אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה) חידושים למסכת מעילה › דף יט.

תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר

חידושים למסכת מעילה · דף יט.

דף יח:

בגמ' כיון שהוציא מעל דברי ר"ש ר"י אומר עד שיזרוק הדם, פירש"י ורגמ"ה דלר"ש הוא חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה וכיון שהביאו נפטר מאחריותו, ור"י ס"ל לעולם הוא חייב באחריותו עד שיזרק הדם זהו תוכן פירושם, ודע דבתו"כ פ' ויקרא ובתוספתא דשקלים פ"ג הגירסא היא כיון שהוציא מעל כבגמ' כאן לא כיון שהביאו לעזרה, והנה כבר הקשו רבים עליהם על גירסתם ופירושם וזה יתבאר איה"ש לקמן לפנינו, אבל מצאתי בעזהשי"ת דגירסת הרגמ"ה והמפרש אינה דברי נביאות רק כן איתא בספרי דברים סדר ראה פרשה י"ב פסוק כ"ו דז"ל הספרי שם, תשא ובאת שחייב בטיפול הבאתו עד שיביאם לבית הבחירה ר' יהודא אומר עד שיביאם עד באר הגולה חייב באחריותם מבאר הגולה ואילך אינו חייב באחריותם עכ"ל הספרי, הרי לפנינו דת"ק דר"י ס"ל ראינו חייב באחריות רק עד שיביא לעזרה שהיא בית הבחירה, ות"ק דר"י ודאי דר"ש הוא ואולי היה לרגמ"ה והמפרש הגירסא בספרי להדיא דברי ר"ש וגם סתם ספרי הוא ר"ש, ור"י ס"ל עד שיזרק הדם משו"ה אמר עד שיביאם לבאר הגולה שמבואר במסכת מידות פ"ה שבאר הגולה ולשכתה היה אצל מקום השחיטה וקבלת הדם ועיין בציור של התוי"ט סוף מידות וכ"כ גם הגאון בעל התורה והמלוה שם, ודלא כמש"כ אחד ממחברי זמנינו להגיה בספרי דאיירי רק בטיפול וגריס בדברי ר"י חייב בטפולו ואינו חייב בטפולו במקום חייב באחריותו ואינו חייב באחריותו דקשה לשבש הספרים כ"כ וגם נעלם ממנו סוגיא דידן וגם לפרש דהספרי קאי לענין אחריות הקרבן אם הזיק לאחרים מי חייב לשלם אינו נראה כלל ודבר הלמד מענינו לענין ביכורים בתוספתא דביכורים פ"א ע"ש וא"כ דברי הרגמ"ה והמפרש ממקום קדוש יהלכו ומצוה ליישבם מהתמיהות שתמהו עליהם האחרונים, והראשון שדחה דבריהם וגירסתם הוא הטורי אבן במגילה (דף ח' ע"א) ד"ה ר"ש אומר וז"ל, ר"ש אומר את שעליו חייב באחריותו פי' רש"י הכי דריש ליה לקרא ונרצה לו נדרו לכשיתכפר בהן אבל מקמי כפרה לא נרצה ובאיזה קרבן אמרתי לך באותו שעליו והיינו עליו דקרא, וקשה לי הא תניא במעילה (דף י"ט) אי. מה חטא האמור בתרומה עד שיוציא מהקודש לחול וכו' כיון שהביא לעזרה מעל דברי ר"ש ר"י אומר עד שיזרוק הדם, ופירש"י דקסבר ר"ש מאן דמחייב חטאת או אשם לעולם הוא חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה וכיון שהביאו נפטר מאחריותו אף האי נמי דמוציא מקודש לקודש יצא ידי חובת אחריותו ומעל וכו', ואיך אפשר לומר כן הא ר"ש אפי' בנדר ס"ל דחייב באחריותו עד לאחר הקרבה דהכי אמר קרא ונרצה לו לכפר עליו את שעליו חייב באחריותו, וכי גרע חובתו מנדרים שחייב באחריותן עד לאחר כפרה, ובלא"ה פירש"י תמוה מאוד דאיך אפשר לומר דחטאת ואשם שהן חובה יצא ידי חובתו לר"ש בהביאו לעזרה לחוד ושוב נפטר מאחריותו, דא"כ במה יתכפר לו החטא וכו' הא אין מתכפר לו עד לאחר זריקה, וה"נ חייבי קינין איך יצאו ידי חובתן בהבאה לעזרה לחוד והא אסורין בקדשים עד שיזרוק הדם וכו', אבל גירסת ספרים דידן במעילה הכי הוא כיון שהוציא מעל דברי ר"ש וזוהי גירסא נכונה ודכו"ע חייב באחריותן עד לאחר זריקת דמים, אלא דבהא פליגי ר"ש ור"י דר"ש ס"ל דמקודש לקודש דמי למקודש לחול מה להלן כיון שהוציא מעל אף מקודש לקודש כיון שהוציא מעל מיד. ור"י סבר דלא דמי מקודש לקודש למקודש לחול דהתם מעל משום שהוציא מרשות הקדש לרשות חול אבל מהקדש להקדש דאכתי ברשות הקדש קיימי לא מעל עד לאחר זריקה, וס"ל כהא דתנן בפ"ב דשקלים מ"ב השוקל שקלו ממעות הקדש אם נתרמה התרומה וקרבה הבהמה מעל, וקתני שם רישא הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו ושקל ע"י עצמו אם נתרמה התרומה מעל, והאי אם נתרמה התרומה דרישא נמי בקרבה הבהמה מיירי והאי וקרבה הבהמה דסיפא ארישא נמי קאי, והטעם דלא מעל קודם הוא משום דאין מעילה אלא במוציא מקודש לחול אבל במוציא מקודש לקודש לא מעל אלא לאחר שנעשה מעשה בהקדש שני ובקרבה הבהמה דוקא עכ"ל הטורי אבן וכ"כ הרע"ב בפיהמ"ש דשקלים שם. והרב קרן אורה העיר על פירוש זה דלר"י דלא מעל עד שיזרוק הדם א"כ בשעת שחיטה עדיין קרבן פסול הוא דהא בעינן ממשקה ישראל שהרי עדיין לא יצאו לחולין ואיך יחזור ויוכשר בזריקתו וכן איתא בתוספתא פ"ב דמנחות אין מביאין מנחות ונסכים מהקדש שלא נפדה ואם הביא לא קידש ואיתא בזבחים ס"פ המזבח מקדש לא קידש לקרב אבל קידש לפסול, ובשלמא לר"ש דמעל מיד שהוציא א"כ יצאו המעות לחולין והקרבן כשר, אבל לר"י הרי לא מעל עד שיזרוק הדם וא"כ הקרבן בשעת שחיטה פסול, וצ"ל דלאחר זריקה אגלאי מילתא למפרע דהקרבן כשר, ומהתוספתא הנ"ל לא קשה דבמנחות אין מעילה כדאיתא בתוספתא פ"א דמעילה וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מה' מעילה דאם הביא מנחות ונסכים ולחמי תודה מהקדש לא מעל משום דאין בהן זריקת דמים, וכיון דלא מעל לא נפיק לחולין משו"ה פסולין, אבל מה אעשה שלא זכיתי להבין מאי שנא חטאת ממנחה בחטאת יש זריקת דמים ובמנחה יש הקטרת קומץ, ועוד וכי זה שאוכל לחמי תודה אין זה הנאה אתמהה ואמאי לא ימעול עכת"ד הרב קרן אורה, ועכ"פ גירסת המפרש והרגמ"ה תמוה מאוד וכבר אמרנו שכגרסתם מבואר בספרי ומצוה רבה ליישבה ואתנהלה לאטי לרגל הענין אשר לפנינו:

דהנה במעילה ידוע דבעינן הנאה (ורק במוציא לרשות חולין יש מחלוקת כמו שנתבאר היטב בדף הקודם] ואם לא נהנה אם רק פגם להקדש פטור דכי יאכל כתיב פרט למזיק, ועוד קיי"ל בר"ה (דף כ"ח ע"א) דמצות לאו ליהנות נתנו וא"כ קיום מצות הבאת הקרבן לא מיקרי הנאה, אבל מ"מ הנאת הכפרה מה שנתכפר לו ע"י חטאת ואשם חשיבא ודאי הנאה גמורה, ואפי' עולה דמכפרת אעשה נמי אפשר דמיקרי הנאה ופרט זה אמנם צריך ביאור, ובהנאת הכפרה ודאי דלא שייך לומר מצות לאו ליהנות נתנו, והרי הר"ן בנדרים (דף ל"ה ע"ב) גבי הנודר הנאה מחבירו מותר ללמדו מדרש הלוא"ג כתב הטעם דמצות לאו ליהנות נתנו, ובההיא דתנן שם מקודם (דף ל"ג ע"א) הנודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו כתב הר"ן שם הטעם דלא מהני ליה מידי דבלא"ה יש לו חלק בקרבנות ציבור כדתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי וכו' מאי אמרת הא מהני ליה דפרע חובו אברוחי ארי הוא ושרי עכ"ל, ולכאורה אמאי לא כתב נמי גבי שוקל שקלו הטעם משום דמצות לאו ליהנות נתנו אלא דהוא הדבר אשר דיברנו דבכפרה לא שייך הסברא דמצות לאו ליהנות נתנו, וכל מיני דמים לכפרה הם באין כמבואר בפסחים (דף ע"ז ע"א) ע"ש, ולהכי שפיר אמרינן בתוספתא דמנחות שהזכיר הקרן אורה (וכן הוא באמת גם בתוספתא דמעילה ביתר אריכות וצריכה ביאור ואין בשעה זו העת לבארה] שאם הביא מנחות ונסכים ולחמי תודה מהקדש אע"ג דעבר עבירה לא מעל, וכן פסק הרמב"ם בפ"ו הי"א מה' מעילה, לפי שאין בכל אלה ענין זריקת דם לכפר עליו וכיון דליכא כפרת דם אין כאן הנאה דמצות לאו ליהנות נתנו ואכילת לחמי תודה הרי אם לא אכלם ג"כ כשר הקרבן דאכילתן לא מעכבת הכשר הקרבן ודו"ק, והנה בשקלים (פ"ד מ"ח) שנינו המקבל עליו לספק צרכי קרבנות מזבח אינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה, ובירושלמי שם תני בשם ר"ש מיד היו מקבלין את מעותיהן והכהנים זריזין הן, פי' דת"ק חייש דילמא יארע פסול בהקרבן ור"ש ס"ל דלא חיישינן לתקלה דכהנים זריזין הם משו"ה ס"ל דמיד מקבל המספק את מעותיו. וא"כ גם כאן ר"ש לשיטתיה בשקלים שם הרי כיון דהביא קרבנו לעזרה בטוח הוא בכפרתו ונפטר בלבו מאחריותו, דהרי רחוק הוא להיות נזק ופסול בהקרבן דכהנים זריזין הן משו"ה מעל לדידיה מיד. ור' יהודא ס"ל כחכמים דהתם וע"כ ס"ל דלא מעל מד שיזרק הדם כמו דהתם אין המספק מקבל מעותיו עד שיזרק הדם, דהרי אינו בטוח בכפרתו שהיא היא ההנאה עד הזריקה:

ולבאר יותר אומר דהנה יש שני מיני יציאה מאחריות יציאה בהחלט ושלא בהחלט, למשל אם ראובן חייב לשמעון ושלח ראובן לשמעון חובו ע"י שליח בשכר דאז אם יאבד או יגנב מיד השליח חייב השליח לשלם, הנה כבר יצא החוב מאחריות ראובן אבל שלא בהחלט שהרי אם יאבד הדמים ע"י אונס דיפטור אז השליח או אפי' אם יפשע השליח בשמירה ויתחייב ע"פ דין לשלם אבל לא יהיה לו במה לשלם כי עני הוא הרי יתחייב ראובן הלוה לשלם שנית, אבל אם שילם הלוה חובו ליד המלוה בעצמו אז יצא החוב מאחריות הלוה בהחלט, וא"כ ניחזי אנן הנה פסק הרמב"ם בפ"ב ה"ג מה' שכירות דהקדש אע"ג דנתמעט מדין שומרין וה"ה עבדים שטרות וקרקעות מ"מ על פשיעה חייבין וכתב שם ה"ה דכן נראה דעת רש"י ז"ל ג"כ, וא"כ אם מסר המחויב חטאת את חטאתו לגזבר או לכהן בעזרה ואח"כ יאבד או יפסד בפשיעה הרי הגזבר או הכהן מחויב לקנות לו אחר, ואם הכהן פגל את הקרבן במזיד תנן בגיטין (דף נ"ד) וכן פסק הרמב"ם דהכהן שפגל במקדש חייב לשלם, והמל"מ פ"ז ה"ד מה' חובל ומזיק העיר למה נקט תנא רק פגול הרי על כל פסולי קרבן חייב הכהן כגון בחישב חוץ למקומו או שלא לשמן, ופלפל שם דמשום נדר ונדבה דכשרים שלא לשמן נקט פיגול עיי"ש שהאריך, והשעה"מ שם פלפל עוד הרבה. והעלה דמשום פטור דבשוגג נקט פגול לומר דאפי' פגל בשוגג נמי פטור ע"פ מש"כ הרמב"ן בדיני דגרמי שלו וז"ל, ואי קשיא לך טבח אומן שקלקל אמאי חייב בשלמא הגרמה ועיקור היזק ניכר הוא אלא שהייה ודרסה וחלדה הא לא ידיעא, לא קשיא דכיון דלא שחט כראוי השחיטה עצמה היא ההיזק והרי ניכר בין חיה לשחוטה, ואי קשיא לך א"כ מפגל נמי ליחייב דעיקר השחיטה הוה היזק הניכר איכא למימר דהתם שחיטתו כראוי אלא שדבר אחר גרם לה עיי"ש, וא"כ אי הוה תני ששחטן שלא לשמן הוה אמינא דוקא שחטן שלא לשמן דהזבח כשר דוקא בשוגג פטור אבל בכהנים שפגלו דהזבח פסול הוה אמינא דקנסו גם בשוגג שיתחייב הכהן דהרי הוה כמו היזק הניכר כיון שהשחיטה פסולה קמ"ל עכ"ל, עכ"פ חזינן דבכל אופן שיפסל הכהן להקרבן במזיד חייב לשלם, וא"כ הרי כבר יצא באמת הקרבן מאחריות הבעלים יציאה שלא בהחלט מ"מ שהרי אם יפסד באיזה אופן שיהיה בשוגג או שלא יהיה לכהן במה לשלם מחויבים הבעלים עכ"פ להביא אחר דהרי חובתו לא יצא מ"מ עד שיזרק הדם, וא"כ בזה פליגי ר"ש ור"י דר"ש ס"ל כיון שמיד שהביא חטאתו ואשמו לעזרה יצא הרבה מאחריותו הרי נהנה ומעל מיד, ור' יהודא ס"ל כיון דכל זמן שלא נזרק הדם עדיין לא יצא מאחריותו בהחלט ואיננו בטוח לגמרי בכפרתו אין זה הנאה עד שיזרק הדם שכבר נתכפר לו:

אחר הימים ראיתי שמעין דברינו כתב כבר העמודי אור סי' ק"ו, אלא דאיהו כתב דבין ר"ש ובין ר' יהודא שניהם ס"ל דיציאה מאחריות אף שלא בהחלט מיקרי הנאה להתחייב מעילה, אלא דבגיטין (דף נ"ד ע"ב) איתא פלוגתא דר"מ ור"י דר"מ ס"ל המטמא והמדמע והמנסך אפי' שוגג חייב, ור"י סבר שוגג פטור ומזיד חייב. וחזקיה מפרש התם דפליגי בהיזק שאינו ניכר דר"מ סבר שמיה היזק ור"י סבר לאו שמיה היזק, ורב נחמן בר יצחק מפרש דכו"ע היזק שאני"כ לאו שמיה היזק ובקנסו שוגג אטו מזיד קמפלגי עיי"ש בסוגיא, ופלוגתתם היא נמי בכהן שפגל במקדש דלר"מ גם בשוגג חייב ולר' יהודא בשוגג פטור הכהן, והנה הדבר פשוט שיפגל הכהן להקרבן במזיד הדבר לא שכיח כלל ורק בשוגג עלול אדם לטעות וגם זה רק על דרך המיעוט מאוד, וא"כ י"ל דר"ש כר"מ ס"ל דגם בשוגג חייב הכהן לשלם להישראל קרבן אחר בכל פסול שגרם כמו שהבאתי לעיל מהמל"מ והשעה"מ ושפיר בטוח הוא בכפרתו ויצא מאחריותו כשהביאו לעזרה משו"ה ס"ל דכשהביאו לעזרה כבר יצא מאחריותו ונהנה משו"ה חייב כבר קרבן מעילה, אבל ר"י לשיטתיה דרק אם פסל הכהן במזיד חייב לשלם אבל אם פגל או פסל בשוגג פטור מלשלם הכהן מכיסו משו"ה לא יצא עדיין מאחריות הישראל כלל אפי' שלא בהחלט דעדיין אינו בטוח כלל בכפרתו משו"ה ס"ל דאינו חייב עד שיזרק הדם דאז נגמרה הכפרה ונהנה ודאי עכת"ד העמודי אור וגם זה נכון ודע דבין לפ"מ שכתבתי אני בעניי ובין לדברי העמודי אור ז"ל אין אנו צריכין לכנוס כאן בין השיטות, דאפי' לשיטת התוס' דבהוצאה מרשות לרשות לא בעינן הנאה היינו דוקא בהוצאה מרשות הקדש לחולין אבל בהוציא מרשות הקדש לרשות הקדש אף לשיטת התוס' בעינן הנאה כדמוכח ממשנה דשקלים פ"ב מ"ב, וא"ת אכתי מ"ט דר' יהודא בקני זבין וזבות ויולדות דהרי משנה שלימה שנינו (שקלים פ"ז) רש"א תנאי בי"ד הוא על הקינין הפסולות שיהיו באין משל ציבור ר' יוסי אומר המספק את הקינין מספק את הפסולות ואת האובדות ע"ש, ומדלא פליג שם ר' יהודא כמו דפליג ברישא ש"מ דכאן מודה הוא לר"ש ור' יוסי וא"כ יצא הקן מאחריותו בהחלט גמור כיון שהביאו לעזרה וא"כ למה אינו מועל מיד גם לר' יהודא. י"ל דהתם בנתן מעות איירי עיין בפיהמ"ש להרמב"ם שם אבל כאן לקח קתני שלקח בעצמו קנין מהשוק לכן ודאי דאם אחר שהביאן לעזרה ונפסלו הוא יודע מהפסול הוא בעצמו חייב להביא קן אחר ואינו בא לא משל ציבור ולא משל המספק ודו"ק דכל זה נכון:

אולם בכל אלה אכתי לא ניחא דברי התוס' בחולין (דף כ"ב ע"ב) בהא דבעי שם ר' זירא האומר הרי עלי עולה מן התורים או מבני היונה והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה מהו ספיקא הוה ונפיק או דילמא בריה הוה ולא נפיק, והקשו התוס' וא"ת כיון דממנ"פ האחד פסול איך יכול להקריבם, ויש לומר דמבעיא ליה כגון אם עבר הכהן והקריב. אי נמי כיון שהביא ליד הכהן יצא ידי נדרו מאחר דמ"מ האחד מהן ראוי להקריב עכ"ל, והקשה המל"מ בפי"ד מה' מעשה הקרבנות ה"ה דתירוץ זה האחרון הוא תמוה דמאחר שאין הכהן יכול להקריב משום ספק איך יצא ידי נדרו. והלא אף כשהקריבו אלא ששחטו הכהן שלא לשמו נמי לא יצא ידי נדרו וכדתנן בריש זבחים כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, ודין זה הוא אפי' במי שנדר קרבן ולא דוקא בקרבן חובה כדאמרינן התם בגמ' מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת וכו' וא"כ כ"ש היכא דאין הכהן יכול להקריבו דפשיטא דלא יצא ידי נדרו עכ"ל, והובא קושיתו בגליון הש"ס שם בחולין ועוד הביא בגליון הש"ס שם לעיין לקמן (דף קל"ט) ברש"י ד"ה דמיחסר הקרבה שפירש דכי אמר הרי עלי עולה הכי קאמר עלי להביאו לעזרה עכ"ל, וא"כ גם על רש"י דהתם קשה איך יצא בהביאו לעזרה הא צריך הקרבה על המזבח דוקא. ובדברינו אשר דיברנו לעיל עוד לא ניחא דברי התוס' בחולין שם ודברי רש"י בחולין דנהי דיצא מאחריותו אבל ידי נדרו עדיין לא יצא:

ואחר כמה שנים נדפס ספר שאלות חיים להגאב"ד דק"ק שאקי שליט"א ושם בסימן כ"ב עמד על ענין זה ואביא תמצית דבריו כאן ואח"כ נדפס זבחי אפרים על מס' זבחים וגם הוא כתב כן וזהו תמציתם דנהי דזה ברור שאם ימות הקרבן או יפסל בהקרבתו מחויב להביא אפי' בשחטו שלא לשמו כדתנן בריש זבחים, וגם ר"ש הכי ס"ל כדאיתא בזבחים (דף ט' ע"ב) ובמנחות (דף ב' ע"ב) דדוקא מנחות שנזבחו שלא לשמן ס"ל דכשרות אבל בזבחים מודה דלא עלו לבעלים לשם חובה, וכן מבואר דר"ש מידה בזבחים בגמ' בב"ק (דף ע"ו ע"א) ע"ש ברש"י אבל מ"מ יש לחלק. דדוקא במתו או נפסלו בהקרבה יהיה מאיזה פסול שיהיה דליתנהו עוד בעולם ודאי דחייב להביא קרבן אחר כמש"כ רש"י בריש זבחים ד"ה אלא שלא עלו וכו' וכן פסק הרמב"ם, אבל אם נגנבו או נאבדו אחר שהביאם לעזרה כיון דאיתנהו בעולם רק שא"א להקריבם, אע"ג דעדיין הו"ל הבעלים מחוסרי כפרה מ"מ נפטרו מאחריותם לענין שאין עליו עוד מצות עשה דהבאה ולאו דבל תאחר כשאר חייבי קרבנות כדאיתא בר"ה ודף וא"ו ע"א) דכיון דהביאו פעם אחד לעזרה וקיים מ"ע דהבאה ועדיין ישנו בעולם אינו חייב בהבאה, ולאו דבל תאחר פעם שנית, ויסוד החילוק בין איתנהו בעולם או ליתנהו מבואר בחולין (דף קל"ט ע"א) בקדשי בדה"ב דאף דבנגנבו או נאבדו ס"ל לר"ל דפטור מ"מ במת השור ונפל הבית מודה דחייב באחריותן עיי"ש היטב, וא"כ לא רחוק לומר דגם בקדשי מזבח נהי דאם מת או נפסל הקרבן מחויב להביא אחר תיכף שלא לעבור אבל תאחר ואמצות עשה דהבאה כיון דאותו שהביא ליתא עוד בעולם אבל אם הביאו לעזרה ונגנב או נאבד שפיר קאמר רש"י ז"ל בחולין שם דאין על הבעלים שוב מ"ע דהבאה ולאו דבל תאחר אלא דמ"מ ודאי דכפרתו עדיין לא נגמרה ואם הוא מחוסר כיפורים כזב וכיוצא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבן אחר אבל מצות הבאה ולאו דב"ת אינו חוזר וניעור עוד אחר שנאבד דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתא ודמי כעומד עדיין בעזרה מוכן ומזומן להקרבה דהרי עדיין מצפה הוא שימצאנו כדאמרינן בתמורה (דף כ"ב ע"א) אבודין דעתיה עליהן, וא"כ שפיר כתב רש"י בחולין (דף קל"ט שם) שלאחר שהביאו לעזרה יצא ידי חובתו, וגם שפיר כתבו התוס' בחולין שם (דף כ"ב ע"ב) בהביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה דכיון שהביא ליד כהן יצא ידי נדרו אם ספק הוא לענין זה עכ"פ שקיים מצות הבאה ולא יעבור עוד אבל תאחר

וראיה אלימתא מתמורה (דף כ"ב ע"א) דתנן התם גבי חמשה חטאות המתות ושעברה שנתה ואבדה, או שאבדה ונמצאת בעל מום דאיכא תרתי לריעותא אם משכיפרו הבעלים תמות, ופירש"י אפי' אם נמצאת קודם שכיפרו הבעלים ואח"כ כיפרו הבעלים באחרת תמות, ואם עד שלא כיפרו הבעלים תרעה עד שתסתאב ופירש"י כלומר כל זמן שלא כיפרו הבעלים שלא רצה להתכפר באחרת עכ"ל, וכבר תמה שם בצדק התפארת ישראל במשניות דאיך אנו רשאין להניחו שלא יתכפר באחרת עד שתסתאב ויביא בדמיה, הא חייב להביא מיד קרבן אחר משום מצ"ע דהבאה ולאו דבל תאחר, והרי אפשר שלא תסתאב עד לאחר שיעברו ב' רגלים או שלא תסתאב לעולם ונדחק בזה עיי"ש, וכן יש להקשות על התוס' שם (דף כ"ג ע"א) ד"ה וטעמא שכתבו דאיכא למימר מתניתין ה"ק וכו' אב נמצאת קודם כפרה ירעו שניהם עד שיסתאבו ויביא מאלו ומאלו מפאת עכ"ל, ואיך אפשר להמתין עם החטאת הרי יעבור אבל תאחר אלא ע"כ דרש"י ותוס' כאן ס"ל דבכה"ג אינו עובר אבל תאחר כיון שהביא פעם אחת קרבנו לעזרה ועדיין ישנו בעולם וישנו בתקנה שיסתאב ויביא בדמיו חטאת לא אזדי לה הבאתו לגמרי ואינו עובר שוב על בל תאחר, אלא אם כן שכבר הומם יחוללו על אחר אז עובר שת על בל תאחר כיון דחזי להקרבה ואינו מקריב עיין היטב בר"ה (דף ה' ע"ב ודף וא"ו ע"ב) ע"ש, וא"כ כ"ש בנגנב או נאבד הקרבן אחר שהביאו לעזרה דאפשר שימצא עוד ויתכפר באותו הקרבן עצמו ולא בדמיו דודאי לרש"י ולתוס' שם אינו עובר אבל תאחר עוד אלא דהוה מ"מ מחוסר כפורים לון והא דאיתא במגילה (דף ח') דבנדרים אם נגנבו או נאבדו חייבין באחריותן היינו רק דעדיין מחוסר הוא הרצאה וכפרה כדילפינן ליה שם מונרצה לו לכפר עליו וע"ש ברש"י ובזה אמנם שוה נגנבו ואבדו למתו אבל לענין חיוב בל תאחר רק מתו בטלה הבאה ראשונה אבל לא נגנבו או אבדו כמו שנתבאר:

ובזה מדוקדק היטב לשון רש"י במעילה כאן דבדברי ר"ש כתב דס"ל לר"ש דמאן דמחייב חטאת או אשם לעולם הוא חייב באחריות עד שיביאנו לעזרה וכיון שהביאו לעזרה נפטר מאחריותו אף האי נמי דמוציא מקודש לקודש יצא ידי חובתו ידי אחריותו עכ"ל, שהוא כפל לשון וגם אינו מדוקדק והשמ"ק הגיה וידי אחריותו ע"ש, ובדברי ר' יהודא קיצר וכתב כיון שנזרק הדם ויצא ידי אחריות חובתו מעל עכ"ל, ולהנ"ל הוא מדוקדק מאוד דהמפרש הוצרך בדברי ר"ש לפרש דבריו דמה שאמר יצא ידי חובתו אינו לגמרי שהרי עדיין חסר כפרת הדם, אבל בדברי ר' יהודה כתב סתם יצא ידי אחריות חובתו שכיון שנזרק הדם יצא ידי חובתו לגמרי, דנהי דר"י גם כן מודה דאין עוד חיוב בל תאחר משהביאו לעזרה מ"מ ס"ל דכל זמן שלא נזרק הדם עדיין לא נקרא נהנה כיון דעדיין מחוסר כפרה הוא עכת"ד והאריך בזה אבל הבאתי כאן רק תמצית דבריו שניתנים להאמר, ועיין בהגהות הלבוש בזבחים (דף קט"ו) בהגהת הגאונים בעלי מפרשי הים שם שבאו שם לתרץ קושית המל"מ בתוס' חולין שם ע"ש שדבריהם מוקשין לענ"ד:

ועוד יש ליישב כל זה ע"ד אחר, דהנה מסברא ודאי דמי שאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה עיין מס' ר"ה (דף ו' ע"א), אינו פטור רק מאחריות דעלמא אבל לא מאחריות דנפשיה, כדאיתא בכתובות (דף צ"א ע"ב ודף צ"ז ע"א) לענין מכר שלא באחריות נהי דאחריות דעלמא לא קבילית עלך אחריות דנפשך מי לא קבילית ע"ש ובשו"ע ח"מ סי' רכ"ו, והא דאיתא במנחות (דף ק"ט ע"א) במשנה הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו יקריבנה במקדש ואם הקריבה בבית חוניו יצא, ופריך בגמ' יצא הא מקטל קטלה, א"ר המנונא נעשה כאומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה, הרי מבואר דפטור אפי' מאחריות דנפשיה, התם שאני דהתנה בפירוש שלא יתחייב אפי' אחריות דנפשיה, כמש"כ שם רש"י דהוה כאילו אמר ע"מ שאהרגנה ולא אתחייב באחריותה ע"ש, ועיין בשו"ע ח"מ סי' ע"ב סעי' ז' וסי' ר"ג בקצוה"ח ובנתיבות שם מש"כ בדברי הש"ס דמנחות האלה, ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ב סי' ע"ז ובשו"ת בית יצחק חאו"ח סי' י"ט והרב דרך ים מש"כ בזה, וא"כ י"ל דמש"כ תוס' בחולין (דף כ"ב ע"ב) ד"ה והביאו דכיון שמסר הקרבן ליד כהן פטור ויצא ידי נדרו, היינו רק דמאז נפטר מאחריות דעלמא אבל אחריות דנפשיה אכתי הוא חייב. דכמו באם לא קבל עליו אחריות מעולם מ"מ מונח עליו אחריות דנפשיה, שאם עשו הבעלים בעצמם איזה פסול בהקרבן לא יצאו ידי נדרם, כ"כ היכא שהיה עליו כל האחריות רק שנפטר מהאחריות ע"י מה שמסר את הקרבן ליד כהן או שהביאו לעזרה, אם עשו הבעלים עצמן איזה פסול בהקרבן לא יצאו ידי נדרם משום דבאחריות דנפשיה לעולם חייבין, וא"כ מיושב שפיר קושית המל"מ הנ"ל על התוס' דחולין הנ"ל מהמשנה דריש זבחים, דתנן שם דאם שחטו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, ואמאי חייבין הבעלים להביא אחר הרי כבר נפטרו בהביאם לעזרה, ולפי האמור א"ש דהרי שחיטת קדשים הוא או ע"י הבעלים בעצמן או ע"י שלוחם דשחיטת קדשים בעו שליחת הבעלים כמש"כ המקנה בקידושין (דף כ"ג) ע"ש, וכיון דהבעלים בעצמן או שלוחם עשו פסול הזה משו"ה לא נפטרו מאחריות דמאחריות דנפשיה לא נפטר בהבאתו לעזרה, ויתיישב בזה שפיר גם קושית התוס' ריש זבחים שהקשו למה נקט תנא דוקא כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן ולא נקט שאר עבודות, ולדברינו מיושב שפיר דהרי שאר עבודות לא הוה הכהן שליח הבעלים רק שלוחי דרחמנא, ואם נעשו שלא לשמן אין הבעלים חייבין להביא קרבן אחר כיון דהוה אחריות דעלמא, ומאחריות דעלמא כבר נפטרו בהבאתם לעזרה וזה נכון מאוד וא"ת דא"כ בזבחים (דף ד') דבעי למילף שארי עבודות מזביחה, נימא מה לזביחה שכן לא עלה לבעלים לשם חובה בזבח שלא לשמו תאמר בשאר עבודות, אין זה קושיא כיון דזה לא הוה מחמת חומר הזביחה רק משום דזביחה בעי שליחות הבעלים, ועוד דהרי כל הנ"ל הוא רק אליבא דר"ש אבל לר' יהודא הרי האחריות עליו עד אחר זריקה כמו שנתבאר, וא"כ י"ל דהסוגיא דזבחים שם אזלי אליבא דר"י ודו"ק ואחרי שזכינו לכל זה מובן מאליו שכבר אין סתירה ממה שפירש המפרש הסוגיא דידן, למש"כ רש"י במגילה (דף ח') דר"ש דריש לקרא דונרצה לו נדרו לכשיתכפר בהן הוה נרצה אבל מקמי כפרה לא נרצה עכ"ל, וכאן אמרינן דכיון שהביא הקרבן לעזרה נפטר מאחריות ומשו"ה מעל אליבא דר"ש כנ"ל, ולפי האמור שניהם אמת דמשבא לעזרה נפטר אליבא דר"ש שפיר מאחריות דעלמא ומשו"ה מעל לר"ש תיכף משהביאו לעזרה, אבל במגילה שם דבא הש"ס לחלק בין נדר לנדבה שפיר מפרש רש"י דבנדר חייב באחריות עד לאחר כפרה, כלומר דהרי בנדר חייב באחריות דנפשיה עכ"פ עד לאחר כפרה, אבל בנדבה הרי פטור מאחריות דנפשיה ג"כ ודו"ק, ויש להאריך עוד בזה אולם כבר ארכו כאן הדברים, והמדקדק היטב יראה שהכל הולך אל מקום אחד לכן יהיה די בזה להמבין, ומכל מה שכתבנו עד הנה מבואר דמש"כ הרב טעם המלך בפרק ה' מהלכות אישות ה"א הג"ה ב' דלפ"מ שכתב רש"י כאן דלר"ש אם בא הקרבן ליד גזבר נפטר מאחריות, א"כ ממילא נמי דאינו יכול שוב למתשיל עליה עכ"ד, ולדברינו ודאי שאין זה נכון ואין להאריך יותר בזה:

ודע דבספרי פ' ראה איתא אקרא דרק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת בזה"ל, תשא ובאת שחייב לטפל בהבאתן וכו' לבית הבחירה, ר' יהודא אומר עד שיביאם לבאר הגולה חייב באחריותן מבאה"ג ואילך אינו חייב באחריותן, ות"ק דהוא סתם ספרי הרי הוא ר"ש, ולכאורה יקשה מדר' יהודא דבגמ' כאן אדר"י דהתם, וראיתי בספר זבחי אפרים שמשיא את כונת הספרי לענין אחר לגמרי היינו לאם הזיק הקרבן עד מתי חייבין בעלים באחריות הזיקן, ובקדק"ל דס"ל לריה"ג דממון בעלים הן וחייב בנזקן, ור"ש הא ודאי ס"ל דקדשים שחייב באחריותן אפי' קדק"ד הן ממון בעלים, וגם ר' יהודא הא ס"ל בקדושין דף נ"ב ע"ב דהמקדש בחלקו מקודשת אפי' אחר שחיטה וזריקה מקודשת וכ"ש דמודה לריה"ג דקדק"ל מחיים ממון בעלים הן, ואפי' אם הדר בו ר"י שם מהא לא הדר, ולהכי פליגי ר"ש ור"י מאימתי פטור בעל הקרבן מאחריות נזקין שהזיק הקרבן. דלר"ש כיון שהביאו לעזרה נפטר משמירתו ונכנס לרשות הכהנים לשמרו, ור"י ס"ל דהבעלים חייבין בנזקיו עד שהגיע לבאר הגולה, דשם הרי כבר הוא אצל המזבח וזר אינו רשאי לילך שם משו"ה מאז נפטרו בעלים משמירתו עכת"ד, ואם אמנם שביאורו הוא רחוק לכאורה מפשוטן של הדברים, ובפרט שבתוספתא דמס' ביכורים איתא נמי דעד מתי חייב באחריות הביכורים ר' יהודא אומר עד באר הגולה ומבאר הגולה אינו חייב באחריותן ע"ש, והרי התם ע"כ הענין כפשוטו אחריות דגנבה או אבדה וכיוצא בזה, מ"מ ביאור הגאון מלבי"ם בהספרי הנ"ל קשה יותר ע"ש דגריס גם הוא בדר' יהודא עד באר הגולה ומפרש דאזיל לשיטתיה כאן דחייב כאחריות עד אחר זריקה, וטפי היה נראה לומר דבספרי צ"ל באמת אליבא דר"י עד שיזרוק הדם, ועד שיביאם לבאר הגולה בא בטעות מההיא דבכורים וצ"ע:

ויש אמנם בידי עוד הרהורי דברים בזה בגמ' דע"ז (דף ס"ג ע"א) אלא דאמר לה ליהוי גביך עד שעת ביאה ואי מצטרך ליך קנה מעכשיו. בעי ר"ה קדמה והקדישתו מהו כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמאן דאקריבתיה דמי או דילמא השתא מיהא קאי ואיתיה בעיניה, ותפשוט מדר"א דאר"א שקדמה והקריבתו דוקא הקריבתו אבל הקדישתו לא, דר"א גופיה קמבעיא ליה וכו' ע"ש ובתוס' ד"ה אלא דאמר לה ובמהרש"א שם, דלכאורה נראה לדברי המהרש"א דפי' קדמה והקריבתו הוא שרק הביאתו לעזרה ותו לא אבל קשה להאריך יותר ועיין עוד בקצוה"ח סי' ע"ב סעיף ז' וסי' ר"ג מש"כ בענין אחריות דקדשים ובנתיבות המשפט סי' ר"ג סק"ו ואין להאריך יותר ועיין בתוס' בנדרים (דף ט' ע"ב) ד"ה כהלל הזקן וכו' ע"ש:

שם בגמ' אמר מר נפש אחד היחיד ואחד הנשיא ואחד המשוח במשמע שיכול מאי פשיטא נפש כתיב, הלשון כפול וכתב הרב תוספת העזרה דכשפריך שיכול היה אפשר לטעות דאקרא פריך למ"ל למכתב נפש וזה אינו דהא צריך למכתב נפש למעט ציבור, משו"ה מפרש דהכי קשיא ליה פשיטא נפש כתיב וכולהו במשמע ולמ"ל לתנא להשמיענו זה, ואי הוה פריך רק פשיטא נפש כתיב ודאי דאין זה קושיא דמי לא אצטריך תנא לאשמעינן מילתא דאשמעינן קרא להכי מקדים שיכול מאי וכיון דלא הוה ס"ד למ"ל לתנא לידרוש קרא לחיובא עכ"ד, ובלא"ה כבר כתבו התוס' (לעיל דף ט"ז ע"א) דלשון מס' מעילה משונה:

שם מהו דתימא א"ר ואשר יתן ממנו על זר והאי לאו זר הוא דהא אמשח בגוה, היינו כיון דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה כי היכא דבתרומה אינו חייב קרן וחומש אלא מי שהוא זר לגבי תרומה מתחילתו כגון לוי וישראל אבל לא כהן, ה"נ לא מיחייבי משום מעילה אלא מי שהוא זר לגבי קודש מעולם משא"כ נשיא ומשוח כיון דאמשחו בשמן המשחה שהוא קודש בהיתר הו"א דלא חשיבי תו זרים לגבי שום קודש קמ"ל, או דהכונה דהוה אמינא דעכ"פ לגבי שמן המשחה לחוד לא הוו זרים לעולם קמ"ל דלא, והך שינויא א"ש לגבי ר' יהודא בכריתות (דף ו' ע"ב) דס"ל שם דהסך משמן המשחה למלכים ולכהנים פטור באמת מכרת דאשר יתן ממנו על זר וכו' דהאי לאו זר הוא דבעינן זר מתחילתו ועד סופו והאי לאו זר מעיקרא הוא, וכן ס"ל התם גבי בת כהן שנישאת לאחר הפסולין ואכלה בתרומה אינה משלמת חומש ומיתתה בשרפה אם זינתה, ומשו"ה אצטריך תנא להשמיענו דבמעילה איכא קרא דנפש לרבות לחיובא, אבל לר"מ דפליג עליה התם ומחייב כרת לסך למלכים ולכהנים משום דהשתא זרים נינהו וכן ס"ל התם לגבי בת כהן שנתחללה דבתרומה חייבת חומש ומיתתה אם זינתה בחנק משום דעתה זרה היא. א"כ מהיכא תיתא לפטור נשיא ומשוח ממעילה ולמ"ל ריבויא דקרא ע"ז, אבל באמת כל הך ברייתא היא סתם ספרא וסתם ספרא היא ר' יהודא ושפיר משני הש"ס לר' יהודא לשיטתיה, ומ"מ שפיר פטר ר"י בכריתות שם מלכים וכהנים מכרת דהסך בשמהמ"ש דנפש מרבה נשיא ומשוח ללאו דמעילה אבל לא לכרת דסך, ורק אם סך הנשיא או המשוח א"ע חייב בקרבן מעילה שהרי פגם ונהנה וכ"ז פשוט, וד דכל קושית הגמ' ותירוצה היא רק על נשיא אבל אמשוח לא קשה מידי, ואפי' לר"מ אצטריך תנא לאשמעינן דחייב במעילה משום דהוה אמינא דמשוח אתקיש לציבור דהרי כתיב לאשמת העם ובי"ד שהורו דמותר ליהנות הרי פטורין לגמרי והו"א דגם כה"ג פטור, ובפרט דאין כאן רק שגגת מעשה דאפי' במצות שזדונן כרת ושגגתן חטאת נמי פטור אם לא בשגגת הוראה ושגגת מעשה יחדיו מכש"כ מעילה שזדונו בלאו לחודא דפטור קמ"ל קרא נפש דלענין אשם מעילות הרי הוא כהדיוט לא שנא בשגגת הוראה ול"ש בשגגת מעשה, וכן מבואר ברש"י הוריות (דף ח' ע"א) וז"ל וכן המשיח אינו מביא פר וכו' אבל במקום אשם ודאי וכו' שהוא בכלל נפש ולהכי הושווה לציבור דאינו מביא פר במקום אשם אבל אשם יביא כדתנן לקמן וכו' עכ"ל, הרי דהדברים כנים ואמיתים בעזהי"ת, ולכן מש"כ כאן השמ"ק דנשיא דנקט אגב משיח נקטיה עכ"ל לא זכיתי להבין ע"ש:

שם עד דבקע בקרדום ויפגום ופגם, הלשון משונה ועיין בשמ"ק כאן ומש"כ בשם תוס' מהר"פ:

שם ועוד נהי דלא פגם לאלתר לעולם מי לא איכא פגימה, לכאורה קשה מכאן מאוד להרמב"ם בפיהמ"ש כאן שכתב שהזהב המזוקק לא יחסר ממנו דבר מורגש אפי' במאות השנים וכן דקדק לכתוב גם בספר היד זהב טהור וכבר נדחקו בזה רבים, ואפשר לומר דהרמב"ם אינו מפרש דרמיין כלתך כהמפרש ורגמ"ה ותוס' שמשליכות שזה הוא לכאורה כעין אבק לשון הרע שכלותיו אינן שומרות תכשיטיהן כראוי, אלא מפרש דרמיין שלובשות כמו בשבת דף יו"ד ע"א) רמי פוזמקי ומצלי, ובנדרים (דף נ') אי הואי לי הוה רמינא לך ירושלים דדהבא ע"ש, וכן הוא (במנחות דף מ"ג) רמי תכלתא לאינשי ביתיה, והכונה דרב זביד מחלק בין זהב טהור ומזוקק דאינו בר אפגומי לזהב פשוט דפוגם, וזהו שאמר לר"כ דילמא דהבא דכלתיה דנון זהב פשוט היה כמו הזהב שלובשות כלותיך ומשו"ה נפגמו ברבות הימים ונראה שזה נכון מאוד בפשט הגמ' ועיין בתוס' כתובות (דף ס"ז ע"א) ד"ה זהב ויש להתיישב בדבר שם:

תוס' ד"ה אקשיה רחמנא לתרומה וכו' פירוש פגם ולא נהנה וכו' ואין להקשות וכו' עכ"ל, ר"ל דהקשו למ"ל ב' הקישים אמאי לא סגי בהיקש דסוטה לחודא ונימא דכמו דסוטה נהנה ולא פגם חייב ה"נ במעילה, וכמו דבסוטה דוקא נהנה חייב ה"נ במעילה, ולא אצטריך תו הקישא דתרומה לפטור פגם ולא נהנה, וכן להיפך סגי בהקישא דתרומה לחודא דכשם שבתרומה פגם ולא נהנה פטור ה"נ במעילה, ונידוק ג"כ דדוקא בכה"ג פטור דלא נהנה אבל נהנה חייב אף בלא פגם ולמ"ל הקישא לסוטה לנהנה ולא פגם, ותירצו דע"כ תרווייהו אצטריך דמתרומה לא הוה ידעינן נהנה ולא פגם בדבר שאין בו פגם דחייב ולזה מהני הקישא דסוטה דהיכא דלא שייך פגם חייב, ומסוטה לחודא לא הוה ידעינן דפגם ולא נהנה דפטור דהא בעכו"ם פוגם בלא הנאה הוא כמש"כ התוס' לעיל ד"ה ואומר וימעלו וחייב, קמ"ל היקש דתרומה דבכה"ג פטור, ושוב הקשו כיון דעיקר ההיקש לתרומה הוא לפוגם ולא נהנה דפטור וכן בנהנה ולא פגם דפטור בדבר דשייך בו פגם, אמאי לא הזכיר הש"ס בהקישא דתרומה נהנה ולא פגם בדבר ששייך בו פגם דפטור כמו שהזכיר מזיק, ותירצו דזה לא פסיקא ליה דהא בדבר שאין בו פגם נהנה לחוד חייב וק"ל:

ד"ה אקשיה רחמנא לתרומה וכו' דכי אכיל דרך היזק כגון אכילה גסה פטור ויש להוסיף כגון שמן של תרומה עכ"ל, נראה ברור כהגהת השמ"ק ושותה שמן תרומה ועיין ביומא (דף פ' ע"ב) וק"ל, ובעיקר קושית התוס' וכן העיר גם המפרש אלשון כל מידי דבר אכילה הרי אפי' מידי דלא בר אכילה נמי מזיק פטור יש ליישב לענ"ד דהנה הא דמזיק הקדש פטור נראה דלאו כו"ע ס"ל הכי, ואיכא תנאי דס"ל דמזיק הקדש חייב מדאורייתא, דהרי בב"ק (דף וא"ו ע"ב) בתוס' ד"ה שור וכו' הקשו דלמ"ל רעהו למעט לשיר של הקדש שהזיק שור דהדיוט דפטור כיון שיש לנו קרא דכי יאכל פרט למזיק דאפי' אדם המזיק הקדש פטיר מכ"ש שורו שהזיק להקדש דפטור, ותירצו דאי לאו רעהו דכתיב גבי שור היה אמינא דחייב אנזקי הקדש בין על מעשי עצמו ובין אמעשי שורו, יקרא דכי יאכל פרט למזיק הוה מוקמינן למעט רק מחומש ואשם דפטור מזיק אבל קרן חייב מה"ת דהא בהאי קרא דכי יאכל כתיב וחמישיתו יוסף עליו וממעט מחומש, אבל הקרן הו"א דחייב שלא יהא כח הדיוט חמיר מכח הקדש והרי מזיק נמי חייב רק בקרן ולא בחומש ואשם לכך כתיב רעהו גבי שורו שהזיק לומר דמזיק הקדש פטור אף מקרן אף דבהדיוט חייב שהרי בשיר שהזיק לא שייך חומש. וממילא גם קרא דכי יאכל פרט למזיק ממעט נמי אדם דאזיק הקדש גם מקרן עיי"ש בתוס', וא"כ לר"ש בן מנסיא דדריש שור רעהו לחומרא דבמזיק להקדש בין תם בין מועד נזק שלם משלם, לדידיה ע"כ קרא דכי יאכל פרט למזיק ממעט באמת רק מחומש ואשם אבל קרן חייב מדאורייתא, וכן ר"ע דאמרינן שם בגמ' דמשו"ה קאמר וקו"ח להקדש משים דכר"ש בן מנסיא ס"ל גם לדידיה ה ע"כ מזיק הקדש חייב בקרן מה"ת ולא ממעטינן מכי יאכל פרט למזיק רק מחיוב חומש לבד, וכן משמע בתוס' בב"ק ודף ז' ע"א ד"ה ור"ע דלר"ע מזיק הקדש חיוב בקרן מה"ח וכ"כ בספר דברי משה להגאון ר' משה לוי זאקס ז"ל סי' ט"ז, וא"כ מקום יש בראש להניח דלר"ש בן מנסיא ור"ע לא ממעט קרא דכי יאכל פרט למזיק רק מידי דבר אכילה אבל מידי דלאו בר אכילה חומש ואשם נמי חייב המזיק, דבשלמא לרבנן דשור שהזיק נמי ממעטינן מרעהו ולא של הקדש ממילא אין לומר דקרא דכי יאכל פרט למזיק ממעט רק מידי דבר אכילה משום דכי יאכל כתיב גבי תרומה ותרומה מידי דבר אכילה דוקא הוא, דהרי ממעטינן גם מקרן דלא כתיב בהאי קרא ג"כ ומ"מ אתמעט כמבואר בתוס' שם ה"נ מידי דלאו בר אכילה נמי ממעטינן אף דג"כ לא כתיב בקרא דתרומה כיון דבלא"ה המיעוט מתפשט ומתרחב גם על ענין דלא נזכר בהאי קרא, אבל לר"ש בן מנסיא ור"ע דהמיעוט הוא רק מחומש דכתיב בהאי קרא ולא ממעטינן קרן דלא תיב בהאי קרא אע"ג דכתיב קרא אחרינא דבתרומה איכא קרן, א"כ כ"ש דמסתבר לומר דאינו ממעט כלל מידי דלאו בר אכילה אפי' מחומש כיון דתרומה לא שייך כלל במידי דלאו בר אכילה, ואף דלר"ע לא משמע כן במתניתין דהרי איהו פליג על רבנן בלבוש מציעא ומלמלא משמע דבפגם ולא נהנה מודה דפטור מ"מ הרי אין זה מוכרח, וא"כ י"ל דלהכי קאמר הש"ס כאן גבי הקדש נמי כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה פטור. בכדי שהברייתא תהא מצי אתיא גם אליבא דר"ש בן מנסיא ור"ע ולדידהו דוקא כל מידי דבר אכילה ממעטינן ודו"ק והא דנדחקו התוס' כאן בזה הוא משום דאזלי לשיטתם בגיטין (דף מ"ט ע"א) ד"ה ור"ע ס"ל וכו' שכתבו שם וז"ל וא"ת איכא למיפרך וכו' בנזקי אדם ובה .ש עכ"ל, וכתב ע"ז הפנ"י וז"ל בפ"ק דב"ק כתבו דלר"ש בן מנסיא באדם נמי חייב בהקדש לשלם הקרן וכו' אבל כאן משמע להו דלר"ש בן מנסיא נמי פטור באדם אפי' מתשלומי קרן מקרא דכי יאכל והיינו מדמצינו פטורא דהקדש בבור, וכדבריהם כאן נ"ל מהסוגיא דפרק שור שנגח (דף ל"ח) דקאמר דלרשב"מ דיליף מדלא כתיב רעהו במועד, ומאי קושיא דילמא לעולם רעהו לפטורא אתי בתם ובמועד חייב אלא ע"כ דאי ס"ד דרעהו לפטורא כ"ש במועד דפטור מקו"ח דאדם כמש"כ שם אלמא דאדם פטור, אלא דהתוס' שם לין ל"ח) כתבו בענין אחר והיינו דאזלי ל שיטתם בפ"ק דב"ק עכ"ל, ומשו"ה נדחקו התוס' כאן דכל דבר אכילה לאו דוקא דבכל מילי מזיק הקדש פ טור, אבל לשיטת התוס' בב"ק (דף וא"ו ע"ב ודף ז' ע"א) שפיר אתיא דברי הש"ס כאן בדיוק גמור, ובפי' רגמ"ה כאן כתב וז"ל אף בהקדש כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה ששפכו ולא נהנה ממנו פטור, אבל דבר שאינו בר אכילה כי מזיק ליה ולא נהנה ממנו כגון קרע מלבוש של הקדש חייב וכו' עכ"ל הרי דגם רגמ"ה ס"ל דלשון הש"ס בדיוק נאמר מידי דבר כילה וע"כ דס"ל כהתוס' בב"ק (דף וא"ו) כמו שנתבאר, ואף דהמפרש כתב כמש"כ התוס' והמפרש הולך תמיד בעקבות הרגמ"ה הרי כבר כתבתי בההארה בריש מכילתין דכל היכא דהמפרש מביא דבר בשם רבו הוא דלא כהרגמ"ה, ועוד הביא רגמ"ה פי' דכי מזיק ליה היינו דהאכילה הזיקה לאדם האוכל ע"ש, וזהו שיטת הרמב"ם בה' תרומות פ"י ה"ח ע"ש, ובשמ"ק כאן הביא בשם תוס' עוד ביאור אחר וז"ל ועוד נראה למהר"פ דמידי דבר אכילה נפקא לן דמזיק פטור מתרומה ומידי דלאו בר אכילה נפקא לן דמזיק פטור מעכו"ם דבעינן שינוי רשות הא פגם והזיק בלא שינוי רשות פטור, שהרי אי אפשר לשינוי רשות בפגם והזיק גבי הקדש, וא"ת הא מדקאמר וכו' ע"ש שהדברים ראוין לבעלי התוס' ובדוחק י"ל דגם כונת רגמ"ה כן הוא, ועדים שהוזמו פטורין לשלם להקדש דמזיק הקדש פטור וגם כתיב כאשר זמם לעשות לאחיו ולא להקדש אבל מ"מ עדים מהני להקדש דלא בעינן בהקדש עדות שאתה יכול להזימה, וא"כ מיושב קושית הבשמים ראש למ"ל קרא לפסול סומא מעדות הא הוה עדות שאאילה"ז וכן קושית רע"א למ"ל קרא בב"ב דף קנ"ה למעט קטן מעדות הא הוה עדות שאאילה"ז דבעינן מיעוט לענין הקדש ודו"ק:

ד"ה דהבא דכלתיה דנון וכו' בשמ"ק מגיה בדיבור זה ויש בדברי שמ"ק כאן חסרון הניכר:

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה