אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה) חידושים למסכת מעילה › דף יד:

תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר

חידושים למסכת מעילה · דף יד:

דף יד.

מותר הקטורת מה היו עושין בה וכו' בכריתות (דף ו') פירש"י דבאומני בנין איירי, והבאר שבע שם תמה עליו וכתב דלא איירי רק באומני בית אבטינוס, והנך רואה דהכא מבואר בגמ' דבאומני בנין איירי כמש"כ התוס' בשבועות וכן הוא לפני בירושלמי דשקלים (פ"ד ה"ג) ע"ש, וכתב הקרן אורה וז"ל וא"ת ומנ"ל באמת להמקשה לומר דמיירי באומני בנין דתקשה ולחליה אבנין דילמא מיירי באומני בית אבטינוס, וי"ל דהתם בשקלים תנן המקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראוין לקרבנות ציבור יתנו לאומנין בשכרן דברי ר"ע, ואומנין דהתם ע"כ אומני בנין קאמר דאומני בית אבטינוס נותנין להן שכרן מתרה"ל ולא מנכסים אלו שהן לבדה"ב כמש"כ הרע"ב ז"ל שם, ומזה יש לדקדק על הרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש שכתב שם דמתניתין דמותר הקטורת אתיא כבן עזאי ולא כר"ע, ואי באומני בנין איירי כדמוכח הכא שגם התרצן מודה ליה בזה להמקשן אין ראיה דדלא כר"ע אתיא כמש"כ התוס' בשבועות שם, והרמב"ם בפי' המשניות בשקלים שם מפרש גם הנך אומנין דהמקדיש נכסיו באומני קטורת ולא זכיתי להבין דבריו ז"ל למה להם ליטול שכרן מהני נכסים שהן קדושת בדה"ב, אמת דבירושלמי משמע דבאומני קטורת מיירי דאיתא התם שחזרו לקדושתן מקיצין בהן את המזבח, ואי מיירי בשכר אומני בנין יותירו לבדה"ב אלא דצ"ע התם בחילופי גירסאות ע"ש בירושלמי ובק"ע מש"כ בזה עכ"ל הרב קרן אורה, וראיתי שגם הגאון רבינו יהודא ב"ר בנימין הרופא פי' המשניות כהרמב"ם דבאומני בית אבטינוס איירי. וע"כ צ"ל דמשנה דמותר הקטורת רק לפי הס"ד פירשו כן דנהיר ובהיר כאן בגמ' דבאומני בנין איירי וע"ש בתקלין חדתין גם ברש"י שבועות (דף יו"ד) פי' דבאומני בית אבטינוס איירי וצ"ע בכל זה:

והאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל, צריך לבאר איזה שם ניתן להגזבר בהקדישות אם יש לו שם בעלים מאחר שגם לו יש חלק בהן והוא הקונה והמוכר אותן או כאחר דמי, ויש בזה באמת מחלוקת בירושלמי פ"א דתרומות ופ"ה דמעשרות ועוד באיזה מקומות אך יש לדעת איך הוא לפי תלמוד דידן ונראה דזה תליא במחלוקת הראשונים ז"ל דהרי דעת התוס' בתמורה (דף כ"ז ע"ב) ד"ה לא אמרו דהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל הוא דוקא בהבעלים עצמן דכיון דהוא עצמו הקדישה קיל לגביה שיוכל לחלל בפחות משוויו, או מטעם שכתב הטורי אבן באבני מילואים למגילה (דף כ"ג) לפי שהבעלים המקדישין יכולין לשאול על הקדישן ע"ש וכ"כ באמת השמ"ק בב"מ פ' הזהב, אבל אחר אינו יכול לחלל רק בשוויו, ודעת הרשב"א והריטב"א בב"מ פ' הזהב הובא בשמ"ק שם הוא להיפך דדוקא אחר הוא רק בדיעבד מחולל בפחות משוויו אבל הבעלים אפי' לכתחילה יכולין לחלל שוה מנה על שו"פ, ועיין במהרי"ט אלגזי בהלכות בכורות אות ח' שהביא דבריהם וכן מוכח מהתוס' חולין (דף קל"ה ע"א) ד"ה לפרוק שכתבו דגם הכהן יכול לחלל בפחות משוויו גם התוס' בר"ה (דף ל"א ע"ב) כתבו דגם עניים יכולין לפדות בפחות וזהו כהרשב"א והריטב"א ע"ש, וא"כ לדעת התוס' בתמורה שם ע"כ לומר דהגזבר שם בעלים עליו דאל"כ מאי פריך הש"ס כאן והאמר שמואל הקדש שוה מנה שחלל עשו"פ מחולל הרי שמואל רק בבעלים אמר אבל אחר דלאו בעלים אפי' בדיעבד אם חילל בפחות משוויו אינו מחולל, אבל לשיטת הרשב"א והריטב"א מוכח להיפך דהגזבר אינו בעלים בהקדישות דאל"כ מאי משני הש"ס כאן הני מילי דיעבד לכתחילה מי אמר הרי הבעלים אפי' לכתחילה מחללין שוה מנה על שו"פ אלא ע"כ דהגזבר אין לו דין בעלים, וגם יהיה מוכח מכאן דהא דס"ל להראשונים דרק בעלים יכולים לחלל בפחות משוויו אין עיקר הטעם כמש"כ התוס' בתמורה משום דהן עצמן הקנו הדבר להקדש או כטעם הטורי אבן משום דהבעלים יכולים לשאול על הקדישן דהטעמים האלה הרי אינן שייכים בגזבר, וע"כ לומר דעיקר הטעם הוא כמש"כ התוס' במנחות (דף ע"א) דאין סברא שאחר יבוא ויפדה הקדש שוה מנה של חבירו בפרוטה ויקחנו לעצמו ע"ש, וזה לא שייך בהקדש לענין הגזבר שהרי הגזבר עושה הכל לטובת הקדש ולא לטובת עצמו משו"ה יכול לחלל דיעבד גם בפחות משוויו, כל זה היה נראה ברור מצד הסברא החיצונה אבל דא עקא שהתוס' בעצמן בתמורה שם כתבו להדיא דגזבר המוכר של הקדש צריך שלשה או עשרה שמאין הרי ס"ל להתוס' דגזבר כאחר דמי וזה נסתר מסוגיא דידן כמו שנתבאר, והתוי"ט פי"ז מ"ט דכלים דאיתא שם שהאומנין נוטלין בקטנה ומחזירין בגדולה כדי שלא יבואו לידי מעילה, הביא מה שכתבו התוס' במנחות (דף צ"ח ע"א) דלידי מעילה לאו דוקא דהרי הקדש שוה מנה שחללו עשו"פ מחולל, וכתב הרש"ש שם ע"ו דלפ"מ שכתבו התוס' בתמורה דדין זה אינו אלא בבעלים הפודין הקדישן אבל גזבר וכו' א"כ א"ש לשון מעילה כפשטה עכ"ד, ולפי מה שביארנו כאן בעזהשי"ת באמת יהיה בודאי מוכרח דלשיטת התוס' במנחות (דף צ"ח ע"א) גם אחר יוכל לחלל שוה מנה על שו"פ כשיטת הרשב"א והריטב"א משו"ה שפיר כתבו דמעילה לאו דוקא והארכתי בדבריהם ובלשון הרמב"ם פ"ח מה' מעילה ובלשון פיהמ"ש להרמב"ם בכלים שם במקו"א, ומה שהקשינו לשיטת התוס' בתמורה דגזבר כאחר דמי ואינו יכול לחלל בפחות משוויו מסוגיא דידן, נראה ליישב דודאי לאו בכדי נקטו התוס' בלשונם בתמורה שם אבל גזבר המוכר וכו' ולא כתבו סתמא אבל גזבר צריך שלשה וכו',, אלא כונתם דכי אמרינן דגזבר צריך שלשה או עשרה הנ"מ היכא דמוכר לחולין או פודה לחולין אז אינו יכול לפדות בפחות משוויו וצריך שלשה או עשרה שמאין שלא יפסיד הקדש כשיהיה אונאה, אבל בסוגיא דידן שהגזבר מחלל ההקדש לטובת ההקדש ופסידא להקדש לא יהיה איך שיפדה אפי' גזבר שחלל שוה מנה על שו"פ מחולל, ומ"מ טעם זה לא מהני רק לענין דיעבד אבל לא לענין לכתחילה כמש"כ התוס' כאן ד"ה והאמר שמואל דגזרינן אטו רוב מקומות שיש פסידא להקדש וכן מוכח בבכורות (דף כ"ה ע"א), וע"ד פלפול י"ל דהתוס' כהרא"ם ממיץ בפי' הרא"ש בנדרים (דף נ"ט ע"א) ס"ל דגם משבא ליד גזבר יכולים בעלים לפדות מכ"ש דלשאול על הקדישן וא"כ הגזבר יכול לחלל על שו"פ מצד שליחות הבעלים ודו"ק:

ובלאו"ה סברא זו מוכרחת, דלכאורה קשה דהרי בערכין (דף כ"ט ע"א) איתא ההוא גברא דאחרימנו לנכסי וכו' א"ל שקול ארבעה זוזי ואחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולשתרי לך וכו' כמאן כשמואל דאמר הקדש שוה מנה וכו' א"ה אפי' פרוטה נמי ומשני פרסומי מילתא, והרי"ף פ"ק דע"ו פסק דלא בעינן רק פרוטה לפדיון בזמה"ו וכן פסק הבה"ג בה' ערלה והשאילתות פ' קדושים, ותמה הר"ן בע"ז שם מהש"ס דערכין דבעינן ד' זוזי ויפה תירץ קושיתו התומים סי' קי"ז ס"ק י"ג וכבר כתבתי במקו"א שכהתומים מפורש בפירגמ"ה בערכין שם, אולם הרמב"ם פסק בפ"ח מה' ערכין דבעינן ד' זוזי לפרסומי מילתא ולא סגי בפרוטה, ולכאורה לשיטת הרמב"ם מאי פריך הש"ס כאן מדשמואל אהא דמשני דליכא בנין שיעור מעות נימא דליכא בנין שיעור ד' זוזי. ובשלמא להרי"ף וסיעתו דבעינן רק פרוטה ממש וכיון דיש כאן בנין כ"ש דהא אמעות האומנים קתני ממילא יש עכ"פ שיעור פרוטה ויכול לחלל אבל להרמב"ם קשה, וע"כ לומר דגם להרמב"ם הא דבעינן ד' זוזי לפרסומי מילתא היינו דוקא בהדיוט המחלל הקדישו דבעי שיעור ד' זוזי לפרסומי מילתא שאינו מועל בקודש כי היכי דלא ליתו לזלזולי בהקדישות, אבל הגזבר בעצמו המחלל הקדש ואינו מוציא שום דבר להשאר חולין רק הוא עוסק לטובת הקדש אין כאן חשדא ולא אתו לזלזולי בהקדישות ואפי' להרמב"ם לא בעינן כאן ד' זוזי כיון דמדינא הקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל משו"ה פריך הש"ס כאן שפיר וליעבד כדשמואל ודו"ק ודע דמהרי"ט אלגזי בפ"א דבכורות שם אות ח' הביא דעת כמה ראשונים דכל זמן דלא אתי ליד גזבר מותר גם לכתחילה לפדות שוה מנה בפרוטה ואכמ"ל בזה:

ר"פ אמר ה"ט דבונין בחול לא נתנה תורה למלאה"ש אמרי דילמא בעי למזגי וזגי עלייהו זוהי גירסת התוס', וגירסת המפרש ורגמ"ה היא כגירסת השמ"ק אמרי דילמא יתיב בטולא דבנין פי' ויהנה מהצל, וביאור הדבר לענ"ד הוא דחשש שמא אתי למיזגי עלייהו לא שייך רק בעצים המסודרים על הארץ ובאבנים אף במונחים על הארץ לא שייך כ"כ חשש זה כדאיתא בשבת (דף קכ"ה ע"ב) עיי"ש בתוס' ד"ה ואזדו לטעמייהו, דרק בסואר של קורות וכן לבנים חזו למיזגי כדאיתא שם (דף קכ"ד ע"ב) מ"מ אם למדום או שפשפום גם באבנים הרי יש חשש דאתי למזגי עלייהו עיי"ש בשבת, אבל כותל בנין שכבר נבנה מעט לא שייך חשש דאתי למיזגי רק יש תשש דאתי ליהנות מהצל, ואולם בעצים ואבנים ולבנים המונחים על הארץ חשש דצל ליכא והדבר מובן מאיליו רק חשש דאתי למיזגי עלייהו איכא כמו שנתבאר, ומעתה להמפרש ורגמ"ה הכי הוא הצעת הסוגיא ר"פ אמר היינו טעמא דבונין בחול ולא הקדישום עד גמר כל הבנין, לא נתנה תורה למלאה"ש אמרי דילמא יתבי בטולא דבנין ויהנו מהצל בשעת הבנין, ואע"ג דבפסחים (דף כ"ו ע"א) איתא דריב"ז היה יושב בצלו של היכל ודורש וכו', ומפרש אביי שם דלא אפשר וקמיכוין מותר ורבא מפרש שאני היכל דלתוכו עשוי ע"ש, וגם בהפועלים כאן למה יהיו אסורין ליהנות מצל הבנין בשעת הבנין, מ"מ י"ל דכיון שיש כאן עצה לבנות בחול ולהקדיש אח"כ מיקרי אפשר וקמיכוין ואסור מדרבנן עכ"פ לכו"ע ע"ש בפסחים, ובזה מיושב נמי הא דיש לכאורה להעיר דהרי אמרינן בקדושין (דף נ"ד ע"א) בכתנות כהונה שלא בלו אין מועלין בהן דלא נתנה תורה למלאהש"ר, ולמה אמרינן כאן דלא נתנה תורה למלאה"ש וכו' אי בני בקודשא אשתכח דקמעיל בקודשא, נימא גם כאן דכיון דלא נ"ת למלאה"ש מותר ליהנות מהצל או למיזגי עלייהו אף לכתחילה, אבל באמת שאני הכא כיון דיש עצה לפנינו לבנות בחול וסמיה בידן לא שייך להתיר מטעם דלא נ"ת למלאה"ש ואולם אחר שנבנה כולו ודאי דאפשר ליזהר בדבר שלא ליהנות וזה פשוט, וחומות העיר ומגדלותיה דאי אפשר שלא ליהנות מצלן גם לאחר שנבנו באמת קאמר הש"ס בקדושין שם דמותר ליהנות מהן לכתחילה מטעם דלא נתנה תורה למלאה"ש, ופריך הש"ס תנן הגזברין שלקחו עצים וכו' ה"נ ליעבד בחול אמרי דילמא בעי למיזגי וזגי עלייהו, פי' נהי דחשש הנאת הצל ליכא בעצים המונחים על הארץ ונוכל לומר דלא מיירי מתניתין בעצים לבנין רק לעשות מהן כלים או שאר דברים מ"מ ניחוש דילמא בעי למיזגי וזגי עלייהו דחשש זה שייך בעצים ואבנים המונחים על הארץ, ומשני ר"פ כי תנן מתניתין בעצים דיומיה פי' דלעולם משנתינו איירי בעצים לבנין נמי ומ"מ אין בהן שום חשש דמיירי שדעתו לבנותן בו ביום. ובאופן זה לא מבעיא דחשש הנאת הצל בשעת הבנין ליכא אלא אפי' חשש דזגי עלייהו נמי ליכא דביום אחד אפשר להפועלים ולשאר כל אדם ליזהר, ומזה בין תבין דמה שכתב המפרש דדילמא בעי למיזגי עליהן וכו' הוא דיבור המתחיל מחדש וקאי על הקושיא ממשנתינו דדילמא בעי למיזגי וכו' דלא כהצ"ק והגהות הגאון יעב"ץ שהוסיפו בהמפרש מילת ועוד דדילמא דסברו שהמפרש הוסיף מעצמו עוד חשש אחד במילתיה דר"פ או שהיה לפני המפרש בגמ' גופא במלתיה דר"פ שני החששות חששא דצל וחששא דישיבה עליהם, דזה ליתא והאמת הוא כמו שביארנו בעזה"ש והאי ודילמא הוא ד"ה חדש וכן בפי' רגמ"ה, וז"ל הרמב"ם פ"ח מה' מעילה ה"ד כשבונין במקדש [פי' איזה בנין שיהיה גדול או קטן כותל או מחיצה] אין לוקחין עצים ואבנים מן ההקדש ופי' שלא יהיו הקדש בשעה שהן מונחים על הארץ] ולא בונין את הבנין על דעת שיהא קודש ופי' דגם בשעת הבנייה גופא נמי עדיין חול הוו אלא בונין הכל מן החול, גזרה שמא יהנה מצל הבנין ופי' זהו טעם אמאי דסליק מיניה דמשו"ה חולין הן בשעת הבנייה] או ישען על אבן או קורה בשעת מלאכה פי' זהו טעם בשעה שלא שייך הנאת הצל דמ"מ כשמונחים על הארץ יש חשש דדילמא זגי עלייהו] ואם נצרכו הגזברין לעצים לקודש לאותו היום בלבד לוקחין אותן ממעות הקדש שהרי אינן מתאחרין ימים כדי שנחוש להן שישעון אדם עליהן וימעול [פי' וחשש דצל הרי בלא"ה ע"כ ליכא שום צל בשעה שהן מונחים על הארץ] עכ"ל לשון הזהב של הרמב"ם והן הן דברי הרמב"ם והן הן דברי המפרש ורגמ"ה ז"ל ודו"ק בכ"ז:

והנה התוס' בסוכה (דף מ"ט) אחר שהכריחו דאבנים שחותכין אותן ע"י שמיר אינן שלימות שלא תחגור בהן צפורן. הקשו דא"כ איך בנו את המזבח דא"א לומר שהיו מתקנין מבחוץ ומכניס דבמזבח אפי' כה"ג אסור וכו' והיינו יכולין לחלק בין קודם שהוקדשו האבנים למזבח שעודן חולין לאחר שהוקדשו וכו' עכ"ל, וכ"כ הבאר שבע בסוטה פרק עגלה ערופה כלשון התוס' ממש, ופלא על המל"מ פ"א מה' ביהב"ח שהביא לשון הבאר שבע וכתב עליו המל"מ וז"ל נראה דרצה הרב לומר דאיסור דלא תניף עליהם ברזל אינו אלא באבנים שכבר הוקדשו למזבח אבל באבנים שלא הוקדשו אף שהניף עב"ר מותרין למזבח, וזה אינו נראה כלל דהאיסור אינו בשעת הנפת הברזל כ"א בשעת הבנין כדכתיב לא תבנה אתהן גזית עכ"ל ולא זכר שר שדברי הב"ש המה רק העתקה מהתוס' בסוכה, וא"כ לדברי התוס' והב"ש בהיכל ועזרות ודאי דלא פסלי פגימה קודם שהוקדשו כ"ש ממזבח וא"כ קשה כיון דאמרינן כאן דבונין בחול ואח"כ מקדישין כדשמואל וכדמפרש ר"פ טעמא ממילא לא איכפת לן בשלימות עד גמר כל הבנין דאז מקדישן ואז פוסל בהו פגימה, אמאי אמרינן בסוטה (דף מ"ח ע"ב) דלר' יהודה ביהמ"ק נבנה ע"י שמיר דכתיב אבן שלמה מסע נבנה ור' נחמיה ס"ל שם שהיו מתקנין מבחוץ ומכניסין מבפנים, למה לן כל זה כיון שהיו בונין בחול ואח"כ מקדישין, ואפשר לדחוק דכונת התוס' והב"ש הוא דבעינן תרתי למעליותא שלא הוקדשו עדיין וגם לא הוכנסו לעזרה, אבל כשהובאו לעזרה אף שעדיין לא הוקדשו נאסרין בפגימה עיין תמיד (דף כ"ח) ואתיא הא דשמואל כר' נחמיה דהלכתא כותיה, דלר' יהודא ודאי ע"כ שהיו בונין בקודש דלא כשמואל והיו מקדישין אותן תיכף ומשו"ה לא היו יכולין לתקן אפי' בחוץ רק ע"י שמיר, ודקאמר ר"פ הטעם דבונין בחול משום גזרת הנאה ולא קאמר משום דבאופן זה לא יפסלו בפגימה לא קשה לפ"מ שכתבנו דכשהביאן לעזרה אף בעודן חול לא הותרו בפגימה, ותו דטעם פגימה הרי לא שייך רק באבנים אבל לא בעצים משו"ה הוכרח לומר טעמא דחשש הנאה ודו"ק מיהו זהו דוחק דא"כ מאי פריך ממשנתינו דהגזברין לשמואל ודחיק לאוקמה בעצים דיומא נימא דמתניתין אתיא כר"י ואנא דאמרי כר' נחמיה, אך נקדים תחילה ענין אחר ויתבאר איה"ש גם זה אל נכון:

דהנה לקמן (דף כ' ע"א) איתא וכיון דבני לה מיהת מעל לימא מסייע ליה לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו א"ר אבד"א הנאה הנראית לעינים אסרה תורה לימא מסייע ליה הדר בבית של הקדש כיון שנהנה בו מעל, אר"ל התם כשהקדישו ולבסוף בנאו אבל בנאו ולבסוף הקדישו לא מעל עיי"ש ברש"י ותוס' וכן הוא להלכה, וכיון דקיי"ל כשמואל דבונין בחול ואח"כ מקדישין וקיי"ל נמי דתלוש ולבסוף חיברו הוה כמחובר אם לא הקדישו בעודו בתלוש דאז הנאה הנראית לעינים אסרה תורה כמש"פ הרמב"ם פ"ה מה' מעילה, א"כ הך תקנה דבונין בחול מהני גם אלאחר שבנאו והקדישו שלא יהא בו מעילה לעולם כיון דהקדישוהו רק במחובר, וא"כ הא דאמרינן בקדושין (דף נ"ד) ואמאי נימא הואיל ונתנו ליהנות בהן שלא נתנה תורה למלאה"ש ע"כ התם הוא משום דאליבא דרב קיימינן שם ורב הא ס"ל במכילתין לקמן (דף כ' ע"א) דתלוש ולבסוף חיברו תלוש הוה והמשתחוה לבית אסרו, ולשיטתיה הא דבונין בחול ואח"כ מקדישין לא מהני כלל לענין שלא ימעלו אחר הבנין וההקדש וכל התקנה היא רק כדי שלא יבואו לידי מעילה בשעת הבנין אבל אחר שבנאו והקדישו ודאי דמועלין, ומשו"ה יש צורך בהא דלב ב"ד מתנה, אבל לדידן דקיי"ל דתלוש ולבסוף חיברו אם לא הקדישו בתלוש רק בשעה שהיה כבר מחובר אין מועלין בו א"כ למה לן שיהא לב ב"ד מתנה עליהן כיון דבונין בחול ואח"כ מקדישין, ובזה אפשר להציל הרמב"ם מקושית הפנ"י דאמאי פסק דבחדשים אין מעילה בכתנות כהונה הואיל ונתנו ליהנות בהן עיין רמב"ם פ"ה הי"ד מה' מעילה, הא פליגי בה ר"מ ור"י בקדושין שם אי מועלין בשירי הלשכה ואפי' למ"ד אין מועלין בשיריים נראה דאין הטעם משום דלא נתנה תורה למלאה"ש עכת"ד ע"ש, ולדברינו י"ל דהרמב"ם פסק דבגכ"ה אין מועלין בהן לפי שנתנו ליהנות בהן ופלוגתא דגבי שיריים תלוי בטעמא אחרינא ולא מטעם לב"ד מתנה דלא היו צריכין כלל לתנאי ב"ד כיון דאקדישינהו במחובר והגמ' דקדושין רק אליבא דרב קאי כן היה אפשר לומר לכאורה אבל לקושטא דמילתא אין זה נכון ליישב דעת הרמב"ם ולומר דכיון דאין מעילה במחובר א"צ לב ב"ד להתנות כאשר אבאר בזה:

דברור הדבר דאע"ג דאין מעילה במחול"ק מ"מ איסור דאורייתא יש בו, דנהי דגמרינן (לקמן דף י"ט) מעילה מתרומה דאין מטילה במחובר מאיסור דאורייתא לא אתמעיט, והא ראיה דהרי אי אקדישינהו במחובר ואח"כ תלשו הרי מועלין בו כמבואר לעיל (דף י"ג ע"א) בתוס' ד"ה מועלין בהן וכו' לכן פי' ר"ת שעקר חוליא ונהנה ממנה דהוה תלוש עכ"ל, ושם בגמ' ש"מ אבקי מעלי לה משו"ה מועלין בהאבק אף דהוה האבק מחובר מעיקרא כדכתב הרשב"א בגיטין והבאתי דבריו לעיל שם, ואי ס"ד דהמקדיש מחובר לא חל עליו הקדש מה"ת אפי' לענין איסור הנאה מה"ת איך יחול עליו מעילה כשנעשה אח"כ תלוש, הא אמר רב אשי במנחות (דף ק"ב) מעילה אטומאה קרמית מעילה משום קדושה ולאו קדושה היא לבתר דפקעה קדושתיה במאי הדרא ורכבא עליה וכו', וא"כ אי באקדשיה במחובר לא הותחלה עליו קדושה כלל במאי הדרא ורכבא עליה כשנעשה תלוש, אע"כ דגם אמחובר חל הקדושה ואסור ליהנות ממנו מה"ת משו"ה כשנתלש נתחזקה הקדושה להיות מועלין בו ג"כ:

ועוד דאי נימא דבמחובר אפי' איסור הנאה מה"ת ליכא אמאי אמרינן בקדושין (דף נ"ד) אי ר' יהודא ירושלים מי מקדשה והתנן כאימרא כדירים וכו' כירושלים, וכי תימא משום דלא אמר כירושלים והתניא ר' יהודא אומר כל האומר ירושלים לא אמר כלום עד שידור בדבר הקרב בירושלים וכו' ומשמע דהטעם הוא משום דבאין משירי הלשכה וע"כ אין מועלין בהן, ותיפוק ליה דחומות ירושלים כל זמן שהן מחוברין איסורא נמי ליכא בהו ואמאי הוה התפסה לפי"ז, דבשלמא אי איכא איסור דאורייתא שפיר הוה התפסה אף דאין בהן מעילה, כדמוכח בנדרים (דף י"א) בעי רב"ח הרי עלי כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים וכו', ואי אמרינן בעיקרו קמתפיס היינו קודם זריקה שאין בשלמים מעילה רק איסור דאורייתא כמבואר בתוס' שם ועיין בדברינו לעיל ריש מכילתין וע"כ הוה התפסה, ולכן התם בקדושין נמי שפיר הוה התפסה גם במחובר, אבל אם אין שום איסור מה"ת במחובר ורק מדרבנן אסור א"כ לא הוה התפסה כלל רק אי נימא בעיקרו קמתפיס וא"כ אפי' ניחא דאין מועלין בשיריים יש לומר בעיקרו קמתפיס, ונצטרך לומר כמש"כ השעה"מ בפ"א מה' מעילה דהא דבונין בחול ואח"כ מקדישין היינו דוקא בחומת העזרה אבל לא בחומת ירושלים, ועוד דגם בחומת העזרה היו מקדישין ואח"כ בונין בעצים דיומיה [ותמיהני למה לא הביא הטעם דאיתא בגמ' הנאה הנראית לעינים אסרה תורה וכתבו התוס' דזה לא מהני אלא בהקדישו בתלוש] וזהו דוחק מבואר, אבל כיון דגם במחובר איכא איסור דאורייתא ניחא בפשוטו, וכן משמע בתוס' גיטין (דף ל"ט) ד"ה גופיה וכו' ונראה לפרש גופיה לא קדיש לאסור בהנאה כמו בהמה טמאה שמועלין בה וכן בקרקע אם עוקר ממנה חוליא ואפי' במחובר איסורא מיהו איכא וכו' עכ"ל הרי דאיסור דאורייתא עכ"פ יש במחובר ג"כ, והסברא ג"כ נותנת כך שהרי כל עיקר הא דאין מעילה במחובר הוא משום דילפינן מתרומה כנ"ל, ובתרומה עצמה אמר במנחות (דף ע') א"כ מצינו תרומה במחול"ק ומשני ההיא לחיובי מיתה וחומש עיי"ש, הרי מבואר דבתרומה עצמה נמי לא נתמעט מחובר רק ממיתה וחומש אבל מ"מ חייל עלה שם לענין איסורא ודיו לבא מה"ד להיות כנדון, ועיין בספר מעיין החכמה על תרי"ג מצות דף ע"ז ע"ב, וכ"כ הרשב"א בתשובה הובא בב"י יו"ד סי' רכ"א דאיסור דאורייתא יש גם במחובר לקרקע, וכ"כ הגר"א ז"ל ביו"ד סי' רכ"ו סק"ז [ומה דאיתא בלשון הרשב"א וכן בלשון הגר"א ז"ל בלשון דאפשר דתלוש ולבסוף חיברו וביטלו לענין הקדש כתלוש דמי, לשון דאפשר דקאמרי בעניי לא הבינותי שהרי ודאי דכן הוא שכן מפורש לקמן (דף כ' ע"א) להדיא] וכ"כ הטורי אבן במגילה (דף כ"ג) ד"ה אדם מי קדוש אלא שכתב שם דכן מוכח בפ"ב דמעילה ולא הבינותי רמיזתו הזאת, וכן ראיתי שהביא בסוף ספר מוצל מאש בהערות ר' זוסמאן סופר שהביא מכמה תשובות דאיסור הנאה מה"ת יש גם בהקדש המחובר לקרקע, ובזה מיושב קושית השעה"מ בה' מעילה שם אהא דפסחים (דף כ"ו) דמייתי ראיה מריב"ז שהיה יושב ודורש כל היום כולו בצלו של היכל והיכא שרי, דהרי לפ"מ שכתבו התוס' בפסחים שם לענין קול ומראה וריח דכיון דלא אסור אלא מדרבנן כשהוא לצורך סברא הוא וכו' ובנין היכל ודאי מחובר הוא שהרי אמר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין וא"כ אין בו רק איסור דרבנן וכיון שהוא לצורך לדרוש ברבים משו"ה מותר כן הקשה השעה"מ ע"ש, אבל לפ"מ שביארנו גם במחובר לקרקע איכא איסור דאורייתא רק שמעילה אין בו, ולפי"ז קושיתו לא קשה מידי, ולענין קושית הפנ"י על הרמב"ם בענין בגדי כהונה עיין מש"כ לעיל (דף י"א ע"ב) ובחידושי על הרמב"ם שם:

וקשה לדברינו לעיל שהרי הרמב"ם פסק בספ"ו מה' מעילה וז"ל שם ולעולם אין מועלין בשירי הלשכה עכ"ל (מה שדייק לומר ולעולם אין מועלין נראה דבא לומר דאפי' בתוך שנתו אין מועלין בו ועיין בתוס' קדושין (דף נ"ד) ובירושלמי פ"ד דשקלים ה"ב אר"ח כלום אמר ר"מ אלא בתוך שנתו והכא חוץ לשנתו אנן קיימין עכ"ל הירושלמי והרמב"ם דפוסק כר' יהודא כמש"כ הכ"מ לכן כתב ולעולם אין מועלין אפי' בתוך שנתו וזה נכון) וגם פסק בפ"ד מה' שקלים ה"ח דמזבח העולה וההיכל והעזרות באין משירי הלשכה, וכיון דבשירי הלשכה אפי' איסור מה"ת אין בו דהא מהאי טעמא אמרינן דלא מתפיסין בו ואלו הי הבו איסור מה"ת הרי הי' מתפיסין בו כמו שהוכחנו מנדרים (דף י"א) וא"כ אפי' נימא דאיסור דרבנן יש בשירי הלשכה למ"ל לבנות בחול ולהקדיש אח"כ, הא מוכח בפסחים (דף כ"ו) גבי הא דמשלשלין את האומנין בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מהיכל וכו' והאמר ריב"ל קול ומראה וריח אין בהן מעילה, ופירש"י וז"ל וכיון דמדאורייתא שרי כיון דלא אפשר אמאי אטרחינהו רבנן וכעין זה כתבו גם התוס' שם, ועל שמואל גופא לא קשה דאפשר דס"ל כר"מ דמועלין בשירי הלכה או דס"ל כתלמודא דידן בכתובות (דף ק"ו) דבאין מבדק הבית, ועיין כ"מ פ"ד מה' שקלים ה"ח שתמה באמת למה שבק הרמב"ם תלמוד דידן ופסק כהירושלמי, והגר"א ז"ל גריס גם בירושלמי כגירסת ש"ס ואכמ"ל בזה, אבל על הרמב"ם עכ"פ קשה כיון דפסק דבאין משירי הלשכה ופסק דאין מועלין בשירי הלשכה לעולם א"כ למה פסק בפ"ח מה' מעילה ה"ד כשמואל דבונין בחול ואח"כ מקדישין מטעמא דר"פ שמא יהנו האומנין מהצל או ישענו על העצים והאבנים, מה בכך אם יהנו כיון דאין בשירי הלשכה איסור דאורייתא כלל כמו שנתבאר, ואולי י"ל דס"ל להרמב"ם מ"מ דאם יחיד התנדב מעות לבדה"ב מותרין ג"כ לבנות המזבח ההיכל והעזרות מנדבתו ורק כשלא היו נדבות מיחידים אז נבנו משירי הלשכה, משו"ה הביא דינו של שמואל דבונין בחול ואח"כ מקדישין שהדין הוא דין אמת לענין אם בונין מנדבות יחידים, או שמחלק בין בנין חדש ושלם לבין תיקון כותל ישן למשל שהתיקונים אפשר דמודה הוא דמבדק הבית באו, ואכתי צ"ע בזה, אבל מה שהקשה בספר עצמות יוסף בקדושין (דף נ"ד) דלפ"מ שפסק הרמב"ם דאין מעילה בשירים א"כ איך פסק בפ"א מה' נדרים הי"ד דהרי הן עלי כהיכל כירושלים הרי הן אסורין, זה לא קשה כלל דכבר כתב הכ"מ שם הי"א דכהיכל וכירושלים בדבר הקרב בהן קאמר וכבר תפס עליו בזה השעה"מ בה' שקלים שם, ועוד י"ל דהרמב"ם אזיל בזה לשיטתיה דבעיקרו קמתפיס כמש"כ שם הרמב"ם בסמוך בהלכה ט"ו וז"ל היה לפניו בשר קודש אפי' היה בשר שלמים אחר זריקת דמים שמותר לזרים ואמר הרי הן עלי כבשר זה הרי הן אסורין שלא התפיס אלא בעיקרו שהיה אסור עכ"ל, ולכן פסק שפיר בהלכה הקודמת שהאומר כהיכל כירושלים הרי אילו אסורין דאע"ג דבאו משירי הלשכה שאין בהן מעילה אפ"ה בעיקרו שהיו אסורין קמתפיס, ואפשר דלהכי הסמיך הרמב"ם ב' הלכות האלו להדדי ובמשנה תורה לכו"ע דרשינן סמוכין ודו"ק בכל זה ועיין בשעה"מ פ"ב ה"א מה' שקלים במה שפלפל שם ובחידושינו לרמב"ם ה' מעילה ספ"ה:

ומעתה נחזור לראשונות דלפ"מ שנתבאר ע"כ שמואל לא ס"ל כר' יהודא, דכיון דאמר דבונין בחול ואח"כ מקדישין מחשש שמא יהנה ואתי לידי מעילה ואם איתא דס"ל כר' יהודא דאין מעילה בשירי הלשכה ולהירושלמי דהיכל והעזרות משירי לשכה הן באין הרי אין כאן חשש הנאה כמו שנתבאר, אע"כ דכר"מ ס"ל דמועלין בשירי הלשכה ומשו"ה היו בונין בחול ואח"כ מקדישין, אבל לר' יהודא באמת כיון דאין בהו מעילה היו מקדישין תיכף בשעת הקנייה או בשעת החציבה להאבנים ו ההר, וכיון דכבר היו קודש משו"ה היו צריכין שמיר לבנין ביהמ"ק לשיטתיה דר' יהודא כדאיתא בסוטה (דף מ"ח ע"ב) אף לשיטת התוס' בסוכה והב"ש הנ"ל דבעוד שהאבנים חולין מותר להחליקן בברזל, וגם כדפריך הש"ס אהא דשמואל לטעמא דר"פ ממשנתינו דהגזברין לא רצה לתרץ דמשנתינו אתיא כר"י דכיון דבמשנה סתמא קתני וסתם עצים ודאי לבנין ההיכל והעזרות קיימא שהיו באין משירי הלשכה, ובשירי הלשכה הרי אין מעילה לר' יהודא ובמשנתינו הרי מפורש דמועלין בעצים וע"כ משנתינו דלא כר"י ומשו"ה נדחק הש"ס לתרץ דמתניתין מיירי בעצים דיומיה שבהן אין חשש הנאות ודו"ק בכל זה הדק היטב:

רש"י ד"ה ואי ס"ד כדאמר שמואל בונין בחול וכו' ליחליה לקטורת אבנין עצמו, עיין הגהות החק נתן כאן שכתב וז"ל בשלמא לפי' התוס' ניחא דלא פריך אלא לשמואל דאמר בונין בחול דלחליה אבנין אבל אי הוה בונין בקודש ליכא למיפרך דלחליה אשבח דאין הקדש מתחלל על המלאכה, אבל לרש"י קשה מאי פריך לשמואל הרי אפי' אי בונין בקודש תקשי ליחליה ויש לומר דמיירי דליכא שבחא כשיעור הקטורת אבל הבנין עצמו קס"ד דודאי איכא כשיעורו עכ"ל, ודע דבכלל אין מסודר כאן היטב לא שיטת רש"י ולא שיטת התוס' ובשבועות (דף יו"ד ע"ב) מבואר היטב ע"ש:

ברש"י ד"ה ואכתי אם איתא לדשמואל ליחליה אההוא פורתא וכו' דאמר שמואל הקדש שוה וכו' עכ"ל, גם כאן כתב החק נתן וז"ל בשלמא להתוס' ניחא דלא פריך אלא לשמואל דאמר בונין בחול כמש"כ לעיל אלא לרש"י אפי' אם נאמר דבונין בקודשא תקשי ליחליה אשבח מאי אמרת דליכא שבחא כשיעור הקטורת הא אמר שמואל הקדש ש"מ שחיללו על שו"פ מחולל, וי"ל דלרש"י אין ה"נ דלכו"ע פריך הש"ס עכ"ל, ודע דבירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג יש פלוגתא דריו"ח ור"ל אם בונין ואח"כ מקדישין או מקדישין ואח"כ בונין ועיי"ש במפרשי הירושלמי וקשה לי להאריך יותר:

תוס' ד"ה מותר הקטורת וכו' ועוד אמר רש"י לפי שמכיון שהתחילו במלאכה כמי שגמרו דמי שהרי אין יכולין לחזור בהם עכ"ל, לכאורה קשה הא קיי"ל דפועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום, ואפי' בדבר האבוד אינו אלא שוכר עליהן או מטען ודוקא משבאת חבלה לידו עיין בב"מ (דף ע"ח) ובח"מ סי' של"ג, ואפילו לדעת הריטב"א שהביא הש"ך שם ס"ק י"ד דבקנין אין פועל יכול לחזור בו א"כ בהקדש הרי תמיד דמי כמו עם קנין דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט מ"מ הרי טעם הריטב"א הוא דכיון דלא היה צריך קנין וקנו מיניה ע"כ לאטפויי אתי שלא לחזור בו וזה לא שייך באמירה להקדש, וכ"כ בתוס' רע"א על משניות ערכין אות י"ג ע"ש, אבל באמת אפי' לדעת הש"ך שם דחולק אריטב"א וס"ל דאפי' בקנין יכול פועל לחזור בו י"ל כיון דהא דפועל יכול לחזור בו הוא מטעם דלי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, א"כ כשהוא פועל אצל הקדש הרי הוא עבד אצל גבוה ואפי' למאן דס"ל דגזבר דין בעלים יש לו מ"מ הרי הוא עושה הכל להקדש והעבדות של הפועל הוא לגבוה ממילא אינו יכול לחזור בו כיון דלא שייך טעם דעבדים לעבדים, ואפי' להקצוה"ח דפליג שם סי' של"ג על החוות יאיר בענין ש"ץ וכהקצות משמע בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ז' כאן מודה ודו"ק שזה ברור וידידי הגאב"ד דאופינא מו"ה נחום ברוך שליט"א אמר בזה בפשוטו דהכא באומן קבלן איירינן ולא שכיר יום ודבריו צודקים ונאמנים ן מ"מ לדינא לענ"ד דברי נכונים גם בשכיר יום:

נשובה עתה לתמצית הסוגיא דבהא דאמר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין יש ב' טעמים, חדא דמאן דמתנדב מעות לאלתר מקדיש להו וכו' ושני טעמא דרב פפא מחשש הנאה, ויש נפ"מ גדולה לדינא בהני ב' טעמים בארבעה דברים, א) היכא דמשלם להאומנין מתרהל"ש דלטעמא קמא א"צ לבנות בחול דהא יכולין לשלם להם להדיא כמש"כ התוס' ד"ה בונין בחול דבתרהל"ש לב ב"ד מתנה, וגם משו"ה אפשר דלא פריך ממשנתינו דהגזברין על טעמא קמא די"ל דמשנתינו איירי בדליכא נדבות יחיד וקנו מתרוהל"ש ומשלמין לפועלים מתרוהל"ש, אבל לר"פ אפי' בכה"ג שמשלם מתרוהל"ש בונין נמי בחול משום חשש הנאה ומשו"ה לדידיה פריך שפיר ממשנתינו, ב) באם האומנין עושין מלאכתן בחנם דלטעמא קמא א"צ לבנות בחול ולטעמא דר"פ צריך לבנות בחול, ג) אומנין העושין כלי שרת וכיוצא בהן מכסף וזהב ושארי דברים דכאן הוה להיפך דלרב פפא א"צ לעשותן בחול דלא שייך גבייהו טעמא דלא נתנה תורה למלאה"ש דילמא אתו למזגי עלייהו חדא דמצד הסברא לא חזיין כלל למזגי עלייהו או ליהנות מצלן, ואפי' יהיה שייך בהו הני חששות עכ"פ בהן אפשר ליזהר שלא יהנה מהן, אבל לטעם הראשון דאין הקדש מתחלל על המלאכה גם כלי כסף וזהב וכיוצא בהן צריך לעשותן בחול, ובזה מובן מה דלא פריך הש"ס אהא דר"פ מהא דמותר הקטורת מה היו עושין בה די"ל דהא דקאמר ונותנין אותה לאומנין בשכרן היינו לאומנין העושין כלים שהרי גם הם אומנין נקראין כדאמרינן בעלמא אומן קונה בשבח כלי, אבל לטעם הראשון אין נפ"מ בזה כנ"ל, ד) מסקנת הש"ס בעצים דיומא לר"פ א"צ לבנות בחול ולטעם הראשון גם בעצים דיומא צריך לבנות בחול, וכל זה באמת פשוט מאוד ולא כתבתים רק להעיר שכל דברינו אלה מדויקים בדברי הרמב"ם פ"ח מה' מעילה העתקתי לשונו לעיל בגמ' ד"ה ר"פ אמר, ובזה סיימתי פרק ג' ואני עני וכואב ישועתך אלקים תשגבני:

פרק רביעי

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה