אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה) חידושים למסכת מעילה › דף יח:

תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר

חידושים למסכת מעילה · דף יח:

דף יח.

ובמחובר לקרקע, היינו מדאקשיה לעכו"ם והמשתחוה למחובר חייב אף שאינו נאסר, ולהש"ך בח"מ (סס"י צ"ה) דכל אדם אתקיש לקרקע ולאה דוקא עבד א"כ גם מסוטה הוה אמינא דיש מעילה במחובר ועיין תוס' ישנים ביבמות (דף נ"ב ע"ב) ד"ה וקסבר שלו הן ודו"ק, [והסבר השמ"ק כאן תמוה] והמקדיש עבדו דודאי כקרקע הוא לכו"ע ונהנה ממנו הו"א דמעל, והרי גם בשיער של עבד פליגי רשב"ג ורבנן דלרבנן אין מועלין בו משום דמחובר הוא ולרשב"ג דמועלין בו הוא רק משום דס"ל דכגזוז דמי וכתלוש הוא (גיטין דף ל"ט וסנהדרין דף ט"ו) ולהלכה קיי"ל דרק בתבואה וכיוצא בהן אמרינן כל העומד לקצור כקצור דמי, ואף דעיקר דין תלוש מתרומה גמרינן ובתרומה לא שייך כל העומד לקצור כקצור דהא אינו חייב עד המירוח, כבר תירצו זה התוס' בסנהדרין דלענין זה ג"כ אמרינן תמעול מעל ריבה, והרמב"ם ס"ל בכל דבר כל העומד לקצור כקצור דמי עיין בח"מ סי' צ"ה סעי' ב' ורק בשיער של עבד לאו כגזוז דמי משום דכל מה דשביק להו אשבוחי משבח, ובזה סרה תלונת הלח"מ פ"ה מה' מעילה דלמ"ל להרמב"ם דמשבח ע"ש ולדברינו ניחא וזה ברור ועיין מש"כ בזה ברש"י ד"ה ובתלוש:

ופגימתו והנאתו כאחד, פי' רש"י בשעה אחד כדאמרינן הנאתו וביעורו שוה עכ"ל, נ"ל שאין כן דעת הרמב"ם שהרי כתב בפ"ו ה"א מה' מעילה הרי שהתיר מטלית וכו' והפסיד בבגד וכו' ולא הפסיד במטלית כלום ה"ז לא מעל מפני שנהנה בד"א ופגם בדבר אחר עכ"ל, מבואר דאילו פגם במטלית בשעה שהתירה בשו"פ מעל אע"פ שההנאה באה אח"כ, דאל"כ מאי איריא שהפגם שבבגד דבר אחר הוא תיפק ליה שהפגם בבגד קדם לשעת הנאה, ואין לומר דהנאה יש בשעת פגימה מה שיכול לתופרה וללובשה בכל עת שירצה דומיא דבלן שכתב הרמב"ם דבנתן לו פרוטה אע"פ שלא רחץ מעל דנהנה שיכול לרחוץ בכל עח שירצה, דא"כ באמת למה לא ימעול אפי' קודם שתפרה ולבשה משהתירה לבד, אלא ע"כ דזה לא דמי להא דבלן שהמרחץ מוכן ומזומן בכל עת שירצה ולא חסר שום מעשה אבל כאן הרי חסר התפירה והלבישה, וע"כ דשיטת הרמב"ם דלא בעינן הפגם וההנאה בשעה אחת אלא אפי' באים בזא"ז רק שיהיו גורמים זל"ז מיקרי נמי פוגם ונהנה כאחד, ומשו"ה אי לאו דהבגד דבר אחר הוא היה חייב משום דהפגם שפגם בבגד הראשון גרם לההנאה שאח"כ, ובתוספתא פ"ב דמכילתין קתני תרווייהו פגימתו והנאתו כאחד וכו' ובשעה שנהנה פגם משמט לכאורה דתרתי בעינן שיהא הפגם גורם לההנאה ושיהא שניהם בשעה אחת וזהו דלא כרמב"ם ודלא כרש"י לכאורה, אך הכ"ח פ"ו ה"ב מה' מעילה הביא שמגדול עוז מפרש להתוספתא בשעה שנהנה פגם כלומר בשעה שנהנה יהא בו פגם אז בעינן פגם משא"כ אם בשעה שנהנה הוה דבר שאין בו פגם אלא שאח"כ יהיה דבר שיש בו פגם כגון עולה תמימה דעתה דבר שאיך בו פגם הוא וכשיפול בה מום יהיה דבר שיש בו פגם מעל אפי' נהנה ולא פגם כלום דבתר השתא אזלינן כהרמב"ם ולא כהראב"ד ע"ש ודוחק עכ"ד הרב ר' צבי הירש בתוספת העזרה ועיין בתוס' בכורות דף י"ב ע"ב ד"ה ודאי שכתבו דבהמה למלאכה הוה הנאתו וביעורו שוה ועיין בזה בספרי תקנת השבים:

שם בגמ' אי מה חטא האמור בתרומה פגימתו והנאתו באחד כצ"ל לענ"ד בבי"ת לא בכ"ף הכונה באדם אחד:

שם בגמ' אכילתו ואכילת חבירו וכו' תמעול מעל מ"מ אי מה חטא האמור בתרומה לא צירף וכו' תמעול מעל מ"מ פגימתו והנאתו כאחד תמעול מעל מ"מ, ועוד ישנם כמה דברים דמרבינן מתמעול מעל, ואף דדרך חז"ל לרבות מריבוי אחד רק דבר אחד כבר השגיחו חז"ל בעצמן ע"ז ואמרו פ"ק דחגיגה דהלכות מעילה הם כהררים התלוים בשערה שהם מקרא מועט והלכות מרובות ע"ש ברש"י, ועיין בתו"י יומא דף ע"ד ע"ב ד"ה מרבה את הפגולין וכו' בסוף הדיבור, אכן בבא דאי מה חטא האמור בתרומה פגימתו והנאתו כאחד אכילתו ואכילת חבירו מנין מיותר והמפרש נדחק אבל בתו"כ ליתא בבא זו ונראה שגירסת הספרא נכונה, והחק נתן הקשה מה ראית דהקישא דתרומה ממעט פגם ולא נהנה או נהנה ולא פגם וריבויא דתמעול מעל בא לומר דאכילות מצטרפות, נימא איפכא דמתרומה ניליף דאין אכילות מצטרפות ותמעול מעל מרבה פגם ולא נהנה או נהנה ולא פגם דחייב, ותירץ דא"כ לא לכתוב לא הקישא ולא ריבויא ואנא ידענא דפגם ולא נהנה חייב מעכו"ם ונהנה ולא פגם חייב מסוטה כדס"ד דברייתא כיון שלא יהיה לן הקישא דתרומה, ואכילות דלא מצטרפי נד מעצמנו דמ"ש מעילה מכל איסורי תורה דלאחר שיעור אכילת פרס לא מצטרפי עכ"ד ונכונים הם, ודע דהא דבתרומה לא צירף שתי אכילות כאחת, הנה לרבנן דאבא שאול בפסחים (דף ל"ב ע"ב) פשוט הוא דכי יאכל כתיב ואכילה בכל מקום בכזית בכדי אכילת פרס, אבל לאבא שאול דשיעור תרומה בשו"פ וכי יאכל אתי רק למעט מזיק דפטור, אפשר דבתרומה נמי צירף אפי' לזמן מרובה ועיין מש"כ לקמן לענין גזל:

שם בגמ' ואפי' לזמן מרובה מנין ת"ל תמ"ע ריבה, האי כללא דצירף את המעילה לזמן מרובה בכל מקום פירשו המפרשים לחומרא כמו דמפרשי הרגמ"ה והמפרש כאן, מ"מ לענין קולא יש בזה מחלוקת הראשונים ז"ל, דרש"י בשבועות (דף כ"ב ע"א) ד"ה מתוך שחלוקין כתב בהדיא דצירף לזמן מרובה היא גם לקולא שאם נהנה שיעור פרוטה היום וחזר ונהנה שיעור פרוטה למחר בהעלם אחד אינו חייב אלא אשם מעילה אחד, והתוס' שם ד"ה מתוך הקשו ע"ז וכתבו דהאי כללא נאמר רק לחומרא אבל לקולא מנ"ל, ולכן כתבו דהא דאין חילוק אשמות לאו מהאי כללא הוא אלא משום דבאשמות לא כתיב מאחת מאלה לחייב על כל אחת ואחת, והרשב"א בחידושיי שם כתב וז"ל ומסתברא לן דהאי קושיא מעיקרא ליתא דממה דצירף את המעילה לזמן מרובה שמעינן כולה מילתא בין לקולא בין לחומרא, דכיון שאתה מצרף אותה לזמן מרובה אלמא דכולי אכילות כחדא דמיא, ולפיכך מצטרפין אותן להחמיר וכו' ומינה איכא למשמע קולא דהיכא דאכל מהאי כשיעור וחזר ואכל לאחר זמן כשיעור בהעלם אחד, אפי' אכל מב' תמחויין או מב' זבחים בהעלם אחד אין מחלקין לאשמות דכחדא אכילה דמיין וכו' ע"ש שהאריך בסתירת כלל זה ובישובו ותרוה נחת, ועיין מל"מ פ"ד מה' שבועות ה"א שהאריך בזה בשם הרמב"ן והר"ן בחידושיהם ונראה שאת הרשב"א לא ראה בזה מדלא הזכירו, ודע דהא דמצטרף אפי' לזמן מרובה הוא דוקא בהעלם אחד אבל בשתי העלמות אפי' לחומרא אינן מצטרפות, וכתב הרב צבי הירש ראפאפורט בתוספת העזרה שלו על תו"כ דאפשר דאפי' לרבן גמליאל בכריתות (דף ט"ז ע"ב) דמחייב בכותב ב' אותיות בשבת בב' העלמות משום דס"ל אין ידיעה לחצי שיעור הכא מודה דידיעת ח"ש מחלקת, דשאני התם דהידיעה לא הועילה כלום. משא"כ במעילה דאהני הידיעה לחייבו בתשלומין מיהא דהא במעילה אתרבאי פחות משו"פ להשבון וצ"ע בזה:

והנה ענין זה דצירוף לזמן מרובה ואף לאחר שלש שנים דכבר היה יוכ"פ ביניהם, דאין יוכ"פ מכפר אממונא או על חצי שיעור כדאיתא בכריתות (דף י"ח ע"ב) הוא רק במעילה אבל בשאר איסורין לא משכחת לה, ואף בגזל דממונא הוא אם גזל היום חצי פרוטה ומחר חצי פרוטה פטור מהשבה משום דכבר מחל לו הנגזל חצי פרוטה הראשונה וצערה, דחצי פרוטה אין לה דין ממון ורק צערא בשעתיה אית ליה לנגזל ואח"כ מוחל לו, ורק בהקדש גלי קרא דחייב בהשבה גם על חצי פרוטה כדאיתא בב"מ (דף נ"ה רע"ב) ואת אשח"ט מן הקודש ישלם לרבות פחות משו"פ להשבון, ומשו"ה יש סברא לרבות שיצטרפו גם לזמן מרובה שני חצאי פרוטה, אבל גזל הדיוט פחות משו"פ אין לה דין ממון כלל וכבר ביארו האחרונים דהא דאסור לגזול פחות משו"פ כדאיתא ברמב"ם ובשו"ע סי' שנ"ט בח"מ, אין הטעם משום דחזי לאצטרופי כחצי שיעור דכל איסורי תורה דאסור מהאי טעמא דבגזל לא שייך שיעור צירוף כלל דהנגזל מוחל מיד עיין עמק יהושע סי' ה' ובהרבה מקומות מספרי הגאון הזה, וכ"כ בספר יד המלך הלכות גזלה ועיין מחנה אפרים סי' א' מה' גזלה, אלא דהאיסור הוא משום דצערא בשעתיה אית ליה להנגזל, וכ"כ מפורש הרשב"א בחידושיו לבב"ק (דף ק"ה ע"א) ד"ה אע"פ שגזלה אין כאן מצות השבה אין כאן וכו' שכתב וז"ל ומשמעתין שמעינן וכו' ודוקא להשבה הוא דלא ניתן בפחות משו"פ אבל מ"מ אסור הוא דאע"ג דממונא ליכא צערא מיהא איכא כדאיתא בסנהדרין פ' ד' מיתות ודוקא במידי דשיעור דקפדא ביה אינשי אבל ליטול קיסם קטן וכו' עכ"ל, הרי מפורש כדברינו דפחות משו"פ בגזל אינו אסור מטעם ממון רק מטעם מצער לחבירו ולכן בודאי לא שייך בגזל דין צירוף כיון דעל צערו מחיל ליה תיכף ומיד, וכן מפורש בתוס' קדושין (דף מ' ע"ב) ד"ה ויש אומרים דלאו דלא תגזול ליכא בפחות משו"פ, וראיה עצומה לזה דפחות משו"פ לא מיקרי ממון כלל הבאתי מהא דקדושין (דף י"א ע"ב) לענין קדושי כסף דס"ל לב"ש בדינר ובשוה דינר וקאמר מאי טעמייהו דב"ש כדחזקיה דאמר חזקיה והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה, אי אמרת בשלמא בדינר היינו דמגרעה ואזלה עד פרוטה אלא אי אמרת דיהיב לה פרוטה מפרוטה מאי מגרעה וכו' וכן איתא שם (דף י"ט ע"א) והפדה צריך שיהא שהות ביום כדי פדיה ע"ש, הרי מפורש דפחות משו"פ אינו בגדר ממון כלל ותמיהני מ"מ על התוס' בחולין (דף ל"ג ע"א) ד"ה אחד נכרי וכו' דמוכח שם דס"ל דפחות משו"פ מותר לגזול מה"ת אפי' לכתחילה וזה אינו דמ"מ אסור משום צערא דאית ליה לנגזל, ורק מעילה שאני דגלי ביה קרא דפחות משו"פ נמי חייב בהשבה והוא בהקדש גזה"כ, וכבר הארכתי בזה לגדול אחד בקונטרס מיוחד וביארתי הדבר בארוכה וכאן די בזה:

ובהא דמעילה מצטרפת אפי' לאחר ג' שנים ולא אמרינן דכיפר יוהכ"פ איתא בכריתות (דף י"ח ע"ב) הטעם דכל מכפר יוהכ"פ על איסורא אבל אממונא לא מכפר, ואי בעית אימא כי קמכפר יוהכ"פ אכולא שיעורא על פלגא דשיעורא לא מכפר. והנה האיבעית אימא בודאי צריך טעם והסבר דלכאורה אדרבה אם יוהכ"פ מכפר אכולא שיעורא מכ"ש וקו"ח דיכול לכפר על חצי שיעור, ואין לומר דזה תלוי בפלוגתא דריו"ח ור"ל בחצי שיעור אי אסור מה"ת דלר"ל דח"ש מותר מה"ת לא שייך לומר דיכפר יוהכ"פ על ח"ש כיון דלא עביד איסורא כלל מה"ת, ולריו"ח דגם בחצי שיעור איסור דאורייתא עבר וא"כ יוהכ"פ מכפר אחצי שיעור נמי, ונימא דבזה מחולקים שני תירוצי הש"ס בכריתות דהתירוץ הראשון הוא לריו"ח משו"ה הוכרח לומר דאממונא לא מכפר יוהכ"פ והתירוץ השני הוא אליבא דר"ל, ובהיות כן היה נדחה מעיקרא ראיית המל"מ פ"ג מה' שגגות ה"ט שהביא מהש"ס דכריתות לדינו ע"ש, דהרי אנן קיי"ל כריו"ח דח"ש אסור מה"ת וא"כ יוהכ"פ מכפר גם על חצי שיעור וכ"כ באמת בספר יהגה חכמה סי' נ"ו ע"ש, אבל באמת זה לא ניתן להאמר כלל חדא דאפי' לר"ל דחצי שיעור מותר מה"ת מ"מ עכ"פ מדרבנן אסור ואיכא לאו דלא תסור וא"כ צריך הוא כפרה ולמה לא יכפר לו יוהכ"פ, ותו דגבי מעילה ר"ל מודה דח"ש אסור מה"ת דהרי מרבינן מאת אשר חטא ל הקודש ישלם לרבות פחות משו"פ להשבון כדהבאתי לעיל מבב"מ (דף נ"ה ע"ב) ולא מצינו מאן דפליג בזה הרי דהתורה קראה להנהנה חצי פרוטה חטא מן הקודש, וכן מבואר ג"כ בירושלמי פסחים (פ"ב ה"ג) באריכות ע"ש בפ"מ ונראה גם משם דאין חולק ע"ז, ויש לי בירושלמי שם איזה דברים שאין כאן מקומם, וא"כ עכ"פ הדרא קושיא לדוכתא למה אין יוהכ"פ מכפר על פלגא דשיעורא במעילה מיהו אפי' לר"ל כיון דבמעילה אפי' לר"ל ח"ש אסור מה"ת כדאמרן, ובלאו"ה הרי דעת הירושלמי (במ' תרומות פ"ו ה"א) דבאיסורי הנאה מודה ר"ל דח"ש אסור מה"ת והרי הקדש איסור הנאה הוא וצריך יוהכ"פ לכפר עליו מכ"ש דשיעור שלם, אכן הרב המנוח מו"ה אברהם דוב האמבורג מקראז ז"ל אמר לי בשם הגאון הנפלא ר' ישראל סאלאנטער זצ"ל דטעם האיבעית אימא הוא, דיוהכ"פ אין לו שום כח להקל על להבא שום איסור דכל כחו של יוהכ"פ הוא רק לכפר על עבירות שכבר עבר עליהן בזמן העבר אבל לא להקל על להבא, ומשו"ה אם נימא דיוהכ"פ מכפר על חצי שיעור הרי ממילא יוצא מזה קולא להבא שאם יאכל או יהנה אחר יוהכ"פ ח"ש שני לא יהא חייב עליו וזה אין בכח יוהכ"פ להקל אלהבא בין לריו"ח בין לר"ל, והדברים ישרים ונכונים מאוד וראוים לגאון שכמותו, ולפ"ז ראיית המל"מ בפ"ג מה' שגגות שזכרתי נכונה:

ברש"י ד"ה או בדבר שמחובר לקרקע כגון באילן של קודש ובשליח שעשה שליחותו וכו', הגהת הב"ח ובשליח שלא עשה שליחותו היא למותר דהרבותא היא שלא נימא אין שליח לד"ע כבכל התורה ודו"ק:

ברש"י ד"ה וחטאה ונאמר חטא בתרומה ולא תשאו עליו חטא, פסוק זה הוא בבמדבר סוף פ' קרח וכן הביאו בפי' רגמ"ה כאן והוא נכון, ובפסחים (דף ל"ג) וכן בקדושין (דף מ"ב) ובסנהדרין (דף פ"ד) ובזבחים (דף מ"ה) פירש"י דכתיב ולא ישאו עליו חטא והוא בויקרא כ"ב ולא ידעתי למה לא הביא רש"י קרא דבמדבר הנ"ל, וגם מה דפירש"י בקדושין שם דכתיב בתרומה באוכל בשוגג ולא ישאו עליו חטא הוא חמוה דהאי קרא לאו באוכל תרומה בשוגג דזרות מיירי אלא בכהן האוכל תרומה בטומאת הגוף במזיד איירי, ומהא ילפינן בסנהדרין (דף פ"ג), דכהן שאכל תרומה בטומאת הגוף שהוא במיתה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו, וכן הקשה הטורי אבן בחגיגה דף יו"ד ואמת דמ"מ הג"ש נוכל ללמוד למעילה גם מהאי קרא אע"ג דלא מיירי באכילת שוגג דבההיא ענינא למטה שם נאמר ואיש כי יאכל קודש בשגגה ואתרומה קאי ועיין ברש"י לעיל דף ט"ו כוף ע"א וצ"ע ודו"ק:

ד"ה אין לי אלא אוכל ונהנה כדאמרן וכו', משמע דלא גריס בגמ' המילות בדבר שאין בו פגם דזה הרי מסוטה ילפינן, ועיין בשמ"ק בשם הרא"ש ע"ש:

בתוס' ד"ה ואומר וימעלו וכו' מדבריהם נראה דאם קנה חפץ בדמי הקרש לא יתחייב מטעם נהנה מהקדש רק מטעם שינוי רשות וילפינן לה מעכו"ם שינוי רשות גם בלא שום הנאה מעל, כדאיתא בסנהדרין דף ס"ג ע"ב) דליכא בעכו"ם הנאה כלל רק בתר דאביקו בה סברו בטעות שיש בה איזה הנאה, וכן המשאיל קרדום של הקדש לחבירו לר"ה אם בקע בו ולר"א אפי' קודם שבקע בו קנה השואל ומעל המשאיל משום שינוי רשות, ומשו"ה הקשו לקמן בסוגיא דאמרינן דפטורא ילפינן מעכו"ם הא חיובא נמי ילפינן מעכו"ם לחייב על שינוי רשות בלא הנאה, והקשה עליהם הרב קרן אורה הא בכל הני הנאה נמי איכא דבקונה חפץ הרי נהנה בקניית החפץ ונמצא שהוא פוגם ונהנה, וכן המשאיל קרדום נהנה בטובת הנאת השאלה וכן איתא להדיא בב"מ פ' השואל דנהנה לפי טובת הנאה שבה עיי"ש, ולא ילפינן באמת מעכו"ם אלא קולא דבדבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום עכת"ד, ולקמן נאריך בזה איה"ש:

ד"ה יכול נהנה ולא פגם או פגם ולא נהנה וכו', ביאור דבריהם פשוט ואין צורך להאריך בו אך מה שפירשו דסוטה הוא נהנה ולא פגם לפי שבבעילתה אינה פוגמת את בעלה, הנה רש"י ז"ל לא פי' כן אלא משום דלא משכחת לה סוטה רק בבעולה דבעינן שקדמה שכיבת בעל לבועל ותו לא מיפגמה האשה, וזה לענ"ד יותר נכון דהרי האשה היא החפץ שמתקדשת ונעשית איסור אכו"ע כהקדש כדאיתא בריש מס' קדושין, ודומיא דנהנה מן ההקדש שמעל בקדשי ה' ה"נ האשה בהנאת בעילתה חוץ מבעלה מעלה בהקדש הבעל, אבל מה ענין פגימה בבעל לכאן שכתבו התוס', ואולי דהתוס' לא ניחא להו בפירש"י משום דבסנהדרין (דף ע"ג ע"ב) אמרינן שאר עריות לא נפיש פגמייהו אלמא דפגמא מיהא איכא אף בבעולה ע"ש וכ"ש זו שזנתה ברצון דנפיש פגמה טפי, אבל מ"מ אי משום הא אכתי לא תברא פירש"י דפגם דאיסור ופגם דמגנייא לגבי בעלה י"ל דלא חשיב פגם לגבי עצמה, ואין להאריך בזה ועכ"פ הנכון לענ"ד כפירש"י ודו"ק:

ד"ה אכילתו ואכילת חבירו וכו' דליכא לפרש אכילת חבירו ע"י שליחות וכו' לא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב וכו' אי נמי שמא יש ליישב גם ע"י שליחות כגון שציוה לחבירו ליטול ולאכול ומדאגביה קנייה ומעל קודם אכילה עכ"ל, ההכרח נותן להאריך בדיבור זה ולבאר דבריהם הקדושים כראוי, הנה מש"כ תחילה דאם ציוה לחבירו לאכול לא מעל המצוה אע"ג דודאי מדאגביה קנייה כמש"כ אח"כ י"ל לכאורה דמיירי שהמצוה והמצוה המשלח והשליח סברו שהמאכל הוא של המשלח והמשלח היה גזבר דבהגבהה דילה ע"י עצמו לא מעל עדיין דליכא הוצאה מרשות לרשות. אך זה אכתי אינו מספיק שהרי ע"י שינוי גם גזבר מעל כדאיתא לקמן (דף כ' ע"א) ע"ש ואין שינוי גדול מזה שבא להמאכל ע"י לעיסת שניו ועיכול מיעיו, לכן נראה דכונת התוס' היא כגון בחחיכת בשר עולה או שארי קדשי קדשים קודם זריקה דקדשי קדוה"ג ולא קנינהו בהגבהה והתוס' ס"ל דבקדוה"ג אין מעילה ע"י שינוי מרשות לרשות דכל היכא דאיתנהו כיון דאינם יוצאין לחולין ברשות הקדש הן, ומשו"ה הרי אי אפשר לחייב המשלח רק על אכילת השליח ושפיר כתבו התוס' ע"ז דזה אי אפשר דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, ומה שכתבו דשמא יש ליישב שציוה לחבירו ליטול ולאכול דמדאגביה קנייה ע"כ מיירי שלא היה בהמאכל רק קדושת דמים כגון פירות של הקדש ושפיר מדאגביה קנייה ומעל המשלח על ההגבהה, אך קשה דלפי פירוש השני למה קרי לה הש"ס אכילת חבירו הרי בשעת האכילה היה המאכל חולין כבר דמדאגביה קנייה ויצא לחולין והמעילה באה על ההוצאה מרשות לרשות, ועוד דא"כ מאי איכא בין אכילת חבירו להנאת חבירו דקחשיב להו בתרתי הא בשניהם החיוב בא על ההוצאה מרשות הקדש, לכן נראה יותר פירושם הראשון דמיירי שנתן לתוך פיו של חבירו, ולכאורה מלשון שנתן לתוך פיו של חבירו משמע דמעל הנותן משום שינוי רשות דכשנתן לתוך פיו של חבירו קנה חבירו כמש"כ התוס' בכתובות (דף ל"א ע"א) ד"ה דאי בעי גחין וכו' ע"ש, דהרי שינוי ליכא באוכלין בנתינה לחוד לתוך פיו אלא במשקין כדאיתא בכתובות (דף למ"ד ע"ב) וא"כ לא פגם הנותן, אלא ע"כ דהמעילה באה ע"י שהוציא לרשות חבירו וכמש"כ בסוף דבריהם,,. אלא דלפירוש השני מעל משום שליחות שהוא המשלח ולפירוש הראשון הוא בעצמו עשה שינוי הרשות, וא"כ נוכל לומר דגם לפירוש זה מיירי דהיה החתיכה קדושת דמים וע"כ לומר כן דעל קדוה"ג אינו חייב לשיטת התוס' משום שינוי רשות, אך א"כ גם על פירוש הראשון יש להקשות כמו שהקשינו על פירוש השני דאמאי קרי לה אכילת חבירו ועוד תמוה דא"כ למ"ל שנתן לתוך פיו הרי בנתן לתוך ידו נמי הכי הוא דמ"ל לתוך פיו ומ"ל לתוך ידו לכן נראה עיקר כמש"כ לעיל דלפירוש הראשון החיוב לא מטעם שינוי רשות הוא רק מטעם הנאת האכילה דמיירי בחתיכה מקדושת הגוף, ומש"כ התוס' דמיירי שנתנו לתוך פיו לאו דוקא אלא שתחב לחבירו חתיכה מעולה ודכוותה בבית הבליעה למקום שאינו יכול להחזירה, דנהי דמשום שינוי רשות אינו חייב משום דהוה קדוה"ג ואינו יוצא מרשות הקדש לעולם מ"מ מעל על הנאת האכילה כאלו אכל הוא בעצמו דבמעילה עשה המהנה כנהנה, ואע"ג דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן גם במעילה לשיטת התוס' היינו דוקא היכא דאיהו גופא לא עביד אלא דחבירו נהנה בשליחותו, אבל היכא שהוא בעצמו ההנה את חבירו בידים אע"ג דבשאר איסורין ודאי דאינו חייב הנותן חתיכת חלב או כיוצא בזה לתוך בית בליעת חבירו גבי מעילה חייב המהנה, דזה גופא הוה מעילה דידיה ששינה את הקודש לעשות ממנו הנאה להדיוט דמה לי שעשה הנאה לעצמו ומ"ל שעשה ההנאה לחבירו, והיינו דקתני תרתי בבי אכילתו ואכילת חבירו אכילתו והנאת חבירו חדא ביש בדבר פגם כגון באכילה כאמור וחדא בדבר שאין בו פגם רק הנאה, כגון שהוא אכל כחצי פרוטה מהקדש ונתן על אצבע חבירו טבעת של הקדש ונהנה חבירו כחצי פרוטה וכגון שחבירו הוא גזבר והטבעת תמיד ברשותו היא ולא הוציאה מרשות לרשות, אי נמי שהשקהו בכלי זהב מכלי שרת שהוא ג"כ קדושת הגוף ואינו יוצא לחולין ורק על ההנאה מתחייב דמה שנהנה חבירו חשבינן כאלו נהנה הוא ומשו"ה מעל, ולא שייך כאן לומר זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן דהרי לא מטעם משלח מחייבינן ליה אלא משום שהוא עצמו עשה הכל, שעשה הנאה להדיוט מדבר של הקדש לא שנא שנהנה בעצמו ולא שנא שנהנה חבירו על ידו חייב הוא קרבן מעילה דתמעול מעל ריבה לחייב גם באופן זה ודו"ק בכ"ז היטב שהדברים ברורים:

ובדברים אלה הסביר יפה הרב תוספת העזרה הא דתנן בכריתות (דף ט"ו ע"ב) לא אם אמרת במעילה שכן עשה בה את המאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה תאמר בנותר וכו', ופירש"י המאכיל כאוכל שאם נתן אוכל הקדש לחבירו וכו' דקיי"ל המוציא הקדש לחולין הוא מעל ולא מי שניתן לו, והמהנה כנהנה במידי דלאו בר אכילה עכ"ל, ותמוה דכיון דהחיוב הוא על הוצאה מרשות הקדש מאי מאכיל ומהני דנקט, ועוד דהרי ר' יהושע מאוכל מזבח איירי דהוו קדושת הגוף ומאי הוצאה מקודש לחול איכא עיין בדברינו לעיל רפ"ב ברש"י ע"ש, ולהנ"ל א"ש טובא דהיינו חומרא דמעילה שחייב זה על אכילת חבירו או הנאת חבירו אפי' במידי דלא שייך ביה חיוב מעילה דהוצאה מרשות לרשות כבשר עולה וכיוצא וכמו כלי שרת וכיוצא, מ"מ אם האכיל לחבירו כגון שתחב לו בבית הבליעה דהוא עשה רק הפגם וההנאה נהנה חבירו חייב קרבן מעילה, ולא עוד אלא אפי' במידי דאין בו פגם ואפי' פגם לא עשה הוא אלא דע"י נהנה חבירו נמי איהו חייב במעילה דעשה המאכיל כאוכל והמהנה כנהנה כמו שנתבאר בדברינו לעיל, משא"כ בנותר שאם תחב כזית נותר לתוך בליעתו של חבירו הוא פטור מכרת ומקרבן, דכרת וחטאת דנותר בא על האכילה וכיון דהוא לא אכל פטור:

ובזה יתבאר הא דבפסחים (דף ל"ג ע"א) פריך האי תנא מעיקרא אלימא ליה כרת ולבסוף אלימא ליה מיתה, ומשני רנב"י ה"ק לא אם אמרת בשאר מצות שאם נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שפטור וכו', והקושיא גלויה דאכתי ניליף מחלבים ועריות שחייב בהן מתעסק, וכן הקשה הפנ"י שם אבל מה שתירץ דשאני חלבים שכן נהנה שטועם טעם האיסור. משא"כ במעילה שלא נהנה משל הקדש טפי מאלו היה דבר של חולין, לא הבינותי דבחלבים נמי לא נהנה טפי מאלו היתה שומן ומערוה אינו נהנה טפי מאלו לא היתה ערוה, ותו דהרי גם בפגול ונותר ודאי דמתעסק חייב אע"פ דאינו נהנה יותר מאלו לא היה של פגול ונותר או שהיה לגמרי חולין, ולפמש"כ לא קשה מידי דהא דחייב מתעסק בחלבים ועריות וכן בפגול ונותר היינו טעמא שכן נהנה והחיוב בעיקרו בא אהנאת הגוף משו"ה חייב מתעסק משא"כ מעילה עיקר החיוב לאו דוקא אהנאת הגוף קאתי מדעשה מאכיל כאוכל ומהנה כנהנה ובכל התורה הן לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, אלא ע"כ ה"ט דאע"ג דאיהו לא נהנה מ"מ מעל על מה שגרם ושינה את ההקדש ליהנות בו הנאה של חול זהו מעילתו, וא"כ לא שייך במעילה הטעם שכן נהנה ומ"מ מתעסק חייב. ומשו"ה פריך שפיר מה למעילה דודאי מעילה חמורה בזה משאר מצות ודו"ק היטב, תוספת העזרה, ולא אכחד כאן מה דקשה לי מאוד בלשון הרמב"ם פ"ו ה"א מה' מעילה שכתב וז"ל יש דברים שאדם נהנה בהן וכו' ויתכוין ליהנות וכו' עכ"ל, הרי דפסק דאין מעילה אלא רק בנתכוין ליהנות, והרי הגמ' בפסחים (דף ל"ג ע"א) אומרת מפורש דהמתעסק במעילה נמי מעל ולא די שרבינו לא הביא גמ' זו להלכה אלא שפסק להיפך וצריך עיון גדול:

נחזור לדברי התוס' דידן דמ"מ בפירוש הב' פירשו דמיירי כגון שציוה לחבירו ליטול ולאכול ונתחייב על ההגבהה, והנה בקדושין (דף מ"ג ע"א) כתבו שם התוס' ג"כ תירוץ זה, אלא דשם משמע מדבריהם דאפי' אם לא א"ל טול אלא סתם אכול נמי מדאגביה קנייה ומעל וכאן משמע מדבריהם דדוקא אם א"ל טול ואכול קני משעת הגבהה אבל אכול סתמא לא קני עד האכילה, עוד הוסיפו שם התוס' דמיירי דהשליח לא ידע ועיין במהרש"א ופנ"י שם והקרן אורה כאן חולק על הפנ"י ולא ראיתי להאריך בזה, אכן עוד כתבו שם התוס' דנסתפק הר"י ז"ל באומר לשליח הושיט ידך לכד מלא שמן ותיהני מן הסיכה או שב על עורות של הקדש או התחמם בגיזי עולה אם מעל המשלח או השליח דהרי נהנה ולא היה הגבהה קודם עיי"ש, ולכאורה ספיקו בנתחמם בגזי עולה קשה לענ"ד דהרי בבכורות (דף כ"ה) משמע דבגיזי עולה ליכא מעילה כלל, כמש"כ התוס' שם בד"ה שער בכור בע"מ שנשר דאפי' בעולה תמימה לא אסור הגיזה אלא מדרבנן, וכ"כ עוד התוס' בחולין (דף ל"ו ע"א) ולעיל במכילתין (דף י"ב ע"ב) ד"ה חלב המוקדשין, והרמב"ם בפ"א מה' מעילה ה"י פסק דבגיזת עולה איכא רק ספק מעילה ע"ש בכ"מ וגם הר"ש במס' ערלה (פ"ג מ"ג) כתב ג"כ כהתוס' דליכא מעילה בגיזי עולה ורק מדרבנן אסור וא"כ מאי מספקא ליה להר"י בזה, והמל"מ פ"ז מה' מעילה הביא ספיקו של הר"י ולא העיר עליו כלום ופלא שבעצמו הביא התוס' דחולין ודבכורות בפ"א מה' מעילה לדינא, ובאמת אדרבה יש ראיה גדולה לכאורה דבגיזי הקדש יש מעילה דהרי בפסחים (דף ל"ג ע"א) הנ"ל קאמר מר בריה דרבינא ה"ק וכו' תאמר במעילה שאם נתכוין לחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שמעל ע"ש ברש"י, הרי מפורש דיש מעילה בגיזי עולה והיא לכאורה תיובתא עצומה על התוס' והר"ש וגם על הרמב"ם וכבר עמדו על זה הרב מתן בסתר והמצפה איתן בפסחים שם ונשארו בצ"ע, והנלע"ד ליישב בדוחק לחומר הקושיא דכונת הש"ס בפסחים שם הוא על גיזי עולה שהתפיס לבדה"ב דעורה קדוש כמש"פ הרמב"ם פ"ה מה' מעה"ק הכ"א מקרא דעולת איש פרט לעולת הקדש, והוא מדאורייתא אליבא דכו"ע עיין זבחים (דף ק"ג) וכיון דעור קדוש בקדושת בדה"ב מה"ת ממילא גם גיזותיה קדוש לבדה"ב ומועלין בו, וכיון שכן י"ל דספיקו של הר"י נמי בתוס' קדושין שם נמי בהכי מיירי בגיזי עולה שהתפיסה לבדה"ב ושוב אין מחלוקת בזה לענין דינא בין הר"י לשאר פוסקים:

שוב מצאתי במצפה איתן בבכורות (דף כ"ה) שעמד שנית בזה על התוס' שם מסוגיא דפסחים, ותירץ וז"ל וי"ל דלא כתבו כן אלא בתלוש מתם ונעשה אחר כך בעל מום בשעת מעילה וכה"ג הוא מדרבנן ולא כשעדיין היא תמימה (ותירוץ זה לא נהירא לענ"ד שהרי התוס' מייתי ראיה מהא דתולש צמר מעולה תמימה ודו"ק, וכן הר"ש כתב פ"ג דערלה בזה"ל ושמא חד בתם וחד בבעל מום ותרווייהו דרבנן עכ"ל] עוד י"ל בריוח יותר דהך מילתא תליא בפלוגתא דלעיל (דף ט"ו) בדרש דקרא דתזבח ואכלת, דאיכא דדריש תזבח ולא גיזה ואיכא דדריש תזבח ואכלת איך לך בהן היתר אלא אכילה, דלמ"ד תזבח ולא גיזה אין איסור אלא במעשה הגזיזה אבל איסור הנאה של הגזיזה לא שמעינן, אבל למ"ד אין לך בהן היתר אלא משעת זביחה באכילה איכא למשמע שפיר גם איסור הנאה של הגיזה אפי' בפסולי המוקדשין מכ"ש בתמימין, ולפ"ז י"ל דסוגיא דפסחים אזלה למ"ד אין לך בהן היתר אלא אכילה והתוס' והר"ש אזלי אליבא דהלכתא דקיי"ל כמ"ד תזבח ולא גיזה עכ"ל, ואם שדבריו נכונים ע"ד הפלפול מ"מ עיקר הסברא בעניי לא ידענא דכיון דקיי"ל דעור העולה לכהן שייכה ואין בה שום קדושה לאחר זריקה ומחיים הרי העור היא של בעלים, כמבואר בזבחים (דף ק"ג) דאמרינן שם אלא אפי' למ"ד לא תפשי הנ"מ בשר אבל עור תפיש ופירש"י דעור דלאו ממון מזבח הוא וכהנים אכתי לא זכו בהו עכ"ל ע"ש, וא"כ למה יהיה מעילה בגיזתה כיון דגם העור מדינא היא חולין [ואיה"ש במקו"א אבאר דין עורות קדשי בכלל ואין כאן מקומו] ע"כ נ"ל יותר נכון דבפסחים שם מיירי שהתפיס עולה לבדה"ב כמש"כ לעיל:

ואחר הימים ראיתי במהרי"ט אלגזי בבכורות אות מ"ב שכתב וז"ל, ראיתי להתוס' חיצוניות שהביא הרב כו' על התוס' דידן שכתבו וז"ל משמע הכא דהגיזה מותרת וכו' והקשה ר"י דאמרינן נתכוין לחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה מעל, וי"ל דשאני עולה שמקדיש כולה היא וגיזותיה אבל בכור שהקדושה באה מאיליה גיזה רחמנא שריא עכ"ל, הרי לפנינו דהר"י הקשה קושיתנו מפסחים ותירץ בעצמו דבגיזי עולה באמת מועלין, וא"כ פשוט דהר"י בקדושין שם אזיל לשיטתיה ולכך מסתפק שפיר ספיקו, אבל כבר לא כיחדתי שאינני מבין למה יהיה מעילה בהגיזה אפי' בעולה כיון דהעור לאו דהקדש היא וצ"ע בזה, וגם מה שהביא שם המהרי"ט אלגזי בעצמו ראיה דהגיזה אסורה מר"פ ראשית הגז ע"ש יש לדחות בכמה אנפי ואין להאריך בזה כיון שהוא בעצמו כתב שיש לדחות, והעיקר בזה הוא דודאי מעשה הגזיזה בעצמה מכחשת בשר הבהמה לא גידול הצמר רק ענין הגזיזה, וכן משמע מהראשונים ז"ל, ודאי עבר אדאורייתא לא קתני על דרבנן קתני וע"ש במהרש"ל ובמהרש"א מש"כ על רש"י, וכן מוכח בש"ס שם ובזה ניחא הכל וקצרתי, וגם מש"כ מהרי"ט אלגזי שם שלא מצא הש"ס דנתחמם בגיזי עולה שהביא הר"י כבר תפסו עליו האחרונים שהרי היא גמ' מפורשת בפסחים כנ"ל, ועיין בדברי השעה"מ ברמב"ם פ"ה הלכה י"ז מה' ערכין ויש לפלפל בדבריו הרבה ע"פ דברינו לעיל אבל כאן אין מקום עוד להאריך בזה:

ובעיקר הספק של הר"י בתוס' קדושין הנ"ל יש לענ"ד מקום לפשוט מהש"ס דפסחים (דף ל"ג ע"א) דמר בריה דרבינא אמר ה"ק וכו' רב נחמן ב"י אמר ה"ק וכו', וכתב הפנ"י שם וז"ל ולכאורה יש לתמוה וכו' מ"מ אכתי איכא למילף מעילה בקו"ח משאר מצות כגון חלבים ועריות דאמרינן בהדיא בכריתות דאמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, ונ"ל ליישב דהתם טעמו בצדו שכן נהנה שטעם טעם איסור ממש בחלבים ועריות, משא"כ במעילה שנתכוין לחמם בגיזי תולין ונתחמם בגיזי עולה שלא נהנה כלל מאיסור של עולה טפי מאילו היה של חולין גרידא שאין בהן אלא שינוי השם בלבד וכו', מיהו רנב"י בסמוך נראה דלא ניחא ליה בהך אוקימתא מהאי טעמא דפרישית דבכה"ג בשאר מצות נמי חייב היכא דנהנה ומשו"ה מוקי לה בכה"ג שלא נתכוין ליהנות עכ"ל הפנ"י, וא"כ יש לומר דספיקו של הר"י תליא בשני האוקימתות דפסחים הנ"ל, אלא דלעיל השגתי על עיקר דברי הפנ"י ע"ש, ועיין בשו"ת הגאון ר"ע איגר ז"ל סי' ח' שכתב דכיון דכלאים איסורו הוא הנאת חימום הוה כמו חלבים ועריות דגם מפעסק חייב ודו"ק שקצרתי בזה מאוד:

ועתה נחזור לענינינו, דהיוצא לנו משיטת התוס' לעיל ד"ה ואומר וימעלו וכן לקמן ד"ה אקשיה רחמנא לתרומה דמעכו"ם ילפינן הוצאה מרשות לרשות בלא הנאה כלל דמעל, ומסוטה ילפינן דבהנאה מעל אף בלא הוצאה מרשות לרשות כגון גזבר אבל אם הוציא מרשות הקדש אף בלא שום הנאה חייב, אולם הרמב"ם חולק בזה על התוס' וס"ל דאפי' המוציא מרשות הקדש לרשות הדיוט חייב דוקא אם נהנה ובלא הנאה לא מעל, שהרי בפ"ו ה"ט מה' מעילה כתב וז"ל נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן מעל שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה עכ"ל, ויותר מפורש כתב בפיהמ"ש לקמן (דף כ' ע"א) וז"ל הנוטל שום דבר מן ההקדש ונתן לחבירו שניהם מעלו לפי שכל אחד משניהם נהנה ופגם זה נהנה בנתינת המתנה בטובת הנאה שבאה לו וכו' ובלן הוא בעל המרחץ וההנאה שהגיעתו והוא שיכנס למרחץ כל זמן שירצה ולא ימנענו עכ"ל, הרי מפורש שיטתו דאף במוציא מרשות לרשות בעינן הנאה דלא כשיטת התוס', ולשיטה זו אתי שפיר טפי לשון הברייתא שלפנינו יכול פגם ולא נהנה יהא חייב, דלשיטת התוס' קאי רק בלא שינוי רשות וכגון דא הו"ל לתנא לפרש דבריו, גם נצטרך לדחוק דהוה ילפינן מעכו"ם פגם בלא שינוי רשות ואע"ג דבעכו"ם איכא שינוי רשות הו"א אפגמא קפיד רחמנא וכל זה דוחק מבואר, אבל להרמב"ם אתיא כמין חומר דה"ק יכול פגם ולא נהנה בהוציא מרשות הקדש יהא חייב דהא ילפינן מעכו"ם דהוציא מרשות לרשות בלא הנאה, גם יתורץ לשיטת הרמב"ם קושית התוס' לקמן ד"ה אקשיה רחמנא לתרומה שהקשו הא מעכו"ם חומרא נמי ילפינן דעל הוצאה מרשות לרשות חייב גם בלא הנאה ולהרמב"ם אין קושיא זו, אך קשה לשיטת הרמב"ם מהא דנזכר בעה"ב ולא נזכר שליח דשליח חייב ואמאי הרי השליח לא נהנה כלל, ובחגיגה (דף יו"ד ע"ב) קאמר הש"ס דזהו נגד השכל דשליח יתחייב דשליח עניא מאי קעביד, ופריך רב אשי מאי קושיא מידי דהוה אמוציא מעות הקדש לחולין ומסיק דהכא שאני דלא הו"ל למידע ע"ש, ולשיטת הרמב"ם מאי דמיון הוא השליח למוציא מעות הקדש לחולין האי נהנה והאי לא נהנה, וע"כ לכאורה מכאן ראיה מכרעת לשיטת התוס' דבמוציא הקדש גם בלא הנאה מעל:

והנה כתב הרמב"ם בפ"ו ה"ה מה' מעילה וז"ל בהמת קדשי מזבח אינה כן אלא יש בה מועל אחר מועל וכו' וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו ויראה לי שדין המנחות והעופות והנסכים וכלי שרת כדין הבהמה שכולן קדוה"ג הן עכ"ל, וכתב השעה"מ שם ע"ז וז"ל הנה מסתימת דברי רבינו משמע דבקדשי מזבח וכלי שרת אפי' נתנה לחבירו בלתי שנהנה ממנו מעל משום הוצאה מרשות לרשות, והתוס' בקדושין (דף נ"ד ע"ב) ד"ה קרבן נראה שחולקין ע"ז שכתבו וז"ל, קרבן במה מחייב דלא היה מחייב בהוצאה אלא באכילה או בהנאת הגוף, וכונתם מבוארת דקשה להו מהא דאמרינן אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכ"ש אלמא בבהמה וכ"ש מעלו ואע"ג דלא נפקו לחולין, ואהא תירצו דלא היה חייב בהוצאה וכו' כלומר דהתם שאני שנהנו ששתו בכוס או רכבו על גבי הבהמה אבל בדרך הוצאה כיון דלא נפיק לחולין ולא אהנו מעשיו מאי קעביד דנחייבו קרבן, אך קשה מהתוספתא הובא בתוס' בב"מ (דף פ"ט ע"א) ד"ה וחבירו וז"ל ובעולה נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו, הרי דאע"ג דליכא הנאת הגוף אלא הוצאה גרידא אפ"ה כולן מעלו ודוחק לומר דבשנתנו כל אחד ואחד מיירי, ולדעת רבינו לא ידעתי מה יענה להא דקדושין הנ"ל וצ"ע עכ"ל השעה"מ שם, ולדברינו הקודמים הדברים יש להם פנים באופן זה דהנה כבר כתב הגאון הגדול ממינסק ז"ל בהגהותיו למשניות המכונים אור גדול במשניות הגדולים דווילנא פ"ה מ"ד דמכילתין וז"ל, ונראה לקיים כל דברי חז"ל דבאמת איכא הנאה גם בנותן לחבירו ולא נהנה בעצמו שהרי חבירו מחזיק לו טובה ואיכא טובת הנאה כדאיתא בב"מ (דף צ"ט ע"א) וכמש"כ הקרן אורה, אלא דלפי טובת הנאה היינו אם הטובת הנאה שוה פרוטה, אבל משום שינוי רשות חייב אפי' אין ההנאה שוה פרוטה, ובזה יתיישב הכל דבקדוה"ג בעינן דטובת הנאה יהיה שוה פרוטה ואו הוה כאוכל ונהנה מגופה מה שאין כן בקדושת דמים ובזה מתיישב הכל על נכון עכ"ל האור גדול, וביאור דבריו הוא דחפץ שטובת הנאת נתינתו לחבירו שוה פרוטה ע"כ החפץ עצמו שוה הרבה יותר מפרוטה, דאם הוא עצמו אינו שוה רק פרוטה טובת הנאה שלו א"א שיהא שו"פ כדאיתא בירושלמי קדושי (פ"ב ה"א) ר"י בעי ניחא אדם נותן שוה פרוטה על דינר שמא נותן שוה פרוטה על פרוטה ע"ש בק"ע, דאם כל המלוה היא פרוטה ומקדשה בהנאת מחילת המלוה אינה מקודשת דההנאה אינה שוה פרוטה דאין נותנין פרוטה שימחול לו פרוטה וכעין זה איתא בפ"ת לאבהע"ז סי' כ"ז ס"ק כ"ג בשם הטיב קדושין ע"ש, ולפ"ז בקדושת הגוף אין כאן מחלוקת בין הרמב"ם ובין התוס' בנתנו לחבירו דודאי לכו"ע קדוה"ג אינו יוצא לחולין ע"י מעילה, אלא דאם טובת הנאת הנתינה שו"פ הרי נהנה הנותן הנאת הגוף שו"פ ומעל לכו"ע ובזה מיירי התוספתא, ואם טובת ההנאה אינה שו"פ לכו"ע לא מעל הנותן שהרי הדבר בעצמו אינו יוצא לחולין בקדוה"ג, וכל הפלוגתא בין הרמב"ם להתוס' הוא בקדושת דמים, דלהרמב"ם אין חילוק בין קדוה"ג לקדושת דמים דאפי' בקדושת דמים אע"ג שהחפץ יוצא ע"י המעילה מרשות הקדש לא מעל עד שיהא בטובת הנאתה שו"פ, ולהתוס' כיון דבקדושת דמים יוצא החפץ לחולין אע"ג דטובת ההנאה אינה שו"פ כיון דהחפץ בעצמו שו"פ מעל דבהוצאה מרשות לרשות מעל לשיטתם בלא הנאה כלל, ועיין מש"כ לעיל ברש"י במכילתין רפ"ב ועוד יש לדבר בזה וכאן די בזה:

ולפי דברינו יש מקום ליישב הא דהקשינו לעיל על הרמב"ם דס"ל דבהוצאה מרשות הקדש כגון בקדושת דמים נמי בעינן הנאה, מהש"ס דחגיגה דהשליח מעל והרי איהו לא נהנה כלל וא"כ מאי פריך רב אשי מאי קושיא מידי דהוה אמוציא מעות הקדש לחולין, והקשינו מאי דמיון הוא האי נהנה והאי לא נהנה, אך לפי המבואר עתה אפשר דרב אשי פריך דנימא דבאמת השליח לא מעל עד שיהא טובת הנאה שיחזיק לו המשלח מה שעשה שליחותו שוה פרוטה וא"כ נהנה השליח בפרוטה עיין ברשב"א נדרים (דף ל"ד) מבואר שם דיש הנאת שליחות ששו"פ ודו"ק ומ"מ הוא דוחק מעט לענ"ד וכתבתיו לחומר הקושיא:

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה