תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר
חידושים למסכת מעילה · דף יא
במשנה המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין, במנחות (דף ד' ע"ב) פירש"י לא נהנין מדרבנן וכבר הקשו עליו באריכות בשמ"ק שם הנדפס בסוף המסכת והעלו דאיסור ההנאה הוא מה"ת מלאו דבל יחל, והרב תפא"י במשניות כאן כתב דהרמב"ם בפ"א ובפ"ד ה"ג מהלכות מעילה כתב דאיסור ההנאה הוא מדרבנן וזהו כרש"י במנחות שם, אבל לא מצאתי ברמב"ם שום משמעות לדבריו ובשיטת רש"י יש לומר דמחלק בין בהמת שלמים דאית בה איסה"נ מה"ת לדמי שלמים דאיסה"נ הוא רק מדרבנן ועיין מש"כ בזה בריש מכילתין בתוס' הראשון בעזהש"י:
שם מעות סתומין יפלו לנדבה, עיין מש"כ השמ"ק כאן בזה והועוד יש. לומר שכתב השמ"ק אזיל רק לשיטת התוס' ולא להמפרש ורגמ"ה ודו"ק:
שם ואין טעונין לחם, הטעם משום דכתיב ונתן על כפי הנזיר ונזיר הרי אין כאן, וכתב התפא"י כאן וז"ל וק"ל מדאמרינן בנזיר ממורט דפטור מהעברת תער (יומא דף ס"א) וכ"כ נקטעה יד העדים פטור דבעינן קרא כדכתיב (כבסנהדרין דף מ"ה ע"ב) א"כ ה"נ נימא שלא יביא כלל לשלמים דמדאי אפשר לקיים הקרא כדכתיב תתבטל כל המצוה וי"ל דהכא שאני דכבר הוקדש המעות לשלמים עכ"ל, ובמחילת כבודו הגדול מאוד נראה דאשתמיטתיה שכבר הקשו כעין זה התוס' במנחות (דף פ"ט ע"ב) ד"ה שאם אתה אומר פסלתו וכו' שז"ל, תימה כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן וכו' הא כיון דבעי לחם ולא קידש הלחם יפסול וכו' וכן מפריש מעות לנזירותו ומת דאמרינן דמי שלמים יביאו בהן שלמים ואינן טעונין לחם, ולרבא ניחא דמשני בשלמא הנך עולות נינהו אי לא חזי לעולת חובה חזי לעולת נדבה ה"נ שלמים נינהו אי לא חזי לשלמי חובה חזי לשלמי נדבה אלא לאביי קשיא, ואפי' לרבא נמי קשה וכו' וי"ל דלחם לא דמי לנסכים דנסכים חשיבי טפי גוף הקרבן משום דקרב למזבח אבל לחם לא חשיב גוף הקרבן משום דאין בו למזבח וכו' עכ"ל, וממילא שמתורץ קושית התפא"י נמי וק"ל, ובעיקר הכלל דקרא כדכתיב האריך בשו"ת שיבת ציון סי' צ"ח למהר"ש לנדא ז"ל ובספר ארצות החיים להגאון מלבי"ם ז"ל סי' כ"ז סק"א:
ברש"י ד"ה מפני שהן ראוין להביא כולן שלמים כלומר בכל מנה וכו' ואי מייתי עלייהו קרבן מעילה אשתכח דקמייתי חולין לעזרה עכ"ל, וכתב ע"ז התפא"י במשניות כאן דלרש"י דוקא קרבן אינו חייב ואינו רשאי להביא משום חובע"ז אבל חומש מחויב הוא באמת לשלם דהא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה ושמא זו שנהנה של חטאת היתה עכ"ד, אולם סתימת לשון המשנה משמע ודאי דפטור גם מחומש לענ"ד וכבר הבאתי לעיל (דף יו"ד ע"א) דברי התוס' בכריתות (דף י"ג ע"ב) ד"ה ואשם אחד והנתיבות בח"מ סי' כ"ח סק"ב כ"כ מעצמו דבקדוה"ג המעילה אינה מדין ממון גזל רק לכפרה, והא דכתבו התוס' בכתובות (דף ל' ע"ב) דתשלומי קרן וחומש דמעילה הוא משום גזל הקדש ולא משום כפרה היינו דוקא בקדושת דמים ומה שיש להעיר ע"ז מרש"י כריתות (דף כ"ג ע"א) ד"ה בגסה שכתב דנותר חזי נמי לגבוה מפני שאם עלו לא ירדו ומשמע דלא כהתוס' ישנים והגאון רע"א בגליון הש"ס העיר כבר ע"ז, דברנו לעיל שם (דף יו"ד ע"א) מזה והגאון רי"א זצ"ל בספרו עין יצחק חלק א' בסוף הספר כתב דיש לדחוק ולומר דכונת רש"י היא דכיון שאם עלו לא ירדו לא פקעה עדיין קדוה"ג מהן וע"כ מועלין בהן וכהתוס' ישנים, ועיי"ש עוד בסי' פ"א מה שפלפל בזה הג"מ רצ"ה בנו זצ"ל, וא"כ ודאי אלו היו מונחים כאן ג' חתיכות של חלב אחת של חטאת ואחת של עולה ואחת של שלמים וכולן לפני זריקת דם הקרבן והרי בשלמים אין מעילה לפני זריקה ונהנה מאחת מהנה ואינו יודע איזה היא, אפשר די"ל דאע"ג דקרבן אינו מביא מספק איסור חולין לעזרה אבל קרן וחומש צריך להביא משום כפרה שיתכפר על ספקו. אבל המפריש מעות לנזירותו שאין בהם רק קדושת דמים ובקדושת דמים הרי הקרן והחומש הוה רק משום דין ממון ולא משום כפרה, וא"כ נהי דקרן אפשר שישלם אבל החומש הו"ל ככל איני יודע אם נתחייבתי דפטור מלשלם ודו"ק דכאן גם לצאת ידי שמים פטור ולא דמי להא דח"מ סי' ע"ה סעי' ט' דהתם הרי התובע טעין ברי משא"כ הכא דליכא תובע שיטעון ברי:
והנה בדעת רש"י אפשר לומר דכיון דכתב לא נהנין ולא מועלין בכל אותן המעות משמע דאפי' אם הוציא כולן נמי לא מעל, ומש"כ כלומר דבכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים לאו למימרא דאם הוציא כולן מעל אלא שיגרא דלישנא הוא, אבל התוי"ט כאן כתב דלרש"י אם הוציא כולן מעל והסכים לו המל"מ פ"ט ה"ג מה' נזירות מכח קושית המהר"י אלפנדרי על רש"י שכתב דיביא חולין לעזרה כיון שיש בכללן מעות שלמים, דמ"ש מהא דאבעיא לן פ"ק דתמורה היא שלמים וולדה חולין מי הוה חולין בעזרה ופשיט דכיון שאינו יכול לשחוט בהמה זו רק בעזרה לא איכפת לן לולדה, וע"כ לומר כהתוי"ט דכונת רש"י היא רק בנהנה ממנה אחת דאיכא למימר דאין כאן מעילה כלל, אבל אם הוציא כולן דחייב מעילה על מנה דחטאת ועולה אף שנהנה בתערובתן גם משלמים ודאי דחייב להביא קרבן מעילה דדמי להא דתמורה הנ"ל ועדיף מינה, וא"כ לרש"י מיירי משנתנו באמר אלו לקרבנות נזירותי ג"כ ואפ"ה לא מעל אכל חדא, אבל התוס' ד"ה המפריש מעות כתבו דאף אם הוציא כולן נמי לא מעל משום דיכול להביא בכולן שלמים, דאינהו מפרשי דמיירי באמר אלו לנזירותי אבל באמר אלו לקרבנות נזירותי גם להתוס' אם הוציא כולן מעל, והנה המל"מ בסוף הל' איסורי מזבח הקשה דמאי פריך ר"ל בגמ' וליתני נמי הואיל ויכול להביא תורין שלא הגיע זמנן הא איכא איסור להקדיש מחוסר זמן לגבוה, ובתוס' כאן ד"ה מפני שהם וכו' כתבו דבני יונה שעבר זמנם כדי נסבה דלהא ודאי לא חיישינן שיביא דבר שלא יצא ידי חובתו בזה, אבל לתורים שלא הגיע זמנם ודאי חיישינן כיון דכשרים כשיגדלו משמע מדבריהם נמי דמותר להקדיש מחוסר זמן לגבוה, אולם לקמן (דף י"ב ע"א) ביארנו דיש לומר דאיסור להקדיש מחוסר זמן הוא רק בבהמות אבל לא בעופות ע"ש מילתא בטעמא ודו"ק:
שם ד"ה יצא לנחל קדרון מועלין בו מדרבנן אבל במקדש אין מועלין בו אפי' מדרבנן לפי שאין גוזרין גזרות במקדש עכ"ל, משמע דהענין הוא משום דאין שבות במקדש ואפי' באיסורין דחול ועיין בתפא"י במשניות כאן, אבל המהרש"א בשבת (דף מ"ב) כתב דדוקא שבותין דשבת ליכא במקדש, וגוף דברי המפרש כאן צ"ע דבזבחים (דף ע"ט) אמר רב זביד בגוזרין גזרות במקדש קמפלגי ור"פ אמר דכו"ע ס"ל דגוזרין ומסיק שם הש"ס דר"ז קשיא ואפי' לר"ז לת"ק דקיי"ל כותיה גוזרין, ולר"ת דגריס שם דכו"ע אין גוזרין דחו התוס' וגם רש"י גריס שם כגרסת הש"ס שלפנינו, והרי גם בריש מכילתין קאמר רבה דמועלין דקתני מדרבנן והתם הרי במקדש איירי לאחר שחיטת הקרבן ולא אמרינן אין גוזרין גזרות במקדש, ולכן יפה עשה הרע"ב במשניות שלא הביא דברי המפרש האלה וגם בפירגמ"ה כאן ליתא דברים האלה, וכן מוכח בתוס' שבת (דף כ"א) ד"ה שמחת וכו' ע"ש וכן מוכח נמי בתוס' יבמות (דף פ"א ע"א) ד"ה רישא איסור לאו וכו' שכתבו דחתיכת חטאת דלא בטלה הוא משום דהוה חתיכה הראויה להתכבד דמניעת הבטול גביה הוא רק מדרבנן ומ"מ איתא במקדש לגבי כהנים ודו"ק, ובהגהות מהר"ץ חיות ביומא (דף ס"ט ע"א) הביא ג"כ ראיות דזולת שבותי שבת יש שבותין במקדש ודי בזה כאן:
באו"ד ונמכרין לגננים לזבל עכ"ל, הקשו בזה העולם הא קיי"ל דאין עושין סחורה בדברים אסורין ויש דס"ל דאפי' שלא לאכילה נמי אסור למכור עיין ביו"ד סי' קי"ז וזה לא מיקרי נזדמנו עכת"ד, ואין זה קושיא מכמה טעמים והעיקר הוא דהפרי תואר מתיר כל דם לסחור משום דאתקיש למים והוה גם לענין זה כמים דמותר לסתור בו, והנו"ב מהדו"ת סי' ס"ב קילס דבריו דאם מועיל היקש זה לר' אבוה להתיר דם בהנאה כבפסחים (דף כ"ב) כ"ש דמועיל להתיר איסור סחורה וכ"כ גם הח"ס סי' ק"ו ע"ש, ועיין בפסחים שם בתוס' ד"ה מה מים מותרין ובפר"ח ליו"ד סי' י"ב ובתב"ש ובביה"י שם שהאריכו בזה אולם להפרי תואר דבריהם מיותרין, ודע דאף שהמפרש ורגמ"ה והתוס' כאן כתבו דהא דיצא לנחל קדרון מועלין בו הוא מדרבנן, אין זה מוסכם מ"מ לכו"ע דהתוס' ביומא (דף נ"ט ע"ב) ד"ה לפני כפרה הביאו דר"ח כהן ס"ל דמועלין מה"ת וכ"כ עוד במנחות (דף נ"ב ע"א) ד"ה גזרו ביה מעילה ע"ש, והא דא"כ קשה קושית התוס' כאן מלשון הש"ס ביומא דקאמר עד כאן לא פליגא אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אין מועלין, תירץ המהרש"א ביומא שם דהא דקאמר לכו"ע מדאורייתא אין מועלין היינו מדין מעילת קרבן אבל אחר שהקדישו בי"ד אותו קתני בפ' ולד חטאת דמועלין בו ביצא לנחל קדרון עכ"ל, ומסתימת לשון הרמב"ם בפ"ב מה' מעילה הי"א דכתב סתם יצא לנחל קדרון מועלין בו מפני שהיה נמכר וכו' משמע ג"כ דמועלין מה"ת כשיטת ר"ח כהן ורק הראב"ד השיג שם וכתב דאינו רק מדרבנן כשיטת המפרש והרגמ"ה והתוס' כאן, גם הרב המאירי הביאו הרב מתן בסתר תמה על גדולי המחברים שכתבו דהך מעילה מדרבנן היא דהרי סתמא קתני מועלין בו דמשמע מדאורייתא, ואמנם יש להעיר עוד מהא דתנן בחולין (דף קי"ז ע"א) חומר בחלב מבדם שהדם אין מועלין בו אבל בדברי המהרש"א ביומא הנ"ל שפיר יתיישב גם זה ועיין בתוס' חולין שם וקצרתי והדבר מובן מאיליו דאם נימא דלאחר שיצא לנחל קדרון נמי אין מועלין בו רק מדרבנן, א"כ ע"כ הא דתנן הדם בתחילה אין מועלין בו היינו דאפי' איסור דרבנן ליכא גביה עד שיצא לנחל קדרון דאל"כ מאי נפ"מ בין מעיקרא לאח"כ, ולהסוברים דאחר שיצא לנחל קדרון מועלין בו מה"ת א"כ י"ל דגם קודם שיצא לנק"ד עכ"פ איסור הנאה מדרבנן יש בו וזה פשוט:
תוס' ד"ה אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין וא"ת ונימא איפכא וכו' עכ"ל, לא הבינותי קושיתם דע"כ סמיך אהא דתרה"ד ועגלה ערופה הוה בכהכ"א ואין מלמדין ומיעוטא הוה דחוץ משני אלו אין מועלין לאחר שנעשה מצותן ושפיר מקשינן לפני כפרה כלאחר כפרה דאין מועלין, והיינו דחידש התרצן וכי יש לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו דע"כ גם המקשה ידע מסברא דלאחר שנעשה מצותו אין מועלין בו מדיליף ריו"ח לפני כפרה מלאחר כפרה, אלא דפריך אימא דאתי הקישא איפכא לומר לאחר כפרה כקודם כפרה דמועלין גם אחר כפרה, כיון דמצד הסברא קודם כפרה מועלין ולאחר כפרה אין מועלין מאי חזית לעשות ההיקש לקולא נעשהו לחומרא ומשני וכי יש לך דבר וכו' דהא אמעיט מב' כתובין הבאכ"א דלאחר שנעשית מצותו אין מועלין וא"כ ע"כ דלקולא מקשינן כ"כ הרב קרן אורה ואכתי צריך ישוב בדבריו, וקצרתי:
ש
באו"ד וי"ל דעגלה ערופה תוכיח וכו' עכ"ל, התוס' בחולין (דף קי"ז ע"א) כתבו דגם בדשן אין בו מעילה עד שעת התרומה ועמד שם הרש"ש וז"ל תימה והא מכולה מתניתין דמעילה (דף ט') מוכח דיש מעילה בדשן עד שתצא לביה"ד ובמעילה (דף י"א) ד"ה אין לא כתבו רק דע"ע תוכיח, שוב מצאתי ביומא (דף נ"ט ע"ב) ד"ה אין שדחו בעצמן הא דדשן כדכתבינן עכ"ל, אך באמת לא קשה מידי דהתוס' בחולין ס"ל דכמו דעגלה ערופה יש גבול להתחלת איסורה משעה שנראית לעריפה היינו משירדה לנחל איתן, ה"נ בדשן אין בו מעילה קודם הרמה רק משעה שנראה להרמה היינו בלילה כדאיתא ביומא דתרה"ד היא מעבודות הלילה משו"ה קודם הלילה אין בו מעילה ודברי אלה הנם נכללים בדברי המהר"ם לובלין בתוס' ד"ה ולא בחולין שם ודו"ק:
שם ד"ה תרי מיעוטי כתיבי תימה בחד מיעוטי הוה סגי וכו' לאפוקי פרה אדומה כדאמר פ"ק דחולין עכ"ל, הא דלא כתבו דאצטריך הערופה להא דילפינן בסוטה (דף מ"ו ע"ב) מהערופה דזקני העיר רוחצין את ידיהם על מקום עריפתה, הוא משום דכבר כתבו התוס' בחולין (דף י"א ע"א) ד"ה הערופה דמיתור הה"א דהערופה דהוה. מצי למכתב ערופה אנו לומדין דזאת בעריפה ואין אחרת בעריפה, ומדסמך העגלה להערופה אנו דורשין הערופה כשהיא שלמה, וא"כ עיקר תיבת ערופה לההיא דרשא דסוטה אתיא, וכאן הרי מהה"א יתירא דרשינן למיעוטא כדפירש"י, לכן דייקו התוס' וכתבו דלא מצי למשחק מהערופה פי' מהה"א יתירא דאצטריך למעט פרה אדומה שאינה בעריפה וח"ל
ולולא תירוץ הר"ף ז"ל היה נראה ליישב ע"פ מה דאיתא במנחות (דף נ"א סע"ב) פרה שאין מועלין באפרה דאורייתא היא דתניא חטאת היא מלמד שמועלין בה, היא בה מועלין באפרה אין מועלין עכ"ל הגמ', וכתבו שם התוס' ד"ה ואין מועלין באפרה וז"ל, תימה תיפוק ליה דאפר הקדש מותר כדאיתא בסוף תמורה וכו' וי"ל דשאני הכא דכל מצותה לשרפה עומד ועוד נראה דטעם דהתם משום דכל דבר שנעשית מצותו אין מועלין בו אבל הכא אכתי לא אתעביד עכ"ל, חזינן מדבריהם דפרה אדומה אחר שנעשית אפר אם מקרי כבר נעשית מצותה יש פנים לכאן ולכאן, דלתירוץ הא' של התוס' גם האפר נקרא נעשית מצותן דאף שהאפר עומד עדיין להזאה על הטמאין מ"מ מצות הפרה כבר נגמר ויצאה מקדושתה וענין ההזאה הוא מילתא אחריתא ולא שייך להפרה עצמה, ולהכי הוכרחו לתרץ דשאני פרה דכל מצותה לשרפה קאי, והתירוץ הב' ס"ל דהאפר לא נקרא נעשה מצותו עד אחר ההזאה על הטמא וא"כ פרה אדומה לא נעשה מצותה עד אחר הזאה, ובפרה הרי קרא מפורש דאין מועלין באפרה וא"כ מיושב קושית התוס' כאן שפיר, דאלו לא הוה כתיב רק חד מיעוט כגון אצל תרוה"ד הוה אמינא דאפר פרה מיקרי כבר נעשית מצותה כדעת תירוץ הראשון של התוס' שם וגלי א"כ קרא דדוקא בפרה אדומה לאחר שנעשית מצותה אין מועלין בה הא הקדש אחר גם לאחר שנעשית מצותו מועלין בו, דאל"כ למ"ל מיעוטא דהיא גבי פרה אדומה והסברא דכל מצותה לשרפה עומד לא הוה אמרינן כלל, וא"כ היה לנו קרא דתרוה"ד מיעוטא לקולא וקרא דפרה אדומה מיעוטא לחומרא וכלל בידינו דלחומרא מקשינן, אבל השתא דתרי מיעוטי כתיבי להורות דלא נילוף לחומרא רק לקולא ע"כ לומר אחת משתי אלה, או דפרה אדומה לא מיקרי נעשית מצותה עד אחר ההזאה על הטמא או הסברא דכל מצותה לשרפה עומד ודו"ק:
ועוד י"ל. ע"פ הא דאמרינן בערכין (דף ה' ע"ב) אהא דאמר ר' יהודא דעכו"ם מעריך אמר רב חסדא אמר אבימי וערכו נגנז ופריך אלא מעתה לא ימעלו בה וכו' ע"ש, וא"כ כן דאליבא דר' יהודא קיימינן נמי הכא דאיהו הוא דס"ל בסנהדרין (דף ס"ו) דשני כתובין הבאכ"א מלמדין ואליביה הוא דמשנינן תרי מיעוטי כתיבי כמש"כ רש"י בפסחים (דף כ"ו ע"א) להדיא שפיר אצטריך תרי מיעוטי, דהא אי לא הוה כתיב רק חד מיעוט הוה אמינא דלא נמעט אלא דומיא דידיה דהוה דבר שנעשית מצותו וגם נגנז דגם בעלמא דבר הנגנז אין בו מעילה והוה תרתי לריעותא כלומר לפטורי, אבל דבר שנעשית מצותו לבד כגון דם אחר זריקה דאינו טעון גניזה או דבר הטעון גניזה מעיקרא ולא נעשית מצותו כמו קדשי עכו"ם הוה אמינא דמועלין בהו, ולא דמי לחמש חטאות המתות דנתמעטו ממעילה מקדשי ה' ואינהו לאו קדשי ה' נינהו דשאני התם דמאבדינן להו בידים לגמרי, תדע דהרי הרמב"ם אע"ג דפסק בפ"א מה' ערכין דקדשי עכו"ם נגנזין מ"מ פסק בפ"ה מה' מעילה ה' ט"ו דמועלין בקדשי עכו"ם שהקדישו לבדה"ב ועיין בקצוה"ח סי' ר' מש"כ בזה, משו"ה אצטריך אידך קרא לומר דלא נילוף מינייהו כלל דנמעול בדכותייהו בעלמא, ואפשר דלזה כוונו התוס' בתירוצם בפסחים שם אלא שקיצרו מאוד בלשונם, ודע דהא דתירצו התוס' כאן דהערופה אצטריך דזו בעריפה ולא אחרת בעריפה לאפוקי פרה אדומה אין זה אליבא דר' יהודא כדמוכח בתוס' חולין (דף כ"ד) ע"ש ודו"ק: