תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר
חידושים למסכת מעילה · דף יח.
במשנה הערלה וכלה"כ מצטרפין זע"ז, והוסיף המפרש כדאמרינן גבי פגול ונותר עכ"ל, וכתב הבה"ז וז"ל ה"ה לכל איסורי אכילה שבתורה ילפינן בע"ז (דף ס"ו) מלא תאכל כל תועבה דמצטרפין לענין אכילה, ונראה דאפי' נבלת בהמה טמאה ונבלת בהמה טהורה לרב דאמר לעיל (דף ט"ז) דלענין אכילה לא מצטרפי לענין ללקות משום איסורא דלאו דנבלה אבל מ"מ מצטרפין משום לא תאכל כל תועבה וצ"ע לדינא עכ"ל וכ"כ באמת גם התוי"ט דכן איתא מפורש בירושלמי דערלה שם דמתניתין ר"מ היא דכל איסורין שבתורה מצטרפין משום לא תאכל כל תועבה, ומה שכתב הצ"ק על הבה"ז וז"ל ותמיה לי דאשתמיטתיה מש"כ התוס' בע"ז שם דלא ילפינן מל"ת כל תועבה דמצטרפין רק איסורין דמפורש האיסור בכל אחד לבדו אבל נבלת בהמה טמאה וטהורה דלא מפורש בכל אחד איסור לבדו רק איסור אחד לשניהם ל"ת כל נבלה לא ילפינן מל"ת כל תועבה דמצטרפין ללקות משום דהוה לאו שבכללות וכו' עכ"ל, ודבריו מרפסין איגרא דהרי צדק הבה"ז מאוד שהרי באמת יש לטמאה לאו דטומאה לחוד ולנבלה לאו דנבלה לחוד ודמי ממש לדברי התוס' בע"ז שם דמצטרפין שפיר משום לאו דל"ת כל תועבה ולא הוה לאו שבכללות ודברי הצ"ק כאן הנם פליאה גדולה, ומש"כ המפרש כדאמרינן גבי פגול ונותר היינו דאם הרוב מערלה חייב משום ערלה ואם הרוב מכה"כ חייב משום כלאה"כ כמו שפירש גבי פגול ונותר כ"כ הצ"ק והוא נכון. ודע דמירושלמי דערלה הנ"ל יש סתירה גלויה למש"כ התוס' בשבת (דף פ"ט ע"ב) דאין צריך קרא רק לר"ש אבל לרבנן בלא"ה כל האיסורין מצטרפין למלקות דלא פליגי אר"מ רק בב' מינים אבל ב' איסורין ומין אחד לא ובירושלמי הרי מפורש דמשנתינו רק ר"מ היא, ועיי"ש עוד בתוס' וקצרתי, והא דר"מ מצטרפין כל האיסורין זל"ז ס"ל משום לא תאכל כל תועבה היינו רק למלקות אבל לחטאת לא, דהרי בכריתות פרכינן משני מינים אין מצטרפין פשיטא משמע דליכא למ"ד דאיסורין חלוקין יצטרפו לחטאת, ולפי מה שנתבאר משנתינו דלא כהלכתא דרבנן הרי פליגי אר"מ ויש להאריך עוד הרבה אבל די בזה להעיר:
אכן בקצרה כיון שאין הלכה כמשנתינו לפ"מ שנתבאר, א"כ הרי פלא על הרע"ב במשניות רפ"ב דערלה דפסק כמשנתינו ע"ש, וע"כ לומר דהא דפסק כמשנתינו הוא לפי פי' הב' שהוא פיהמ"ש להרמב"ם ל דמשנתינו לענין לאסור התערובות מיירי, ובהא הלכה כת"ק דמצטרפין ובעינן ששים נגד הכל בזה דומה מעט לצירוף נבלות לענין טומאה, אבל לפי' הראשון שהוא של ש"ס דילן דלענין מלקות איירי הלכה כר"ש דאין מצטרפין וכ"כ הרב מתן בסתר בשם החק נתן, וקמסייע מהרמב"ם דפסק בפט"ו מה' מאא"ס הי"ד דמצטרפין לענין תערובות ולענין מלקות פסק שם בפ"ד הט"ז ובפי"ד ה"ה דכל האיסורין שבתורה אין מצטרפין, ועיין בתוס' שבת (דף ע"א) ד"ה משני מינים ושם (דף פ"ט ע"ב) ד"ה אסורין ומצטרפין הנ"ל ובזבחים (דף ע"ח פ"א) ד"ה הפגול ובר"ש ערלה פ"ב משנה י"א, והנה הרמב"ם בפ"ד מה' מאא"ס פוסק דאע"ג דאין איסורין מצטרפין למלקות מ"מ נבלה וטרפה מצטרפין, ונושאי כליו לא הערו מקורו והמגדול עוז כתב וז"ל וכן בהמה טמאה עד תחילת נבלה היא במס' מעילה פרק קדמ"ז דף ט"ז עכ"ל, ולפנינו בגמ' אין לזה זכר שיהא נבלה וטריפה מצטרפין בכל הפרק הזה, ונראה דמקורו הוא מהספרי פ' ראה סי' ק' דשם איתא לא תאכלו כל נבלה אין לי אלא נבלה טריפה מנין ת"ל כל נבלה עכ"ל הספרי, ור"ל דהוה מצי למיכתב נבלה וכתיב כל נבלה להורות דתחילת הנבלה שהיא הטריפה נמי בכלל לאו זה ומשו"ה מצטרפין דאתי בלאו אחד, והג"מ מלבי"ם ז"ל בפירושו שם עזב את הפשט הפשוט כאן והלך במח"כ בדרך רחוקה מהפשט, ולענין איסורין מבטלין זא"ז עיין באו"ה כלל כ"ז דין יו"ד ובתוס' זבחים (דף ע"ח) ד"ה הפגול והנותר ובשו"ת שבסוף ספר אבני מילואים להקצות סי' ד' ודו"ק:
שם בגמ' ומי צריך ר"ש לצרופי וכו' פשוט דקושית הגמ' כאן היא רק. אליבא דר' ירמיה משמיה דר"ל במכות (י"ז ע"א) דר"ש מחייב גם אקמח בכל שהוא, אבל לרב ביבי שם משמיה דר"ל דר"ש אינו מחייב בכ"ש רק בחטה מפני שהיא כברייתה אבל קמח או פת ויין ודכותם דאינם כברייתם גם לר"ש בעינן שיעור גם למלקות מתניתין אתיא כפשטה, דכל מחלוקת ר"ש ארבנן היא רק דס"ל דבריה שאינה נשמה נמי חשובה בריה, ובזה תירצתי מכבר קושית הפליתי ותוס' הגאון רע"א במשניות פ"ג דמכות על התוס' דחולין (דף צ"ו סע"א) שהקשו דלר"ש יאסרו תרומה וערלה וכלאים את תערובתן בכ"ש ע"ש והקשו הגאונים דילמא לר"ש דס"ל כ"ש למכות אין חשיבות בריה בעולם כלל ע"ש בדבריהם, וכתבתי לתרץ בפשוטו דקושית התוס' בחולין שם היא אליבא דרב ביבי דס"ל דגם לר"ש בריה חשובה היא, וא"ת דלפ"ז מנ"ל להתוס' כאן ד"ה תני אין צריכין לצרף להקשות מהא דע"ז ולחדש דע"י תערובות מודה ר"ש דבעינן שיעור נימא דהש"ס דע"ז אזלה אליבא דרב ביבי וסוגיא דידן אליבא דר' ירמיה, י"ל משום דשם במכות תניא כוותיה דר' ירמיה וגם סתמא דש"ס כשבועות (דף כ"א ע"ב) כר' ירמיה אזלה, משו"ה דוחק הוא לומר דסתמא דגמ' בע"ז שם אליבא דרב ביבי אזלה ודו"ק בזה היטב:
ודע דכבר העליתי בספרי תקנת השבים סי' נ"ח דגם לענין מעילה דקיי"ל הזיד במעילה לוקה נמי ס"ל לר"ש דלוקה בכ"ש ולא בעינן שיעור פרוטה, רק לענין קרבן מעילה בשוגג בעינן שיעור פרוטה [אף דלכאורה כיון דטעמיה דר"ש הוא משום דאחשביה כמו שיתבאר לקמן בתוס' ד"ה תני ובמעילה דתליא בשו"פ לא שייך אחשביה כמש"כ הר"ן בקידושין דאינה יכולה לומר לדידי שוה לי פרוטה על פחות משו"פ ע"ש] ומשו"ה יש סברא בשבועות (דף כ"א ע"ב) שם דר"ע ס"ל כר"ש בכל התורה כולה אף דאיהו בעצמו קאמר בכריתות (דף ט"ו) דקיי"ל צירף את המעילה לזמן מרובה ור"ש עצמו קאמר שם כן משמיה דר"ע, ושם בספרי ביארתי זה ככל הצורך וכאן הנני מקצר:
בתוס' ד"ה תני אין צריכין לצרף וכו' והש"ס קיצר הלשון ולא הביא רק קצת חן המשנה עכ"ל, בתוס' בכורות (דף כ"ז ע"ב) ד"ה וכי הזאה וכו' כתבו בזה במעט יותר אריכות וכתבו דרק כשמביא הש"ס משנה מסדרי זרעים וטהרות דרכו לקצר ולהאריך כפי הצורך. אך במנחות (דף יו"ד ע"ב) ד"ה והרי זריקה כתבו דדרך הש"ס בכל מקום לקצר המשניות ובזבחים (דף כ"ד ע"ב) כתבו כבמנחות ועיין גם בשמ"ק לכתובות (דף מ"ח ע"ב) ד"ה איתיביה ר"ה:
באו"ד וא"ת מאי צירוף בעי התם הא אית ליה כ"ש למלקות וי"ל דהיינו דוקא כשהאיסור בעין ואכלו אבל התם מיירי כשהוא בתערובות וכו' עכ"ל, הנה כן כתבו התוס' גם בע"ז (דף ס"ח) ובנזיר (דף ל"ו ע"ב) וז"ל התוס' בנזיר שם, ועוד תירץ נ"ע דשפיר אצטריך משרת לצירוף דהא דקאמר כ"ש היינו כשהוא בעינא אבל כשהוא מעורב לא ס"ד למיסר וכה"ג אמר אביי במנחות (דף נ"ח) ברייתא אין לי וכו' דבתר דמרבינן מקרא מקצתו דהיינו חצי זית מצריך קרא לעירובו עכ"ל, ומ"מ פריך כאן הש"ס שפיר ומי בעי ר"ש צירוף דדוחק לומר דמיירי בשכבר מעורב הערלה וכלה"כ בהיתר דהרי כל פרקין מיירי בצירוף ב' איסורין גרידא בלא תערובות היתר, והנה ידוע בבתי מדרשות הקושיא שהקשו רבים על דברי התוס' האלה מסוגיא דשבועות (דף כ"א ע"ב) דבעי התם למימר דר"ע בעלמא נמי כר"ש ס"ל דכל שהו למלקות, ופריך ת"ש ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד דכר"ש ס"ל למ"ל צירוף. ולדברי התוס' כאן דבתערובות מודה גם ר"ש דבעינן כזית מאי פריך הש"ס הא נזיר ששרה פתו ביין תערובות הוא ומשו"ה בעינן צירוף,, וכבר נאמרו ונשנו בקושיא זו תירוצים שונים עיין בנו"ב מהדו"ק בחיו"ד סי' צ"א ובאבני מילואים להקצוה"ח בשו"ת שבסוף הספר סי' י"ג ובח"ס בחידושיו למס' ע"ז שם ובעוד אחרונים, ורבים התנבאו בסיגנון אחד לתרץ קושיא זו ע"פ מש"כ הריטב"א במכות שם בשם הרמ"ה דטעמיה דר"ש דכ"ש למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן בלבד הוא, כיון דמלקות ליכא רק במזיד א"כ כיון דאכל כל שהו במזיד אחשביה להכל שהו וחייב עליו אבל קרבן דאתי רק אשוגג ולא אמזיד לא שייך אחשביה כיון דהוא סבר שזה היתר משו"ה אינו חייב קרבן אלא בכזית עכ"ד (וזהו דלא כהתוס' שבועות (דף כ"א ע"ב) שכתבו דלר"ש קרבן תלוי בכרת וכרת לא הוה אלא בכזית ולסברת הרמ"ה כרת דבמזיד הוא נמי יתחייב בכל שהו אך י"ל דגם להרמ"ה עיקר תלוי בהתראה שכשקיבל ההתראה אחשביה להמשהו וזה שייך רק לענין מלקות דבעי התראה אבל כרת הרי לא בעי התראה ודו"ק] ולפי יסוד זה שפיר כתבו התוס' דבתערובות מודה ר"ש דבעינן כזית למלקות דהרי אין לנו ראיה דאחשביה כיון דעם ההיתר יש הרבה, אבל כ"ז אם עיקר התערובות מה שנתערב נעשה בשוגג או מאליו, אבל אם עירב בידים משהו איסור בהיתר ואכלו הרי חזינן דאחשביה את האיסור לערבו ולאכלו ואז באמת חייב לר"ש מלקות אכ"ש אפי' בתערובות, וא"כ התם נזיר ששרה פתו ביין ולשון ששרה משמע בידים במזיד וא"כ ודאי חייב לר"ש בכ"ש ופריך הש"ס בשבועות שם שפיר דלמ"ל צירוף והדברים מצד עצמם נכונים וכ"כ בסוף ספר חות דעת ליו"ד בסוף סימן ק"י ע"ש:
ויש לחקור לסברת הרמ"ה לריו"ח דס"ל בשבת (דף ס"ט) בשגג בכרת אף שהזיד בלאו חייב קרבן, אי חייב לר"ש באופן זה קרבן הואיל ואחשביה, שהרי הזיד בלאו או נימא דכיון דאילו הוה ידע שיש בו כרת לא הוה אכיל ליה לא מיקרי חשיבות לענין כרת וקרבן, אולם יש לפשוט ספק זה מסוגיא זו דשבועות גופה דרצה הש"ס שם לומר דר"ע כר"ש ס"ל דכל שהו למלקות בכל התורה, וכתב שם רש"י דאף דר"ע שם בשבועה לקרבן שבועת ביטוי איירי והרי מודה ר"ש דלקרבן בעי כזית, מ"מ בשבועה דתליא באמירתו הואיל ואכילה בכ"ש גם קרבן מחייב בכ"ש, והתוס' שם כתבו בד"ה ולא אמרו דהואיל ובשבועה ליכא כרת רק לאו הכל תלוי בלאו וכיון דישנו בלאו ישנו גם בקרבן, ולהרמ"ה דכל טעמיה דר"ש:
הוא משום דאחשביה להכ"ש במזיד ולקרבן דבא אשוגג לא אחשביה, א"כ גם בשבועה דאינו חייב קרבן רק אשוגג ליבעי כזית גם לר"ש והיא קושיא עצומה, אלא ע"כ דלר"ש אם שגג בכרת והזיד בלאו הואיל ואכלו אחשביה גם לענין קרבן, ולפ"ז גם לענין שבועת ביטוי אשכחנא פתרא לדינו של ר"ע דיתחייב קרבן אכ"ש בשגג בלאו והזיד באיסור עשה כמש"כ התוס' בשבת (דף ס"ט) ד"ה הא מני וכן כתבו בשבועות (דף כ"ו ע"ב) ד"ה אפי' תימא, ושפיר מתחייב קרבן לר"ש ור"ע אי ס"ל כר"ש דהרי מ"מ אחשביה שידע שעשה יש בזה עכ"פ, אלא דאם נימא כמש"כ לעיל דאחשביה לא שייך אלא כשיש התראה וקיבל ההתראה א"כ לא שייך אחשביה באיסור עשה דהתראה ליכא וקצרתי:
ומ"מ אע"פ שאין לנו סתירה מהש"ס דשבועות למש"כ התוס' כאן ושם דבתערובות מודה ר"ש דבעינן כזית, יש לנו סתירה מפורשת לכאורה לדבריהם מירושלמי דפסחים (פ"ג ה"א) דתני על חמץ ברור חייב כרת ועל עירובו סופג את הארבעים, ושקיל וטרי שם ומסיק תפתר שיש בו חמץ ואין בו כזית כר"ש דר"ש אמר כל שהו למלקות עכ"ל הירושלמי, וכאן לא שייך תירוץ הנו"ב ולא תירוץ האבני מילואים, דהרי כאן מבואר דגם בחמץ ס"ל לר"ש דחייב בכל שהו גם בתערובות, וגם סברת הרמ"ה נסתרת מירושלמי זה דממנ"פ במאי איירי הירושלמי אי בתערובות דממילא דלא אחשביה א"כ למה יתחייב בתערובות גם מלקות הרי בתערובות מודה ר"ש דבעי כזית לדעת התוס' ואי בעירב במזיד ואחשביה כרת נמי יתחייב. אלא ע"כ מוכח מהירושלמי דלר"ש חייב מלקות אכ"ש אפי' בתערובות ואפי' לא אחשביה, ורק מכרת וקרבן פטור עד שיהא כזית, ומה שהביאו התוס' ראיה דר"ש מודה דבתערובות בעינן כזית, דאל"כ למ"ל קרא להיתר מצטרף לאיסור עכ"ל כאן, וביותר ביאור כתבו בנזיר (דף ל"ח) וז"ל שם בקצרה דהרי לטעם כעיקר לא בעי משרת אליבא דר"ש דתיפק ליה מגיעולי עכו"ם דאיהו הא ס"ל שאין זה חידוש. דהא ר"ש ס"ל בע"ז (דף מ"ז) לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, וע"כ לר"ש אתי קרא דמשרת להיתר מצטרף לאיסור ותקשה לר"ש צירוף למ"ל הא ס"ל כ"ש למלקות אלא ע"כ דבתערובות מודה עכת"ד והיא באמת ראיה עצומה:
נראה דלדעת הירושלמי אין זה תיובתא. די"ל דלעולם לר"ש אתי משרת לטעם כעיקר ומגיעולי עכו"ם לא הוה ידעינן טעם כעיקר אליבא דר"ש. דהנה לא מבעיא לשיטת הפוסקים דס"ל דאין לוקין על טעם כעיקר והתוס' בחולין (דף צ"ט ע"א) ובע"ז (דף ס"ז ע"ב) הביאו שיטה זו בשם הר"י מאורלאייניש, דקשה לשיטה זו מאי פריך הש"ס בנזיר על רבנן דלמ"ל משרת לטעם כעיקר תיפק ליה מגיעולי מדין, דהא מגיעולי מדין לא הוה לקי דלא הוה רק לאו הבא מכלל עשה ומשו"ה בעינן קרא דמשרת דהוה לאו גמור, וע"כ צ"ל דעיקר קושית הש"ס אהא דאמרי ומכאן אתה דן לכל התורה מקו"ח ומקו"ח הרי גם כן אין לוקין אף אי ילפינן מנזיר דהא אין עונשין מה"ד, (וצ"ל דס"ל להנך פוסקים דגם באיכא לאו הבא מכלל עשה נמי אין לוקין מה"ד דלא כהרב המגיד בפ"ב מה' מאא"ס ה"א ע"ש] ולפ"ז ודאי דממילא אין קושיא לר"ש כלל למ"ל משרת, דהא י"ל דאצטריך משרת לנזיר גופא לענין מלקות דמגיעולי מדין לא הוה ידעינן דלקי אבל משרת הוא לאו גמור ולקי, אנא אפי' להפוסקים דקיימו בשיטת ר"ת שם דלוקין על כל טעם כעיקר דאמרינן אהדריה קרא לאיסורא קמא כדאיתא בתוס' חולין וע"ז שם. מ"מ מקום יש בראש להניח הנחה אחת ועמה תתיישב קושית התוס', דהנה התוס' בפסחים (דף מ"ז ע"ב) הביאו דהר"ר יוסף הקשה דנזיר דקיל מכל שאר איסורין מנ"ל גביה דטעם כעיקר, ותירץ דגם במדין היו מגעילין הכלים הבלועין מיין שאסור לנזיר עייש"ה, ויש מקום לומר דהפוסקים הנ"ל דס"ל דלוקין על טעם כעיקר לא ס"ל תירוצו של הר"ר יוסף דגם נזיר נוכל למילף מגיעולי מדין שהיו מגעילין כליהם מיין, דהרי לפי המבואר בתוס' נדה ודף ל"ב ע"א) ד"ה ר"מ היא וכו' דמבואר מדבריהם דס"ל דר"מ חייש למיעוטא מדאורייתא, דלא כשיטת התוס' בחולין (דף י"ב) דר"מ לא חייש למיעוטא רק מדרבנן, והרי גם הרשב"א בחידושיו לחולין שם ס"ל דלר"מ חיישינן למיעוטא מן התורה ולכן נדחק שם אהא דלא פרכינן לר"מ מבשר תאוה די"ל דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר עיי"ש, והנה הר"ן בע"ז (דף כ"ט) הקשה דלמ"ל לאסור סתם יינם משום גזרת בנותיהן תיפק ליה שיש לאסור משום גזרת יין נסך גמור ותירץ דיין שנתנסך לע"ז מיעוטא הוא ולא חיישינן למיעוטא, והרמב"ן היה מוסיף בה עוד דברים דלשמא נתנסך לעכו"ם לא חיישינן דא"כ לא הוה מזבין ליה עכו"ם עכ"ל הר"ן, וא"כ לפי המבואר בתוס' מכות (דף ז' ע"א) ובכורות (דף כ') דגם ר"ע ס"ל כר"מ דחיישינן למיעוטא א"כ אזדי ליה תירוץ הר"ר יוסף די"ל דשם הצריכו להגעיל מחשש יין נסך גמור דהתם בגיעולי מדין הרי ליכא סברת הרמב"ן דא"כ לא הוה העכו"ם מזבין לה דהרי ישראל לקחו מהם בע"כ בחזקת מלחמה, ואי משום דהוה מיעוטא כתירוץ הר"ן הא ר"ע חייש למיעוטא ונשארה קושית הר"ר יוסף ז"ל, והר"ר יוסף בעצמו אפשר דס"ל כשיטת התוס' בחולין דמאן דחייש למיעוטא מדרבנן הוא דחייש ולא מה"ת וע"כ דהיה הגיעול משום יין היתר משום נזיר, אבל להסוברים דמאן דחייש למיעוטא מדאורייתא הוא דחייש קשה, אכן באמת בעיקר קושית הר"ר יוסף י"ל דהנה לכאורה קשה אף לפי גירסת רש"י ותוס' דלא גרסי בדברי ריו"ח וכל, ולא מחלקי בין לישנא דכל לבין לישנא דוכל, הא עכ"פ ר"ע ודאי דריש כל וא"כ מאי פריך ור"ע טעם כעיקר מנ"ל והא שפיר י"ל דר"ע דריש טעם כעיקר ממשרת והיתר מצטרף לאיסור יליף מכל, וע"כ לומר דבאמת אין הקושיא דמנ"ל לר"ע בנזיר גופא טעם כעיקר, אלא דהכי פריך כיון דחזינן דר"ע ס"ל בכל האיסורין אין היתר מצטרף לאיסור ובנזיר היתר מצטרף לאיסור, ושאר איסורים לא ילפינן מנזיר יהיה מאיזה טעם שיהיה, א"כ טעם כעיקר בשאר איסורין מנ"ל וע"ש דזהו ודאי מוכח דר"ע אית ליה טעם כעיקר בשאר איסורין, וע"ז שפיר משני דבשאר איסורין יליף מבשר בחלב או מגיעולי מדין, ואחרי שזכינו לזה ממילא לא קשה קושית הר"ר יוסף דמצינו למימר דבנזיר גופא שפיר ידעינן טעם כעיקר מכל דדרשינן ליה ודו"ק, וא"כ גם לר"ש לא קשה מידי די"ל לר"ש אצטריך משרת לטעם כעיקר בנזיר גופא דלא ידעינן ליה מגיעולי עכו"ם משום דנזיר קיל הוא משאר איסורין, ודו"ק בזה היטב שקצרתי כאן מאוד לפי שכל ענין היתר מצטרף לאיסור אין כאן עיקר מקומו ובא כאן רק אגב גררא אליבא דר"ש אבל המעיין יראה שהדברים נכונים, וסוף דברי התוס' כאן עיין בהגהות שמ"ק שהוא מאיר את העינים בהגהותיו
במשנה הבגד והשק וכו' אר"ש מה טעם הואיל וה ראוין לטמא מושב, בשבת סוף פרק כל גדול פריך הש"ס על ריב"ח ממשנתינו דדוקא משום דראוין לטמא מושב הא לאו הכי לא מצטרפי כיון דלא שוו בשיעוריהן וכמו שאמר ר' יהושע לעיל (דף י"ז ע"א) הכלל בזה. ואף דביארנו לעיל מש"ס דיומא דרבנן פליגי על ר' יהושע בהאי כללא דאין שיעורן שוה וא"כ מאי פריך שם דילמא ריב"ח כרבנן דר' יהושע ס"ל, אפשר לומר דכיון דמ"מ הלכה כר' יהושע כמו שכתבנו שם לא בעי הש"ס לאוקמי הא דריב"ח דלא כהלכתא, והנה התוי"ט כאן הקשה דמה יועיל הא דשוו לענין מושב הא לעיל בכללא דר' יהושע אע"ג דשוו בטומאתן מ"מ אם לא שווין הן בשיעורן לא מצטרפי, אלמא דלא מהני השיווי לחד מילתא לחוד שיועיל לצרף, אולם בלאו"ה קשה להיפך למה לא יצטרף הבגד עם השק וכי בשביל שהבגד הוא חשוב יותר מהשק דאפי' שלשה על שלשה ממנו מטמא לא יצטרף משו"ה לשק הגרוע, ובשלמא בכללו דר' יהושע באין שיעורן שוה כבשר המת והשרץ או הרקב כיון דהאי שיעוריה לחוד והאי שיעוריה לחוד שפיר לא מצטרפי, אבל הכא דרק משום חשיבותא הוא מפני מה לא ישלים דבר החשוב לדבר הגרוע ממנו, וכן יש לדקדק נמי בסוף פ' כלל גדול שם בתבן ועצה דתבן חזי גם לפרה ועצה לא חזי אלא לגמל ואמאי לא יצטרף תבן לעצה לשיעור דמלא פי גמל כיון דתבן חזי לגמל ג"כ אלא משום דחזי נמי לפרה החמירו בשיעורו ועיין בתוס' שם, וצ"ל דבגד ועור אין חיבורן חיבור טוב כיון דאין תשמישן שוה ואינן מתאחין יפה הלכך אי לאו דשוו לדבר אחד עכ"פ לא הוו מצטרפי אבל כיון דשווין עכ"פ משו"ה מצטרפין ומיושב גם קושית התוי"ט, וכן צ"ל בתבן ועצה דתבן אינו עומד כלל לגמל, ועיין רש"י ותוס' ובמהר"ם לובלין שם בהא דאיתא שם הואיל וראוי לטלאי ע"ג חמור וברש"י שם גבי עמיר ועשבים ודו"ק קרן אורה:
בגמ' תנא קיצע מכולן ג' ועשה מהן בגד ולמושב טפח ולאחיזה כל שהוא וכו', פי' מכולן או מבגד או משק או מעור ואולי גם ממפץ בכלל, ודעת הרמב"ם דהאי כל שהוא היינו מ"מ עכ"פ לא פחות משלש על שלש והראב"ד חולק עליו בזה, ויש להבין למה סגי כאן למושב טפח הרי בבעי למושב זב לכו"ע בעינן חמשה טפחים ואם מיעטן משיעור זה טהור כדאיתא בחולין (דף קכ"ד ע"ב וקכ"ה ע"א) ואולי דמיירי שהיה מתחילה מושב זב, אבל גירסת הערוך בחולין שם דבעי לה למושב זג דהיינו לתקן כסא של עור ע"ש, ועיין בתפא"י על משניות (פ"כ מ"ז) דכלים ובהגהות מראה כהן בעירובין (דף יו"ד) שוב ראיתי בשמ"ק כאן מה שמביא בשם הרא"ש ובשם הגליון ובשם פי' לא נודע למי ורואה אני שבכלל דבריו דברי, ועיין רש"י ורגמ"ה כאן וברש"י בשבת (דף כ"ח ע"א) ובמל"מ פ' כ"ג מה' כלים ה"ד ובחידושי אהבת איתן כאן במשניות החדשים דווילנא והנני מקצר בכל זה, גם בכל הפרק הזה הנה הרב קרן אורה העמיק לברר בדיני צירוף להלכה והאריך והרחיב בפסקי הרמב"ם בענינים האלה בדברים ישרים כדרכו בקודש, ואני עני לא באתי רק לפרש סוגית הש"ס כיד ה' הטובה עלי ובעזרתו נשלם העתקת פרק ד', ותפלתי להבא הושיעני ה', תשמיעני ששון ושממה תגלנה עצמות דכית אמן, והנני מעיר במה דפירש"י כאן דיבור המתחיל לאחיזה וכו' ופירש טולה אריגה, דבסנהדרין (דף צ"ה ע"א) פירש"י נוולה טוה ואין להאריך בזה:
פרק חמישי
בגמ' אמר רבא בלבוש מציעא ומלמלא, עיין פירש"י ותוס' אבל בפיהמ"ש להרמב"ם ז"ל נראה דמפרש דלבוש מציעא ומלמלא אין בו פגם כלל, ומשו"ה מחייב ר"ע אע"פ שלא פגם ורבנן ס"ל כיון דסתם בגדים אורחייהו לאפגומי אע"ג שלבש בדרך שלא נפגם לא מעל עד שיפגום. דבעינן דוקא דבר שאין דרכו לפגום כגון קטלא וטבעת וכוס של זהב בהנך הוא דמועלין בלא פגם, ובזה מתורץ קושית התוס' ועיין מש"כ בתוס' ד"ה במאי קמפלגי:
ברש"י במשנה ד"ה או ששתתה בכוס של זהב וכו' כל הני אין בהם פגם שאין נפגמים בכך עכ"ל, דקדק לומר אין נפגמים בכך וכ"ה בפי' רגמ"ה משום דלקמן בגמ' דדהבא נמי בר אפגומי הוא כשרמיין אותם ואין שומרן כראוי או לזמן מרובה מאוד, אלא דלא פגים בכך כלומר בלבישה כדרך העולם, והא דנקט לשון נקבה בשלמא בקטלא וטבעת הן תכשיטי נשים וכשלובשן גבר עובר משום לא ילבש גבר שמלת אשה אבל בכוס של זהב הרי גם אנשים שותין בכוס של זהב, וכתב הרב שושנים לדוד משום דעיקר דין מעילה דנהנה ולא פגם מסוטה ילפינן כדאיתא בגמ' בסמוך להכי תני בתכשיטי זהב ובכוס של זהב לשון נקבה כדאיתא בגמ' דסוטה (דף ח' ע"ב ט' ע"א) היא השקתה את הנואף בכוס של זהב וכו' היא קשטה עצמה וכו' לרמז על עיקר הילפותא:
ועיין בכתובות דף ס"ז ע"א ובתוס' שם:
בתוס' ד"ה במאי קמפלגי וכו' יש כאן בדיבור זה טעותי הדפוס רבים כמו שהעירו המגיהים ובשמ"ק הגיה כ"כ עד שכמעט פנים חדשות באו לכאן, ולדינא מלשון המשנה כיצד לבש בחלוק כיסה בטלית משמע דהלכה כר"ע דלבוש מציעא ומלמלא לאו בר אפגומי הוא וסתמא כר"ע, אבל מרישא נתנה קטלא בצוארה וכו' משמע דדוקא הני אבל לבוש מציעא ומלמלא לא מעל עד שיפגום והוה סתירה מרישא לסיפא וע"כ חדא לאו דוקא וליכא למשמע מינה, והדרינן להכלל דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו. וכן משמע מהרמב"ם דכתב וסתם דכל הבגדים דין דבר שיש לו פגם יש להם ולא מעל עד שיפגום ודע דבגד הנאתו וביעורו שוה קו"ח מבהמה למלאכה עיין בתוס' בכורות דף י"ב ע"ב סד"ה ודאי ודו"ק ועיין בתפא"י במשניות כאן:
שם בגמ' ת"ר נפש וכו' אין מעל אלא שינוי, רש"י בחומש העתיק אין מעילה בכל מקום אלא שינוי, והקשה הרא"ם ממעילה דאשם גזלות ועשק שכר שכיר דאינו מוציא מרשות לרשות ומוכח מזה דהנכון כגירסת הש"ס וה"פ אין מעילה דהכא אלא שינוי, והגור אריה תירץ דכיון דהכופר במלוה אין שביעית משמטתו נמצא דבכפירתו נשתנה, וזה א"ש להרמב"ם אבל להראב"ד בפ"ט ה"ב מה' שמיטה שכתב דזהו דוקא אם פטרוהו בי"ד ע"י שבועתו א"נ ע"י מעשה בי"ד א"כ אין ראיה דהכפירה בעצמה היא שינוי, ועיקר קושית הרא"ם היא מהלואה ועושק אבל מפקדון גזל ואבדה לא קשה דכיון דכל היכא דאיתנהו ברשות מרייהו קיימא לענין כמה דברים והוא מחזיקן לשלו ואינו משיב לו אין לך שינוי גדול מזה, אבל הלואה דמלוה להוצאה נתנה ומכ"ש שכר שכיר ודאי דאין כאן שינוי רשות, וא"כ אפשר ליישב גם זה ע"פ מה דאמרינן בב"מ (דף מ"ח ע"א) כגון שייחד לו כלי להלואתו ולעשקו א"כ הו"ל דומיא דפקדון וגזל ואבדה, ואע"ג דהרשב"א והרמב"ן הובאו בשמ"ק שם ס"ל דלדינא לא בעינן ייחוד כלי וכן הרמב"ם לא הזכיר ייחוד כלי, אבל רש"י אזיל לשיטתיה וכ"כ התוס' שם דבעינן ייחוד כלי והוה שינוי רשות וכאן השינוי יש במה שע"י מטילה יוצא הדבר לחולין ואין בו מועל אחר מועל וכ"כ להדיא ברש"י ערכין דף כ"א ע"א ד"ה נפיק ליה וכו' ע"ש ודו"ק: