תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר
חידושים למסכת מעילה · דף יב:
בגמ' דאמר רב המקיז דם לבהק"ד אסור בהנאה ומועלין בו, לכאורה כיון דמועלין פשיטא דאסור בהנאה וכבר עמד ע"ז הצל"ח בברכות וכתב דאסור בהנאה קאי אמקיז דם בבהמת קדק"ל דלית בה מעילה מחיים רק איסור הנאה ומועלין בו קאי אבהמת קדק"ד, ולולא דבריו י"ל דהרי למאן דס"ל אין איסור חל על איסור לא שייך מעילה בדם רק בנהנה ולא באכל דלא אתי איסור מעילה וחייל אאיסור דם כדאיתא בכריתות (דף כ"ג ע"ב) ולקמן (דף ט"ז ע"א) ס"ל לרב גופא דאין איסור חל ע"א [אמנם בברכות הגירסא ר' זעירא ולא רב ומ"מ ודאי דר"ז נמי ס"ל כהלכה דאין אחע"א] להכי דייק ואמר אסור בהנאה כלומר דכיון דאסור בהנאה גם בלא אכילה משו"ה ומועלין בו וק"ל וביותר י"ל ע"ד החידוד לפ"מ שהארכתי לעיל (דף ב' ע"ב) דבמעילה לא אמרינן סברא דמשום האיסור קץ ולא נהנה ופלפלנו שם היכא דיש איסור אחר מלבד איסור מעילה אי אמרינן דאכילת האיסור לא מיקרי הנאה משום דקץ באכילת איסור, ואם נניח דבאמת כן הוא דבאכילת איסור אינו חייב מעילה משום דקץ ואינו נהנה ע"ש מש"כ, א"כ דם דאסור הוא באיסור כרת בלאו"ה אין מועלין בו באכילתו רק בהנאתו דלא שייך קץ בהנאה זולת אכילה, וקרא דממעט דם דלאחר שחיטה ממעילה נמי אשאר הנאות קאי ולא אכילה, דרק גבי חלב דאתי קרא לרבות ביה מעילה דוחק לומר דמרבה מעילה רק בהנאה ולא באכילה כמש"כ בשו"ת בא"פ ביו"ד סי' ל"ה ע"ש, אבל בדם דאתי קרא למעט ממעילה שפיר י"ל דאצטריך למעוטי עכ"פ כה"ג דנהנה ולא אכל, ואין להקשות דא"כ למ"ל קרא בפסחים (דף כ"ב) להתיר דם בהנאה אליבא דר' אבוה, תיפוק ליה מדאצטריך קרא למעט דם ממעילה ע"כ דדם חולין מותר בהנאה, דאל"כ למ"ל קרא למעט ממעילה הרי בלאו"ה הוה ידענא דאין בהנאתו מעילה כיון דלאו בר דמים הוא כדאמרינן בפסחים (דף כ"ט) דהאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל משום דלאו בר דמים הוא, אין זה קושיא לפ"מ שכתבו התוס' בכריתות ודף י"נ) דהקדש קדוה"ג לא בעי בר דמים ורק קדושת דמים כחמץ בעינן שיהיה בר דמים וכבר הארכנו בזה לעיל, וא"כ י"ל בזה דקדוק הלשון המקיז דם בבהה"ק אסור בהנאה ולפיכך כיון דאסור גם בהנאה ובהנאה הרי לא שייך קץ משו"ה מועלין בו ויש להאריך בזה אלא שהו רק ע"ד החידוד:
נכלול עתה סוגיא זו דבראשונה פריך הש"ס מ"ש ממחוסר זמן ופי' המפרש הכונה אמחוסר זמן דמעשר בהמה, הא דלא פירש בפשוטו אמחוסר זמן דכל הקדשים נראה דאזיל בשיטת רש"י בבכורות (דף כ"א ע"ב) ד"ה לילף דאין קדושה חלה כלל על מחוז"מ דשאר קדשים ורק במעשר בהמה חל הקדושה אמחוסר זמן דיליף מבכור, ולשיטת התוס' בזבחים (דף קי"ד ע"ב) ד"ה היתר דגם מחוז"מ דשאר קדשים בדיעבד קדוש באמת קושית הש"ס היא ממחוז"מ דכל הקדשים, כמש"כ התוס' כאן ד"ה בשלמא ואין להקשות לשיטת המפרש ורש"י ז"ל מאי פריך אתורין שלא הגיע זמנן מ"ש ממחוז"מ דמעשר בהמה נימא דמחוז"מ דעוף ילפינן ממחוז"מ דשאר קדשים דלא חל עליהם קדושה כלל, חדא דא"כ אמאי ס"ל לרבנן דלא נהנין מהן לכתחילה כיון דלא קדישי כלל, ותו דהרי בבכורות שם אמרינן דמשו"ה ילפינן מעשר בהמה רק מבכור ולא משאר קדשים דבכור ומעשר שווין דאין נפדין וקדושין במומן ואין עושין תמורה לקרב ע"ש, והרי עופות דמו בכל אלה לבכור ומעשר וזה נכון, ומשני אמרי מחוסר זמן מ"ד אבעל מום דבר פדיון הוא אבל הני עופות וכו' אין לעופות פדיון, ואין להקשות הרי כתב רש"י בכריתות (דף כ"ח ע"א) ד"ה קדושת דמים דהא דאין לעוף פדיון היינו דוקא בנראה להקריב בשעת הפרשה אבל היכא דלא היה ראוי מעולם להקריב מהני פדיון אף לעוף ועיין תוס' קדושין (דף ז' ע"ב) והתוס' במנחות (דף ק' ע"ב) הביאו חילוק זה מהתוספתא, א"כ תורין שלא הגיע זמנן מעולם להקרבה למה אין בהן פדיון הא לא קשה מידי דכיון דכשיגדלו יהיו ראוין להקרבה וזמן ממילא קאתי שפיר לא מהני בהו פדיון, וגם י"ל כמה דמחלקי התוס' בתמורה (דף ל"ג ע"א) ד"ה אפי' חיה בין היכא דהקדיש העוף לבדה"ב להיכא שהקדישו קדוה"ג למזבח כ"כ הרב דרך ים, מיהו בני יונה שעבר זמנם לכו"ע לא נהנין ולא מועלין וכתבו התוס' ד"ה וכי קדושה דמיירי אף שהקדישום קודם שעבר זמנם, דדמו לקדשים שמתו בזה דאין בהן מעילה, אבל מ"מ לא דמו לגמרי לקדשים שמתו ואדרבה קלים הן מקדשים שמתו, דבנ"י שעבר זמנן איסור הנאתן מבואר כאן שהוא רק מדרבנן אבל מה"ת אין בהן איסור כלל, דכיון דאין להם פדיון פקעה קדושתן לגמרי כמו חמש חטאות המתות דאין להם פדיון ואין בהן שום הנאה להקדש, אבל קדשים שמתו כיון דהיה שייך בהן פדיון מחיים כשהוממו שם הקדש עליהן גם אחר מיתה, וכיון דבעו קבורה כבתמורה (דף ל"ב) נהי דפקעה מהם המעילה משום דלא חזי תו לגבוה מ"מ אסורין בהנאה מה"ת דאל"כ למה בעו קבורה מה"ת, וכ"כ המהרי"ט אלגזי בבכורות פ"ה אות ל"ז בפשיטות וכ"כ המהר"ם לובלין בקדושין (דף נ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה מה שלי וכו' ע"ש וכ"כ הרב תורת מרדכי סי' ל"ח ועיין במהרי"ט אלגזי שם ודי בזה כאן ובזה נדחה התירוץ הראשון שכתב הפנ"י בסוכה (דף ט' ע"א) בתוס' ד"ה מנין לעצי סוכה וכו' אבל משנפלה דבטל מצותה לא אסירא אלא מדרבנן עכ"ל, וכתב ע"ז הפנ"י וז"ל ואע"ג דמדמי לה לחגיגה אפ"ה קרבנות גופא קיי"ל קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דב"ת עכ"ל, ולהנ"ל הרי אסור בהנאה עכ"פ מה"ת גם אחר שמתו ואכמ"ל יותר ובהא דהמקיז דם לבהק"ד אסור בהנאה ומועלין בו אין להקשות הרי דם ההקזה כיון דאינו ראוי עוד לזריקה הו"ל כקדשים שמתו ויצאו מידי מעילה ד"ת, דכיון דעיקר דין קדשים שמתו דיצאו מידי מעילה הוא נגד הסברא כדאקשינן מעילה שבהן להיכן הלכה, אלא דגזרת הכתוב הוא דכתיב מקדשי ה' אין לך בו אלא חידושו דוקא כשמתה הבהמה לגמרי שאין כאן קדשי ה' כלל, אבל כל זמן שהקרבן חי ואין בו מום קבוע אם חתך ממנה חתיכת בשר ולא עשה בה מום קבוע, חתיכת בשר זו אע"פ שהיא אינה ראויה עוד לקדשי ה' מ"מ הנהנה ממנה מעל מה"ת כיון שהבהמה שממנה לוקחה חתיכה זו עדיין קדשי ה' היא וראויה לקרבן מקדשי ה' קרינן ביה וחייב על החתיכה קרבן מעילה כדאיתא להדיא לקמן דף י"ט ע"ב במתניתין תלש מן החטאת ופי' בשמ"ק שתלש מהחטאת חתיכה בשר, שהרי הכתוב אומר וחטאה בשגגה מקדשי ה' ולא בקדשי ה' כדכתיב שם להלן באותה פרשה בפקדון או בתשומת יד, דלא בעינן שהדבר שנהנה ממנו איהו גופא יהיה עתה קדשי ה' אלא שיהיה בא מדבר שהוא ראוי גם עתה לקדשי ה', ודם הקזה דין בשר יש לו כמה שהסביר המפרש כאן וכדאמרינן בעלמא (מכות דף י"ט רע"ב ופסחים דף פ"ג ע"א) דם ובשר חדא מילתא היא משו"ה מועלין בו ונכון בעזהי"ת:
תוס' ד"ה המקיז דם וכו' וא"ת והא כתיב לכפר וכו' עכ"ל, התוס' בחולין (דף קי"ז) הקשו ג"כ קושיא זו מדרשה דהוא דקאמר ריו"ח ולא מלכפר דדרשי תנא דבי ר"י ותירצו בשם ר"ת כמו הכא, ונראה דקושיתם שם דייק טפי דקרא דואני נתתיו לכם על המזבח לכפר משמע ודאי דקאי על הדם שלאחר שחיטה הניתן על המזבח וביה אמרינן לכם שלכם יהא או לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה אבל לא משמע מזה דם הקזה דמחיים שאינו ראוי לכפרה, אבל מהוא דדרשינן לפני כפרה כלאחר כפרה משמע יותר למעט גם דם הקזה ממעילה, ותירצו דמ"מ גם דרשה דהוא נמי מיירי רק בכפרה דאיירי קרא אבל לא על מחיים, ואפשר דגם התוס' כאן קושיתם הוא לא מקרא דלכפר אלא מקרא דהוא, אלא דדרשא דלכפר דתנא דבי ר"י היה בגירסתם הראשונה שהרי יש דין קדימה לתנא לעומת דרשה דאמוראי וכן נראה דהיה הגירסא לפני הרמב"ם בפיהמ"ש בחולין שם להכי נקטו דרשה הראשונה, ועיין מש"כ בזה לעיל (דף י"א) בביאור לשון הרמב"ם בפיהמ"ש בחולין שם:
בגמ' מתיב רה"מ חלב המוקדשין ובצי תורין לא נהנין ולא מועלין, ופי' התוס' דקס"ד מדאמרינן דם נעכר ונעשה חלב [כן גריס השמ"ק] דדם הוה כמו חלב עכ"ל, ואין כונתם דהקושיא היא רק לר"ח דס"ל דם נעכר ונעשית חלב ולרבנן דס"ל דאיבריה מתפרקין לא מתיב רה"מ מידי דא"כ מאי הקשה רה"מ שהרי קיי"ל בודאי כרבנן דר"מ כבכל דוכתא, אלא דהתוס' שיגרא דלישנא נקטו אבל באמת הרי כבר כתב התוס' חדשים במשניות נדה פ"ק דהחוש מעיד דהדם נהפך לחלב, אלא דמחלוקת ר"מ ורבנן היא דר"מ ס"ל הדם נהפך לחלב לאחר שהיה כבר דם, ולרבנן אותן הליחיות והציר מהאברים שהיו ראוין להעשות דם המה מתהפכים לחלב קודם שהיו לדם, וכתב עליו הח"ס חיו"ד סי' ע' דזהו האמת הברור בהא מילתא ובזה מתיישב קושית הכו"פ אהא דבעי בחולין (דף ס"ט ע"א) מהו לגמוע את חלבו חלב דעלמא וכו' או דילמא התם אית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה, והקשה הפלתי דהא באבר היוצא מבעיא לן שם לענין הולד ואמרינן בהמה דעלמא לאו מכח חלב ודם קאתי ושרי ה"נ ל"ש, וא"כ נימא נמי הכא חלב דעלמא לאו מכח חלב ודם קאתי ושרי ה"נ ל"ש וחלב ודם הרי לית להו תקנה בשחיטה, ואי דהתם תרי איסורא והכא תלתא הא בבן פקועה ליכא איסור חלב ע"ש, ואולם לפי דברי התוס' חדשים הנ"ל א"ש לפ"מ שכתבו האחרונים דאף דבשומן מחזיקין דם מ"מ בחלב ליכא שום דם דטבע החלב חלוק מהשומן כמש"כ הרמב"ן על התורה פ' ויקרא, וכיון דגם לרבנן דר"מ החלב מתהוה מהלחיות העתידין להיות דם וכיון דחלב אין בו דם ממילא דגם חלב לא בא כלל מחלב וא"כ אינו דומה לחלב דעלמא דבא רק מכח איסורי
דאבמה"ח דאית ליה תקנתא בשחיטה משא"כ וצא דלית ליה תקנה בשחיטה ודו"ק ועיין בדברינו לעיל (דף ב' ע"ב) ד"ה אלא לרבה קשיא מש"כ בזה, וא"כ אליבא דכו"ע פריך רה"מ שפיר דחלב ראוי להיות לו דין דם לענין מעילה וכיון דחלב של קדשי מזבח תנן להדיא דאין מועלין בהן, דנהי דקדשי בדה"ב חלב היוצא מהן מועלין בהן משום דהבהמה היא ממון גבוה כמו גבי הדיוט כה"ג דודאי חלב של בהמת ראובן שייך ודאי לראובן ואם בא אחר וגזלן חייב לשלם וגם הקדש עכ"פ לא גרע מהדיוט. מ"מ בקדשי מזבח דאין חיובן משום ממון הקדש דהרי לא בעינן בהו שיווי ממון לענין מעילה כמו שביארנו כבר כמה פעמים, החלב היוצא מהן אין בהן מעילה והא דתניא בחולין (דף ק"כ) הטבל והחדש וההקדש וכו' משקין היוצא מהן כמותן ס"ל להרמב"ם פ"י מהלכות מאכא"ס הכ"ב דהוה איסור בעלמא או אסמכתא בעלמא עיין כ"מ שם, וחלב אע"ג דלשיטת התוס' בחולין (דף ס"ד) ד"ה שאם רקמה דלוקים על ביצת עוף טמא וה"ה על חלב בהמה טמאה ולשיטת הרמב"ם פ"ג מה' מאכא"ס ה"א אין לוקין אחלב וביצים של הטמאין מ"מ איסורא דאורייתא יש בהן כמש"כ שם מפורש, מ"מ חלב וביצים של קדשי מזבח אין מועלין בהן דלאו קדשי ה' נינהו כמש"כ התוס' כיון שאינן ראוין למזבח, וא"כ דם הקזה דנמי אינו ראוי למזבח למה מועלין בו. ומשני כי קאמרינן לגבי דם דלא מתקיימת בלא דם והו"ל כגופה ממש משא"כ חלב דמתקיימת בלא חלב לא הוה כגופה, ועיין בח"ס חיו"ד סי' קי"ד ובספר ידות נדרים סס"י רט"ז וקצרתי:
שם מתיב רב משרשיא הזבל והפרש שבחצר לא נהנין ולא מועלין אמאי ה"נ לא מקיימי בלא פרש, זבל הוא מה שמזבלת הבהמה בחייה ופרש הוא מה שמוציאין ממעיה לאחר שחיטה ולא זו אף זו קתני לענין דלא מועלין, ולגירסת התוס' פרש ואח"כ זבל לזא"ז קתני לענין דלא נהנין, ופריך משו"ה רק מפרש דדמי לדם כמש"כ הרש"ש, ודברי הרמב"ם כאן לא הבינותי כעת, ובנזיר (דף נ"א ע"ב) לענין רקב המת איבעי להו מהו דין הפרש אי חשיב כגופה ולא נפשטה הא בעיא, וחלב שבקיבת עולה דין פרש יש לה כמבואר במשנה דע"ז פ"ב משנה ה', ולר' ישמעאל שם נראה לכאורה דגם פרש מותר בהנאה לכתחילה, ובר"ן תולין פ' אלו טרפות בענין עובר ירך אמו כתב דביצים דין פרש יש להם וכל אלה צ"ע אין עת האסף פה ועיין בהגהות הרש"ש תמורה (דף ל"א ע"ב) וקצרתי, ולענין פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים ננלענ"ד דבזבלן אין מעילה אבל בפרשם יש מעילה כיון דנשרפים עם הפרש יחדיו ולא ראיתי מי שהעיר בזה
במשנה חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין, הא רלא נהנין בחלב המוקדשין של מזבח אם הוא מה"ת או מדרבנן עיין לעיל בסמוך שדיברנו מעט מזה, וביצי תורין כתב הרשב"א ר"פ שילוח הקן דמדרבנן הוא דאסורין, ויש להבין דאמאי לא יהי' אסורין מה"ת משום יוצא מהקדש כדאמרינן בחולין (דף ק"כ ע"ב) עיי"ש, אך י"ל דהרי התוס' בחולין (דף ס"ד ע"א) ד"ה שאם רקמה כתבו דמשו"ה מצריכנן קרא דבת היענה לאסור ביצי עוף טמא ולא אסרינן להו מסברא דכל היוצא מה"ט טמא, דאי לאו קרא הו"א כיון דביצי עוף טהור דשריין נמי חידוש הוא דאתו מחי ושריא הוה אמינא דגם ביצי עוף טמא שרי קמ"ל קרא דבת היענה דאסורין ע"ש, וא"כ נהי דביצת טרפה אסירא דגמרינן לה מטמאה בבנין אב כמש"כ התוס' שם, הרי כתב המהרי"ט אלגזי בבכורות פ"א אות ד' דלא ילפינן מבנין אב זה רק מאי דשוו איסורייהו להדדי כשרץ ועוף דשווין באיסור לאו משא"כ חלב מהלכי שתים דבשר גופא אינו אלא באיסור עשה ע"ש, וא"כ כיון דיוצא מן ההקדש אין בו מלקות משום דלא אתי רק מבינייהו ואין עונשין מה"ד כמש"כ הח"ס חיו"ד סי' קי"ד ע"ש, א"כ שפיר י"ל כיון דהיתר ביצי עוף טהור חידוש הוא דאתי מה"ח ושרי הותר נמי מה"ת יוצא דהקדש דבאסורין שאינם שווין לא ילפינן לאיסור מביצי טמאה בבנין אב, כ"כ הרב דרך ים, אבל עוד יש להאריך בזה והדברים עתיקים וקשה עלי האריכות, אכן לשיטת הרמב"ם דגם על ביצת עוף טמא ליכא מלקות דכל היוצא מאיסור אין בו רק איסור דאורייתא א"כ שוה הקדש לעוף טמא לגמרי נראה דאיסור ביצי תורין דהקדש הוא באמת מה"ת דאתי מבנין אב מעוף טמא, אם לא דנימא כהכ"מ בפ"י ממאא"ס דיוצא דהקדש אסור רק מדרבנן ואין לאריך, רק זאת אומר דמצד הסברא נראה דאין ללמוד דביצי תורין של קדשי מזבח מותרין מדהתירה תורה ביצי עוף טהור הגם שיש בו איסור אע"ג שיוצא מאבר מה"ח, כמו דהיינו למדין ביצי עוף טמא אי לאו קרא דבת היענה. דשאני ביצי עוף טהור שיש בהן רק איסור אחד דאמה"ח וביצי עוף טמא אין בהן רק איסור אחד דטומאה, משא"כ ביצי של תורין דקדשים שיש בהן שני איסורין אבמה"ח והקדש כמש"כ הפרישה ביו"ד סי' פ"א הבאתיו לעיל (דף ב' ע"ב) ד"ה אלא לרבה קשיא ע"ש, ובזה יש לתרץ גם קושית התוס' בחולין שם דלמה לא נימא דביצת טרפה מותרת דביצת טרפה נמי יש בה שני איסורין ביחד איסור טרפה ואבמה"ח ודו"ק:
שם במשנה אבל בקדשי בדה"ב וכו' חמורה מועלין בה ובחלבה, יש להקשות הא ודאי דלמ"ד קדבד"ה בעו העמדה והערכה וכן קיי"ל לדינא, כמו דאין פדיון לגיזה של קדשי בדה"ב כמפורש בחולין (דף קל"ה) משום דאי אפשר עתה בהעמדה והערכה, ה"נ לא מהני פדיון לחלב מבהמת קדשי בדה"ב מהאי טעמא דאי אפשר בהעמוהע"ר, וא"כ קשה למה יש מעילה בחלב של בהמת בדה"ב הא כיון דאין להחלב פדיון לא הפסיד להקדש כלום, אלא דכבר הקשו קושיא זו בירושלמי דמע"ש (פ"ג ה"ו) דאמרינן התם דבהמה טמאה של בדה"ב לכו"ע לא בעי העמוהע"ר ואמר ר"א מתניתין אמרה כן, הקדיש חמורה מועלין בה ובחלבה וחלב לאו כמתה היא [פי' דלא אפשר לעשות בה העמוהע"ר] וכל שיש לו פדיון מועלין בו וכל שאין לו פדיון אין מועלין בו [כן הביא הרידב"ז שם גירסת הגר"א ז"ל] וכו' הרי דמכריח הירושלמי ממשנתנו דבהמה טמאה גופה של בדה"ב לא בעי העמוהע"ר דאל"כ קשה קושיתנו דאמאי מועלין בחלבה, ופריך שם הירושלמי דמאי ראיה היא דילמא משנתנו ר"ש היא דס"ל קדשי בדה"ב לא בעי העמוהע"ר אפי' בבהמה טהורה, ומשני א"כ למה נקט תנא דמשנתנו חמורה דטמאה היא ולא נקט סתם הקדיש בהמה לבדה"ב מועלין בה ובחלבה ומדנקט חמורה ע"כ דס"ל דקדשי בדה"ב בעי העמוהע"ר אלא דחמורה דוקא אינה צריכה העמוהע"ר וא"כ יש להחלב פדיון ולכך מועלין בו. ובאמת דלפ"ז קשה טובא על הרמב"ם דפסק בפ"ה הי"ב מה' ערכין דבהמה טמאה מקדשי בדה"ב בעי העמוהע"ר ומ"מ פסק בפ"ג הי"ג מה' מעילה דהקדיש חמורה מועלין בחלבה כמשנתנו וזהו תרתי דסתרי כמו שנתבאר ויתבאר איה"ש במקו"א, דכאן הבאתי דברינו אלה רק להבנת פשט המשנה ודקדוקה שדקדקה לומר חמורה ולא סתם בהמה לבדה"ב, מיהו תרנגולת וביצתה ודאי ניחא דעופות לא בעי העמוהע"ר כברמב"ם ה' ערכין פ"ה ה"ט וק"ל, עוד יש לי קושיא עצומה על לשון הרמב"ם פ"ג הי"ג מה' מעילה שם שכתב בזה"ל הקדיש בן יונה לדמי שלמים מועלין גם בביצתה עכ"ל ודבריו אלה המה ג"כ מסוגיא דידן בגמ', וקשה לי טובא אמאי ימעלו בביצתה הא קיי"ל דאין מועלין בשלמים מחיים ובדמי שלמים עיין פסחים (דף כ"ז ע"ב) הקדיש דמי עצים לשלמים אין מועלין בהן, והו"ל לרבינו הרמב"ם לומר הקדיש דמי בן יונה לדמי אשם מועלין בה ובביצתה דאשם קדק"ד הוא ושפיר מועלין בדמיה וגם זה יתבאר איה"ש בחידושנו על הרמב"ם:
תוס' ד"ה חלב המוקדשין וכו' ויש מפרשין דכי אסר רחמנא החלב הנ"מ לענין שאסור לחלב וכו' אבל החלב עצמו שרי עכ"ל, המהרי"ט אלגזי בבכורות (דף כ"ה) הביא מתוס' חיצוניות דהמתחמם בגיזי עולה מעל וכתב הוא ז"ל ע"ז שלא מצא כן בשום מקום, וכבר תפסו עליו רבים שהיא גמ' מפורשת במס' פסחים (דף ל"ג ע"ב) אבל הרי מגמ' דפסחים שם תהוי תיובתא לשיטת היש מפרשין כאן שכתבו דליכא איסור הנאה בגיזה, וע"כ לומר דזה תליא בפלוגתא דתנאי בבכורות (דף ט"ו ע"ב) דלמאן דדריש תזבח ולא גיזה לא שמעינן איסור אלא אמעשה הגזיזה אבל הגיזה עצמה שרי, ומאן דדריש תזבח ואכלת אין לך בהן היתר אלא אכילה בלבד הגיזה ג"כ אסור בהנאה אפי' בפסוהמו"ק וכ"ש בכשרין, ולפ"ז הסוגיא דפסחים שם אזלה למ"ד אין לך בהן אלא היתר אכילה ודברי התוס', כאן הרי אזלי למ"ד תזבח ולא גיזה כמו שדקדקו בדבריהם, אלא דא"כ מה זה שהקשו בעצמן על הי"מ מסוגיא דחולין ודבכורות דשם מוכח דחלב אסור דילמא גם שם למ"ד אין לך בהן אלא היתר אכילה אזלי, ועיין בדברינו לקמן (דף י"ג ע"א) בתוס' ד"ה העברה:
באו"ד ואין לתמוה וכו' אף כי נחלב אסור עכ"ל פי' דאין לומר מטעם דהקדש היוצא מהן כמותן דס"ל כאן כהרמב"ם פ"י מה' מאכ"א דאין זה רק מדרבנן עי' כ"מ שם ובח"ס חיו"ד סי' קי"ד עשה"ט, ועיין בספר התבונה אות מ"ט בתשובת הגאון ר"י העלער ז"ל וכן במרכבת המשנה ברמב"ם שם ודו"ק:
באו"ד וקשה לן אמאי אין מועלין עכ"ל, לקמן (דף י"ג ע"א) בענין חצר הקדש הבאתי לתרץ קושיא זו ע"פ שיטת הרמב"ן דאין מועלין רק בהקדש שבא מכח אדם שהקדיש, אבל דבר שלא הוקדש ע"י אדם רק מעצמו אין מועלין בו אע"פ שהוא הקדש גמור, וזהו רק בקדשי מזבח אבל בקדשי בדה"ב אפי' אם לא הוקדש ע"י אדם המקדיש נמי מועלין בו ע"ש מילתא בטעמא, והתוס' כאן שהקשו דאמאי אין מועלין בו ומיאנו בתירוץ זה י"ל לענ"ד דמזה יהיה סייעתא למש"כ הרש"ש אקושית התיו"ט לקמן במשנה דאילן ואח"כ נתמלא פירות וכו' דאין מועלין במה שבתוכן, והקשה התוי"ט דמ"ש מביצת תרנגולת ומחלב חמורה דמועלין בהן ונדחק לומר דמשנתנו ר' יוסי היא דס"ל דמועלין בגידולין, והרש"ש כתב דמשנתנו איירי דבשעה שהקדיש התרנגולת היה בה כבר ביצתה והחלב היה כבר בדדיה, וכ"כ הג"מ מלבי"ם בהתוה"מ ויקרא פ' ה' וכן מצאתי שכתב גם הגר"א ז"ל בהגהותיו למשניות כאן וא"כ הרי הוקדשו החלב והביצים ע"י אדם המקדיש, ורישא וסיפא הרי בחד גוונא איירי משו"ה הקשו התוס' שפיר אפי' אם יסברו כשיטת הרמב"ן שם ודו"ק ואולם יש סברא לדעתי דגם הבא אחר כך מכח אדם **(המקדיש)** מועלין בו:
באו"ד ונראה לפרש למורי שיחי' דנהי דאסור מ"מ כיון שאינו ראוי לבוא למזבח אין מועלין דלא הוה קדשי ה' וגם אין חיות הבהמה תלוי בו דליהוי חשוב כגוף הבהמה [זה ע"פ הגמ' לעיל בסמוך דבדם מועלין דלא מתקיימת בלא דם משא"כ חלב] וראיה מדאמר בר"ה וכו' עכ"ל, לדעתי יש להביא ראיה לדבריהם ממשנה דזבחים (דף ל"ה ע"א) המולק את התורין לאכול את ביציהן בחוץ לא פגל חלב מוקדשין וביצי תורין אין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, והטעם קאמר התם משום דלאו גופא דזבחא אינון, ובודאי דה"נ לענין מעילה דכמו דהתם אף דאין חייבין עליהן משום פגול נו"ט מ"מ אסורין באכילה לכתחילה ה"נ לענין מעילה לא נהנין ולא מועלין, והראיה שהביאו מהא דר"ה לא הבינותי דהרי אדרבה בשופר של עולה גם מעילה יש בו והיינו משום דגופא דזבחא הוא אע"ג שאין החיות תלוי בו וגם אם פירש אינו ראוי לבוא למזבח, ורק מחוברין יעלו, ובשלמים הרי גם בגופא דזבחא ובדבר שהנשמה תלוי בו נמי אין מעילה מחיים בו ואפי' באימוריהן ליכא מעילה קודם זריקת הדם כדאיתא במשנה דמכילתין סוף פ"ק וצ"ע, וצ"ל שראייתם היא דיש דברים שאין בהן מעילה ומ"מ איסור מה"ת יש בהן וכן כתבו התוס' בנדרים דף יו"ד ע"א ותו לא, והקרן אורה הקשה כאן למה לא יאסרו הביצים וכן החלב מטעם היוצא מאיסור כציר ורוטב וציר ורוטב דהקדש מזבח ודאי דאסור בהנאה כמש"כ התוס' בחולין [התוס' כתבו דאסורין משום דילפינן חטא חטא מתרומה וגז"ש זו היא רק בקדו"מ ומתורץ בזה באמת קושית התוס' וקצרתי] אן לומר שאני חלב דחידוש הוא דהא כבר גלי רחמנא דחלב טמאה אסור וה"ה ביצים. של תורין נמי אסורין מטעם זה, והתוס' כתבו לקמן דמשו"ה מועלין בחלב קל ורר"ר משום דהקדיש גם החלב ולפי"ז אין מועלין רק בהחלב שהיה בשעה שהקדיש הבהמה אבל לא בהחלב הבא אח"כ, אבל לסברא דהיוצא מהן כמותן בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדה"ב מועלין בחלב וביצים הבאים גם אח"כ דגם הם ראוין לבדה"ב, רק בקדשי מזבח אע"פ שאסורין בהנאה מ"מ אין בהן מפינה דכיון דמתקיימת בלעדייהו לאו גופא דזבחא הוא עכ"ד, וכבר דיברנו לעיל בסמוך מזה ועוד יתבאר מזה איה"ש במקו"א בארוכה:
ועיין בשעה"מ פ"ט ה"ה מה' מאכלות אסורות לענין שלל של ביצים אם דינם כבשר העוף ע"ש:
ד"ה במה דברים אמורים וכו' לא היה דעתו להקדיש דבר שאין ראוי למזבח וכו'. ולכך אין מועלין עכ"ל, חידשו התוס' כאן טעם חדש בנפ"מ דחלב וביצים דקדשי מזבח לבין חלב וביצים דקדושת דמים דבדעת המקדיש תליא מילתא, דבקדשי מזבח לא היה בדעת המקדיש להקדיש דבר שאינו ראוי למזבח ופשטה קדושה בכולה לא אמרינן כדאמרינן לענין גיזה בחולין (דף קל"ה ע"א) דהחלב והביצים אינן גופה כל כך ככחש גיזה כצ"ל לדעת התוס' כאן, ולענ"ד יהיה נפ"מ רבתי לדינא בין הטעמים בהקדיש דבר הראוי בעצמו למזבח קדושת דמים דקיי"ל דאינו יוצא מידי מזבח לעולם וקדיש ממילא קדוה"ג, דלפי הטעם דלאו קדשי ה' נינהו אין בחלב וביצים שלהן מעילה, אבל לטעם דבדעתו הדבר תלוי כיון שהקדיש לדמיו הרי היה בדעתו להקדיש גם החלב והביצים ומועלין בהן, והנה ברמב"ם סוף פ"ג מה' מעילה כתב דאם הקדיש בהמה לדמי נסכים או בן יונה לדמי שלמים מועלין בחלב ובביצים ע"ש, נשמר ונזהר בלשונו הזהב לצייר בהמה לנסכים ועוף לשלמים ומבואר דס"ל דאלו הקדיש בהמה לדמי קרבן דחזי ליה הבהמה גופא וכן בן יונה לדמי חטאת או עולה דמקריבין ע"כ הבהמה והעוף גופייהו למזבח כל דין קדשי מזבח היה להן ולא היו מועלין בחלב וביצים וע"כ דס"ל כטעם הראשון שבתוס' דלאו בדעתו תלוי הדבר גם לכאורה תליא סברא זו דלא היה דעתו להקדיש דבר שאינו ראוי למזבח בפלוגתא דר"פ ורבנן במנחות דף ס"ו ע"ב אלא שיש לחלק ודו"ק:
ד"ה כל הראוי למזבח וכו' אבל אין ראוין למזבח שהרי הקרב והכרעים לא היו רוחצין אלא באמת המים עכ"ל וכ"כ הרשב"ם בב"ב, ולענ"ד משום רחיצת הקרבנות לא מיחשב ראוי למזבח דהרי תיקון אמת המים שבעזרה בא רק משירי הלשכה [שקלים פ"ד מ"ב] ולא מתרומת הלשכה גופה כשאר קרבנות, ואפשר דהתם שאני דרוב המים שבאמת המים היו נצרכין לרחוץ העזרה [פסחים פ"ה מ"ח] משא"כ הכא בהקדיש בור מלא מים אלו היו ראוין לרחיצת הקרב והכרעים כולן היו ראוין לזה והיו משו"ה נקראין ראוין למזבח פכ"ד הרב תפא"י במשניות כאן, ואכתי הסברא דחוקה שהרי פירות שראוין לביכורים דאית בהו הנחה והגשה למזבח ומ"מ כתב המפרש בשם רבו דלא מיקרו ראוין למזבח מפני שאינן נקרבין ממש אמזבח, והא דבפירוש רגמ"ה כאן כתב דביכורים ראוי למזבח איקרי ודאי דטעות ספר הוא דהרי בפירושו לב"ב (דף ע"ט ע"א) האריך הרגמ"ה דביכורים אינן ראוין למזבח, וכ"ש המים להדחת הקרב והכרעים שאינן ראוין למזבח כלל, וגם הא דחזו למי כיור לרבנן דר' ישמעאל בזבחים (דף כ"ב ע"ב) דלא באו לכיור מים חיים נמי רק צורך בדה"ב איקרו לא צורך מזבח דלא עדיפא מבגדי כהונה שהן ודאי צורך עבודה ונקנו מ"מ מבדה"ב כמבואר בכ"מ, עוד קשה לי בדבריהם דאמאי מים מכונסים אינן ראוין להדחה הרי תניא בזבחים שם והקרב והכרעים ירחץ במים לרבות שאר מימות פי' דמכונסים נמי כשרין, ואולי יש לתרץ זה דהא דמכונסין כשרים היינו כשלא הוקדשו אבל כשהוקדשו נפסלו מטעם אחר להדחה, דהא תני שם דבי שמואל דמים שיש להן שם לווי פסולין וכשהקדישן יש להן שם לווי מים קדושים עיי"ש היטב שוב ראיתי דכבר העיר הרש"ש שם בזה ונשאר בצ"ע וה' יאר עינינו בתורתו:
באו"ד דבעינן בניסוך המים שיהיו מים חיים עכ"ל, לענ"ד ברור דמים חיים לאו דוקא וכונתם רק דבעינן מי מעיין וכל מקום שכתבו התוס' דבעינן לניסוך המים מים חיים הוא רק מקרא דושאבתם מים בששון ממעיני הישועה ושם רק מי מעיין כתיב לא מים חיים הכשרים לטבילת זב ולאפר פרה והארכתי בזה במקום אחר וכאן לקצר אני צריך ומש"כ כאן התוס' דדבש היינו כל מיני מתיקה עי' מל"מ פ"א ה"א מאיסורי מזבח: