבירו עכ"ל, בב"מ שם ד"ה בלן דייקו התוס' דבישראל איירי הרישא מדקתני וחבירו לא מעל ובעכו"ם הרי לא שייך מעילה וכל דיניה כלל, אולם כאן לא נתתו התוס' לזה וכתבו רק דלשון חבירו ישראל משמע דעכו"ם לגבי ישראל לאו חבירו הוא. וכבר הקשה הרש"ש כאן והגאון ר' ברוך יצחק במשניות כאן בתפארת ישראל דבשבת (דף ק"נ ע"א) לא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים בעי שם ר"פ לאוקמה בחבירו עכו"ם, וכ"כ התוס' בעצמן בסוכה (ל"ט פ"א) ד"ה הלוקח ע"ש, ונראה דהא מילתא אם חבירו שייך אעכו"ם אם לאו תליא באחת בפלוגתא דריו"ח ור"ל אי מעות קונות ד"ת אם לאו, דלר"ל דמתניתין אתיא כפשטה בישראל נשאר הדבר בכל מקום על סברא החיצונה דחבירו לא שייך אעכו"ם, ולריו"ח לשיטת התוס' דע"כ משנתנו בעכו"ם מיירי ממילא גם בכל הש"ס חבירו שייך לומר גם אעכו"ם, וא"כ בזה פליגי ר"פ ורב אשי בשבת שם דר"פ פ"ל כריו"ח דקיי"ל כוותיה דד"ת מעות קונות ממילא חבירו י"ל אעכו"ם, ורב אשי לשיטתיה דס"ל משיכה מפורשת מה"ת כמש"כ התוס' בע"ז (דף ע"א ע"א) ד"ה רב אשי משו"ה מוכרח לומר דחבירו היינו ישראל, ולא משום אתקפתיה דאמירה לעכו"ם שבות לחוד שזה אינה קושיא כל כך למעיין שם, ובחולין (דף מ' ע"א) היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עכו"ם אמר רב הונא כיון ששחט בה סימן אחד אסרה וכתבו שם התוס' סד"ה לפני עכו"ם דרב הונא במומר איירי אע"ג דר"ה אמר בלשונו היתה בהמת חבירו, הוא משום דר"ה הרי ס"ל נמי בהדיא בב"מ (דף מ"ז ע"א) כריו"ח דד"ת מעות קונות וא"כ מוכח ממתניתין דמעילה דחבירו שייך אעכו"ם ומכ"ש אישראל מומר, והנה ידוע דרש"י פסק כר"ל דמשיכה מפורשת מה"ת ור"ת וסייעתו פסקו כריו"ח דר"ת מעות קונות עיין בתוס' בע"ז (דף ע"א ע"א) וביו"ד סי' ש"ך. משו"ה רש"י לשיטתיה כתב בסוכה (דף ל"ט) דגרסינן הלוקח לולב מעם הארץ לא מחבירו דחבירו גם ע"ה לא שייך כמו דלא שייך חבירו עכו"ם, והא דבעירובין (דף ל"ב ע"א) האומר לחבירו צא ולקוט לי ומוקי לה בחבירו עם הארץ היינו משום דגייסי ואוהבין זא"ז דהא אומר לו ללקוט תאנים מתאנתו עיין תוס' יו"ט פ"ד מ"ב דדמאי בשם הר"ש משו"ה שייך לומר חבירו גם על עם הארץ. אבל הלוקח לולב הא דנותן לו אתרוג במתנה אין זה משום אהבה אלא דדרך התגרים הוא להעדיף על המקח. כדכתיב סדין עשתה לה ותמכור וחגור נתנה לכנעני דכשמוכרת סדין נותנת חגור במתנה להעדפה, ובגמ' שם איתא באמת לא רצה ליתן לו במתנה מאי ע"ש, ולכן כתב שם רש"י דלא גרסינן הלוקח מחבירו, אבל התוס' אזלו בשיטת ר"ת דמעות קונות ד"ת כריו"ח ומוכח ממשנתנו דמעילה דחבירו שייך גם אעכו"ם ומכ"ש אישראל פ"ה לכן כתבו דגרסינן שם במשנה הלוקח לולב מחבירו, אכן לשיטת הא"נ י"ל בתוס' ע"ז שם ד"ה שקולי דבנכרי קונה גם כסף וגם משיכה כל חד לחודיה וכן דעת הרמב"ם בפ"א מה' זכיה ובפ"ד מה' בכורות והב"י ביו"ד סי' קל"ב כתב דהרשב"א וכן הרמב"ן מסכימין בזה להרמב"ם דבישראל כסף לחוד קונה מה"ת ובעכו"ם קונה בין כסף בין משיכה, ולשיטתם לא מצינו שוב לאוקמי מתניתין לכאורה לא בבלן ישראל ולא בבלן עכו"ם, וע"כ לומר אליבייהו כמש"כ לעיל בארוכה דלעולם מתניתין בבלן ישראל מיירי אלא דכיון דאפקיעו רבנן קנין כסף לגמרי אפקיעו ודו"ק, ועיין נו"ב מהדו"ת חאהע"ז סי' ל"ח שכתב דבלשון הש"ס לא ישא אדם מינקת חבירו ומעוברת חבירו היינו דוקא חבירו ישראל דמעוברת ומניקה מעכו"ם מותרת לינשא והגרע"א בשו"ת סי' צ"ה כתב ששמע כן מחכם אחד ודחי לה בשתי ידים ולדברינו תלוי זה באשלי רברבי ואין להאריך בזה יותר כאן:
בגמ' וכיון דבני לה מיהת מעל לימא מסייע ליה לרב דאמר המשתחוה וכו' ומשני הנאה הנראית לעינים אסרה תורה, התוס' פי' גם כאן לשיטתן דאי הוה בני לה ממש ע"י שינוי היה מועל מיד משום קנין והוצאה חרשות הקדש משו"ה בעינן שידור תחתיה בשו"פ ולפ"ז שפיר קאמר הש"ס לימא מסייע ליה לרב דתלוש ולבסוף חיברו הוה כתלוש, אבל לפירש"י בב"ק דהניחה ע"פ ארובה מיירי שלא חיברה כלל א"כ מאי מייתי הש"ס מינה ראיה לרב הא אין כאן מחובר גם לבסוף, והתוס' שם הקשו על רש"י דאפי' חיברה נמי הוה שינוי החוזר לברייתו, והשמ"ק שם תירץ דבמחובר גם שינוי החוזר לברייתו הוה שינוי, וקשה דהרי מריש דהוה מחובר מ"מ קרי ליה הש"ס שינוי החוזר לברייתו דלא קני, ועכ"פ קושיא זו הבאתי לתרץ לעיל ד"ה בגמ' למ"ל עד שידור תחתיה ע"ש, אבל הא ודאי קשה לפירש"י דאיזה סייעתא יהיה מזה לרב וע"כ כפי' התוס', ובשינויא דרב אחא פי' התוס' דהנאה הנראית לעינים לא מהני אלא לענין הקדישו ולבסוף בנאו אכל בנאו ואח"כ הקדישו אין בו מעילה כלל, והטעם הוא דהכל תלוי בשעת ההקדש דאם בשעה שהקדישו היה מחובר דינו כמחובר מתחילתו, אבל אם הקדיש בשעה שהיה עדיין תלוש נשאר דינו כתלוש ולבסוף חיברו, אלא דאם נימא דלא כרב וחלוש ולבסוף חיברו הוה כמחובר א"כ אפי' הקדישו תחילה מאי מהני הא דהוה הנאה הנראית לעינים, הרי במחובר מעיקרא ודאי דלא מהני הנאה הנראית לעינים דהא ילפינן מתרומה א"כ ממילא ה"ה תלוש ולסוף חיברו, ועיין בב"ק (דף כ') ברש"י ד"ה כיון דשינה ובתורת חיים ובפנ"י שם וברש"י סנהדרין (דף מ"ז ע"ב) ד"ה בקבר בנין ועיין בקצוה"ח סי' ש"ס סק"ג ודו"ק בכל אלה לפי שאני מקצר כאן מאוד:
והרמב"ם פ"ה הה מה' מעילה פסק דבנאו ולבסוף הקדישו לא מעל, והקשה הכ"מ דהא הש"ס לא מחלק בכך אלא דלא תסייעה לרב וכיון דהרמב"ם פוסק דהמשתחוה לבית אסרו א"כ במעילה אף בנאו ולבסוף הקדישו מעל, ובעל מלא הרועים תירץ דכיון דחזינן בחולין (דף ט"ז) דאמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חיברו לענין ע"ז הוה תלוש וכו' ולא קאמר דלענין מעילה הוה תלוש דהדר בבית הקדש מעל, ע"כ דרבא נמי ס"ל כר"ל דבנאו ולבסוף הקדישו לא מעל ולא הוה לענין מעילה לגמרי כתלוש ומשו"ה לא חשיב ליה רבא ורבא בתראה הוא להכי פסק הרמב"ם כוותיה עכת"ד, והכ"מ תירץ דבע"ז מחמרינן משום חומרא דע"ז ומסתברא כדבריו דהא בעיר הנידחת הבתים נשרפין אע"ג דמחובר לא נאסר שם כדאיתא בסוף מס' סנהדרין והרי איסור הנאה מע"ז ילפינן מקרא דולא ידבק בידך מאומה מה"ח דכתיב בעיר הנידחת הרי דילפינן ע"ז מעהנ"ד, אבל בחולין שם לא משמע כן דשם איתא דגם לענין שחיטה והכשר זרעים הדין כן דכתלוש הוה, אלא דמעילה הרי מתרומה גמרינן ותרומה הרי היא בתלוש לגמרי ע"כ לא נוכל להחמיר במעילה כבע"ז, דהרי לריה"ג בע"ז המשתחוה לאילן אסרו משום דיש בו תפיסת יד אדם ולא הוה דומיא דהרים, ובמעילה היושב בצל אילן בודאי דלא מעל לכו"ע דלא דמי לתרומה, ומזה סייעתא דהא דר"ל מחלק בין בנאו ולבסוף הקדיש להקדישו ולבסוף בנאו קושטא קאמר ולא רק לדחות סייעתא לרב. דהא ר"ל מפרש בפ' כל הצלמים מחלוקת דרבנן וריה"ג גבי הר היינו בציפוי הר משמע דבדידיה המשתחוה לאילן לכו"ע נאסר כדדייק הש"ס התם לריה"ג ע"ש היטב וא"כ לדידיה פשיטא דהמשתחוה לבית אסרו כרב, וא"כ הא דמחלק כאן לענין מעילה בין הקדישו ולבסוף בנאו לבין בנאו ולבסוף הקדישו הוא אליבא דהלכתא ואליבא דרב ג"כ, אלא דבאילן ודאי גם כשהקדישו ולבסוף נטעו אין מועלין בו משום דהוה מחובר יותר ע"י קליטה, וכל זה נכון מאוד רק דלפ"ז דחוק טעמא דרב אחא הנאה הנראית לעינים אסרה תורה ואיהו הא ודאי לדחות הא דרב אתא ובא לומר דתלוש ולבסוף חיברו הוה כמחובר ומ"מ מועלין משום דהוה הנאה הנראית לעינים. וקשה מה בכך דהוה הנאה הנל"ע הא הוה מחובר ולא כתרומה, ומ"מ הא דאמרינן דהכל תלוי מהא דילפינן מיניה אמת וברור הוא בסברא, וכ"כ בחידושי הר"ן בחולין (דף ט"ז) גבי בעיא דרבא בסכין של שחיטה אי כשר תלוש ולבסוף חיברו וכתב שם הר"ן, דגבי ע"ז מיעטה התורה הרים שאינן נאסרין ואמרינן דוקא הרים מותרין אבל תלוש ולבס"ח אסור דהוה כתלוש, אבל גבי הכשר זרעים דכתיב וכי יתן מים על זרע בעינן דומיא דזרע שהוא תלוש אז דוקא מקבל הכשר אבל תלוש ולבס"ח חשוב כמחובר, ולענין שחיטה תבעיא אי ילפינן מקרא דויקח את המאכלת ובעינן דוקא תלוש גמור דומיא דמאכלת ופסול תלוש ולבס"ח או גמרא גמירא לה עכת"ד הר"ן, וממילא מובן דמעילה דילפינן לה מתרומה תלוש ולבס"ח כמחובר דמי, ודע דהנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קמ"ב הקשה קבעו ולבסוף חקקו אמאי כשר למקוה הא קיי"ל דתלוש ולבס"ח הוה תלוש ע"ש. אבל כבר הקשה כן הירושלמי במס' שבת, (פ"ט ה"א) ומשני דסתותן של אבנים המה גמר מלאכתן והוה תמיד כחקקו ואח"כ קבעו ע"ש שזהו דלא כדברינו שנתבאר, אלא דברור שש"ס דילן לא ס"ל בזה כהירושלמי, מדלא אשכח חילוק רק בין בית למערה ולא מחלק בבית גופא בין סתת האבנים לבין בנה באבנים שאינם מסותתין וכן בש"ס דילן במס' ע"ז לא מחלק בבית גופא, וע"כ דש"ס דילן ס"ל דלענין מעילה ועכו"ם בכל אופן הוה בית כתלוש ומקוה שאני ממעילה וע"ז וקצרתי:
נשוב לסוגיין דתירוץ הש"ס הנאה הנראית לעינים את"ו קשה להבין דמה בכך כיון דהוא מחובר למה יתחייב מעילה הא לא דמי לתרומה, והדש קלעילין בשדה הקדש אי לאו דאבקה מעלה לה לא הוה מעל אע"ג דאין לך הנאה הנראית לעינים גדולה מזה, ותו קשה מה דקאמר הש"ס אח"כ לימא מסייע ליה הדר בבית של הקדש וכו' הא גם כאן איכא לשנויי הנאה הנל"ע אסתו"ר כמו שהקשו התוס' ועיין בדברי המגיהים מש"כ בתוס' כאן, לכן לולא דברי התוס' היה נראה לומר דהרי על הוצאה מרשות הקדש חייב גם בלא הנאה אחרת, אלא דמשנתנו דבגזבר איירי הרי אין לחייבו על שינוי רשות כמבואר לעיל דהרי אינה נראית ההוצאה מרשות הקדש כלל, אבל אחר שבנאה בתוך ביתו ודר תחתיה בשו"פ אז הרי נראית ההוצאה מרשות הקדש, וממילא אגלאי מלתא למפרע דכשנטל הקורה כוון להוציאו לרשות הדיוט ואז הרי עדיין תלוש הוה ומשו"ה הוא חייב מעילה למפרע, וזהו דמשני הנאה הנראית לעינים אסתו"ר ומשו"ה אף דמעיקרא לא היה חייב על ההוצאה מרשות הקדש משום דלא היה ניכר ההוצאה אבל אח"כ כשדר תחתיה הרי ניכר ההוצאה לעין משו"ה הוא חייב על ההוצאה מרשות הקדש שעשה כשהיה עדיין בתלוש, וע"כ קאמר הש"ס אח"כ לימא מסייע ליה הדר בבית של הקדש וכו' דשם הרי היה מחובר קודם שהתחיל לדור בו ולא היה שום הוצאה מרשות הקדש בתלוש ומ"מ מעל, כן שמעתי מפי הגאון ר' שמואל אביגדור ז"ל אב"ד דק"ק פלנגיאן בהיותו עוד בק"ק שוועקסנא וזה נכון מאוד, ולפ"ז מלשון הש"ס הנאה הנראית לעינים אסתו"ר יהיה ראיה לשיטת הרמב"ם דגם חיוב מעילה דהוצאה מרשות הקדש ג"כ מטעם הנאה הוא ודו"ק והנה גדולי האחרונים האריכו בענין תלוש ולבס"ח בכמה ענינים המסתעפים עיין בשעה"מ פ"ג מה' אישות ובקרן אורה כאן ובשו"ת שואל ומשיב ובעמודי אור ועוד ואני רק מעורר לע"ש בדבריהם:
ברש"י ד"ה לימא מדאמרינן הכא דמעל וכו', דיבור זה משובש הוא וצ"ל כמש"כ בפי' רגמ"ה וז"ל לימא מסייע ליה לרב דאמר דאע"פ דבנאה כתלוש דמי ולא מעל עד שידור. מהא דתניא הדר בבית של הקדש כיון שנהנה מעל וכו', וכבר הודעתיך שהמפרש כאן שומר תמיד פיו ולשונו של רגמ"ה ז"ל וזה ברור:
והנני מודיע כאן שלפי שבפרק זה שסיימנוהו עתה בעז"ה כללי מעילה רובם כלולים בו. לכן הארכתי בעניניו בספרי תקנת השבים למס' זו בתכלית האריכות וכן גם בעניני פרק הבא, ובספרי זה הארכתי רק לבאר הסוגיא כראוי לענ"ד, ואני תפלה לה' אנא אל תשליכני מלפניך ורות קדשך אל תקח ממני, השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני אמן:
פרק
ששי
השליח שעשה שליחותו בעה"ב מעל, זה לשון הרמב"ם בפיהמ"ש כאן סמך זה למה שנאמר ואשמה הנפש ההיא רומז אל מי ששגג תחילה ודימה שזה חולין וציוה להטפל בו עכ"ל והעתיקו הרע"ב במשניות כאן, והתוי"ט כתב ע"ז וז"ל וההיא הוא דדייק ותמיהני דבפ"ב דקדושין אמרינן דילפינן חטא חטא מתרומה מה תרומה משוי שליח לתרום אף מעילה משוי שליח, והתוס' בקדושין שם (דף מ"ב ע"ב) תמהו דלמה לן כלל קרא למעילה שהיא בשוגג ולא שייך לומר ביה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ותירצו דמיירי אפי' נזכר השליח ומ"מ מעל הבעה"ב וכדמוכח ממשנתנו דלקמן שילח ביד פקח ונזכר וכו' עכ"ל התוי"ט, ונ"ל לומר בישוב קושית התוי"ט דס"ל להרמב"ם דהא דילפינן שליחות במעילה מתרומה הוא לענין זה שיתחייב המשלח אפי' אם השליח הוא מזיד, דלא נימא דפטור מטעם דברי הרב ודברי התלמיד דמ"ש כמו דפטור המשלח מטעם זה בכה"ת כולה, וע"ז אתי ג"ש דתרומה כמש"כ התוס' שם, אבל עדיין י"ל דהיכא ששניהם שוגגין שיתחייב מעילה גם השליח עכ"פ, שהרי אילו נזכר שליח והוציא ההקדש במזיד המשלח חייב מעילה והשליח היה חייב כדין מזיד לרבי במיתה ולרבנן במלקות, ועתה שגם השליח שוגג יתחייב גם הוא קרבן מעילה, ולא שייך בזה לומר אין מועל אחר מועל דהתם הטעם הוא דמשמעל הראשון יצא לחולין משא"כ שהשליח הוא המוציא תחילה, להכי מייתי הרמב"ם סמך מקרא דואשמה הנפש ההיא מיעוטא הוא כמש"כ התוי"ט שאין מביא קרבן מעילה אלא אחד, והיינו הבעה"ב שהוא שגג תחילה שציוה להשליח להטפל באילו המעות בסוברו שהם חולין, ובזה יש ליישב קושית התוס' בכתובות (דף צ"ט) ד"ה אי הכי שליח אמאי מעל אטלית, [והיא סוגיא דכאן בפרקין דף כ"א ע"ב ועיי"ש] והקשו הא מתחילה נמי מעילת השליח לא שייך אלא אטלית ומאי קאמר אי הכי, ולדברינו י"ל דה"ק בשלמא אי מיירי דאייתי שוה שלש בשלש ניחא דבעה"ב מעל על שלש של חלוק ושליח מעל שלש האחרים שהוציא שלא ברשות בעה"ב, אבל אי מיירי דאייתי שוה שש בשלש א"כ חייב בעה"ב מעילה על ששה סלעים כפי הנאתו וא"כ שליח אמאי מעל הא אין מביאין ב' מעילות. על הקדש אחד, כדאמרן ממיעוטא דואשמה הנפש ההיא. ומשני אטלית פי' דמעילת השליח אינה על השש סלעים אלא על הטלית דכיון דקיי"ל בסוגיא דבב"ק (דף ק"ב) ועיין בח"מ סי' קפ"ג סעי' ו' ובסמ"ע שם ס"ק י"ט דבהוסיפו הכל שייך לבעל המעות, וכאן שההקדש הוא בעל החנות א"כ ההקדש זוכה בטלית, והשליח כשמוסרו לבעה"ב איהו מוציא מהקדש לחול ושייך שפיר לשון התרצן אטלית, דמעיקרא היה סבור דמעילת השליח הוא על ג' סלעים השניים, אבל בתר דקאמר דאייתי שוה ששה בשלשה שוב אין לומר שגם השליח יתחייב פ"ז שאין מביאין ב' מעילות על הקדש אחד ומשני אטלית וכאמור ודו"ק והרב קרן אורה כתב דהרמב"ם לשיטתיה דאם הוסיף השליח על בעה"ב מעל בעה"ב בכולו עיין בדברינו לקמן בדיבור והנה הרמב"ם וזה אי אפשר ללמוד מתרומה דבתרומה אם הוסיף לאו כלום הוא, ובזה א"ש הא דאמרינן בקדושין דמעילה וטביחה הוה שני כתובין הבא"כ, ואם נימא דהא דבמעילה יש שלד"ע הוא רק דילפינן מתרומה איך הוו ב' כתובין הרי ג"ש דחטא חטא לאו מיותרת היא דהרי בעינן לה לשארי ענינים למילף מעילה מתרומה, וגם קרא דטביחה אינו מיותר דטביחה ממעילה ליכא למילף דחולין מקדשים לא ילפינן. אבל לדברי הרמב"ם הרי במעילה יש קרא מיותר ואשמה הנפש ההיא לעשותם ב' כתובין הבא"כ ועוד האריך מעט בזה וק"ל, ודע דנהי דפסוק ואשמה הנפש ההיא לא כתיב גבי מעילה אלא גבי גזל הגר בפרשה נשא, מ"מ כיון דגזל הגר קורא הכתוב מעילה שהרי זה לשון הכתוב שם איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם למעל מעל בה' ואשמה הנפש ההיא, ובספרי שם איתא בזה"ל מנין לגוזל ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שחת שהיורשים פטורים ת"ל ואשמה הנפש ההיא עכ"ל הספרי שלפנינו ונראה שהרמב"ם ז"ל היה לו גירסא בספרי דאתי ההיא למעט השליח בנהנה מן ההקדש שגם הוא נקרא מעילה כדכתיב נפש כי תמעול מעל דרק הנפש ההיא ששגג תחילה חייב קרבן מעילה, ועיין גם בהגהות אמרי ברוך להטורי אבן מש"כ בזה:
אמר לו תן בשר לאורחים וכו'. כתב הרמב"ם פ"ז מה' מעילה ה"ב וז"ל בד"א שהיו החתיכות מקדשי בדה"ב אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה ובכה"ת כולה אשלד"ע אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר עכ"ל והסכים לו גם הראב"ד להדיא ע"ש, ומזה למד המל"מ בפ"ג ה"ו מה' גנבה דמש"כ שם הרמב"ם עשה שליח לשחוט לו ושחט השליח בשבת הגנב חייב בתשלומי דו"ה דגם בטביחה ישלד"ע, היינו דוקא כשעשאו שליח לשחוט לו סתם אבל אם עשאו בפירוש שלית לשחוט בשבת שיש בזה איסור אחר מלבד שחיטת בהמה גנובה פטור המשלח דומיא דמעילה עכת"ד, ועיין בקצוה"ח סי' קפ"ב סק"א, ויש להעיר דא"כ שלא עשאו שליח לשחוט בשבת ולריו"ח הסנדלר מעשי שבת אסורין באכילה עיין בב"ק (דף ע"א) א"כ לימא ליה לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי ואינו שלוחו כלל ויפטר הגנב מדו"ה, ואולם הרמב"ם לא פסק כריו"ח הסנדלר אבל מ"מ לאותו יום אסור לכו"ע אלא דלאותו יום הרי לא עיוות לו שהרי היה יכול לשחוט אחר השבת ולא היה ג"כ יכול לאכול בשבת וזה פשוט, מיהו בטור ח"מ סי' שנ"ב כתב בשם הרמב"ם בלשון עשה שליח לשחוט בשבת וכו' והקשה המל"מ דמ"ש ממעילה, אך י"ל דס"ל להעור דטביחה שאני כיון דיש שם תרי ריבויא או ותחת לרבות השליח לא דמי למעילה וחייב המשלח אפי' אם יצטרף עמו איסור אחר, וס"ל דבזה פליגי ברייתא דבי ר' ישמעאל וברייתא דחזקיה דברייתא דר"י דדריש או ס"ל גם דרשא דתחת וכיון דיש תרי ריבויא מרבינן אפי' עשאו שליח להדיא לשחוט בשבת, וברייתא דחזקיה ס"ל דאו אתי לחלק כמש"כ התוס' וליכא אלא חד ריבוי ובעינן באמת שלא יהא מעורב איסור אחר בדבר כמו במעילה, וא"כ תליא זה בפלוגתא דר"י ור' יונתן בעלמא אי בעינן או לחלק ואנן קיי"ל דלא בעינן או לחלק דרבא ס"ל בב"מ (דף צ"ו) כר' יונתן ושפיר אפי' אם עשאו שליח לשחוט בשבת חייב:
אמנם הסברא מעיקרה קשה לי דהרי כיון דחזינן דמעילה אפי' שלח ביד חשו"ק נמי חייב המשלח דלקמן בפרקין, דנעשה כמי שעשה המשלח בעצמו ע"י קוף דחייב. וא"כ אפי' אם היה הבשר מעולה אמאי לא יתחייב המשלח קרבן מעילה, הרי לוא יהא דאין כאן שליחות אבל מ"מ הרי אתעבידא שליחותו ויתחייב המשלח כמו ע"י קוף ואולי אפשר לחלק בין הנושאים, וכשאני לעצמי רציתי לומר בזה סברא אחרת דהרי באמת לענין אכילה יש לעולם לחייב את השליח דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן,, והא דבבשר של בדה"ב חייב המשלח הוא מטעם דבעידנא דאגביה השליח קנייה ויצא לחולין ועל ההיא שעתא מתחייב המשלח, אבל כשהבשר הוא מקדשי מזבח דלא נוכל עוד לומר מדאגביה נפיק לחולין משו"ה שפיר מעל השליח על אכילתו של עצמו דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, ובלשון הראב"ד שכתב אבל האוכל חייב שהוא נהנה עכ"ל היה אפשר להעמיס דברינו אבל הרי הוא בעצמו הסביר הענין דלהכי המשלח פטור משום דהוה כאנוס דעולה נעשית אברים ואלו שראו חתיכות היה להם לטעות דשל חטאת הם וכאנוסים דמי עכ"ל, והסבר זה לא זכיתי להבין חדא דאם המשלח והשליח לא היו כהנים גם בשר חטאת אסור להם וכיון דאינם אנוסין לגבי חטאת גם לענין מעילה אין זה אונס, כדמצינו גבי משמש עם הטהורה סמוך לווסתה ואמרה נטמאתי דחייב חטאת כדאיתא פ"ב דשבועות, דכיון דלא היה אנוס לענין איסור דוהזרתם את ב"י מטומאתם חייב חטאת על ביאת נדה אף דלגבה אנוס הוא, ועוד אפי' נימא לחלק בין נידון דידן להתם ונניח דהכא אונס גמור הוא אכתי קשה לי דא"כ השליח האוכל נמי יפטר דאנוס רחמנא פטריה, ולהיפך השליח הראשון למה יפטור הרי שליח דמעילה תמיד אנוס הוא כדאמרינן בחגיגה לענין נזכר בעה"ב ולא נזכר שליח שליח עניא מאי קעביד ומ"מ חייב, אולם לסברתי שכתבתי אני בעזה"ש כמדומה לי שהכל ניחא דכולם פטורין ורק האוכל חייב דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, ולהראב"ד דחק ליה לשון התוספתא דמ"ש עולה דנקט ואזיל בזה לשיטתיה שם לעיל פ"ו ה"ה דג"כ הקשה זו על תוספתא אחרת למה נקט עולה ע"ש להכי דחק דעולה דוקא קתני. אבל הרי הרמב"ם ס"ל דעולה לאו דוקא וה"ה כל קדשי מזבח ודו"ק:
אמר לו תן בשר לאורחים וכו', המקנה בקדושין (דף מ"ב ע"ב) בתוס' ד"ה אמאי מעל העיר כיון דעיקר אתי משנתנו לאשמעינן דין דאם עשה שליחותו הבעה"ב מעל ואם לא עשה שליחותו השליח מעל, למה לו לאשמעינן בכה"ג דהאורחים הוו שליח שני, הו"ל לומר שאמר בעה"ב לאורחים טלו בשר ואם נטלו בשר בעה"ב חייב ואם נטלו כבר האורחים חייבין, ואזיל ומיישב לה ע"ד פלפול כדרכו בקודש עיי"ש, מיהו בפשוטו משום דבסיפא ע"כ לצייר בשני שלוחין משו"ה נקט רישא נמי בכה"ג וזה פשוט: