אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה) חידושים למסכת מעילה › דף יג:

תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר

חידושים למסכת מעילה · דף יג:

דף יג.

במשנה מעיין היוצא מתוך שדה הקדש לא נהנין ולא מועלין יצאו חוץ לשדה נהנין מהן, המפרש ורגמ"ה והרע"ב במשניות פירשו דעיקר המעיין נובע הוא משדה של חולין אלא שיוצא ומושך בתוך שדה הקדש וכו' עכ"ל, ובת"ח במשניות כאן הקשה דאמאי לא פירשו פשוט שלא הקדיש המעיין ולא הוה כגידולי הקדש רק שנראה כגידולין כיון שנובע מתוכו וכן פי' הרמב"ם פ"ה מה' מעילה עכ"ל, גם הגר"א בהגהותיו למשניות כתב דמתוך משמע שנובע משדה הקדש ממש, ומה דנראה מת"ח דאלו היה יוצא המעיין מתוך שדה הקדש והקדיש בפירוש גם המעיין היו מועלין במימיו ודאי דכן משמע מהמפרש ורגמ"ה והרע"ב, דאין לומר דגם ביוצא מעיקרו משדה הקדש והקדיש המעיין נמי אין מועלין בדיעבד במימיו והא דכתבו שהמעיין יוצא מעיקרו מתוך שדה חולין, אתו לומר דאלו היה יוצא המעיין משדה הקדש אז גם אם יצא חוץ לשדה ההקדש אין נהנין ממנו לכתחילה הא ודאי אינו, דודאי אין הדעת סובל שכשיוצא מעיין משדה הקדש והולך ונמשך כמה מאות פרסה ובסוף נופל הוא לים שיאסרו המים עד הים וגם מי הים בכלל מפני תערובות הקדש דלא בטיל, וביחזקאל (סי' מ"ז) מתנבא דבביהמ"ק שלעתיד יצא מעיין מתחת מפתן הבית וגו' מנגב למזבח וישטוף לנחל גדול ומבואר שם בקרא וביותר מפורש בש"ס יומא דף ע"ח ומדרשים דיהנו ממנו כמה הנאות ולתרופות שונות, ואף דאיתא במס' בכורות (דף נ"ה ע"א) דהנודר ממערת פמייס אתסר בכולא ירדנא והנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם ועיין ברמב"ם ובראב"ד פ"ט הי"ח מנדרים ע"ש, יחיד הנודר על עצמו שאני דגם בנדרים ליתא לדין בטול מטעם דשיל"מ לא בטיל מדרבנן, אבל לאסור על כל העולם עד קצה תבל אין בכח שום אדם ולא נתנה תורה למלאכי השרת, אלא ע"כ דאתו לאפוקי דאם המעיין נובע משדה הקדש אז אם שאב בתוך שדה ההקדש ממש מועלין בו בדיעבד נמי, ואף דאמרינן בחגיגה (דף כ"ב ע"א) דארעא כולה חלחולי מחלחלא ופירש"י דהמים הנובעים כאן באים מנהר גדול שבמקום אחר, מ"מ לענין דינא בהדיוט שנובע מים בשדהו ודאי דלא יוכל לשאוב ממנו כל בני העולם אפי' אם השדה אינו חצר המשתמר שיזכה לו שדהו ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, וכיון דבמשנתנו מפורש דגם בתוך שדה ההקדש אין נהנין אבל אין מועלין ע"כ דמיירי כשעיקר נביעתו משדה חולין, וגם אם המעיין נובע משדה הקדש נצטרך לדחוק ולומר דמיירי בהקדיש את השדה ואח"כ יצא המעיין דאלו היה המעיין קודם שהקדיש הרי ודאי דלא גרע מהקדיש בור מלא מים שבמשנה הקודמת והוה ליה למעול עכ"פ במים הראשונים, לכן פירשו פירוש מירווח דמיירי מתניתין דעיקר המעיין נובע משדה של חולין אע"פ דלשון מתוך לא משמע הכין ואולם הרמב"ם מפרש דגוף המעיין יוצא משדה הקדש כדמשמע פשטא דמתניתין, וס"ל דמיירי משנתנו באמת כשהקדיש השדה ואח"כ יצא המעיין והוו כגדולי הקדש ולא גידולין ממש כיון דעכ"פ לא ינקי מהשדה כלל ודמי להקדיש בור ואח"כ נתמלא מים דאפי' לר' יוסי אין מועלין בו. ולדיני ממונות של הדיוט לא דמי דהרי בגידולין של הדיוט ודאי דיש דין גזל מעליא לכו"ע, ואפי' באשפה שנתמלאה זבל ודאי שיש בה גזל לכו"ע, ומ"מ בהקדש כה"ג בגידולין איכא פלוגתא דתנאי ובבור ונתמלא מים שובך ונתמלא יונים אשפה ונתמלא מים לכו"ע אין מועלין בהן. והטעם הוא לדעת הרמב"ם אפשר דס"ל כהרמב"ן דאף דחצר הקדש נמי קונה מ"מ אין מעילה רק בדבר שהוקדש ע"י כח אדם המקדיש ולא בדבר שהוקדש ממילא, ומשו"ה אין מועלין גם במעיין היוצא מתוך שדה של הקדש ממש כיון שאין המים מוקדשין ע"י כח אדם המקדיש וממילא לא דמי לדיני ממונות דהדיוט, והמפרש ורגמ"ה והרע"ב ס"ל כמש"כ בדעת התוס' והרשב"ם לעיל ע"א באריכות דקדשי בדה"ב לא בעו כח אדם המקדיש וסתם מימות אפי' מי מעיין לבדה"ב הן עומדין, דהרי גם ניסוך המים רק דחג הסוכות הוא וגם אז מימי השילוח היו נשאבין, ובור ונתמלא מים שאני דאין חצר להקדש לקנות אבל מים היוצאין ממעיין של שדה הקדש לא בעו קנין כלל ודו"ק היטב:

ובעיקר דין מעיין העירותי דלכאורה איך יהיה מעילה או אפי' רק איסור הנאה בהמים, והרי אחד מעשרה תנאים שהתנה יהושע בן נון הוא דמעיין היוצא בתחילה בני העיר מסתפקין ממנו כדאיתא בב"ק (דף פ"א) ופירש"י שם דכ"ש מעיינות ישנים שהיו שם מקודם, והתקנות נהגות אפי' בחוץ לארץ כדפסק הרמב"ם והטור בח"מ סי' רע"ד, וא"כ איך יכול בעל השדה להקדיש השדה לאסור המעיין היוצא מהשדה כיון שיש לכל בני העיר חלק בו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו גם ע"י הקדש, ובפרט לתוס' בב"ב (דף כ"ו ע"ב) ד"ה רבינא אמר שז"ל שם בסוף הדיבור, אלא על מנת כן הנחיל שיהא חשוב כמו מארצך ויכול לומר אשר נתת לי עכ"ל ובפשוטו כונתם היא דתקנות יהושע ב"ן לא היה שיהיה רק בתורת הפקר שלא יוכל הבעה"ב למחות במי שחפץ לקנות אלא שיהיו חשובין של הזוכה שלו ממש עייש"ה, וא"כ קשה איך יוכל אדם להקדיש שדה עם המעיין אשר בו ובזבחים (דף ע"ה ע"ב) לענין התפיס בכור בע"מ לבדה"ב מהו שישקול בליטרא ופשיט ר' אמי בפשיטות כלום הקנה זה פי' לבדה"ב אלא מה שהקנו לו רבנן דאיסור לשקול בליטרא הוא מדרבנן כמבואר שם ברש"י ועיין תוס' שם, חזינן מזה דאפי' דבר שאינו ברשותו רק מדרבנן אינו יכול להקדיש מכ"ש דבר שאינו שלו מתקנת יהושע ב"ן והוא כדמות ראיה טובה. לענ"ד וא"כ הדבר קשה לכאורה מאוד, אולם אחר ההתבוננות ראיתי דאין כאן קושיא דע"כ כל תקנות יב"ן לא היו רק בשדות של הדיוט כל זמן שהן של ההדיוט אבל אם הקדישן הדר הדבר לדין של תורה, תדע דהרי בעשרה תקנות של יהושע יש גם תקנה שיהיו מרעינן בחורשין ולא יוכלו הבעלים לעכב, ושיהיה מותר ללקט עצים מהמחובר משרה חבירו, וללקט משדה חבירו עשבים שעלו מאליהן וקוטמין נטיעה בכל מקום ע"ש בגמ', ומ"מ שנינו לעיל דאם הקדיש שדה מלאה עשבים מועלין בהעשבים ולקמן במשנה דבסמוך איתא המקדיש את החורשה מועלין בכולה אפי' בעלין והענפים ואסור לקטום נטיעה מאילנות הקדש או ללקט עצים ממחובר מחורש הזה, וע"כ לומר דאם הקדיש את שדהו נאסרו כל ההנאות המותרות בשל חבירו מטעם תקנות יהושע כ"ן, והסבר הדבר הוא דכיון דאלו רצה בעה"ב לקצוץ את האילן באופן דאין משום לאו דלא תשחית את עצה כגון אם שוין לו העצים יותר מלפירות וכיוצא, וכן אלו רצה לסתום המעיין ולבנות בנין במקום ההוא ודאי הרשות בידו ואין מי שיוכל לעכב בידו מפני תקנות יהב"ן, כמו כן הרשות בידו נמי להקדיש האילן והמעיין ולאסרן עליו ועל כל העולם, ויהב"ן לא תיקן אלא שכל אדם יהיו מותרין ליהנות הנאות ההם כמו שבעה"ב נהנים אבל אם הוא עושה דבר המעכב ההנאות גם לעצמו וגם לאחרים הרשות בידו ככל אדם העושה בשלו, ובירושלמי פרק מקום שנהגו איתא הנוטע כרם פטור מן הפרט וכו', וחייב בשביעית דכתיב ושבתה הארץ שבת לה' אפי' דבר שהוא לה' קדושת שביעית חלה, מבואר דאלו לאו האי קרא הוה אמינא דבשדה הקדש אינו נוהג שמיטה כיון דשל הקרש הוא, ולא אמרינן דכיון דשנת השמיטה כל השדות הפקר הן לכל אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וזהו נמי מטעם שכתבנו, דכיון דהיה יכול לבנות על מקום השדה ההוא עד שלא יהיו שם פירות שביעית ה"נ יכול להקדיש השדה גם לשנה השביעית ודו"ק, אלא דאני מסתפק בתקנה דמת מצוה קנה מקומו אם תקנה זו ג"כ ליתא בשדה הקדש או תקנה זו שאני דגדול כבוד הבריות, ומסוגיא דעירובין (דף י"ז) משמע דמ"מ קנה מקומו גם בשדה הקדש דאמר דהרוגי מלחמה במקום שנהרגו שם נקברין ופריך ותיפוק ליה דמ"מ קנה מקומו ומשני לא צריכי אלא אפי' דאית להו יורשין ע"ש שזהו לכאורה דוחק דכשיש להו יורשין למה לא יוכל בעל השדה לעכב. ולא משני לא צריכי אלא בשדה הקדש דאע"ג דמטעם תקנת יהב"ן דמת מצוה קנה מקומו לא היה נקבר שם מ"מ הרוגי מלחמה שאני, אלא ע"כ דבשדה הקדש נמי יש תקנת יהב"ן דמ"מ קנה מקומו ויש לי להאריך בזה וכאן הנני רק מעורר לב המעיין ובמקו"א יתבאר יותר איה"ש, ועיין במס' כלאים פ"ז מ"ה מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ואמר ר"ע אא"א דבר שאינו שלו ודו"ק:

וע"פ דברינו אלה אני תמה על קושית התוס' בב"ק (דף פ"א ע"א) ד"ה ומעיין היוצא בתחילה בנה"ע מסתפקין ממנו, וכן הקשה הרשב"א שם שתמהו על הש"ס דע"ז (דף מ"ז ע"א) המשתחוה למעיין מימיו מהו לנסכים ופשיט מהא דמים של רבים אינן נאסרין ומשני דנבעי מארעיה, הרי אכתי של רבים הן מתנאי יהב"ן וכן הקשו התוס' בע"ז שם ונדחקו בב"ק שם לחלק בין יצא מאיליו לטרח בו וחפרו, ובע"ז תירצו דיהושע התנה רק על אחר שיצאו המים משדהו והאיבעיא היא בעוד שהמים בשדהו, ותירוץ הזה קשה להולמו דלאחר שיצאו המים משדהו תנאי דיהושע למה אטו לולא תנאי דיהושע אם יוצא מעיין בשדהו והולך אורך כמה מאות פרסה כהירדן היוצא ממערת פמייס כל הנהנים מהנהר הזה עד סופו מימיהם בכסף יקנו מבעל מערת פמייס, וע"כ לומר דתקנת יהב"ן היא שבני העיר מותרין להסתפק גם בתוך שדה נביעתו [אך מ"מ הרמב"ם ס"ל מפורש בפ"ה ה"ג מה' נזקי ממון כן דתנאי דיב"ן היה רק שמותר לשאוב חוץ לשדהו אבל לכנוס תוך שדהו אסור ועיין שמ"ק בב"ק שם, ובעיני הדבר פלא לומר דלולא התקנה היו חייבין לשלם לו בעד המים וגם לאחר התקנה שבני העיר מותרין להסתפק עכ"פ כל העולם שאינם בני העיר אסורין לשאוב מים בלי רשותו, אם לא דנימא מסברא דאף שעיקר מוצא הנהר הוא משדה ומקום פלוני שהוא של יחיד. מ"מ דרך הילוכו יש על כל פסיעה ופסיעה עוד מעיינות ובהמשך שטח גדול מתרבים מי מעיינות אחרים על מי המעיין הראשון, ואף דקיי"ל דממונא לא בטיל ברוב כדאיתא בשילהי מס' ביצה מ"מ כאן שפיר בטילי מפני שהמים הראשונים נעשים מיעוט קטן מאוד עד שבשאיבת כל אחד ליכא מים שו"פ מהמעיין הראשון ופחות משו"פ שפיר בטיל כמו שהארכתי בזה במקו"א, ומ"מ הנודר מן המערה שממנה יוצא הירדן אסור בכל הירדן וכן הנודר מפרת אסור בכל המים כמש"כ לעיל משום דנדר הוה דשיל"מ ולא בטיל מדרבנן ודו"ק] והרי מעיקרא לא קשה מידי דכמו שיכול לאסור מעיינו ע"י שמקדישו דעל זה לא תיקן יהושע כמו שנתבאר לעיל ה"נ יכול לאוסרו ע"י שעושה אותו עכו"ם, דלענין דנימא שאינו יכול לאסור מטעם אא"א דבר שאינו שלו לא תיקן יהושע בדנבעי מארעיה רק מים של רבים ודאי אינם נאסרין דהוה דבר שאינו שלו, וכ"כ בפלפלא חריפתא על הרא"ש פ' ר' ישמעאל ובנקודות הכסף ביו"ד סי' קמ"ה ומסיק שכן עיקר, וכ"כ גם בשאילת יעב"ץ ח"א סי' כ"ב וכן מוכח מהתוס' עצמן ודו"ק וע"כ לומר כן דאל"כ הרי יהב"ן התנה שיהיו קוטמין נטיעות בכל מקום, והיתכן לומר דמאשרה נמי יהא מותר לקטום נטיעה דמי שעשאה האילן לאשרה לא היה יכול לאסור קיטום הנטיעה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, שהרי יהושע התנה כך ישתקע הדבר ולא יאמר, והרי לקמן (דף י"ד ע"א) פריך ר"ל לריו"ח ממשנה דלקמן ומשני דאייתי מעלמא ופריך אי הכי אמאי של הקדש אין נהנין ע"ש בתוס', ואמאי לא משני לעולם דאתבר מגופה ובהקדש אסור ליהנות דעל הקדש לא היה תנאי דיב"ן ובאשרה יתיז בקנה דבאשרה אין כח להעובד לה לאסור הענפים מתנאי דיהב"ן ועיין ברמב"ם ע"ח מה' עכו"ם ה"ג, אלא ודאי דגם לענין לאסור ע"י עבודה לשם עכו"ם נמי לא התנה יהב"ן מטעם שהסברתי לעיל לענין הקדש, ודברי התוס' בב"ק שם ובע"ז שם ושנית (דף נ"ט ע"א) שנתקשו בזה צע"ג לענ"ד ואריכות דברים שהיה לי בזה יתבאר במקו"א איה"ש:

ונסתפקתי בהקדיש נהר או בריכה שכולה שלו אם מועלין בדגים, ובהני דגים שהיו בנהר בשעה שהקדיש לא קמבעיא לי דלא גרע מהקדיש בור מלא מים דמועלין בהמים ג"כ כדתנן לעיל מועלין בהן ובמה שבתוכן וה"ה בהדגים, כי קמבעיא לי בהדגים שבשעת ההקדש לא היו עדיין כלל ולאח"כ נתהוו כידוע מטבעי הנהרות מה דינן, לאילן ונתמלא פירות דמו דהלכה כר' יוסי דמועלין בהן כדפסק הרמב"ם וביארתי לעיל גם טעמו ע"ש ובודאי דה"ה בהעופות הגדילין באילן בחרטומיהן המבואר ביו"ד סי' פ"ד סעי' ט"ו נמי גידולי הקדש הן ובודאי מועלין בהן וה"נ דגי הנהר או דילמא דגים שאני, ובזבחים (דף כ"ב ע"א) איתא תניא רשב"ג אומר כל שתחילת ברייתו מן המים מטבילין בו ואמר ר"י בר אבדימי מטבילין בעין הדג אלמא דדגים ברייתן מן המים הם, וא"כ דמו לגידולי הקדש דלרבנן אין מועלין ולר' יוסי מועלין ואכתי צ"ע ועיין בסמ"ע בח"מ סי' די"ג שכתב במוכר אמת המים לפירותיו דקנה כל מה שיולד ושיוצר בה ע"ש ועיין ברש"י עירובין דף כ"ז ע"ב עשה"ט, וביצת הקדש שנעשית אפרוח ודאי דאם הביצה היתה מקדושת דמים דמועלין גם בהאפרוח, ואע"ג דלא נעשית אפרוח עד דמסרחי מקודם והוה עפרא בעלמא הרי עפר הקדש אם הוא תלוש מועלין בו נמי, כדאמרינן לעיל ע"א הדש קלעילין בשדה הקדש מעל משום דנהנה מהאבק דמעלי לה, ובירושלמי סע"ק דערלה יש מחלוקת בביצת הקדש שנעשה אפרוח איך פודין אותה דכהנא אמר אסורה ופודין אותה כמו ששוה עכשיו ור"י אמר כמו היתה שוה מעיקרא ועיי"ש בירושלמי בהמפרשים, ועיין מש"כ בזה לקמן (דף י"ד ע"א):

שם ראב"צ אומר נוהגין היו הזקנים. שנהנין ממנו בלולביהן, והסבירו התוס' הטעם דמצות לאו ליהנות נתנו, והטורי אבן בר"ה (דף כ"ח ע"א) הקשה מכאן להני אמוראי דס"ל שם דמצות ליהנות נתנו וכתב וז"ל, ודוחק לומר דת"ק דאמר לא נהנין פליג בזה וס"ל דמצות ליהנות נתנו ומ"מ לא מועלין משום דלא קדשו כדפי' בתוס' דא"כ לא היה רבא מתמה שם כל כך אאביי וכי מצות ליהנות נתנו אדרבה דאביי עדיפא דאמר כרבנן ורבא הוא דאמר כיחידאי, ודוחק לומר כיון דאפי' לת"ק לא מועלין ע"כ הא דלא נהנין היינו מדרבנן ובמקום מצוה לא גזרו רבנן דזה ליתא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו כדאמרינן בכל דוכתא, והרמב"ם פ"ה מה' מעילה כתב ערבה הגדילה וכו' לא נהנין ולא מועלין ולא פירש טעם מ"ש מכל האילנות דמועלין בהן, ובפיהמ"ש ביאר דבריו שכתב וכשצומחת ערבה בשדה הקדש הואיל ואינן נמכרות ואינן ראוין לשום דבר לא נהנין ולא מועלין עכ"ל, ואיני יודע מהו זה דהא אמרינן בכמה דוכתא צריפא דאורבני שהיו מכסין גגותיהן בענפי ערבה, וגם מצינו סלים של נצרים של ערבה קלופה וגם ראוין להבעיר כדאיתא סוף פ"ק דשבת ואמת דקושיות אלה מהש"ס יש ליישב ע"פ מש"כ הערוך ערך אחוונא דהא בספ"ק דשבת מאן בעי אחוונא אשתכח ערבתא אין זה ערבה של לולב אלא צפצפה דאשתני שמה לערבה כדאיתא שם ס"פ במה מדליקין, וכן הא דאיתא בר"פ במה מדליקין בפתילת האידן ומפרש בגמ' אחוונא היינו צפצפה ולהכי הוצרך רבין להראות לאביי ע"ש דאי ערבה של מצוה הרי הכל בקיאין בה והו"ל לומר ערבה של מצוה עיי"ש בערוך, אבל מ"מ ודאי יש להקשות דהרי עכ"פ חזו להיסק] ועוד שראוין למכור לצורך ד' מינים של חג, ומ"מ גם לפי דבריו טעמא דראב"צ הוא משום דמצות לאו ליהנות נתנו ואכתי תקשי הא דאמרן והראב"ד ז"ל כתב בהשגות וז"ל זהו שיבוש שלא נאמרה במשנה אלא על ערבה של אותו מקום שהיה למטה מירושלים שיחדוהו לשם מצוה, ולפיכך נראה לי הא דלא נהנין אע"פ שאין כאן צד הקדש מ"מ הרחיקו כל אדם ממנה שאם היו נהנין היו מכלין את הכל ולא היה מצוי לערבה של מקדש בחג, ומ"מ בלולביהן היו נהנין הזקנים לראב"צ דדבר מועט הוא ויש לו קצבה ופירוש זה יתכן עכ"ל הזהב של הטורי אבן, [ונפלאתי על הרב תפא"י במשניות כאן אות ס"ח שכתב דלהרמב"ם ז"ל הא דאין מועלין הוא משום דערבה ממיא ואוירא קא רבי עיי"ש, ואשתמיטתיה דברי פיהמ"ש להרמב"ם כאן במקומו שביאר טעמו דלא חזי למידי וגם הסברא דממיא ואוירא קרבי תמוה] אך השעה"מ פ"ח מה' לולב כתב דאין מכאן תיובתא לאמוראי דס"ל מצות ליהנות נתנו, דאינהו יפרשו טעמא דראב"צ לא משום דמצות לאו ליהנות נתנו אלא דס"ל דאפי' לדבר הרשות נמי מותר ליהנות מהן, ובזה הוא מפרש דברי הפיהמ"ש להרמב"ם שבודאי צריכין כאן הגה"ה כמש"כ התוי"ט כאן וע"כ מגיה השעה"מ אינו אומר במקום אינו מודה (ויותר נראה להגיה אינו מורה וק"ל], והכונה היא דלפי מאי דקיי"ל מצות לאו ליהנות נתנו נוכל לומר דראב"צ לא פליג על ת"ק וגם הוא ס"ל שלדבר הרשות אסור ליהנות אלא דלדבר מצוה שאני שעיקר בידינו מצות לאו ליהנות נתנו, ואפי' נימא שלראב"צ מותר ליהנות בו כלומר אפי' לדבר הרשות ופליג את"ק אין הלכה כמותו בזה עכ"ד השעה"מ, גם החק נתן הגיה פיהמ"ש ע"פ דרכו, והתפא"י כאן במשניות אות ס"ט פלפל גם הוא בענין זה ויתבאר בדברינו להלן, ועכ"פ קושית הטורי אבן עוד אינה מיושבת שפיר על הרמב"ם על כל פנים, ועיין בשעה"מ ובטעם המלך בה' לולב מש"כ בענין זה:

גם הקשו הא בעינן בד' מינים לכם ואיך זה יצאו הזקנים בערבה של הקדש, ובשלמא להרמב"ן פ' לולב הגזול דרק ביום ראשון בעינן לכם י"ל דהכא מיירי בשאר ימי החג אבל להתוס' בסוכה (דף כ"ט ע"ב) דבכל הז' ימים בעינן לכם קשה, ולשמה"מ בפ"ז מה' לולב שהעלה דקרא לא קפיד שיהיה ראוי ביו"ט עצמו רק אם יהיה זמן שיהיה ראוי אפי' לאחר יו"ט מיקרי לכם, י"ל ע"פ מש"כ התוס' כאן דלאחר שזקפן מותר בהנאה דנעשית מצותן וממילא מיקרי לכם אפי' קודם זקיפה והתוס' בסוכה שם אפשר דבשיטתם כאן אזלי, ולהרמב"ם דבערבה של שדה הקדש מיירי הכא דלא שייך נעשית מצותן באמת יסבור כהרמב"ן דבשאר ימי החג לא בעינן לכם, אכן לפמש"כ הח"ס חאו"ח סי' קפ"ד דמה שאין לו איסור הנאה רק מפני שהוקצה למצותו שפיר מיקרי לכם דהרי כל איסור הנאה שלו הוא מטעם בזיון ואבוהון דכולהו דם ולצורך מצוה אין כאן בזיון ומיקרי לכם שהרי ראוי הוא למצוה וכ"כ גם בשו"ת שיבת ציון סי' ט"ז עיי"ש, א"כ גם משיטת התוס' אין כאן הוכחה להשעה"מ ועיין גם בתפא"י במשניות כאן אות הנ"ל:

וע"ד החידוד י"ל הקושיא שהקשו מכאן לרב יהודא ואביי דסברי מצות ליהנות ניתנו בחדא מחתא עם מה שהקשו עוד עליהם ממשנה דרפ"ג דסוכה בלולב דאשרה דומיא דעיר הנידחת ומוכח דבאשרה דלאו דמשה יצא דמצות לאו להנ"ת כדאיתא שם בגמ' (דף ל"א ע"ב) וממשנה דנדרים (דף ל"ה) דהמודר הנאה מלמדו מדרש וכו' וכתב הר"ן שם הטעם דמצות לאו להנ"ת, בהקדם מה דפליגי הראשונים במצוה שיש בה הנאת הגוף אי אמרינן בה ג"כ מצות לאו להנ"ת, דהר"ן בנדרים (דף ט"ו ע"ב) בהא דקונם הנאת תשמישך הקשה והרי מצות לאו להנ"ת ותירץ דכיון דמלבד הנאת המצוה יש גם הנאת הגוף אסור, אך המאירי כתב דמותר לסכך סוכה באיסורי הנאה אף שיש לו גם הנאת הצל שהוא הנאת הגוף משום דמצות לאו להנ"ת הרי דפליג על הר"ן בזה והאריך בזה השעה"מ שם, והוכיח דגם הרשב"א ס"ל בזה כהמאירי מדהקשה בנדרים (דף ט"ו) קושית הר"ן ולא תירץ כהר"ן, אך לכאורה כיון דיש גם הנאת הגוף איך נימא בזה מצות לאו להנ"ת וכבר תמה בזה בנו"ב מהדו"ת חאו"ח סי' קל"ה קל"ו ע"ש, וכתב בספר בציר אליעזר ליישב ע"פ הסוגיא דשבת (דף קל"ג ע"א) בשר אע"פ שיש שם בהרת ימול הא למ"ל קרא דבר שאין מתכוין הוא, אמר אביי לא נצרכה אלא לר' יהודא דסבר דבר שאין מתכוין אסור ורבא אמר אפי' תימא ר"ש מודה ר"ש בפסיק רישא וכו' ע"ש, מבואר מזה דהמתכוין למצוה אע"פ שממילא עושה איסור בהדי המצוה הוה בגדר דשאין מתכוין ומותר לר"ש אם לא הוה פסיק רישא, והר"ן בחולין פגה"נ בסוגיא דריחא מילתא הקשה אהא דתנן פ"ט דכלאים מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו בחמה מפני החמה וכו' הא הוה פסיק רישא ואסור אפי' באינו מתכוין, ותירץ דהנאה בכונה תליא וכיון דלא מתכוין להנאה גם פסיק רישא מותר ע"ש, ולמ"ד דבר שאין מתכוין אסור גם הנאת הגוף אסור כדמוכח בב"ק (דף קי"ג ע"א) עיי"ש, וזהו סברת המאירי והרשב"א הנ"ל דכיון שאינו מתכוין רק למצוה אע"ג שיש גם הנאת הגוף מ"מ הרי הו"ל דבר שאינו מתכוין להנאת הגוף ולענין הנאת המצוה אע"ג דמתכוין הרי מצות לאו להנ"ת ודו"ק בזה, והנה בנודר הנאה משופר גריס הכל בו בשם גאון תוקע לו פי' אדם אחר תקיעה של מצוה והוא עצמו אסור, לפי שיש לו הנאת הגוף דרוב בני אדם מתגאים בתקיעתם עיין בב"י בטור או"ח סי' תקפ"ו ובט"ז שם סק"ד ועיין בפר"ח שם שהביא ראיה לזה מר"ה (דף כ"ו) חוטא בל יתנאה ע"ש בתוס', אבל הרמב"ם פ"א מה' שופר גריס תוקע בו המודר עצמו ועיין בעטרת זקנים שם שהביא עוד ראשונים דפליגי בגירסא זו ע"ש. ויש להבין מה יענה הרמב"ם על ראיית הפר"ח אך להאמור א"ש דהרמב"ם ס"ל כהמאירי והרשב"א דאף דיש הנאת הגוף דנהנה בתקיעתו מ"מ כונתו הרי היא רק למצוה והנאת גופו אתי ממילא והוה דשא"מ ומותר מטעם דמצות לאו ליהנות נתנו ודו"ק, וא"כ י"ל דרב יהודא נמי ס"ל מצות לאו להנ"ת ומ"מ ס"ל דבשופר של שלמים לא יצא דהרי הוא מתגאה בתקיעתו ורב יהודא תלמידיה דרב ס"ל כרב (שבת דף כ"ב וכתובות דף ו') דס"ל כר' יהודא דדשא"מ אסור, משו"ה לא יצא כיון דאיכא הנאת הגוף, וכן יסבור נמי אביי דבשבת (דף צ"ה ע"א) איתא אמימר שרי זילחא במחוזא והב"י בטור או"ח סי' של"ז גריס אביי שרי זילחא במחוזא, וגירסא זו עיקר דאמימר לאו מחוזא אתריה רק נהרדעי, חזינן מזה דאביי ס"ל נמי דשא"מ אסור ע"ש בגמ', ורבא אזיל ג"כ לשיטתיה בביצה (דף כ"ג ע"א) דדבר שאין מתכוין מותר משו"ה ס"ל דמותר אע"ג שיש גם הנאת הגוף, וא"כ אין מכל הג' משניות קושיא לרב יהודא ואביי דגם אינהו מודו דהיכא דליכא הנאת הגוף אמרינן מצות לאו להנ"ת, וכן משמע במכות (דף י"א ע"א) דאמר ר"י אמר רב קללת חכם אפי' בחנם היא באה מנלן מאחיתופל שבשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא בעא למשטפי לעלמא אמר מהו למכתב שם אחספא ומשדי בתהומא, ופי' רש"י פן ימחקוהו המים ועובר משום לא תעשון כן לה' אלקיכם, ולכאורה מה זו שאלה הא הוה דשא"מ וגם פסיק רישא לא הוה כדמוכח מלשון רש"י ז"ל פן ימחקוהו המים דהוה רק ספק אלא ע"כ דס"ל כר' יהודא דדשא"מ אסור ודו"ק בכ"ז היטב ועיין בדברינו בתוס' ד"ה ערבה:

תוס' ד"ה ערבה וכו' נהנין היו הזקנים מהן בלולביהן קסבר מצות לאו ליהנות נתנו עכ"ל, הח"ס בחידושיו לסוכה (דף ל"ה) כתב וז"ל אחר שהביא דברי התוס' דידן, וקשה הא עכ"פ אסור בהנאה ולפמש"כ התוס' לעיל בסוכה שם לולב וערבה שאינם עומדין לאכילה לכו"ע בעינן דין ממון, וי"ל דלמ"ד דנפקא ליה מדכתיב ערבי שתים אחד למקדש ואחד ללולב א"כ אותו של מקדש נמי בעי לכם אלא שזה אינו מפסיד כיון שאיסור הנאה הוא מפני שהוא של הקדש אינו יכול להפסיד למקדש גופא וכיון דבחד תיבה מפיק מקדש ולולב מדכתיב ערבי, א"כ כמו שיוצא בערבה של הקדש ידי ערבה של מקדש ה"נ יוצא בערבה של הקדש ידי ערבה של לולב, ואפשר דת"ק דראב"צ לא ס"ל דנפקי ליה מערבי א"כ נשאר בלולב של ערבה דבעי לכם דין האיסור דהקדש שאסור בהנאה ולא הוה לכם כיון דאסור בהנאה אין לה דין ממון, ומשו"ה אסור לת"ק ערבה של הקדש אפי' למצות לולב דנהי דקיי"ל מצות לאו ליהנות נתנו עכ"פ היתר הנאה בעינן, ועיין שעה"מ דדחיק במאי פליגי ולדברינו א"ש עכ"ד ועיין מש"כ בגמ':

שם ר"א בשיטת ר"ע אמרה, בזבחים (דף ק"י ע"ב) איתא ר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה, וא"כ האי ר"א לאו ר"א הגדול הוא דהרי הוא היה רבו של ר"ע, אלא ר"א בן יעקב דהוה תלמידו של ר"ע עיין ביבמות (דף צ"ג ע"א) וברש"י שם:

בתוס' ד"ה אבל מועלין בג' לוגין וכו' ואם יש יותר מג' לוגין אין מועלין וכו' אבל מג' לוגין יהיה מועל ויש מפרשין שהיה בכלי הרבה מים וקאמר דאי מועלין עד שישתה ג' לוגין דזהו השיעור עכ"ל, ר דהתוס' ס"ל דכיון דשיעור ניסוך הוא רק ג' לוגין אם יש בכלי יותר. לא נתקדשו כלל ואפי' ג' לוגין לא נתקדשו. ורק כשנשארו ג' לוגין האחרונים אז נתקדשו ממילא למ"ד כלי שרת מקדשין גם שלא לדעת עכ"פ, או דהכא ג"כ בלדעת איירי ואז מועלין בהן, והיש מפרשין ס"ל לכאורה דאף שיש בכלי יותר מהשיעור ג"כ הג' לוגין נתקדשו וכשנהנה מג' לוגין הראשונים מעל אם שתה ג' לוגין שלמים. אבל קשה מאוד להבין דעת היש מפרשין חדא דהרי קיי"ל אין ברירה וא"כ יהיה דין זה תלוי בפלוגתא דרבנן ור"ע במשנה אחרונה דמכילתין ע"ש, ועוד דבשבועות (דף י"א) כתבו שם התוס' ד"ה הואיל וצורתה וז"ל דכיון דיש שיעור להקרבת קטורת פרס בשחרית אין כ"ש מקדשת שלא לדעת כדמשמע ס"פ לולב וערבה עכ"ל, וכונתם דבסוכה שם איתא דכיון דאין שיעור למים וכ"ש מקדשין שלא לדעת אפסלו בלינה מבואר דאם יש שיעור למים יכול להביא במקודשת ומ"מ אינן נפסלין בלינה דכיון. דיש יותר מכשיעור גם השיעור הצריך לא נתקדש, וכן הביאו התוס' ראיה זו במנחות (דף מ"ו ע"א) לענין דאין התנור מקדש כל הלחם אפי' הצריך כיון שאינו יכול לקדש כולם ע"ש ד"ה ואיזו וכ"כ עוד שם (דף מ"ח ע"א) ד"ה לעולם כרבי, וא"כ למה ימעול בג' לוגין הראשונים, ואולי יש לומר דמיירי שלא נתן בהצלוחית בבת אחת יותר מג' לוגין אלא מעט מעט וא"כ כשהיו רק ג' לוגין נתקדשו שפיר ואח"כ הוסיף מים, וא"ת ליבטלו הג' לוגין שנתקדשו ברוב המים הנוספים כמשה"ק התוס' בסוף מכילתין גבי פרוטה של הקדש שנפלה לתוך כיסו ושם תירצו דפרוטה היא דבר חשוב ולא בטיל ותירוץ זה לא שייך במים, י"ל דמיירי דגם עתה ליכא בהצלוחית יותר מששה לוגין דליכא רובא דחולין ואכתי צ"ע, גם קשה למה אינו מועל עד שישתה ג' לוגין הא מעילה הוא בפרוטה ואם שתה רק רביעית מים ונהנה בפרוטה ג"כ ימעול, מיהו בירושלמי פ"ז דדמאי מחלפא שיטתיה דר"ל תמן הוא אומר מועלין בפרוטה לפי חשבון ג' לוגין, הרי דהירושלמי ס"ל דכל מקום דאין ברירה נתפס הקדושה לפי החשבון, וא"כ אפשר דגם היש מפרשין כונתם דבעינן ששתה מים מהג' לוגין בפרוטה לפי חשבון ודו"ק ועיין בתוס' זבחים (דף ק"י ע"ב) ד"ה ביש שיעור למים קמפלגי ובמנחות (דף ז') תוס' ד"ה אריו"ח ודו"ק שוב ראיתי שהצ"ק בזבחים שם כתב דהא דאי הוה טפי מג' לוגין לא קדשינהו כלי כלל הוא רק לענין חיוב אם ניסך בחוץ ולהפסל בלינה אבל מעילה שפיר מועלין בג' לוג מהן כדמוכח כאן:

בגמ' לטעמא דמנחם יודפאה קאמר, עיין רש"י ורגמ"ה ותוס' ולשון לטעמא דמנחם יודפאה קשה מאוד לפירושם, דהרי לא מצינו כלל שאמר כן מנחם יודפאה והוה ליה למימר לטעמא דר"א קאמר, ועוד יש בסוגיא זו עקולי ופשורי שכל מעיין יבינם בעצמו, לכן אביא כאן מש"כ הגאון משכנות יעקב בחיו"ד סי' ס"ד בסוגיא דזבחים דף קי"א, דתנן התם המנסך מי חג בחג בחוץ חייב דברי ר' אליעזר, ואיתא שם בגמ' תנו רבנן המנסך ג' לוגין בחג בחוץ חייב ר"א אומר אם מלאן לשם חג חייב. ומוקי רנב"י פלוגתייהו אם יש שיעור למים דת"ק ס"ל אין שיעור למים וכו' לפירש"י דשם, ור"א אומר דוקא אם מלאן לשם חג וכו' ופירש"י דהיינו כדרך מילואן ג' לוגין דיש שיעור למים, ואם מלאן טפי לא קדשינהו כלי וכו' ע"ש ברש"י, ור"פ מוקי פלוגתייהו באם קרבו נסכים במדבר, ופירש"י דת"ק ס"ל קרבו נסכים במדבר וא"כ בבמה נמי קרבו, וא"כ לא בעי קידוש כלי להתחייב בחוץ דהא בבמה ליכא כלי, ואף בפנים אם עלו לא ירדו כיון דכשר בבמה עיי"ש ברש"י, ור"א ס"ל לא קרבו נסכים במדבר וכו', ורבינא אמר בלמדין ניסוך המים מניסוך היין קמפלגי, ופירש"י דכולהו ס"ל קרבו נסכים במדבר אבל רק נסכי יין דקרבו ליחיד בבמה אבל ניסוך המים לא מצינו ליחיד, ופליגי אם למדין ניסוך המים מניסוך היין, ותו גרסינן שם ת"ר המנסך ג' לוגין יין בחוץ חייב ראב"ש אומר והוא שקידשם בכלי, ואמר רב אדא בר ר"י בירוצי מידות איכא בינייהו, ופירש"י דכו"ע בעו קידוש כלי רק פליגי אי בירוצין מתקדשין, ורבא בריה דרבה מוקי פלוגתייהו בקרבו נסכים בבמה ובפלוגתא דהני תנאי וכו' עיי"ש כל הסוגיא:

ובאמת לפירש"י ותוס' יש שם הרבה קושיות הצריכים עיון גדול ליישבם, וכבר עמדו המפרשים עליהם עיין במהרי"ט ובעצמות יוסף בקדושין ואין אני רואה לנחוץ להביא כל דבריהם, ולכן מפרש הרב משכנות יעקב דהך ברייתא דג' לוגין מים לא איירי כלל מדין קידוש כלי, ויכול להיות דאיירי שקידשו בכלי, רק פלוגתא אחריתא היא, דהנה ניסוך המים היא מהלממ"ס או מקרא דונסכי', והנה לרנב"י דמוקי פלוגתייהו ביש שיעור למים הכי פירושו דת"ק סבר המנסך ג' לוגין בחוץ חייב ומשמע אף דכבר נסכו בפנים ג' לוגין כדין, אפ"ה אם נסכו עוד ג' לוגין בחוץ חייב, וע"כ דס"ל שאם היה מנסכן בפנים היו מתקבלין דיכולין לנסך בפנים כמה פעמים ביום בכל פעם ג' לוגין כדין נסכים דס"ל אין שיעור למים, ור"א סבר אם מלאן לשם חג חייב, פירוש שאינו חייב בחוץ רק על ג' לוגין הראשונות הבאות לשם חובת היום בפנים לשם חג, אבל כל שקיים כבר פעם אחת חובת היום שוב אינו מתקבל בפנים אף אם נתקדש בכלי, דס"ל יש שיעור למים פירוש שלא הותר לנסך בפנים לחובת הציבור רק פעם אחת ג' לוגין, ור"פ אמר דכו"ע יש שיעור למים ובקרבו נסכים במדבר פליגי, פירוש דר"פ ס"ל דאף דלחובת הציבור אין מתקבלין רק פעם אחד ביום. מ"מ כל יחיד הותר לו להתנדב מים ולנסך בחג כמו למ"ד קרבו נסכים במדבר, פירוש משקרבו לציבור עם התמיד ה"ה דקרבו ליחיד, ומשו"ה ס"ל דלא אצטריך קרא דממילא קרבו אף במדבר ומוקי ביאה לב"ק כדפירש"י ז"ל, הרי דס"ל להאי תנא דכל מידי דקרב לק"צ ה"ה דקרב לקרבן יחיד, וה"ה ניסוך המים דקרב לציבור קרב נמי ליחיד ובלבד כשיעור הזה, ולהכי חייב לת"ק בג' לוגין אף שקרבו כבר לציבור כיון דגם היחיד יכול להתנדב, ור"א ס"ל לא קרבו נסכים במדבר רק משעת ביאה ואילך ולית ליה דכל שקרב לציבור ה"ה ליחיד, וא"כ גם ניסוך המים לא ילפינן יחיד מציבור והוה אין מתקבל בפנים, להכי אמר ר"א במשנה המנסך מי החג בחג וכו' פי' דוקא אותן ג' לוגין שמלאן לציבור לשם חג. ורבינא אמר דכו"ע לא קרבו נסכים במדבר ולא ילפינן יחיד מציבור, רק אם למדין ניסוך המים מניסוך היין פליגי, פי' דאמר רחמנא ליחיד להקריב יין מביאת הארץ ואילך וגם להתנדב יין לבד, אי אמרינן דה"ה שיכול להתנדב מים דת"ק סבר למדין וכו', ואפשר דת"ק דריש ונסכיה בשני ניסוכין הכמ"ד אחד ניסוך היין ואחד ניסוך המים, ולהכי מקיש להו לענין זה ג"כ שיוכל להתנדב מים כמו יין, ור"א ס"ל דניה"מ הללממ"ס ואין לך בו רק לציבור אבל לא ליחיד, ואין להברייתא ענין כלל אם קרבו נסכים בבמה ולקידוש כלי, דמחלוקת בפ"ע היא ובזה כבר מתורצים כל הקושיות בסוגיא זו להמעיין היטב:

ובזה א"ש גם סוגיא דלעיל מינה שם דאריו"ח ר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה דאחד ניסוך היין וכו', ואר"ל אי מה להלן ג' לוגין וכו' והא ר"א מי החג קאמר ופירש"י דמי החג משמע אפי' לוג, וזה קשה מאוד דמאי משמעותא מלבד מה שהקשו תוס' דר"א אדר"א לפירש"י ע"ש, אבל לפירוש הנ"ל א"ש הסוגיא כפשוטה, דהכי מקשה ר"ל כיון דר"א כר"ע ס"ל דדריש ונסכיה בשני ניסוכין, א"כ יש לך להקיש ניסוך המים לניסוך היין דמה ניסוך היין כשרין כל ג' לוגין בפנים אפי' כמה פעמים ביום, אף ניסוך המים כשרין כן והיינו כמ"ד אין שיעור למים או דמתנדבין מים דאתקיש ליין ור"א הא מי החג קאמר, משמע דוקא אותן ג' לוגין שנתמלאו לשם חג לחובת היום, אלא ע"כ דר"א לאו כר"ע ס"ל וניסוך המים היא הללממ"ס ולא אתקיש לניסוך היין, וא"ש כל הסוגיא דשם וממילא א"ש גם סוגיא דכאן במעילה, דר"ל אמר דאין מועלין אלא בג' לוגין וריו"ח אמר מועלין בכולן, ומקשי וס"ל לר"ל יש שיעור למים ולפירוש הנ"ל הכי פירושו דאדרבה ר"ל דאמר אי מה להלן ג' לוגין סבר אין שיעור למים, היינו שיכול לנסך כמה פעמים ג' לוגין ביום, ומדמקשה ר"ל הכי מכלל דאיהו ס"ל באמת הכי ג' לוגין רק בדר"א דאמר מי החג לא ניחא ליה לפרש בשיטת ר"ע, אבל איהו גופא כר"ע ס"ל ואין שיעור למים, ומשני שפיר לטעמא דמנחם יודפאה קאמר דמוקי לה כר"ע ומקשי ליה שפיר דא"כ אין שיעור למים, אבל לדידיה לא ס"ל באמת כר"ע, והוא ביאור נכון לפשט כל הקמטין שיש בסוגיות האלה ודו"ק:

וראי' עצומה לפירוש זה מירושלמי דסוכה פרק לולב וערבה על המשנה דניסוך המים כיצד, תמן תני בשם ר"א צריך שיהא מילואן לשם חג ואית תני בשם ר"א א"צ שיהא מילואן לשם חג, וקאי שם אהמשנה דר"א אומר אף המנסך מים בחג בחוץ חייב, אריו"ח כל שיטת ר"א כשיטת ר"ע רבו וכו', מה נפיק מביניהון א"ר זעירא והוא שניסך ג' לוגין וג' לוגין בחוץ, אית תנא תני יש להם שיעור ואית ת"ת אין להם שיעור, מ"ד יש להם שיעור פטור ומ"ד אין להם שיעור חייב כצ"ל, פירוש דלעיל מייתא דריב"ח דאמר צריך מילוי לשם חג, כדי לעשות פרסום לדבר שהיא מה"ת ואמר דאתיא כר"ע, ואח"כ אמר על הפלוגתא אם צריך מילוי לשם חג אליבא דר"א דאתיא בפלוגתא דר"ע ורבנן דלרבנן א"צ, וע"ז מקשה לית יכיל דהא כל שיטת ר"א כר"ע דלרבנן ס"ל דפטור המנסך מים בחג, והוא ר' מנחם יודפאה הובא ג"כ בירושלמי שם ובספרים שלנו הגירסא מהופכת ומה נפיק מביניהון גריס קודם אית תני וכו' ומבואר לענ"ד שהגירסא צ"ל כמו שכתבתי] ואח"כ מוקי לה בפלוגתא ריש שיעור למים כגון שכבר ניסך מקודם ג' לוגין מים בפנים ואח"כ ניסך בחוץ, דאם צריך מילואן דג' לוגין הראשונים לשם חג למ"ד יש שיעור פטור ולמ"ד אין שיעור חייב, הרי להדיא דגם למ"ד אין שיעור למים אפ"ה השיעור הוא ג' לוגין אלא דיכול לעשות כן כמה פעמים, וגם דלא מיירי מקידוש כלי רק אם דוקא באותן ג' לוגין המיוחדים או לא, ואתי כאוקימתא דרנב"י בבבלי כנ"ל, דוק ובין בדברים אף דרש"י ותוס' לא פירשו הכי, אבל בזה י"ל פסקי הרמב"ם אשר לכאורה המה תמוהים עיין בחידושי להרמב"ם פ"ב מה' מעילה ה"ט ושם הבאתי גם הירושלמי הנ"ל, ולהפירוש הזה יש ליישב הכל ולא יהיה בפסקי הרמב"ם נפתל ועיקש ודו"ק היטב:

במשנה המקדיש את החורש מועלין בכולו, פי' רגמ"ה בעצים ובענפים ובנבייה וכ"כ המפרש כאן כדרכו ללכת בעקבות הרגמ"ה ז"ל כדביארנו כבר כמה פעמים. והוא משום דרגמ"ה מפרש בבא זו ביתד עם משנה דלקמן הגזברים שלקחו עצים וכן היה בגירסת ספרו שני הבבות האלו קודם הסוגיא דעכו"ם שנשתברה מאליה עיין בפירגמ"ה ותראה שכן הוא, וא"כ פי' המשנה הכי הוא המקדיש את החורש מועלין בכולו אבל הגזברים שלקחו עצים מועלין בעצים לבד אבל לא בשיפוי ונבייה, אבל לפני הרמב"ם היה הגירסא כגירסת הספרים שלפנינו דסוגית הגמרא דעכו"ם שנשתברה מאליה קודם המשנה דהגזברים שלקחו עצים משו"ה מפרש בה' מעילה פ"ה ה"ח בזה"ל המקדיש את היער מועלין בכולו בין באילנות בין בכל קן שבראשי האילנות או שביניהם עכ"ל וכ"כ גם בפיהמ"ש, דלגירסתו נח טפי לומר דלאו אדלקמיה קאי אלא אבבא הקודמת דהקן שבראש האילן של הקדש לא נהנין ולא מועלין כדאיתא הטעם בסוגיא אבל המקדיש את החורש מועלין גם בהקנים וזה פשוט, אולם בתוספתא פ"ק דמכילתין מבואר להדיא כפי' רגמ"ה והמפרש וצ"ע על הרמב"ם ועיין מש"כ לקמן במשנה דהגזברים:

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה