אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה) חידושים למסכת מעילה › דף יד.

תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר

חידושים למסכת מעילה · דף יד.

דף יג:

אתמר עכו"ם שנשתברה מאליה, יש כאן גירסאות מתחלפות והלח"מ וביותר המשל"מ פ"ז מה' עכו"ם האריך בסוגיא זו בתכלית האריכות ברוחב ובעומק עד שכמעט לא הניח מקום להתגדר בו לכן הנני רק מעורר לעיין בו ואז תבין הסוגיא לעומקה:

ברש"י ד"ה לעולם אימא לך דאתבר מגופה וכו' וליכא למידק מהכא לעכו"ם שנשתברה מאליה ולא קשיא לריו"ח עכ"ל, כל עין רואה דסוף דברי המפרש אין להם קשר עם דבריו הקודמים והב"ח הגיה וקשיא לריו"ח והגהת השמ"ק קשה להבין, אולם המל"מ כתב דהלשון שבכאן שייך לסוף ד"ה ור' אבוה אמר ריו"ח וכו' אלא מאי יתיז בקנה באפרוחין קמיירי וליכא למידק מהכא לעכו"ם שנשתברה מאיליה ולא קשיא לריו"ח כצ"ל וזה נכון לפי מה דאיתא במפרש, אבל ברגמ"ה שממנו לקח המפרש דבריו כמו שהודעתי כבר ז"ל משום דבגידולין הבאין לאחר שהוקדש עסקינן וקסבר אין מעילה בגידולין אבל בגידולין דאשרה לעולם דאסירי ולא קשיא לריו"ח עכ"ל, ולשון זה תמוה עוד יותר לגירסת הרגמ"ה והמפרש והגהת המל"מ אינה ממותקת כ"כ בלשון רגמ"ה כמובן, ולכן נלענ"ד להגיה ע"ד המל"מ דהלשון ברגמ"ה אבל בגידולין דאשרה לעולם דאסירי ולא קשיא לריו"ח וכן לשון המפרש וליכא למידק מהכא לעכו"ם שנשתברה וכו' שייך לעיל סוף ד"ה לא דאייתי העוף עצים מעלמא ובלשון רגמ"ה ענפים מעלמא] אבל בגידולין דאשרה לעולם דאסירי ולא קשיא לריו"ח עכ"ל רגמ"ה וכן צ"ל בהמפרש ג"כ לא דאייתי העוף עצים מעלמא ועשה קן וליכא למידק מהכא לעכו"ם שנמ"א ולא קשיא לריו"ח כצ"ל, ולענ"ד ניכרים בזה דברי אמת:

שם ברש"י ד"ה ור' אבוה וכו' לישנא אחרינא ה"נ מסתברא לא שמענו משום דקתני בה לשקליה משקיל דמשמע שיעלה וכו' עכ"ל, אזיל לשיטתיה שפי' במתניתין דהא דקתני יתיז בקנה לדייק רק שלא יעלה באילן אתא אבל ליטלו בידו אם יכול להגיע בידו אל הקן בעמדו על הארץ שפיר דמי באמת, וא"כ מאי מקשה לשקליה משקיל הא באמת לא אסר התנא רק לעלות אאילן אבל ליטול בידו מותר, וע"כ דמקשה לשקליה משקיל היינו דיהא מותר לעלות באילן משו"ה כתב דזה לא שמענו שיהא מותר לעלות דהא אי אפשר שלא יהנה מהאילן. אבל התוס' דמפרשי דגם ליטלם בידו בלא עליה על האילן קאסר תנא דמתניתין ויתיז בקנה דוקא נקט שפיר גרסינן לשקליה משקיל דפריך שיהא מותר ליטלו בידו ודו"ק:

בתוס' ד"ה שבאשרה יתיז בקנה וכו' דילמא אתי למשקל מגוף האשרה שלא נשבר וכו' עכ"ל, בע"ז שם כתבו התוס' הטעם דיתיז בקנה ולא יטול בידו דגזרינן שלא יאמרו העולם עכשיו הוא שוברן מהאשרה עכ"ל, ויש להבין למה שינו כאן התוס' וכתבו הטעם לא משום גזרה שלא יאמרו רק משום שמא יטול באמת מהאשרה גופא, ועיי"ש במל"מ שם שהסביר הדבר שפיר, וע"ד החידוד מעט י"ל לולא דבריו. דלכאורה קשה בטעמא שכתבו שם התוס' שלא יאמרו העולם שהוא שובר מהאשרה עצמה, הרי אפי' אם ישבור מהאשרה עצמה ג"כ אין כאן איסור דאורייתא דהא אמרינן שם בגמ' נטל ממנה מקל ה"ז ביטלה, ונהי דישראל אינו יכול לבטל ע"ז של נכרי הא הש"ס פריך מזה באמת לר"ל וליהוי כעכו"ם שנשתברה מאליה ומשני אביי שפחסה ולא פיחתה אבל פחתה ושבר ממנה באמת בטלה, ואפי' לרבא דאמר גזרה דילמא מגבה לה והדר מבטלה הא הוה רק גזרה דרבנן ובדרבנן הרבה ס"ל דלא חיישינן למראית עין כמש"כ התוס' כתובות (דף ס' ע"א) וחולין (דף מ"א ע"א) ולמה חיישינן כאן מפני הרואין, אכן הדבר נכון מאוד דהרי להגירסא בע"ז שם אליבא דריו"ח קיימינן התם ואיהו כיון דס"ל עכו"ם שנשתברה מאליה אסורה מה"ת עיין מל"מ בפ"ח מה' עכו"ם הי"א ולדידיה מכ"ש דישראל אינו יכול לבטל ע"ז של עכו"ם מה"ת ושייך שפיר מראית עין אליביה, אבל לפי גירסת התוס' בסוגיא דידן דאליבא דר"ל קיימינן דאיהו הוא דקאמר דה"נ מסתברא דבאתבר מגופה מיירי, דאי באייתי עצים מעלמא לשקליה משקל בידו אבל באתבר מגופה ניחא הא דאסור ליטול בידו אף דר"ל הא ס"ל דעכו"ם שנשתברה מאליה מותרת, וא"כ גם אם יטול מגופה עתה אין כאן איסור מה"ת וא"כ לגזור מפני הרואין ליכא למימר, משו"ה הוכרחו התוס' לומר דגזרינן שמא יטול באמת מגופה עצמה ודו"ק:

באו"ד ולכך הוה פריך אמאי חיישינן בשל הקדש יותר משל אשרה עכ"ל, המגיה במל"מ שם הקשה הא איתא בביצה (דף ל"ט ע"א) שלהבת של עכו"ם שרי ושל הקדש אסור ויהיב טעמא דשל עכו"ם בדילי אינשי מינה דמאיס ולא גזרו בה רבנן אבל הקדש דלא מאיס ולא בדילי גזרו, וכיון דחילוק זה שרשו פתוח למשנה מפורשת מנ"ל לחדש ולומר דבאשרה נמי אסור משום גזרה, ואין לומר דהא דגזרינן גבי הקדש הוא דחיישינן שמא יתחלף לו בטעות בין הקן לעצי האילן דכיון דאיירי באייתי עצים מעלמא הא לא אתי לאחלופי דלא דמי אהדרי כמש"כ התוס' לעיל עכ"ל המגיה במל"מ, ולענ"ד פשוט דמכח ממה נפשך פריך ומכריח דבאתבר מגופה איירי, דאי בדאייתי עצים מעלמא א"כ אם נימא שיש לגזור שמא יתחלף הקן בעצים דאשרה גופא אמאי באשרה מותר להתיז בקנה, אע"כ לומר דלא חיישינן להכי א"כ גם בהקדש אמאי לא נהנין, מאי אמרת דגבי הקדש גזרינן שמא יקח מהמחובר בלא התחלפות בטעות ובאשרה דמאיס לא גזרינן בזה, א"כ למה יתיז בקנה לשקליה בידו ולענ"ד זה נכון, והא דלגירסת רש"י לא בעי ריו"ח לאוקמה בדאתבר מגופה באילן של הקדש וסיפא דאשרה באייתי עצים מעלמא עיין משל"מ שביאר יפה, ולענ"ד י"ל עוד ע"פ מה שהבאתי לעיל (דף י"ג ע"א) דבירושלמי פאה פ"ז ופסחים פ"ד פוסק ריו"ח להדיא כר' יוסי דגידולי הקדש מועלין בהן, וא"כ אי מיירי באתבר מגופה אמאי לא מועלין נמי ולא בעי לאוקמי סתם מתניתין דלא כר' יוסי דהלכה כוותיה, משו"ה ניחא ליה טפי לאוקמי בדאייתי עצים מעלמא ואפ"ה אסורין לכתחילה שמא מהמחוברין לאילן יהנה נמי, וסיפא מיירי באפרוחין דבהו אין לגזור ע"י התזה אבל ביד גזרינן שמא יעלה באילן:

ד"ה אפרוחים וכו' אע"ג דהוה דבר מאוס וכו' עכ"ל, עיין במל"מ פ"ז מה' עכו"ם ובמגיה שם שהעירו דאדרבה כיון דעכו"ם מאיס קיל יותר ע"ש:

במשנה הגזברין שלקחו עצים מועלין בעצים ואין מועלין לא בשיפוי ולא בנבייה, המפרש פי' הטעם משום דהגזברין לא הקדישו אלא העצים ולא שיפוי ונבייה וכ"כ גם התוס' כאן לפמש"כ השמ"ק וא"כ אתיא מתניתין כר"ע במנחות דף ס"ו ע"ב דס"ל דלא נתנו מעות אלא לצורך להן ושם פליגי רבנן עליה וא"כ אין הלכה כמשנתנו דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו, ומשו"ה לעיל במקדיש את החורש מועלין בכולן פי' המפרש ורגמ"ה דהיינו אפי' בשיפוי ונבייה, דהמקדיש יער כוונתו להקדיש כל מה שיוכלו לעשות דמים ממנו וגם שיפוי ונבייה ראוי וחזי למידי ויוכל הגזבר למוכרן, אבל הרמב"ם כתב הטעם דשיפוי או נבייה אין בהן מעילה משום דלא יצלחו לכל מלאכה כמו ערבה הגדילה בשדה הקדש דלעיל לשיטתיה ומשו"ה הוכרח לפרש דהמקדיש את החורש מועלין בכולו היינו בקנים שבראשי אילנות ועיין מש"כ במשנה הקודמת בזה ומשו"ה פוסק להלכה כמשנתינו וז"ב, וכתב הקרן אורה להקשות לשיטת הרמב"ם דלמאי דמוקי הש"ס לעיל משנה דלעיל בקן דאייתי מגופה ובגידולין הבאין לאחר מכאן דקסבר אין מעילה בגידולין, א"כ אמאי מועלין במקדיש את החורש גם בקנים דנעשו מגדולין הבאין לאחר מכאן, דהרי להרמב"ם בבא דהמקדיש את החורש אשלפניו קאי דתנן דהקן שבראש האילן של הקדש לא מועלין אבל המקדיש את החורש מועלין בכולו גם בהקנים וקשה אמאי ולא תירץ כלום, ולענ"ד אין כאן קושיא דהרי הרמב"ם מפרש בפיהמ"ש משנה דלעיל באייתי עצים מעלמא ועיין בלח"מ פ"ז מה' עכו"ם הי"ב, ומשו"ה שפיר תנן דהקן שבראש האילן לא נהנין ולא מועלין לא נהנין דילמא אתי ליהנות מאילן גופא ולא מועלין דהרי המקדיש אילן אין במשמעות נדרו רק על עצם האילן ולא על הקן שבראשו ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם, משא"כ המקדיש את היער ודאי דעתו על כל מה שיש בהיער על האילנות וביניהם משו"ה מועלין בכל הקנים כמש"כ הרמב"ם אולם בתוספתא פ"ק דמכילתין איתא בזה"ל הקדיש חורש וכו' ומועלין בשפוד ובנמוייה אבל הגזברין וכו' ואין מועלין לא בשפוד וכו' וצע"ג, וצ"ל דהתוספתא אתיא כר"ע במנחות שם דגזבר נותן מעות אלא למה שצריך להקדש וזה שייך רק בגזבר אבל לא ביחיד המקדיש וזה אתי שפיר לפירש"י והתוס' אבל להרמב"ם אכתי צ"ע ועיין מש"כ בענין זה בחידושי להרמב"ם ה' מעילה פ"ה:

רש"י ד"ה מ"ט בונין בחול וכו', וכיון דמקדיש להו שוב אינו יכול לקנות בהן דבר של חולין להדיא לפי שהמוכר היה מועל בהן וכו' עכ"ל, הני ה' תיבות "לפי שהמוכר היה מועל בהן" ליתא בפי' רגמ"ה והן באמת תמוהין, דלמה ימעול המוכר ומ"ש מכל קדשי בדה"ב שמותר למוכרן והדמים נתפסין לבדה"ב, וכן להיפך דרשאין ליתן מעות הקדש למוכר והקדושה חלה על חפץ הנקנה והמעות יוצאין לחולין, אולם כוונת רגמ"ה הוא שלא נאה ומהודר הדבר לקנות בדמי הקדש דבר חולין להדיא כיון שיש עצה לבנות בחול ואח"כ להקדיש, ובזה א"ש מאי דלא פריך הש"ס לטעם זה ממתניתין דקתני הגזברין שלקחו את העצים מועלין בהם ואמאי מועלין בהן ה"נ נעביד בחול כדפריך אטעמא דרב פפא לקמן בסוגיא ושינויא דמשני הש"ס אדר"פ דמיירי בעצים דיומא הרי לא שייך כאן כמובן. אבל לרגמ"ה ניחא שפיר כיון דאין זה אלא הידור שיהיו בונין בחול פשוט די"ל דמתניתין מיירי שהגזברין לא הקפידו על ההידור ועשו רק ע"פ דין וכן ע"כ לומר בכונת פשט התוס' דאין זה רק מצוה לכתחילה ודו"ק:

תוס' ד"ה בונין בחול ואח"כ מקדישין וכו' כלומר ואי הוה מקדיש להו לאבנים מקמי בנין לא היה יכול לפרוע שכר האומנים ממעות של הקדש שאין הקדש מתחלל על המלאכה עכ"ל, התוס' נדו מפירגמ"ה משום דלדידיה קשה למה היו ממתינין לחלל המעות עד גמר כל הבנין הו"ל לחלל תיכף אחר שקנו האבנים והעצים בהקפה או במעות של חולין ויפרעו להמוכר או למלוה המעות, לכך פירשו דהטעם הוא מפני שכר האומנים שאין הקדש מתחלל על המלאכה לפי שאין דבר אחר נכנס חחתיו, משו"ה היו בונין בחול ואח"כ מחללין קדושת המטות על כל הבנין ואז היו פורעין גם שכר האומנין מאותן מעות שיצאו כבר לחולין, ולכאורה יהיה מכאן סתירה למש"כ הנתיבות בח"מ סי' ש"ו סק"ד דגם בקרקע אמרינן אומן קונה בשבח כלי, והרי בב"ק (דף צ"ט) אמרינן דאפשר דשמואל ס"ל כר"א דאומן קונה בשבח כלי, וא"כ הרי יכלו לחלל מעות ההקדש על שבח האומנין שהוא חול ולמה להו לבנות בחול ודוחק לומר דכיון דעיקר הדבר הוא של הקדש לא ניח"ל להפועלים עצמן לקנות השבח, וקשה לומר דהכא דוקא באומנים שכירי יום איירי דאינם קונים את השבת עיין בדברינו לקמן ע"ב בתוס' ד"ה מותר הקטורת, אך הרי כתב שם הנתיבות וכ"כ שם גם הקצוה"ח בארוכה דהא דאומן קונה בשבח כלי אינו קנין גמור אלא קנין שיעבוד כמו במשכנו שלא בשעת הלואתו כנגד דמי השכירות עיי"ש, וכיון דעיקר השבח הוא של הקדש רק שיעבוד יש להם על השבח שוב לא שייך לחלל על המלאכה לפי שאין דבר אחר נכנס תחתיו, שוב ראיתי בעין יצחק ח"א חאבהע"ז סי' ע"ו שעמד ע"ז וכתב וז"ל, ויש לדחות זה דאף דאין מעילה בגידולין מ"מ מדרבנן לכו"ע אסור ליהנות מהן א"כ אסור ליהנות מן השבח וע"כ ממילא לא קנו שבחא כן י"ל, אך העיקר לענ"ד דלא שייך לומר אומן קונה בשבח כלי רק אם בעה"ב נותן חפצו או קרקעו להפועל לתקנו אז אמרינן אומדנא דדעת בעה"ב הוא שיזכה האומן בשבחא ולא שייך לומר בזה אין אדם מקנה דשב"ל משום דחז"ל אמדו דעת בעה"ב דרוצה שיקנה האומן את השבח בשעה שישנו כבר השבח בעולם, וא"כ זה לא שייך רק היכא דאיכא דעת בעלים אבל בלוקח מגזלן או גזלן גופא שהשביח וכן בפועל בהקדש דליכא דעת בעה"ב כלל דהא בהקדש אמרו דעת שכינה מי איכא להקנות לאומן השבח לכן אמרינן דגוף החפץ וארעאי אשבח עכ"ד שם, ולענ"ד לענין הקדש מש"כ דאסור השבח מטעם גידולי הקדש לא הבינותי כלל דמה ענין זה לזה, גידולי הקדש ודאי דשייכי ע"פ דין להקדש דלא גרע הקדש מהדיוט שגידוליו של האילן והקרקע הוא ודאי שייכי לבעל הקרקע והאילן ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש משא"כ שבחא דגם בהדיוט שייך להפועל, ומש"כ דבהקדש ליכא דעת בעה"ב להקנות השבח להפועל יש להעיר דהרי דעת גזבר השוכר את הפועל איכא דאל"כ איך יכול הקדש למכור שום דבר מאן יקנה וקצרתי, והעיקר לענ"ד הוא כמש"כ דכיון דאין לפועל בהשבח רק שיעבוד לא שייך לחלל המעות עליו ואולי י"ל גם בזה דהקדש מפקיע מידי שיעבוד ודו"ק:

באו"ד וא"ת הא אמרינן בכתובות מגיהי ספרים שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרה"ל וכו' וי"ל דתרה"ל שבאה בנדבת ציבור ולב ב"ד מתנה עליהן אבל בנדבת יחיד לא שייך לומר לב ב"ד מתנה עליהן אף אם הקדישן למוסרן לציבור עכ"ל, וכתב ע"ז החק נתן וז"ל ואע"ג דגם הקטורת היתה באה מתרה"ל ואפ"ה לא היו נותנין אותה לאומנין בשכרן עד שיחללו אותה, י"ל דלא אמרינן לב ב"ד מתנה אלא בשירי הלשכה אחר שקונין כל צרכי מזבח, ומש"כ דבנדבת יחיד לא שייך לומר לב ב"ד מתנה זהו אליבא דבן עזאי אבל לר"ע אית ליה דהקדש מתחלל על המלאכה בנדבת יחיד ועיין בתוס' שבועות (דף יו"ד ע"ב) ואף לבן עזאי דלית ליה לב"ד מתנה בנדבת יחיד היינו דוקא לענין הקדש מתחלל על המלאכה, אבל אם יש דבר אחר להכנס תחתיו לקדושה מודה דאמרינן לב"ד מתנה כההיא דאמרינן בכתובות (דף ק"ו ע"ב) ע"ש עכ"ל, ובלי ספק דאשתמיטתיה המל"מ סוף הל' שקלים דשם דיבר המל"מ בזה באורך בהיפך לגמרי מדברי החק נתן ע"ש, והקרן אורה כתב כאן וז"ל התוס' חילקו בין נדבת ציבור לנדבת יחיד דדוקא בנדבת ציבור שייך לב"ד מתנה, ולענין דבר שקדוש קדוה"ג מצינו איפכא דבמותר הקטורת של ציבור מחללין אותה דוקא על מעות האומנים, ויחיד שהתנדב דבר הראוי למזבח כגון קטורת אית ליה לר"ע דמתחלל על המלאכה כמש"כ התוס' בשבועות, ובלאו"ה נראה לכאורה דהא דפליגי אם הקדש מתחלל על המלאכה היינו דוקא קדוה"ג או קדושת דמים שלא ניתן להוצאה כגון טלית של הקדש כדאיתא בתוספתא דמכילתין וברמב"ם פ"ח מה' מעילה, אבל מעות למה לא יתן אותם בשכר המלאכה כיון שעל מנת כן הקדישן, ועוד יש לדקדק על דבריהם אמאי לא הקשו מכל הני דנותנין שכרן מתה"ל כמו בית אבטינוס, וע"כ צ"ל דצורך קרבן כקרבן דמי כמש"כ הרע"ב ז"ל בשקלים, א"כ ה"נ אמאי לא יתנו מעות שהתנדב לבדה"ב לצורך בנין הבית, וצ"ל דעכ"פ הכי שפיר טפי כיון דאפשר לעשות תקנה עכ"ל, וגם הוא לא הביא דברי המל"מ וגם דברי הקרן אורה רחוקים המה מאוד מדברי החק נתן, ואנכי ביארתי בענין זה הרבה בספרי תקנת השבים למס' מעילה סי' ס"ז וכאן לקצר אני צריך, ודע דהתוס' ישינים ביומא (דף ס"ט ע"ב) כתבו דלא שייך לענין מעילה לומר לב ב"ד מתנה עליהן משום דאין הקדש לחצאין ע"ש ועיין באבני מילואים לאהע"ז סי' כ"ח ס"ק ט"ז, ועיין ברמב"ם פי"ב מפסוהמו"ק ה"ו ובלח"מ פ"ג מה' תרומות ובשו"ע או"ח סי' שס"ו סעי' ט' וברמ"א בחו"מ סי' קכ"ד סעי' ז' ובתיו"ט במשניות פ"ה משנה ד' דמעשרות ודו"ק:

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה