תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר
חידושים למסכת מעילה · דף יג.
כל הראוי למזבח ולא לבדה"ב, פי' כל הראוי למזבח כגון תמימים שאינן ראוין לבדה"ב והקדישן לבדה"ב, וכן נמי דברים הראוין לבדה"ב כגון אבן או קורה שהקדישן למזבח, או שהקדיש לזה ולזה דברים שאינן ראוין לא לזה ולא לזה, אע"פ שהקדיש דבר שאינו ראוי מועלין בהן ובמה שבתוכן וזה יותר מחוור מפי' רשב"ם ז"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' מעילה למדתיו הר"ן ז"ל עכ"ל השמ"ק בב"ב (דף ע"ט), ובסידור הדברים דנקט התנא כאן במשנתנו האריך הרחיב הרב תפארת ישראל במשניות כאן עיין עליו ומש"כ רש"י דעצי גפן דקין ואינן ראוין לבנין לכאורה בלאו"ה בנין עץ אסור בעזרה משום לא תטע ויהי' מזה ראיה דרש"י ס"ל כהראב"ד פ"א ה"ט מה' ביהב"ח ע"ש אבל מ"מ אין זה מוכרח ואכמ"ל:
כל הראוי למזבח ולא לבדה"ב, פי' כגון שובך מלא יונים הראוי לקרבן עני שכיון שהן ראוין למזבח חלה עליהן קדוה"ג ואינן ראוין שוב לבדה"ב, לבדה"ב ולא למזבח כגון אילן מלא פירות ושדה מלאה עשבים, ובור מלא מים נמי אינו ראוי למזבח לפי שניסוך המים אינו בא אלא ממי השילוח אבל ראוין הן למוכרם ולהוציא דמיהן לבדה"ב, לא למזבח ולא לבדה"ב כגון אשפה מלאה זבל שאע"פ שאפשר למוכרו לאותו זבל ולהוציא דמיו לבדה"ב אפ"ה כיון שיש בו בזיון אפי' לבדה"ב אינו ראוי דהו"ל כמחיר כלב שיש בו בזיון אין זה רק דוגמא בעלמא שהרי גם דמי כלב מותר לקנות בעבורו קרבן וק"ל]:
מועלין בהן ובמה שבתוכן ואפי' אשפה מלאה זבל דלא חזיא לא למזבח ולא לבדה"ב מועלין בה ובמה שבתוכה לפי שראויה היא לבדה"ב וקדושה חלה עליה ורק משום דרך בזיון אין מוציאין דמיה לבדה"ב, וכיון דמ"מ קדושה חלה עליה מועלין בה ובמה שבתוכה, ויש לפרש הראוי לבדה"ב דלאו אדמים קאי אלא על הגוף וכיון דגופן לא חזו לבדה"ב אינו ראוי לבדה"ב קרינן ביה, ואם נפרש כן ליכא הכא מה שראוי לבדה"ב רק בור מלא מים בלבד דחזי למילש בהו סיד לבנין לחזק בו בדה"ב, אבל אילן מלא פירות ושדה מלאה עשבים דלא חזו גופן לבדה"ב אינו ראוי לבדה"ב קרינן ביה, והא דלא קתני בבא רביעית כל הראוי למזבח ולבדה"ב משום דליכא מידי דראוי למזבח ויהי' ראוי גם לבדה"ב, דכיון דראוי הוא למזבח חלה עליו קדוה"ג ולא חזי עוד לבדה"ב דהא למזבח הוא עומד, הרא"ם עכ"ל השמ"ק בב"ב שם, נמצא דגם השמ"ק מפרש אילן מלא פירות דאינו ראוי למזבח אע"ג דחזו לביכורים וביכורים קודש מיקראו דבמכות (דף י"ח ע"ב) איתא להדיא דבעינן בביכורים שינה עליו הכתוב לעכב עיי"ש דדינו כקודש. ושם (דף י"ט) אמרינן ביכורים מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ שבפנים הרי הן כהקדש לכל דבריהם ע"ש, וברמב"ם פ"ב מה' ביכורים הט"ז אשרה שבטלה אין מביאין ממנה ביכורים שהביכורים מקדשי מקדש הן עכ"ל, ועיין בר"ן בע"ז ר"פ ר' ישמעאל גבי פרכילי ענבים ע"ש ובתוס' פסחים (דף כ' ע"א) ד"ה אלא ובתוי"ט כאן וצ"ע עדיין בזה. מ"מ קדשי מזבח לא איקרו כיון שאין גופן נקרב על המזבח, ועיין חלה פרק ד' משנה ט' ודו"ק:
בור מלא מים פי' רשב"ם ז"ל [בב"ב שם] ראוין לבדה"ב לגבל בהן את הטיט אבל לא למזבח דמים מכונסין פסולין לניסוך המים דמי מעיין בעינן, והביא שם התוס' בב"ב ראיה לזה מדתנן בפ' לולב וערבה היה ממלא מן השילוח ואמרינן בגמ' מנא הנ"מ אמר קרא ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, אבל רש"י ז"ל שם פי' מנה"מ דעושין שם שמחה בשעת שאיבה דכתיב ושאבתם מים בששון וא"כ אין ראיה דבעינן מי מעיין הר"ן ז"ל ותוספי הרא"ש ז"ל וקשה לדעת רשב"ם ז"ל דהא אמרינן בפ' לולב וערבה נשפכה או נתגלתה היה ממלא מן הכיור, ואלו מי כיור שאר מימות הן ולא מי מעיין דהא קיי"ל כחכמים דפליגי אר' ישמעאל בזבחים (דף כ"ב) וכן פסק הרמב"ם פ"ה מה' ביאת מקדש שכל המימות כשרין לקידוש וצ"ע גליון עכ"ל השמ"ק בב"ב שם, ובספרי תקנת השבים למס' מעילה תירצתי קושיא זו בטוב טעם בעזהי"ת:
מועלין בהן ובמה שבתוכן, פי' רשב"ם מועלין בהן אם הניח חפציו בבור והצניעם שם ואינו מחוור דאין מעילה בקרקעות וכו' ככתוב בתוס' בב"ב שם, ע"כ פי' ר"ת ז"ל כגון שנתלש גוש מן הבור ונשתמש בו וכן הוא הנך כולהו דמחוברין, א"נ י"ל כגון שכותלי הבור בנוים באבנים ותלה חפציו באבנים דתלוש ולבסוף חיברו תלוש מיקרי לענין זה דמעילה אף שבטלו [צ"ע דהרי בנאו ולבסוף הקדישו כמחובר הוא לענין מעילה כדלקמן דף כ' ע"א ודוחק לומר דמיירי שהקדיש האבנים קודם שבנאם בבור דלא משמע הכי וכן גבי אילן נמי תלוש ולבסוף חיברו תלוש מיקרי לענין זה כדאיתא לקמן (דף כ') בשילהי הפרק הרשב"א והר"ן עכ"ל השמ"ק שם בב"ב, ועיין מג"א באו"ח סי' תרל"ז ס"ק ז' ואין להאריך כאן בזה:
אבל הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים וכו' ואין מועלין במה שבתוכן, הרשב"ם בב"ב והתוס' שם וכאן פי' לפי דאין חצר הקדש קונה דחצר משום יד אתרבאי ואין יד להקדש ואחרים פי' דאפי' את"ל דחצר הקדש קונה אין מעילה בקנייתה דבמאי דקדיש ממילא ליכא מעילה, דהא אפי' בגידולי הקדש דמגוף הקדש קאתי ס"ל לר"י דאין מועלין ועד כאן לא פליג עליה ר' יוסי אלא בגידולי הקדש דמגוף הקדש קאתו אבל במה שחצר הקדש זוכה אפי' ר' יוסי מודה דאין מעילה בזכייתה הר"ן עכ"ל השמ"ק בב"ב שם, והאריך עוד שם בהסוגיא באריכות נפלאה כדרך השמ"ק בכ"מ ובסוף הסוגיא סיים וז"ל, עלה בידנו המקדיש בור ואח"כ נתמלא מים שובך ואח"כ נתמלא יונים דברי הכל מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן שאין חצר קונה להקדש, הקדיש שדה ואח"כ נתמלאה עשבים אילן ואח"כ נתמלא פירות מחלוקת דר' יוסי ור' יהודא והלכה כר' יהודא דאין מעילה בגידולי הקדש דסתם תנא במעילה כוותיה דלא גרסינן במתניתין דברי ר' יהודא וכו', הקדיש בור ושובך מלאים אע"פ שהקדיש אותם סתם מועלין בהן ובמה שבתוכן שהמקדיש בעין יפה מקדיש, ואע"ג דתנן יוני שובך ויוני עליה יש בהן גזל משום דרכי שלום הא קיי"ל כר' יוסי דאמר גזל גמור מדבריהם. הלכך יש בהקדישן מעילה כההיא דפ' הניזקין (דף נ"ה ע"ב) כרת שע"י דבריהם באה לו שכיון שהוא ממונם של הקדש מדבריהם להוציאו בדיניים חל עליו הקדש גמור וכו' הר"י ז"ל בעליות עכ"ל, ובעניי קשה לי חדא דבאמת קיי"ל כרבנן דאין ביוני שובך ויוני עליה גזל רק מפני דרכי שלום כמש"פ כל הפוסקים, ותו דביוני שובך ויוני עליה לא מצינו כלל דפליג ר' יוסי למימר דהוה גזל גמור דבמשנה בהנזקין (דף נ"ט ע"ב) ליתא לפנינו כלל דין יוני שובך ויוני עליה, וברייתא היא בתוספתא דחולין פרק יו"ד הובאה בב"מ (דף ק"ב ע"א) ובחולין (דף קמ"א ע"ב) וסתמא נישנית בלי מחלוקת דר' יוסי כלל וצע"ג, אולם התוס' בב"ב שם (דף ע"ט ע"ב) ד"ה ויונים הבאים וכו' הקשו ג"כ קושיא זו וז"ל הקשה הרשב"א דאיך יכול להקדיש הקדש גמור שימעלו בהן והלא אינו זוכה בהן זכייה גמורה דקיי"ל דאין בהן גזל אלא מפני דש"ל ואומר ר"י דבביצים ואפרוחין זוכין מה"ת עכ"ל, ויש לי להאריך גם בתירוץ זה ועיין בסנהדרין (דף כ"ה ע"א) ברש"י ד"ה מפני דרכי שלום ובשמ"ק בב"מ (דף ק"ב) ועת לקצר ועיין בטעם המלך פ"ו ה"א מה' גירושין:
ועתה נשוב ונשנה מעט הלכה זו, ר' יוסי אומר המקדיש את השדה מועלין בהן ובגידוליהן מפני שהן גידולי הקדש, הנה דברי הת"ק לגירסא שלפנינו היא סתם משנה והחולק הוא יחידאה ר' יוסי ובמשנה שבמשניות גרסינן דברי ר' יהודא כדאיתא בברייתא דב"ב שם והחולק הוא ר"ש במקום ר' יוסי, אכן גירסת כל הראשונים כמעט המפרש כאן והתוס' כאן ובב"ב שם ובפיהמ"ש להרמב"ם ז"ל לפי הנוסח של א"ו שהביא התוי"ט הוא ר' יוסי, ובתוספתא דמכילתין פ"א איתא לפנינו גירסא חדשה דכן איתא התם הקדישן ריקנין ואח"כ נתמלאו מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן דברי ר' מאיר ר' אליעזר בר"ש אומר אף מועלין במה שבתוכן אמר ר' יוסי רואה אני בכולן דברי ר' מאיר חוץ מן השדה ומן האילן מפני שדרכן להתמלא עכ"ל, ונראה גירסא זו נכונה חדא דקיי"ל סתם משנה ר"מ ע"פ רוב, ועוד דבפסחים (נ"ו ע"א) איתא ת"ר ששה דברים עשו אנשי יריחו וכו ואלו שלא ברצון חכמים וכו' ומתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה דברי ר' מאיר א"ל רי"ה וכו' אלא אלו ואלו שלא ברצון חכמים על ג' מיחו בידם ועל ג' לא מיחו בידם וכו' ואלו שמיחו בידם מתירין גמזיות של הקדש וכו', חזינן מזה דלר"מ ודאי גידולי הקדש אין בהן רק איסור דרבנן אבל אין מוחין ביד הנוהגין בהו היתר, ורי"ה אפשר דס"ל נמי שאסורין רק מדרבנן אלא דס"ל שמוחין ביד הנהנין וע"ש היטיב בגמ', ובמנחות (דף ע"א ע"ב) ברש"י ע"ש ודו"ק, ולפ"ז הנכון הוא דת"ק דמשנתנו הוא ר"מ כיון דמצינו דס"ל הכי להדיא, והנה במס' פאה (פ"ז מ"ח) תנן המקדיש כרמו עד שלא נודעו בו העוללות אין העוללות לעניים משנודעו העוללות העוללות לעניים ר' יוסי אומר יתנו שכר גידוליו להקדש עכ"ל המשנה, וברור דאזלי לשיטתם דת"ק דהתם לשיטתיה דהכא שאין מעילה בגידולי הקדש והוא ר"מ דס"ל שגם אין מוחין ביד הנהנין להכי ס"ל שאין העניים צריכין לשלם שכר גידולין להקדש, ור' יוסי לשיטתיה דהכא דמועלין בגידולי הקדש דאילן ושדה משו"ה צריכין העניים לשלם שכר גידולין להקדש, וברוך שהנחני בדרך אמת שמצאתי שכן כתב הגר"א ז"ל בשנות אליהו בפאה שם וז"ל ר' יוסי אומר יתנו שכר גידוליו להקדש דס"ל יש מעילה בגידולי הקדש עכ"ל, ובירושלמי פאה שם ובירושלמי פסחים (פ"ד ה"ט) תלי לה להדיא הדין דהעוללות בהא דמתירין גמזיות של הקדש ע"ש, והנה בשני המקומות בירושלמי שם איתא להדיא אמר ריו"ח מעשה היה והורו כר' יוסי שהעניים צריכין לשלם שכר הגידולין להקדש, וא"כ יש לן הלכה למעשה כר' יוסי דמשנתנו דגידולי הקדש מועלין בהן, ומשו"ה פסק הרמב"ם בפ"ד מה' מתנות עניים הכ"ג דהעניים חייבין ליתן שכר הגידולין להקדש כיון דבירושלמי פסק כוותיה הלכה למעשה וכ"כ הכ"מ ובפי' הרדב"ז להרמב"ם שם נדחק בזה בחינם במחכה"ג], ומשו"ה נמי פסק הרמב"ם בפ"ה מה' מעילה ה"ו כר' יוסי דמועלין בגידולי הקדש וכתב שם הכ"מ פלוגתא דת"ק ור' יוסי במשנה פ"ג דמעילה ופסק כר' יוסי וצריך טעם למה [דהרי יחיד ורבים הלכה כרבים] והביא דברי הריק"ו שהרמב"ם סמך אברייתא דב"ב, ובהג"ה שם כתב טעם אחר להא דפסק הרמב"ם כר' יוסי ועיין גם במש"כ התוס' יו"ט כאן, ולענ"ד נכון הדבר כנכון היום דהרמב"ם פסק כר' יוסי מהירושלמי דפאה ודפסחים שזכרנו שהורו הלכה למעשה כר' יוסי דהעניים צריכין לשלם שכר הגידולין להקדש וממילא הדין ברור שמועלין בגידולי הקדש, ואני תמה על הר"י בעליות דפסק כר' יהודא דאין מעילה בגידולי הקדש משום דסתם מתניתין דידן כר' יהודא הביאו השמ"ק בב"ב (דף ע"ט) הבאתי לשונו לעיל ד"ה אבל הקדיש בור, והרי כבר נתבאר בזה כר' יוסי ע"פ הירושלמי דפסק כוותיה הלכה למעשה והדין עם הרמב"ם דפסק כר' יוסי וברור בעזהי"ת:
ולענין אי גרסינן במשנתנו ר' יוסי כדאיתא במשנה שבגמ' או ר"ש כדאיתא במשנה שבמשניות עיין מש"כ התיו"ט בזה, וע"ד החידוד י"ל דזה תליא במחלוקת הראשונים במקום אחר, דבשילהי ב"מ תנן שתי גינות זו למעלה מזו והירק בינתיים ר"מ אומר של עליון רי"ה אומר של תחתון, ובגמ' שם אמר רבא בעיקרו דכו"ע ל"פ דעליון הוה כי פליגי בנופו ר"מ סבר שדי נופו בת"ע ורי"ה סבר לא אמרינן שדי נופו בת"ע וכן פליגי התם נמי לענין ערלה ע"ש, וכתב הראב"ד הובא בשמ"ק שם וז"ל בעיקרו דכו"ע לא פליגי דעליון הוה שהרי בעפרו הן עומדין ואינם יוצאין לאוירו של זה, כי פליגי בנופו ר"מ סבר העיקר מגדלו וכו' ורי"ה סבר האויר מגדלו הלכך לא שדינן נופו בת"ע עכ"ל, והגאון ר' יונתן ביערות דבש תמה ע"ד ר' יהודא דהנוף מאויר גדיל ולא מהשרשים שזה מוכחש מהחוש דאין דבר הגדל רק מאויר זולת כמהין ופטריות עיין בברכות (דף מ' ע"ב) ובנדרים (דף נ"ה ע"ב), לכן ביאר הוא כונת הראב"ד דה"ק דר"מ ס"ל רוב יניקת הענפים מהעיקר ומיעוטו מאוירא ורי"ה ס"ל להיפך דהרוב הוא מאויר ומיעוט מהשרשים ע"ש שהאריך, ויש להקשות לשיטת המרדכי סוף חולין דדבר הנולד בתערובות לא שייך גביה ק בטול והארכתי בזה בעזה"ש במקו"א וא"כ לענין ערלה וטב במאי פליגי עיין גיטין (דף כ"ב ע"א) ואיך יתבטל המיעוט ברוב, אך י"ל ע"פ מש"כ התוס' בע"ז (דף מ"ט ע"א) ד"ה שאם דלמ"ד זו"ז גורם מותר אפי' היכא דמטעם בטול לא היה בטיל נמי מותר מטעם זו"ז גורם ע"ש, והר"ן שם כתב בשם רש"י דזו"ז גורם מטעם בטול הוא וכל היכא דלא בטיל גם זו"ז גורם אסור ע"ש, והנה הראב"ד מוכח דס"ל כהתוס' דזו"ז גורם לאו מטעם בטול הוא דהרי השיג על הרמב"ם שפסק סוף פ"ה מה' נדרים דכל היכא דאמרינן דאסור בגידוליהן הוא אפי' בדבר שזרעו כלה, והשיג הראב"ד דהרי קיי"ל זו"ז גורם מותר ואם נטע אגוז של ערלה מותר בפירותיה עכ"ל, והכ"מ והרדב"ז תירצו שם דכשם דלענין בטול לא בטיל בנדר מטעם דשיל"מ ה"נ זו"ז גורם מטעם בטול הוא ולא בטיל בדשיל"מ, הרי מוכח מכאן דהראב"ד ס"ל דזו"ז גורם לאו מדין בטול הוא דמשו"ה השיג שפיר על הרמב"ם, וא"כ להראב"ד לשיטתיה בטיל שפיר יניקת האויר ביניקת השרשים לר"מ או דבטיל יניקת השרשים ביניקת האויר לרי"ה וקצרתי, ושם במשנה דב"מ איתא ר"ש אומר כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי הוא שלו והשאר של תחתון וכתב רש"י דר"ש כר"מ ס"ל ע"ש וכ"כ התוס' בב"מ (דף ק"ז ע"א) ד"ה אילן העומד וכ"כ גם הרא"ש סוף ב"מ שם, אך הרמב"ן הובא בשמ"ק שם (דף קי"ט) ד"ה והא דר"ש כרי"ה ס"ל דענפים מאויר ינקי ומן הדין הכל הוא של תחתון, אלא דכל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטלו התחתון מפקירו ע"ש, והגר"א ז"ל בהגהותיו בש"ם החדש דווילנא כתב שגם הרמב"ם מפרש כך, וא"כ הא ודאי דרי"ה דס"ל דאין מעילה בגידולי הקדש לאו מטעם בטול יניקת העיקר ביניקת האויר הוא, דזה אולי היה אפשר לומר בהקדיש אילן ונתמלא פירות אבל שדה ונתמלאה עשבים הרי גם האויר של הקדש הוא, וע"כ לומר דס"ל בדרך כלל דאין מעילה רק בדבר שמקדישין אותו ולא בדבר הקדוש מאליו, אבל מאן דסבר יש מעילה בגידולי הקרש גם בהקדיש אילן ואח"כ נתמלא פירות ודאי דע"כ לומר דס"ל דעיקר יניקת הענפים הוא מהשרשים ולא מאוירא דאל"כ למה לא תתבטל מיעוט יניקת השרשים ברוב יניקת האויר שהוא של חולין, ואף דהקדש הוא דבר שיל"מ ע"י פדיון הא זו"ז גורם שרי גם היכא דע"י בטול לא בטיל לדעת הראב"ד והתוס' כמש"כ לעיל, ולפ"ז לדעת רש"י ותוס' והרא"ש בב"מ שם דר"ש כר"מ ס"ל דעיקר יניקת הענפים בא מהשרשים שפיר נוכל לגרוס במתניתין דר"ש ס"ל מועלין בגידולי הקדש אפי' באילן, אבל לשיטת הרמב"ן והרמב"ם דר"ש כרי"ה ס"ל דעיקר היניקה הוא מאוירא ע"כ ס"ל לר"ש דאין מעילה בגידולי הקדש וגרסינן במשנתנו ר' יוסי, ועיין ביערות דבש שם ובנתיבות סי' קס"ז ותראה שיש כאן מקום לפלפל בזה הרבה, ואם תאמר הרי ר"מ ודאי ס"ל בב"מ שם דעיקר היניקה הוא מהעיקר ומ"מ הרי ס"ל בתוספתא פ"ק דמעילה דאין מועלין בגידולי הקדש כמו שהבאתי לעיל, הא לא תברא דבלאו"ה גירסת התוספתא בערלה פ"ק משונה מגירסא שלפנינו בגמ' סוף ב"מ ע"ש וא"כ אין ודאי להקשות מהתוספתא בענין זה כלל כיון דגירסת התוספתא משונה מגירסא שלפנינו גם בדין דמעילה גם בדין דערלה שבסוף ב"מ, וקצרתי בכל זה מאוד לפי שאין מטרתי בזה רק להראות מקום לפלפל בזה, אבל לקושטא דמילתא ראיתי בהגהות הגר"א ז"ל למשניות כאן שכתב וז"ל, ר' יוסי אומר המקדיש וכו' כצ"ל ולא ר"ש אומר כמש"כ במשנה שבמשניות וע"כ צ"ל כן שהרי בב"ב (דף ע"ט) אמרינן ור"א בר"ש ס"ל כר' יוסי ואם איתא הול"ל סבר כאבוה ואי אפשר לומר שגם בזה טעות נפל בספרים דבין אבוה לר' יוסי לא טעו הסופרים עכלה"ט, והיא ראיה שאין עליה תשובה דהרי להלן שם בהא דהקדישן מלאין קאמר רבא דראב"ש ס"ל כאבוה דדנין דין גבוה מדין הדיוט ע"ש ודו"ק ואין להקשות דהרי ר' יוסי ור"ש ס"ל דזה וזה גורם מותר וא"כ היכא דמקדיש רק אילן אחד דודאי לא קנה הקדש קרקע, וא"כ הקרקע היא חולין והאילן הקדש ולמה יהיה בהפירות מעילה הא הוה זו"ז גורם דמותר אליבא דר' יוסי או אליבא דר"ש, דיש לומר אף דבאילן אחד אין להקדש קרקע מ"מ כיון דכל זמן שהאילן קיים גם היניקה היא של הקרש כיון דכל זמן שלא נתייבש האילן אין רשות לבעל הקרקע לקוצצו אפי' בהדיוט ומכ"ש בהקדש אין כאן גורם דהיתר כלל, רק לענין ביכורים אינו נקרא אדמתך ויש להאריך גם בזה וקצרתי
מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן, ולא זכה ההקדש במה שבתוכן מטעם קנין חצר דאין יד להקדש כ"כ התוס' כאן ובב"ב שם, והקשה התוי"ט כאן דלמה לא יקנה החצר מטעם שליחות דאיתא להקדש דהרי הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו ודוחק לומר דהגזבר גופא רק שליח הוא ואין שליח עושה שליח עכת"ד, ולכאורה דבריו תמוהין דהרי קיי"ל בכל התורה דשליח עושה שליח, אכן דבריו מבוארין ע"פ מש"כ המל"מ רפ"ו מה' גירושין דגרסינן בירושלמי אמשנה דהאשה שאמרה התקבל, ר"א שאל חצרו של שליח מהו שתעשה כידו ונדחק המל"מ בפירושו, ולענ"ד דכיון דאמרינן בב"מ דלא ילפינן קטן מקטנה וחצרו של איש לא אתרבאי מידו רק מדין שליחות, א"כ כי היכי דכתבו הפוסקים הובאו בשו"ע אבהע"ז סי' קמ"א דשליח לקבלה אינו יכול לעשות שליח אחר לקבלה דשליח דידה הוה רק מילי ומילי לא מימסרי לשליח, א"כ ה"נ בנותן הגט לחצרו של שליח לקבלה נמי י"ל דלא מהני מדין שליחות דשליח לקבלה אינו יכול לעשות שליח, ומספקא ליה לר"א בירושלמי אם בגברא נמי חצר משום יד אתרבאי כחס"ל לחד לישנא בב"מ שם דילפינן קטן מקטנה זהו ביאור הירושלמי, וא"כ ה"נ בהקדש אם הגזבר שם שליח עליו והחצר הוה שליח דגזבר אין החצר יכול לזכות להקדש, דהרי כל שליח לזכות כשליח לקבלה דלא נמסר לשליח הראשון שום דבר הוא ועולין דברי התוי"ט כהוגן, והצ"ק כתב על עיקר קושית התוי"ט דאשתמיטתיה מש"כ התוס' ביומא (דף י"ט) ובקדושין (דף כ"ג) דלא אפשטא האיבעיא אי הני כהני שלוחא דידן וגם שלוחי דרחמנא או שלוחי דרחמנא דוקא עיי"ש, וא"כ כיון דלא אפשטא י"ל דהני כהני שלוחי דידן נמי הוו וא"כ אע"פ שהגזבר עומד בצד כל הני לא מצי לאקדושי מה שבתוכו שלא מדעת בעלים עכת"ד, וכמה תמוהין הן חדא דאפי' אם נניח דכהני שלוחי דידן נינהו מ"מ גזבר ודאי רק שליחא דרחמנא הוא וזה פשוט מאוד, והא שהזכיר התיו"ט מהני כהני דשלוחי שמים הוו אינו אלא להביא ראיה דיש דין שליחות לשמים וכמ"ש הקצוה"ח סי' ר' סק"א, ועוד לדברי הצ"ק למה לא פשיט הש"ס ממתניתין מדלא קני החצר להקדש ש"מ הני כהני שלוחי דידן נמי הוו ולמה נשאר בנדרים באיבעיא דלא אפשטא וע"כ דברי הצ"ק כאן מוקשים, ועלינו להחזיק בתירוץ התוי"ט דהגזבר הוא שליח ואין שליח עושה שליח מטעם דמילי לא מימסרי לשליח כמו שביארנו דבריו, אלא דאכתי יקשה למ"ד בירושלמי תרומות (פ"א ה"א) דגזבר דין בעלים יש לו עיי"ש ועיין בתפארת ישראל במשניות כאן מש"כ בזה ועיין בשו"ת ח"ס חאו"ח סי' מ"ד ע"ש ד"ה ודאתאן עלה:
אמנם הנתיבות בח"מ בפתיחתו לסי' ר' והגרע"א בחידושיו לאו"ח סי' קנ"ד שניהם לדבר אחד נתכוונו לתרץ קושית התוי"ט, ע"פ מש"כ הנימוק"י בשם הר"ן על המשנה דראה אותן רצין אחר המציאה דבמציאה אינו יכול החצר לזכות מטעם שליחות, משום דחב לאחרינא ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה לא שייך בחצר וא"כ אינו קונה במציאה רק מטעם יד וכיון דאין יד להקדש אין חצר הקדש זוכה במציאה להקדש ועיי"ש בנתיבות שהאריך בזה, והגאון רע"א ז"ל שם תירץ בזה קושית התוס' בב"ב (ודף ע"ט ע"ב) ד"ה ור"א סבר כר"מ וכו' שהקשו תימה דלא חשיב ראב"ש בפ' האומר בקדושין וכו' ע"ש, ולהנ"ל ניחא די"ל דאף דאביי הקשה שם לרבה ואי בשדה ואילן אמאי מחליף והוכיח דבבור ושובך פליגי, מ"מ לא ס"ל טעמא דראב"ש כר"מ דאדם והנה דשלבל"מ נא דס"ל דמדין חצר הוא קונה, ור"א ור"י פליגא אי מילי ממסרי לשליח, ואף דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים אפשר דאביי ס"ל דחב לאחרינא נמי קונה, וטעמייהו דרבנן גבי מי שליקט את הפאה משום גזה"כ הוא לא תלקט לעני בשביל העני כדס"ל לאמימר בגיטין (דף י"ג), אבל רבה דאמר דטעמיה דראב"ש משום דס"ל כר"מ דאדם מקנה דשבל"ע ס"ל לנפשיה דתופס לבע"ח לא קני בחב לאחרים משו"ה הוכרח לומר דפליגא אם אדם מקנה דשבל"ע ובעובר דרך חצרו, אבל זה רק לרבה אבל אביו לשיטתיה לא יכול לחשוב נמי לראב"ש וזה נכון מאוד, אע"פ דמלשון הש"ס שם משמע דלאו רבה קאמר לה דבדבר שלא בא לעולם פליגא רק סתמא דש"ס קאמר לה ודו"ק, ונראה דמוכרח לומר כתירוץ הזה ולא כתירוץ התיו"ט מטעם דמילי לא ממסרי לשליח כדביארנו, דא"כ אמאי צריך הש"ס שם לומר דראב"ש כר"מ ס"ל דאדם מקנה דשבל"ע, נימא דטעמא דראב"ש הוא דהחצר קונה מטעם שליחות, ובהא פליגא דר' יוסי אזיל לשיטתיה בגיטין דמילי לא ממסרי לשליח וראב"ש ס"ל כר"מ שם דמילי ממסרי לשליח וקונה החצר להקדש עיין בגיטין (דף ע"א ע"ב) אלא ע"כ לומר כתירוץ הגאונים ז"ל הנ"ל דהחצר לא זכי מטעם תופס לבע"ח:
ובזה אני מבין היטב מה שהרמב"ן בחידושיו לב"ב שם מיאן בתירוץ התוס' מטעם דאין יד להקדש, ותירץ דמשו"ה אין מועלין בהיונים בזה"ל וי"ל אי נמי קני לה אין מעילה בזכייתה, ובשמ"ק ביאר הדבר דמה דקדיש ממילא אין מועלין בה הבאתי כל דבריו בזה לעיל ד"ה אבל הקדיש בור והביאו בתוס' רע"א במשניות כאן, ולמה ליה לחדש דבר זה ולא תירץ כתירוץ התוס' כאן ושם בב"ב וכ"כ גם הרשב"ם בב"ב שם, דחצר לא קני להקדש כמו שנתבאר, אולם לפ"מ שנתבאר דהא דלא קני החצר מטעם שליחות הוא משום דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים יתבאר בעזה"ש יפה דהרמב"ן לא היה יכול להסתפק בתירוץ התוס', דהשמ"ק בב"מ הביא בשם הרמב"ן דאיהו לא מחלק בין תופס לבע"ח דלא קנה ובין מגביה מציאה לחבירו דקנה כדמחלקי התוס' דבמגביה מציאה איכא מיגו דאי בעי זכי לנפשיה, וא"כ בחצר דלא שייך מיגו דזכי לנפשיה לא יוכל באמת לזכות במציאה מטעם תופס לבע"ח, והרמב"ן מחלק דלהכי המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו משום דמציאה לא מיקרי חב לאחרינא דהוה רק מניעת הריוח עכת"ד, ועיין בזה בשו"ת הגרע"א סי' קל"ג בפלפולו בזה בעומק כדרכו בקודש, וא"כ הרמב"ן לשיטתיה הרי תשאר הקושיא למה לא יקנה החצר להקדש מטעם שליחות כיון דאין כאן חב לאחרינא, משו"ה הוכרח הרמב"ן לתרץ דאע"ג דהחצר קונה באמת להקדש מ"מ מעילה ליכא כיון שהוא קנין דממילא, אבל התוס' לשיטתם בב"מ שם דבמציאה נמי מיקרי חב לאחרינא שפיר כתבו דאין הקדש זוכה ע"י חצר כלל דמטעם שליחות ודאי דלא קני מטעם דהוה תופס לבע"ח ומטעם יד נמי לא קני דאין יד להקדש והדברים מאירין בעזהי"ת, והנתיבות בפתיחה לסי' ר' שם הנ"ל כתב במרוץ דבריי שגם הרמב"ן ס"ל כהתוס' דגם מציאה הו"ל חב לאחרינא עיי"ש, וזה אינו דהרמב"ן ס"ל דמניעות הריוח לא מיקרי חב לאחרינא:
והקצוה"ח שם בסי' ר' הביא דברי האגודה שהביא המג"א באו"ח סי' קנ"ד דמצא דבר בביהכ"נ זכה בו המוצאו משום דאין יד להקדש, ותמה עליו הקצוה"ח חדא דביהכ"נ דין חצר השותפין יש לו וחצר השותפין ודאי דזוכה, ועוד דהרי הרמב"ן ס"ל דגם חצר הקדש קונה כמש"כ לעיל, והגאון בעל עמק יהושע בספרו אבי הנחל כתב דמיירי בביהכ"נ של כרכים ושל כרכים אין לו דין חצר השותפין, והאגודה ס"ל באמת כשיטת התוס' והרשב"ם דחצר הקדש אינו קונה דלא כהרמב"ן ולשיטת הרמב"ן זוכה באמת חצר ביהכ"נ לביהכ"נ, וראיתי להגאון בעל עונג יו"ט שכתב שדינו של האגודה הוא אפי' להרמב"ן, דהרי חצר ביהכ"נ יש גם לקטנים ולחרשים חלק בו כמש"כ הר"ן פרק בני העיר דז' טובי העיר יכולין למכור ביהכ"נ אף שיש גם לקטנים וחרשים חלק בו משום דזט"ה נעשים כאפוטרפיס להקטנים, וא"כ מציאה שנמצאה בביהכ"נ גם הגדולים לא קנו אף שהם פקחין, שהרי אמרינן בב"מ (דף ח' ע"א) דחרש ופקח שהגביהו מציאה מתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח דמה שביד החרש נעשה כמי שמונחת ע"ג קרקע, וה"ה חצר הקנוי לפקח וחרש והחצר זוכה לשניהם בשוה וחצר משום יד הוא דחצר דקטנה ודאי משום יד אתרבאי, ולא עדיף מהגביהו שניהם בידים ממש דמתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח, וא"כ דינו של האגודה, א"ש גם להרמב"ן בחצר של ביהכ"נ אבל שם בחצר הקדש ס"ל להרמב"ן שפיר דהחצר קונה להקדש והדברים נחמדים, ומ"מ נראה דאין זה קושטא דמילתא דהרי חרש ופקח שהגביהו מציאה מאי דתפיס הפקח בידו ודאי דקונה אלא דהמותר שחוץ לידו נעשה כמונח ע"ג קרקע כמבואר בח"מ סי' רס"ט, ואם כן אם חצר מטעם יד הוא למה לא יקנו הפקחים חלקם כיון שהמציאה מונחת בידם היינו בחצרם ומה שבידם לא שייך לומר מתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח וזה לענ"ד ברור וכזה יש לתמוה על הקצות והנתיבות סי' ר"ס סעי' ד' במש"כ שם על דבר הירושלמי יעוי"ש דלפ"מ שנתבאר בסי' רס"ט דמה שבידו קנה וחצר הוא מטעם יד אין דבריהם שם נכונים במח"כ והמעיין שם ידין מעצמו שכנים דברנו:
וסברת הרמב"ן דאף דהחצר קונה להקדש מ"מ אין בו מעילה בזכייתה הסבירו האחרונים וכן מבואר מדברי השמ"ק הנ"ל, דהסברא היא דמעילה ליכא רק בדבר שהוקדש ע"י איש ישראל המקדיש אבל מה שהקדש זכי ממילא אין בה מעילה, ומשו"ה פליגא תנאי בזבחים (דף מ"ה ע"א) אם יש מעילה בקדשי עכו"ם דתנאי דס"ל דאין בהן מעילה ס"ל דבעינן לענין מעילה שהקדש זה יהיה ע"י ישראל המקדיש, והא דמועלין באימורי בכור אף אם לא הקדישו אדם בפה הוא משום דהביאו לעזרה ושחטו לשם קרבן יש בזה כבר ישראל המקדיש דלא יהא אמירה בפה גדולה ממעשה רבה כזו וז"ב, אך זה יש להקשות דהרי ר' יוסי אית ליה שם דקדשי עכו"ם יש בהן מעילה ופליג על ר"ש שם עיי"ש הרי דס"ל לר' יוסי דלא בעינן לענין מעילה ע"י ישראל המקדיש יבוא ההקדש, ומ"מ הרי אמרינן בב"ב שם דמודה ר' יוסי בבור ושובך דאין מעילה בהמים והיונים שבאו אח"כ וקשה אמאי לא ימעלו בהן, ולגירסת המשנה שבמשניות כאן ר' שמעון במקום ר' יוסי הוה א"ש דר"ש לשיטתיה בזבחים שם דאין מעילה גם בקדשי עכו"ם, אבל כבר כתבנו וביררנו דעיקר הגירסא היא ר' יוסי וא"כ קשה מדידיה אדידיה, וצ"ל דלר' יוסי דוקא כשבא הדבר להקדש מאליו אין בו מעילה אבל אם הקדישו מי שיהיה אפי' עכו"ם מועלין בו ודוחק, ולענין הקושיות שהקשה הקצוה"ח על שיטת הרמב"ן ישבם כולם הנתיבות בפתיחה לסי' ר' שזכרנו לעיל עיי"ש, וגם אין להקשות על הרמב"ן מהא דפסחים (דף כ"ז ע"ב) גבי עצי הקדש דפריך שם והלא מעל המסיק ומשני ר"פ הכא בעצי שלמים עסקינן ואליבא דרי"ה וכו' ע"ש, ולהרמב"ן למה לא משני פשוט דמיירי בעצי גידולי הקדש דקדשי מה"ת ומ"מ לא מעל המסיק, דזה הרי קשה גם לשיטת התוס' שהרי עכ"פ התם לרי"ה קיימינן ור' יהודא הרי ס"ל בב"ב שם דאין מעילה בגידולין, וע"כ לומר דבאמת הוה מצי הש"ס בפסחים שם לתרץ כן אלא דבלאו"ה משני שפיר, והרי התוס' בפסחים שם ד"ה בעצי כתבו דהוה מצי לתרץ אליבא דר' יהודא דאיירי בהסיק במזיד דלא יצא לחולין לשיטת ר' יהודא בקדושין עיי"ש, ובזה הרי גם הלכה כמותו דדוקא במעל בשוגג יצא הדבר לחולין ולא במעל במזיד, אלא ע"כ דר"פ חדא משינויי נקט וא"כ אין כאן קושיא דאמת נמי דהוה לשנויי דמיירי בעצי גידולי הקדש וכרי"ה אלא דבלאו"ה משני שפיר, ויותר נראה לי דכיון דעיקר האילן הקדיש אדם מישראל גם הגידולין קדושתן בא ע"י ישראל כמו שיש מעילה בולדות קרשים דודאי מועלין בהן משום דבאו מכח אמן שהקדישן ישראל ובזה א"ש הכל, והרי כשהקדיש אבר בהמה באופן שפשטה קדושה בכולה הרי ודאי מועלין בכולה ג"כ דהא דפשטה קדושה בכולה היינו ע"י שהקדיש ישראל האבר נמצא דהכל בא ע"י ישראל המקדיש והכי נמי הגידולין והולדות, ואולם הא ודאי דלשיטת הרמב"ן קשה הסוגיא דלקמן (דף י"ד ע"א) דקאמר מאי לאו דאתבר מגופה לא דאייתי עצים מעלמא אי הכי ולגירסת התוס'] או ה"נ מסתברא לגירסת המפרש וכן איתא בע"ז (דף מ"ב ע"ב)] דקתני גבי הקדש לא נהנין ולא מועלין אא"ב דאייתי עצים מעלמא היינו דקתני גבי הקדש לא נהנין ולא מועלין לא נהנין מדרבנן ולא מועלין מדאורייתא דהא לא קדישי כן איתא להדיא בע"ז שם, ולשיטת הרמב"ן אמאי לא קדישי מה"ת לגירסת התוס' ודאי דלא א"ש דלגירסא דידהו פריך הש"ס דאמאי לא נהנין לכתחילה כיון דמיירי באייתי עצים מעלמא, ולהרמב"ן מאי קושיא הא ודאי דלא נהנין משום דהאילן הרי לא גרע מכל חצר של הקדש דזכי להקדש ומ"מ מעילה לית בזכייתה, וצריך לומר דגרסת הרמב"ן היא כגרסת המפרש אלא שלא היה כתוב בגרסתו בע"ז שם לא נהנין מדרבנן, או דנדחוק ונאמר דמיירי באילן שאין בו דיני קנין חצר כגון שאינו משתמר, וכ"ז דוחק ודו"ק:
אכן שיטת התוס' פשוטה טפי דס"ל דכי בעינן לענין מעילה דיבוא ההקדש ע"י ישראל המקדיש היינו דוקא בקדשי מזבח אבל לא בקדשי בדה"ב, והרי בקדשי עכו"ם דאמרינן בזבחים שם דאין בהן מעילה היינו נמי דוקא בקדשי מזבח ולא בקדשי בדה"ב כמש"כ התוס' שם וכדפסק הרמב"ם פ"ה מה' מעילה ה' ט"ו, וא"כ משנתנו דבור ושובך ואינך ובפרט אשפה דמיירי בבדה"ב ע"כ לומר דלגמרי אין חצר הקדש קונה דאל"כ למה אין בהן מעילה, וביאור השמיעה לשיטתם הוא לכאורה הכי דלמ"ד אין מעילה בגידולין דמשו"ה אין מועלין באילן ונתמלא פירות ושדה ונתמלאה עשבים מכ"ש דבור ונתמלא מים שובך ונתמלא יונים דודאי אין מועלין בהן אפי' אם קנה אותן הקדש ע"י קנין חצר דודאי אין סברא לומר דעדיפי מגדולי הקדש, אלא דלר' יוסי דס"ל דמועלין בגדולי הקדש למה לא ימעלו גם בבור ונתמלא מים שובך ונתמלא יונים אשפה ונתמלאה זבל הרי בהקדש בדה"ב לא בעינן שיהא מכח אדם המקדיש, משו"ה הוכרחו לומר דאין הקדש קונה אותם כלל דאין קנין חצר להקדש, והגם דריהטא דלשון התוס' כאן ד"ה אבל אם הקדיש לא משמע דאזלי לר' יוסי מ"מ נראה דביאור דבריהם כן הוא כמו שכתבנו, וברשב"ם בב"ב שם הדברים מדויקים יותר דהוא כתב שם כן להדיא על ר' יוסי כן נראין פשטות הדברים וע"ד החידוד י"ל דגם גידולי הקדש לא בעי להקדש מכח אדם המקדיש מיקרי נה דהרי מאליהן באו, וא"כ גם בגידולי הקרש יש חילוק בין קדשי בדה"ב דמועלין בהן גם אם באו שלא מכח אדם המקדיש, לבין קדשי מזבח דאין מועלין בגידוליהן היכא דלא שייך הסברא דפשטא קדושה בכולה משום דבאו מאליהן ולא מכח אדם המקדיש, ובזה יתבאר פשוט לשון הש"ס דתמורה (דף ל"א) חלב המוקדשין וביצי תורין ובנ"י לא נהנין ולא מועלין בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדה"ב הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה וכו' ואפי' למ"ד מועלין בגידולי מזבח הנ"מ גידולין דחזו למזבח וכו' ועיי"ש ברש"י ותוס', וכן לעיל (דף י"ב ע"ב) במכילתין דתנן חלב המוקדשין וכו' בד"א בקדמ"ז אבל קדשי קדושת דמים וכו' עיי"ש ובגמ', והחילוק בכל זה פשוט דבקדשי מזבח בעינן למעילה דבאו מכח אדם המקדיש וגידולין ממילא באו משא"כ בקדשי בדה"ב, וראיה עוד לזה מר"פ כיצד מערימין (תמורה דף כ"ד ע"ב) דלמ"ד ולדות קדשים בהוייתן הם קדושין אין קדושה חל על טומטום ואנדרוגינוס עיי"ש, וקשה אמאי הרי ודאי גדולי הקדש נינהו וקיי"ל כר' יוסי דמועלין בגידולי הקדש, אכן לדברינו א"ש דקדושת מזבח שאני דבעינן שיבוא מכח אדם המקדיש ולא מאליו, ורק למ"ד ולדות קדשים במעי אמן הן קדושין הרי הולד גופא דאם הוא ובא ע"י כח אדם המקדיש מיקרי, ולפ"ז גם לרשב"ג שם דטואנ"ד אינו קדוש מ"מ אסור מיהו מדאורייתא, ולפי שאני חושב שהוא רק לחידודא בעלמא דלפי האמת גם גידולין וולדות קדשים ע"י אדם המקדיש באו הריני מקצר בזה ככל האפשר ועיין בפסחים (דף נ"ו ע"ב) באנשי יריחו ודו"ק:
ולד המעשרות לא ינוק מן המעשרות ואחרים מתנדבים כן, כתב המפרש שמתנין קודם לכן ע"מ כן אני מכניס נקבה זו לדיר להתעשר שאם תקדיש יהא חלבה חולין וכו' ושמעתי דלהכי מהני בהו תנאה הואיל ויכול לעכב שלא תכנס נקבה זו לדיר עד לא"ז הלכך מהני בהו תנאה והוה כנדבה ולהכי קרי להו אחרים שאינן מחמירין עליהן כראוי עכ"ל, וכ"כ בפי' הרגמ"ה וראיתי בספר בית האוצר דף נ"ז ע"ב מדפי הדפוס שכתב בזה ע"ד צחות, דהרי הנך שמתנין כן סברתם היא דכיון שאם רצו לא נכנסה נקבה זו עדיין לדיר אע"פ שאחר שהכנסוהו לדיר ועלתה בעשירי ע"כ של בעה"ב היא קדוש, מ"מ כיון דמתחילה אלו רצה בעה"ב לא נכנסה לדיר נדבה מיקרי ומהני בהחלב תנאי, ובזבחים (דף קי"ז ע"ב) פליגא שם ר"מ ורבנן דר"מ ס"ל דקרבנות נזיר חשוב נידר ונידב וקרב בבמה כיון דאלו רצה לא היה מקבל עליו נזירות כלל ע"י נדר באה עליו עיי"ש ברש"י ורבנן פליגא עליו כיון דעתה קרבנותיו חובה עליו, וא"כ אלה המתנדבין הכא בתנאי שהחלב לא יהיה קדוש אזלי בשיטת ר"מ, ור"מ נקרא אחרים כמבואר בהוריות (דף י"ג ע"ב) משו"ה קרי התנא כאן להמתנדבים בתנאי שולד החולין ינוק מהאם הקדושה כבר דאזלי בשיטת ר"מ אחרים על שם ר"מ הנקרא כך, וע"ד צחות הוא דבר נכון אך התוס' פי' אחרים בעלי בתים נדיבי לב היו מתנדבין להניק אותן וולדות מבהמות שלהן של חולין, וכ"כ בפיהמ"ש להרמב"ם וברמב"ם פ"ג מה' מעילה הי"ב כתב בזה"ל ויש לאדם להתנדב ולומר חלב בהמה זו החולין יהיה הקדש לוולדות הקדשים שייניקוהו כדי שלא ימותו עכ"ל, וכתב עליו הראב"ד וז"ל ואם יאמר יהיה הקדש לוולדות מה יועיל אלא יזמין ולא יקדיש עכ"ל ועיין בכ"מ שם, ובחידושי להרמב"ם העירותי שהחלב הרי הוא דבר שלא בא לעולם ואין אדם מקדיש דשב"ל וכאן אין להאריך ולענין הולד הנה התוס' כאן ובפי' רגמ"ה וכן בפי' קדמון מכ"י הנדפס בש"ס דווילנא מפרשי להדיא שנולד קודם שעשה להאם מעשר או הקדש, משמע דאם נולד אחר שהקדיש האם דאז גם הולד קדוש מותר לינק חלב אמו, אולם התוס' לקמן ע"ב פירשו שנולד אחר שכבר הקדיש האם ושם יתבאר:
בגמ' דישו שלך ולא דישו של הקדש, המפרש ורגמ"ה מפרשי דקאי אפרה לבד אבל אפועל ידעינן מקרא דרעך ולא של הקדש, והתוס' ד"ה מאי טעמא פירשו דאפועלים נמי קאי דאתקיש חוסם לנחסם, וכבר תמה עליהם בהגהות חשק שלמה בבכורות (דף ט' ע"ב) דהא בפועל כתיב רעך בגופיה, והתוס' בפשוטו י"ל דס"ל דרעך ממעט רק עכו"ם כדאיתא בב"מ (דף פ"ז סע"ב) לפ"מ דקיי"ל גזל עכו"ם אסור, אולם המפרש ורגמ"ה ס"ל דמרעך ממעטינן תרוייהו עיין תוס' פסחים (דף ה' ע"ב) ד"ה אבל ומנחות (דף ס"ז ע"א) ד"ה חד וברמב"ם פי"ב מה' שכירות ה"ה ובלח"מ שם, ומשמעות המיעוט מדישו הסביר לן יפה הרמב"ם בפיהמ"ש דדישו משמע דייש הראוי לו לשור הוא דלא תחסום אבל דייש של הקדש שאסור לו חסום עכ"ד וכ"כ גם ברמב"ם פ"ח ה"א מה' מעילה, וכ"כ התוס' בב"מ דף צ' ע"א ד"ה הדשות ע"ש וכן כתבו התוס' בבכורות דף ט' ע"ב ע"ש, וכתב הקרן אורה וז"ל קצת צ"ע דלמ"ל קרא למעט מהיכא תיתי דפרה של חולין תהיה מותרת לאכול של קדשים, וגבי פועל כתבו התוס' דסד"א כיון דהותר גזל לאכול של חבירו הו"א דשל הקדש נמי הותר אבל גבי פרה למ"ל קרא, וי"ל דהו"א דמשום צער בע"ח הותר ג"כ בשל הקדש עכ"ל ולולא דבריהם היה נראה דכמו דגבי ראשית הגז דפרכינן בחולין (דף קל"ה ע"א) למ"ל קרא צאנך פרט של הקדש משנינן סד"א לפרוק וליתיב ליה דבלאו קרא הו"א שמחויב לפדות הגיזה בכדי לתת לכהן, ה"ה הכא אי לאו קרא דדישו ורעך סד"א שמחויב לפדות מעט בכדי שיוכל הפועל וכן הבהמה לאכול קמ"ל קרא דלא, שוב ראיתי שכ"כ באמת השמ"ק בב"מ שם בשם רבינו יהונתן ע"ש, או דהו"א כמש"כ הרב מנחת ברוך שהפועל בעצמו יפדה כל מאכלו בפרוטה דנהי דלכתחילה אין לפדות הקדש אלא בהערכה ובשוויו, מ"מ הכא כיון דהתורה זכתה והתירה לו לאכול ולא שייך כאן משום חשש אונאה להקדש, אלא דבעי לאפקועי איסורא סגי גם לכתחילה בפרוטה כיון דליכא אונאה להקדש, וא"כ אפי' לשיטת התוס' בתמורה (דף כ"ז ע"ב) דרק הבעלים יכולים לחלל הקדש שוה מנה על שו"פ ולא אחר וגם לא כשהוא כבר ביד הגזבר יהיה מאיזה טעם שיהיה כמו שהארכתי בזה בספרי תקנת השבים למס' מעילה, מ"מ הפועל יכול לחלל על פרוטה בכל אופן מטעם הנ"ל קמ"ל קרא דלא וק"ל:
הדש קלעילין בשדה הקדש מעל, נלענ"ד דצ"ל תניא הדש וכו', ונקט קלעילין ולא נקט הדש תבואה כבכל מקום נראה דקמ"ל בזה דלא תימא כיון דאין דרך קטניות בדישה כדאיתא בביצה (דף י"ג ע"ב) אמר אביי מחלוקת בשיבולין אבל בקטניות וכו' מי שהיו לו חבילי תלתן של טבל כותש דרובא לא דשו לקטניות עיי"ש ברש"י ובפיהמ"ש להרמב"ם ז"ל, דהוה אמינא דדישה בקלעילין אין זה דרך הנאה, קמ"ל דמ"מ דרך הנאתו הוא כיון דמיעוט דיישי להו או דקמ"ל דבמעילה לא בעינן דרך הנאתן כלל כידוע שיש מחלוקת בזה (בפסחים דף כ"ו ע"א) ברש"י ובתוס' ואין כאן מקומו להאריך בזה:
ודע שבתוספתא פרק ז' דע"ז איתא דהצבע קלא אילן הוא מין צומח וא"כ אולי יש לגרום כאן הדש קלא אילן בשדה הקדש מעל וכן הראה לי הגאון בעל אור שמח שכבר הגיה כן בגליון הש"ס שלו אבל בערוך מביא שניהם:
והא בתלוש בעינן אר"ב ש"מ אבקה מעלי לה, מכאן מוכח דהא קיי"ל דאין מועלין במחובר היינו דנהנה בו בעודו מחובר, אבל אחר שנתלש מועלין בו אף שהקדישו כשהיה עדיין מחובר שאין הולכין אלא אחר שעת הנאה, וכן נמי בגידולי אילן למ"ד יש מעילה בגידולין אע"פ שהקדישן במחובר מועלין בהן, ולפ"ז הא דאיתא בגיטין (דף ל"ט) לענין הפלוגתא גבי עבד בשערו העומד לגזוז קמפלגי ע"כ לומר דמיירי שנהנה בעודן מחוברין בראשו אבל לאחר שנתלש לכו"ע מועלין בו כ"כ הרשב"א בגיטין שם והדברים ודאי אמיתים, ומה שיש לעמוד בזה ברש"י בב"ק (דף ו' סע"ב) ד"ה שור רעהו שכתב וז"ל ולא מוקי לה באכילת בהמתו שדה הקדש וכו' ואי קודם פדייה אין מעילה בקרקעות דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי ביארתי בספרי תקנת השבים בעזה"ש, ופליאה בעיני על הרב תפארת יעקב בגיטין שם (דף ל"ט ע"א) שכתב דכיון דהא דאין מעילה במחל"ק הוא משום דילפינן מעילה מתרומה, ובתרומה אם תרם במחל"ק גם לאחר שתלש אין לו דין תרומה א"כ ה"ה בהקדיש במחובר גס לאחר שתלש אין בו מעילה, ודחה ראיית הרשב"א מהא דאבקה דהאבק תמיד תלוש הוא רק מונח על הקרקע והרוח מזיזו ממקום למקום ע"ש, ובמח"כ דבריו נגד כמה משניות במכילתין כמו המשנה דהמקדיש את החורשה מועלין בכולו ועוד כיוצא באלה, גם מש"כ שם דלהכי במעילה תלוש ולבסוף חיברו מועלין בו משום דילפינן מתרומה ובתרומה קיי"ל דגידולי תרומה הוה תרומה, לענ"ד דגם דבריו אלה תמוהין חדא דהא בגידולי תרומה הוה תרומה אין זה רק מדרבנן שלא ישתהי תרומה טמאה גביה ואתי לידי תקלה, ועוד דהרי הזורע פירות הקדש הגידולין חולין ופודה אותן כשעת זרען וגם קודם פדייה אין בהם שום איסור קודש כרמב"ם פ"ה הי"א מה' מעילה ואין זה ענין לתלוש ולבסוף חיברו כלל, סוף דבר דלענ"ד כל דברי התפארת יעקב בדיבור ההוא לא ניתן להאמר כלל וקצרתי והנני להעיר עוד דאפשר לומר דהא דאיתא בב"מ (דף ק"ג) דקטניות דרכו בתלישה הוא משום דאבקה מעלי לה, ויוצא מזה דתבואה שדרכה בקצירה כדאיתא שם ע"ש אין האבק מעלי לה ודו"ק:
רש"י ד"ה אילן מלא פירות וכו' ובביכורים לא מתוקמא דהרי אינן נקרבין לגבי מזבח עכ"ל, ובאופן אחר נמי אי אפשר שהרי כתיב כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו עיין רש"י בשבועות (דף י"ב רע"ב) דכל מיני פירות האילן בכלל זה, וברגמ"ה כאן כתב אילן מלא פירות ראוי למזבח לביכורים ולא לבדה"ב עכ"ל, וכבר כתבתי לעיל שזה תימה דברגמ"ה בעצמו בב"ב שם איתא בזה"ל אילן מלא פירות לא חזיין לתקען בבנין ולא למזבח דביכורים לא היו קריבין כלום ע"ג המזבח וכו' וכהן הוה אכיל להו ע"כ לשונו שם, והמפרש כאן נאיד מפי' רגמ"ה ומפרש כרבו שהוא ממש פי' רגמ"ה בב"ב שם וצ"ע:
ד"ה ואחרים מתנדבים כן וכו' שמתנין, ע"מ כן וכו' עכ"ל וכן הוא ברגמ"ה והתוס' הקשו ע"ז, ואנכי העירותי ע"ז דהרי בחולין (דף קל"ה ע"א) איתא דבקמ"ז אפי' אם אמר חוץ מגיזה וכחשה פשטה קדושה בכולה והכא בקדמ"ז איירינן, והתם משמע דמדאורייתא פשטה קדושה בכולה עיין במהרש"א שם ואפי' אם נימא דהוא מדרבנן עכ"פ קשה מאי מהני התנאי, ומצאתי שעמד ע"ז התפא"י במשניות כאן אלא שלשונו אינו מדוקדק שכתב בזה"ל, ואין להקשות דאף דמצינו שיכול אדם להקדיש בהמה ע"מ שהגיזה והכחישה שלו כחולין קי"א מ"א היינו בהקדש שאינו מחויב בו אבל הכא וכו' עכ"ל, וזה אינו רק בקדשי בדק הבית אבל בקדמ"ז אינו יכול להתנות ע"מ שהגיזה והכחישה שלו דפשטה קדושה בכולה וכ"כ הוא בעצמו בתפא"י בחולין שם, והכא הרי בקדשי מזבח איירי וממילא גם תירוצו שהוא באמת דברי המפרש בעצמו כאן אין לו מקום לענין קושיא זו, דנהי דיכול להתנות אבל מ"מ למה לא פשטה קדושה בכולה ודו"ק וע"כ לומר דהחלב לא חשיב גוף הבהמה טפי מגיזותה ומשו"ה אף דבגיזותיה אמרינן פשטה קדושה בכולה בחלבה לא אמרינן כן ואכתי צ"ע:
תוס' ד"ה אתיא העברה וכו' תדע מדאצטריך לכתוב לא תגוז בבכור צאנך לאסור גיזה בקדשים עכ"ל, הקשה המל"מ פ"א מה' מעילה דהא אצטריך לא תגוז ללאו שילקה עליו ותזבח ולא גיזה הוה רק לאו הבא מכ"ע דאין לוקין עליו והיא קושיא עצומה, אך יפה תירץ במהרי"ט אלגזי בה' בכורות בהקדם מה שיש לדקדק בלשון התוס' שכתבו מדאצטריך קרא דלא תגוז וכו' ואסור גיזה בקדשים שהשלש תיבות ואסור גיזה בקדשים מיותרין הן, ונראה כוונתם ע"פ הספרי פ' ראה סי' קס"א בבקרך וצאנך תקדיש לה' אלקיך מכלל שנאמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך מלמד שהבכור אסור בגיזה ועבודה ואין לי אלא בכור שאר קדשים מנין, ודין הוא מה בכור שאינו נוהג בכל הולדות וכו' אסור בגו"ע שאר כל הקדשים וכו' אינו דין שיהיו אסורין בגו"ע, לא אם אמרת בבכור שכן קדושתו מרחם וכו' תלמוד לומר בבקרך וצאנך הזכר תקדיש לה"א לא תעבוד ולא תגוז עכ"ל הספרי, ופירושו דמילות תקדיש לה"א מיותרין ובפרט למ"ר דבכור אין להבעלים צורך להקדישו, ע"כ דרשינן כל בקרך וצאנך תקדיש לה' לא תעבוד ולא תגוז ואתי קרא לאסור שאר קדשים בגו"ע, נמצא דאקדשים איכא קרא מיותר לאסור גו"ע וע"ז הקשו התוס' דלמה אצטריך ללמוד דין זה בקדשים תיפוק ליה מדגלי קרא בפסולי המוקדשין, מאי אמרת דמהתם לא ידעינן דלקי הא כיון דבבכור כתיב לאו מפורש לא תעבוד ולא תגוז, ודאי דאתי קרא בפסהמו"ק לאהדריה לאיסורא קמא דכתיב בבכור ולוקין גם על מוקדשין וגם אפסהמו"ק, אלא ע"כ דאי לאו דגלי קרא בקדשים לא הוה ידעינן קרא דתזבח למאי אתא ולא ידענו איסור גיזה לא בפסהמו"ק ולא במוקדשין, דמקו"ח מבכור אין ללמוד כדאיתא בספרי עכ"ד המהרי"ט אלגזי והוא הנכון לדעתי, והחק נתן תירץ דאיסור לא תגוז הרי הוה רק על המעשה אבל הגיזה שרי כבתוס' לעיל (דף י"ב ע"ב) ד"ה חלב א"כ הא דאסרה תורה לגזוז אינו אלא משום דדמי לעבודה, וא"כ מקשים התוס' שפיר אמאי אצטריך לא תגוז דאי לאשמעינן דהוה עבודה זה שמעינן כבר מקרא דתזבח ולא גיזה והוה בכלל דלא תעבוד וחייב שפיר גם מלקות משום לא תעבוד עכ"ד ודוחק ובתפארת ירושלים במשניות חולין פ"י אות נ"ב תירץ ג"כ קושית המל"מ שהקשה אותה גם הגרע"א בתוספותיו אבל דרכו רחוקה ממני, וע"ד הפלפול כתבתי תירוץ לקושיא זו במקו"א אבל כאן די בזה והא דהוצרכו התוס' להוכיח דחלב אסור בהנאה מחולין (דף ל"ו) מכח משמעות ולא הביאו ראיה מבכורות (דף ו' ע"ב) בסוגיא דחלב בהמה טהורה מנ"ל דשרי דקאמר שם בהדיא ואימא דתולין אסור באכילה ומותר בהנאה דקדשים בהנאה נמי אסור הרי מפורש דחלב קדשים אסור בהנאה, דהתם י"ל דה"ק דאי חלב בהט"ה אסור באכילה יהיה מוכח דחלב קדשים אסור בהנאה נמי, אבל לפי האמת דחלב חולין מותר באכילה י"ל דקרא דבשר ולא חלב אתי לאסור רק באכילה אבל לא בהנאה, ולעיל (דף י"ב ע"ב) ד"ה חלב המוקדשין הביאו שפיר ראיה מבכורות שם לענין אכילה וזה ברור:
באו"ד האיך יכול למילף מבכור שהוא אסור להניק הא אין דנין אפשר משאי אפשר עכ"ל, ולא ניחא להו להתוס' לומר דהכא אתיא כמ"ד דנין אפשר משאא"פ שהרי יש מחלוקת תנאים בזה, חדא דסיפא דמתניתין משמע דכר' יוסי נמי אתיא ור"י ס"ל ביבמות (דף מ"ו ע"ב) דאין דנין אפשר משאא"פ דפוסל שם גר בטבילה בלא מילה ולא יליף מאמהות דאין דנין אפשר משאא"פ, ותו דהא מרא דהאי שמעתתא הוא רב אחידבוי בר אמי ואיהו גופא ס"ל בנדה (דף ל"ז ע"ב) דאפי' בהיקש נמי אין דנין אפשר משאא"פ כרב ששת שם לחד לישנא ע"ש:
באו"ד ומה נדבה היא זאת כיון דלית שום ריוח להקדש עכ"ל ואי משום צער בע"ח דולד ישחטנה ויאכלנה, לכך נראה למורי הרר"פ וכו' כלומר דמתניתין איירי בולד קדשים שנולד אחר שהוקדשה אמו ואפ"ה אסור לינק מאמו, וע"ז בעי מנה"מ דפשטות קרא דוהיה שבעת ימים תחת אמו ודאי משמע שגם יונק מאמו, ומשני דילפינן מבכור דתחת אמו לאו דוקא כמו בבכור דע"כ תחת אמו לאו דוקא דהקדש פטור מבכורה, אבל אי לאו קרא דתחת אמו לא הוה פריך הש"ס מנה"מ דמסברא הוה ידעינן דאסור לינק אף דהולד נמי קדוש דהנקה דמיא לעבודה בקדשים כמש"כ הרמב"ם בפיהמ"ש כאן וביארנו כונתו יפה בעזהי"ת במתניתין, ובזה נמי מיושב קושית הראב"ד על הרמב"ם שכתב דאחרים מתנדבים ואומרים חלב בהמה זו החולין יהיה הקדש לולדות קדשים שייניקוהו ותמה הראב"ד ז"ל דאם אמר יהא הקדש מה יועיל הבאתי לשונם לעיל ד"ה ולד המעשרות, ולדברי הרמב"ם בפיהמ"ש ודאי דלא קשה מידי דכיון דהבהמה היא חולין והולד מעשר או קודש ועבודה בקדשים ליכא ודאי דמותר להולד לינק מבהמת החולין אע"פ שהחלב הוא קודש, ובזה כבר אזדי לה קושית התפא"י במשניות כאן דלמה אסור ולד קדשים לינק מבהמת קדשים הא מדליקין מנר לנר ע"ש, ואין זה קושיא דכאן האיסור הוא משום סרך עבודה בקדשים, ובאמת בתוספתא דמכילתין מבואר דהקדש מהקדש נמי אסור דשם איתא דאפי' הקדיש הפרה והכרשינין והעמיר אסורה הפרה לאכול הכרשינין אלא אחרים מתנדבין לה, וכתב הקרן אורה דלפ"ז ולד פסוהמו"ק נמי אסור לינק מאמו ולא מצאתי זה מבואר וגם עיקר דין חלב פסוהמו"ק לא מצאתי כעת ברמב"ם ז"ל, וגם מנ"ל באמת דחלב פסוהמו"ק אסור בהנאה הא ואכלת בשר ולא חלב כתיב דממעט רק אכילה, ואי משום דאיסור חלב כדקאי קאי א"כ גיזת פסוהמו"ק נמי תאסר הגיזה עצמה כמו בקדשים כשרים וצ"ע יותר בזה עכ"ל:
בסוף הדיבור וגם ניחא דלא ילפי התם מהך ג"ש דאמו אמו וכו' עכ"ל, הקשה הבה"ז איך ילפינן בנדה לענין יוצא דופן מג"ש דאמו ויש ליישב עכ"ל, ותירץ החק נתן דגם התם אינו אלא גילויא מילתא בעלמא דעיקר הג"ש הוא דילפינן לידה לידה מבכור, אלא משום דקשה ניליף לידה לידה מאדם ע"ש לכך קאמר אתיא אמו אמו ר"ל דאמו אמו מגלה לן אג"ש דלידה לידה דמבכור אית לן למילף ולא מאדם עכ"ל, וכ"כ הרמב"ן בחידושיו שם אהא דקאמר מסתברא מבכור הו"ל למיליף שכן אמו מאמו וז"ל, לאו דהיא ג"ש אלא מסתברא לידה לידה מבכור משום דרמי בדמי הוא דהכא כתיב אמו והתם כתיב אמו, יהא דאמרינן לקמן מאמו אמו נפקא לאו דוקא אלא חדא מטעמי דר"ש נקט עכ"ל הרב מתן בסתר, והדברים נכונים ע"ש בנדה (דף מ' ע"א) וק"ל:
עכ"פ נתבאר שיטת התוס' דאפי' אם הולד הקדש אסור לינק מבהמת הקדש ואמרנו דכדבריהם מבואר בתוספתא דהקדש מהקדש ג"כ אסור ליהנות, ולכאורה יהיה מתוספתא זו תיובתא לרגמ"ה והעומדים בשיטתו שכתבו דדוקא אם הולד נולד קודם שהקדיש האם אסור להולד לינק מאמו מבואר דס"ל דאם הולד נמי הקדש דמותר לינק מאמו, ונלע"ד ליישב דהנה כבר הקשיתי בספרי תקנת השבים סי' ל"ב דאמאי קיי"ל בתמורה, (דף ל"ב) דקדשי בדה"ב שמתו יקברו משום דאין להם פדיון דבעו העמדה והערכה, לדעת התוס' בפסחים (דף כ"ט) דפודין קדשי בדה"ב לשאר הנאות ורק להאכיל לכלבים אסור, א"כ נהי דכשמתו אי אפשר לפדותן דבעו העמוהע"ר אבל יהנה הקדש עצמן מהן העור לתיקי הכלים והחלב למשוח בהן התיקים עיין פסחים (דף כ"ג ע"א) ובפי' הראב"ד לתו"כ פ' צו שם ולמה א"כ יקברו, והגאון האמיתי ר' אפרים לאפ אבד"ק ווערשזבעלאווא השיב לי ע"פ מש"פ הרמב"ם פ"ד דתמורה הי"א דהמשנה את הקדשים מקדושה לקדושה עובר בל"ת וכו' ע"ש, וא"כ כיון שדעת המקדיש את הבהמה לבדה"ב היתה למוכרה לצרכי בדה"ב גופא אסור לעשותה מכשירי כלי שרת כעור לתיק וחלב למשוח התיק וזהו מכלל הכתוב ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך וכו' ואם לא יגאל ונמכר שרק שני אלה יעשה לה אבל לדברים אחרים גם להקדש גופא אסור עכת"ד הגאון הנ"ל שליט"א, ולענ"ד הדברים ברורים ועפ"ז הנני מפרש כל דברי התוספתא דמכילתין שזכרתי למעלה בקצרה וז"ל, פועלים שהן עושין בהקדש לא יאכלו מגרוגרות של הקדש וכן פרה וכו' הקדיש את הפרה ואת הכרשינין ואת העמיר אין אומרים תאכל פרה זו את הכרשינין ואת העמיר אבל אחרים מתנדבין לה פועל שעשה מלאכה בין במנה בין במאתים לא יאמר תנו לי פרה זו במנה וטלית זו בנ' זוז שאין הקדש מתחלל על המלאכה עכ"ל התוספתא עיי"ש, ולדעתי יסוד הדברים הוא דכל המקדיש חפץ איזה שיהי' של שוה כסף אסור ליהנות ממנו גם להקדש גופא רק ע"י מכירה או פדיון, כיון שהמקדיש הקדיש סתם לבדה"ב כוונתו היה שימכר או יפדה החפץ ומהמעות יעשה הגזבר צרכי הקדש (זולת אם החפץ בעצמו ראוי לבדה"ב ממש כאבנים ועצים הראוין לבנין דודאי דעת המקדיש היה שהן בעצמן יכנסו לתקן בדק הבית הכתלים והחומה] וכדכתיב ואם בבהמה הטמאה [פי' בעלת מום כידוע] ופדה וגו' ואם לא יגאל ונמכר, אבל ליהנות מהן עצמן גם הקדש גופא אסור דאין לשנות מדעת המקדיש, ובזה ביארתי דברי רבינו הרמב"ם פ"ח מה' מעילה ה"א וה"ג ע"ש ואכמ"ל בזה, ומשו"ה אם הקדיש פרה וכרשינין אסור להקדש גופא להאכיל את הכרשינין להפרה מפני שהכרשינין הוקדשו לדמיהן, וכן אם הקדיש אדם פרה או טלית אסור לתת אותם לפועל בשכרו אלא יפדו או ימכרו ובהמעות יוכל הגזבר לעשות כל מה דבעי לצורך הקדש ואפי' לתתם לפועלים, דהתורה אמרה דכאן לא אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן, ולפי"ז אם הקדיש בהמה לבדה"ב כגון פרה בעלת מום או חמורה ודאי דאסור לולדה אפי' הנולד אחר שהוקדשה האם לינק מאמה דהחלב הוא הקדש גמור שמועלין בו ולפדיון או למכירה קיימא, אבל פרה של קדוה"ג דהחלב אין בה קדושה כלל והנהנה. מהחלב לא מעל אף מדרבנן וא"צ לשלם אפי' הקרן כמש"כ התוס' לעיל (דף י"ב ע"ב) ד"ה ודמיו יגיעו ללשכה, ודאי י"ל דמותר להניק החלב לולד של הקדש ורק לולד של חולין אסור להניק לכתחילה כן נלע"ד שהיא דעת רגמ"ה והעומדים בשיטתו, ומה שהקשו עוד התוס' על שיטתם מהא דאין דנין אפשר משא"א בפשוטו אין זו קושיא כל כך כיון דמצינו פלוגתא דתנאי ואמוראי בזה עיין מנחות (דף פ"ב) ובתוס' שם ד"ה והשתא, וביבמות (דף ס"א) נראה דב"ה ס"ל דנין אפשר משא"א ע"ש, ורבא בב"ק (דף ע"א) דיליף טביחה ממכירה מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר משמע דס"ל נמי דילפינן אפשר משא"א ומשמע שם דגם ריו"ח ור"ל ס"ל הכי ויש להאריך בזה עכ"פ אין כאן קושיא כ"כ גם בפשוטו: