תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר
חידושים למסכת מעילה · דף יט:
במשנה נהנה בכחצי פרוטה וכו' עד שיהנה בשו"פ ויפגום בשו"פ בדבר אחד עכ"ל המשנה, מבואר דגם הפגם צריך להיות בפרוטה וכן פסק הרמב"ם, ויש להסתפק אם היתה ההנאה יותר על הפגם כגון שנהנה הנאה שההנאה שוה סלע והפגם היה רק בשקל אי אזלינן אחר הפגם או אחר ההנאה, וכן להיפך אם הפגם היה בסלע וההנאה בשקל איך הדין לענין הקרן והחומש, ואולי אזלינן תמיד אחר המרובה וכעת צ"ע, ולענין אי בעינן כזית באכילה לענין מעילה מבואר הדבר בפסחים (דף ל"ג ע"א) דיש מחלוקת דתנאי בזה ונראה דלמ"ד דכזית בעינן בין בשוגג בין במזיד בעי כזית ועיין מל"מ פ"א מה' מעילה:
שם במשנה אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכו', דוקא בבהמת קדשי מזבח יש מועל אחר מועל אבל בבהמת קדשי בדה"ב כיון שמעל בה פעם אחד יצאה לחולין, כיון דבני פדייה נינהו, זולת תרה אדומה דאע"ג דמבדה"ב קאתי יש בה מועל אחר מועל כבתוס' מנחות (דף נ"א ע"ב) דיבור המתחיל חטאת וכן הביא השמ"ק שם ע"ש, ויש לי בזה דברים ארוכים אבל מקומם ברמב"ם פ"ב מה' מעילה ה"ה וכאן אני מקצר בזה:
שם במשנה אלא בהמה וכ"ש בלבד, בע"ז (דף נ"ג) אמרינן צפונית מזרחית בה גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום וכו' אר"פ התם קרא אשכחו ודרשו דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה, וכתב שם הבעה"מ ואי קשיא לך מ"ש אבני מזבח דנפקא לחולין ע"י פריצים וכלים דאחז דלא נפקא לחולין ע"י ישראל דבני מעילה נינהו, כ"ש שאני כההיא דתנן אין מועל אח"מ אלא בבהמה וכ"ש בלבד אבל שאר הקדישות כגון אבני מזבח וכספה וזהבה של ירושלים היו יכולים לצאת לחולין ע"י ישראל דבני מעילה נינהו וכו' וכיון דמעל נפקי לחולין אבל ע"י עכו"ם דלאו בני מעילה נינהו לא, ומשו"ה הוצרך ר"פ לשנויא התם קרא אשכחו ודריש שע"י פריצי ישראל יצאו לחולין דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה עכ"ל, והרמב"ן במלחמות שם השיג עליו דמזבח כלי שרת הוא והביא ראיה מדפריך ואמאי לתברינהו ולשקלו לנפשייהו, ואמאי לא פריך אפי' אמרינן דקנסום אמאי לא נפקא לחולין ע"י פדיון דכיון דאבני מזבח לאו כ"ש אינון נפקי לחולין ע"י פדיון, אלא ודאי דמעיקרא לא קשיא ליה לאפקעינהו לחולין ע"י פדיון כיון דהוו כ"ש דמזבח נמי כלי שרת הוא, ועוד שהרי מקדש עצמו יצא לחולין ע"י וכו' דהא בבית דכתיב בה ובאו בה פריצים וחללוה והתם אין בו מעילה, אלא ודאי דיצא לחולין ע"י עכו"ם אע"ג דלאו בני מעילה נינהו דכתיב ונתתיו ביד הזרים לבז ולרשעי ארץ לשלל וחללוה וכלים דאחז לא יצאו לחולין דלא בישראל כתיב קרא עכ"ל, והמתבאר מדבריהם דדעת בעה"מ דהא דבאו בה פריצים וחללוה מתורת מעילה נגעו בה, ולכן דוקא אבני מזבח שאינם כלי שרת לשיטתיה יוצאין לחולין ע"י מעילה ודוקא ע"י ישראל הפריצים דבני מעילה נינהו. אבל כ"ש או אפי' דלאו כ"ש אך ע"י פריצי עכו"ם דלאו בני מעילה נינהו לא נפקי לחולין, והרמב"ן ס"ל דמזבח נמי כ"ש הוא ומ"מ יצאו אבניו לחולין ע"י עכו"ם מגזה"כ אבל ע"י ישראל דלא גלי קרא נשאר הכלל דאין כ"ש יוצאין לחולין ולכן כלים דאחז נשארו בקדושתן ולא נתחללו, ויש להביא ראיה להרמב"ן מהא דנדרים (דף ס"ב) אמר רבב"ח כל המשתמש בכתרה של תורה מעל וכו' ומה בלשצר שנשתמש בכלים שנעשו כלי חול וכו' ע"ש אלמא דאפי' כ"ש נעשו חולין ע"י פריצים, וגם דעת הרמב"ם נראה כהרמב"ן שהרי בסוף פרק ו' מה' מעילה פסק דאין מועלין בשירי הלשכה וגם פסק בפ"ד ה"ח מה' שקלים דמזבח העולה וההיכל והעזרות באין משירי הלשכה, וא"כ אף דמגמ' דזבחים (דף כ"ג) משמע להדיא דמזבח החיצון אינו כלי שרת דאמרינן התם דאין מזבח החיצון מקדש פסולין אלא הראוי לו והפנימי בין הראוי לו ובין שאין ראוי לו, מ"ט האי ריצפה והאי כלי שרת ע"ש, אלמא דמזבח החיצון אינו כלי שרת מ"מ כיון דבא משירי הלשכה ואין בו דין מעילה ולא נפיק לחולין ע"י מעילה כיון שאין מועלין בו, אלא ע"כ לומר דגם הרמב"ם ס"ל כהרמב"ן דבאו בה פריצים וחללוה גזה"כ דיצאו לחולין ע"י עכו"ם הוא, והיינו מהאי קרא דונתתיו ביד זרים לבז ולרשעי ארץ לשלל וחיללוה וכבר האריך בזה הברוך טעם בסוגיא דא"א אוסר דבר ש"ש ע"ש:
ולענין שאר קדשי מזבח מלבד בהמה דעת הרמב"ם דכבהמה דמי דכן מפורש בפ"ו מה' מעילה ה"ה וז"ל, ויראה לי שדין המנחות והעופות והנסכים וכ"ש כדין הבהמה שכולן קדוה"ג עכ"ל ומהראב"ד שם אין הכרח דפליג ע"ז, ולכאורה מפשטות לשון המשנה משמע ודוקא בהמה וכ"ש אבל אינך לא מדלא קתני אין מועל אח"מ אלא בקדשי מזבח בלבד וקתני אלא בהמה וכ"ש בלבד משמע דשארי קדשי מזבח אין בהן מועל אח"מ, אבל יפה כתב התפא"י במשניות כאן דבגמ' מוכרח כהרמב"ם דהרי מסקנת הגמ' כאן דאיכא בין ת"ק לרבי דאמר כל שאין לו פדיון יש בו מועל אח"מ בנהנה מעצים או מבהמה שהוממה עיין בגמ', ולמה דחיק כולי האי לימא דאיכא בינייהו מנחות ועופות ונסכים. אלא ע"כ דבאלו גם ת"ק מודה דיש מועל אח"מ ובהמה וכ"ש דנקט הוא משום דבבהמה כתיב איל האשם ובכ"ש אית קו"ח כדאמרינן בגמ', אבל ממילא ה"ה כל הנקרבין ע"ג מזבח דדמו לבהמה ועוד נדבר בזה בסד"ש:
שם כיצד רכב ע"ג בהמה ובא חבירו ורכב וכו', התוס' בסנהדרין (דף פ' ע"א) ד"ה בשור שלא נגמר דינו וכו' כתבו וז"ל אבל מתניתין דזבחים חיישינן טפי לתקלה דאיכא כמה ספק איסורין לפי שהן מוקדשין כגון רכב ע"ג שור וכו', וביאר המהרש"א ז"ל דבריהם דרכיבה על שור הוא שלא כדרך הנאתו ע"ש, ותמה עליו בספר מראה כהן דהרי במעילה נמי בעינן כדרך הנאתן כדאיתא בתוס' פסחים (דף כ"ו ע"א) ואף שכתב המהרש"א שם דהיינו רק לרבא מ"מ מוכח עכ"פ ממשנתנו לרבא מיהא דרכב ע"ג בהמה דחייב קרבן מעילה ומשנתנו בקדשי מזבח איירי דליכא לאוקמי אלא בשור דהרכיבה היא דרך הנאתו בשור, ובודאי אין לומר דבזה גופא ג"כ יפלוגו אביי ורבא אי רכיבה בשור הוה כדרך הנאתן דזהו פלוגתא במציאות והקושיא עצומה, אך מ"מ יש מקום לומר דכיון דכתבו התוס' בכ"מ דמשנתנו לאו במעילה מטעם הנאה איירי אלא מטעם הוצאה רשות לרשות. עיין בדברינו בתוס' ד"ה אין מועל אחר מועל, א"כ שפיר י"ל דרכיבה הוה בשיר שלא כדה"נ ומ"מ רכיבה אפשר דהוה קנין אף בשור ומעל משום הוצאה מרשות הקדש וק"ל:
שם תלש מן החטאת וכו' כולן מעלו, יש לתמוה דהרי מבואר בתוס' בכורות (דף כ"ה ע"ב) ובר"ש פ"ג דערלה דאין בצמר של עולה אפי' תמימה מעילה וה"ה בצמר חטאת כדאיתא שם (דף כ"ו ע"א) דחטאת ואשם דלכפרה אתו לא משהי להו הרי דאפי' מדרבנן אין מעילה בצמר של חטאת ואיך נפרנס משנתנו, ובשמ"ק כאן הקשה זה ותירץ דתלש דהכא מיירי בתלש מבשר חטאת חסר מתוס' עכ"ל השמ"ק אבל הרי המפרש ורגמ"ה כתבו מפורש דתלש מהחטאת אצמר קאי ועליהם נשארה התמיהה, ועיין מש"כ לעיל (דף י"ח ע"ב) בתוס' ד"ה אכילתו ואכילת חבירו שע"פ דברינו שם יש ליישב גם כאן ע"ש היטב, ומ"מ הדבר צ"ע, ובמשנה הקודמת בריש פרקין הנהנה מן החטאת כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום והגירסא במשנה שבמשניות וכן ברמב"ם התולש מן החטאת כשהיא חיה, ופלפל שם התפארת ישראל למה נקט תלש ולא נקט גזז ובנו הג"מ ברוך יצחק ז"ל הקשה אהא דאיתא בגמ' (דף י"ט ע"א) מכדי אי בבהמה תמימה היינו כוס של זהב דהרי בגיזת תמימה לא נהנין ולא מועלין דמ"ש מחלב המוקדשין, ותירץ לו אביו בתפא"י דגיזה שאני דמחממת לגוף הבהמה וגם מכחישה בגזיזתה להכי מיקרי שפיר קדשי ה' עכת"ד, ותמיה שלא זכר כלל דברי התוס' בבכורות והר"ש בערלה שהבאני, ומחוורתא דגם שם אי גרסינן תלש יהיה הכונה דתלש מבשר החטאת כמש"כ השמ"ק בשם התוס' כאן. אבל מה נעשה עם הרמב"ם פ"ו ה"ב ממעילה שכתב מפורש ק"ק התמימים שתלש מצמרן וכו' מעל עכ"ל הרי דמפרש להדיא על הצמר וצע"ג:
שם דתנו רבנן האומר הרי עלי עצים לא יפחות משני גזירין רבי אומר עצים קרבן הן וטעונין וכו', בתוספתא דשקלים פ"ג תניא האומר הרי עלי עצים מביא דמי שני גזירי עצים ונותנן לשופר ולוקחין כהנים בהן עצים ומקריבין אותן ע"ג המזבח וניאותין בהן ואין מועלין בהן ואם הקריבן בחוץ פטור, ואם אמר הרי עלי שני גזירין אלו למזבח כהן מקבלן ממנו ומקריבן ע"ג מזבח ואין ניאותין בהן אבל מועלין בהן ואם הקריבן בחוץ חייב דברי רבי, וחכמים אומרים אם הקריבן בחוץ פטור ואלו ואלו נופלין בלשכת דיר העצים עכ"ל התוספתא, מבואר מזה דבלא אמר אלו לא פליג רבי ורק באמר אלו פליג רבי וס"ל דאקדישינהו קדוה"ג וקרבן גמור הם, והא דקתני בתוספתא אלו ואלו נופלין בלשכת דיר העצים אזלי אליבא דרבנן, אבל לרבי באמר אלו טעונין תנופה הגשה וקמיצה ומלח ועצים אחרים להקטיר קומצן דכל דין מנחה עלייהו ומשו"ה אם הקריבן בחוץ חייב אליבא דרבי, וכתבו התוס' במנחות (דף כ' ע"ב) דלרבי עצים טעונין ימין וקידוש כלי, ועוד איכא לאשכוחי דלרבי הולכת העצים למזבח בעי כהונה ככל מנחה ולרבנן דינן כעצי המערכה דלא בעו כהונה כביומא (דף כ"ז ע"א) ע"ש, והא דקתני בתוספתא דבלא אמר אלו ניאותין בהן ואין מועלין בהן לכאורה השתא דנאותין בהן לכתחילה אין מועלין בהן מבעיא, ועוד קשה דאמאי באמת לא ימעלו בהן וכי גריעי מקדושת דמים דנמי מועלין בהן ומכ"ש עצים דחזו גם למזבח, ונראה דהאי ניאותין בהן אכהנים דלעיל קאי דקתני ולוקחין בהן כהנים עצים וכו' ועלייהו קתני וניאותין בהן כלומר הכהנים לצורך קרבנותיהם דתנאי בי"ד הוא כדתנן בשקלים (פ"ז מ"ז) דלצורך בישול קרבנות מותרין ליהנות ולשרפת הפסח שנטמא כולו או רובו או לציקנין אפי' בנטמא מיעוטו כבפסחים (דף פ"א) (ומה שיש להעיר בזה דכיון דכל ההיתר הוא משום דלב בי"ד מתנה והרי בהקדש יחיד אין אומרים לב בי"ד מתנה כמש"כ התוס' במכילתין לעיל ודף י"ד סע"א) נתבאר אצלנו בעז"ה במקו"א] והא דקתני ואין מועלין ע"כ הכונה דאין בהן מועל אחר מועל ועיין כיוצא בזה בתוס' מנחות (דף נ"א סע"ב) לענין פרה אדומה, דכיון דהוו רק קדושת דמים כיון דמעל בהן נפקו לחולין (ודע דכל זה הוא קודם דשפינהו בקרדום כלי שרת אבל אחר דשפינהו ודאי דיש בהן קדושה"ג עיין זבחים (דף ל"ד ע"א) ובתוס' שם ד"ה שקידש ובמנחות (ודף ק"א ע"ב) בתוס' ד"ה אע"ג] ולפ"ז הא דקתני בסיפא דתוספתא דבאמר אלו מועלין בהן היינו נמי דיש בהן מועל אחר מועל, והיינו דוקא לרבי דדין מנחה יש להן אבל לרבנן אפי' באמר אלו אין בהן מועל אח"מ דהוו רק קדושת דמים, ומה טוב ומה נעים עתה כאן אוקימתא דרבא בסוגיין דאמר דאיכא בינייהו בין רבי לרבנן עצים, דהרי כן מפורש בתוספתא דלרבי יש בעצים מועל אחר מועל, ועיין בתוס' מנחות (דף כ' ע"ב) ד"ה לדברי רבי שהקשו דמנ"ל לרבי להקיש עצים למנחה שנקמצת הא איכא טובי שאינן נקמצות ותירצו ע"ש ועוד הקשו הא בעצים לא שייך קומץ דכולן נשרפין ותירצו דאשכחן כה"ג ע"ש, ונוראות נפלאתי על הפי' קדמון מכתב יד שנדפס כאן בדפוס ווילנא בסוף הכרך שכתב וז"ל, וא"ר לדברי רבי עצים צריכין קמיצה פי' קמיצה שצריך להביא עליהן מנחת סולת ושמן כמו שמביאין על קרבן מנחת נסכים וצריך לקמוץ אותה מנחה והשאר נאכל לכהנים עכ"ל, ותמיהני דא"כ מנ"ל לרבי הא והרי מנחת נסכים אין בה קמיצה כלל כמבואר במנחות ודף ע"ד ע"ב) במשנה ואין בה הגשה כמבואר שם (דף ס' ע"ב) ע"ש, וגם לפ"ז הרי אינה באה בגלל עצמה וממילא אין טעון הגשה כבמנחות שם (דף ס"א ע"א) ומלבד זה הוא זר מאוד, וכל הראשונים פי' כפשוטו דמרסק העצים עצמן וקומצן ומקטירן ע"ג המזבח והשירים מהעצים שורפן נמי על המזבח כמש"כ התוס' במנחות (דף כ' ע"ב) הנ"ל ובפי' רגמ"ה בזבחים ק"ו ע"ב כתב שהשירים לכהנים ודו"ק:
ובעיקר טעם מחלוקת דרבי ורבנן י"ל לפ"מ דאמרינן במנחות (דף ס"ב ע"ב) ובפסחים (דף ל"ג ע"א) דאמר שם ר"פ אליבא דרבי דס"ל דון מינה ומינה, [עיין בגליון הש"ס לרע"א במנחות (דף ק"ז סע"א) מש"כ על התוס'] ורבנן סברי דון מינה ואוקי באתרה, והרמב"ם פסק כרבנן דדון מינה ואוקי באתרה כביבמות (דף ע"ח ע"ב) לענין ממזרת עד עשרה דורות ובזבחים (דף צ"א ע"ב) ובמנחות (דף ק"ז ע"א) ובחולין (דף ק"כ ע"ב), וא"כ י"ל דגם כאן בהכי פליגי דרבנן ס"ל דנהי דילפינן עצים ממנחה דמה מנחה מתנדבין אף עצים מתנדבין, אבל אח"כ אמרינן אוקי באתרה דעצי המערכה מה עצי המערכה אין צריכין קמיצה ותנופה והגשה וכו' אף המתנדב עצים ליכא כל הני, ורבי לשיטתיה דאמרינן דון מינה ומינה דמה מנחה צריכה כל הני אף מתנדב עצים כן ועיין בספר דורש לציון דרוש ז' בהגהות בן המחבר ובספר מלוא הרועים ערך דון מינה ומינה, ולענין מה דקשה איך יכול היחיד להתנדב עצים למערכה הא העצים צריכין להיות משל ציבור כבר הקשה כן בירושלמי תענית (פ"ד ה"ד) ומשני דבעינן באמת שימסרם לציבור, ויש לי בזה אריכות דברים למה לא ניחוש שמא לא ימסרם לציבור יפה והבאתי מה שכתבו בכעין זה המל"מ והשעה"מ בה' שקלים אבל כאן אין להאריך בזה ובקונטרוסי יתבאר איה"ש:
אמר רבא לדברי רבי עצים טעונין עצים, מכאן מוכח לענ"ד דבלא עצים לא הוה הקטרה כמש"כ הגאון מלבי"ם פ' שמיני סי' ט"ז דלא כהרשב"ם שהביא שם ודו"ק היטב:
שם ר"פ אמר קדשי מזבח תמימין ונעשו בע"מ ועבר ושחטן איכא בינייהו דלרבנן הוה כקדושת דמים ואין בהן מועל אח"מ, ולרבי כיון דכבר נשחט ואי אפשר עוד בהעמוה"ע ושוב לא שייך ביה פדיון אלים קדושתיה ויש ביה מועל אחר מועל, וזהו דקאמר רבי כל דבר שאין לו פדיון כלומר בין שאין לו פדיון מפני שהוא תמים ובין שהוא בעל מום אלא שאין לו פדיון מדנשחט ואי אפשר בהעמדה והערכה, בכולן יש בהו מועל אח"מ, מיהו זה ברור דכל המעילה כאן אף לרבי הוא רק מדרבנן דמדלא חזי למידי הו"ל כקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה דבר תורה, דכיון דנקברין לא הוה תו מקדשי ה' כדאיתא בריש מכילתין, ועיין ברמב"ם פ"א מה' פסולי מזבח הי"א בכ"מ ובלח"מ דהכ"מ כתב דטעמייהו דרבנן הוא משום דמפרכסת ראויה להעמדה והערכה והדין עמו עיין בתוס' חדשים במשניות כאן, והמפרש והתוס' כאן דלא מפרשי הכי הוא משום דאזלי בשיטת התוס' חולין (דף פ"ד ע"א) ובשאר מקומות עיין מל"מ פ"ה מה' ערכין הי"ג ועיין בדברינו לקמן בתוס' ד"ה קדשי מזבח, ודע דמש"כ רש"י במנחות (דף ק"א ע"א) דאפי' בהמת בע"מ שנאמר בה פדיון לאחר שקדשה בכ"ש כגון שנשחטה לא אשכחן בה פדיון היינו רק בנעשה המום אחר שחיטה בעודה מפרכסת כמש"כ הרש"ש שם אבל לא בנעשה המום מחיים וקצרתי, אח"כ ראיתי בשמ"ק כאן אות כ"ב שעמד בזה והביא בשם מהר"ם דבנהנה מחיים איירי קודם העמוהע"ר לשיטת התוס' כאן וכבר כתב כאן בתוס' רע"א למשניות דהתוס' לא גרסי ועבר ושחטן וכ"כ גם הבה"ז ודו"ק:
ברש"י ד"ה ופגם בשו"פ בדבר אחר כגון ששפך משקה ולא נהנה מהן וכו' עכ"ל וכ"ה ברגמ"ה, אבל קשה דבאופן זה בלאו"ה פטור דהוא רק מזיק הקדש, ודברי הרמב"ם בפיהמ"ש כאן ובספרו היד יותר מדוקדקין עיי"ש ודו"ק, והלשון וקסבר וביותר ברגמ"ה שכתב האי תנא סבר נמי אינו מובן דמי לית ליה דבעינן דומיא דתרומה:
ד"ה ר' נחמיה וכו' כלומר כיון דכלי שרת חמירי כל כך שמביאין אחרים לקדושה ויש בהן מעילה וכו' עכ"ל, ברגמ"ה ליתא להני שלשה תיבות ויש בהן מעילה וכן נכון כמש"כ בפי' רגמ"ה, דהרי מעילה יש בקדשים משקדשו קדושת פה גם קודם קידוש כלי כדאיתא במכילתין לעיל פרק ב' ובדוחק י"ל דכונתו היא דכלי שרת מקדשן קדוה"ג שיהא בהן מועל אחר מועל, ולא יהא בהן שוב פדיון וזהו עיקר כוונת הקו"ח דאם אחרים מביא לידי קדושה שיהא בהן מועל אחר מועל הוא עצמו לא כ"ש שיהא בו מוא"מ, והנה נסתפקתי שמן המשחה שעשה מרע"ה אם היה בו מועל אחר מועל עיין כריתות (דף ה' ע"ב) משה רבינו היה דואג שמא מעלתי בשמן המשחה וכו' ועדיין היה אהרן דואג שמא משה לא מעל ואני מעלתי ע"ש, ונראה לי לכאורה דלר' נחמיה יש בו בודאי מועל אחר מועל מהאי קו"ח דאם אחרים מביא לידי קדושה הוא עצמו לא כ"ש שהרי כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן משא"כ לרבנן דלית להו קו"ח זה ויתבאר יותר איה"ש במקום אחר:
ד"ה רבי אומר עצים קרבן הן וכו', המפרש וגם הרגמ"ה לא ביארו כאן מה יעשה בהקומץ ובשירים, וכבר הבאתי בגמ' דברי התוס' במנחות (דף כ' ע"ב) שביארו יפה דהקומץ קרב לעצמו והשירים לעצמן וכן משמע ברש"י שם, ועיין בשמ"ק במנחות (דף ע"ד ע"א) אבל הרגמ"ה במנחות שם (דף ק"ז ע"א) כתב דהשירים לכהנים מבואר דלא כתוס' אבל איני יודע מה יעשו הכהנים עם העצים ולהוציאן מעזרה לכאורה ודאי דאסור, וקשה לי לרבי אמאי לא נזכר דבעי נמי לבונה כלכל מנחת יחיד ורואה אני שלא ירדתי עדיין לעומק הלכה זו:
בתוס' ד"ה אין מועל אחר מועל וכו' ור"י מפרש דהתם בגזברין עסקינן וכו' עכ"ל, המל"מ פ"ו ה"ד מה' מעילה הביא תוספתא זו ואת אשר פרשו בה הראשונים ז"ל, ועיקר הדבר הוא לשיטתם דהא דאין מועל אחר מועל בקדושת דמים הוא בהוציא הראשון מרשות לרשות דוקא, אבל אם נהנה בעצמו לא יצא לחולין אלא א"כ סבר שהוא של אחר אבל אם סבר שהוא שלו ונהנה לא יצא לחולין ומעל גם השני, ויש לחקור מנ"ל סברא זו דהעיקר תלוי בהוצאה מרשות לרשות, אך י"ל דכיון דעיקר דין דיציאה לחולין ע"י מעילה ילפינן מקרא דתמעול מעל אין מעילה אלא שינוי וע"כ דיוצא לחולין דאל"כ אמאי מעל בהוציא מרשות לרשות בלא הנאה כיון דעדיין ברשות הקדש הוא נמי, ולשיטת התוס' בהוצאה מרשות לרשות לא בעינן דין הנאה כלל, אבל היכא דהמעילה היא משום הנאה באמת לא ידעינן דיוצא לחולין וממילא יש בו באמת מועל אחר מועל, אלא דלפ"ז היכא דסבר דהוא של אחרים ונהנה בו דג"כ נפיק לחולין מנ"ל הא דילמא חייב על ההנאה לחוד והרי כאן מבואר דגם באופן זה אין מועל אחר מועל, וכן מבואר בפסחים (דף כ"ז ע"ב) ובר"ה (דף כ"ח) לענין שופר של עולה ובערכין (דף כ"א ע"א) גבי הדר בבית של הקדש, ואף דהתוס' בב"מ ובמנחות דימו הא דהדר בו מעל למשאיל קרדום דלא יצא כילו לחולין הא לא איריא דיש לחלק בין משאיל קרדום שכבר הוא של הקדש להיכא שדר בו השוכר ואח"כ הקדישו המשכיר דאפשר דמעל לפי כולו דהוה שואל שלא מדטעת דהוה גזלן אכולו ואכמ"ל בזה, עכ"פ מבואר דגם אם נהנה יוצא לחולין וקשה דמנ"ל הא, ועוד אי נימא דעיקר הא דיוצא לחולין מהכא ילפינן לה מדחייב אמוציא מרשות לרשות בלא הנאה, א"כ לר"מ דאמר במזיד מתחלל ובמזיד הא ליכא מעילה וא"כ מנ"ל דמתחלל ויוצא לחולין, ואמת דהתוס' בקדושין (דף נ"ג ע"ב) כתבו דמקרא דתמעול מעל משמע דיוצא לחולין אבל כבר תמה עליהם הפנ"י שם דהא תמעול מעל בשוגג כתיב לא במזיד, והפנ"י בעצמו כתב שם דמסברא ידעינן זה דכיון דיוצא לחולין ע"י פדיון דרך מקח וממכר ה"ה דיוצא לחולין ע"י מעילה דהוצאה מרשות לרשות, אכן הוא בעצמו הקשה על סברתו מהא דקדוה"ג מתחלל במזיד לר"מ ודחיק לה בדוחק, באופן שעדיין לא נתבררה לנו שיטת התוספתא בזה ובש"ס דילן לא מצינו חילוקים אלו. ולכן לשיטת הראב"ד הש"ס דילן חולק באמת אתוספתא בזה ולהרמב"ם יש שיטה אחרת ולשיטתו י"ל דש"ס דילן לא פליג על התוספתא, והאריכו בזה נושאי כלי הרמב"ם ולשיטתו בדרך שימוש לעולם אין החפץ יוצא לחולין אפי' בקדוש דמים ומשנה דרכב ע"ג בהמה בקדושת דמים מיירי, והא דאין מועל אח"מ אלא בבהמה וכ"ש היינו בהקנהו לאחר במתנה או מכר, וגם שיטה זו קשה מאוד והרי מבואר בר"ה שם דבשופר אם תקע בו יצא לחולין, גם הא דתנן תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש וכו' כולן מעלו לשיטה זו מ"ש חטאת דנקט אפי' בקדושת דמים נמי הכי הוא, גם מש"כ המל"מ דלרבנן דר' נחמיה כלי שרת אין בהן מועל אחר מועל אפי' ע"י תשמיש וראייתו היא מדאמרינן בגמ' דמתניתין ר' נחמיה היא ולא רבנן והרי מתניתין ע"י תשמיש איירי, תמוה מאוד דאטו כ"ש יגרעו לרבנן מקדושת דמים דלכו"ע ע"י תשמיש יש בהן מועל אחר מועל, ובכלל הדברים נפלאו ממני ולא אדע עכת"ד הקרן אורה כאן ועיין בתפא"י במשניות כאן ועוד יתבאר איה"ש, מיהא הא פשיטא לי דמזיק הקדש לא מבעיא להסוברים מה"ת אף מקרן פטור אלא אפי' למ"ד דקרן חייב מה"ת וכן היא דעת רובא דרבוותא, מ"מ אין החפץ יוצא לגמרי לחולין והנשאר מההקדש הרי הוא הקדש כשהיה אף לאחר ששילם המזיק מה שהפסיד, דהרי יותר ממה שהזיק אינו צריך לשלם והשברים נשארין להקדש וקדושתן עליהן והארכתי בזה במקו"א לפי שראיתי לאחד הגאונים האחרונים שכתב דגם מזיק הקדש יוצא ההקדש לחולין ולענ"ד אין הדבר כן:
נשוב בעזהשי"ת ונשנה ענין דף זה והקב"ה חדי בפלפולי דאורייתא, הנה הגאון ר' יצחק שמעלקעש ז"ל בב"ק דף ע"ו בהא דגונב הקדש מבית בעלים דס"ל לר"ש בקדשים דחייב באחריות חייב בדו"ה, ומקשה שחיטה שא"ר היא, ומשני ר"ל בשוחט בע"מ בחוץ, ומקשה שחיטה מתרת והלא פדיה מתרת, וכתבו התוס' ד"ה והלא פדיה דמסתמא לא נודע להגנב שהיא דהקדש עד שנאכלה דחו לא מיפרקא, הקשה דא"כ הגנב מעל בשעה שגנב משום שינוי רשות, וכיון דבבע"מ מהני פדיון הרי יצאה לחולין ע"י מעילה וא"צ פדיה כלל ומאי מקשה והלא פדיה מתרת, ובשלמא לר"ת דמפרש דמיירי בתם ונעשה בעל מום ויכול לפדות בשעת פרכוס ע"ש, י"ל דמיירי דבשעת גנבה היה תם ובתם הרי יש מועל אחר מועל, ואפי' אם היה בע"מ בשעת גנבה י"ל דר"ש ע"כ כרבי ס"ל במעילה (דף י"ט) בתם ונעשה בע"מ יש מועל אתר מועל, וכתבו התוס' הטעם דהואיל דבעי העמוהע"ר ואינו נפדה בקל, ורבנן דרבי שם ס"ל דלא בעי העמוהע"ר ומשו"ה אין בו מועל אחר מועל, וכיון דלר"ש קדשי מזבח בעו העמוהע"ר יש בו מועל אחר מועל, מיהו ברש"י במעילה שם משמע דדוקא לאחר שחיטה שאין יכולין לפדות יש מועל אחר מועל, א"כ בשעת גנבה שהיו יכולין לפדות אין מועל אח"מ אף לרבי וצ"ל דבשעת גנבה היה תם, אבל לרש"י בב"ק שם דמיירי בבע"מ מעיקרו ובזה לכו"ע אין מועל אח"מ הדבר תמוה מאוד והיא קושיא עצומה, וצ"ל לפמש"כ התוס' שם ד"ה ור"ל דר"ל קאי לפי דבריו דמוקי מתניתין בהקדישו בעלים בבית גנב מוקי בשוחט קדשים בחוץ, ולפ"ז בשעת גנבה לא היה עדיין הקדש ולא מעל בהגנבה ומשו"ה שפיר מקשה, [והנה מש"כ רש"י במעילה דף י"ט ע"ב דיש בה מועל אח"מ בנהנה ממנה אחר שחיטה צ"ע לכאורה, דכיון דס"ל יקברו הו"ל קדשים שמתו דיצאו מידי מעילה כמפורש לעיל דף ט"ז, וצ"ל דרש"י ס"ל דאחר שחיטה בר העמוהע"ר הוא וחזי לפדיון וכ"ש מחיים יש מועל אח"מ וכפירוש התוס', ומה דס"ל לרבי יקברו ולא דיפדו היינו אם לא פדה בשעת פרכוס, ומש"כ רש"י הנהנה ממנה אחר שחיטה הכונה בעודה מפרכסת דיכול עדיין לעשות העמוהע"ר ולפדות, ודאמר רב פפא תמימין ונעשו בע"מ איכא בינייהו היינו מחיים או לאחר שחיטה בעודה מפרכסת, ואית הרי רש"י בעצמו ס"ל בב"ק שם דמיירי בבע"מ מעיקרו ולא כפי' ר"ת וא"כ ע"כ ס"ל דלא מהני העמוהע"ר בשעת פרכוס וסותר פירושו במעילה, אין זה קושיא דהמפרש במעילה אין זה רש"י כמש"כ כבר ודו"ק]:
אבל אכתי קשה נהי דלר"ל מיירי בהקדישו בעלים בבית גנב. מ"מ הרי בשעת שחיטה שעשה הגנב שינוי אז מעל בהקדש כיון שלא ידע שהיא הקדש, כדמפורש לקמן במעילה דף כ' ע"א ובב"ק דף כ' דבעשה שינוי מעל, ועיין בנתיבות סי' ל"ד דבעשה שינוי הוה גנבה חדשה ע"ש שהאריך, וא"כ אם הקדישו בעלים בבית גנב והגנב לא ידע כשעשה שינוי ששחט הרי מעל ויצא לחולין והדקל"ד מאי מקשה והלא פדיה מתרת, הא כבר יצא לחולין, ואפי' להתוס' שכתבו בב"ק דף ע"א ד"ה א"ה דשחיטה לא הוה שינוי לקנות, היינו דוקא בתחילת שחיטה אבל גמר שחיטה ודאי הוה שינוי לקנות נמי עיין ב"ק דף ס"ח דמה טביחה דאהנו מעשיו ובתוס' שם, ואין לומר דשחיטה הוה שינוי לקלקל והוה מזיק הקדש דאין בו מעילה, זה אינו דכיון דמהני פדיון שיהא כשר בבע"מ מעיקרו לא הוה מזיק הקדש בהשחיטה דאין זה קלקול כיון דכשר לאכילה, ודוחק לומר דמ"מ הוה מקלקל כיון דבע"מ מעיקרו שרי לעבוד בו אחר פדיונו והולדות ג"כ מותרין שוה יותר מחיים מלאחר שחיטה ובשינוי דמקלקל הוה מזיק הקדש דלא מעל ואינו יוצא לחולין ועוד קשה מהא דקאמר הש"ס בב"ק שם ריו"ח מ"ט לא אמר כר"ל הרי לריו"ח לא מצי מקדיש בבית גנב דהא לא ס"ל כצנועין, וע"כ מיירי בגנב בהמת הקדש כדמוקי לה בגמ', וא"כ לא מצי לאוקמי בבע"מ מעיקרו דא"כ מעל בשעת גנבה ויצא לחולין ואינו חייב בדו"ה דשלו הוא טובח, ואף דריו"ח ס"ל שם דף ס"ת דאף אחר יאוש חייב אטביחה ומכירה דו"ה היינו משום דס"ל יאוש כדי לא קני, אבל אם קונה קודם טביחה ודאי דפטור מדו"ה, וא"כ אם גנב קדשים ולא ידע שהוא הקדש כפירוש התוס' דמסתמא לא ידע, יצא לחולין והוה שלו ואינו חייב בדו"ה ומאי פריך ריו"ח מ"ט לא אמר כר"ל, ואין לומר דגם אחר שמעל ויצא לחולין לא הוה שלו דאטו הוה הפקר הרי ודאי הוה שלו וכ"כ המקו"ח סי' תנ"ג ע"ש וזה ברור:
ואמנם קושיא הראשונה יש ליישב דלמ"ד במעילה דף ד' דהיתר זריקה שנינו דכשכבר ראוי לזריקה אע"ג דעדיין לא נזרק אין מועלין בו, דהעומד לזריקה כזרוק דמי, ה"ה בהקדיש דבר שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדה"ב שעומד ע"כ לפדות כפדוי דמי, ואין בו מעילה לר"ש, ומשו"ה ניחא דלא יצא לחולין בטביחה ונהי דאיסור מעילה יש כמש"כ התוס' ביבמות דף ל"ג ע"א למ"ד היתר זריקה, מ"מ כיון דחיוב מעילה ליכא אינו יוצא לחולין, אך א"כ תקשה המשנה דמעילה דף י"ב דתנן דכל שאינו ראוי למזבח ולא לבדה"ב מועלין בו, ואין לומר דהמשנה שם אתיא דלא כר"ש דהרי כתבו התוס' במעילה דף ד' ע"א דהפלוגתא אי היתר זריקה או היתר שחיטה או היתר אכילה היא בין לר"ש ובין לרבנן, וקושיא השניה דלעיל יקשה יותר דהרי ריו"ח ס"ל היתר אכילה שנינו, וכתבו שם התוס' דגם לר"ש מועלין אף בעומד לזרוק, וא"כ ה"ה בעומד לפדות, וא"כ מאי קושיא ריו"ח מ"ט לא אמר כר"ל הרי לדידיה מועלין גם בעומד לפדות ויצא לחולין ע"י מעילה של הגנבה, לדברי התוס' דע"כ מיירי בלא ידע שהוא הקדש דאי בידע שהוא הקדש מאי מקשה והלא פדיה מתרת ע"ש בתוס':
ויש לומר בישוב הדבר דאף דזה ברור דגם לר"ש דס"ל דקדשים שחייב באחריותן כדידיה הם, מ"מ מועלין בהם כמפורש במשנה במעילה פ"ב בחטאת ואשם דמועלין בהן משהוקדשו ובודאי רחוק לומר דאתיא דלא כר"ש. ובגמ' ב"ק דף י"ב ע"ב פריך הש"ס נכסים שאין בהן מעילה הא מקדש קדשי וחייב בהזיקן כמאן, והקשה הפנ"י דלוקמי כר"ש ותפס עליו הקצוה"ח סי' שפ"ו סק"ז דלר"ש למה תני נכסים שאין בהן מעילה הרי אפי' אקדשי קדשים חייב הרי דפשיטא ליה דלר"ש חייב מעילה בקדק"ד, מ"מ י"ל דזהו דוקא במעילת הנאה דהקדש אבל מעילה דשינוי רשות כגון דסבר שהוא של חבירו ולקחו לעצמו והוא דבר שהבעלים חייבין באחריות, כיון דלר"ש רשות הדיוט עליו דמה"ט לא מקרי שינוי רשות ע"י מה שהקדישו לר"ש בב"ק דף ע"ו ע"ש, אינו חייב קרבן מעילה ע"י שלקחו לעצמו וסבר שהוא של חבירו וא"כ אינו יוצא לחולין, וא"כ לא קשה שוב שתי הקושיות שהקשינו לעיל ועיין בכל זה היטב:
והנה בריש דף זה ס"ל לר"ש בלקח קני זבין וכו' והביא חטאתו ואשמו מהקדש דכיון שהוציא מעל ור"י ס"ל עד שיזרק הדם, וכתב רש"י דר"ש ס"ל דכיון שהביאן לעזרה נפטר מאחריות ולר"י לא נפטר עד הזריקה, והקשה הגאון ר' יצחק שמעלקעש ז"ל אב"ד דק"ק לבוב דהא בב"ק דף ע"ו מוקי ר"י בר אבין שנשפך הדם ומשו"ה חייב בדו"ה לר"ש, ולרש"י קשה דהרי הבעלים נפטרו מאחריות משעה שהביא הגנב לעזרה ושוב לא הוה קדשים שחייב באחריותן ופטור מדו"ה, ובזה יש לדחוק דדוקא כשהביא בעצמו לעזרה דהבעלים עשו לחצר דהקדש שליח לקנות הקרבן להקדש אז נפטר מאחריות, אבל כשהגנב הביא לעזרה לא נפטרו הבעלים עדיין מאחריותן, אלא אי קשיא על רש"י הא קשה מהא דתנן הכהנים שפגלו במקדש דמזידים חייבין לשלם לבעלים כדפירש"י בגיטין, וקשה לשיטת רש"י כאן במעילה הא לר"ש כבר נפטרו הבעלים, וכתב הגאון הנ"ל ליישב דאפי' לר"ש לא נפטר בהבאה רק מאחריות גנבה, וכונת רש"י למאי דס"ל לר"י בחולין דף קל"ט דקדשי בדה"ב בשנגנב פטור מאחריות דכל היכא דאיתא ב"ג דרחמנא הוא ובקדמ"ז מודה דלא נפטר, ופירש"י דכי קאמר עלי להביאו לעזרה קאמר, א"כ כשהביא לעזרה נפטר מאחריות גנבה והגזבר חייב לשלם להבעלים, ומשו"ה מעל לר"ש כשהביא לעזרה, אבל בנשפך הדם או מת מודה ר"ש דחייבים הבעלים להביא אחר, משו"ה הכהנים שפגלו חייבין לשלם להבעלים ובגנבה הגזבר חייב לשלם להבעלים לר"ש והבעלים מביאין הכפרה, דר"ש לשיטתיה דדבר הגורם לממון כממון דמי, ורק כשנגנב חייב הגזבר לשלם עבור הבעלים להכי ס"ל לר"ש דמשהביא לעזרה מעל:
וכ"ז אנו צריכין בלקח חטאת ואשם מדמי הקדש אבל בלקח קני זבין וכו' א"ש אליבא דר"ש בפשיטות דכשהביא לעזרה מעל דנפטר כבר מאחריות לגמרי, דהא בשקלים פ"ז מ"ז דתנאי ב"ד הוא שהקנים הפסולים יביאו משל ציבור לר"ש ור"י ס"ל דהמספק הקנים מביאן ע"ש, וא"כ בהבאת הבעלים לעזרה נפטרו הבעלים מאחריות לגמרי, ולהכי אם הביא קני זבים וזבות מהקדש כיון שהביא לעזרה מעל לר"ש, ור' יהודא ס"ל כר' יוסי בשקלים דהמספק את הקנים מביא וא"כ אם הביא בעצמו הוא עצמו חייב כשנפסל להביא אחר, להכי ס"ל דלא מעל עד שנזרק הדם בהכשר וזה נכון מאוד, ורק בהביא חטאות ואשמות מדמי הקדש דס"ל ג"כ לר"ש דמיד שהביא לעזרה מעל באלו אנו צריכין ליישב כמש"כ לעיל, ומדברינו אלה מובן שיש לדון על דברי הקצוה"ח סי' קכ"ח במה שתמה על התומים ממשנה דשקלים הנ"ל, והעיר במשובב נתיבות דהרי במשנה דנדרים שם איתא גם חטאות ואשמות דבהם לא היה תנאי בי"ד ואיך מוקי לה הירושלמי בבא ליד כהן, ונדחק במשובב נתיבות שם לומר, דלא גרסינן במשנה שם חטאות ואשמות ע"ש שקצרתי, ולהנ"ל י"ל דמשנה דנדרים והירושלמי אתיא כר"ש ודו"ק ויש עוד להאריך הרבה בזה אך כבר הארכנו לעיל ליישב דברי רש"י אליבא דר"ש באופנים שונים ע"ש, וכאן לא נצרכה אלא להעדפה להביא דברי הגאון ר' יצחק שמעלקעש מה שפלפל ברוב חכמה לסתור ולבנות ברוב גדלו, לכן אקצר מעט והנני סומך על המעיין הישר:
עוד ראיתי להזכיר כאן מה שהקשה הפנ"י בב"ק שם ד"ה וכי שחיטה מתרת והלא פדיה מתרת, דדילמא כשפדאה קודם שחיטה איירי ות"ק פוטר כיון דבשעת גנבה היה הקדש, ואין זה קושיא דלר"ל מיירי מתניתין בהקדישו בעלים בבית גנב, ובעיקר הדין אם בפדה קדשים שקדם הקדישן למומם אם הגנב חייב ארבעה וחמשה אטביחה ומכירה אחר הפדיון צ"ע, דהרי דו"ה אינו חייב רק על שור ושה בלבד, ופסולי המוקדשין כצבי וכאיל עשאן הכתוב והרי בבכורות דף ט"ו ע"א בעי קרא לאסור חלבן מהאי טעמא דלא נימא דחלבן מותר כחלב צבי ואיל ועל דו"ה הרי ליכא קרא לחייב. אך לפמש"כ התוס' שם דבעינן לכל אחד קרא מיוחד אפשר דדו"ה חייב. ואם נאמר דפטור יהי' מיושב קושית הפנ"י שם שהקשה לר"ת דמיירי בקדם הקדישו את מומו דלמ"ל שפדה קודם הקדש ע"ש, ולהנ"ל א"ש דאם פדה אח"כ הרי פטור בלאו"ה מדו"ה, וגם בענין זה הארכתי כבר בקונטרוסי וכאן יש לקצר:
ד"ה מאי טעמיה דת"ק וכו' ור' נחמיה אמר לך וכו' אבל מודה דיש לו פדיון אלא דגבי מעילה שאני משום קו"ח וכו' עכ"ל, אין להקשות א"כ כי פריך הש"ס רבי היינו ת"ק אמאי לא משני איכא בינייהו כלי שרת, דת"ק דהיינו ר' נחמיה סובר דכלי שרת אע"פ שיש להם פדיון מ"מ יש בהן מועל אחר מועל, ורבי סבר דרק דבר שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל אבל כלי שרת כיון שיש להן פדיון אין בהן מועל אחר מועל, דא"כ הכי הו"ל לרבי למימר כל דבר שיש לו פדיון אין בו מועל אחר מועל, ומדקתני כל דבר שאין לו פדיון יש בו מועל אח"מ משמע דלטפויי אתי כ"כ הרב חק נתן ופשוט ונכון הוא, והקרן אורה הקשה על שיטה זו דא"כ ע"כ צ"ל דבכלי שרת ליכא רק קדושת דמים א"כ למ"ל קרא דבאיל האשם למעט דאין בהן מועל אחר מועל, דכיון דאין בהן קדוה"ג מהיכא הוה אמינא דיש בהן מועל אחר מועל, ואי משום דלא ניליף מקו"ח הא גופא קשיא איך ניליף מקו"ח אם אחרים מביא לידי קדושה הוא עצמו לא כ"ש, הא חזינן דיפה כח האחרים הבאין מקדושתה מכחה דאחרים הבאין מקדושתה קדוה"ג יש בהן והיא עצמה קדושתה קדושת דמים ויש לה פדיון, ואמנם הקושיא ודאי נכונה אולם השמ"ק כאן הביא סיום לדברי התוס' ושם מבואר הכל עד שאין עוד מקום לקפידא לנוח, אע"פ דבודאי להמעיין בשמ"ק יש שם איזה דברים על צד הדוחק אבל בעלי התוס' נאמנים עלינו בסברותיהם הנראות לנו לדוחק יותר מסברותינו אנחנו שנראות לנו ישרות מאוד. עוד פלפל כאן הקרן אורה הרבה בדין כ"ש אם יש להן פדיון מדרבנן ועוד כמה ענינים שאינם נוגעין לביאור סוגיא דידן לכן קצרתי כאן בהן ויתבארו איה"ש בספרי תקנת השבים למס' מעילה, ודע דלפום רהיטא גם דעת רש"י בע"ז (דף נ"ד רע"ב) ד"ה איתסרו להו וכו' ולא אמרינן ליפרקו וליפקו לחולין עכ"ל, נראה דנמי ס"ל דכלי שרת יש לו פדיון כדעת התוס' דידן כאן ועיין בבעל המאור שם וברמב"ן במלחמות הבאתי מעט מדבריהם לעיל ד"ה אלא בהמה וכ"ש בלבד, וברמב"ם פ"א מה' בית הבחירה הט"ו ובמשנה למלך שם וברמב"ם פ"ו ה"ד מה' איסורי מזבח ובמנחות (דף ק"א ע"א) ועיין בשעה"מ פ"ו מה' איסורי מזבח ודו"ק:
אבל רש"י כאן פי' כפשוטו דמקרא דאיל האשם דמיותר הוא ילפינן הא מילתא דקרבן אינו יוצא לחולין ע"י מעילה, ואי לאו קרא הו"א דאע"ג שאין לו פדיון יוצא מ"מ לחולין ע"י מעילה, דלא כתוס' שכתבו דמסברא גרידא ידעינן דכל שאינו יוצא לחולין ע"י פדיון אינו יוצא גם ע"י מעילה, ולרבנן דוקא קרבנות אינם יוצאין לחולין ע"י מעילה דאיכא בהו קרא אבל כ"ש אע"ג דאין להם פדיון מה"ת דקדוה"ג הם מ"מ יוצאין לחולין ע"י מעילה, ור' נחמיה יליף כ"ש מקו"ח דקרבנות דגם כ"ש אינם יוצאין לחולין ע"י מעילה, נמצא דלרש"י בין לרבנן ובין לר"נ כ"ש אין להן פדיון ומ"מ פליגי רבנן ור"נ אי יוצאין לחולין ע"י מעילה, והסברא ג"כ נותנת דכיון דאמשחו כ"ש בשמן המשחה ונתהוו קדושת הגוף אין להם פדיון ועיין בשעה"מ פ"ו מה' איסורי מזבח ובספרי תקה"ש הארכתי בכ"ז וכאן אקצר אכן עיין תוס' מנחות (דף ק' ע"ב) שם כתבו דלר"נ כלי שרת אין להם פדיון מה"ת ואפי' לרבנן דר"נ מדרבנן אין להם פדיון ע"ש שהיא שיטה שלישית דלא כרש"י ודלא כתוס' דכאן:
ד"ה קדשי מזבח תמימין ונעשו בע"מ, כבר העירו המגיהים דהתוס' לא גרסי בגמ' בדר"פ ועבר ושחטן דבלא שחיטה נמי פליגי דלרבי בעו העמוהע"ר ומשו"ה יש בהן מועל אח"מ ולרבנן דלא בעו העמוהע"ר דקילי קדושתן ואין בהן מועל אח"מ, ולרבי הוו דבר שאין בו פגם, ולפ"ז ע"כ הגירסא במשנתנו רבי אומר כל דבר שאין בו פגם וכו' לא שאין לו פדיון, וברמב"ם פ"ו ה"י מה' מעילה משמע נמי כגירסת התוס' מדלא הזכיר שחיטה, וכ"כ הכ"מ שם אלא דתמה שהרמב"ם סותר את עצמו דכאן פסק דלא כרבי ובפ"ה מה' ערכין הי"ב פסק דבעו העמוהע"ר וכן הקשה התוי"ט וגם המל"מ רמז לסתירה זו ונשארו בלא יישוב. ומחוורתא דהרמב"ם גרים כגירסת רש"י ומחיים כו"ע ס"ל דאין בהן מועל אחר מועל אף דבעו העמוהע"ר כיון דיש להן פדיון עכ"פ, וזהו שדייק הרמב"ם בפ"ו ממעילה שם בצחות לשונו שכתב הואיל והיא עומדת לפדיון, ר"ל לאפוקי לאחר שחיטה שאינה עומדת לפדיון אז יש בו מועל אחר מועל ודו"ק ובאמת פי' התוס' צע"ג דהרי קדשי בדה"ב ודאי דהוו בכלל העמוהע"ר ומ"מ אין בהן מועל אח"מ, ולרבנן דר"ש בתמורה למ"ד דס"ל לרבנן דקדשי מזבח לא היו בכלל העמוהע"ר. אטו הוא משום דקילי קדושתן, לכן העיקר נראה כרש"י וכן דעת הרמב"ם לפי הנ"ל וכן מורה דעתו בפיהמ"ש ועיין מש"כ בגמ' ד"ה ר"פ אמר ודו"ק:
ד"ה נטל אבן או קורה וכו' לפי שאינו מוציא מרשות הקדש בנטילתו שכל זמן שהיא ברשות הגזבר הוה ברשות הקדש עכ"ל, ביאור דבריהם דהתוס' כאן הם חולקים על התוס' בקדושין (דף נ"ה) ובב"מ (דף צ"ו) ד"ה א"ר מאן נמעול וכו' דס"ל התם דהטעם דגזבר לא מעל עד שיהנה הוא משום דמעילה ליכא עד שיתכוין להוציא מרשות לרשות כגון דסבר שהדבר חולין של חבירו ורצה להחזיקו לעצמו ולהוציא מרשות חבירו לרשותו או להשתמש בו דהוה שליחות יד, וכן אם סבר שהוא שלו ונתנה לחבירו שרצה עכ"פ להוציאו מרשותו לרשות אחר, אבל אם אינו רוצה להוציא מרשות לרשות אינו מועל בנטילתו עד שיהנה, ואם ראובן סבר שהחפץ הוא של שמעון ונתנו לשמעון לא מעל דלא כיוון להוציא מרשות לרשות, ומשו"ה גזבר דסבר שהמעות הם שלו ונטלם לעצמו כיון שאין דעתו להוציא מרשות לרשות לא מעל עד שיהנה, וא"כ ה"ה אם היה הקדש מונח ביד אחר שאינו גזבר וסבר שהוא שלו ונטלו לעצמו נמי לא מעל עד שיהנה כיון דאין דעתו להוציא מרשות לרשות ומאי דאמר כאן הכא באבנים המסורות לגזבר עסקינן גזבר לאו דוקא דה"ה אחר אלא דאורחא דמילתא קתני דחפצי הקדש ביד גזבר מונחים כ"ז היא שיטת התוס' שם, והתוס' כאן ס"ל דדוקא גזבר שבידו מונח הקדישות וכל היכא דמונח ברשות הגזבר ברשות הקדש הוא, משו"ה לא יצא מרשות הקדש ולא מעל עד שיהנה, אבל אם מונח ברשות אחר שאינו גזבר וסבר שהוא שלו ונטלו לעצמו גם בלא הנאה מעל כמו שהוציא המל"מ בפ"ו מה' מעילה מדברי התוס' דפרק השואל ע"ש, ובשיטה זו אזלי גם התוס' לקמן במכילתין (דף כ"א ע"א) ד"ה הבא לי מן החלון ע"ש, והנה הקרן אורה כאן הרבה להקשות על שיטת התוס' שכתבו דאיכא מעילה בלא הנאה אם נתכוין לגוזלה, חדא ממשנה הקודמת דאין מועל אחר מועל דמיירי בנתכוין לגוזלה לדעת התוס' בקדושין ואפ"ה תני כיצד רכב ע"ג בהמה אלמא דאפי' נתכוין לגוזלה בעינן הנאה ג"כ, ועוד הקשה מהא דשופר של עולה בר"ה (דף כ"ח ע"א) דיצא לחולין ע"י תקיעתו ורבא פריך עלה הא כי תקע באיסורא קתקע ולשיטת התוס' הא בנתכוין לגוזלה מיד מעל ויוצא לחולין ולשיטת התוס' בקדושין ע"כ גם שם מיירי בנתכוין לגוזלה ולכן נטה משיטתם לדרך אחר וקשה עלי האריכות, אבל לענ"ד שיטת התוס' בקדושין שהיא שיטת התוס' דבב"מ (דף צ"ו) אחרת היא משיטת התוס' כאן ובב"מ (דף צ"ט) וממילא לא קשה מידי: