אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה) חידושים למסכת מעילה › דף טז:

תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר

חידושים למסכת מעילה · דף טז:

דף טז.

אמר רב יהודא א"ר שמונה שרצים לוקין עליהן בכזית מ"ט אכילה כתיב בהו והא תני ריב"ח קמיה דריו"ח וכו' מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה וקלסיה ר"י וקשיא לדרב, לא קשיא כאן במיתתן כאן בחייהן [נ"ל דאולי צ"ל אמר רב יוסף לא קשיא וק"ל] א"ל אביי והא רב אמתניתין קאי ומתניתין כל השרצים קתני אפי' במיתתן א"ל רב יוסף ההיא דיוקא דילך הוא רב שמעתתא בעלמא קאמר עכלהג"מ, והלשון דיוקא דילך הוא ראוי להמתיקו, ומצאתי להגאון ר' יהושע אייזיק מסלאנים זצ"ל שכתב בזה ע"ד החידוד ואביא דבריו כאן עם שהמה דרך דרושיי, דהנה במאי דקאמר הש"ס פתח הכתוב באכילה פירש"י דהאי דכתיב ולא תשקצו את נפשותיכם היינו באכילה דכי אכיל להו משקץ נפשיה וכ"כ התוס' דבאכילה מטמא את הנפש, ולכן כמו דטומאתן בכעדשה אף אכילתן בכעדשה דגם הנפש מטמא בכעדשה, ולכאורה קשה איך מטמא את הנפש הא הוה טומאת בית הסתרים שאינו מטמא, אך י"ל דהנה הא דביה"ס הוא כדאיתא בנדה (דף מ"ג) מה ידיו מאבראי אף כל מאבראי ולפי' התוס' שם הוא משום דנגיעה משמע מאבראי, וא"כ זהו דוקא במה שמטמא במגע אבל הנפש שהוא רוחני ולא שייך גביה נגיעה כלל א"כ מטמא בביה"ס נמי, ועוד דלשיטת רש"י בחולין (דף ע"א) אם בלע שתי טבעות לא שייך בהו טומאת ביה"ס דהרי הם כמונחים בתיבה, וא"כ שפיר תוכל טומאת שרצים לטמא את הנפש, אבל אי הוה נקראת טומאה בלועה לא הוה מטמאה כלל גם את הנפש דהרי טומאה בלועה טהורה אפי' מלטמא במשא כגון בנבלה דכאן דליתא דמי א"כ גם להנפש אינה מטמאה, וזהו שאמר רב יוסף לאביי ההוא דיוקא דילך הוא דאיתא בנדה (דף מ"ב) איבעיא להו מקום נבלת עוף טהור בלוע הוא או בית הסתרים הוא, למאי נפ"מ כגון שתחב לו חבירו כזית נבלה לתוך פיו דאי אמרת ביה"ס הוא נהי דבמגע לא מטמא במשא מטמא, אביי אמר בלוע הוה רבא אמר ביה"ס הוה, וא"כ כיון דאביי ס"ל דמקום נבלת עוף טהור בלוע הוה ע"כ לשיטתיה מדייק שפיר ממתניתין דאפי' במיתתן נמי לוקין עליהן רק בכזית ולא כמו דקתני ריב"ח דכטומאתן כך אכילתן שיטמא להנפש בכעדשה כדין טומאת הגוף, דכיון דטומאה בלועה היא אינו מטמא להנפש ג"כ, אבל רב יוסף ס"ל כרבא דרק ביה"ס הוה וא"כ אינו טהור רק ממגע שהוא מאבראי אבל מ"מ מטמא את הנפש דלא שייך גביה דין מגע כלל וכיון דשיעור טומאתן במיתתן בכעדשה אף אכילתן לטמא הנפש בכעדשה, וזהו דקאמר ר"י לאביי ההוא דיוקא דילך הוא כלומר לשיטתך אבל לשיטתי אין זה דיוק:

ובזה יתבאר ג"כ הא דלקמן (דף י"ז ע"א) ששאלו ברומי לרשב"י מנין לדם השרץ שהוא טמא א"ל דאמר קרא וזה לכם הטמא, ויש להבין למה שאלו אותו אז רק שאלה הזאת, אכן י"ל דהענין הוא דהנה מבואר שם דרשב"י היה סובר דהנס ברומי יבוא ע"י מלאך וכשבא ע"י בן תמליון בכה ע"ש, וכתבנו שם דהא דלא בכה גם ר"א בר' יוסי שהלך עמו משום דאיהו סובר דהמלאך אינו יכול להתגלות ברומי משום טומאת ארץ העמים, וע"כ לומר דרשב"י ס"ל דלא שייך במלאך שהוא דבר רוחני ענין טומאה [וע"ש שכתבתי בשיטת רשב"י דרך אחר] ואולם מהא דאריו"ח וריב"ח כאן דשרצים כשיעור טומאתן כך שיעור אכילתן בכעדשה משום שמטמא להנפש כמו שנתבאר מבואר מזה דדבר רוחני נמי מקבל טומאה, רק שהגמ' מקשה ע"ז מהא דאמר רב אכילת שרצים לוקין עליהן בכזית דאכילה כתיב בהו, והנה אי הוה אמרינן דדם שרצים אינו מטמא כלל הוה ניחא הא דכתיב גבי שרצים אכילה ומשמע אפי' במובדלין, דאפשר דקאי על דם השרצים דכיון דהדם אינו מטמא משו"ה שיעור אכילתן בכזית, והכי משמע בירושלמי נזיר (פ"ו ה"א) ר"א בשם ריב"ח טעמיה דר' יוסי ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף והלא אין לך מטמא אלא שמונה שרצים בלבד אלא כשיעור טומאתן כך שיעור אכילתן בכזית בין לדם בין לבשר, דדם השרץ כבשרו הוא וכתיב בה לא תאכלום כי שקץ הם, והא דקאמר אכילתן בכזית בין לדם בין לבשר דאי לאו הכי הוה אמינא הא דכתיב לא תאכלו וסתם אכילה בכזית הוא לדם השרץ, וכדאיתא בירושלמי יומא (פ"ח ה"ג) מנין ששתיה בכלל אכילה ריו"ח שמע מהדא כל נפש מכם לא תאכל דם מה אנן קיימינן בדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כי אנן קיימינן בדם כמו שהוא והתורה קרא אותה אכילה עכ"ל, וא"כ אפשר דהאי אכילה הוא לענין דם השרץ דלא מטמא כלל וע"כ שיעוריה בכזית אבל בשר השרץ דמטמא אפשר דשיעורו בכעדשה, אבל אם דם השרץ נמי טמא בכעדשה א"כ מוכח מלשון אכילה דכתב קרא דאכילת כזית דוקא בעינן אף בשרצים., וע"ז קאמר בירושלמי היתיב ר"ח הרי שמונה שרצים מטמאין בכעדשה ואכילתן בכזית בין לדם בין לבשר ודו"ק, וע"כ שאל ר' מתיא בן חרש את רשב"י מנין לדם שרצים שהוא טמא דאם דם שרצים היה טהור הוה ניחא. דהא דכתיב לשון אכילה בשרצים הוא משום דם ולא קאי על הבשר ובשר השרץ אכילתו בכעדשה כטומאתו והיה מוכרח שהנפש אע"ג שהיא רוחנית נמי יש בה בחינת טומאה, וכיון דשמונה שרצים טומאתן במגע בכעדשה ע"כ מטמא הנפש ג"כ בכעדשה, וא"כ גם מלאך רוחני אינו יכול לבא בארץ העמים שהוא טמא, אבל אם הדם מטמא א"כ הא דכתיב אכילה ובעינן כזית הוא בין בדם ובין בבשר, דאין שיעור אכילה כשיעור טומאה ואין הוכחה שהנפש מקבל טומאה וא"כ אפשר שגם מלאך רוחני אינו מקבל טומאה ושפיר בכה רשב"י, וע"כ א"ל רשב"י דכתיב וזה לכם הטמא וע"ז א"ל תלמידיו חכים ליה כר יוחאי, והוא דר"ש אית ליה בשבועות (דף כ"א ובמכות פ"ג) דכל שהוא למלקות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ולדידיה סתם אכילה בכ"ש, עיין שו"ת ר"ע איגר סי' קנ"ד, וא"כ ממילא לא קשה מהא דכתיב אכילה וע"כ כתיב ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. דאם יש בו שיעור כעדשה מטמא נמי אבל על הלאו הוא עובר בכל שהוא גם בפחות מכעדשה, אבל לרבנן דר"ש דשיעור אכילה בכזית וא"כ אם שיעור אכילתן כטומאתן בכעדשה אמאי כתיב אכילה, ולהכי משני הש"ס כאן בחייהן כאן במיתתן דבמיתתן מטמאין בכעדשה ומשו"ה שיעור אכילתן אז נמי בכעדשה, וא"כ מוכח שיש שייכות טומאת הנפש אע"ג שהוא רוחני וכן י"ל ענין טומאה גם גבי מלאך רוחני ולכן א"א היה למלאך לבוא לרומי משום ארץ העמים ודו"ק:

ונפלפל מעט בעיקרי הסוגיא דהנה בזבחים דף ק"ו ע"ב אמר אביי קו"ח ומה במקום שלא ענש הזהיר מקום שענש אינו דין שהזהיר, א"ל רבינא לאביי א"כ לא יאמר לאו בחלב ותיתי קו"ח מנבלה מה נבלה שלא ענש הזהיר חלב שענש אינו דין שהזהיר, אתא לקמיה דרבא א"ל מנבלה לא אתיא דאיכא למפרך מה לנבלה שכן מטמא משרצים טמאין מה לשרצים טמאין שמטמאין משרצים טהורין מה לשרצים טהורין שאיסורן במשהו, ופירש"י לאכילה בכעדשה כדתניא במעילה וכו' כשיעור טומאתן של שרצים טמאין שיעור אכילתן של כל השרצים דהא כולהו כייל להו בהאי קרא ובכל אשר תרמוש האדמה וכו' עכ"ל, ותמהו התוס' וכתבו וז"ל ואגב חורפיה לא עיין, ובהדיא מסיק התם דוקא בשרצים טמאין ולא בטהורין דאמרינן במובדלין דיבר הכתוב וכו' עכ"ל התוס' שם, ובודאי דלפירוש המפרש ורגמ"ה כאן תמיהת התוס' עצומה על רש"י שם, אבל הרי ידענו כי המפרש במעילה אינו מרש"י ז"ל אלא שהוא פירגמ"ה, וברור הדבר בלי שום ספק כלל דרש"י בזבחים מפרש סוגיא דידן במובדלין דיבר הכתוב כמו דמפרשי התוס' כאן ד"ה אמר רבא במובדלין דה"כ וכו' שז"ל במובדלין דה"כ כלומר לא הקיש הכתוב אכילה לטומאה אלא גבי שרצים דשייך בהו הבדלה כגון ח' שרצים שמובדלין מן האחרים אבל בהמה לא הוקשה אכילתה לטומאתה וכו' עכ"ל, ולשונם לקמן הוא מגומגם וכבר הגיהו בהם רבותינו המגיהים הרבה, אבל זה ברור דלפירוש התוס' כאן במובדלין דה"כ היינו דמשו"ה כל השרצים אפי' לא משמונה שרצים המטמאין איסורן בכעדשה, והרי על פי' המפרש ורגמ"ה כאן הקשו תוס' הרבה ובודאי דרש"י בזבחים שם מפרש הש"ס דכאן כפי' התוס' כאן וא"כ דברי רש"י שם נכונים וז"ב:

והנה יש להעיר למה כשהקשה רבינא לאביי בזבחים שם א"כ לא יאמר לאו בחלב ותיתי קו"ח מנבלה לא השיב לו אביי כלום, וכי אתא לקמיה דרבא א"ל מנבלה לא אתיא וכו' מה לשרצים שכן איסורן במשהו למה לא השיב לו אביי כמו שהשיב רבא, וידענא שהיא רק הערה חלושה, אבל עוד יש להבין אהא דפירש"י כסוף פרשה קדושים על הקרא דובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא בזה"ל, אשר הבדלתי לכם לטמא לאיסור עכ"ל, ולכאורה הוא פלא דהא בגמ' כאן אמרינן דלטמא הוא טומאת שרצים ממש ולהורות דמה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה, ולמה נדחק רש"י לפרש לאיסור, עוד ראיתי פלא גדול ברש"י במכות דף ט"ז ע"ב דאיתא שם אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבעה וכו' צרעה לוקה שש. וכתב רש"י שם ד"ה צרעה וכו' וז"ל אבל לא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו' הכתוב בפ' קדושים תהיו אינו מן המנין דלאו בשרץ כתיב ואע"ג דכתיב ביה אשר תרמוש האדמה לשון בריות גדולות הוא ושרץ לשון קטנה ונמוכה וכו' עכ"ל. וכן הועתק דבריו אלה ברש"י שבאלפס חולין סוף פרק אלו טריפות ע"ש, והדברים מתמיהין שהם נגד הש"ס כאן במעילה דמפורש דהאי קרא בשרצים איירי ולא ראיתי גם אחר החיפוש מי שיתעורר בזה והוא פלא

לכן נלע"ד דרש"י ס"ל דאביי דהקשה כאן והא רב אמתניתין קאי ומתניתין כל השרצים קתני אפי' במיתתן לא קבל תירוץ רב יוסף דרב שמעתתא בעלמא קאמר, דהא ודאי משמע דרב קאי אמתניתין כמש"כ המפרש ורגמ"ה וא"כ באמת רב ס"ל בכל השרצים ואפי' בשמונה שרצים ובמיתתן שיעורן בכזית, דאע"ג דקלסיה ר' יוחנן לריב"ח דיפה דרש אבל מ"מ לדינא אפשר דגם ריו"ח ס"ל כרב דהא מסתבר טעמא דרב דסתם אכילה בכזית כמש"כ התוס' כאן ד"ה וקלסיה ריו"ח וא"כ לאביי אין כאן קושיא על ריו"ח מדידיה אדידיה דאמר אין לוקין עליהם אלא בכזית דודאי דכן הוא דס"ל כרב להלכה, והש"ס כאן דמקשה מיתיבי האברים אין להם שיעור וכו' ואמר ריו"ח אין לוקין עליהם אלא בכזית הקושיא היא רק אליבא דרב יוסף דס"ל דבין רב ובין ריו"ח ס"ל דבמיתתן השיעור הוא בכעדשה, וע"ז משני רבא במובדלין דבר הכתוב. וכבר כתבנו לעיל דרש"י ס"ל כפירוש התוס' כאן דבכל השרצים שיעור אכילתן במיתתן בכעדשה הואיל ויש בשרצים מובדלין, ורק בהמות שאין בהן מובדלין שיעורן בכזית, אבל לאביי מעיקר לא קשה הך קושיא מידי, ולדידיה כל השרצים אפי' השמונה שרצים ובמיתתן שיעורן בכזית דאכילה כתיב בהו כרב:

היוצא מדברינו דלשיטת רש"י אביי ס"ל דכל השרצים בין בחייהן ובין במיתתן שיעורן בכזית דכן ס"ל לרב וגם ריו"ח אפשר דס"ל כוותיה, ולא ס"ל דרשא דריב"ח פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה אשר הבדלתי לכם לטמא לומר לך מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה, דכונת הכתוב אשר הבדלתי לכם לטמא לא מיירי כלל לענין טומאה אלא לענין איסור והרי מצינו כמה פעמים בתורה איסור בלשון טומאה, ולהכי פירש"י באמת בסוף פרשה קדושים אשר הבדלתי לטמא לאיסור כמו שהביאותי לעיל, דקמפרש התם לקרא אליבא דאביי דגם לדידיה א"ש קרא, אבל רב יוסף ורבא דס"ל נמי כרב יוסף שהרי הוצרך לתרץ במובדלין דבר הכתוב ס"ל דאדרבה כל השרצים אפי' שאינן משמונה שרצים שיעור אכילתן בכעדשה, דרש"י ס"ל כפי' התוס' בכונת התירוץ של רבא במובדלין דיבר הכתוב כמו שביארתי לעיל:

ומעתה א"ש הסוגיא דזבחים דף ק"ו ע"ב כמין חומר דעל קושית רבינא לאביי א"כ לא יאמר לאו בחלב ותיתי קו"ח מנבלה, לא היה לו לאביי מה להשיב דנהי דמנבלה אפשר לו לדחותו וכן מאינך אבל הרי ישאר הקושיא דניליף קו"ח משרצים טהורין, ואי אפשר לו לתרץ שכן איסורן במשהו דהא איהו ס"ל דכל השרצים איסורן בכזית כרב וכנ"ל, אלא דכדאתי לקמיה דרבא ורבא לשיטתיה הרי ס"ל דאפי' שרצים טהורין איסורן במשהו שפיר השיב דשאני שרצים טהורין דאיסורן במשהו:

וכיון דזכינו לוה א"ש גם דברי רש"י במכות דף ט"ז ע"ב שכתב דלא תשקצו את נפשתיכם וגו' אשר הבדלתי לכם לטמא לא בשרצים איירי, ותמהתי שהרי במעילה כאן מפורש דבשרצים איירי, אבל מעתה דברי רש"י נכונים מאוד דהרי התם הסוגיא הרי אביי אמרה לאביי באמת הפסוק הזה י"ל דלא מיירי כלל בשרצים הנמוכים, ואשר הבדלתי לכם נטמא היינו לאיסור כדפי' רש"י בחומש כנ"ל, ויש עפ"ז להאריך בישוב איזה מקומות אחרים עוד בשיטת רש"י אבל הנני רק מעורר:

ודע דבריטב"א במכות שם עמד ג"כ על מש"כ רש"י שם דקרא דאשר תרמוש האדמה לא קאי על שרצים רק על חיות גדולות, והביא להקשות עליו מקרא דכל החיה הרומשת על הארץ ואמרינן בפרק ד' מיתות דבנחש מיירי והרי נחש שורץ על הארץ, ותירץ דההוא קרא קודם שנתקלל הנחש שהיה באמת גדול והולך על ארבע עדיין, ולענין מה דלא לקי על צרעה גם משום לאו דלח תשקצו וגו', ובכל אשר תרמוש האדמה, כתב בשם התוס' בשם הר"י מאורליינש דההוא קרא במעילה [כצ"ל] מפרש ליה בהדיא בשמונה שרצים דוקא, מדכתיב אשר הבדלתי לכם לטמא במובדלין דבר הכתוב עכ"ל, מבואר איפא דהר"י מאורליינש מפרש הגמ' דכאן כפירוש המפרש ורגמ"ה ולא כפירוש התוס' כאן ורש"י בזבחים דף ק"ו ע"ב, ובדעת הרמב"ם ז"ל בענין זה גדולים חקרי לב ועיין בס"ה מצות ל"ת קע"ט ובהרב המגיד ולח"מ ובמרכבת המשנה, ואני כאן אין אני יוצא חוץ לגדרי הרבה ובמק"א יתבאר איה"ש:

והנה בירושלמי פסחים פ"ב איתא דא"ר יצחק אין צריך דמה שרצים הקלים עושין מאכיל כאוכל חמץ דחמיר לא שכן ומאי כתיב לא יאכל לאסור בהנאה, הא לא תאכל לא משמע איסור הנאה הדא מסייע לריו"ח עכ"ל הירושלמי, וע"ש בפ"מ ובקרבן עדה והקשה שם במרה"פ דמאי קו"ח הוא זה הא איכא למפרך דמה לשרצים שכן חיובן במשהו ע"ש, אולם לפ"מ שביארנו אין כאן קושיא דר' יצחק ס"ל כאביי דגם שרצים חיוב אכילתן בכזית וזהו מובן מאיליו:

שם מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה, כלומר דמקשינן אכילה לטומאה, ויש להעיר על האי כללא דכטומאתן כך אכילתן דהרי לעיל עמוד א' אמר רב ל"ש דמצטרפין נבלות זול"ז אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה לא מצטרפין דאין אחע"א הרי דלא אתקשו אכילה וטומאה להדדי לכל מילי ולמה אתקשו לענין זה שאכילה בכעדשה, אבל ע"ז אמרינן בירושלמי נזיר (פ"ו) רחב"ב אמר לא כל הנבלה התורה השוותה כל אכילות כאחת, היינו דס"ל שמצטרפין נמי לענין אכילה באמת, ובזה אפשר לבאר הא דא"ל ר' אב"א לרבא אלא מעתה בהמה נמי לפלגי בין מובדלת לשאינה מובדלת א"ל כי קמקיש רחמנא לבל תשקצו אבל לשיעורא לא והמפרשים נדחקו בפירושו [ובאמת כפי' התוס' יש קושיא זו גם בירושלמי דנזיר (פ"ו ה"א) היתיב ר"א הרי אברי בהמה מטמאין בכ"ש ואכילתן בכזית] מ"מ בסוגיין הוא דוחק דהרי כבר הקשה הש"ס תחילה וקלסיה ריו"ח וכו' מיתיבי וכו' ואריו"ח אין לוקין עליהן אלא בכזית, ועיין בתוי"ט (פ"א דטהרות מ"א) האוכל אבר מה"ח ממנה סופג אתי הארבעים וכתב הרע"ב אפי' היה האבר פחות מכזית ומביא ראיה ממשנה דטהרות האיברין אין להם שיעור, ותמיהני עליו שלא הביא הגמ' דכאן דקאמר ריו"ח שאין לוקין עליהן אלא בכזית, אבל עכ"פ צריך ביאור קושית הש"ס חלא מעתה בהמה נמי לפלגי בין מובדלת לשאינה מובדלת, אשר ע"כ נ"ל לומר דהמקשה הכי פריך כיון דרב מודה דבמיתתן מטמאין בכ"ש ואכילתן נמי בכ"ש פי' בכעדשה כטומאתן כך אכילתן, א"כ אמאי קאמר רב לעיל ל"ש אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה טהורין בפ"ע וטמאין בפ"ע וא"כ הרי יש חילוק בין טומאה לאכילה, א"כ ליפליג רחמנא בין מובדלת לשאינה מובדלת דבהמה טמאה שאינה מובדלת לא תטמא נמי דאם תטמא א"כ יהיה חילוק בין טומאה לאכילה דמטמא ואינו עובר על לאו דאכילה, ומשני כי אקשיה רחמנא לבל תשקצו אבל לשיעורין לא, פירוש דאכילה וטומאה שווין באמת בעצם והא דאטמאה לא חל איסור נבלה הוא משום דאאחע"א משו"ה לזה לא הוקשו אכילה וטומאה ודו"ק:

שם האיברין אין להן שיעור וכו', ואמר ריו"ח אין לוקין עליהן אלא בכזית, פי' אפי' אם אכל אבר שלם דלענין טומאה מטמא בכ"ש מ"מ לענין אכילה פטור בפחות מכזית, ובלא ריו"ח הוה אמינא דבאכל כל האבר חייב אף דליכא כזית, ואע"פ שאין אבר בלא עצם לר"ע ולרבי בחולין (דף קכ"ח) ועצם אין בו משום אכילה, ורק גיד הנשה אמר עולא בחולין (דף צ"ב) עץ הוא והתורה אסרתו, מ"מ הו"א שתצטרף אכילת העצם להבשר כשם שמצטרף לענין טומאה לעשות אותו אבר אע"ג דעצם בפ"ע אינו מטמא כלל לא לענין נבלה ולא לענין שרץ וכמו שמצטרפין לענין אבר מה"ח עיין חולין (דף ק"ב ע"א) וק"ל ובעיקר קושית הש"ס וקלסיה ריו"ח מיתיבי וכו' ועיין בתוס' י"ל ע"ד החידוד דמקשה אריו"ח לריו"ח לשיטתיה, והוא ע"פ הירושלמי הנ"ל (פ"ו ה"א) דנזיר ר' אבוה בשם ר' יוסי בר"ח טעמיה דרבי לא תשקצו וכו', אלא כשיעור טומאתן כך שיעור אכילתן. היתיב ר"א הרי אברי בהמה טהורה מטמאין בכ"ש ואכילתן בכזית, כר' חייא בר בא דאמר לא כל נבלה התורה השוותה כל האכילות כאחת עיין בפ"מ שם מה שפירש, ולי נראה לבאר דאפשר דלא דמי דהא דאיברין אין להם שיעור הוא מצד שהוא אבר שלם, כדאיתא בנדה (דף מ"ב) וא"כ כיון דאוכל אבר מה"ח א"כ קודם שיגיע לתוכו הרי נחלק בפיו לשנים וא"כ איך יתחייב בכ"ש משום שמטמא להנפש הרי כבר אין לו שיעור לטמא הנפש, אך זה תלוי בהא דחולין (דף ק"ג הובא בתוס' לעיל ע"א) כי אתא רב דימי אמר בעי מיניה ר"ל מריו"ח חלקו מבחוץ מהו א"ל פטור מבפנים מהו א"ל חייב, כי אתי רבין אמר חלקו מבחוץ פטור לכו"ע מבפנים ריו"ח אמר חייב ר"ל אמר פטור ריו"ח אמר חייב הרי נהנה גרונו בכזית ור"ל אמר פטור אכילה במיעיו בעינן וליכא וכו', ור"א אמר אפי' חלקו מבחוץ נמי חייב וכו', וא"כ ר"א לשיטתיה שפיר מקשה בירושלמי שם דכיון דהאיברים אין להם שיעור למה אינו חייב א"כ נמי באכילתן במשהו. והא אכילתן שוה לדין טומאתן, אלא ודאי אע"ג דבמגע מטמא בכ"ש מ"מ באכילה כזית דוקא בעינן, וע"ז אמר וקבלה כאינש דאמר על דיניה קבליה, פי' מה שהקשה ר' אלעזר אינו קושיא רק לשיטתיה אבל לדידן לא קשיא דהא דאיברים אין להם שיעור הוא מצד חשיבות השלימות וא"כ כשאכלו ליכא שלימות ורק בטומאה במגע כשהוא שלם אז חשוב, ומשו"ה פריך כאן וקלסיה ריו"ח דא"כ אם אכלו לאבר מה"ח נמי יהא חייב ואע"ג דחלקו בפיו הא ריו"ח ס"ל דחלקו בפיו חייב משום דדרך אכילה בכך וא"כ כשאוכל אבר מן הנבלה הוי שלימות גם כשנחלק, וע"ז אמר וקלסיה ריו"ח מיתיבי וכו' ואריו"ח אין לוקין עליהן אלא בכזית ואמאי הרי לריו"ח אפי' אכלו הוה שיעור שלם, דמה שנחלק בפיו לאו חלוקה היא דדרך אכילה בכך ואמאי אריו"ח שאין לוקין עליהן אלא בכזית נימא דשיעור אכילתן כטומאתן, ומשני רבא במובדלין דיבר הכתוב פי' דלא אמר אלא במובדלין דשיעור טומאתן בכעדשה היא מחמת עצמן ולא מחמת חשיבות שהוא שלם. אבל אבר מן הנבלה ואבר מן השרץ לא מחייב אם אכלו כשיעור טומאתו משום דכיון דאכלו הרי נחלק בפיו, והא דאמר ריו"ח בחולין שם דנחלק בפיו חייב התם הרי אכל שיעור שלם של כזית, כדאיתא שם א"ר אבר מה"ח צריך כזית אלא דבעינן שיהא גם שלם מצד שיש בו גידין ועצמות שאינן בני אכילה משו"ה שפיר אריו"ח שאפי' חלקו בפיו חייב. אבל איברים שחיובן בכ"ש שהוא מצד חשיבות השלימות לבד להכי אין שיעור אכילתן כשיעור טומאתן דעד שיכנוס לגוף לטמא הנפש כבר נחלק בפיו ואבד החשיבות ולכן אין שיעור אכילתן כטומאתן ודו"ק היטב:

שם והא אמר ריו"ח אין לוקין עליהן אלא בכזית, הוה מצי לשנויי דהא דאריו"ח דבעינן כזית בחייהן קאמר כדמשני לעיל על רב, דהא לשנויא דרבא נמי לא קאי ריו"ח אברייתא ורק מילתא באפי נפשיה קאמר עיין ברש"י, אלא דקושטא קמשני דשאר שרצים אפי' במיתתן שיעורן בכזית כ"כ בפי' קדמון בש"ס החדש דווילנא ועיין בתוס':

ועיין בכ"מ ובלחם משנה ברמב"ם פ"ב מה' מאכלות אסורות ה"ח מש"כ בביאור סוגיא דידן לשיטת הרמב"ם:

רש"י ד"ה דאיכא פורתא לא שמענו פירושו וברגמ"ה ג"כ ליתא, אך הצ"ק כתב דמקומו לקמן (דף י"ז ע"א) בין משני שמות מאי לאו דאיכא פורתא וכו' ואפ"ה מצטרפין וק"ל:

תוס' ד"ה וקלסיה ריו"ח וכו' ולא גבאג"ב פריך דמסתבר טעמיה דריב"ח כצ"ל כמו שהגיה השמ"ק, והבה"ז נראה דמפרש להיפך דהקושיא על ריב"ח דמסתבר טעמיה דרב דליכא דפליג עליה והגיה וגם מפיק מקרא ולא מקראי פי' דמפיק מקרא דסתם אכילה בכזית, או דהכי פירושו דהתוס' קאמרי דגברא אגברא לא מצי למיפרך כיון דמסתבר טעמיה דרב ואין חולק עליו וגם מפיק מקרא, וע"כ מוכרחין אנו לומר דמברייתא פריך ולא מריו"ח דס"ל כהברייתא, ומברייתא מצי למיפרך ארב אע"ג דמסתבר טעמיה:

תוס' ד"ה אמר רבא במובדלין דיבר הכתוב כבר הגיהו המגיהים בדיבור זה כראוי, והיוצא משיטת התוס' דהא דמחלק בין בחייהן לבין במיתתן הוא משום דשרצים בחייהן לית בהו טומאה, ומשמע מדבריהם דאפי' אבר מה"ח דשרץ לית ביה טומאה והא דתנן האיברים אין להם שיעור מיירי במיתתן. דהרי כתבו בד"ה וקלסיה דהוה מצי לשנויי דריו"ח איירי בחייהן ע"ש, ובמיתתן אבר שלם אפי' פחות מכעדשה מטמא וגם לוקה על אכילתו דבשרצים אתקיש אכילה לטומאה לכל מילי, בין לשיעור דכעדשה ובין לאבר כ"ש, ופריך הש"ס דנקיש נמי בהמה לשרצים דכמו דבשרצים שוה אכילה לטומאה ה"נ בנבלה יהיה אכילה שוה לטומאה וילקה על אבר שלם אפי' אפחות מכזית כמו לענין טומאה, ומשני דלא הוקשו אלא לבל תשקצו אבל לא לענין שיעורים זהו שיטתן, וקשה לשיטתן דהרי בהדיא איתא בפרק העור והרוטב דאבר מה"ח דשרצים נמי מטמא וא"כ מ"ט דרב דאמר דבחייהן דוקא בכזית נקיש כאבר שלם אכילה לטומאה וצ"ע, גם בשיטת הרמב"ם כבר עמדו הה"מ והלח"מ ע"ש בדבריהם שנדחקו, גם פירש"י ורגמ"ה כאן לחלק בין טמאה לטהורה צריך ביאור, ועוד קשה לכל השיטות דמאי פריך דנקיש בהמה לשרצים הא בקרא מפסיק עוף בין בהמה לשרצים ועוף ודאי דאין להקיש לכל מילי דאבר מה"ח דעוף לא מטמא, וע"כ מפרש הקרן אורה דהכי פריך כיון דלמסקנא קרא לא איירי רק במובדלין היינו בשמונה שרצים שמובדלין בזה דשאר שרצים שיעורן בכזית והני שמונה שיעורן כעדשה, א"כ נימא נמי דיש חילוק בין טמאה לטהורה דבטמאה נחמיר בשיעורה בין באכילה בין בטומאה דקרא דאשר הבדלתי לכם עלייהו נמי קאי, וזהו א"ש גם בעוף דעוף טמא נמי קרי מובדל ונחמיר בשיעורו דלא ליבעי כזית באכילתן, דע"כ האי לטמא דכתיב בקרא איסור אכילה נמי משמע אלא מדשני קרא בלישנא ילפינן נמי טומאה, וע"ז משני הש"ס דלא אתקשו אלא לענין בל תשקצו, ועיין ברש"י יבמות (דף קי"ד ע"ב) ובזבחים (דף ק"ו ע"ב) שנראה מדבריו שכל השרצים שיעורן כעדשה והוא נגד סוגיא דידן וכבר עמדו עליו התוס' שם, ורש"י בעצמו בכריתות (דף ד' ע"ב) כתב דלטומאה בכעדשה ולאכילה בכזית ועיין בספר חיבת הקודש בזבחים שם מש"כ בזה, ומחוורתא דרש"י ביבמות כונתו רק על מובדלין כנלע"ד ודו"ק:

ודע דבלשון המשנה דהאיברים אין להן שיעור איתא בזה"ל, האיברים אין להן שיעור אפי' פחות מכזית נבלה ופחות מכזית מן המת ופחות מכעדשה מן השרץ, וכן הובאה משנה זו בנדה (דף מ"ג פ"ב) וכאן דילג הש"ס בבא דכזית מן המת, משום דעיקר הסוגיא כאן הוא לענין הא דאריו"ח עלה דאין לוקין על אכילתן אלא בכזית, ובשר המת דאדם אין מלקות באכילתו כ לא משום בשר טמא ולא משום נבלה עיין ביו"ד סי' ע"ט סעי' א', ובביאור הגר"א שם, משו"ה לא הביא הש"ס בבא דמת כאן וזה ברור ופשוט, אלא דלדברי התוס' הרי בלא"ה ריו"ח לא קאי על כל השנוין במשנה שם גם זולת בשר אדם בין להס"ד בין להמסקנא ומ"מ דילג רק על בבא דבשר אדם וצ"ע:

בגמ' א"ל רב אדא בר אהבה לרבא עיין בקדושין (דף ע"ב ע"ב) ובתוס' שם ובתענית (דף כ' ע"ב) בתוס' ד"ה א"ל, ועיין בספר סדר הדורות אות רב אדא בר אהבה:

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה