תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר
חידושים למסכת מעילה · דף יב.
בגמ' בשלמא מזבח החיצון דכתיב ביה ושמו וכו', התוס' ביומא שם (דף נ"ט ע"ב) האריכו בשם הריצב"א בפירושא דשמעתין ותמצית דבריהם הוא דהא דתנן לא נהנין הוא מה"ת כדאיתא בירושלמי ובתרוה"ד ג"כ ליכא רק איסורא בעלמא, והכי פריך כאן בשלמא מזבח החיצון נאמר בו ושמו אלא דישון מזבח הפנימי והמנורה מנא ן ומשני מאל מקום הדשן דאתקשו לתרוה"ד דאית ביה איסור הנאה מה"ת, אבל לפ"ז יש לדקדק חדא כיון דהמקשן לא ידע עוד מקרא דאל מקום הדשן מנ"ל כלל דלא נהנין מה"ת קאמר דילמא רק מדרבנן לא נהנין. דהא בירושלמי נמי דפשיט דאסור בהנאה מה"ת מקרא דאל מקום הדשן יליף, ותו דלפי שיטת הריצב"א כל הדשנים שוין לאיסורא א"כ הא דקיי"ל דקטורת לאחר שתעלה תמרתו אין בו מעילה מעילה הוא דליכא אבל איסורא איכא וכ"כ התוס' שם, ומאי פריך התם הרי תרוה"ד דנעשית מצותו ומועלין בו הא בדישון המנורה נמי איכא איסורא, ע"כ נראה דהילפותא בירושלמי לאיסור הנאה מאל מקום הדשן לאו מדאתקיש לתרוה"ד אלא מדקבע לו התורה מקום ממילא שמעינן דהוא מהנקברין ואסור בהנאה, ופי' הסוגיא כאן נראה עיקר כפי' השני שבתוס' דעל קביעות המקום קבעי הש"ס כ"כ הקרן אורה ועיין בהגהות הרש"ש כאן ובחק נתן כאן ובהגהות הרש"ש ביומא שם ועיין בשמ"ק בזבחים דף ס"ד ובתוס' יבמות דף ק' ע"א ואינני רואה צורך להאריך בזה יותר ואולם בהא דהמקדיש דישון בתחילה דמועלין בו ופי' רגמ"ה ואחריו הרע"ב במשניות דמיירי באמר דמי דשן זה עלי וכשחסריה אי אפשר לשער דמיו ולהכי מעל, כתבתי כבר במשנתנו דלא הבינותי אמאי מעל הרי אין זה רק מזיק הקדש דפטור ממעילה, ומצאתי שכבר עמד ע"ז בספר מלאכת שלמה על משניות כאן והאריך גם הוא בביאורים שונים, ויש לדחוק ולומר דמעילה לאו דוקא אלא שצריך לשלם להקדש ההפסד שגרם להקדש ככל מזיק הקדש דמחויב עכ"פ לשלם ההפסד מיהו מדרבנן כתוס' גיטין (דף מ"ט ע"א) ע"ש, ומצינו בפסחים (דף כ"ט) האוכל חמץ הקדש מעל דלבעל המאור שם מעל לאו דוקא אלא תשלומין בלבד כמש"כ הקצות סי' שפ"ו סק"ו. ועדיין יש לבאר דלכאורה אכתי קשה כיון דהמחסר הדשן צריך לשלם כמה שהחסיר נמצא דידעינן כמה דשן היה שם מעיקרא וא"כ צריך המעריך לשלם כל מה שהיה שם מעיקרא ושוב הרי המחסר לא הפסיד כלום להקדש, וצ"ל דמיירי דאותו שהחסיר אומר בבירור שכל כך היה וכל כך החסיר אלא דמ"מ אין זה שאמר דמי דשן זה עלי מחויב להאמינו. דכל האומר דמיו עלי צריך שומא בתלתא ואינו מחויב להאמין לאחד, ומשו"ה נפסד ההקדש והוא הנהנה בעצמו שמודה דכל כך היה מעיקרא מחויב לשלם להקדש ההפסד דלגבי עצמו נאמן, ואכתי קשה הרי אין זה רק דבר הגורם לממון שהרי הדשן בעצמו אינו שוה להקדש כלום ולאו כממון דמי שהרי ההיזק הוא רק ממקום אחר, והו"ל כשורף חמצו של גזלן שעבר עליו הפסח דפטור, וזה יתיישב לפ"מ שכתב הש"ך בח"מ סי' שפ"ו סק"א דהוה דינא דגרמי רק השורף חמץ של הגזלן דפטור הוא משום דלא שכיח וגם דאין לקנוס השורף משום דבשרפתו עשה טובה להנגזל ע"ש, ואפשר דהני טעמי לא שייך בנידן דידו, משו"ה חייב לשלם מצד דינא דגרמי, גם י"ל דבאמת הרי הדשן של הקדש הוא אלא דאין בו מעילה כיון שאין עוד להקדש שום הנאה ממנו והו"ל כזה נהנה וזה לא חסר דפטור, אבל היכא שאמר אחד דמיו עלי וזה בא והחסירו וגרם הפסד להקדש חייב גם על גוף הדשן דזה נהנה וזה חסר הוא, משו"ה אע"פ שאין בו מעילה משום דכבר נעשית מצותו עכ"פ חייב בתשלומין, ומ"מ לא נתקררה דעתי בכל זה וכתבתי במשנה שהדברים יגעים בעיני, והקרן אורה רוצה לפרש דמיירי שבתחילת הקדישו את הקרבן הקדיש גם הדשן ושוב אינו יוצא מידי מעילה גם לאחר שנעשית מצותו עכ"ל, ה' יודיע לנו תעלומות חכמה:
תוס' ד"ה מנורה כלומר בג"ש דשן דשן נפקא ליה ממזבח עכ"ל, עיין מה שסיים כאן השמ"ק ותראה דמה שעמד כאן בהגהות הרש"ש מבואר כבר שם:
במשנה ר"ש אומר תורין שלא הגיע זמנם מועלין בהם וכו' אזיל לשיטתיה בזבחים פי"ד עכ"ל הגר"א ז"ל, ויש לחקור עיקר פסול דתורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן מהו, אם מיקרי מין אחר או דהוה כבעל מום, דמלשון הרמב"ם פ"ג מה' אמז"ב שכתב תורין שלא הגיע זמנם ובנ"י שעבר זמנן הכל כבעל מום וכו' משמע דפסולייהו משום מום הוא, אך קשה דהרי אין מום פוסל בעופות וע"כ דמטעם דהן כמין אחר פסולין כמש"כ הכ"מ שם דטומטום וכן אנדרוגינוס דעוף פסולין דהוו כמין אחר, ואף דהלח"מ שם חולק וס"ל דהו"ל כבעל מום דטומטום ואנדרוגינוס הוו כמחוסר אבר. הרי מחוסר אבר בעוף נמי פסולו הוא רק משום הקריבהו לפחתיך וזה לא שייך בתורים שלא הגז"מ ובבנ"י שעבז"מ, ואפי' בטומטום ואנדרוגינוס נמי לא משמע מלשון הרמב"ם כהלח"מ אלא כהכ"מ דמטעם מין אחר פסולין, ויש לכוין זה בלשון הגמ' כאן אבל עופות כיון דאין מום פוסל בעופות וכו' וע"כ דמטעם מין אחר הוא ולכן אין מועלין בהן ודו"ק:
בגמ' אלא לרבנן מ"ש ממחוסר זמן, משמע דפשיטא להש"ס דמחוסר זמן מועלין בו, והמפרש ורגמ"ה פי' דמ"ש ממחוז"מ דבהמה דקיי"ל שנכנס לדיר להתעשר וכו' וכבר תמה ע"ז המל"מ פ"ב הט"ז מה' מעילה, דהא דמחז"מ נכנס לדיר להתעשר ר"ש היא דיליף העברה העברה מבכור אבל רבנן פליגא התם בבכורות עליה ומאי פריך מזה לרבנן ובאמת נדו התוס' מפי' זה ופירשו פירוש אחר, וברש"י זבחים (דף י"ב ע"א) כתב רש"י בד"ה ליל שמיני דקיי"ל דמחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר עכ"ל וכבר ידוע לנו דכאן אין הפירוש מרש"י, אולם בפי' קדמון מכ"י הנדפס בש"ס דווילנא הולך כאן לפרש על דרך המפרש ורגמ"ה אבל להיפך, דהש"ס מקשה לרבנן דס"ל לא נהנין ולא מועלין אמאי לא נהנין לכתחילה מ"ש ממחוז"מ דלשיטתם לא חיילי עליה קדושה כלל כדגרסינן בפ' אותו ואת בנו לילה לקדושה ויום להרצאה [כצ"ל] וגם אמרי דאינו נכנס לדיר להתעשר קודם זמנו, וא"כ נימא הכא בעופות דנהנין, ומשני אמרי לא דמי דמחוסר זמן דבהמה ה"ט דלא קדיש מידי דהוה אבע"מ דבהמה וכו' בני פדייה הוו, אבל מחוז"מ דעופות כיון דאין מום פוסל בעופות לית ליה פדיון, וכיון דקדיש ואין לו פדיון להכי מחוז"מ דידהו אף דלא קדיש ואין מועלין אסור לכתחילה ליהנות בו מדרבנן עכ"ל, ולענ"ד גם פי' זה תמוה דמחוז"מ דבהמה נמי אם הקדישו קדוש דלא גרע מבע"מ דלקי אם הקדישו ומ"מ מועלין בו כמפורש ברמב"ם פ"א ה"י מה' איסורי מזבח מש"ס דתמורה (דף ה') ומכ"ש מחוז"מ דדמי למקדיש בעל מום עובר ולא לקי כמבואר שם ברמב"ם פ"ג ה"י, וגם תירוץ הגמ' לפי פירוש זה אין לו מובן כלל לענ"ד וצע"ג, ואולי י"ל דהנה בבכורות (דף כ"א ע"ב) כתב רש"י ד"ה ליליף מקדשים וכו' דהאיסור להקדיש מחוז"מ הוא מקרא דומיום השמיני והלאה ירצה וכו' מנין אף להקדש ת"ל לקרבן כן הוא בתו"כ עכ"ל וכן הוא גם ביומא (דף ס"ג ע"ב), ובזבחים (דף י"ב ע"א) איתא הא דר' אפטורקי רמי כתיב שבעת ימים יהיה תחת אמו הא לילה חזי וכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה וכו' הא כיצד לילה לקדושה יום להרצאה, והנפ"מ בין דרשה דתו"כ לדרשה דר' אפטורקי י"ל דליל שמיני איכא בינייהו, דלר' אפטורקי מותר ליל שמיני להקדיש לכתחילה ולהתו"כ כיון דמקרבן קדריש והרי ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן כתיב וי"ל דגם ליל שמיני אסור להקדיש, וא"כ לר' אפטורקי הא דפליגא רבנן ור"ש אי מחוז"מ נכנס לדיר להתעשר י"ל דרק אשבעה ימים הראשונים פליגא אבל ליל שמיני גם לרבנן כיון שמותר להקדישו נכנס לדיר להתעשר, אע"ג דעדיין מחוז"מ הוא לענין זה ילפינן העברה העברה מבכור, ורק שבעה ימים הראשונים שאסור להקדישו אינו נכנס לדיר להתעשר, ור"ש יליף העבהע"ב מבכור דאף שבעה ימים הראשונים נכנס להתעשר, אבל לתורין שלא הגיע זמנם חין לנו קרא דאסור להקדישן דהרי פסולן לא שמעינן רק מקרא דוהקריב מן התורים או מן בני היונה, ובקרא זה נאמר רק הקרבה אבל שיהא אסור להקדישן גם לכתחילה מנין לנו וא"כ מותר להקדישן באמת, ותימה על המל"מ פ"ג מה' איסורי מזבח ד"ה ולא ידעתי למה לא ביאר שאחר שהחליט בראיות ברורות שאסור להקדיש מחוז"מ הקשה ממכילתין (דף י"א) מתקיף לה ר"ל וליתני נמי המפריש מעות לקנים לא נהנין ולא מועלין מפני שהן ראוין להביא תורין שלא הגיע זמנן ואיך מדמה מה שיכול להביא כולן שלמים בהיתר להבאת תורין שלא הגיע זמנן אטו ברשעי עסקינן שהרי אסור להקדיש מחוז"מ, ולדברינו לא קשה מידי דתורין שלא הגיע זמנן ודאי דמותר להקדיש גם לכתחילה וכמו שנתבאר, נשוב לדברינו דלר' אפטורקי מודו רבנן בליל שמיני שמותר להתעשר אף שעדיין מחוסר זמן הוא לענין הקרבה עד הבקר דילפינן לענין זה העהע"ב מבכור, וא"כ יש לומר כפי' המפרש ורגמ"ה דכונתם היא דפריך הש"ס מ"ש ממחוסר זמן כלומר מחוז"מ דליל שמיני דגם לרבנן נכנס לדיר להתעשר דילפינן מבכור וכיון דמותר להקדישו ודאי דמועלין בו, ותורין שלא הגיע זמנם כיון דמותר להקדישן וכמחוסר זמן דליל שמיני דמו נמי למעול בהו, ויש עוד להאריך הרבה בזה. עיין בדברינו לקמן ע"ב ד"ה נכלול עתה אבל באתי רק לתת מקום לפי' המפרש ורגמ"ה ודי בזה כאן:
שם אמרי מחוסר זמן מידי דהוה אבעל מום וכו' אבל הני עופות כיון דאין מום פוסל בעופות וכו' שטחיית התירוץ לענ"ד כן הוא דהתרצן חידש דמחוז"מ דין בע"מ עובר יש לו דשניהם אינן ראוין עתה וכשרים לאח"ז, כלשון הרמב"ם פ"ג ה"י מה' איסורי מזבח ע"ש, ולהכי כשמקדיש בהמה מחוז"מ פי' קודם יום שמיני אמרינן דכמו המקדיש בע"מ עובר קדוש הוא ומועלין בו, שהרי יש לבהמת בע"מ פדיון במום קבוע וכל שיש לו פדיון הנהנה מעל שחיסר להקדש, משו"ה גם במחוסר זמן מועלין בו, אבל עופות דאין בהו דין בעל מום עובר דהא אין פוסל בהו רק מחוסר אבר שהוא מום קבוע, ואין לעוף פדיון גם כשהוא מחוסר אבר דגם מום קבוע בעוף לאו משום מום הוא דפסול אלא משום הקריבהו לפחתיך כמו שכתבתי במשנתנו, א"כ מחוסר זמן דעוף לאו מטעם מום עובר אסור ואם נדמהו לבע"מ ע"כ לבע"מ קבוע דמחוסר אבר נדמהו ומחוסר אבר דעוף למיתה אזיל ואין לו פדיון, וכלל בידינו בריש מכילתין גבי חמש חטאות המתות דכל דלמיתה אזיל אין מועלין ולא נהנין בו דלא קרינן ביה מקדשי ה' ע"ש בתוס', ומשו"ה תורין שלא הגיע זמנן כל שלא עבר פסולן דין בעל מום קבוע דעוף יש להן דלא נהנין ולא מועלין, וזהו גם כונת הרמב"ם שכתב דדמי לחטאות המתות לענ"ד, והתוס' ד"ה אבל גבי עופות כתבו בענין אחר והשמ"ק הביא סיום לדבריהם ולענ"ד כמש"כ ודו"ק, והקרן אורה כאן הביא ג"כ דברי הרמב"ם שכתב דדמי לחטאות המתות וכתב וז"ל לא הבנתי, דהדברים קו"ח ומה כל הרועות דלא חזיין לגופן רק כשיסתאבו יקריבו מדמיהן ואפ"ה מועלין בהן תורין דהן עצמן חזו לאחר זמן כ"ש דמועלין בהן, וע"כ צ"ל דלרבנן צריך להיות בהו או קדושת הגוף או קדושת דמים מיד דוקא, משו"ה מחוז"מ דבהמה או כל הרועות חזו מיד לקדושת דמים אם יפול בהן מום משו"ה מועלין בהן, אבל תורין שלא הגיע זמנן כיון דע"י מום אין נפדין ולגבוה נמי לא חזו עתה משו"ה אין בהן מעילה, ואפשר דבזה פליגי ר"ש ורבנן דלר"ש מועלין גם בתורין שלא הגיע זמנן כמו מחוז"מ דבהמה משום דחזו לאחז"מ כדאמרינן בזבחים לענין שחוטי חוץ, ורבנן לית להו האי סברא דראוין לאחר זמן והא דמועלין במחז"מ דבהמה משום דחזי לאלתר לקדושת דמים אם יפול בו מום, ויש ליישב בזה מה שדקדקו התוס' דאמאי לא קאמר נמי לר"ש טעמא דדמי למחוסר זמן דבאמת היינו הך עכ"ל, והמעיין יבחר ויקרב:
ובקצרה ביאר הגאב"ד דק"ק פלוגיאן מוה"ר שמואל אביגדור פאייווילזאהן ז"ל כונת הש"ס כאן הכי, דבבהמה כיון דבעל מום יש לה פדיון הרי חזינן מזה דמלבד קדוה"ג שיש בהקרבן יש בו גם קדושת דמים, וכל זמן שהוא תם מועלין בו מצד קדוה"ג וכשהומם דאזיל ליה קדוה"ג דידיה אכתי נשאר בו קדושת דמיו לפדיון ומשו"ה מועלין בו קודם פדייה כמבואר בקדושין (דף י"ג ע"ב) ובבכורות (דף ט"ו ע"ב) וברמב"ם ספ"ב מה' מעילה, משו"ה גם מחוז"מ הגם דלא נחית ביה אכתי קדושה"ג מועלין בו מצד קדושת דמים דאף דמחוז"מ אין ראוי לפדיון עתה כמו שהוא היינו משום שיהא ראוי בעצמו לאחר זמן אבל קדושת דמים כבר נחית ביה משו"ה מועלין בו משא"כ עופות כיון דאין לעופות פדיון כשהקדישן קדוה"ג ועיין בכריתות (דף כ"ח ע"א) ברש"י, הרי דכשהקדישן קדוה"ג אין בהן צד קדושת דמים כלל ורק כשהוא ראוי למזבח יש בו קדוה"ג, משו"ה תורין שלא הגיע זמנן דעדיין לא נחית בהו קדוה"ג גם קדוד"מ אין בהן ואין בהן מעילה, ואפשר שזהו כונת רש"י ודו"ק, אבל בלשון הרמב"ם ספ"ב מה' מעילה נלע"ד יותר כמש"כ לעיל בזה ז ועיין בדברינו לקמן ע"ב ד"ה נכלול עתה ע"ש:
ובספר לקח טוב להג"מ ר' יוסף ענגיל מבענדין כלל ו' אות א' מבאר דברי רש"י כאן ע"פ המדרש רבה ויקרא פ' כ"ז שז"ל, והיה שבעת ימים תחת אמו ולמה שבעת ימים אלא כדי שיבדק שאם נגחתו אמו או שנמצא בו מום הרי זה פסול ולא יהיה כשר לקרבן עכ"ל, מבואר, מזה דמחוסר זמן פסול רק מטעם בעל מום שיש חשש קודם שמא יש בו מום לפ"ז ממותק המגו שכתב רש"י, דבהמה כיון דקדשה במום קדשה נמי במחוסר זמן משא"כ עוף עכת"ד, אבל אין זה נכון כלל דודאי ש"ס דילן לא ס"ל הכי כדמוכח ביומא (דף ס"ג סע"ב) דקאמר ואצטריך למכתב בע"מ ואצטריך למכתב מחוסר זמן דאי כתב רחמנא מחוז"מ משום דאכתי לא מטי זמניה משו"ה פסול אבל בעל מום דמטי זמניה אימא לא וכשר הרי מפורש דלא כהמד"ר הנ"ל וכן מבואר עוד בכ"מ ודי בזה:
תוס' ד"ה וכי קדושה שבהן להיכן הלכה כלומר וכו' אמר עולא ותקשה לך מתניתין תורין וכו' ומיירי אף בהקדישן קודם שעבר זמנן עכ"ל, יפה העיר הקרן אורה דהאי אף לאו דוקא דאדרבה ע"כ לא מיירי אלא בהקדישן קודם שעבר זמנן, דבהקדישן לאחר שעבר זמנן חל עליהן רק קדושת דמים לר"ש ויש להו פדיון לשיטת התוס' וא"כ אמאי קאמר דאין מועלין בהן, אלא ודאי דמיירי בהקדישן קודם שעבר זמנם משו"ה פריך קדושה שבהן להיכן הלכה ופי' זה הוא ע"ד המפרש ורגמ"ה, ואמר מודינא לך וכו' פי' התוס' דרב חסדא הדר בו ואמר מודינא דאית בה מעילה מדרבנן בלבד כדמוכח מבנ"י שעבר זמנן, ומה שאין בבנ"י שעבר זמנן שום מעילה אפי' מדרבנן הוא משום דדמו לחטאות המתות כבריש מכילתין, וקאמר ר"ח דקשיא ליה מי איכא מידי דמעיקרא וכו' פי' אתורין שלא הגיע זמנן קשיא ליה דמשמע דלאחר שהגיע זמנם יש בהן מעילה, ואמאי כיון דמעיקרא לית בהו מעילה לבסוף נמי לא ימעלו בהן, ואמת דקשה לפי פירוש זה מה ענין קושיא זו להא דעולא הרי בלאו דעולא היה יכול להקשות כן, גם הקושיא בעצמה אינה מובנת דודאי לאחר שהגיע זמנן ונחית להו קדוה"ג ראוי למעול בהן כיון שראוין להקרבה, גם עיקר הקושיא מי איכא מידי דמעיקרא לית בה מעילה ולבסוף אית בה מעילה תמוה, דהרי שלמים וכל קדשים קלי' מעיקרא אין בה, מעילה ולאחר זריקה יש מעילה באימורים, וזה קשה לכל הפירושים וכבר הקשה כן בפי' קדמון מכ"י הנדפש בש"ס דווילנא ותירוצו לא הבנתי ויש שם טעותי הדפוס וצ"ע:
באו"ד לכך נראה דהכי פירושו מודינא לך וכו', ביאור דבריהם דר"ח מפרש קושיתו דפריך על עולא דקאמר דמעילה דרבנן איכא אפי' בקדשים קלים שמתו, וכי קדושה שבהן להיכן הלכה וכיון דבקדושה הראשונה לא היתה בהן מעילה לאחר שמתו ג"כ לא יהיה בהן מעילה, אולם גם פי' זה דחוק חדא דמהיכא תיתא דעולא בקדשים קלים נמי מיירי, אדרבה מהלשון שאמר קדשים שמתו יצאו מידי מעילה משמע דמיירי בקדק"ד שיש בהן מעילה מחיים, דבקדק"ל לא שייך לומר שכשמתו יצאו מידי מעילה הרי מחיים עדיין לא הוה בהו מעילה, ואפשר דהתוס' אזלי כאן בשיטתם בכ"מ דאיסור הנאה מה"ת יש גם בקדשים קלים מחיים, ולעיל (דף י"א) כתבתי דלפ"מ שביאר הצל"ח בברכות (דף ל"א ע"א) את שיטתם יש בקדק"ל מחיים גם לאו דמעילה אלא שאין בשוגג חיוב קרן חומש ואשם אליבא דר"י עיי"ש, וא"כ י"ל דהא דקאמר עולא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת דאקדק"ל נמי קאי שיצאו מאיסור מעילה שבהן מה"ת ומועלין עתה בהן רק מדרבנן, ומשו"ה פריך וכי קדושה שבהן להיכן הלכה דכיון דמחיים אין בהן מעילה לענין תשלומין דקרן נמי אמאי ישלם קרן אחר שמתו מדרבנן, ובזה יש ליישב נמי מה שהקשה הפירוש הקדמון שהבאתי לעיל בסמוך, ומ"מ הלשון וכי קדושה שבהן להיכן הלכה משמע ודאי דלחומרא פריך ולא לקולא, וכן בשבועות (דף י"א) פריך נמי רב חסדא גופא לעולא גופא בלשון וכי קדושה שבהן להיכן הלכה ושם ודאי דלחומרא פריך ע"ש, ובתוספתא דמכילתין פ"ק איתא בזה"ל חטאת שמתה מעצמה וכן עולה שמתה מעצמה אין מועלין בה עכ"ל וצ"ל דרק מה"ת קאמר דאין מועלין אבל מדרבנן מועלין, ועכ"פ מפורש בה קדשי קדשים לבד אבל מלשון הרמב"ם רפ"ג מה' מעילה משמע מפורש דגם בקדשים קלים שמתו יש בהן מעילה מדרבנן שהרי כתב קדשי מזבח שמתו וכו' עכ"ל, ומדנחית לפרש דמיירי בקדשי מזבח אם איתא דס"ל דרק בקדק"ד מועלין מדרבנן הו"ל לומר קדק"ד שמתו וממילא הוה ידעינן דבקדשי מזבח איירי דבקדשי בדה"ב הרי ליכא קדשי קדשים, אלא ע"כ דס"ל דגם קדשים קלים שמתו יש בהן מעילה מדרבנן ועדיין צ"ע בכל זה: