אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה) חידושים למסכת מעילה › דף יז:

תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר

חידושים למסכת מעילה · דף יז:

דף יז.

גמ' בכה ר"ש ואמר וכו', יש לדקדק למה בכה ר"ש ולא בכה ראב"י, וי"ל בפשוטו משום דעיקר הנס היה ע"י ר"ש דברתיה דקיסר נשתגעה ע"י בן תמליון וצעקה הביאו לי את רשב"י, אך ע"ד החידוד י"ל דראב"י לא בכה דס"ל שאין מלאך יכול לבוא לרומי משום טומאת ארץ העמים וגם אויר אה"ע טמא כמו שהיה גם במצרים שאמרו המלאכים שא"א לעבור במצרים שהאויר סמא מה לכהן בבה"ק, אבל רשב"י לשיטתיה דס"ל בב"מ (דף קי"ד) ואליהו פסק כוותיה שם דקברי עכו"ם אינן מטמאין באהל ובשבת (דף ט"ו) כתבו התוס' דלמ"ד קברי עכו"ם אין מטמא באהל ס"ל דארץ העמים על גושה גזרו ועל אוירה לא גזרו וא"כ הרי יכול מלאך להתגלות באויר לכך בכה, אבל ראב"י ס"ל כשיטת ר' יוסי אביו דס"ל בכלאים (פ"ח מ"ה) דאפי' אדני השדה שיש להם רק פני אדם מטמאין באהל ובספרא פ' שמיני אקרא דנפש החיה איתא לרבות את הסרני וכתב הערוך היא חית הים מחצייה ולמעלה דמות אשה (ועיין בכורות (דף ח' ע"א) הדולפנין בני ימא) ואיתא שם עוד בספרא על דעתיה דר' יוסי בר חנינא מטמאות באהל כאדם, וכתב ע"ז הגאון מלבי"ם ז"ל בהתורה והמצוה דר' יוסי לשיטתיה דאדני השדה נמי מטמא באהל, ודבריו לכאורה תמוהין דהרי סתם ר' יוסי הוא ר' יוסי בן חלפתא ובספרא שם הוא ר' יוסי ב"ר חנינא אך בירושלמי בכלאים מפרש ריב"ח טעמיה דר' יוסי סתמא משום דכתיב ע"פ השדה לרבות אדם השדה משמע דכוותיה ס"ל וא"כ שפיר י"ל דריב"ח אזיל לשיטתיה בזה] ומכ"ש דקברי עכו"ם מטמאין באהל משו"ה לא היה יכול הנס לבוא ברומי ע"י מלאך מפני שטומאה ארץ העמים באוירה נמי איתא והא שנתגלו המלאכים להגר ג"כ בארץ העמים הרי מבואר בקרא שהיה במדבר ועל העין, ותנן כאהלות (פרק י"ח) עשרה מקומות אין בהם משום מדורי עכו"ם וכו' אהלי ערביים וכו' ופי' הרע"ב לפי שנוסעים ממקום למקום לא רצו להחזיק בהן טומאה ומכ"ש במדבר שאין בה דיורין תמידים במקום אחר דודאי אין בהן טומאת ארץ העמים משא"כ רומי המיושבת והיא מטריפולין א"א למלאך להתגלות בה ומשו"ה לא בכה ר' אלעזר כ"ר יוסי דלסיטפיה דס"ל כאביו לא היה מלאך יכול לבוא שם ואין זה מפני קוטן מדרגתם כ"כ הג"מ ר' יהושע אייזיק בעל עמק יהושע זצ"לנ ואיך היה מופר להם אז להשתמש בשד עיין בב"י יו"ד סי' קע"ט בשם הרמב"ן בשו ת:

ואני מוסיף דבזה הבנתי בעזה"י הא דאיתר בזוהר פ' ירא (דף ק"א דפוס ווילנא) אמר ר' שמעון ודאי כחיזו דמלאכין חזי להון וכו' פא חזי ועברתי בארץ מצרים אני ה' וכי כמה שלוחין ומלאכין אית ליה להקב"ה, אלא בגין דאינהו לא ידעי בין טיפה דבוכרא לההוא דלא בוכרא בר קוב"ה לחודיה וכו' עכ"ל, ולהלן שם (פ' וירא דף קי"ז בדפוס הנ"ל איתא תניא אמר ר' יוסי כל מה שעושה הקב"ה אינו צריך לעשות אלא בדיבור דכיון דאמר ממקום קדושתו יהא כך מיד נעשה וכו' דא"ר יהודא מאי דכתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך וכו' וכי לא היה להקב"ה מלאך או שליח לשגר לעשות נקמה במצרים כמו שעשה באשור וכו' אלא וכו' אמר הקב"ה אומה זו של מצרים מזוהמת וחטונפת היא ואין ראוי לשגר מלאך וכו' אבל הקב"ה ממקום קדושתו אומר יהא כך ומיד נעשה עכ"ל מדרש הנעלם שם, הרי מפורש דפליגי בענין זה רשב"י ור' יוסי דר"ש ס"ל דהמלאך יכול לכוא לארץ הפמים ובמצרים לא היה הנקמה ע"י מלאך לפי שאינו יודע להבחין בין טיפה של בכור לאינה של בכור,. אבל בענין מעשה זו דרומי הרי היה יכול להיות לשיטתיה פ"י מלאך משו"ה בכה. אבל ר' יוסי ור' יהודא דס"ל דאין מלאך יכול לבוא למצרים מפני הטומאה הטינופת והזוהמא ודאי דה"ה דאין מלאך יכול להתגלות ברומי, וידעו ר' יוסי ור"א בנו מראש שהנס לא יהיה ע"י מלאך להכי לא בכה ר"א ועיין במדרש רבה שמות סדר בא פ' י"ו בפסוק ועבר ה' לעוף את מצרים דיש אומרים פ"י מלאך וי"א הקב"ה בעצמו ויש לפלפל בזה וברוך חכם הרזים:

שם נזדמן לה מלאך שלשה פעמים. בב"ר פ' מ"ה איתא כמה מלאכים נודמנו לה ריב"ח אמר חמשה כל מקום שנאמר אמירה מלאך רבנן אמרי ארבפה כל מקום שנאמר מלאך עכ"ל המדרש, ורשכ"י דאמר שלשה לא חשיב רק מלאך הראשון והשלישי והרביעי אבל מלאך השני הוא עצמו מלאך הראשון ששאל אי מזה באת והיא ענתה מפני שרה גברתי אנכי בורחת ופנה לה המלאך הזה עצמו שובי אל גבירתך וכן משמע בקרא ולא הוו רק שלשה מלאכים והא דלהגר נשלחו כמה מלאכים לכל חד כדאית ליה ולא מצינו כן באבותינו הקדושים סרק מלאך אחר נשלח להם והוא אמר להם כל הנדרש כדמצינו באברהם אבינו ע"ה אחר העקידה, שמעתי בשם ר"ש גער זצ"ל שהענין הוא כך, דחנוני הפירות כשצריכין להביא סחורה לחנותם ממקומות הגדולים. החנוני הפשיר שוכר מגלה מיוחדת למענו ועליה הוא מביא כל מה דצריך, והפני שאינו יכול לשכור מגלה מיוחדת לפצמו הוא מבקש מהחנונים הגדולים להביא על עגלה שלהם מעט סחורה על העגלה שלהם ששכרו. ומובן מאיליו שאינו יכול לבקש שאחר יביא לו כל הסחורה הנדרש לחנותו שאין זה מגדר דרך ארץ. אלא הוא מבקש מחנוני זה שיביא לו דבר אחד וכן מהשני וכן מהשלישי כפי האפשר ובין כולם יובא לו כל הדרוש לו. וכן הדבר גם בענינינו דאבותינו הקדושים העשירים במעשים טובים כשהיה צורך להגיד להם איזה מנין מן השמים נשלח להם שליח מלאך מיוחד להם לבדם לכן אמר להם כל הדרוש להגיד למו, אבל הגר בהיותה עניה במעשים טובים ולא היתה ראויה לשלוח לה מלאך לצרכה רק כשהלך מלאך בסליחות אחרת נמסר לו שיגיד אגב אורתא גם להגר דברים אחדים, וכבר כתב הבחיי שליכות מלאך אחד עושה כמה שליחות, אבל הרי לא יוכל להתעכב לדבר עמה הרבה שצריך למהר ללכת בעיקר שליחותו שנשלח עליה, לכן נצרכה לכמה מלאכים שזה הגיד לה מעט דברים וזה מעט דברים עד שנשלם כל ענין הנצרך וההסבר יקר ונעלה:

שם והיינו דאמר ראב"י אני ראיתיה בעיר וכו', גם בשבת (דף ס"ג ע"ב) אמר ראב"י אני ראיתיו בעיר רומי וכתוב קודש לה' בשיטה אחת, ובנדה (דף נ"ח) אמר ראב"י דבר זה הורותי בעיר רומי לאיסור, ובתוספתא דמקואות פ"ד אמר ראב"י הלכה זו הורותי בעיר רומי לטהרה, וביומא (דף נ"ג ע"ב) שאל ר' מתיא בן חרש את רשב"י ברומי וכי מאחר שר' אליעזר מלמדינו וכו ושם ביומא (דף פ"ו ע"א) שאל ר' מתיא ב"ח את ר' אלעזר בן עזריה שמעתי ארבע חילוקי כפרה וכו' וקשה דהא ר' אלעזר בן עזריה תלמידיה הוה כדאיתא שם וביומא דף פ"ד ע"א) ברש"י ד"ה ה"ג ה"נ מסתברא ואיך שאל רמב"ח ממנו כמו שהקשה הרש"ש שם והביא גירסא אחרת מאבות דר"נ, ולי היה נראה דגבי ד' חילוקי כפרה צ"ל שאל רמב"ח את ר' אלעזר ב"ר יוסי ששאל ממני אז בהיותו ברומי עם רשב"י ודו"ק שקצרתי והנה שאלני חכם אחד שמא היה טיפי הדם מהא דגידר טיטוס את הפרוכת ויצא דם כדאיתא פרק הניזקין, אבל לקמ"ד להמעיין ביומא במקומו שהיו הטיפין כמצליף וק"ל:

ברש"י ד"ה עיקם פיו וכו' והאיך נתרפא מפורש התם עכ"ל ובפי' רגמ"ה איתא דראב"י נפל בחולי אסכרה והיה יושב בספינה וכשנזכר רשב"י על תנאו התפלל ודרס אחד הספנים על צוארו ויצא האסכרה מגרונו ונתרפא עכ"ד, ובסדר הדורות בערך ראב"י כתב וז"ל ורש"י כתב שענשו ונפל בחולי אסכרה וכשנזכר מה שנדר לאביו ביקש עליו רחמים ויצא האסכרה מפיו לפיו של אותו ספן עכ"ל וברש"י שלפנינו ליתא כל זה וגם בפרגמ"ה ליתא שנכנס האסכרה לפיו של הספן ולמה באמת יעניש להספן שלא חטא לכאורה וצ"ע, ודע דכל המעשה דהספינה מבואר בפי' קדמון הנדפס מכ"י בדפוס ווילנא היה בנסעם לרומי ולא בחזירתם מרומי, ואין לנו מקור לכל זה שנאבד מאתנו עד היום הירושלמי מסדר קדשים כידוע, וה' ימלא לנו את החסרון ויגלה לנו טמירין עמיה שרי נהורה, ובלשון עיקם פיו עיין צ"ק שכתב בזה דבר מחודד והא ששלחו לרשב"י לפי שמלומד בנסים אף שאין סומכין על הנס כבשבת דף ל"ב ובכ"מ, באין עצה שאני כבתענית דף כ"א דשלחו לנחום איש גם זו מה"ט שמלומד היה בנסים בשגם כאן עמד כל הדת בסכנה:

במשנה הפגול והנותר אין מצטרפין, לפ"מ דמפרש בגמ' דלענין טומאת ידים איירי שייכה משנה זו למשנה הקודמת דקאמר זה הכלל כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין, להכי סמיך ליה משנה זאת לומר דפגול ונותר אף דטומאתן ושיעורן שוין אין מצטרפין לטומאת ידים דמדרבנן היא והקילו בה, ומאן דס"ל דמשנתינו לענין אכילה איירי כמו שנבאר בגמ' איה"ש אין זה שייך לדלעיל רק דיני צירוף אשמעינן תנא, ולא חש התנא להפסיק בין דיני הטומאות עם דין האכילה שהרי לקמן מפסיק עם משנה דהערלה והכלאים נמי בין דיני טומאה דמשנה שלפניה היא האוכל שנטמא ושלאחריה היא הבגד והשק דשניהם לענין טומאה אלמא דאין קפידא בזה:

בגמ' אר"י א"ש לא שנו אלא לטומאת ידים דמדרבנן אבל לאכילה מצטרפין, מלשון אלא לטומאת ידים משמע דלאכילה אף לכרת מצטרפין דקרא דלא יאכל גבי נותר כתיב שהוא בכרת ואמרינן אהדריה לאיסורא קמא, וה"נ משמע מהרמב"ם פי"ח ה"י מפסוהמו"ק שכתב האוכל כזית מבשר קדשים שנותר במזיד חייב כרת בשוגג חייב חטאת וכו' שהרי נאמר שם לא יאכל כי קדש הם והפגול והנותר מצטרפין זע"ז לכזית עכ"ל, ועיין במשנה למלך שם, הרי כמעט מפורש דלחטאת וכרת נמי מצטרפין דלא כמש"כ התוס' בשבת (דף ע"א ע"א ודף פ"ט ע"ב) עיי"ש ובר"ש פ"ב משנה י"א דערלה שכתבו דרק למלקות מצטרפין ולא לכרת, וטעם לזה עיין בהגהות חשק שלמה בכריתות (דף י"א ע"ב) ע"ש ועיין במל"מ בה' שבועות פ"ד ה"א ודו"ק, ומ"מ אף אם נימא דלכרת לא מצטרפי יהיה מאיזה טעם שיהיה נמי א"ש דקאמר דמשנתינו לטומאה איירי ולא קאמר לענין כרת דאכילה, דלענין אכילה לא הו"ל לתנא לומר סתם דאין מצטרפין כיון דלמלקות מצטרפין וק"ל:

ולענ"ד לאו כו"ע הכי ס"ל דמשנתינו לטומאת ידים תנן, דהנה בפסחים (דף פ"ה ע"א) איתא תנן התם הפגול והנותר מטמאין את הידים וכו' אבעיא להו יוצא גזרו רבנן טומאה או לא ונשאר בתיקו, והקשה שם הצל"ח דמאי קמבעיא ליה הרי אם איתא דגזר טומאה גם על היוצא אמאי לא חשיב גם יוצא במשנה שם והו"ל לתנא לומר הפגול והנותר והיוצא מטמא אהי"ד, ותירץ הצל"ח שם דרק בקדק"ל איבעיא ליה אי גזרו טומאה על היוצא אבל בקדק"ד כיון דרק כהנים עסקי בהו ודאי דלא גזרו בהו טומאה, וא"כ י"ל דגזרו טומאה גם איוצא דקדק"ל והא דלא קתני לה במשנה שם משום דדומיא דפגול ונותר קתני דשייך גם בקדק"ד עכת"ד, ואין אני נכנס לדון אם מסתבר תירוץ זה אבל בעיני אכתי קשה למה לא פשיט האיבעיא שם ממשנתינו דתני הפגול והנותר אין מצטרפין ומפרש רב יהודא א"ש דלענין טומאת ידים תנן, ואי ס"ד דגם איוצא גזרו רבנן טומאה הו"ל לתנא לומר הפגול והנותר והיוצא אין מצטרפין מפני שהן ג' שמות ותירוץ הצל"ח אין לומר כאן דהרי כל הפרק דקדמ"ז יצא מכלל המס' ללמדינו דיני צירוף, וכיון דאתי לאשמעינן דין צירוף דפסולי המוקדשין לענין טומאת ידים לא הו"ל לשייר דין יוצא נמי דמאי נפ"מ אי שייך בקדק"ד נמי או בקדק"ל לבד, וע"כ לומר דעל יוצא לא גזרו כלל טומאת ידים ולמה נשאר הש"ס שם בתיקו, ותו דלכאורה הא דהוציא רב יהודא מתניתין מפשטה ומוקי לה לענין טומאת ידים הוא דוחק כיון שאין לטוי"ד זכר במשנה, יקשה למה לא נימא דבאמת משנתינו לענין אכילה תנן ופליג תנא דידן אדר"א דאמר כל שבקודש פסול וכו' ליתן ל"ת על אכילתו, ולומר דא"כ קמפסיק תנא עם דין אכילה בין דיני הטומאות הרי כבר הוכחתי במשנתינו דאין זה קפידא כלל ע"ש, אלא ע"כ דדחיק ליה דאי ס"ד דתנא באכילה קאי ופליג על ר"א אמאי קחשיב רק פגול ונותר הו"ל למיחשב כל פסולי המוקדשין דאין מצטרפין זה עם זה כגון יוצא וטמא וכו', או דהו"ל לתנא לומר כל פסוהמו"ק אין מצטרפין זע"ז, אלא ע"כ דלא מיירי רק בטוי"ד דלא שייך בכל פסוהמו"ק רק בפגול ונותר, וא"כ הרי מוכח עכ"פ ממשנתינו דאיוצא לא גזרו טוי"ד:

אכן דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקו"א, דהנה בירושלמי פסחים (פ"ז ה"ב) וכן גם בסוף פרק ערבי פסחים איתא בזה"ל ר' סימון בשם ריב"ל בשם בר פדיה הפגול והנותר מצטרפין לטומאת הידים עד כדי עונשן בכזית, מהו שיפסלו בתרומה קו"ח אם מטמאין את הידים לפסול בתרומה הן עצמן לא כ"ש, ההן יוצא מה את עביד ליה מטמא אהי"ד או אינו מטמא את הידים וכו' עכ"ל הירושלמי, וע"ש דהאיבעיא דיוצא תלוי בהאיבעיא דתרומה וחדא מגו חדא קמבעיא ליה ע"ש, אבל כל עין תשתומם על המראה שהקדים ר' סימון לבעייתו אם יוצא מטמא את הידים ההקדמה דפגול ונותר מצטרפין לטמא את הידים וכי מה ענין זל"ז, ואטו אם פגול ונותר לא הוו מצטרפין זע"ז לטמא אהי"ד לא הוה יכול למבעיא בעייתו אם יוצא מטמא אהי"ד, ותו יש להפליא על מפרשי הירושלמי שלא עמדו על הסתירה הגלויה מש"ס בבלי כאן במעילה דלדברי רב יהודא אמר שמואל מפורש במשנתינו דהפגול והנותר אין מצטרפין לטומאת ידים דלא כר' סימון, ואחר ימים רבים מצאתי שעמד באמת על התירה זו בספר שאילת שמואל להגאון התוספאה ז"ל אבל תירוצו שם תמוה ע"ש, לכן נלע"ד דבאמת לפ"מ דמפרש ריא"ש למשנתינו אין עוד ספק דודאי יוצא אינו מטמא את הידים מדלא קתני ליה תנא דמשנתינו כמו שביארתי לעיל, אבל ר' סימון בירושלמי שם וכן בעל האיבעיא בבבלי בפסחים שם ס"ל דבאמת משנתינו לענין אכילה איירי כפשוטה ופליג תנא דידן אר"א או דס"ל כר"א ומשנתינו לענין כרת וחטאת איירי, אבל לטומאת ידים לא מיירי תנא דידן ואה"נ דמצטרפי פגול ונותר כיון דטומאתן ושיעורן שוה, ולכן שפיר איבעיא להו אי גזרו טומאה איוצא או לא דמשנתינו דמעילה לא מיירי כלל מדין צירוף לטומאת ידים וליכא למפשט מנה לענין יוצא, וזהו שהקדים ר' סימון להאיבעיא אי גזרו רבנן טוי"ד איוצא הקדמתו דס"ל דפגול ונותר מצטרפינן לטמא הידים, וא"כ הרי משנתינו דמעילה לא לענין טוי"ד נשנית א"כ שפיר איבעיא ליה אי גזרו טומאה ביוצא, אבל אי הוה אמינא דפגול ונותר אין מצטרפין לטומאת ידים א"כ הוה מוקמינן ודאי משנתינו דמעילה לענין טוי"ד מדלא קאמר סתם כל פסוהמו"ק אינן מצטרפין כמו שביארתי לעיל, וא"כ לא היה שוב מקום להסתפק ביוצא אי גזרו טוי"ד דודאי לא גזרו מדלא קחשיב יוצא במשנתינו, ובזה מיושב הא דפסק הרמב"ם בפ"א הט"ו מפסוהמו"ק דיוצא אין בו טומאה והשיג עליו הראב"ד דהרי בגמ' היא בעיא דלא אפשטה והו"ל לפסוק דמטמא מספק ע"ש בכ"מ ובלח"מ ובצל"ח שם, ולדברינו כיון דפסק הרמב"ם בפ"ח מה' אבות הטומאה ה"ג דפגול ונותר אין מצטרפין לטמא אהי"ד כרב יהודא אמר שמואל כאן דמוקי למשנתינו בהכי והראב"ד מדשתק ליה שם הרי ס"ל שם כוותיה, ממילא מוכח ממשנתינו דביוצא לא גזרו טומאת ידים מדלא נשנה גם יוצא במשנתינו ואין בזה איבעיא כלל כמו שנתבאר ולענ"ד זה נכון כבעזהי"ת, ועיין בקהלת יעקב להגאון מהר"י מקארלין בשו"ת שבסוף הספר סי' ג' והעיר לי ידידי הגאון אב"ד דאופינא מו"ה נחום ברוך שליט"א דלפי דברי י"ל דהחינוך שכתב בסי' רט"ו דפגול ונותר אינם מצטרפין גם לענין אכילה שתמה עליו המל"מ בהגהותיו מש"ס דכאן, אזיל בשיטת הירושלמי וזה נכון מאוד:

ודע דיש מקום לומר דהירושלמי והבבלי כאן מחולקים בזה, דמצד הסברא י"ל דלמ"ד דבין נותר ובין פגול שיעורן לטמא את הידים כביצה וכדפסק הרמב"ם, והביצה הרי היא ב' זתים ובאכילה ב' זתים מפגול ונותר חייב ב' מלקות שהרי יש שיעור לכל או"א משו"ה אינם מצטרפין גם לטומאה ובהכי סליק ואזיל רב יהודא משמיה דשמואל בגמ' דילן כאן, אבל הירושלמי הרי אזיל מפורש למ"ד דשיעור טומאתן לידים הוא בכזית כמו שהבאתי לשונו לעיל, וא"כ באיכא רק חצי זית פגול וחצי זית נותר דלאכילה מצטרפין ללקות משום כל שבקודש פסול ליתן ל"ת על אכילתו כר"א ה"נ מצטרפין גם לטומאת ידים ודו"ק שקצרתי בזה:

ולשלימות הענין אעתיק בזה מה שענה לי ע"ד הסוגיא הזאת אשר פלפלתי בה הרבה הגאון האמיתי ר' אפרים דוב הכהן לאפ ז"ל, ולברוח מהאריכות לא אביא פה רק מה שענה לי הגאון הגדול הנ"ל וממילא יובן גם מעט ממה שכתבתי אני אל הדר"ג וז"ל הגאון הנ"ל, מה שהקשה מדוע לא פשטו דיוצא אינו מטמא את הידים ממשנה דמעילה הפגול והנותר אין מצטרפין ולמה לא תני גם יוצא וע"ז בנה בנינו, לענ"ד קשה לבנות דיק ע"ז די"ל דכמו שמספקא להו לחכמי הגמרא אי יוצא מטמא אהי"ד ה"נ ספק לתנא דמשנה דמעילה משו"ה לא תני אלא פגול ונותר דודאי מטמאין אהי"ד, ומה שבקשני להודיעו אם מצא חן בעיני פירושו בירושלמי סוף פסחים האמת אגיד לכת"ר שדבר פי חכם כמותו ירבה בישראל חן אבל לדעתי רחוק פירושו מהאמת ובקופא דמחטא דירושלמי אין להעלות פילא דכת"ר, ולענ"ד נראה שטעות סופר בירושלמי וכך צ"ל הפגול והנותר אין מצטרפין לטמא אהי"ד כדי עונשן בכזית וזהו פירושו, ר' סימון בשם ריב"ל אמר דהא דתנן במשנה דמעילה הפגול והנותר אין מצטרפין הוא לטומאת ידים ממש כהבבלי שם, כדי עונשן בכזית קאי על מתניתין דסוף פסחים דתנן הפסח אחר חצות מטמא אהי"ד הפוה"נ מטמאין אהי"ד הוא בכדי עונשן בכזית ולא בכביצה, ומ"ש מהו שיפסול וכו' ההן יוצא וכו' אינו תלוי בענין שלפני זה, ובפרק ז' בפסחים הובא הירושלמי אגב גררא כדרך הירושלמי בשאר מקומות:

והנני לעורר לפני כת"ר פגול ונותן איך גזרו שיטמא את הידים הא אין טומאת ידים במקדש, וטעמא דגזרו שפגול יטמא אהי"ד פירש"י בפסחים (דף פ"ה) משום חשדי כהונה כדי שיהא זה צריך להטביל ידיו קודם שיגע בקודש ויטריחוהו, ומה טורח הוא זה אכסק המפגל אם ידיו טהורות במקדש, וגם בנותר אמרו משום עצלי כהונה וע"כ דעיקר גזרה אנותר הוא משום נותר דקדק"ד, דקדק"ל נאכלין לבעלים ולכהן מגיע רק מעט חזה ושוק וגם הם נאכלין לנשיהם ולעבדיהם וע"כ דגזרו משום עצלי כהונה הוא משום נותר דקדק"ד וקשה הא אין טומאת ידים במקדש, ואין לומר שגזרו כשיצא הפוה"נ לחוץ והיינו דמשום יוצא לא גזרו בודאי בקדק"ד כהמהרש"א, או אפי' אם נאמר דלא כהמהרש"א זהו דוקא ביצא בשר כשר ולא יוצא דבשר פסול כדמוכח מברייתא דפסחים (דף י"ח ע"א) הדם והיין והשמן שנטמאו בפנים והוציאן לחוץ טהורין ואמאי לא פשטו משם דיוצא אינו מטמא את הידים, אלא ודאי כיון דהברייתא ס"ל דטומאת עצמן יש בהן כדמוכח שם ורק טהורין מלטמא אחרים שוב אינן מטמאין משום יוצא אפי' אם יוצא מטמא ואפי' בקדק"ד, זה אינו דאמאי יחושו הכהנים אם הפוה"נ יטמאו בחוץ אהי"ד והא נותר דקדק"ד שרפתו בעזרה ומהיכא תיתי יצאו לחוץ, כל זה מכריעני לומר דעל פגול ונותר גזרו טומאה בעזרה על הידים, ובזה ניחא דברי רש"י בזבחים (דף כ' ע"ב) ד"ה ונטמאו הידים שכתב בדבר שאין טומאתו מן התורה וכו' אלא פגול ונותר דמ"ש פגול ונותר דנקט ועוד קשה הא טוי"ד במקדש ליכא כמו שהעיר שם בהגהות מצפה איתן ולפי הנ"ל ניחא, ובזה ניחא גם במקומות אחרים, אלא שמלשון הרמב"ם בפ"ח מה' אבות הטומאה שכתב הפגול והנותר מטמאין את הידים ואח"כ כתב אין טומאת ידים במקדש מסידור לשונו משמע שגם בפו"נ אין טומאת ידים במקדש וצ"ע ובחידושי לזבחים שם הארכתי בזה ועת לקצר עכ"ל הגאון הגדול הנ"ל, ואחרי שהוספתי לכתוב לו בזה הענין דסוגיין ענה בלוחות שניות בזה"ל:

הנה על מה שכתבתי דנ"ל שס"ל לרש"י ז"ל דפגול ונותר מטמאין אהי"ד גם במקדש שבזה מיושבים דבריו בזבחים (דף כ' ע"ב) ובחגיגה (דף י"ח ע"ב) ד"ה ולקודש שכתב לאכול שלמים או חטאת ואשם שתמה בעל מנחת חינוך הא חטאת ואשם נאכלין בפנים ואין טוי"ד במקדש ועיין בהגהות הג"מ ר' יוסף נאטאנזאהן במשניות חגיגה פ"ב מ"ה, וכן מיושב הירושלמי יומא (פ"ב) ופסחים (פ"ז ה"ו) יע"ש, וכתב כת"ר שמפגול ונותר אין הוכחה שהרמב"ם בפ"ח מה' אבות הטומאה ה"ו כתב אין טומאת ידים במקדש וכו', אלא הנוגע באוכלין טמאין וכיוצא בהן בין שנגע במקדש בין שנגע חוץ למקדש ונגע בקדשים במקדש לא טמאן ואם נגע חוץ למקדש ה"ז מטמא את הקודש וכו', והחליט כת"ר כונתו שאם נטמאו ידיו במקדש ויצא לחוץ שמטמא הקדשים אף שבמקדש היו ידיו טהורות, החלטת כת"ר אינה ברורה לי כלל וספק גדול הוא לי אם כונת הרמב"ם הוא כן, והא ודאי שמש"כ הרמב"ם שאם נטמאו ידיו חוץ למקדש ונגע בקרשים במקדש שלא טמאן. אף שהשיורי קרבן בירושלמי יומא שם תמה עליו דמנ"ל הא, נאמר דמסתמא היה לו להרמב"ם איזה מקור שממנו למד דין זה ואנחנו לא נדעהו, אבל לומר שאם נגעו ידיו בטומאה במקדש דאף שידיו טהורות במקדש, כשיצא לחוץ ישובו ידיו להיות טמאות לדעתי קשה לומר כן, דהא בפסחים (י"ז ע"א) אמרו בברייתא דמשקי במ"ט דנטמאו בחוץ והכניסן בפנים טמאין וכשנטמאו בפנים והוציאן לחוץ דטהורות, וא"כ אני דן קו"ח דידים ממשקה בית מטבחייא דאע"ג דאם נטמאו בחוץ ונכנסו לפנים דטמאין אם נטמאו בפנים ויצאו לחוץ טהורים. ידים דכשנטמאו בחוץ ונכנסו לפנים טהורות לא כ"ש שאם נטמאו בפנים ויצאו לחוץ שטהורות, והרי רש"י ז"ל הסביר לנו שם הטעם שנטמאו בפנים ויצאו לחוץ שטהורין לפי שאין טומאה למפרע, ואע"ג דס"ל להברייתא דטומאת עצמן יש להן מ"מ לטמא אחרים טהורות לפי שלא ירדה עליהם תורת טומאה מתחילה לטמא אחרים, קו"ח לידים שבעת שנטמאו בפנים טהורות לגמרי ולא ירדה עליהן תורת טומאה כלל שטהורות גם כשיצאו לחוץ, ובחגיגה (דף כ"ו ע"א) ברש"י ד"ה לא יגמור וד"ה מעבירין יגע רש"י להביננו איך יהיה אחר הרגל טמא למפרע וטעמא דהתם לא שייך בידים כמובן, ונראה ללמוד כן מפשט המשנה על מחט שנמצא בבשר שהסכין וידים טהורות הובאה בפסחים (דף י"ט) שממנה למדו שאין טומאת ידים במקדש קתני ידים דומיא דסכין מה סכין טהור לעולם אפי' חוץ לעזרה (כמו שאמר רבא שם הנח לטומאת סכין דאפי' בחולין לא מטמא, ולר"י אמר רב דמוקי לה במחט טמא מת אמרו שם שהסכין טהור לפי שספק טומאה ברה"ר טהור] ה"נ ידים טהורות לעולם אפי' יצאו לחוץ, לכן נ"ל דמש"כ הרמב"ם ואם נגע חוץ למקדש ה"ז מטמא את הקודש כונתו שאם נטמאו ידיו חוץ למקדש שמטמא את הקודש שחוץ למקדש, והאי דינא דנטמאו בפנים וטעו בקדשים בחוץ לא הוצרך הרמב"ם להביא דכיון שבעת שנגעו בטומאה לא נטמאו פשיטא שאין טומאה עליהן למפרע כשיצאו, ומ"מ גם עתה אינני מחליט כן וצריך לי עיון והתבוננות:

ובמקום אחר כתבתי ע"ד הפלפול בישוב הירושלמי ודברי רש"י ז"ל, דהנה הרמב"ם בפ"י מה' טו"א הט"ז כתב משקה בית מטבחיים שבעזרה וכו' טהורים לעולם וכו' ודבר זה הלכה מפי הקבלה ולא הביא הרמב"ם איך הדין בהוציאן לחוץ ונטמאו וחזרו לפנים, ומסתימת לשונו משמע שכל משקה בית מטבחיים שבעזרה טהורין אפי' נטמאו בחוץ (ואולי משמע ג"כ מלשונו דדוקא בעזרה טהורין אבל אם נטמאו בפנים ויצאו לחוץ טמאין ואף שבמראה הפנים בירושלמי חגיגה (פ"ג ה"א) ד"ה כי אנן קיימין לא כתב כן פשט דברי הרמב"ם משמע כמש"כ, ולא קשה על הרמב"ם מברייתא דמשקי בית מטבחייא (פסחים י"ז ע"א) די"ל דדוקא למ"ד דדכן לטמא אחרים וכן למ"ד דאין טומאת משקין מה"ת משום דרבנן לא גזרו במקדש, שפיר יש לחלק בין נטמא בפנים לנטמא בחוץ וחזרו לפנים דכשנטמאו בחוץ לא פקע מהם טומאה, (וכן כשנטמאו בפנים ויצאו לחוץ דטהורים לפי שלא נטמאו] אבל הרמב"ם דפוסק כר"פ בפסחים שם ע"ב דמשקי בית מטבחייא הלכתא גמירא לה דדכן ואין מבקשים טעמים בהלכה ואין דורשין אותה, ומפרשין אותה כלשונה ממש כדמוכח בנזיר (דף למ"ד) שהלכה דבן מגלח על נזירות אביו ואמרינן בן ולא בת אף שהיא יורשת כגון שבנים אין לו, משו"ה משקה ב"מ טהורין אפי' נטמאו בחוץ, וה"נ י"ל דדוקא בבית מטבחייא טהורין אבל אם יצאו לחוץ טמאין וכמ"ש, ולפ"ז נראה דטומאת ידים תלוי ג"כ בזה דרבנן נתנו על ידים דין דמשקי בית מטבחייא. ולהרמב"ם שפוסק כר"פ במשקי ב"מ ה"נ ידים טהורות במקדש אפי' נטמאו בחוץ ואולי טמאות בחוץ כשנטמאו בפנים. משא"כ למאן דלית ליה דר"פ ומשקי ב"מ טהורות דוקא אם נטמאו בפנים אבל נטמאו בחוץ ונכנסו לפנים טמאות ה"נ בידים. וכמו שבמשקה ב"מ כשנטמאו בפנים טהורות. גם בחוץ ה"נ בידים. ומשו"ה רש"י דלא ס"ל כר"פ שפיר כתב בזבחים ובחגיגה שם טומאת ידים במקדש, דמש"ל דכשנטמאו בחוץ, וכן הירושלמי דלא ס"ל דהלמ"מ דמשקה ב"מ טהור דהא מסיק שם בירושלמי חגיגה שדוקא משקין שנטמאו באוכלין טהורין אבל משקי שנטמאו בשרץ טמאין וס"ל ג"כ לפירוש הפ"מ שם שאם נטמאו בחוץ וחזרו דטמאין הן ודוקא אם לא נטמאו כשיצאו וחזרו בקדושתן הן, ושפיר מש"ל אליביה טומאת ידים במקדש כמש"כ, והנה עתה ראיתי בצל"ח בסוגיא דר"ח לן הכהנים אות ק"ג שכתב כמש"כ בעזה"ש ופשיטא ליה דלכו"ע אם נגעה טומאה בפנים והוציאן לחוץ שטהורין הן שכיון שלא ירדה עליהן טומאה איך יטמאו למפרע וא"כ ה"ה בידים וכמש"כ בתחילה:

על מה שדחיתי קושיתו דאמאי לא פשטו האיבעיא דיוצא ממשנה דמעילה דלהתנא גופא ספוקי מספקא ליה, כתב כת"ר שאם נבוא לידי מדה זו יבוטלו הרבה פשיטות בש"ס ועוד דהא התוס' בחולין (דף קל"א ע"ב) ובשבועות דף מ"ט ע"א ד"ה איסר כתבו מפורש דלא משמע ליה שיהא ספק לתנא, וסיים כת"ר דלומר דמספקא ליה להתנא לא ניתן להאמר כלל, הנה בכתובות (דף ע"ג ע"ב) תירץ רבא האי תנא ספוקי מספקא ליה אף שלא נמצא שם תנא חולק, וכן בברכות (דף ל"ו) ב"ש ספוקי מספקי להו וכן בב"ב (דף פ"א ע"ב) וכאלה רבות בש"ס לאין מספר, ובודאי דנוכל לומר דמשו"ה לא תני תנא איזה דין משום דמספקי ליה, ומש"כ התוס' בחולין שם כונתם דכיון דתני אין מוציאין חידו בלשון ודאי אין לומר שספק הוא לתנא דא"כ הול"ל דמספק אין מוציאין מידו. אך גם ע"ז יש לפקפק מגמ' דב"ב הנ"ל דפריך ומי מספקא ליה הא קתני לפי שלא קנה קרקע, אבל אם לא היה שונה לפי שלא קנה קרקע לא הוה קשה ליה והו"א שמביא מספק, ואולי י"ל דהלשון מביא ואינו קורא משמע דספק לו, אבל עכ"פ קשה עליהם מסוכה (דף ל"ג ע"א) כיסהו הרוח חייב לכסות וכו' או דילמא ספוקי מס"ל ופירש"י ספוקי מס"ל לתנא ומספיקא לחומרא הוא דמחייב ליה בכיסוי אף דלשון התנא הוא בלשון ודאי, ואולי נאמר דבאיסורא גם התוס' מודים ששונה התנא לשון ודאי לחומרא אף דרק מספקא ליה משום דלא תצא ע"י לשונו תקלה, משא"כ בממון לא הו"ל לתנא למיתני לשון ודאי אין מוציאין מידו, והיינו דנסבור תקפו כהן אין מוציאין מידו ומהני תפיסה ואם היה מספק אין מוציאין היה מהני תפיסה. משא"כ עכשיו ששנה בלשון ודאי אין מוציאין מידו נטעה לומר שאין ספק להתנא ואם ת"כ מוציאין מידו ויש להאריך בזה וצ"ע, וידע כת"ר שבשעה שכתבתי לו עמדו לפני עיני דברי התוס' במו"ק (דף ט"ו ע"ב) ד"ה לא אשארא שכתבו דמשו"ה לא פשיט הש"ס מר"א דמנודה אסור בנעילת הסנדל, לפי שי"ל דספוקי מס"ל כי היכי דמספקא לן האם גם דבריהם לא ניתן להאמר, וברגע שקראתי השגתו עברו לפני במחשבה דברי הש"ס בעירובין (דף מ"ג ע"ב) בחד בשבא לישתרי לפשוט מינה דאין תחומין וכו' האי תנא ספוקי מס"ל וגם מזה תקשי להתוס' בחולין אם לא נדחוק לחלק כמו שחילקתי בין איסורא לממונא וכו' אפרים דוב הכהן החופ"ק וועזשבלאוו והגליל עכ"ל הגאון הגדול איש האשכול הנ"ל בתשובתו אלי שנכתבה מוצאי ש"ק וישלח תרס"ד לפ"ק, והיו בינינו עוד דברים בדין טומאת ידים דפגול ונותר במקדש, ואין אני מוצא נכון להעתיקם בזה מפני שבשנת תרס"ט נדפס ספר תורת מרדכי להגאב"ד דסאפאצקין ז"ל ושם בסי' ט"ו מדבר גם הוא בענין זה ע"ד שהארכתי אני בזה, ואח"כ בשנת תרפ"ב נדפס הספר זבחי אפרים ושם מבואר כל מה שפלפלנו בזה אם שלא בשמי שם הזכירם, ולענין הדחייה שהתנא גופא מספקא ליה אע"ג שגם בפי' הרא"ש לנדרים דף ע"ג ע"א כתב כן ומעין זה כתבו גם התוס' בנזיר דף נ"א ע"א ד"ה לא גזז תבעי לך, וכן בסוכה ל"ג ע"א ע"ש וכן בב"ב דף פ"ה ע"ב בתוס' ד"ה כליו של לוקח מ"מ קשה בעיני הדבר מאוד מכמה מקומות ואכמ"ל יותר בזה:

והנה הצל"ח בפסחים (דף פ"ג) רצה לדון דבמקום דלא שייך טעם דעצלי כהונה כגון דבלא"ה לא היה אפשר לאכלו כשהיה כשר ומחויב להותירו לא מטמא את הידים ע"ש, ולפ"ז יהיה מיושב קושית התוס' בפסחים (דף ט"ו ע"א) ד"ה ולד טומאה דרבנן שהקשו על רש"י שכתב כגון כלי שנטמא במשקין דא"כ איך יליף ר"מ מדברי ר' חנינא דבשר קודש שנטמא מכלי שנטמא במשקין אינו נשרף אלא בעיבור צורה וכיון דנעשה נותר אפי' היה טהור לגמרי שורפו עם הטמאה ע"ש, ולדברי הצל"ח כיון דהא דנותר וטמא נשרפין כאחת הוא משום דעל נותר נמי יש שם טומאה דרבנן כמש"כ רש"י שם רע"ב ע"ש, וא"כ בשר קודש שנטמא מכלי שנטמא במשקין שאינו נשרף אלא אחר עיבור צורה והא דעוברין לכתחילה אלאו דלא תותירו והרי בזבח פסול ג"כ איכא הלאו כמש"כ הנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' נ"ג וכן קשה בכל מקום דטעון עיבור צורה לשיטת רש"י דהיא לינה ממש, י"ל דכיון דחז"ל אסרו לשורפו מיד אינו עובר בלאו דלא תותירו דאנוס הוא בתקנת חכמים כמש"כ התוס' בשבת דף ד') הידוע] ולא שייך הטעם דעצלי כהונה שוב אינו מטמא את הידים וממילא יהא אסור לשורפה עם הטמאה ושפיר יליף ר"מ מדבריו של ר' חנינא ומיושב קושית התוס', ומזה נראה דהתוס' ס"ל דלא כסברת הצל"ח דס"ל דגם במקום, דלא שייך טעם דעצלי כהונה נמי נותר מטמא ידים משום לא פלוג, וכן מוכח לענ"ד מתוס' זבחים (דף כ"א ע"א) ד"ה מאי אין מעליהו וכו' א"נ כדי וכו' ויטמא אהי"ד ע"ש, ורש"י ס"ל כסברת הצל"ח ולא אמרינן דלא פלוג רבנן ומשו"ה גם בזבחים שם כתב רש"י רק דמצוה לשומרן כשאר קדשים ודו"ק היטב, ועיין מל"מ פי"ד מפסהמו"ק ה"ב מש"כ לענין פגל בשחיטת קטן דמטמאה את הידים ותדין משם לכאן, ויש לי לפלפל בזה הרבה אבל כבר הארכתי כאן יותר מדי ואולי יתבאר איה"ש במקו"א, ועיין בתפא"י במשניות ספ"א דפסחים:

בגמ' אמר ר"י א"ש ל"ש וכו' אבל לאכילה מצטרפין, נראה דלרש"י ורגמ"ה ולהרמב"ם שהבאתיו לעיל מצטרפין גם לכרת ולחטאת לא רק למלקות, והקשה הרב קרן אורה דהרי הוה לאו שבכללות ובפסחים (דף כ"ד) כתבו התוס' דהא דחשיב באלו הן הלוקין פגול ונותר הוא משום דעיקר קרא בנותר כתיב ומניה ילפינן פגול בג"ש וא"כ אם בשניהם רק כזית למה לא יהא כלאו שבכללות, וצ"ל דכיון דעל כל חד לחודיה לקי ממילא לקי על צירופן נמי, וא"כ דוקא פגול ונותר מצטרפין אבל פגול ויוצא כיון דמלקות דיוצא לחודיה לאו מהאי קרא ילפינן כמש"כ התוס' במכות (דף י"ח) לא מצטרפין, וא"כ האי קרא דלא יאכל כי קודש הם ע"כ רק ללאו כולל לפגול ונותר אתי שיצטרפו דליוצא לחוד הא קרא אחרינא כתיב כמש"כ, וכן אם נשפך הדם הא איתא במכות שם קרא אחר מפורש ואי לפגול לחודיה הא ילפינן עון עון מנותר ואכתי צ"ע בכל זה ודו"ק היטב עכת"ד הקרן אורה, ואם שלדבריו יש לדון הרבה בכל מה שכתבתי לעיל מ"מ הביאותיו בזה מפני שמלאכת שמים היא ואין ראוי לכחד דבריו ובאמת שהמה צ"ע כמש"כ בעצמו ואכמ"ל עוד, והא דלא קאמר דפגול ונותר מצטרפין משום לאו דל"ת כל תועבה הוא דלענין חטאת לא מהני לאו דל"ת כל תועבה, ותו דזהו רק לר"מ ורבנן פליגי עליה עיין בדברינו לקמן במשנה דהערלה וכלה"כ מצטרפין:

ברש"י ד"ה לא שנו וכו' כיון דגזרה דרבנן היא לא מצטרפי עכ"ל, משמע דאלו הוה מה"ת הוו מצטרפי ולענ"ד בלאו"ה לא מצטרפי משום דהוו ב' שמות והרי אפי' נבלה מטמאה וטהורה. נמי נחלקו לעיל אי מצטרפין לטומאה ולרב אסי לחד לשנא לעיל (דף ט"ז ע"א) לא מצטרפי כ"כ הקרן אורה, ולא הבינותי הדמיון להא דנבלה מטמאה וטהורה ועיין בתוס' חדשים במשניות כאן דהוו שני שמות דזה משום חשדי וזה משום עצלי וגם זה למותר והעיקר כהתוי"ט כאן ע"ש, מיהו לפי ר"ת בפסחים (דף פ"ה ע"ב) וכן בסוף פסחים דפירש משום חשדי כהונה שלא יגע בו הכהן לטלטלו ויחשדו אותו הכהנים שלאכלו מטלטלו לפיכך גזרו בו טומאה שלא יגע בו כלל עכ"ל, ולפ"ז לענ"ד גם לענין השיעור לא פליגי רק מ"ד בכזית קאי אפגול דטעם טומאתו היא שלא יחשדוהו באכילת איסור לכן השיעור הוא כאיסורו, ומ"ד כטומאתו כביצה קאי אנותר דטומאתו היא רק משום עצלי כהונה דחשד ליכא דאם היה רוצה לאכול לא היה מניח להיות נותר ודינו ככל טומאת אוכלין בכביצה, וא"כ גם לענין שיעורן מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי והוא פי' נפלא לענ"ד להמעיין שם א"כ אין מצטרפין גם משום דאין שיעורן שוה ודו"ק בזה היטב:

ד"ה אבל לענין אכילה וכו' ואמר לי רבי דאי הוה חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין זע"ז לחייב עליהן משום נותר ומשום פגול עכ"ל. כבר כתב התוי"ט דלא לחייבו שתים קאמר שא"כ אתה מחייבו אפחות מכשיעור, אלא לענין מלקות לחייבו בין אם התרו בו משום נותר ובין אם התרו בו משום פגול עכ"ל, ולשון המפרש ודאי דלא משמע כן והרב חק נתן בכריתות מקיים דברי רש"י כפשוטן דאין זה חצי שיעור דמצטרפי, זה לזה וזה לזה עד דחשוב כל אחד זית שלם, וזהו סייעתא לדברי הגליון שהביא רש"י ז"ל בכריתות (י"ד ע"א) שם, והנה אין סתירה לזה משבועות (דף כ"ג ע"ב) אהא דאר"י פרוטה מכולן מצטרפת ועיין רש"י שם, ובהגהות הר"ץ חיות שם אהא דפריך הש"ס א"ה אמאי מצטרף זיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא דקדשים שאני דגלי קרא דמצטרפין כבפסחים (דף מ"ה ע"א), אבל אי קשיא הא קשיא שם אמתניתין דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות וכו', דפריך הש"ס וניתני ה' חטאות וכגון דאכל כזית פגול ומשני בחדא בהמה קמיירי, אלמה לא וכו' משכחת לה כגון שהעלה אבר פגול לגבי מזבח דפקע פגוליה מיניה ורק פלגא אנחיה ע"ג המזבח וא"כ פלגא דמזבח פקע פגוליה וה"ל נותר, ומשני אי רובא וכו' אלא בכזית אחר קמיירי בשני זתים לא קמיירי, משמע בפשוטו דבכזית אי אפשר שיתחייב גם משום פגול וגם משום נותר ולדברי המפרש כאן בשם רבו הרי משכח"ל בכזית אחד שיחייב חטאת גם אנותר וגם אפיגול והיא לכאורה קושיא עצומה, אבל שבתי וראיתי דאדרבה מזה יהיה סייעתא להחק נתן דכונת המפרש כן בפשוטו היא לחייב שתים ממש, דהרי רש"י שם בכריתות בשם גליון וכן בפי' רגמ"ה שם כתבו דכיון דבכזית אחד מיירי ואי אנחיה לפלגא דזית אמזבח אין הקטרה בפחות מכזית פי' ולא פקע פגוליה ממנו, ולכאורה אמאי לא פירשו פשוט דאכזית אחד אי אפשר שיחייב שתים דהרי יהיה כל אחד חצי שיעור אלא ע"כ כדברי החק נתן דלא כהתוי"ט משו"ה הוצרכו לפרש מטעם אחר דבחצי זית אין הקטרה ולא פקע פגולו ממנו, אבל צירוף היתר לאיסור ודאי דבקדשים מצטרף כבפסחים (דף מ"ה ע"א) והפגול לגבי נותר לא גרע מהיתר וכן הנותר לגבי פגול, והא דבעינן קרא דבכל שבקודש פסול ליתן ל"ת על אכילתו היינו באכל ב' חצאי הזתים זה אחר זה דאז אין לחייבו מטעם היתר מצטרף לאיסור והמפרש כאן בשם רבו כונתו באכלן בבת אחת, ודע דלפ"ז יהיה מוכח מכאן דשמואל ס"ל חצי שיעור אסור מה"ת, דהנה בזבחים (דף ע"ח ע"א) בתוס' ד"ה הפגול והנותר הקשו על רש"י וז"ל, ועוד קשה היכא מתחייב כלל משום חד מנייהו וכו' דאפי' היתר לא מצטרף לאיסור כ"ש איסור לא מצטרף לאיסור עכ"ל, ולכאורה דבריהם תמוהין דהרי בקדשים קיי"ל דהיתר מצטרף לאיסור, וע"כ לומר כמש"כ שם הרב טהרת הקודש דהא דהיתר מצטרף לאיסור הוא דוקא לריו"ח דח"ש אסור מה"ת ושם איסור עליו מה"ת אבל לר"ל דח"ש מותר מה"ת לא שייך היתר מצטרף לאיסור אפי' בקרשים ושם אליבא דר"ל אזלי התוס', וא"כ לדברינו ע"כ דשמואל ס"ל חצי שיעור אסור מה"ת ודו"ק בזה שהראיתי לך מקום לפלפל וקצרתי מאוד:

במשנה כל האוכלין מצטרפין זע"ז לפסול הגוייה בכחצי פרס, אע"ג דטומאת אוכלין וכן טומאת משקין לטמא אדם הוא רק מדרבנן מ"מ מצטרפין, ולא דמי למשנה הקודמת דפגול ונותר אין מצטרפין לטומאת ידים משום דטוי"ד היא דרבנן והוה כגזרה לגזרה כמש"כ רש"י לעיל סד"ה אלא לטומאת ידים, דכיון דטומאת אוכלין ומשקין לטמא אדם הוא משום דשמא שדי משקין דתרומה או אוכלין דתרומה לתוך פיו א"כ מה לי חדא מין אוכל או משקה מה לי כמה מינים לכן שפיר מצטרפין ואין זה גזרה לגזרה, וענין שיעורי אכילה פרס וחצי פרס ושיעור כביצה האריכו בזה בספרי האחרונים בכללי השיעורים, ועיין בשו"ת ח"ס חלק ו' סי' ט"ז ובהגהות הרש"ש בעירובין (דף כ"ט ודף פ"ב) ואין זה ענינינו כאן להאריך באלה, ועיין בשו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' ל"ג אריכות בענינים אלה:

רש"י ד"ה בני חדא ביקתא אינון וכו', כמה טעותי הדפוס נפלו בדיבור זה ובפי' רגמ"ה הוא בקצרה, אולם זה לשון הערוך ערך בקת יבמות (דף פ"ד) אלא משום בקתא פי' משום זו הסמוכה לה הה וכו' ובכתובות (דף נ"ד) תני ר"י בביתי ולא ביקתי פי' בריוח ולא בעקתי בדוחק וכו' ובמנחות (דף כ"ד) מ"ט כולהו נמי בני בקתא דהדדי נינהו ובשבת (דף ע"ז) בקתי בי עקתי פי' בית קטן וכו' ושני ענינים לבקתא יש לשון שכנות ויש לשון בית עכ"ל, ועפ"ז הארכתי מעט בכתבי וכאן הנני מקצר שלא כל מה שניתן לכתוב ניתן להדפיס. אבל בקצרה דע דמפורש במשנה דטהרות (פ"א מ"ה) דשני ושלישי ג"כ מצטרפין לעשות רביעי ור"ש גם אליבא דרב אשי מה טעם קאמר, ואפי' ראשון ושלישי נמי מצטרפין, עיין ברמב"ם פ"ד הי"ב מה' טומאת אוכלין דכחצי אוכל ראשון וכחצי ביצה אוכל רביעי נמי מצטרפין לקל שבשניהם והא דקאמר הש"ס כאן ומי קעביד שני ראשון היינו שלא ע"י משקה דע"י משקה ודאי עביד שני ראשון מדרבנן עכ"פ כבחולין (דף ל"ד ע"א) ובכ"מ ועי' בפירגמ"ה כאן ודו"ק ועיין בזבחים (דף ל"א ע"א) ובספר זבחי אפרים שם מה שפלפל על המל"מ פ"ד ה"א מה' טומאת אוכלין ובמקום אחר הארכתי בענינו:

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה