אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה) חידושים למסכת מעילה › דף יז.

תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר

חידושים למסכת מעילה · דף יז.

דף טז:

א"ל כי קמקיש רחמנא לבל תשקצו אבל לשיעורין לא עכ"ל הגמ', אע"ג דהיקש בהמה לשרצים סתמא נאמר מ"מ שפיר קאמר הש"ס דלאו לכל מילי אתקיש וכן מצינו בתענית (י"ז ע"ב) ובב"ב (קט"ו ע"א) ובמנחות (ע"ד ע"א) לאכילה הקשתיו ולא לדבר אחר ועוד בכמה דוכתי:

במשנה כלל אר"י כל שטומאתו ושיעורו שווין מצטרפין וכו', המפרש כאן ורש"י ביומא (דף פ"א) פירשו דטומאתו ולא שיעוריה היינו שרץ ונבלה וכן פי' הרע"ב כאן במשניות, דהם מפרשים טומאתו פי' זמן הטומאה, דבזה שניהם שווין, אף דבדיניהם אינן שווים דשרץ אינו מטמא במשא ונבלה מטמאה במשא, ולפיכך בסיפא לא טומאתו ולא שיעורו הוכרחו לפרש מת ושרץ, אבל התוס' כאן ד"ה כל והרמב"ם פי"ד מה' טומאת אוכלין ה"ה מפרשין טומאתו ולא שיעורו בשר מן המת ורקב דשווין צ ובאיכות הטומאה דשניהם מטמאין במגע ובמשא ובאוהל. רק שאין שיעורן שוה וכ"כ הרמב"ם גם בפיהמ"ש להדיא והתוס' ציירו כגון בשר מן המת ואבר מן המת והיא היא וסיפא לא טומאתו ולא שיעורו פירשו אשרץ ונבלה דגם טומאתן אינו שוה לענין משא ובדפוסים החדשים הגיהו בתוס' דצ"ל שרץ ומת והגיהו כן ע"פ פירש"י והוא טעות דהתוס' מפרשים כהרמב"ם ועיין בתוס' רע"א במשניות כאן, וידידי הגאון ר' שאול קאצינעלבויגין אב"ד דק"ק שילעל שליט"א הקשה לי על הרמב"ם בפיהמ"ש שכתב דשניהם מטמאין גם במגע, והרי רקב אינו מטמא במגע כדאיתא בחולין (דף קכ"ו) וכ"פ הרמב"ם גופא בפ"י מה' נזירות ובפ"ב מה' טומאת אוכלין והיא לכאורה קושיא עצומה, והשבתי לו ע"פ מש"כ הרמב"ם בפיהמ"ש באהלות (פ"ב מ"ב) בזה"ל ואמרו אינו חיבור לטומאה ענינו וכו' כמו שאמרו בשבת (דף י"ח) אפר לאו בר גיבול הוא ולזה לא מיחשב עירובו לישה, ובכאן יתבאר לך שמלא תרווד רקב לא יטמא במגע האדם לעולם לפי שא"א ליגע בכלו לפי שחלקיו מופרדים א"א חיבורם עכ"ל, וא"כ הא דרקב אינו מטמא במגע אינו מצד הקולא שבו שהרי אם היה אפשר בו נגיעה היה מטמא במגע, ולכן שפיר כתב כאן הרמב"ם דזה מיקרי טומאתן שוה דשניהם מטמאין במגע לוא יצוייר הדבר, וראיה נכונה לזה מנזיר (פ"ז מ"ב) על אלו הטומאות הנזיר מגלח וכו' ועל מלא תרווד רקב וכו' ועל מגען ועל משאן ועל אהלן ולכאורה קשה הרי תרווד רקב אינו מטמא במגע, אלא ע"כ דהוא הדבר אשר דיברנו דתרווד רקב מטמא במגע מיקרי כיון דהא דאינו מטמא במגע הוא רק משום דלא יצוייר מגע גביה, ובזה יתיישב שפיר דברי רש"י בנדה (דף נ"ו ע"א) ד"ה טומאת רקב שכתב וז"ל, מלא תרווד ממנו מטמא במגע ובמשא ואוהל עכ"ל, ותמוה לכאורה דהא קיי"ל דתרווד רקב אינו מטמא במגע. אבל לדברינו ניחא דהתם אבשר המת יבש קאי שטמא טומאת רקב שחלקיו אינם מופרדים אלא מחוברין בטבע בריאתם להכי שפיר מטמא במגע, ומיושב קושית הגאון רע"א בגליון הש"ס בנדה שם ובתוס' רע"א (פ"ב דאהלות מ"ב ובטהרות פ"ד מ"ה) עיי"ש, ואם נימא דר' יהושע ס"ל כר' יוסי בנדה שם דבשר המת יבש אינו מטמא בכזית אלא בתרווד כרקב, אתי שפיר טפי דכאן יהיה הכונה טומאתו ולא שיעורו על בשר המת יבש שדין רקב יש לו ובשר המת לח ששיעורו בכזית וטומאתן שוה לטמא במאמת במגע ובמשא ובאהל ע"כ תשובתי, שוב ראיתי שכבר העיר מעט מזה הגאון ר' שלמה הכהן בהגהות חשק שלמה למס' מעילה שנדפסו במס' נדה, והוא הביא ראיה לפירש"י והרע"ב ממתניתין דלקמן ע"ב השרץ והנבלה וכן נבלה ובשר המת אין מצטרפין זע"ז, ולרמב"ם והתוס' דשרץ ונבלה הוה לא טומאתו ולא שיעורו הו"ל למתניתין למתני רבותא יותר דאפי' אבר מן המת וכזית ממנו או בשר מן המת ותרווד רקב דטומאתן שוה נמי אין מצטרפין, ואנא ידענא דכ"ש שרץ ונבלה דאין מצטרפין דהוה לא טומאתו ולא שיעורו ונשאר בצ"ע, ולענ"ד אין זה קושיא דלהכי קתני תנא שרץ ונבלה דאין מצטרפין אפי' כקל שבשניהם, לאשמעינן דאפי' לומר תרי קולי בהדדי בשיעור ובטומאה נמי לא אמרינן שיצטרפו, כגון כחצי עדשה מן השרץ ופחות מכזית נבלה לא אמרינן שיצטרפו לכזית לטמא במשא עכ"פ ולא במגע, קמ"ל דגם זה לא אמרינן, אבל אי הוה תני רק כזית ממת ותרווד רקב או אבר ממת אין מצטרפין לקל שבשניהם הוה אמינא דרק לקולא אחת לא מצטרפין לשיעורא לבד או לטומאה לבד, אבל שרץ ונבלה לטמא כקל שבשניהם לכזית ובמשא הוה אמינא שמצטרפין, ועוד נלע"ד דאתי לאשמעינן דאפי' פחות מכזית נבלה וכעדשה שלמה מן השרץ נמי אין מצטרפין לטמא במשא, וזה לא הוה ידעינן מאבר ובשר המת או מבשר ורקב המת ודו"ק שזה ברור, וביומא (דף פ"א) איתא דרבנן פליגי על ר' יהושע וס"ל דכיון דשם טומאה אחת הן מצטרפין ע"ש, וניחזי אנן לציור התוס' דטומאתו ולא שיעורו הוא בשר המת ואבר מן המת הא בזה ודאי דלא פליגי רבנן על ר' יהושע כיון דליכא אבר שלם חצי זית בשר ודאי דאין מצטרף. ועוד דלא עדיף מאבר שנחלק לשנים שאין מטמא כדתנן באהלות (פ"ב משנה ז') ע"ש, גם לפירש"י והרע"ב דטומאתן ולא שיעורן היינו נבלה ושרץ וע"ז נימא דפליגי רבנן וס"ל דמצטרפין, א"כ יקשה להאיכא דאמרי לרב אסי דלעיל (דף ט"ז ע"א) דאפי' טמאה וטהורה לא מצטרפי לטומאה משום דלאווין חלוקין הן, והכא הרי לרבנן אפי' שרץ ונבלה מצטרפין ואפי' ר' יהושע לא פליג אלא רק משום דאין שיעורן שוה אבל הא דחלוקין בלאווין לא איכפת לן לכו"ע, ומזה נראה דמחוורתא כציור הרמב"ם דטומאתו ולא שיעורו הוא תרווד רקב ובשר המת, ובזה פליגי רבנן וס"ל דמצטרפי דהא רקב מצטרפי אפי' מב' מתים וזה נכון, אבל מודה אני על האמת דבעיקר הדבר לא זכיתי להבין מנ"ל להש"ס דיומא שם דרבנן פליגי כלל אר' יהושע ואיה ההכרח לזה וצ"ע לענ"ד:

והנה הקרן אורה כתב דלרב נחמן שם דאמר דביוה"כ אפי' רבנן מודו משום דלא מייתבא דעתא, משמע דבשאר איסור דלא שייך יתובא דעתא מצטרפי שפיר לרבנן דר' יהושע אפי' אם אין שיעורן שוה, ולפ"ז המעלה בחוץ חצי זית בשר עולה ולוג וחצי יין נסכים מצטרף וחייב דלא כדפשיטא להו להתוס' בזבחים (דף ק"ט) דלא מצטרפי וזה חידוש הוא עכ"ל, עוד הביא שם מספר שמות בארץ למהר"ם בן חביב בתוס' יוהכ"פ שלו שחקר לרבנן דס"ל דמצטרפי אי מצטרפי לקל שבשניהם או לחמור וכן לענין יוהכ"פ אי בעינן מלא לוגמא או ככותבות, וכתב דמשום דלא קאי הכי לא נחית בזה לעומק הדברים, ולפמש"כ נפ"מ בזה טובא לענין שאר איסורין אליבא דרבנן, ולפ"מ שביארנו דמחוורתא דמחלוקת רבנן עם ר' יהושע בבשר המת עם רקב, והסברא נותנת דרקב אינו מצטרף לכזית לבשר רק להיפך שהבשר מצטרף לתרווד רקב דלא גרע בשר מרקב וא"כ הצירוף כאן הוא לקל שבשניהם אבל העיקר נראה דהאי צירוף דהכא הוא להצטרף שני חצאי שיעור מתרווייהו כגון חצי זית בשר וחצי תרווד רקב המונחים בבית דלרבנן מצטרפי לטמא באהל ולר' יהושע לא מצטרפי, וכן באיסורין אם אכל חצי זית מבשר עולה וחצי רביעית מנסכים מצטרפין למלקי עלה משום לאו דכליל תהיה עכ"ל הק"א, ויש לדקדק הרבה בדבריו אבל הנני בורח מן האריכות, אכן בקצרה הנה הרמב"ם פסק בפ"ד מה' טו"א כר' יהושע ובאמת טעמא בעי כיון דמבואר בגמ' ביומא שם דרבנן פליגי עליה, ואפשר דסמך על הש"ס דסוכה (דף י"ז ע"ב) דאיתא שם דכל דלא שוו שיעורייהו להדדי לא מצטרפי, או דמשנתינו דלקמן (דף י"ח ע"א) הבגד והשק וכו' כולן מצטרפין זע"ז אמר ר"ש מה טעם מפני שהן ראוין לטמא מושב אבל אי לאו האי טעמא לא הוו מצטרפין, ור"ש לא פליג את"ק רק מפרש טעמא דת"ק והוה עם משנתינו כעין מחלוקת ואח"כ סתם בחדא מסכתא והלכה כסתם עיין בסוכה שם, ויש עוד כמה פנים ליישב פסק הרמב"ם דפסק כר' יהושע אלא שכתבתי אלה הפנים שאינם צריכין אריכות, וא"כ ממילא שפיר כתבו התוס' בזבחים (דף ק"ט ע"א) בפשיטות דחלב ויין או בשר ויין לא מצטרפי, וגם שפיר כתב מהר"ם בן חביב ז"ל בענין החקירה אליבא דרבנן אי מצטרפי לקל או לחמור דכיון דלא קאי הכי כלומר כיון דגם לענין טומאה אין הלכה כרבנן רק כר' יהושע, ממילא אין נפ"מ לדידן לענין שום איסור בדעת רבנן איך ס"ל בענין צירוף כיון דאנן פסקינן דלא כרבנן, גם ביתר דברי הק"א כאן יש להעיר והנני מקצר ואולי נדבר עוד בזה בישע ה' במקום אחר:

שם אמר רב יוסף לא קשיא כאן בכלו כאן במקצתו, לשיטת רש"י ורגמ"ה החילוק הוא דאם הדם בא מכלו כלומר משרץ שלם מצטרף אפי' עם בשר של שרץ אחר, וכשבא ממקצת השרץ אז דוקא עם בשרו מצטרף ולא עם בשר של שרץ אחר, ושיטה זו קשה מאוד חדא דלמה לא יצטרפו אפי' עם שרץ אחר כיון דשיעורן שוה בכעדשה, ועוד תמוה מש"כ רש"י דרביעית דם הבא ממקצת המת אינו מטמא וזו לא שמענו, והתוס' בפי' הראשון הוסיפו על פי' רש"י רק הגירסא דגרסי והוא דעודן בו פי' בעוד הדם בלוע בבשר השרץ, וביתר הדברים המה הולכין בשיטה אחת עם רגמ"ה והמפרש ההולך בעקבות הרגמ"ה, והנה בברכות (דף ל"ז ע"ב) קאמר רב יוסף הכא במאי עסקינן בבא מלחם גדול, ופירש"י ונשאר מן הלחם שלא נפרס כולו אבל אם נפרס כולו לא חשיבי פתיתין הפחותין מכזית ולא מברכין המוציא ואין יוצאין בהן ידי חובת מצה עכ"ל, ולפירש"י והתוס' כאן יהיה סברת רב יוסף כאן במעילה ושם בברכות חדא סברא ולשיטתיה אזיל, וכיון דהתם פסקינן כרב ששת דבכל ענין מברכין עליהן המוציא עיין רמב"ם פ"ג מה' ברכות ובשו"ע או"ח סי' קס"ח ממילא כאן נמי אין הלכה כרב יוסף ובכל אופן מצטרף ומטמא וה"ה לענין אכילה דנמי מצטרפין בכל ענין לכעדשה (ועיין יומא (דף פ"ד ע"ב) לא קשיא הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתייהו ע"ש ברש"י והרי"ף והרא"ש מפרשי שם להיפך לפי גירסתם בגמ' ע"ש, ובברכות ודף נ' סע"א) אמר רב חסדא והוא שבאו מג' חבורות של ג' בני אדם והיא מעין דמיון סברת רב יוסף, ובחולין (דף ק"ז ע"א) מי רביעית נוטלין לאחד ואפי' לשנים משום דקאתו משירי טהרה, ועוד בחולין שם (דף ק"ח ע"ב) חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זע"ז לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בישולו, ופריך מה נפשך אי מצטרפין וכו' לעולם לא מצטרפין ובבא מיורה גדולה ע"ש ברש"י ועיין בהגהות הרש"ש סוף פ"ט דחולין ודו"ק] אולם א"כ הו"ל לרב יוסף גם כאן לומר כלישנא דהתם בברכות כאן בבא משרץ שלם כאן בבא משרץ שאינו שלם ולא בלשון כאן בכולו כאן במקצתו, אכן רבינו ניסים גאון בתוס' ד"ה והא אר"י כאן פירש דלשון כאן בכולו כאן במקצתו אנגיעה קאי ולא אשרצים או על דם המת, ולא איירינן כאן בענין חשיבת דבר הנפרד משיעור גדול ושלם או משיעור קטן ואינו שלם ודם השרץ ובשרו הוא בפשוטו כדפירש"י ולא בעודן בו, ופירוש זה פי' נמי הר"ש ז"ל פ"ג דאהלות ומסיק שם דהא דמצטרפין בשרץ לענין מגע גזה"כ הוא דיש נוגע וחוזר ונוגע מריבוי דהטמאים, וגבי נבלה רק למשא מצטרפין ולא למגע דבנבלה אין נוגע וחוזר ונוגע, וא"כ יש בשרץ שלשה דינים חדשים, חדא דמצטרפין שרץ ושרץ אף דנוגע וחוזר ונוגע מקרא דהטמאים, שנית דדמו מטמא כבשרו מקרא דוזה לכם הטמא כדלקמן בסמוך משא"כ בנבלה, ושלישית דדם השרץ עם בשר של עצמו ואותו שרץ מטמא אף בנגע רק במקצתו כאלו נגע בכולו משום דכמחוברין נינהו, וא"ת מנ"ל האי דין השלישי דהא קרא דוזה לכם הטמא אצטריך לעיקר הדין דדם השרץ מטמא, וכי תימא דדם בכלל בשר הוא ולא בעינן קרא דדם מטמא כדבעי התוס' למימר בריש סנהדרין וע"כ אתי קרא דוזה לצירוף, ואם בכולו הא ידעינן מהטמאים ע"כ אתי קרא דוזה לכם הטמא לצירוף אף אם נגע במקצתו לעשותן כמחוברין, א"כ הרי תשאר קושית התוס' שם דמנלן דדם מטמא בכעדשה ולא בעינן כדי שיקרוש ויעמוד על כעדשה אליבא דכו"ע בין למ"ד דם אינו בכלל בשר ובין למ"ד דם בכלל בשר, דליכא שום קרא מיותר ע"ז, וי"ל דממה דמצטרפין דם ובשר כיון שכן ממילא מוכח דלא בעינן בדם יותר מכעדשה, דאי לא תימא הכי אמאי מצטרפין הא לא שוו בשיעורייהו וזה נכון, והנה מסקנת התוס' בסנהדרין שם דדם אינו בכלל בשר וצריך קרא לגופיה דדם השרץ מטמא, וע"כ לומר דצירוף ילפינן מה"א דהטמאין דמיותר הוא כמש"כ כאן התוס' ד"ה דכתיב וא"כ יש כאן שלשה ריבויין ועיין במנחות (דף נ"א ע"ב) בתוס' ד"ה וי"ו לא דריש וק"ל ועיין בתוס' יומא (דף פ"א ע"א) ודו"ק:

ופשוט דלכל השיטות איירינן כאן רק לענין טומאה אבל לענין אכילה פשיטא דבכל אופן מצטרפי בין משם אחד בין מב' שמות, דכיון דשוו בשיעורן למה לא יצטרפו, והיינו אחר דידעינן דדם נמי מטמא בכעדשה ממילא אמרינן גבי דם נמי דכשיעור טומאתו כך שיעור אכילתו כדאמרינן גבי בשר השרץ, וממילא שיעורן שווין ומצטרפין לאכילה, אבל אי הוה אמרינן דדם השרץ אינו מטמא ממילא היה לנו לומר דשיעור אכילתו בכזית, וא"כ היו דם ובשר מחולקין בשיעורן ולא היו מצטרפין, ועיין בתוס' סנהדרין שם (דף ד' ט"א) מפורש היטב ובמנחות שם ומה שיש לפלפל ע"פ זה בריש כריתות ועיין בקרן אורה כאן וקצרתי:

ובשיטת הרמב"ם בסוגיא זו גדולים חקרי לב, דהנה בפ"ד מה' אבות הטומאה כתב דדם שרץ ובשרו מצטרף לכעדשה והוא שמחובר בבשר עכ"ל, הרי משמע דגריס כאן כגירסת התוס' בפי' הראשון, אבל פלא הוא מה שפסק גם בפ"ד ה"ט מה' מאא"ס דלענין אכילה נמי בעינן שיהא הדם מחובר בבשר ואם לאו לא מצטרפי, וזהו תימה דלענין אכילה למה לא יצטרפו בכל אופן כדביארנו לעיל, ועוד פלא שלא הביא הרמב"ם החילוק בין כולו למקצתו, וכבר עמד ע"ז הלח"מ בפ"ב הי"ד מה' מאכא"ס, ובספר מים טהורים מהגאון בעל אפי"ה רצה להעמיס בדעת הרמב"ם שיטת רבינו ניסים דבנגיעה תליא מילתא דבנגע בכולו מצטרף ובמקצתו אינו מצטרף, ובזה מיושב הא דהשמיט הרמב"ם החילוק בין כולו למקצתו דסמך על מה שביאר בה' טומאת מת, וגם התפא"י במשניות כ"כ אלא באופן מהופך ע"ש ולא ראה שכבר הקדימו בזה בעל מי נפתוח במים טהורים, אבל זה נסתר מדפסק הרמב"ם דגם לענין אכילה בעינן שיהא הדם עדיין בבשר ושם לא שייך נגיעה בכולו או במקצתו, והקרן אורה כתב דדעת הרמב"ם דהדם בפ"ע אינו מטמא וע"כ באכילה ג"כ אין שיעורו בכעדשה אלא בכזית אפי' בשמונה שרצים, והביא ראיה מלשון הה"מ בפ"ב ה"ט מה' מאא"ס שכתב דדם שפירש מהן יתבאר בסמוך ששיעורו בכזית ואינו מצטרף הקל עם החמור, ולפ"ז א"ש מה דבעינן גם לאכילה שיהא הדם עוד בבשר, והולך שם ומקשה לשיטת הרמב"ם הזאת למ"ד דם נבלה מטמא ואמאי לא יטמא דם שרצים כלל בפ"ע, גם סוגיא דפ' העור והרוטב דאצטריך למכתב הטמאין גבי שרצים לצירן ורוטבן דמחלב הו"א דשיעורן בכזית וקמ"ל הטמאים דלענין אכילה שיעורן בכעדשה, וקשה אמאי הא צירן ורוטבן ודאי לא מטמא וכיון דלא מטמאין למה לא יהא באמת שיעורן בכזית כדם, אכן נלע"ד אלמלא דברי הרב המגיד הו"א דמש"כ הרמב"ם דדם שרצים שפירשו וכנסו ואכלו לוקה עליו בכזית והוא שיתרו בו משום אוכל שרץ עכ"ל בפ"ב ה"י מה' מאא"ס, ומקורו ממימרא דרב יהודא אמר רב בכריתות (דף כ"א ע"ב) מיירי בדם שיצא מהשרץ בחייו אבל במיתתו גם דם בפ"ע מטמא ולוקה באכילתו בכעדשה, דהרי לעיל (דף ט"ז רע"ב) אמר ר"י אמר רב אכילת שרצים לוקה עליו בכזית מ"ט אכילה כתיב בהו ומוקמינן התם דבחייהן קאמר ובמיתתן שיעורן בכעדשה, וא"כ הא דאמר ר"י אמר רב גופיה בכריתות שם דגם בדם לוקין בכזית נמי ביצא הדם מחיים קאמר, והרמב"ם העתיק רק לשון הש"ס אבל דם שיצא לאחר מיתה אה"נ דגם בפ"ע מטמא בכעדשה ולוקין גם על אכילתו בכעדשה, וכיון דסתם אכילה היא בכזית רק מטעם דשיעור אכילתן כטומאתן להכי גם לענין אכילה לא יוכל להצטרף דם ובשר רק בעוד הדם בו, אבל כשפירש כיון דאינו מצטרף שוב לענין טומאה ממילא גם לענין אכילה לא מצטרפי, ואם שכ"ז לענ"ד נכון אבל למה לא הביא הרמב"ם החילוק בין כולו למקצתו עדיין לא מצאתי דבר נכון אשר יאמר עליו כי הוא זה וה' יאיר עינינו בתורתו, ועיין בגליון הש"ס להגרע"א בשבועות (דף כ"ג ע"א) בתוס' ד"ה גמר וביבמות (דף קי"ד) מבואר דשיעור דם ברביעית ובחולין (דף פ"ז) ובכריתות (דף כ"ג) מבואר ששיעורו בכזית ואכמ"ל בזה:

שם בגמ' שאל ר' מתיא בן חרש את רשב"י וכו', הגאון חיד"א זצ"ל בספרו פתח עינים על עין יעקב כאן הרבה לתמוה בצדק חדא דמאחר שידע רמב"ח הענין שעבר בין רשב"י ובין ראב"י בדרך כמו שאמר לימוד ערוך הוא בפיו של ראב"י, א"כ למה שאל כלל לרשב"י מנין לדם שרצים שמטמא כיון דכבר ידע הדרשה דוזה לכם הטמא, ועוד פלא מה שאמרו לו תלמידיו חכים ליה בר יוחאי הרי זה היה אחר שכבר יצא מהמערה ושמעו כבר הלך בכל הארץ ואיך תמהו עליו על שידע לומר דרשה קלה כזאת, גם הלשון חכים ליה בר יוחאי ריח הבטול נודף ממנו והרי היה תלמיד ר"ע ונסמך כבר שהיא פליאה עצומה, וגם הלשון תלמוד ערוך הוא קשה הול"ל ראב"י אמרה, ואפשר לומר דמה ששאל רמב"ח את רשב"י היה רק לדעת אם מסכים הוא לדעת ראב"י או אולי יש לו לימוד אחר ע"ז, וכשהשיב לו רשב"י מוזה לכם הטמא ראה דדרשה זו מקובלת היא לרשב"י מרבותיו ומשו"ה לא אמרה משמיה של ראב"י ומה שענשו בדרך הוא משום שמיהר לענות בפני רבו עכת"ד היפ"ע ועל המאמר חכים ליה בר יוחאי נדחק מאוד עיין בדבריו הנדפסים בעין יעקב דפוס ווילנא, אך ראה זה מצאתי בספר מנעולי התלמוד לרבינו ניסים גאון הנדפס בש"ס דווילנא על הגליון בשבת (דף ס"ג ע"ב) מעתיק שם מאמר הש"ס כאן וגריס גזר עליו בר יוחאי א"ל תלמוד ערוך הוא וכו', ולגירסא זו נלע"ד דהתלמידים שאלו לרמב"ח אם דם שרצים רק מדרבנן טמא שגזרו עליו טומאה וקרא רק אסמכתא בעלמא או דמה"ת הוא טמא ודרשה גמורה היא, וזהו שהשיב להם תלמוד ערוך הוא בפיו של ראב"י כלומר שלא אמרה רשב"י לאסמכתא רק מקובלת היא לתלמוד ערוך ודרשה גמורה, ואין הכונה שהיא הלכה למשה מסיני אלא שדרשה גמורה היא עיין ביד מלאכי בערך תלמוד ערוך, וברוך ה' שהאיר עיני בגירסא זו שהיא קילורין לעינים לכל המודה על האמת, ועפ"ז לולא מסתפינא מפני פירוש הראשונים ז"ל כאן הוה אמינא דגם לפי הגירסא חכים ליה הכונה היא במילת חכים כמו בנדרים (דף ב' ע"א) ר"ע היה חוכך בזה להחמיר עיין בערוך ערך חך, כלומר ששאלו אם רשב"י רק חוכך בדם שרצים לטמא מדרבנן או דדרשה גמורה היא ומטמא מה"ת, וא"כ הגירסא חכים ליה והגירסא גזר עליו הכונה אחת היא, ורמב"ח השיבם דתלמוד ערוך הוא בפיו של ראב"י ודרשה גמורה היא ודו"ק:

שם בעיר רומי, גם כאן וגם לקמן ע"ב מילת רומי נדפס בין ב' חצאי מרובע כי מתחילה היה כתוב רק בעיר לבד והמגיהים הוסיפו מילת רומי, וברש"י לקמן ד"ה אני ראיתיה בעיר נשאר כמו שהיה בעיר סתמא, דכנראה סתם עיר היה וידוע לחז"ל דקאי על רומי כדמשמע בתענית (דף י"ח ע"ב) עד שבאו דיופלי מהעיר ופצעו את מוחו בגזירין והמגיה רשם שם בגליון מרומי והוא ללא צורך, וברש"י סנהדרין (דף צ"ח ע"א) ד"ה השער הזה של עיר שבעיר היה אותו שער עכ"ל, ג"כ הכונה על רומי, ואב לכולן והאביד שריד מעיר ע"ש ברש"י:

שם א"ל דאמר קרא וזה לכם הטמא במדרש רבה בראשית פ' חיי שרה אמר רב אחא יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים פרשה של אליעזר שנים ושלשה דפים הוא הוא אומרה ושונה ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא רשב"י אומר טמא הטמא ר"א ב"ר יוסי אומר זה וזה עכ"ל המדרש, ונראה דהמדרש מחולק עם ש"ס דילן בדרשה זו אליבא דרשב"י ורש"י שכתב כאן דהלימוד הוא משום דכל הקרא וזה לכם הטמא מיותר דהא כתיב להלן אלה הטמאים לכם הוא ודאי נגד המדרש, ועיין ביפה תואר במדרש שם, אך תימא שלא מצא רב אחא דבר מגופי תורה שבא מיתור אות אחת רק זו בלבד דדם השרץ, ועוד דטפי הו"ל להביא את ההלכות שאמרה המשנה פ"ק דחגיגה שהן מקרא מועט והלכות מרובות והן כהררים התלוין בשערה כמעילה ודומיה, ונלענ"ד שיש למאמר המדרש הזה קישור עם מאמרו של רשב"י דכאן בגמ' בסמוך בכה רשב"י ואמר מה שפחה של ב"א נזדמן לה מלאך שלשה פעמים ואני לא פעם אחת. ורשב"י הרי הלך אז על עסק תורתן של בנים לבטל הגזרות שגזרו על עיקרי הדת ויש להמליץ ע"ז ג"כ יפה שיחתן של שפחות אבות מתורתן של בנים, ובאותה הדרך הרי נשאלה שאלה זו דדם השרץ מנ"ל דמטמא, ולכן כשדרש ר' אחא יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים שהוא ממש על דרך בכיית רשב"י על ייפוי כחן של שפחת אבות מתורתן של בנים, ובודאי הזכירו אז בביהמ"ד גם בכייתו של רשב"י משו"ה לא הרחיק ראייתו והזכיר לדוגמא אותו הדרש שדרש ראב"י ורשב"י באותה הדרך, ובזה מתבאר גם הא דבב"ב (דף קל"ד ע"א) איתא דקדוקי תורה ופי' הרשב"ם שם כגון וי"ו דוזה לכם הטמא דמרבינן מיניה דם השרץ עכ"ל, ולכאורה קשה וכי לא מצא הרשב"ם דקדוקי תורה רק דם השרץ, אלא ברור הדבר דגם הרשב"ם סמך על המדרש הזה וכל זה נכון לענ"ד בעזהי"ת, ודע דמתוס' מנחות (דף נ"א ע"ב) נראה דגרסתם במדרש היה דגם רשב"י דריש וידו דוזה לכם לא ה"א דהטמא והוא כהמשמעות בש"ס דילן כאן וכבר העיר ע"ז הגרי"פ בהגהותיו למנחות שם ועיין בחולין (דף קכ"ב ע"ב) ודו"ק:

שם בגמ' שלא ישמרו את השבת וכו' עיין מהרש"א בח"א, והצ"ק כתב דלהכי גזרו על ג' אלו דלפי דרכם תלוים שלשה אלו זה בזה, דאיתא בתנחומא פ' תזריע שאל טרנוסרופס הרשע את ר"ע אם הקב"ה חפץ במילה למה אינו יוצא מהול ממעי אמו, ורצה להוכיח מזה שטותו דב' רשויות יש ומי שציוה זה לא הוציא עובר זה ממעי אמו, ובמד"ר בראשית איתא דשאל אותו רשע לר"ע אם הקב"ה מכבד השבת למה משיב בו רוחות ומוריד בו גשמים והשיב לו ר"ע כו"ע דיליה היא והוה כד"א שלו. אבל כונת טרנוסרופס הרשע היה להוכיח ממצות חילה שאין כולא עלמא דיליה ח"ו, וא"כ אין לו רשות לצוות על המילה שברא אחר וכן אין לו רשות לצוות על שמירת השבת, ואיתא בפסיקתא תן חלק לשבעה וגם לשמונה אם שמרת שבעה ימי נדה אני נותן לך בן ואתה מלו לשמונה, ולשיטת אותו רשע דלא בעי מצות מילה ממילא גם מצות נדה מיותרת, אבל באמת ר"ע הקהה את שיניו גם בשאלה הראשונה גם בשאלה השנייה, והמצוות לא יתבטלו ממנו לעולם ועד:

שם בגמ' הלך רבי ראובן בן אסטרובלי וסיפר קומי, בסוטה (דף מ"ט ע"ב) ובב"ק (דף פ"ג ע"א) משמע דהיה נקרא אבטולמוס בר ראובן וכ"כ להדיא התוס' בב"ק שם ד"ה התירו לספר קומי וכו' שז"ל כדאשכחן במעילה שהלך אבטולמוס בר ראובן וכו' עכ"ל, וכן גריס הכ"מ בפי"א ה"ג מה' עכו"ם שכתב אהא דפסק הרמב"ם דקרוב למלכות מותר ללבוש מלבושי עכו"ם וז"ל אבטולמוס בר ראובן התירו לו לספר קומי וכו' ועוד דאשכחן דהאי אבטולמוס בר ראובן היה מתנכר שהוא יהודי כדאיתא במעילה וכו' וודאי שלא היו מלבושיו כשל ישראל דא"כ היו מכירין אותו עכ"ל, אולם בפשוטו לענ"ד מהא דסוטה ודב"ק מוכרח מדהתירו לאבטולמוס בר ראובן לספר קומי מפני שהיה מקורב למלכות תמיד, ע"כ דזה שבכאן איש אחר הוא דאל"כ איך לא הכירוהו וגירסת הש"ס כאן נכונה דלא כהתוס' בב"ק והכ"מ, ויתכן שאותו אבטולמוס בר ראובן היה בנו של ראובן בן אסטרובלי דהכא, וראובן בן אסטרובלי דהכא הרי מוסמך היה מדקרי ליה רבי ולא היה קרוב למלכות כלל, ובנו נתקרב למלכות ולא עסק כ"כ בתורה מדלא קרי ליה להש"ס בתואר רבי גם במכילתא פ' משפטים איתא מאחר שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה דברי ר' יונתן בן אבטולמוס ובנדה (דף י"ט ע"א) ובחולין (דף כ"ד ע"ב) ובזבחים (דף מ"ט ע"ב) ובסנהדרין (דף פ"ז ע"ב) בכולן אבטולמוס הוא בלא תואר רבי, ומדהתקרב למלכות התירו לו לספר קומי, (ור' עזרא בר בריה דר' אבטולמוס דמנחות (דף נ"ג ע"א) ודאי דאין זה אבטולמוס דסוטה ודב"ק שם שהרי במנחות שם איתא שהיה דור עשירי לראבע"ז ואי אפשר הדבר שיהא אחד עם ההוא דסוטה ודב"ק ע"פ חשבון השנים צא וחשוב עיין בסה"ד סדר תנאים ואמוראים אות ע'] וראובן בן אצטרובלי נזכר בתואר רבי גם במו"ק (דף י"ח ע"ב) ובאבות דר"נ פט"ז ובירושלמי פרק בתרא דכלאים ועוד בכמה דוכתי, ומ"מ גם אבטולמוס מצינו בעירובין פ"ג מ"ד שאמר ר' יוסי משמו שהעיד משום חמשה זקנים על ספק עירוב דכשר, והסדר הדורות כתב שהיה רבו של ר' יוסי ואף שלא כתב מקור לזה מ"מ ברור דכונתו על הא דעירובין דף ל"ו) הא דידיה הא דרביה דיקא נמי דקתני א"ר יוסי אבטולמוס העיד וכו' וצ"ע איך קראו לרבו בשמו ועיין בהקדמת בעל סדר הדורות וצ"ע בכל זה:

ואחר כתבי כל זה ראיתי במהרי"ק שורש פ"ח דגרים כאן כגרסתנו והנני מעתיק דבריו מפני שהמה מהיפך להיפך מן הקצה אל הקצה מדברי הכ"מ הנ"ל, וז"ל שם אחר שהאריך דמלבושי עכו"ם אינם אסורים אף להרמב"ם רק בדבר שנהגו לחוק בלי טעם או שהוא מלבוש של פריצות והובא ברמ"א יו"ד סי' קע"ח, כתב שיש להביא קצת ראיה לזה מההיא דמס' מעילה פרק קדמ"ז פעם אחת גזרו שמד על ישראל וכו' עד הלך ראובן בן אסטרובלי וסיפר קומי והלך וישב עמהן וכו' משמע שלא הוצרך רק לספר קומי להתנכר אליהם ואם איתא דצריך הישראל להיות משתנה במלבושיו מן הגוי עכ"פ הו"ל להש"ס לספר שלבש לבוש נכרי ונתכסה בשמלה חדשה כמו שסיפר שספר קומי עכ"ל, וראיה זו הביא בביאור הגר"א ביו"ד שם, הרי לפניך ראשונה דגם הוא גרים כאן ר' ראובן בן אסטרובלי ושנית חזינן דפשיטא ליה שלא לבש מלבושים אחרים מהלבשתו תמיד בין היהודים, והכ"מ כתב להיפך ופלא שלא הזכיר את המהרי"ק ובכמה מקומות מביאו, ועכ"פ פלא בעיני על בעלי ההגהות העוסקים בכאלה שלא העירו בכ"ז לא כאן ולא בב"ק ע"ד שינוי הגירסאות וצ"ע:

שם בגמ' אמרו לו יתמעט א"ל א"כ לא יבעלו נדות, אין להקשות מכאן על השלטי גבורים רפ"ב דשבועות שכתב דנדה אינה יכולה להתעבר ובן הנדה דאמרינן בעלמא אינו ר"ל שנתעברה בשעה ששופעת דם אלא כל ששמשה בלא טבילה ונתעברה קרוי בן הנדה עכ"ל, דגם כאן ודאי דרק על הטבילה נזרו ולא שישמשו בשעת הראיה וזה פשוט:

ודע דכעין גזירה זו נמצא גם בר"ה (דף י"ט) ותענית (דף י"ח) ויהודה בן שמוע וחבריו בטלום, והחילוק מהגזירות הוא רק בזה דכאן הגזרה השלישית היא שיבעלו נדות ושם הגזרה השלישית היא שלא יעסקו בתורה, וכן נמצא במכילתא פ' יתרו ובמד"ר פ' ל"ב בויקרא ובילקוט תהלים פ' י"ב, דבאמת בימי חשכת הגלות ההם הגזרות נתחדשו בכל עת פעם בתמונה זאת ופעם בתמונה אחרת ולכולם היה מטרה אחת להעבירנו מדת ישראל ועיקריה וברוך ה' שבכל פעם לא נתננו טרף לשיניהם, ואם נרצה לידע איזה גזרה קדמה בזמן ההיא דר"ה ותענית או ההיא דהכא, נראה פשוט דההיא דהתם קדים דאז היתה הגזרה השלישית שלא יעסקו בתורה ובפסחים (דף קי"ב) איתא חמשה דברים ציוה ר"ע את רשב"י כשהיה חבוש בבית האסורים א"ל רבי למדני תורה א"ל איני מלמדך [שאז גזרו שלא לעסוק בתורה ור"ע נתפס על ד"ת] א"ל אם אין אתה מלמדני אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות, הרי מפורש דאז היה יוחי אביו של רשב"י קיים וכאן מפורש דא"ל רשב"י לר' יוסי אלו היה אבא יוחאי קיים יכולים אתם לומר לו תן בנך להריגה, הרי שהגזירה הזאת אחר שכבר יוחאי לא היה קיים דמעשה דכאן מאוחרת, ועוד דהרי בעובדא דשם היה רשב"י עוד צעיר לימים וכאן הוה עובדא אחר שיצא כבר מהמערה כנראה מהלשון ילך רשב"י שהוא מלומד בנסים כדפירש"י ורגמ"ה שנעשו לו נסים במערה עכ"ל, וע"כ לומר כן דאין לומר דתואר מלומד בנסים הוא על שהצליח לברוח מהאויבים בעת שסמכו ר"י בן בבא כמו שראיתי לאחד שכתב כן, דמלבד שתואר מלומד בנסים לא שייך על מקרה אחד הרי לא נראה בהבריחה שום נם כלל, ועוד דבסנהדרין (דף י"ד ע"א) איתא דר"י בן בבא סמך אז לחמשה זקנים וכלם ברחו רק ריב"ב עצמו מפני שהיה זקן לא ברח, ועוד אם זהו נס למה לא בחרו לשלוח לרומי רק את רשב"י הרי כל החמשה זקנים היו מלומדי נסים בזה כמוהו, אלא ע"כ דפירש"י ורגמ"ה הוא האמת דזה היה אחר שיצא כבר רשב"י מהמערה, ובשבת (דף ל"ג) איתא ענין המערה באריכות שגזרה המלכות על ר"י שעילה יתעלה ר' יוסי ששתק יגלה לציפורי רשב"י שגינה יהרג, ואז ברח רשב"י ונטמן בהמערה י"ג שנה וא"כ עובדא דתענית שגזרו על לימוד התורה היה לכל הפחות י"ג שנים קודם עובדא זו דכאן, ובזה אני מבין יפה מה כל החרדה דכאן שסרבו ר"י ורשב"י מלכת לרומי הן לא הלכו לעשות דבר נגד המלכות, רק הלכו להשתדל להעביר הגזרה מעל ישראל ואיזה סכנה קרובה יש בזה, אולם לפי המתבאר א"ש דכיון שר' יוסי כבר היה חשוד בעיני המלכות וכבר נשא עונו בגלות לצפורי כפושע במלכות ורשב"י כבר נגזר עליו שיהרג. א"כ לר' יוסי ורשב"י בעצמם אע"פ שמלך הראשון כבר מת כמבואר בשבת שם היה הנסיעה לרומי סכנה גדולה, וכשאמר ר' יוסי שהוא ירא למסור את ר"א בנו להריגה סבר רשב"י שהוא ירא מסכנת המלכות דכיון דאביו מוכתב למלכות כפושע גם בנו חשוד הוא, לכן א"ל רשב"י אלו היה יוחאי אבא קיים וכו' כלומר א"כ מכ"ש איך אלך אני ושמעה המלכות והרגני שכבר נגזרה עלי גזרה ומ"מ נכון לבי ובטוח בה', והשיבו ר' יוסי דמפני יראת המלכות אינו ירא כלל דשלוחי מצוה אינם ניזוקין וע"כ אמר אנא אזלין, אלא שהוא מתירא לשלוח בנו דילמא עניש ליה ר"ש וזה נכון לענ"ד, ועיין בהגהת השמ"ק כאן שכ"כ ובמו"ק (דף כ"ה ע"ב) בתוס' ד"ה שפכו מרזבי כתבו בשם הירושלמי שר' יוסי יהיב נפשיה על גזרתם ופי' הפוס' שנשפך דמו על יחוד ה', ומתוספתא הביא שנתן נפשו על המילה, ולדברינו י"ל שכונת הירושלמי והתוספתא להעובדא דהכא שאמר אנא אזלין והיה בזה מסנ"פ ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למפשה, והגזרה היה כאן גם שלא ימולו את בניהם, אך במדרש תהלים פ' פ"ט איתא שהיה מעשרה הרוגי מלכות אבל במד"ר למגילת איכה בפסוק בלע ה' ולא חמל לא נמנה ר' יוסי וצ"ע בזה:

ברש"י ד"ה תלמוד ערוך הוא ולא אמרה מדעתו עכ"ל, ברש"י שבעין יעקב מסיים עוד בזה"ל ששמע מר' אלעזר ב"ר יוסי שאמר כן משום אביו ומנלן דלמדה וכו' עכ"ל, ולא ידענא מנלן דר' אלעזר בר' יוסי משום אביו אמרה ובגמ' אין לזה שום משמעות וגם בפי' רגמ"ה ליתא לכן נראה דט"ס הוא:

בתוס' ד"ה והא אמר ר"י וכו' פי' השר מקוצי משום דאי לאו ההיא דר"י המ"ל וכו', ולהכי מייתי הך דר"י דמיירי אף ברביעית ומ"מ הא טהור עכ"ל, יש מקשים ע"ז דמשמע אף דאיכא רביעית דם שמאהיל עליו טהור אם אינו מאהיל בכלו וזהו תימא שמאהיל ארביעית דם לא יטמא, ונראה להר"ם דהכי ר"ל השר מקוצי כו' עכ"ל השיטה מקובצת ע"ש ודבריו צריכין כאן ביאור רחב אולם לפי שאין זה מתוס' שלנו ולא הורגלתי בלשונם קצרתי

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה