תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר
חידושים למסכת מעילה · דף יא:
בגמ' והרי תרומת הדשן דנעשית מצותו ומועלין בו, התוס' ביומא (דף נ"ט ע"ב) כתבו דהא דאמרינן דמועלין בתרוה"ד לאו דוקא הוא אלא איסורא בעלמא הוא דאיכא מקרא דושמו, אבל מעילה ליכא גביה דכבר נעשית מצותו, ולפי"ז הא דפריך הכא והרי תרוהד"ש וכו' אין הכונה לאחזוקי קושיא קמייתא ואימא מה לפני כפרה וכו' דהא גם בתרוה"ד אין בו מעילה, אלא דפריך לענין איסור הנאה נימא דהקישא אתי לגלוייא דלאחר כפרה נמי יש בו איסור הנאה מה"ת כמו תרוה"ד אף דפשט הסוגיא לא משמע הכי, והתוס' הביאו שם ראיה מעגלה ערופה דג"כ אין בה מעילה רק איסורא בעלמא עיי"ש בתוס' ובתוס' ישנים שם שהאריכו בזה וכן מבואר ברש"י קדושין (דף נ"ז ע"א) ד"ה ועגלה ערופה מאימתי נאסרת, ולשון התוס' בזבחים (דף מ"ו ע"א) ד"ה אין לך ובחולין (דף קי"ז ע"א) דמשמע דיש מעילה בע"ע ודאי דלאו דוקא הוא אלא איסור הנאה לחוד יש בה, ואמת הדבר דיש פדיון לעגלה ערופה ואפי' בלא מום כמש"כ המל"מ פ"י מה' רוצח מהתוספתא פ"א דפרה אבל מ"מ אין זה מכריח שיהא בו מעילה, דהרי קדק"ל שהוממו יש להם פדיון ומ"מ אין בהן מעילה מחיים ומעשר שני אפי' למ"ד דהוה ממון גבוה אין בהם מעילה ופדיון אית בהו, וכן קרקע של הקדש ומחובר לקרקע דאין בהן מעילה ומ"מ יש בהן פדיון, וה"ה עגלה ערופה אין בה מעילה ומ"מ פדיון יש לה לפי מה דס"ל התוספתא הנ"ל, אולם רש"י בקדושין (דף נ"ז ע"א) ובמהרש"ל ופנ"י שם מבואר דע"ע אין לה פדיון דאינה תופסת דמיה דלא כהתוספתא, ויש מקום לומר דזה תליא מהיכן דילפינן איסורא דע"ע מחיים דאי משעיר המשתלח ילפינן לה כדכתב רש"י בכריתות (דף כ"ה ע"א) הרי שעיר המשתלח נמי יש לו פדיון כשנסתאב עכ"פ, ואי איסורה היא משום דכפרה כתיב בה כקדשים הרי יש קדשים שאין להם פדיון כלל ואכמ"ל בזה יותר:
וראיתי לבאר כאן דם הקדשים שאין מועלין בו וענינו שצריך ביאור וכבר דברתי מזה גם בספרי תקנת השבים למס' מעילה, הנה הצל"ח בברכות (דף ל"א ע"א) כתב וז"ל, אמנם הנלענ"ד דהתוס' ס"ל דלא אמעוט דם אלא ממעילה אבל איסורא איכא גם לאחר שחיטה אפי' בקדק"ל, והרי הדם קודם זריקה כמו בחיי הבהמה שגם קדק"ל אף דלית בהו מעילה איכא איסורא דאורייתא כמפורש בתוס' נדרים (דף יו"ד) וברש"י פסחים (דף כ"ז ע"ב) גבי עצי שלמים וכו' וכן הדם וכו' איסורא דאורייתא איכא קודם זריקה, ואף דילפינן מיעוטי דדם ממעילה מדכתיב ואני נתתיו לכם וכו' כבר כתב רש"י בחולין בזה"ל שלכם יהא אלמא לאו קדשי גבוה הוא עיי"ש, ולמה לא פירש"י שלכם יהא שיהא מותר בהנאה אלא ודאי דהאי לכם אלכפר קאי שלענין כפרה יהא שלכם דלא אקרי קדשי ה' לענין מעילה, ותדע דהרי בפסחים (דף כ"ב) מקשה הגמ' על ר' אבוה והרי דם, ואי ס"ד דבדם כתיב לכם להתיר בהנאה נסתר קושית הגמ' וכו', אלא ודאי וכו' דוקא לענין מעילה דרשינן כן, וכך היא הכונה הוא בהוייתו יהא לענין קדושתו מה לאחר כפרה לא נקרא קדשי ה' כן לפני כפרה לא נקרא קדשי ה', אבל לענין איסור לא הוקש והרי הוא אסור בהנאה עד אחר זריקה וכו', ודע דעיקר דבר זה וכו' מצאתי לכאורה ספירה ע"ז מתמורה (דף ג' ע"א) תוס' ד"ה לא נהנין מדרבנן שם הקשו דלמה לן לומר שהוא מדרבנן ודילמא כיון דמרבינן דעכו"ם נודרים נדונ"ד כישראל א"כ אף אמעוט ממעילה נימא שיהא כשלמים דלא נהנין מדאורייתא אף ע"ג שאין בהם מעילה, וצ"ל דכיון דאין בהן קדושה לענין פגול נותר וטומאה אין בו קדושה לענין הנאה מה"ת עכ"ל, ולפי"ז הרי גם דם נתמעט מפגול נותר וטמא וכדלעיל ספ"ב] וג"כ ראוי שלא יהא בו קדושה לענין הנאה דאורייתא,, ונראה דשאני קדשי עכו"ם דאמרינן שלא נחית קדושה לענין זה כלל, אבל דם הרי בחיי הבהמה יש קדושה בדמה אפי' לענין מעילה וקו"ח לענין איסור דאורייתא וא"כ בשחיטתה אף דממעטינן מדין מעילה ושאר איסור תורה עכ"ל הצל"ח, ודבריו נכונים מאוד ואינם צריכין הסכם וחיזוק:
אכן א"כ לשיטת התוס' דס"ל דתרוה"ד אין בה מעילה רק איסור הנאה מה"ת כמש"כ לעיל בדיבור הקודם, מאי פריך הש"ס כאן והרי תרוה"ד הרי דם נמי איכא בה איסור הנאה מה"ת ורק ממעילה נתמעטה גם קודם זריקה ונימא באמת דהכי נמי לאחר זריקה מכח ההיקש אבל איסור הנאה לעולם יש בו בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה ובמשנתנו הרי רק אין מועלין בדם קתני ומנ"ל דאין בו איסור הנאה, ואדרבה נימא דההיקש אתי בין לקולא ובין לחומרא דלפני כפרה מקשינן ללאחר כפרה לקולא דאין מועלין בו, ולאחר כפרה מקשינן ללפני כפרה לחומרא דאסור בהנאה מה"ת, אלא ע"כ דבתרוה"ד איכא מעילה נמי ונהי דעגלה ערופה אין בה מעילה רק איסור הנאה אין זה קושיא כ"כ, די"ל כמש"כ הרב קרן אורה דהש"ס ה"ק אין לך דבר שנעשית מצותו וישאר בקדושתו הראשונה שהיה בו קודם שנעשה מצותו כל אחד כפי ענינו. דבר שהיה בו מעילה קודם שנעשה מצותו לאחר שנעשית מצותו פקעה המעילה ממנו, ודבר שלא היה בו רק איסור הנאה בעלמא לאחר שנעשה מצותו פקע איסור הנאתו ממנו, ושפיר מביא הש"ס מעגלה ערופה דאע"פ שנעשית מצותה נשאר בה איסור הנאתה שהיה בה תחילה, וא"כ דברי התוס' והתוס' ישנים ביומא צ"ע:
והנלענ"ד דעיקר חידוש הצל"ח דדם אע"ג דאתמעט ממעילה מ"מ איסור דאורייתא יש בו תליא באשלי רברבי, דהנה בכריתות (דף ד' ע"ב) תניא כל חלב וכל דם לא תאכלו מה חלב לוקה שתים אף דם לוקה שתים דברי ר' יהודא וחכ"א אין בו אלא אזהרה אחת וכו' אלא אימא מה חלב לוקה שלש אף דם לוקה שלש, ומ"ש חלב דלוקה שלש דכתיב ביה הלין תרי לאווין ולאו דזרות הא תלתא דם נמי, אצטריך סד"א הואיל ואתמעט דם מטומאה לתמעיט נמי מזרות קמ"ל, והנה רש"י ז"ל גריס שם סד"א הואיל ואתמעיט דם ממעילה אתמעיט נמי מזרות קמ"ל, וז"ל רש"י שם דם אמעיט ממעילה וכו' ואימא כי היכא דאמעיט מזרות קרבן מעילה אמעיט נמי ממלקות דזרות קמ"ל, והתוס' במנחות (דף ע"ד) ד"ה לאו דזרות ביארו שיטת רש"י דההיקש קמ"ל דאף דאתמעיט דם ממעילה היינו רק מקרבן מעילה אבל מלאו דמעילה דאיכא מלקות במזיד לא אתמעיט, וזהו דוקא לר"י אבל לרבנן דלית להו היקש זה כדאיתא בכריתות שם גם ממלקות אתמעיט וא"כ מהיכי תיתי ביה איסור הנאה מצד מעילה, ובודאי דלפי"ז אין בדם גם איסור הנאה מה"ת לרבנן, אולם לשיטת התוס' דגרסי שם סד"א הואיל ואתמעיט דם מטומאה ולאו דזרות הוא לאו דוכל זר לא יאכל כי קודש הם, א"כ גם לרבנן איכא לאו דמעילה גבי דם דבהאי לאו לא פליגי ר"י ורבנן, והא דלא חשיב בכריתות שם גבי דם האי לאו דמעילה הוא משום דשייך גם בבשר וגם בהנאה בלא אכילה משו"ה לא חשיב ליה כמש"כ התוס' במנחות שם, ומיהו אף לשיטת רש"י דלרבנן ליכא בדם גם לאו דמעילה ומותר בהנאה מצד לאו דמעילה, מ"מ איסור הנאה דאיכא בשלמים מחיים אע"ג דודאי נתמעיט מלאו דמעילה וביארתי לעיל בריש מכילתין בשם הראשונים ז"ל דהאיסור הוא משום בל יחל דברו, ודאי דבדם נמי איסור בל יחל דברו יש כל זמן שלא נעשית מצותו, ולאחר זריקה ודאי דלא שייך עוד איסור בל יחל כיון שכבר נעשית כל מצותו ודו"ק:
ולפ"ז אמינא דודאי לשיטת התוס' במנחות דלאו דמעילה איכא בדם גם לרבנן דר"י, ע"כ לומר דבתרוה"ד איכא מעילה נמי דאל"כ מאי פריך הש"ס והרי תרוה"ד הרי גם בדם איכא איסור הנאה מצד לאו דמעילה קודם ואפשר דה"ה נמי לאחר זריקה (אם לא דנימא כהקרן אורה הנ"ל וזה לא ניח"ל להתוס' ודו"ק], אבל להתוס' ביומא אזלי בשיטת רש"י דלרבנן דהלכתא כוותייהו לגבי ר"י ס"ל דאין בדם איסור כלל מצד מעילה דלגמרי אתמעיט והקישא דדם לחלב לא ס"ל, משו"ה פריך הש"ס שפיר והרי תרוה"ד דאית ביה איסור הנאה גם לאחר שנעשית מצותו ואמאי לא נימא לאידך גיסא מה קודם כפרה אית ביה מעילה אף לאחר כפרה כן ולמה אמרינן דאתמעיט גם מאיסור הנאה דמעילה דלפני כפרה כלאחר כפרה הרי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, ואי דבאמת יש בדם איסור הנאה קודם כפרה מצד לאו דבל יחל הרי לאו זה ודאי דלא שייך לאחר כפרה ואינו ענין לההיקש כלל, וא"כ הקישא כי אתי ע"כ לענין לאו דמעילה אתי ונימא מה לפני כפרה איכא לאו דמעילה לענין איסור הנאה אף לאחר כפרה נמי כמו תרוה"ד ודו"ק ודאמרינן כאן משום דהוו תרוה"ד ואיברי שעיר המשתלח שני כתובין הבא"כ לדעת התוס' ביומא דתרוה"ד ליכא רק איסורא בעלמא א"ש, דגם באיברי שעיר המשתלח נראה דליכא רק איסור בעלמא אחר שנעשית מצותו כדיליף מקרא אבל לא מעילה, אבל לשיטת התוס' במנחות וכמו שביארנו ע"כ לומר דאיכא איסור וחיוב מעילה באיברי שעיר המשתלח דאל"כ לא הוו ב' כתובין הבאכ"א [וה"ה עגלה ערופה דאמרינן לקמן בגמ' דהוו ב"כ הבאכ"א עם תרוה"ד] וזהו דבר קשה להאמר כיון דכבר אינו קדשי ה' ורק מגזרה ילפינן דאסור בהנאה, ובאמת בכל שאר דוכתי המובא סוגיא זו ליתא הך דשעיר המשתלח בלתי כאן במעילה לבד, ומצד הסברא החיצונה לאחר הגרלה תיכף לא נקרא עוד שעיר המשתלח קדשי ה' ואין בו מעילה, ונהי דבהמפרש כאן איתא להדיא דמועלין ביה אבל ברגמ"ה איתא רק לשון דאין נהנין מהן אע"ג דבתרומת הדשן כתב בלשונו דמועלין בה ודו"ק בכ"ז היטב וכבר כתבתי בזה מעט בספרי תקנת השבים:
שם בגמ' הניחא לרבנן דאמרי והניחם שם מלמד שטעונין גניזה, המל"מ פ"ה מה' מעילה הקשה אמאי דפסק שם הרמב"ם דכתנות כהונה שבלו מועלין בהן וז"ל תימה הא קיי"ל כל דבר שנעשית מצותו אין מועלין בו, דדוקא בבגדי כה"ג כתיב והניחם שם וכו' דאם נימא דבגדי כה"ד ילפינן מבגדי כה"ג א"כ ליבעו גם גניזה כבגדי כה"ג, והא אמרינן בשבת (דף כ"ב) מבלאי מכנסי כהנים היו מדליקין וא"כ מנ"ל דאית בהו מעילה לאחר שבלו ונעשית מצותן, ואין לומר דדבר שנעשית מצותו רק מדאורייתא אין מועלין בו אבל מדרבנן מועלין בו, זה אינו דהרי התוס' בשבת (דף כ"א) ד"ה בית השואבה כתבו וז"ל תימה איך שרי להדליק בשמחת בית השואבה הא לאו צורך קרבן הן ובגדי כהונה שבלו מועלין בהן עכ"ל, ואם נאמר דמעילתן היא רק מדרבנן הא י"ל דרק במדינה גזרו רבנן ולא במקדש כיון דיש בשימוש זה גם מצוה, והנה בפשוטו י"ל דהא דקיי"ל דבר שנעשית מצותו אין מועלין בו הוא רק בדבר שלא היה בו מעולם רק קדוה"ג כגון קדשי מזבח וע"ע דכיון דנעשית מצותן ואזדי לה קדושת גופן אין בהן שום קדושה כלל, אבל דבר הקדוש קדושת דמים שבא ממעות הקדש לא שייך גביה לומר דנעשית מצותו ושוב אין מועלין בו דהרי עכ"פ הרי נשאר הדבר ממעות הקדש לעולם וא"כ בגדי כהונה דממעות הלשכה הן באים כדאיתא ברמב"ם פ"ח מה' כלי המקדש ועבודתן מחנכתן לקדוה"ג, א"כ גם לאחר שנעשית מצותן נהי דפקע מהן קדוה"ג מ"מ קדושת דמים שלהן במקומו עומד דלא יהא אלא עצים ואבנים דהקדש דמועלין בהן, והא דאמרינן כאן דבגדי כה"ג הוא אחד מב' הכתובין הבאין כאחד לאו משום המעילה נקטיה אלא דבגדי כה"ג גם קדושת גופן לא פקע אחר שנעשית מצותן ובעו גניזה וזהו חידוש, וא"כ שפיר מקשו התוס' בשבת שם למה משתמשין בבגדי כהונה לשמחת ביהש"א בלא פדיון, ואין להקשות ע"ז מהא דזבחים (דף פ"ח ע"א) סכין מטרפת היה שם ונמנו עליה כהנים וגנזוה משמע דנשאר בסכין קדוה"ג דאי משום קדושת דמים היה להם למוכרה והתם הרי ג"כ דבר שנעשה מצותו. דיש לומר דכיון שנשתמש בו לגבוה גנאי הוא למוכרו או לפדותו לחולין ומשו"ה גנזוהו, משא"כ בגדי כהונה הא שמשו בהן בפנים לצורך שמחת בית השואבה וכעין זה כתבו התוס' במנחות (דף ט') ובכמה דוכתי, ועוד י"ל דהתם מיד שנשחז בפעם הראשון ראו שברזל שלה רכה ותפגום ואין זה כלל נעשית מצותה, אמנם אכתי אין זה האמת בישוב קושית המל"מ ויש סתירות לתירוץ זה מכמה מקומות, והישוב האמיתי בקושית המל"מ נדבר איה"ש להלן בסמוך, ומ"מ לא נמנעתי מלכתוב גם תירוץ הנ"ל משום דהסברא לא רחוקה מן הדעת וכל פטפוטי דאורייתא טבין:
שם משום דהוה עגלה ערופה ותרוה"ד בכהבכ"א וכו' הניחא למ"ד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מא"ל, לכאורה קשה כיון דעגלה ערופה איסור בעלמא הוא ולא מעילה ממש עיין מש"כ לעיל בזה, א"כ אמאי לא משני הש"ס דהוה תרוה"ד וע"ע ושור הנסקל שלשה כתובין הבא"כ דלכו"ע אין מלמדין, וי"ל דלשיטה זו יהיה באמת ראיה מכאן לדעת ר"ת בב"ק (דף מ"ה) ובסנהדרין (דף פ') דשור הנסקל אינו נאסר מחיים רק לאחר שנסקל או נשחט אחר שנגמר דינו, משו"ה לא שייך לאחשביה בין הנך שגם לאחר שנעשית מצותן אסורין בהנאה ועשיית מצותן לא מפקיע מהן האיסור כיון דשור הנסקל אין נאסר בהנאה רק אחר שנעשית מצותו, וסברא זו כתבו כבר התו"י ביומא ד"ה ועגלה ערופה קמא ואביאם לקמן והיא סברא נכונה מאוד. ובזה מתורץ מה דפסק הרמב"ם פ"י ה"ו מה' רוצח דעגלה ערופה ירידתה לנ"א אוסרתה אע"פ שעדיין לא נערפה וזהו דלא כרבא בכריתות (דף כ"ד) והרי רבא הוא בתרא והו"ל לפסוק כמותו ונדחק בזה הכ"מ שם. ולדברינו הרי מוכח מסוגיא דידן שהיא סתמא דגמ' בג' מקומות בש"ס כאן וביומא ובחולין דע"ע מחיים נאסרת דאל"כ איך חשיב ע"ע בהדי הנך דנעשית מצותן ואסורין ושור הנסקל לא חשיב עמהן, אלא דאכתי קשה דהרי מאן האי תנא דס"ל שני כתובין הבא"כ מלמדין הוא ר"י עיין ברש"י פסחים (דף כ"ו ע"א) ואיהו הא ס"ל דפטר חמור אסור בהנאה אפי' קודם עריפה כדאיתא פ"ק דבכורות, א"כ אכתי הו"ל לומר דתרוה"ד, וע"ע ופטר חמור הו"ל ג' כתובין הבאכ"א ולד"ה אין מלמדין ובכריתות (דף ז' ע"א) איתא מנין לכה"ג שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מיעיו שהוא חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך והקשו התוס' שם דא"כ אמאי לא משני כאן דאיכא שלשה כתובין הבאכ"א דלכו"ע אין מלמדין ותירצו דשמן המשחה לא נעשה מצותו אע"ג דאיתיה עליו עיי"ש וכ"כ התוס' ישנים ביומא שם ד"ה וע"ע השני וכ"כ בכריתות הרב חק נתן ופלא שלא הזכיר שכ"כ התוס' אבל עכ"פ הרי הקשו גם התוס' כעין קושיא דידן דנימא תרוה"ד וע"ע ופטר חמור הו"ל ג' כתובין, ולמה שכתבו התוס' ישנים ביומא שם (דף ס') על קושיתם שהקשו שם אמאי לא חשיב ציפור השחוטה מציפורי מצורע, ותירצו שאין זה קדשים אלא מעשה חוץ אבל שעיר המשתלח נקדש בפנים ועגלה ערופה כפרה כתיב בה כקדשים עכ"ל עיי"ש וכ"כ התוס' בזבחים, א"כ ניחא נמי הא דלא קחשיב שור הנסקל אפי' אם נאסר מחיים וכן הא דלא קחשיב פטר חמור וכ"ז פשוט, ולענין שמן המשחה כתבו התוס' ישנים ביומא שם דהא לר"י קיימינן דס"ל בכהבכ"א מלמדין, ואיהו הא ס"ל פ"ק דכריתות דהסך לכהנים ולמלכים פטור דלא הוו זרים מעיקרא, וא"כ אין זה ג' כתובין הבאכ"א דאיכא למיפרך דשמן המשחה הוה איסור שאינו שוה בכל, ואי הוה כתיב שמן המשחה הו"א שאני שמן המשחה דאית ביה כרת ועיין בהגהות הגה"ח ר' יצחק חיות זצ"ל הנדפסין במשניות הגדולים דפוס ראם מש"כ כאן וע"פ דבריו יש לפלפל:
ואין להקשות לרבא דס"ל דאברי שעיר המשתלח מותרין וגם ס"ל דעגלה ערופה לאחר עריפה נאסרת, א"כ למ"ד ב"כ הבאכ"א מלמדין מנ"ל דבדם אין מועלין כיון דליכא תו תרי מיעוטי, דפשוט הוא כמש"כ כאן הרב קרן אורה דכיון דתנאי ג"כ פליגי בזה א"כ י"ל דמ"ד שני כתובין הבאין כאחד מלמדין ס"ל דעגלה ערופה מחיים נאסרת, ועוד האריך כאן הרב קרן אורה בענינים שאינם נחוצים לביאור הסוגיא לדעתי לכן לא הבאתים:
שם כתיב התם הערופה וכתיב החם ושמו עכ"ל הגמ', פרש"י ה"א קמייתי דהערופה יתירא וגם וא"ו בתראה דושמו מיותר למעוטי, וקשה א"כ מאי קעביד מאן דס"ל ב"כ הבאין כאחד אין מלמדין עם ב' מיעוטין האלה דמיותרין הן, ובקדושין (דף נ"ח ע"א) איכא שם כעין סוגיא דידן ממש והקשו שם המהרש"ל והמהרש"א ז"ל כקושיתנו ע"ש, וי"ל ע"ד החידוד דהנה כבר הבאתי לעיל קושית המל"מ פ"ה מה' מעילה דאמאי מועלין בבגדי כהונה שבלו הא נעשית כבר מצותן ואין לומר דילפינן להו מבגדי כה"ג א"כ ליבעו גניזה כבגדי כה"ג ולמה עשו מהן פתילות בשמחת בהשא"ב, וי"ל דגם בגדי כה"ג מותר לעשות פתילות וגניזה לאו דוקא וקרא דוהניחם שם אתי רק לאורויי דיש בהן מעילה גם אחר שנעשית מצותן, אבל על הרמב"ם קשה דאיהו פסק להדיא דמבגדי כה"ג אסור לעשות פתילות ש"מ דס"ל דגניזה ממש בעינן, ובגדי כה"ד פסק דעושין מהן פתילות וע"כ דס"ל דלא ילפינן בגדי כה"ד מבגדי כה"ג, וא"כ קשה למה בגדי כה"ד כשבלו מועלין בהן הרי נעשית מצותן, ואולם הרי התוס' כאן הקשו בד"ה תרי מיעוטי וכו' דלמ"ל תרי מיעוטי הרי בחד סגי ועיין במהרש"א בקדושין שם, ונתרץ הכל בחדא מחתא וקושיא חדא מתורצת בחברתה, דס"ל להרמב"ם דבאמת ילפינן בגדי כה"ד מבגדי כה"ג אבל הילפותא היא רק לענין מעילה אבל לא לענין דלבעו גניזה דמגניזה מיעטינהו קרא בהדיא, דלכאורה יש לדקדק להרמב"ם דס"ל דבגדי כה"ג גניזה ממש בעו א"כ כל מקום דכתיב גניזה הוה גניזה ממש ואסורין להשתמש בהן אפי' לצורך גבוה, א"כ למ"ד ב"כ הבאין כאחד מלמדין מנ"ל דכל דבר שנעשית מצותו אין מועלין בו הרי המיעוטין דהערופה ושמו י"ל דלא ממעטי רק מגניזה דכל דבר שנעשית מצותו לא בעי גניזה אבל מ"מ מעילה אפשר דאית ביה, אך הדבר נכון מאוד דאי למעוטי מגניזה לחוד הרי סגי בחד מיעוטא כקושית התוס' ולמ"ל מיעוט השני, אלא ע"כ דחד ממעט מגניזה וחד ממעט ממעילה נמי וא"כ דלגמרי ממעט קרא, ומיהו כל זה הוא למ"ד בכהבכ"א מלמדין אבל למ"ד אין מלמדין וסוגיא דעלמא כוותיה הרי הא דכל דבר שנעשית מצותו דלא בעו גניזה מב' כתובין הבאכ"א ידעינן, ואכתי מנלן דאין מעילה נמי אחר שנעשה מצותן וע"כ לומר דזה ידעינן ממיעוט אחד משני המיעוטים דהערופה וושמו, ואייתר מיעוט הב' למעט בגדי כה"ד מגניזה דלא נימא דאתקיש גם בזה לבגדי כה"ג, אבל לענין מעילה שאין ע"ז מיעוט מיותר ילפינן באמת בגדי כה"ד מבגדי כה"ג דאחר שבלו מועלין בהן ודו"ק שהוא רק ע"ד החידוד ועוד נדבר בזה:
נשוב ונשנה הלכה זו דהש"ס פריך הניחא למ"ד בכהכ"א אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מא"ל, וכתב רש"י בסוגיא זו בפסחים (דף כ"ז ע"א) אלא למ"ד מלמדין ר' יהודא ס"ל כן בסנהדרין עכ"ל, ומדקדקין העולם דמאי בעי רש"י בזה והגאון מלבי"ם בהתורה והמצוה הקשה עוד יותר דאדרבה לר' יהודא לקמ"ד, דאיהו ס"ל בהדיא כרבנן דר' דוסא והוא עצמו הוא בר פלוגתיה עיין יומא (דף י"א) א"כ לדידיה איכא ג' פסוקים הבאין כאחד ותירוץ היופי עינים כאן ובפסחים שם דכונת הש"ס היא לשמאי הזקן דס"ל ג"כ בכהבכ"א מלמדין עיין בהגהותיו בש"ס דווילנא תמוה שהעלים עין מרש"י במקומו בפסחים שם שפי' להדיא דהכונה היא על ר' יהודא] וכבר כתובה קושיא זו בספר יעלת חן מהג"מ ר' שמשון זעליג זצ"ל וכתב שכן הקשה המהר"ם מטקטין בספר גבעת שאול, והגאון רש"ז הנ"ל תירץ דאדרבה רש"י בא לתרץ קושיא זו שהיא באמת קושית התוס' ביומא (דף נ"ט) ד"ה אלא למ"ד, ורש"י אזיל בזה לשיטתיה והתוס' לשיטתם, דהנה הגינת וורדים כלל י"ז מספקא ליה בהא דג' כתובין הבאכ"א לכו"ע אין מלמדין אי בעינן תרי כתובין מיותרין או בחד סגי, וכתב דזה תלי בטעמא דאי הא דב' כתובין הבאכ"א מלמדין הוא משום דמלתא דאתיא בקו"ח ומבנין אב טרח וכתב לה קרא בעינן ב' כתובין מיותרין, ולטעם התוס' ביומא דהוה פרשה שנאמרה ונשנית אין צריך רק כתוב אחד מיותר עיי"ש ועיין במלוא הרועים, וא"כ י"ל דרש"י ס"ל הטעם דטרח וכתב לה קרא ובעינן ב' כתובין מיותרין, וזה ברור דבשני כתובין הבאכ"א דתרוה"ד ובגדי כהונה רק קרא דתרוה"ד מיותר דקרא דבגדי כהונה הא צריך לגופיה לאשמעינן דבר חדש דכיון שעבר יוכ"פ ראשון אסור להשתמש בהן אפי' ביוכ"פ השני דזה הרי לא הוה מצינן למילף מתרוה"ד, אלא דקרא דתרוה"ד מיותר דכיון דגלי קרא בבגדי כה"ג דגם אחר שנעשית מצותן מועלין בהן ובעו גניזה ה"נ הוה ילפינן לתרוה"ד וזה פשוטו וגם בהא דקאמר הש"ס דהוה תרוה"ד ועגלה ערופה ב"כ הבאכ"א יש להוכיח ג"כ דקרא דעגע"ר אינו מיותר אליבא דר' יהדא רק תרוה"ד מיותר, דבבכורות (דף י"א) תנו רבנן פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודא ור"ש מתיר, וטעמיה דר' יהודא הוא דהוה בכלל בהמה טהורה ור"ש ס"ל דמיעט קרא עייש"ה, ואמר שם ר"נ ורש"ב מחלוקת קודם עריפה אבל לאחר עריפה מודה ר"ש דילפינן עריפה עריפה מעגלה, ואמר ר"נ מנא אמינא לה דתניא נאמר כאן וערפתו ונאמר להלן וערפתו מה להלן אסור וכו' למאן אי לרי"ה השתא מחיים אסור לאחר עריפה מבעיא אלא לר"ש, וקדחי הש"ס לעולם לרי"ה וסד"א עריפה במקום פדייה עומדת ומותר, וריו"ח ואיתימא ר"א אמרו עדיין היא מחלוקת, א"כ לריו"ח ור"א הברייתא היא לרי"ה ומ"מ אצטריך ג"ש דלא נימא עריפה מתרת כפדייה, וכן הוא בהדיא בירושלמי בקדושין, ולפ"ז לרי"ה הך דעגלה אינו מיותר דאי לא הוה כתיב קרא בעגלה לא הוה ילפינן לה במה מצינו מתרוה"ד דטפי הוה ילפינן בג"ש מפטר חמור דג"ש עדיפא ממה מצינו, ובפטר חמור מצד הסברא העריפה מתרת כפדייה ומותר לאחר עריפה וממילא גם עגלה ערופה מותרת אחר העריפה, להכי אצטריך קרא לאסור בעגלה ערופה ושוב ילפינן בג"ש איפכא דפטר חמור ג"כ אסור לאחר עריפה, ובזה מתורץ קושית התוס' במה שדייק רש"י ז"ל בלשונו לומר דהוא ר' יהודה ולדידיה ליכא למימר דהוה ג' כתובין הבאכ"א דהרי רק חד קרא דתרוה"ד מיותר דקרא דבג"כ וע"ע אצטריך וכ"ז לרי"ה אבל לא לר"ש ודו"ק:
ועוד י"ל קושיא זו ע"פ מש"פ הרמב"ם דבגדי כהונה אין מועלין בהן וכשבלו מועלין בהן והקשה עליו המל"מ הבאתי דבריו לעיל ד"ה הניחא לרבנן וד"ה כתיב התם הערופה ותרצתי קושיתו בשני אופנים וכאן נאמר באופן אחר, דהנה כבר הבאתי שהתוס' ישנים ביומא כתבו דדבר שאין בו מעילה בשעת מצותו ורק לאחר שנעשה מצותו יש בו איסור לא נכנס בכלל ב' כתובין וגם לא נתמעט מהתרי מיעוטי וכ"כ הפנ"י בקדושין בסוגיא דצפורי מצורע) ולכאורה קשה להרמב"ם דבגדי כהונה בשעת מצותן אין מועלין בהן ורק כשבלו מועלין בהן איך קאמר הש"ס דבגכ"ה ותרוה"ד הו"ל בכהבכ"א הרי בגדי כהונה מעילתן היא רק אחר שבלו ונעשית מצותן, והפנ"י שם הרגיש בזה וכתב דבגדי כה"ג מועלין בהן גם קודם שבלו ודוקא בבגדי כה"ד אין מעילה, אבל דבריו תמוהין דהרי ההוכחה והטעם דאין מועלין בהן הוא משום דלא נתנה תורה למלאה"ש ועיין ביומא ר"פ בא לו כה"ג מבואר דגם בגדי כה"ג ניתנו ליהנות בהן דאטו הכה"ג מלאך הוא לפושטן מיד כהרף עין וגם מהמל"מ שם מבואר כן, אמנם הנלענ"ד בישוב קושיא זו בהקדם סוגיא דקדושין (דף נ"ד) דבמשנה שם ס"ל לר"מ במזיד קידש ובשוגג לא קידש ורי"ה ס"ל במזיד לא קידש ובשוגג קידש, ומפרש שם ריו"ח טעמא דר"מ דס"ל במזיד מתחלל ובשוגג אין מתחלל ורב אמר לא מצינו וכו' ומתניתין בכתנות כהונה שלא בלו לכך אין בהן מעילה בשוגג דלא נתנה תורה למלאה"ש, ת"ש מועלין בחדתין ואין מועלין בעתיקין רמ"א אף מועלין בעתיקין שהיה ר"מ אומר מועלין בשירי הלשכה ואמאי נימא הואיל ונתנו ליהנות מהן דהא חומת העיר משירי הלשכה הן באין, ומשני אימא רי"ה אומר מועלין בשירי הלשכה, והרמב"ם פוסק דאין מועלין בכתנות כהונה ואין מועלין בשירי הלשכה עיין פ"ה הי"ד וסוף פ"ו מה' מעילה, ולכאורה קשה דהא קיי"ל ר"מ ורי"ה הלכה כרי"ה ולמה פסק כאן כר"מ, ואולם האמת יורה דרכו דכל זה הוא אליבא דרב דמוקי המשנה בכתנות כהונה וצריך להפוך הברייתא אבל לריו"ח א"ל להפוך הברייתא ורב וריו"ח הלכה כריו"ח וכן משמע מהכ"מ שם, ובזה מבואר הסוגיא היטב דשפיר משני הש"ס דהוה בגדי כהונה ותרוה"ד ב' כתובין הבאכ"א, ואין להקשות כיון דבגכ"ה בשעת מצותן אין מועלין בהם אין לחשבם בב' כתובין דהרי למאן קיימינן השתא למ"ד ב"כ הבאכ"א אין מלמדין והוא ר"מ בר פלוגתא דרי"ה, ולר"מ דמועלין בשירי הלשכה ה"ה בכתנות כהונה, ופריך דמ"מ אף לר"מ הניחא לרבנן אלא לר"ד מא"ל ומשני דהוה תרוה"ד וע"ע ב"כ הבאכ"א, והשתא פריך שפיר למ"ד מלמדין מאי איכא למימר ואין לומר דס"ל כרבנן דר' דוסא והו"ל ג' כתובין הבאכ"א כקושית התוס' ביומא, דלהכי מדייק רש"י דמ"ד מלמדין הוא רי"ה ורי"ה הא ס"ל דאין מועלין בכתנות כהונה חדשים ולא הוו לדידיה בכלל ג' כתובין הבאכ"א, וממילא שפיר פסק הרמב"ם דמועלין בכתנות כהונה אחר שבלו דהא לא ממעטינן משני כתובין וכן מב' מיעוטים רק דבר שמועלין בו קודם שנעשה מצותו, וקרא דוהניחם שם מלמד רק דבגדי כה"ג טעון גניזה ובגדי כה"ד באמת לא בעו גניזה דלא ילפינן בגדי כה"ד מבגדי כה"ג, והא דמועלין בהן אחר שבלו הוא משום דהוו כשאר הקדישות ודו"ק היטב שהוא כפתור ופרח:
ואכתי פש גבן לבאר דלכאורה עיקר כלל זה שכתבו התו"י והפנ"י דדבר שאין מועלין בו רק לאחר שנעשית מצותו אינו נכנס בכלל ב' כתובין קשה, דהרי הסוגיא כאן אזלה לריו"ח ובחולין (דף פ"ב) איתא השוחט אותו ואת בנו ונמצא טרפה חייב ור"ש פוטר, וקאמר שם ריו"ח דע"ע אינה משנה דאינה נאסרת מחיים וא"כ איך מכניס כאן עגלה ערופה בכלל הב' כתובין, אכן גם זה י"ל בהקדם מה שהקשו התוס' בסנהדרין (דף מ"ד) אהא דאיתא שם האורג בגד למת אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא היא וטעמא דאביי הוא משום דיליף שם שם מעגלה ערופה, ופריך ורבא מ"ט לא אמר כאביי וכו', והקשו התוס' כי נמי גמיר מע"ע הא רבא פוסק בכ"מ כריו"ח וריו"ח הרי ס"ל דאין ע"ע נאסרת מחיים וע"ש שתירצו בדוחק ועיין שו"ת רע"א ז"ל סי' ג', ולענ"ד י"ל דריו"ח בעצמו ס"ל דע"ע אסורה מחיים דהא אליביה קאמר הש"ס כאן דע"ע ותרוה"ד הוו ב' כתובין הבאכ"א וכמו שנתבאר, ומה שאמר ריו"ח בחולין שם עגלה ערופה אינה משנה היינו משום דשם תנן דר"ש פוטר משום דאסורה באכילה והוה שחיטה שאינה ראויה, ולר"ש ודאי דע"ע אינה נאסרת מחיים דהרי כבר כתבנו לעיל ד"ה נשוב ונשנה הלכה זו פלוגתא דרי"ה ור"ש בפטר חמור דלרי"ה אסור מחיים ולר"ש מותר, ור"נ ור"א ס"ל דמודה ר"ש לאחר עריפה דילפינן עריפה עריפה מע"ע וריו"ח ור"א ס"ל דעדיין היא מחלוקת דרי"ה יליף עריפה עריפה ור"ש לא יליך הך ג"ש, א"כ לרי"ה דיליף פטר חמור מע"ע דאסור לאחר עריפה ואין ג"ש למחצה וילפינן להיפך ע"מ מפטר חמור דאסור מחיים. אבל אליבא דר"ש אף אם יגמור ג"ש הרי ס"ל דפ"ח אינו נאסר מחיים ממילא גם פ"ע בין אם גמיר ג"ש בין אם לא גמיר עגלה ערופה לא נאסרה מחיים, ושפיר קאמר ריו"ח אליבא דר"ש דעגלה ערופה אינו משנה אבל ריו"ח בעצמו ס"ל באמת דע"ע נאסרת מחיים, ומתורץ קושית התוס' בם בסנהדרין ושיטת התוס' ישנים והפנ"י הנ"ל ודו"ק:
ודע עוד דבעיקר קושית המל"מ דלמה בגדי כהונה שבלו מועלין בהם הרי קיי"ל כ"ד שנעשית מצותו אין מועלין בו, כ דהא שבלו אין זה נעשית מצותן אלא שאינן ראוין עוד למצותן, וזה לא מצינו דכל שאין ראוי עוד למצותו שלא יהא עור בו מעילה וזהו דבר דמסתבר והשכל הישר מחייב כן, וכ"כ השעה"מ והרב תפא"י פ"ה דמעילה ועוד איזה אחרונים וזהו לענ"ד קושטא דמילתא:
ובהבדל שבין סוגיא דידן לשארי מקומות דבפסחים וביומא ובחולין ליתא הא דתרוה"ד ואברי שעיר המשתלח הוו ב"כ הבאכ"א והכא איתא, י"ל דלכאורה מה שייך כאן אברי שעיר המשתלח לפ"מ שביארנו לעיל ד"ה ועוד י"ל קושיא זו דהא דלהרמב"ם בגדי כה"ג מעונין גניזה לא ילפינן זה לבגדי כה"ד ורק בהנאה אסורין, וגניזה דבגדי כה"ג ותרומת הדשן גניזה ממש הוא א"כ איך הוו תרוה"ד ואברי שעיר המשתלח ב"כ הבאכ"א, הרי אברי שעהמ"ש אינם טעונין גניזה גם למ"ד דאסורין בהנאה, דאל"כ מאי קאמר שם הש"ס מסתברא כמ"ד מותרין בהנאה דלא אמרה תורה שלח לתקלה ואם היו צריכין גניזה מאי תקלה יש בהו, וכיון דלא בעו גניזה איזה ב"כ הבאכ"א יש כאן הרי תרווייהו אצטריכי דאי הוה כתב רק תרוה"ד והוה ילפינן אברי שעה"מ מנייהו הו"א דגם אברי שעה"מ בעו גניזה. ואי הוה כתיב רק בשעיר המשתלח והוה ילפינן תרוה"ד מנייהו הו"א דגם תרוה"ד אסורין בהנאה אבל גניזה לא הוה ידעינן בתרוה"ד ואצטריכו תרווייהו אבל לפמש"כ לעיל ד"ה כתיב התם הערופה הדבר נכון, דשם כתבנו דלכאורה קשה מנלן למעט מקראי דושמו והערופה דאין מעילה בדמים. נימא דהוא לאחר כפרה כלפני כפרה והמיעוטים באו למעט רק מגניזה, אכן התוס' הרי הקשו דלמ"ל תרי מיעוטי הא בחד סגי ובזה מתיישב הכל, די"ל דגם המקשן ידע מהמיעוט דושמו אלא דהוה קשה ליה לימא דממעט מגניזה לחוד אבל לא מאיסור הנאה ומעילה, ומשני הש"ס שפיר דהו"ל תרוה"ד ואברי שעהמ"ש ב"כ הבאכ"א היינו דלכתוב בתרוה"ד ולא בשמהמ"ש ואין לומר דהוה אמינא דגם אברי שעהמ"ש בעו גניזה, זה אינו דהרי לענין גניזה איכא מיעוט דושמו, ופריך הניחא למ"ד אין נהנין וכו' ומשני הוה תרוה"ד ובגדי כהונה ב"כ הבאכ"א, וכאן נמי לא קשה דילמא הב"כ אינן ממעטין רק מגניזה דלגניזה הרי כבר כתיב ושמו למעט, ופריך שוב אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר ומשני תרי מיעוטי כתיבי חד ממעט מגניזה וע"כ השני ממעט גם ממעילה:
ומעתה י"ל בהבדל הסוגיות ע"פ מה שהביאו כבר הגינת ורדים והמלוא הרועים מחלוקת רש"י ותוס' בקדושין בסוגיא דמ"ע שהזמן גרמא, דרש"י ס"ל דב"כ הבאכ"א אין מלמדין הכונה. דלא מצינן למילף מנייהו ונשאר הדבר על הסברא החיצונה אבל התוס' ס"ל שם דב"כ הבאכ"א הוה מיעוטא דדוקא הנך אבל אחרינא לא עיי"ש, וא"כ י"ל דבזה פליגי גם הסוגיות דסוגיא דפסחים יומא וחולין ס"ל כשיטת רש"י דב"כ הבאכ"א לא הוו מיעוטא, והרי התוס' ד"ה הוא לפני כפרה הקשו אדרבה נימא איפכא לאחר כפרה כלפני כפרה דאין לך דבר שלא נעשית מצותו ואין מועלין בו, ותירצו דמצינו עגלה ערופה קודם ירידתה לנחל דלא נעשית מצותה ומותרת בהנאה, וא"כ י"ל דלא אפשר לומר דתרוה"ד ואברי שעהמ"ש הוה ב"כ הבאכ"א, דנהי דאין לומדין מנייהו עכ"פ גם מיעוט לא הוה ונלמוד מהוא דלאחר כפרה כלפני כפרה דאין לך דבר שלא נעשית מצותו ואין מועלין בו, ואי משום דמצינו בע"ע הרי מצינו להיפך בתרוה"ד ואברי שעהמ"ש דנהי דלא ילפינן מנייהו אבל הרי גם מיעוט לא הוו ונלמוד לחומרא מהוא, אבל תרוה"ד ובג"כ שפיר הוו ב' כתובין ואין מלמדין גניזה מנייהו ואייתר לן מיעוטא דושמו למעט ממעילה דלא נילף מהוא, משא"כ אברי שעהמ"ש דאין בהו גניזה וא"כ אצטריך ושמו למעט מגניזה לבד אבל איסור מעילה נהי דלא ילפינן מנייהו דהוו ב' כתובין אכתי איכא למילף מהוא, אולם סוגיא דידן ס"ל כשיטת התוס' דב"כ הבאכ"א מיעוטא הוה וא"כ שפיר י"ל גם דתרוה"ד ואברי שעיר המשתלח הוו ב"כ הבאכ"א וממעטין שפיר דם ממעילה, ועיין נו"ב מהדו"ק חאהע"ז סי' ע"ח ודו"ק בכ"ז היטב, וזאת לדעת דהא דבגדי כה"ג טעונין גניזה היינו רק בד' בגדים שמשתמש בהן ביוהכ"פ אבל הח' בגדים שמשתמש בהן כל השנה וגם ביוהכ"פ לקרבנות התמידין דינן כבגדי כהן הדיוט לכל דבר ואין טעונין גניזה, ואף דלא משמע הכי מהמל"מ שהבאתי לעיל מ"מ כן הוא האמת וכ"כ הקרן אורה:
והנה בפיהמ"ש להרמב"ם בחולין (דף קי"ז) ז"ל, ונאמר מיעוט שלישי והוא שנאמר כי הדם הוא בנפש וגו' ר"ל שעומד כמו שהוא ואין איסור אחר נוסף עליו אמרו חד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומאה וחד למעוטי מנותר וכבר נתבאר שהאוכל דם קדשים באיזה ענין שיהיה אינו חייב לעולם כרת אחר יותר על כרת של דם ודע זה עכ"ל, ולכאורה תמוה לפי ביאורו במיעוט דהוא מאי פריך הש"ס ואימא לאחר כפרה כלפני כפרה וימעלו בדם הא הוא משמע שאין להוסיף עליו איסור אחר והיא תמיה עצומה, אכן נראה דודאי ריו"ח בעצמו ס"ל דרשה דהוא בהויתו יהא לעולם בלי השתנות דיניו אחר כפרה ולפני כפרה, משום דלענין איסור מעילה לא שייך לומר מדרשא דהוא דלא חל איסור מעילה על איסור דם דאיסור מעילה הרי הוא סוג אחר לגמרי, דאיסור דם הוא באכילה ובכרת ואיסור מעילה עיקר בהנאה ובלאו לחוד, וע"כ דריש הוא בהוייתו יהא קודם כפרה ולאחר כפרה שוה בדיניו, אבל דברי הרמב"ם הם לאחר שעשה הש"ס כבר את הצריכותא דתלתא קראי בדם למ"ל חד למעוטי מנותר וחד ממעילה וחד מטומאה ע"ש סוף פרק כל הבשר, ס"ל להרמב"ם דהדרשא דאתי למעילה לפי המסקנא הוא מקרא דלכם שלכם יהא דאין בו איסור הנאה, ומלכפר אמרינן דלכפרה נתתיו ולא לאיסור נותר, ומהוא ממעטינן איסור טומאה, או להיפך דמלכפר ממעטינן טומאה ומהוא נותר, דלגבי איסור נותר או טומאה שהם איסורי אכילה ובכרת כדם נדרש יפה קרא דהוא שיהיה עומד כמו שהוא ולא יחול עליו איסור אחר זולת איסור דם ולענ"ד הוא נכון ועיין בשמ"ק כריתות דף ד' ע"ב אות וא"ו ואות ט' הנדפס בסוף המסכתא ויש להאריך בדבריו שם:
רש"י ד"ה אלא לר' דוסא דאמר וכו' דלית בהו מעילה עכ"ל, וביומא (דף ס' ע"א) הוסיף רש"י וכתב שהרי בגדי כהונה מותר ליהנות בהן משום דלא נתנה תורה למלאה"ש עכ"ל, והוא לכאורה שפת יתר דאף אם נימא דבגדי כהונה יש בהן מעילה עכ"פ כיון דלר"ד לא נעשית עדיין מצותן דראוין עדיין לכה"ד ממילא ליכא ב"כ הבאכ"א לדבר שנעשית מצותו שמועלין בהו, ואפי' נימא דס"ל לרש"י והמפרש כאן דגם אם מותרין הן לכה"ד מ"מ נעשה מצותן איקרי משום דמעיקרא נעשו ליהכ"פ, ועתה הרי אסור להשתמש בהן ביוכ"פ אחר ונעשית כבר מצותן מיקרי, אכתי לשון רש"י מיותר דהרי הא דהוו ב"כ הבאכ"א הוא משום דבגדי כה"ג אית בהו מעילה גם לאחר שנעשית מצותן דילפינן מוהניחם שם דבעו גניזה, אבל לר' דוסא אפי' אם נימא דבגדי כה"ד אסורין בהנאה מ"מ לדידיה הרי קרא דוהניחם שם לא אתי לגניזה, ממילא י"ל דבגדי כה"ג נמי כשנעשית מצותן אין בהן מעילה ורק כשעשה מהן בגדי כה"ד הוקדשו עתה מחדש ומועלין בהן כדין כל בגדי כהונה ואין לנו שני כתובין הבאין כאחד דמועלין בדבר שנעשית מצותו וא"כ לכאורה גם דברי רש"י שם ודברי המפרש כאן מיותרין, ואולי יש לומר דהיה קשה ליה לרש"י אמאי לא קאמר הש"ס אלא למ"ד והניחם שם שלא ישתמש בהם ביוכ"פ אחר מא"ל, דהא לית לן ילפותא לענין מעילה כדכתבנו, והש"ס פריך רק מהא דמותר להשתמש בהן כה"ד שאין זה עיקר הקושיא לכאורה, אלא ע"כ דמזה ליכא עדיין לאכוחי כלל דאפי' למ"ד דקרא אתי שלא ישתמש בהן ביוכ"פ אחר נמי קרא דוהניחם שם אינו יוצא מידי פשוטו שישארו בקדושתן ושימעלו בהן גם אחר שנעשית מצותן, ולפ"ז גם במאי דאמרינן דמותרין הן לכה"ד נמי אפשר לומר דמ"מ אתי קרא דוהניחם שם לומר שיהיו בקדושתן לענין מעילה לעולם, להכי הוכרח רש"י לפרש דמ"מ מקשה דודאי למ"ד מותרין הם לכה"ד אין מועלין בהם דהרי לא נתנה תורה למלאה"ש, ואפי' נימא דכאן הוא גזרת הכתוב שיהא בהן מעילה דמן הסתם לאו דרך הוא שילבשם כה"ד כדאיתא ביומא שם, וא"כ פשטיה דקרא דוהניחם שם אתי שלא יוציאן לחולין לגמרי חוץ לעזרה נמי א"כ שוב לא הוו ב"כ הבאכ"א, דדוקא במידי דשייך מעילה בשעת מצותן קאמרינן דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו כמש"כ כבר מהתוס' ישנים ביומא והפנ"י בקדושין, וגם דבר זה למדתי מהפנ"י בקדושין (דף נ"ד ע"א), ד"ה ת"ש כתנות כהונה עיי"ש ודו"ק היטב ודע דהא דקאמר דתרה"ד ובג"כ הוו בכהב"כ היינו דבבג"כ מלת שם מיותר אבל מלת והניחם הרי אתי להשמיענו דנעשית מצותן, ואי לאו מלת והניחם הוה אמינא דעדיין לא נעשה מצותן וראוין ליוכ"פ אחר או לכהן הדיוט קמ"ל והניחם דאסורין ונעשית מצותן וא"כ מלת והניחם ודאי אינו מיותר אלא דמלת שם מיותר ודו"ק:
בגמ' והא קרא קאמר אסמכתא בעלמא ביאור הדבר דהנה שרפה שייך רק בדבר הניתן לאשים וכשנפסל שורפין אותו כשרפת פסולין. אבל דבר הניתן לספלים כשנפסל הסברא החיצונה נותנת דלא בעי שרפה בקודש כיון דגם בכשרותו אינו נשאר במזבח ובעזרה רק יורד לשיתין, וברש"י פסחים (דף כ"ד ודף מ"ט) דפסולי בשר קדק"ל שמקום אכילתן בכשרותן הוא ירושלים שם שרפתן גם כשנפסלו ע"ש וה"נ דכוותם, אך הרי ברייתא מפורשת בזבחים (דף צ"ב ע"א) דנסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפ"ע ושורפן וכתב שם רש"י דמקרא דבקודש באש תשרף מרבינן כל פסולי המוקדשין שמחיצתן העזרה דשרפתן בעזרה, ונראה דעיקר הילפותא היא מג"ש זו דבקודש הסך נסך שכר ויליף מג"ש דבקודש באש תשרף, וא"כ עיקר ג"ש זו אתי רק לנסכים שנפסלו כהאי קרא דבקודש באש תשרף או קרא דושרפת את הנותר באש דבפסולין מיירי, אבל לא כשנעשית מצותן בקודש כדינם, והא דאחת לע' שנה וכו' ושורפין אותה בקדושה מדרבנן הוא, והג"ש דמייתי אסמכתא בעלמא הוא דעיקרו אפסולין קאי ודו"ק שזה נכון:
במשנה המקדיש דישון בתחילה מועלין בו, הרבה פירושים נאמרו בזה ועיין בתפא"י במשניות כאן. ובהגהות הגר"א ז"ל למשניות ראיתי שהסכים לפי' התוס' דמיירי שהקדיש אפר כירתו, [והלשון בתחילה הוא כהא דאיתא בברייתא דמנחות דף. נ"ב ע"א פר העד"ב של ציבור ושעירי עכו"ם בתחילה מגבין להם לקל וקאמר דישון לומר דאפי' אפר פתילה נמי דסד"א דלא חזי למידי, והא דהקשו התוס' דא"כ מאי קמ"ל י"ל דזה גופא קמ"ל דלא תימא הא דדישון מזבח הפנימי והמנורה אין מועלין בהן הוא משום דלא חזי למידי, קמ"ל דהתם טעמא הוא משום דנעשית מצותן אבל מיחזי חזי, ולכן אם הקדיש אפר שלו מועלין בו ע"כ דבריו בשינוי לשון מעט להבנת הענין, ודע שהפירוש שכתב הרע"ב במשניות הוא מפי' רגמ"ה כאן ומלבד מה שתמה עליו התוס' יו"ט בצדק עיי"ש לא הבינותי עיקר פירושם דהרי המזיק הקדש פטור וכתבתי מזה לקמן בגמ' ד"ה בשלמא מזבח החיצון ע"ש ועיין חק נתן והדברים יגעים:
תוס' ד"ה מה נותר שרפתו בקודש וכו' דקלט מן האויר ולא ירדו ממש על הריצפה ובכה"ג אין מצותה בשרפה עכ"ל וכתב הקרן אורה וז"ל ולא ידענא טעמא מאי, ומש"כ רש"י ז"ל דקרקע השית מקדש ליה ג"כ לא הבנתי מנ"ל הא כיון דמקרא דבקודש ילפינן דמצותו בשרפה א"כ בכל גווני מצותו בשרפה עכ"ל, ולפי מה שכתבנו בגמ' ד"ה והא קרא קאמר הדברים יש להם פנים מסבירים וקצרתי ועיין זוהר פ' ויקרא:
ד"ה דישון מזבח הפנימי וכו' כדמפרש במ' תמיד משום דכתיב והשליך ואין השלכה פחות מעשרים אמה עכ"ל, האי לישנא ליתא שם בתמיד ע"ש רק שם בהמפרש הביא בשם רבו שאין השלכה פחות מעשרים אמה, וע"כ לומר דמש"כ התוס' כאן כדמפרש בסמוך אשלפניו קאי אריחוק עשר אמות מרגלי הכבש, ובאמת כלל זה דאין השלכה פחות מעשרים אמה קשה מאוד, דא"כ הרי גם בעץ ארז ואזוב ושני תולעת דפרה אדומה כתיב נמי והשליך ולבעי השלכה מרחוק עשרים אמה וזה לא מצינו, ומ"מ כאן החשבון מדוקדק כמו שביאר מעט הצ"ק כאן ובארוכה ביאר הדבר הגאון מלבי"ם ז"ל בהתורה והמצוה כאן בדברים יקרים כדרכו עיי"ש. אכן במדרש איכה בפתיחה דזכור את בוראך וכן מד"ר קהלת על פסוק זה איתא אמר ר"ח המוראה דבר קל הוא והיה הכהן זורקו על הכבש ל"ב אמה וזה צ"ע ועיין זבחים דף ס"ד ע"א עיי"ש היטב, והשמ"ק כאן הגיה פחות מעשר אמות ולא ידענא למה הגיה כן, ודע דהמלחמות פ"ב דיומא כתב דדישון מזבח הפנימי והמנורה אין לו עיקר מה"ת והוה רק מדבריהם וצע"ג מסוגיא דכאן ומיומא דף כ"ד, ע"ב דבעי שם לחייב עליהם זר אם דישן מיתה ע"ש והדבר פלא גדול: