אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה) חידושים למסכת מעילה › דף טז.

תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר

חידושים למסכת מעילה · דף טז.

דף טו:

אמר רב ל"ש אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה וכו' ולוי אמר אפי' לענין אכילה נמי מצטרפין, הראשונים פי' הסוגיא דפליגי בענין איסור חל על איסור והתוס' הקשו דהרי היא פלוגתא דתנאי ותירצו דכולהו אזלי למ"ד אאחע"א אלא דהכא שאני ועיין בדבריהם ומש"כ שם שיש בזה עקולי ופשורי, גם קשה דלפ"ז למה להו לפלוגי בחצאי שיעורין לפלגו בשיעור שלם מטמאה שנתנבלה אי חייב שתים או אחת, לכן לולא דברי התוס' ויתר הראשונים היה נראה לומר דכו"ע ס"ל דאין איסור חע"א ופלוגתייהו הוא אם איסור דשיעור שלם חל על חצי שיעור מאיסור אחר, והתוס' בחולין (דף ק"ב) ד"ה שאין וכו' הקשו שם דאמאי לא חל איסור אבר מה"ח אטרפה כיון דמטרפה אין כאן רק חצי שיעור ע"ש, הרי דפשיטא להו דאף דאין איסור חל על איסור מ"מ על חצי שיעור חייל, אלא די"ל דהתוס' שם לר"ל כתבו כן דס"ל ח"ש מותר מה"ת ויתבאר איה"ש לקמן, והכי היא פלוגתייהו דרב סבר דאף דמטמאה הוה רק חצי שיעור מ"מ לא אתי איסור נבלה וחייל עלה, ולוי סבר כיון דמטמאה ליתא רק חצי שיעור ואין עליו מלקות אתי איסור נבלה בשיעור שלם וחייל עלה, וכן ראיתי באמת לאיזה גדולי האחרונים כהגאון בעל נחלת יהושע סי' יו"ד והגאון בעל מלבושי יו"ט ח"ב סי' ז' מקונטרס קו"ח ועוד דמפרשי באמת הכי והוא נכון בסוגין מאוד, ועיין ברש"י חולין (דף ק"ו ע"א) סוף ד"ה חדא מהני מבואר דאזיל בשיטת הראשונים כאן, אבל מ"מ פירוש הזה שכתבנו בשם האחרונים בדרך לולא פי' הראשונים ניתן להאמר וכמו שנבאר בזה:

דהעיקר הוא כך דאם בשעת התחלת חלות האיסור השני ליכא מאיסור הראשון רק חצי שיעור ודאי חל לכו"ע, וכן איתא בשבועות (דף כ"א) דשבועה שלא אוכל נבלות וטרפות חל על חצי שיעור אף לריו"ח ע"ש בתוס', וכיון דבשעת חלות השבועה ליכא רק ח"ש מאיסור נבלה ודאי דחל, וכן מוכח מהתוס' במכות (דף ט"ז ע"ב) בריסק ט' נמלים והביא אחד חי והשלימו לכזית שהקשו דאיך יצטרף אותו השלם לכזית נבלה הרי אין איסור נבלה חל עליו כדאיתא במעילה דאין איסור נבלה חל על טמאה ע"ש, ולכאורה אמאי לא הקשו על הט' נמלים המרוסקין דלקי עליהן משום לאו דשרץ בכזית משום דאכילה כתיב בהו כמש"כ התוס' שם, אלא ודאי דפשיטא להו דכיון שבהט' נמלים ליכא כזית והו"ל רק חצי שיעור ע"כ בהשלימו לכזית חל לאו דנבלה על חצי שיעור ולא קשה להו רק על האחד החי שהוא שיעור שלם איך חל עליו לאו דנבלה, ומשו"ה הקשו נמי התוס' בחולין (דף ק"ב) הנ"ל דאיך לא יחול איסור אבר מה"ח על ח"ש דטרפה כיון דבשעה שתלש האבר לא היה מטרפה רק ח"ש ודאי דחל אח"כ, אבל פלוגתייהו דרב ולוי כאן הוא כיון דאין איסור נבלה חל על איסור דטמאה א"כ כיון דבשעה שמתה הבהמה דודאי היה בה אז שיעור שלם לא חל איסור נבלה עליה, לכן ס"ל לרב דאף אם חתך אח"כ חצי שיעור מבהמה הטמאה אין סברא שיצטרף לה עתה חצי שיעור דנבלה להתחייב על שתיהן משום כזית נבלה, דכיון דמעיקרא לא חל שוב אינו חוזר וחל גם אח"כ ע"י שנטל חצי שיעור. ואע"ג דאמרינן ביבמות (דף ל"ב) לענין אחע"א דאיסור אחות אשה מתלי תלי וקאי דאי פקע איסור אשת אח חל איסור אחות אשה, שאני התם דפקע איסור אשת אח לגמרי אבל לא ע"י שעושה חצי שיעור, ולוי ס"ל דלא שני ואפי' אם בשעת חלות איסור השני היה שיעור שלם כיון דהשתא ליכא רק חצי שיעור אתי שפיר איסור השני וחייל על איסור הראשון, לכן חייל שפיר איסור דנבלה על חצי שיעור דטמאה אף לענין אכילה ומש"כ הגבורות ארי בזה ביומא (דף ע"ג) דאם יאכל אח"כ עוד חצי שיעור מטמאה יצטרף לחצי שיעור טמאה הראשון ולא ילקה שוב על לאו דנבלה וא"כ גם קודם שאכל חצי שיעור מטמאה השני אינו לוקה אנבלה דהוה התראת ספק שמא יאכל עוד ח"ש מטמאה הוא דחוק מכמה טעמים ודו"ק:

ואין להקשות לפ"ז אמאי לא משני הש"ס בחולין (דף קי"ג) דאיתא התם המבשל חלב בחלב חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה, ואמרינן התם איכא דאמרי אבישול כו"ע לאו פליגי כי פליגי אאכילה וכו' ואי בעית אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ואמאי לא משני דשניהם באכילה מיירי אלא דמ"ד לוקה מיירי שבישל מתחילה חצי זית חלב וכחצי זית חלב להכי חל איסור דבשר בחלב על איסור דחלב, ומ"ד דאינו לוקה מיירי דמתחילה בישל זתים שלמים ואח"כ חתך ונשתייר שני חצאי כזתים ומשו"ה אינו לוקה דכיון דבשעת חלות האיסור לא היה חל שוב אינו חל גם אח"כ, זה לא קשה מידי דהא תינח אליבא דרב אבל לוי הא ס"ל דאפי' אם היה מעיקרא שיעור שלם כיון דעתה הוא ח"ש נמי חל, וכי תימא דבאמת שניהם ס"ל כרב ולא כלוי ושניהם מיירי באכילה כמו שהקשינו, זה אינו דהרי בחולין (דף ק"ח) פליגי רב ולוי גבי חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זע"ז דאמר רב לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בשולו. ומקשה שם הש"ס ממנ"פ אי מצטרפי אבשול נמי לילקי ואי לא מצטרפי אאכילה נמי לא לילקי ומשני לעולם דלא מצטרפי והכא במאי עסקינן בבא מיורה גדולה, ולוי אמר אף לוקה על בשולו וכן תני לוי במתניתיה, וא"כ לרב הרי אינו עובר על הבשול אלא א"כ בשל כזית שלם מחלב וכזית שלם מחלב דלא מצטרפי לבשול, וא"כ בודאי דלא חל אח"כ אליבא דרב דס"ל כאן במעילה דבאופן זה לא מצטרפי דכיון דבשעת חלות לא חל גם אח"כ לא חייל, וללוי דס"ל דעובר על בשול חצי כזית חלב וחצי כזית חלב הא איהו ס"ל כאן במעילה דחל אח"כ נמי דהא קאמר דנבלת טמאין עם נבלת טהורין מצטרפין לענין אכילה נמי, אלמא דאע"ג דבשעת חלות איסור נבלה היה מהטמאה שיעור שלם ולא חל איסור נבלה עליו, מ"מ לאחר שנשאר רק חצי שיעור חל עליו איסור נבלה וה"נ לענין בשר בחלב וע"כ לא היה יכול הש"ס לשנויי שם בין לרב בין ללוי ודו"ק היטב ועוד פלפלנו בזה בספרי תקנת השבים לסי' פ"ז) ע"ש:

מכל זאת כיון דהתוס' והמפרש ורגמ"ה כאן לא פירשו כן סוגיא דידן, נראה דס"ל למונח קיים דלמ"ד אין אחע"א אפי' על חצי שיעור לא חל וכן מוכת מהתוס' במס' יבמות דף ל"ג ע"א ד"ה אלא מליקה וכ"כ הרשב"א הובא בש"ך יו"ד סי' רט"ז דלא כהתוס' בשבועות דף כ"ב וכ"ג ודו"ק, וכן פסק הרמב"ם פ"ד הי"ז מה' מאא"ס דלענין אכילה לא מצטרפי. וע"כ לחלק בין כל איסור דאינו חל על איסור ובין שבועה דחלה על חצי שיעור לר"ל אליבא דכו"ע וכן להרמב"ם דס"ל דאף גם לדידן דקיי"ל כריו"ח דח"ש אסור מה"ת אפ"ה שבועה חלה עליו. דזה אינו רק במפרש שלא אוכל חצי שיעור דהשבועה הוה על חצי שיעור ובח"ש לבדו בלא שום צירוף מקיים השבועה לכן שפיר, חל על חצי שיעור, כיון דהאיסור השני נחשב בהחצי שיעור בלי שום צירוף, וכמו הא דשבועות שמפרש שלא אוכל חצי שיעור דנבלות ודכוותיה, אבל היכא דבחצי שיעור לבד אינו מקיים השבועה רק ע"י צירוף. לח"ש אחר וכן לענין איסורין היכא דגם באיסור השני לא הוה חצי שיעור חשוב באפי נפשיה שיהא לוקה עליו, רק ע"י צירוף לחצי שיעור אחר שיכול לצרפו עתה ע"י כח איסור שני, גם בזה אמרינן אאחע"א, וכ"כ הח"ס חיו"ד סי' צ"ב מסברא דנפשיה ולא הביא ראיה מסוגיא זו לפי מה שפרשוה הראשונים ז"ל, ומהתוס' דחולין (דף ק"ב ע"ב) ד"ה שאין בו כזית ודאי דאין ראיה כמש"כ לעיל דהתם אליבא דר"ל אזלינן דאיהו ס"ל בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת וכיון דאיהו ס"ל חצי שיעור מותר מה"ת ודאי דיש כח לאיסור השני לחול על חצי השיעור שאינו אסור רק מדרבנן להצטרף עכשיו לאיסור שני להיות לוקה, משא"כ לריו"ח דח"ש אסור מה"ת לכן כיון דגם עכשיו ע"י איסור השני הבא עליו אין לו שיעור בפני עצמו רק ע"י צירוף ח"ש מאיסור הראשון לכן בכה"ג לא חייל כלל להצטרף לשני להיות לוקה, ומ"מ אפשר לומר דגם לר"ל אינו חל על חצי שיעור בקום ועשה היכא שלא יקיים שבועתו רק ע"י דבר אחר ולא ע"י האיסור עצמו ואפי' על חצי שיעור דרבנן אלמוהו רבנן כשל תורה, אבל בשב ואל תעשה כהא דבחולין (דף ק"ב) הנ"ל שם אין יכולת לחז"ל לעקור דבר מה"ת בלא צורך גדול לר"ל, משא"כ לעבור על דבריהם בקום ועשה אלמוהו חז"ל לתקנתם אף בכה"ג וגם לר"ל לא חל על חצי שיעור ודו"ק היטב ועיין בתשובות רע"א מהדו"ת סי' קי"ט:

ועיין בשו"ת באר יצחק חאו"ח סי' יו"ד הביא קושית הגרע"א בתשובותיו סי' ע"ו שהקשה דלמה צריך ר"ל שם בשבועות (דף כ"ב) לאוקמה במפרש חצי שיעור, הא י"ל פשוט דנשבע שלא יאכל דברים אסורים ואכל כזית מנבלות ושרצים ע"י צירוף כמבואר שם במשנה דלענין איסור נבלות ושרצים אין מצטרפין דלגבי כל אחד הוה חצי שיעור כדאיתא ברמב"ם פ"ד מה' מאא"ס, ולענין שבועה מצטרפין נבלות ושרצים דהוה משם אחד, וקושיתו חזקה דאף לפ"מ שביארנו הכלל בזה דכיון דהשבועה לא חל רק פ"י צירוף אין כח בהשבועה לחול אף על חצי שיעור מ"מ שפיר הקשה הגרע"א ז"ל, דהא לר"ל איירינן וכבר נתבאר דלר"ל היכא שלא יעבור עכשיו בידים ס"ל דגם בכה"ג חייל השבועה על חצי שיעור כדמוכח מתוס' חולין הנ"ל וא"כ הקושיא עצומה, והגרע"א בעצמו דחיק לה ליישב דאפשר דמשמעות המשנה ואכל נבלות וטרפות נבלות או טרפות קאמר ולא פ"י צירוף, אך הבאר יצחק תירץ דשם במשנה איתא שבועה שלא אוכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים ולא נקט ושקצים בוא"ו החיבור מבואר דאכל השקצים בלא הנבלות, וכבר ביארתי לעיל במשנתינו דהא דקתני כל השקצים מצטרפין זע"ז ודאי דלענין אכילה נמי מיירי לכו"ע וא"כ ודאי דלא חלה עליו שבועה והוא פשוט ונכון:

והרב קרן אורה כתב כאן וז"ל ויש לשאול אמאי לא יחול כאן איסור נבלה אטמאה למ"ד חצי שיעור מותר מה"ת ומי מעכב, וכן יש לדקדק בפ' כל הבשר במבשל חלב בחלב דאמרינן התם דלכו"ע אאכילה לא לקי דאין אחע"א הא בבשר בחלב חצי זית מזה וחצי זית מזה נמי חייבין ולמה לא יחול עליהן איסור בשר בחלב כיון דאיסור חלב מה"ת אין כאן, וצ"ל כיון דאין אחע"א א"כ שמעינן דקרא דלא תבשל גדי בחלב אמו לא מיירי בחלב וממילא ליכא איסור בשר בחלב אפי' על ח"ש דחלב כיון דקרא לא אסרו, וכן בלאו דנבלה כיון דפשטיה דקרא דלא תאכל נבלה לא מיירי בטמאה א"כ ממילא אין בנידון דטמאה איסור נבלה כלל אפי' בחצי שיעור דטמאה, ובזה יש לדון בכמה מקומות, ובזה א"ש גם הא דפרק גיד הנשה דאיסור אבר מה"ת לא חייל אאיסור טמאה אע"ג דאיסור אבר מה"ח שיעורו גם בפחות מכזית בשר אם יש כזית בין הכל בשר וגידין ועצמות, ולפמש"כ ניחא דמ"מ פשטיה דקרא לא איירי בטמאה, וכן מורין דברי הרמב"ם בריש פ"ב מה' מאא"ס דמשמע שם דמקרא פשיטא ליה דאין איסור נבלה נוהג בטמאה, ועיין בתוס' חולין (דף ק"ב) ד"ה שאין מש"כ שם ולענ"ד כמש"כ עכ"ל הק"א, ואין לי עוד מה להעיר על דבריו יותר ממה שנתבאר בדברינו עד כאן ודו"ק:

שם בגמ' אמר לך רב אסי האי תנא סבר איסור חל ע"א, פי' אבל אנן דס"ל אין אחע"א משו"ה ס"ל דלענין אכילה טהורין בפ"ע וטמאין בפ"ע דאין איסור נבלה חל על איסור טומאה, וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מה' מאכלות אסורות ה"ב וכתב המגיד משנה שם וז"ל וכבר פי' רבינו שדעתו שאין אחע"א אלא באיסור בת אחת או כולל או מוסיף ואין כאן אחד מג' דרכים אלו לפיכך אין איסור נבלה חל על איסור טמאה, הנה מבואר מזה דנבלה אטמאה אין כאן לא איסור כולל ולא מוסיף ובהיות כן יש לכאורה לתמוה על הנו"ב מהדו"ק חאו"ח סי' ל"ה וסי' ל"ו שנסתפק אי הוה נבלה איסור מוסיף על איסור יוהכ"פ מחמת הטומאה ופלפל שם ואין ולאו ורפיא בידיה וסיים שהדבר צריך אצלו תלמוד, והרי כאן מוכח דטומאה לא הוה איסור מוסיף ולמה נסתפק בזה, אולם עיין במש"כ לקמן בתוס' ד"ה אמר רב ל"ש דשם הוכחתי דעת התוס' כאן ובזבחים (דף ע') דטומאה הוא כמו איסור מוסיף ואכתי צ"ע, ואם איסור נבלה חל על איסור טרפה לכאורה נראה דלכו"ע חייל משום דלכו"ע ילפינן טרפה מחלב, אך ברמב"ם פ"ד מה' מאא"ס כתב הטעם מפני שהטרפה תחילת נבלה היא וזהו טעם חדש וביארתיו במקום אחר, ובתוס' כאן ד"ה אמר רב לא שנו הבאתי דבירושלמי איתא בזה פלוגתא דריו"ח ור"ל ודו"ק, ודע דלפמש"כ הלח"מ דלוקין אחלב נבלה וטרפה דלא כהפמ"ג יו"ד סי' פ"א סק"א ואחלב טמאה אין לוקין א"כ נבלה הוה איסור כולל ומשו"ה נקט הש"ס פרה שמתה ודו"ק היטב:

ברש"י ד"ה ולוי אמר אפי' לאכילה וכו' וחייב שתים אחת משום נבלה ואחת משום בהמה טמאה עכ"ל, ביאור דבריו הוא דעל כזית שלם של טמאה שנתנבלה חייב שתים. אבל ודאי על צירוף חצי זית מנבלת בהמה טמאה וחצי זית מנבלת בהמה טהורה פשוט דאינו חייב אלא אחת דנבלה לבד, דעל החצי זית של נבלת בהמה טהורה ודאי שאינו יכול להתחייב משום איסור בהמה טמאה ולא תוכל א"כ להצטרף להחצי זית של נבלת בהמה הטמאה, ולא דמי להא דלקמן (דף י"ז ע"ב) ברש"י ד"ה אבל לענין אכילה וכו' דאי הוה חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין זע"ז לחייב עליו משום נותר ומשום פיגול עכ"ל, דהתם שאני דבקדשים היתר מצטרף לאיסור כידוע ועיי"ש מש"כ בחידושנו בזה ובספרי תקנת השבים דברתי בזה ע"ד הפלפול אבל הפשוט הוא כמו שכתבתי כאן:

שם ד"ה אמר לך רב אסי וכו' והא דקתני ברישא מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין היינו נבלה ואבר מה"ח וכו' והא דקתני סיפא חצי זית מפרה בחייה וכו' התם ליכא איסור נבלה עכ"ל וכן הוא ברגמ"ה, הנה דבריהם תמוהין והנכון להגיה את הלשון כהרב חק נתן וז"ל, והא דקתני ברישא מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין היינו נבלה דטהורה ואבר מה"ח דבהמה טמאה דלא אתי איסור נבלה וחייל אאיסור אבר מה"ח ומצטרף. והא דקתני סיפא חצי זית מפרה בחייה וכו' התם נמי לא אתי איסור נבלה דבהמה טמאה ומצטרף עם איסור דאבר מה"ח דבהמה טהורה, וכונת המפרש ורגמ"ה היא להקשות כיון דהאי תנא סבר איסור חל על איסור א"כ אמאי קאמר ברישא מיתת פרה וכו' אין מצטרפין וכן בסיפא, ומתרץ דאין מצטרף איסור נבלה דבהמה טהורה עם איסור אבר מה"ח דבהמה טמאה משום דהוו שתי שמות אבל אין ה"נ דאם היו שניהן מתים מצטרפין דאיסור נבלה חל על איסור טמאה עכ"ל, וכ"כ הצ"ק, אבל הבה"ז כתב דדברי רש"י לאו לתנא דברייתא קאמר לה דלא מתיישב, אלא אליבא דרב אסי עצמו דס"ל דאפי' מת גם הגמל אינו מצטרף עם מיתת פרה, דבגמל ליכא איסור נבלה אלא טמאה ואבר מה"ח ובחייותן מצטרפין, וכן בסיפא דמיתת גמל וחיי פרה ס"ל דאין מצטרפין אפי' במיתת פרה מטעם הנ"ל עכ"ל, ועיין לקמן (דף י"ז ע"ב וי"ח ע"א) לענין ערלה וכלאי הכרם ולענין פיגול ונותר, אולם התוס' שלפנינו סוף פ"ק דמכילתין קשה להולמה דז"ל התוספתא כחצי זית מבהמה טהורה בחייה וכחצי זית במיתתה הרי אלו מצטרפין, כחצי זית מבהמה טמאה בחייה וכחצי זית במיתתה אין מצטרפין, כחצי זית מבהמה טהורה וכחצי זית מבהמה טמאה בין בחייהן בין במיתתן אין מצטרפין עכ"ל התוספתא, ותמוה דאי ס"ל להאי תנא איסור תע"א משו"ה ברישא מצטרפין א"כ אמאי בסיפא אין מצטרפין, ואפי' תימא דיש ט"ס בסיפא אכתי קשה במיצעותא אמאי אין מצטרפין וקשה להגיה הרבה תוספתא מפורשת וצ"ע, ומצאתי בקרן אורה שכתב וז"ל מדקאמר מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין משמע הא מיתת פרה וחיי פרה מצטרפין אף דשני לאווין הן אבמה"ח ונבלה והוה מכאן ראיה להרמב"ם דנבלה וטרפה מצטרפין זע"ז, וה"נ לריו"ח דבשר מה"ח אסור משום בשר בשדה טרפה ל"ת משו"ה מצטרף עם נבלה, אלא דלפ"ז קשה אמאי לא יצטרף נמי מיתת פרה וחיי גמל דבשר מה"ח דגמל נמי אסור משום בשר מה"ח, ואפשר לומר דכיון דעיקר דין טרפה ליתא בטמאה כדאיתא בזבחים פרק חטאת העוף יצא עוף טמא שאין במינו טרפה וע"כ דלא קאי קרא דבשר בשדה טרפה אטמאה כלל, ממילא גם בשר מה"ח דטמאה לא אסירא מכח קרא דבשר בשדה טרפה, רק מקרא דאך בשר בנפשו דמו ל"ת כמו שכתוב לענין בני נח, ומשו"ה אין מצטרפין נבלה דטהורה עם בשר מה"ח דטמאה, ובזה א"ש התוספתא דמכילתין ספ"א דאיתא שם חצי זית פרה בחייה וח"ז במיתתה מצטרפין, חצי זית גמל בחייה וח"ז במיתתה אין מצטרפין, וע"כ הא דאין מצטרפין היינו לחיובי משום בשר מה"ח או משום נבלה דמשום איסור טמאה פשיטא דמצטרפין ואמאי לא מצטרפי לענין איסור נבלה כמו בפרה, אלא ע"כ דבשר מה"ח טמאה הוא מבשר בנפשו לא מבשר בשדה ע"כ לא מצטרפי, אלא דלפ"ז קשה אמאי מצטרפין פרה וגמל בחייהן, כיון דב' לאווין הם בשר בנפשו דמו ובשר בשדה טרפה, לכן נראה דמיתת פרה וחיי גמל לאו דוקא דה"ה מיתת פרה וחיי פרה לא מצטרפי, דנבלה וטרפה לא מצטרפי אהדדי ובתוספתא שם יש הרבה ט"ס בלא"ה, אבל מה אעשה שהרמב"ם כתב מפורש שמצטרפין נבלה וטרפה וכן נבלה ובשר מה"ח עכ"ל הרב קרן אורה, וכבר כתבתי שבירושלמי יש פלוגתא בין ריו"ח ור"ל אי חל איסור נבלה אטרפה ויש שם שתי גירסאות, וכנראה הרמב"ם אין מקורו מירושלמי זה שהרי כתב הטעם דטרפה תחילת נבלה היא וצ"ע בכ"ז ודו"ק:

בתוס' ד"ה אמר רב לא שנו וכו' ולוי א"ל אע"ג דבעלמא אין אחע"א הכא מודה דאיסור חע"א דגלי קרא בנבלה וכו' התורה אמרה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב וה"ה דחייל נמי איסור נבלה אטמא עכ"ל, דבריהם תמוהין דמה ענין נבלה אטמאה לנבלה על חלב, נבלה אחלב ו"ל איסור כולל דמיגו דחל איסור נבלה אבשר חל נמי אחלב [או גם איסור מוסיף עיין תוס' יבמות (דף ל"ג ע"ב ד"ה אמר ובזבחים דף ע' ד"ה יבוא איסור נבלה)] אבל על טמאה הוה רק איסור חמור על קל דנבלה מטמאה כמש"כ התוס' ביבמות שם א"כ דמיון התוס' אינו עולה יפה לכאורה, וראיתי שכבר עמד ע"ז השעה"מ פי"ז מה' איסורי ביאה ה"ח והקשה עוד יותר וז"ל וגם מש"כ דלוי ס"ל דאיסור נבלה חל אאיסור טמאה צ"ע, דהרי בחולין (דף ק' ע"ב) ס"ל לר"י דאין איסור נבלה חל על טמאה ומוכחינן מינה דס"ל אין אחע"א וזהו היפך ממש"כ התוס' כאן,, וא"כ אדמותבינן הכא במעילה לרב ולרב אסא מברייתא דאכל חצי זית פרה וכו' אמאי לא מותבינן ללוי מהך ברייתא ויהיה סייעתא מינה לרב, וכבר ראיתי שהקשה כן המהרש"ל ביש"ש מההיא דפרק אלו הן הלוקין ותירוצו דחוק והרב חידושי הלכות כתב שנעלם ממנו דברי התוס' שם פרק אלו הן הלוקין (דף ט"ז) שכתבו וז"ל אבל קשה איך יצטרף אותו שלם לכזית הרי אין איסור נבלה חל וכו' ותירצו דהכא אתיא כמ"ד אחע"א ע"ש, ולא ידעתי איך נתיישבה דעתו בזה שהרי עליה אנו דנין למאן דס"ל איסור נבלה חל על איסור טמאה תקשה לו מהך ברייתא, וגם הרב המגיד ז"ל פ"ד מה' מאא"ס ה"ב הקשה קושית המהרש"ל ז"ל והניחה בצ"ע, ולדידי יש ליישב דברי התוס' ז"ל למ"ד בעלמא אחע"א בכולל ומוסיף ודאי דלית לן למימר דאיסור נבלה חל על איסור טמאה מדגלי קרא דחייל אחלב, דאיכא למימר נבלה אחלב שאני דאיכא איסור כולל או מוסיף אבל על טמאה דליכא לא כולל ולא מוסיף ה"נ דלא חייל, אלא מאי דפליגי רב ולוי הוא רק למאן דלית ליה אחע"א כלל אפי' בכולל ומוסיף דרב ס"ל דדוקא גבי חלב גלי קרא אבל על טמאה לא חייל דמאי דגלי גלי, ולוי ס"ל דכי היכא דגלי קרא דנבלה חל על חלב אע"ג דבעלמא לא חייל ה"נ לגבי טמאה, ומשו"ה מותבינן מינה לרב מההיא ברייתא דבשלמא ללוי איכא למימר דהך ברייתא לית לה אחע"א כלל ומשו"ה חייל, ומשו"ה מהך ברייתא דר"י לא תקשה לן ללוי דאיכא למימר דר"י ס"ל דאיסור חע"א בכולל או מוסיף משו"ה לא ילפינן מדגלי קרא גבי חלב ודו"ק כי נכון הוא, אך אכתי קשה מההיא דפרק כל הבשר שהביא הרב המגיד ז"ל וז"ל ומתבאר נמי ממשנה דפרק כה"ב במה שאמר ריוה"ג את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב ואין בהמה טמאה וחיה בכלל זה, הרי דריוה"ג ס"ל דאין איסור נבלה חל על טמאה, אף דריוה"ג לית ליה איסור חל על איסור אף בכולל אלא באיסור חמור על הקל כדאיתא בפרק גיד הנשה וא"כ לא חל נבלה אחלב רק מגזה"כ, וא"כ נימא דכמו דהתורה אמרה דיחול נבלה אחלב יחול נמי על טמאה, אולם לפ"מ שכתבתי דאיסור נבלה על חלב הוה איסור מוסיף כמש"כ התוס' בפרק גיד הנשה י"ל דאף דריוה"ג איסור כולל לית ליה מ"מ איסור מוסיף אית ליה, וא"כ שוב לא ילפינן מקרא דגלי דנבלה חל על חלב דה"נ חל על טמאה, דשאני אחלב דאיסור מוסיף הוא גביה, ועוד דהמעיין במשנה דפרק כל הבשר יראה דלא בא מבואר דריוה"ג ס"ל דאין איסור נבלה חל על איסור טמאה כמש"כ הרב המגיד ז"ל ודו"ק עכ"ל השעה"מ שם והעתקתי לשונו מפני שדבריו נכונים מאוד:

ובנו"ב מהדו"ת חאו"ח סי' קכ"א בהג"ה מבן המחבר הקשה נמי על התוס' כאן ובמכות (דף ט"ז ע"ב) ד"ה ריסק מהא דחולין (דף ק' ע"ב) דאר"י דאין איסור נבלה חל על איסור דעוף טמא והזכיר גם המהרש"ל והמהרש"א שם ולא ראה שכבר הקדימו השעה"מ בכל זה, אך הוא תירץ באופן אחר דכיון דחידוש זה דנבלה חל על שאר איסור גלי לן קרא באיסור חלב דחל עליו נבלה, א"כ נהי דילפינן מינה דנבלה חל על שאר איסור אבל מ"מ הוא רק בבהמה דקרא גבה איירי דהא איסור חלב אינו נוהג אלא בבהמה, אבל בעוף דלא איירי ביה קרא דהא חלב אינו נוהג בעוף הדרינן לכללא דאין אחע"א, וראיה לזה מזבחים (דף ע' ע"ב) דדרשינן מהאי קרא דחלב נבלה של חיה מטמא מדכתיב ואכול לא תאכלהו מי שחלבו אסור ובשרו מותר יצא חיה שחלבה ובשרה מותר ע"ש בגמ' וברש"י (דף ע"א ע"א) ד"ה ועוד וה"ה דממעטינן מהאי קרא דאיסור נבלה אינו חל על שאר איסורין גבי עוף הואיל דחלבו מותר, ואין להקשות א"כ איך אמרינן במכות שם בריסק ט' נמלים דחייב משום נבלה ואיך חל נבלה אשרץ הא גם בשרץ ליכא איסור חלב כמו בעוף, י"ל דבשרץ חייב משום נבלה הואיל והתורה קראו נבלה דכתיב או בנבלת שרץ כמש"כ המהרש"ל שם עכ"ד, והרש"ש כאן תירץ דעוף שאני שהותרה לכהנים במליקה עיין יבמות (דף ל"ג ע"ב) בתוס' ד"ה אר"י עכ"ד, ודבריהם אולי נכונים אבל עדיין צריכין אנו לתירוץ השעה"מ מפני הקושיא דדילמא שאני נבלה אחלב דהוה כולל או מוסיף משו"ה שפיר חל, אבל על טמאה דליכא לא כולל ולא מוסיף י"ל דלא חל אבל לדברי השעה"מ ניחא הכל ודו"ק ועיין בשמ"ק בכריתות דף י"ד ע"א אות א' הנדפס בסוף המס' מש"כ בענין זה:

ובספר מלבושי יו"ט מהגאון ר' יו"ט ליפמאן וצ"ל חלק ב' בקונטרס קו"ח סי' ד' הביא הירושלמי דנזיר פ"ו ה"א, דאיתא שם בטרפה שנתנבלה אם חייב שתים או לא פליגי בזה ריו"ח ור"ל ויש שם מחלוקת בהגירסא בין הפ"מ והק"ע, הקרבן עדה גורס ריו"ח מחייב אחת דאזיל לשיטתיה דס"ל שם בירושלמי דילפינן טרפה מריבויא דכל נבלה א"כ ליכא עליהם אלא לאו אחד, ור"ל ס"ל דילפינן טרפה מבשר בשדה טרפה ל"ת לכך ס"ל דחייב שתים, ולפ"ז לש"ס דילן דגם ריו"ח יליף טרפה מבשר בשדה טרפה א"כ לכו"ע חייב שתים, והפ"מ גרים דריו"ח מחייב שתים אף דלהירושלמי לריו"ח ילפינן טרפה מכל נבלה מ"מ חייב שתים, ור"ל ס"ל דכיון דנעשית נבלה אח"כ יצאה מכלל טרפה כדאסיק אדעתייהו דתוס' בחולין ועל הירושלמי תשאר הקושיא איך חל נבלה אטרפה, והש"ק שם נתקשה בזה ותירץ ע"פ דברי התוס' במעילה כאן דכיון דגלי קרא דנבלה חל אחלב ה"ה אשארי איסורין, אבל לדברי השעה"מ הנ"ל יש מקום לומר דריו"ח ור"ל יסברו דאין איסור חל על איסור גם באיסור כולל ומוסיף דוק ותשכח וע"ש ברידב"ז ודו"ק ועיין בהגהות מצפה איתן בכריתות (דף י"ד) ע"ש:

וכשאני לעצמי אפשר לומר דהתוס' כאן ובמכות ס"ל כמש"כ התוס' בזבחים (דף ע' ע"א) דטומאה דנבלה איסור מוסיף איקרי, ע"ש בד"ה חד למעוטי עוף טמא דהא דלא נפקא ליה לר"מ מהיכא דנפ"ל לר"י משום דר"מ לטעמיה דאית ליה אחע"א, ולכאורה דבריהן תמוהין כמש"כ השעה"מ פ"ד מה' מאא"ס וז"ל, והדבר תמוה דאי ס"ל לר"מ אחע"א א"כ איך ממעטינן לר"מ מטרפה למעוטי שאין במינו טרפה, הא כיון דס"ל אחע"א ממילא חל איסור טרפה על איסור בהמה טמאה ויש במינו טרפה מיקרי, ויותר תמוה דבהדיא איתא בכריתות (דף י"ד) דר"מ איסור חל על איסור לית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף אית ליה ע"ש והטעם המלך שם הוסיף להביא מכריתות (דף י"ח) דאמרינן שם והא לית ליה לר"מ אחע"א, וכתב רש"י וז"ל דהא לא בעינן לאוקמי לעיל אלא באיסור כולל ובאיסור מוסיף ג"כ, ולכאורה קשה באמת מנ"ל להש"ס דר"מ לית ליה אחע"א, אך מוכח הדבר מר"מ דנפקא ליה מטרפה לאפוקי עוף טמא שאין במינו טרפה וע"כ דלית ליה אחע"א, וא"כ תמוהין מאוד דברי התוס' בזבחים כאמור, וע"כ לומר דהתוס' שם ס"ל דאף דר"מ נמי ס"ל דאין אחע"א ומשו"ה אין איסור טרפה חל על עוף טמא אבל נבלה דמטמאה הו"ל לר"מ כאיסור מוסיף, דאע"ג דטומאה הוא ענין אחר אע"פ כן חל משום טומאה כיון דגם הטומאה בא משום שם נבלה עכ"פ, ובזה יהיה מדויק לשון התוס' שכתבו דר"מ לטעמיה דאית ליה אחע"א, ותמוה דאיה מצאו מפורש דס"ל לר"מ כן שכתבו דאזיל לטעמיה, אבל לדברינו דכונת התוס' על איסור מוסיף שפיר כתבו דאזיל לטעמיה בכריתות שם. ובזה יתיישב נמי הא דכתבו התוס' בזבחים שם בד"ה יבוא איסור נבלה וכו' תימה למ"ד איסור מוסיף למ"ל קרא וכ"ת מהכא יליף בעלמא וכו', והקשה בשו"ת רע"א סי' ק"ע דמשמע דהוה איסור מוסיף מה שניתוסף איסור לגבוה, וא"כ קשה הא אצטריך לבעל מום דלא הוה איסור מוסיף דלא נתוסף איסור לגבוה, אבל לפ"מ שכתבנו דהתוס' שם ס"ל דטומאה הוה איסור מוסיף לר"מ א"כ א"ש גם בבעל מום. וא"כ שפיר כתבו התוס' כאן ובמכות שם אליבא דלוי דאיהו ג"כ ס"ל כשיטת התוס' בזבחים אליבא דר"מ דטומאת נבלה הו"ל איסור מוסיף ומשו"ה וחל אטמאה, ורב לא ס"ל כן דס"ל דאף לר"מ טומאה לא הוה איסור מוסיף כמש"כ רבים טעמים אחרים בשיטת ר"מ שם ולהכי ס"ל דלא חל, ובזה יש ליישב גם הירושלמי דנזיר הנ"ל ודו"ק:

באו"ד וא"ת ומ"ט וכו' והא קתני במתניתין כל ששיעורו וטומאתו שוה מצטרפין וכו', וכל הנבלות טומאתו ושיעורו שוה, וי"ל דלא קאמר דמצטרפין אלא בשרצים שאין חלוקין לענין אכילה אבל טמאה וטהורה דחלוקין לענין אכילה בהא לא קאמר דמצטרפי עכ"ל, ועדיין חסר תבלין דלכאורה כיון דשוין לטומאה מה איכפת לן דאינם שוין לענין אכילה, ולולא דבריהם אפשר לומר דלענין טומאה נמי לא מצטרפי אלא טהורין או טמאין דמחד קרא שמעינן להו אבל טהורין וטמאין כיון דמתרי קראי ידעינן לטומאתן לא מצטרפי, אבל יש להקשות לדברי התוס' דר' יהושע לא מיירי אלא בהנהו דשוו לענין איסור אכילה א"כ למ"ל לומר דשרץ ונבלה אין מצטרפין משום דאין טומאתן ושיעורן שוה תיפוק ליה דלא שוו לענין אכילה, וכן אם נימא כמש"כ לעיל דכל דאפקינן מתרי קראי לא מצטרפי נמי קשה דהרי שרץ ונבלה מתרי קראי אפי' אי הוה טומאתן ושיעורן שוה לא מצטרפי דמתרי קראי נפקי, וע"כ אנו צריכין לדחוקי ולומר לפ"ז דר' יהושע לאו טעמא קאמר אלא סימנא בעלמא ודוחק גדול הוא, ועיין ביומא (דף פ"א ע"א) מאן תנא אר"ח במחלוקת שנוייה ור' יהושע היא ודו"ק, וכתב עוד הרב קרן אורה דמכאן יש להקשות על שיטת רש"י בחולין (דף קכ"ד) דשני חצאי זתים לא מצטרפי לענין טומאה אלא במרודד היינו ע"י חוט של בשר המצרפן, א"כ קשה הא דתנן הכא. כל הנבלות מצטרפות ומוקי לה לענין טומאה, ואמאי מצטרפי כיון דא"א לחברן רק ע"י חיבורי אדם וחיבורי אדם לאו חיבור הוא לא למגע ולא למשא, אבל לשיטת הרמב"ם פ"א מה' אבות הטומאה דמרודד לאו ע"י חוט בשר הוא אלא ע"י אדם א"ש, ועיין בכ"מ שם ואין זה אלא הערה בעלמא עכ"ל הקרן אורה, והאמת כדבריו שהיא רק הערה נכונה אבל לקושטא דמילתא יש לתרץ זה בכמה גוונא, חדא דבעיקר דין דחיבורי אדם מחלוקת תנאים יש בזה ע"ש בחולין, ועוד דבנדבקו יחד לגוש אחד ע"י בישול מעצמן הוה חיבור. עיין ברמב"ם פ"ו מה' טומאת אוכלין הט"ו ועוד י"ל בכמה גוונא:

ד"ה מיתיבי מיתת פרה וכו' ומ"מ קשיא היכי קדחי הא חיי שניהם מצטרפין הא אמרינן וכו' דאף באבר שלם אם חלקו מבחוץ אינו עובר עליו וכו' וכ"ט כזית משני וכו' עכ"ל, והקשה על דבריהם הצ"ק דדילמא רב כר' אלעזר שם ס"ל דאפי' חלקו מבחוץ חייב ונשאר בצ"ע, ותירץ הקרן אורה דעכ"פ שני חצאי זתים משני גופין גם לר"א לא מצטרפין, וכתב עוד דקשה על דבריהם דאמאי מדמי איסור לטומאה דריו"ח ור"ל לענין איסור פליגי משום דחידוש הוא דחייב על בשר גידין ועצמות אבל לענין טומאה דלאו חידוש הוא מנ"ל דפליגי בזה, אם לא דנימא דאבר מה"ח דבהמה שוה לאבר מן המת לענין טומאה וכמו דבאבר מן המת אם נחלק לשנים טהור ה"נ באבר מן הבהמה כמו דבכמה דברים שוין אבר מן הנבלה לאבר מן המת, אבל עכ"פ אין זה שייך לפלוגתא דריו"ח ור"ל, עוד יש לדקדק דאי נימא דלטומאה איירינן א"כ מאי קאמר הא מני ר' יהודא היא דאמר אבר מה"ח נוהג בטמאה, הרי הכל מודים דאבר מה"ח מטמא אפי' בטמאה, אך באמת הא לא קשיא דלרבנן כיון דלא שוו שיעורן לענין אכילה לענין טומאה נמי לא מצטרפי ודו"ק בכל זה היטב:

באו"ד וי"ל דאה"נ דפריך אפי' לרב עכ"ל, פי' דבאמת לענין אכילה מיירי הברייתא ומ"מ ודאי הא דדייק הא חיי שניהן מצטרפין ע"כ מיירי בבשר מה"ח וכר' יהודא, ויש להבין לריו"ח דאמר בפרק גיד הנשה דבשר מה"ח ילפינן מבשר בשדה טרפה מנ"ל דר' יהודא ס"ל דבשר מה"ח נוהג בטמאה, כיון דטרפה אינו נוהג בטמאה כמש"כ לעיל ברש"י ד"ה אמר לך ע"ש, ואבר מה"ח בטמאה ילפינן מקרא דלא תאכל הנפש, אך י"ל דהא מסקינן שם דטעמא דר"י לאו מקרא הוא אלא מסברא דאיסור מה"ח הוא איסור חמור דנוהג בב"נ, ומשו"ה חייל נמי אטמאה וכיון דבשר מה"ח נוהג נמי בב"נ ה"נ נוהג בטמאה, וכמש"כ הרמב"ם בה' מלכים וע"ש מה שהקשה עליו הכ"מ ומה שתירץ שם הלחם משנה ולפי מש"כ מכאן נמי דברי הרמב"ם מוכרחין וכמש"כ הלח"מ דקרא בשר בנפשו משמע נמי בשר מה"ח, והקשה הקרן אורה דא"כ לא מצינו אזהרה לב"נ באבר מה"ח כיון דקרא בשר בנפשו בבשר מה"ח מיירי מנ"ל דהוזהרו ב"נ על אבר שיש בו גם גידין ועצמות, ואע"ג דב"נ אמשהו חייב דלא נתנו שיעורין לב"נ וא"כ ממילא חייבין גם על אבר מה"ת דגם באבר עכ"פ משהו בשר איכא, עכ"פ אזהרה מיוחדת לאבר מה"ח ליכא בב"נ ובכמה דוכתי איתא דב"נ מוזהר על אבר מה"ח, וכן מוכח מדברי ר"י דב"נ מוזהר על אבר מה"ח בפני עצמו דהא קאמר דנוהג בטמאה הואיל ונוהג בב"נ. ואם נימא דאינו נוהג בב"נ רק משום בשר מה"ח שיש בו א"כ מנ"ל דאיסור אבר מה"ח חייל אטמאה כיון דלא מצינו איסורו בבן נח, וצריכין אנו לדחוקי דאבר. ובשר תרווייהו ילפינן מבשר בנפשו ואכל חד לחודיה קאי קרא. וכן למאן דיליף מאכול תאכל, ואע"ג דלא אצטריך אזהרה לב"נ באבר מה"ח בפ"ע כיון דכבר הוזהרו על בשר מה"ח וכן הקשה השאגת אריה, י"ל דנפ"מ אם אכל הב"נ הבשר בשוגג כמבואר ברמב"ם שם אם אכל אח"כ הגידין ועצמות נענש עליהן משום אבר מה"ח עכ"ל:

באו"ד ועוד אומר מושי"ח דלפי הלשון דלא פליג אדרב, רב ורא"ס הכל אחד ורא"ס משמיה דרב קאמר שהוא היה תלמידו עכ"ל, לכאורה מוכרח תירוצם הראשון בב"מ (דף צ"ז ע"ב ודף קט"ז) לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן והרי הקושיא היא גם לר"י ע"ש, ומוכח כתירוץ התוס' הראשון דכאן, ולתירוץ השני בשם מושי"ח ע"כ לומר דשם בב"מ היה גירסא לפניהם באמת לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן וריו"ח בהדיא, וכן משמע בתוס' כתובות (דף מ"ב ע"ב) ובשבועות (דף מ"ז ע"א) ודו"ק:

ד"ה ור"י היא וכו' וה"ה לבשר מה"ח וכו' עכ"ל, פי' דקשה להם מאי קאמר ומני ר"י היא ומה בכך הא מ"מ אינו חייב משום אבר מה"ח דהא אפי' נחלק לשנים אינו חייב ומכ"ש כזית מב' אברים כמה שכתבו לעיל, וע"ז כתבו פי' וה"ה לבשר מה"ח ובבשר מה"ח לא שייך נחלק לשנים, והרב מתן בסתר הקשה דדילמא ר"י כסברת ר"א דהתם ס"ל דאם נחלק לשנים אף באבר חייב וכקושית הצ"ק בתוס' הקודם, ותירץ דכיון דהלכה כריו"ח כמש"פ הרמב"ם מסתמא ס"ל לאינך נמי כריו"ח ועיין מש"כ לעיל מהקרן אורה, ולהלכה הרמב"ם בפ"ד ממאא"ס הי"ז פוסק כרב דנבלה עם טמאה אין מצטרפין והראב"ד פוסק כלוי ועיין בכ"מ ובלח"מ שם וק"ל ומבואר כאן דלמ"ד דאין אמה"ח נוהג בטמאה גם איסור בשר מן החי אינו נוהג בטמאה, וזהו דלא כהרב ראש יוסף בחולין (דף ק"ב) שכתב דבמה"ח נוהג אף בטמאה ע"ש והכא מוכח דלמ"ד דאין אמה"ח נוהג בטמאין ה"ה במה"ח:

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה