אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה) חידושים למסכת מעילה › דף י:

תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר

חידושים למסכת מעילה · דף י:

דף י.

בגמ' טומאה שהיא בשתי וידיעות, זהו כרבי בשבועות (דף ד' ע"ב) וכר' ישמעאל ולא כר"ע שם דלא בעי שתי ידיעות, ופסקינן כר"י משום דאין הלכה כר"ע רק מחבירו ולא מחבריו והכא רבי נמי כר"י ס"ל ומשו"ה קאמר הש"ס כאן סתמא דבטומאה בעינן ב' ידיעות ועיין בתוס' יומא (דף ס' ע"א) ודו"ק:

ולשון זה הכלל כל שיש לו מתירין כתב המתן בסתר דלא מרבי כלום בזה הכלל דמשנתנו כאן, ואמת שיש זה הכלל שאינו מרבה כלום עיין תוס' יו"ט שביעית פ"ז מ"ד, אבל כאן שפיר י"ל דמרבה בזה הכלל כל קדק"ל שלא נזכרו במשנתנו משום דאין בהן מעילה קודם זריקה ודו"ק היטב:

ברש"י ד"ה הא כיצד וכו' ונותר אתיא חילול חילול מטמא עכ"ל, התוס' בקדושין. (דף ג') סוף ד"ה ואשה הקשו למ"ל תרי קראי למעט דם חד מנותר וחד מטומאה והרי ילפינן נותר מטומאה בגז"ש דחילול חילול, וניחא להם דלא נאמרה ג"ש דחילול חילול אלא להחמיר ולא להקל עכ"ד, והדבר תימה דהרי בזבחים (דף מ"ה) ילפינן מג"ש זו דאין חייבין משום נותר וטומאה בקדשי עכו"ם הרי דיליף ג"ש זו גם להקל, וכן כתבו באמת התוס' בעצמם בחולין (דף קי"ז ע"ב) להיפך מדבריהם בקדושין, והתוס' בשבת (דף קל"ו) ד"ה דתניא כתבו שזהו חומרא שצריך קרבן, ובדוחק י"ל דזה תליא בדין חולין שנשחטו בעזרה דלמ"ד חולין שנב"ע דאורייתא הוה הקרבן קולא ופטורו חומרא, ולמ"ד חשבע"ז לאו דאורייתא הוה חיוב הקרבן חומרא ופטורו היא קולא והסברא מובנת מאליה, וא"כ בזבחים שם דר"ש הוא דממעט קדשי עכו"ם מנותר וטומאה ור"ש הא ס"ל בקדושין (דף נ"ח) חשנבע"ז דאורייתא א"כ הוה פטור הקרבן חומרא ושפיר ילפינן מג"ש זו, אבל הסוגיא דחולין דאצטריך תרי קראי לדם למעט מנותר וטומאה הרי ודאי בלאו"ה אתיא דלא כר"ש דאיהו הא ס"ל אין איסור חל על איסור וא"צ קרא לדם כמש"כ התוס' בזבחים (דף מ"ה ע"ב) וי"ל דאזלה הסוגיא למ"ד חולין שנבע"ז לאו דאורייתא וא"כ פטור הקרבן הוה קולא ולא ילפינן מג"ש זו ויש להאריך בכלל זה בדוכתי טובא ואביא רק איזה מקומות, א) הנה הזכרנו התוס' בשבת (דף קל"ו) שכתבו דחיוב קרבן הוא חומרא ובחולין (דף יו"ד ע"ב) ד"ה אלא כתבו להיפך וז"ל שם, ועוד אף לקולא מטמאינן ליה לשרוף קדשים ולהביא קרבן אם נכנס למקדש עכ"ל הרי דהקרבן הוא קולא, ולדברינו א"ש, דבשבת שם הא קאי לר"י ור"י הרי ס"ל בפסחים (דף כ"ב) חולין שנבע"ז לאו דאורייתא משו"ה הוה חומרא, ובחולין שם אזיל למ"ד חשבע"ז דאורייתא משו"ה הוה קולא, ב) בנדה (ודף ע"ב) אמרינן אם הביאוהו לידי טומאה להחמיר לא יביאוהו לידי קרבן להקל ופירש"י להביא חולין לעזרה הרי דנחשב זה לקולא, ובשבת (דף ע"א) אמרינן מהו דתימא א"ר יהושע בין לקולא בין לחומרא קמ"ל דלקולא לא אמר הרי דקרבן חשבינן חומרא ע"ש, ולדברינו א"ש דהרי התוס' בזבחים (דף ס"ח) ד"ה אימר כתבו דר' יהושע ס"ל חולין שנבע"ז לאו דאורייתא משו"ה לשיטתיה חיוב קרבן ודאי חומרא הוא, ג) לכאורה קשה בהא דבכורות (דף כ') אמר ר' ישמעאל כי חייש לחומרא לקולא לא חייש וקשה איך יקריב הבכור ויביא חולין בעזרה, ולדברינו י"ל דס"ל חולין שנבע"ז לאו דאורייתא והוה רק חומרא וקצרתי מפני שהוא רק ע"ד הפלפול:

ודע דעל דם האיברים חייבין משום פגול נותר וטמא וחייבין עליהן משום מעילה, דהרי בזבחים (דף כ"ו ע"א) אמרינן ש"מ דם המובלע באיברים דם הוא ודחי משום שמנונית, ופירש"י דנפ"מ שאם הוא דם חייבין עליו כרת [וכ"כ רש"י עוד בהוריות (דף ז' ע"ב) לענין פר הדש"צ דבדם איברים חייבין מבואר דס"ל גם שם דחייבין עליו כרת דאל"כ הרי אין עליו פר הדש"צ] והתוס' בזבחים שם הקשו דהרי בכריתות מפורש דדם איברים בלאו, ולכן פרשו התוס' דקאי לענין יוצא דלענין מעילה ופגול ע"ש, וא"כ למאי דדחי משום שמנונית ממילא דם האיברים אין דינו כדם לענין פגול ומעילה והרמב"ם פסק כדדחי הש"ס משום שמנונית, והסברא נותנת כן דהרי למה אין פגול בדם משום דאין לו מתירין ומעילה אין בו משום דלכפרה ניתן ולא למעילה, וא"כ דם האיברים שלא נתנו לכפרה ודם הנפש מתירו יש בו משום פגול ומועלין בו, וה"ה דדם העובר של קרבן למ"ד דדינו כדם האיברים עיין בר"ן בפרק בהמה המקשה יש בו מעילה, ואפשר לפ"ז לומר דדם הקזה של בהמת קדשים כיון דאמרינן בכריתות (דף כ"ב) שאין חייבין עליו כרת רק כל זמן שמקלח אבל ראשון ואחרון דשותת לא ואפי' לר"י דחייבין עליו כרת מ"מ ראוי לזריקה ודאי אינו משום שאינו דם הנפש ועיין פסחים (דף ס"ה) וא"כ יש מעילה בדם הקזה ראשון ואחרון, וא"כ יש לישב בזה דברי התוס' בברכות (דף ל"א ע"א) ד"ה המקיז דם שתמהו האחרונים על תירוצם ועיין בצל"ח שם, ולדברינו אפשר לישב בפשוטם, ואולי גם בדם עובר של קדשים נמי יש מעילה אפי' למאן דס"ל שהוא בכרת כיון שאינו לכפרה עכ"פ וקצרתי:

ודע דהא דאיתא בזבחים שם (דף כ"ו) דפסול משום שמנונית ולא אמרינן דלבטיל השמנונית ברוב הוא משום דנולד בתערובות כיבמה שרקקה דם כידוע וכ"כ המל"מ בהלכות שאר אבות הטומאה בפירוש, דנהי דהתורה התירה תערובות השמנונית בדם זריקה משום דאי אפשר בלאו הכי שע"כ יש בכל דם תערובות שמנונית, היינו דוקא כשאין בהשמנונית שום פסול זולת מה שאינו דם, אבל כשיש בהשמנונית פסול יוצא פוסל שפיר גם לדם הכשר כיון דאין שייך בו דין ביטול מפני שנולד בתערובות, ולהעלות השמנונית לשם עצים או מים אי אפשר כיון דלא שייך בהו ביטול עיין בתוס' זבחים (דף ע"ז ע"ב) ולענ"ד זה ברור וכתבתי זה מפני שראיתי להגאון החסיד בעל ליקוטי הלכות בזבחים שם נשאר בזה בצע"ג:

ובזה יש לי להעיר בחולין (דף ס"ח) באבר היוצא דאמר רב דהאבר אסור מקרא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו, ושם (דף ס"ט) איבעיא להו לענין החלב מבהמה זו אם אסור מפני תערובות של אבר היוצא ולא אפשטא וקיי"ל ביו"ד סי' י"ד דהחלב אסור ע"ש באחרונים ובפ"ת סק"ג, אבל עכ"פ כל הבהמה גופה מלבד האבר מותרת, הרי רב בעצמו ס"ל בביצה (דף ל"ח) דבהמת השותפין לענין תחומין הרי היא כרגלי שניהם משום דקיינקי תחומין מהדדי, וא"כ ה"נ למה כל הבהמה מותרת הא יינקי כל אבריה מאבר היוצא, ואע"ג דיניקה מהאבר הוא דבר מועט כמש"כ הצל"ח בביצה שם מ"מ הרי בדבר הנולד בתערובות לא שייך בטול, ובשלמא לפמ"ש הנו"ב הובא בפ"ת שם דדבר שנולד בתערובות לא בטיל רק מטעם רובא אבל בדבר הצריך ששים שפיר בטיל דששים לאו מטעם רובא הוא א"ש, אבל הרבה אחרונים אינם מסכימים לדברי הנו"ב האלה ולדידהו קשיא, אולם האמת בזה נלענ"ד דהכא קרא גופא האוסר אבר היוצא היינו קרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו, קרא זה גופא מתיר ליתר אברי בהמה דרק בשר שבשדה נאסר אבל יתר הבהמה מותרת, ובלאו"ה ע"כ לומר כן דאל"כ קשה הא רב בעצמו ס"ל בע"ז (דף ע"ג) דמין במינו במשהו ואיך התיר יתר הבהמה הא יינקי אברים מהדדי, ודעת רבים דלרב מין במינו במשהו מה"ת דלא כהריטב"א בע"ז שם שכתב דמדרבנן קאמר, ובפרט דשם האיבעיא אליבא דר"י קאי ור"י פשיטא דס"ל דמין במינו מה"ת לא בטיל מקרא דדם הפר ודם השעיר, וע"כ לומר כמש"כ דמקרא גופא חזינן דלא אסרה תורה רק אבר שיצא ולא שאר הבהמה, ואיבעית הש"ס הוא רק לענין החלב דלא מצינו בקרא לענין החלב היתר מפורש רק דיתר הבשר לא אסרה תורה, ואחר הימים ראיתי בספר דרכי תשובה ליו"ד סי' י"ד ס"ק כ"ט שהביא קושיא זו בשם שו"ת ריב"ם סי' קי"א וז"ל, דלפ"ז יהיה גם הבשר של זה העובר אסור מטעם הילוך הדם ההולך ובא מאבר לאבר ונתערב בכל הגוף וכו',, והשיב דזה ליתא חדא דממנ"פ אי לבישול הא נמלחה ויצא כל הדם וצלי משאב שאיב, ואין חשש רק לאכלו חי וזה לא שכיח ולא חש הגמ' ופוסקים להביאו, ועוד דלענין הדם ודאי מהני אם יש ששים בכל הבהמה נגד הדם של זה האבר עכ"ד, ואני תמה למה הקשה רק מדם ולא הקשה משמנונית המתערב בכל הגוף ועל שמנונית לא הועיל בתירוציו כלום ומפני שאין לי ספר שו"ת הריב"ם הנני מוכרח לקצר:

פרק שלישי

במשנה ולד חטאת וכו' עיין בספרי תקנת השבים (סי' צ"ב) מה שכתבתי לענין קושית התוס' בזבחים (דף קי"ב ע"א) ד"ה בשעיר נשיא לר"ש דס"ל דחמש חטאות המתות בחד מקום גמיר להו ובציבור כיון שאין ולד חטאת בציבור שאין ח"צ נקבה גם אינך ד' ליתנהו בציבור, דא"כ אמאי שעיר נשיא שהוא זכר וג"כ ליתא ולד חטאת גביה כשנתכפרו בעלים באחר אזיל למיתה, וכתבתי לתרץ קושיתם ע"ד החידוד ע"ש:

שם וחטאת שמתו בעליה, עיין בספרי תקנת השבים (סי' צ"א) לענין חטאת שמת בעליה לאחר שחיטת הקרבן קודם זריקת דמו אם נפסל החטאת, ופלפלתי שם בזה מעט ואיני רואה צורך להכפיל הדברים כאן מפני שהחפץ יעיין שם וימצא מבוקשו אולם לשון המפרש כאן ד"ה ולד חטאת וכו' והנך ג' מתות לעולם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה עכ"ל והוא לשון הרגמ"ה ז"ל בפירושו, ודאי דלענין חטאת שמתו בעליה אין הלשון מדוקדק דמה ענין חטאת שמתו בעליה לאחר כפרה, דאם כבר נזרק דם החטאת ואח"כ מתו בעליה הרי כבר כפרה החטאת כתיקונה וזה פשוט, והואיל דע"כ לומר דאין הלשון מדוקדק גם במפרש גם בפי' רגמ"ה ז"ל וגם ברע"ב כאן במשניות שכתב כלשון המפרש ורגמ"ה, טוב יותר למעט בדוחק ולומר דלאחר כפרה שכתבו כאן כונתם אחר שחיטה לא אחר זריקה כבכל מקום, ובאו להשמיענו דאם מתו בעלים אחר שחיטת החטאת נמי פסולה כיון דעיקר כפרה בדם ובשעת זריקת הדם כבר ליכא בעלים ואין כפרה למתים, וידעתי שגם זהו דחוק הרבה מ"מ כתבתיו כדי להעיר לב המעיין, ועיין כאן בגמ' בפירוש המפרש ורגמ"ה ואתה תחזה דשם לשון של המפרש מדוקדק מעט יותר מלשון פי' רגמ"ה, ודי בזה להעיר:

תוס' ד"ה ולד חטאת וכו', יסוד דבריהם הוא דרש"י ורגמ"ה כאן וכן רש"י בתמורה פירשו דמתניתין אתיא כרבנן דרבי דנמצאת תמימה קודם כפרה תרעה ואפ"ה כאן כיון דנמצא בע"מ או שעברה שנתה תמות והתוס' כאן וכן בתמורה הקשו דאדרבה ריבוי הריעותות גורמות רעייה לא מיתה, והתוס' בתמורה הקשו עוד הרי לר"א דאמר דאפי' רבנן מודו היכא דנתכפר בשאינה אבודה דאבודה תמות א"כ הכא לכו"ע תמות אפי' אם נמצאת תמימה כיון דנתכפר בשאינה אבודה, והתוי"ט ז"ל שם הקשה אדברי התוס' דמאי איריא לר' אבא אפי' לר"ה נמי והברכת הזבח השיג עליו ע"ש, לכן פי' התוס' כאן ושם דלרבותא נקט עברה שנתה או שנמצאת בע"מ בהדי אבודה דאע"ג דיש בה הרבה ריעותות מ"מ אפ"ה אזלה למיתה בנמצאת לאחר כפרה זהו תוכן דבריהם, ומה שיש להגיה בדבריהם עיין בחק נתן וביתר המגיהים, ודעת הרמב"ם כדעת התוס' עיין תפא"י במשניות בתמורה שם וכבר הקדימו הלח"מ בפ"ד מה' פסוהמו"ק ברוב דבריו ואין להאריך כאן בזה:

באו"ד וא"ת למאי דפרישית לא משכחנא ה' חטאות המתות וכו' לרבנן דר"ש אבל לר"ש ניחא שפיר עכ"ל, ועפ"ז י"ל דהא דפשיטא לן לר"ש דחטאת שכפרו בעליה תמות אפי' בהפריש לאחריות ולא מצינו כן מפורש בשום מקום דקאמר ר"ש הכי ועיין בתוס' פרק מי שהיה טמא, ולפי דבריהם ז"ל דהכא ניחא דע"כ ר"ש דקאמר בתמורה דחמש חטאות הלכתא גמירי לה וקחשיב שם עברה שנתה וכפרו בעליה בתרתי א"כ ע"כ צ"ל דכיפרו בעלים אפי' בלא אבודה תמות דאי באבודה דוקא א"כ היינו עברה שנתה לר"ל, אלא דאכתי קשה עברה שנתה אמאי חשיב לה באפי נפשה כיון דבעינן עמה כיפרו בעלים באחרת, וי"ל דהכי גמירי הלכתא דעברה שנתה אינו מגרע כח המיתה אבל דוחק הוא זה דא"כ אמאי לא חשיב נמי נמצאת בע"מ, ועוד בכל הסוגיא דתמורה (דף ט"ז) דפליגא ר"ל ור' נתן אי ארבע גמירי למיתה או חדא לחוד ופריך התם למ"ד חדא גמירי לה וליחזי בהי גמירי, והשתא אי נימא דר"ש מודה לר"ל בעברה שנתה א"כ פשיטא דבהנהו דליתנהו בציבור גמירי לה, דאי בעברה שנתה וכפרו בעליה כיון דחדא גמירי למיתה ממילא אידך נמי למיתה אזלה, כגון אם עברה שנתה גמירי למיתה והיינו ע"י אבודה ונתכפרו באחרת א"כ ש"מ דכיפרו בעלים לחוד נמי תמות, אלא העיקר נראה דלר"ש עברה שנתה לחוד תמות ור"ל לא אמר אלא אליבא דרבנן וכ"כ התוס' בשם הרמב"ם ז"ל בסוף פרק מי שהיה טמא והשתא צ"ל דלרבנן לית להו מנינא דחטאות המתות, והא דאמרינן ארבע גמירי לה או חדא גמירי לה זהו אליבא דר"ש אבל לרבנן שלש גמירי לרעייה ואחת למיתה, ואפשר דכל הנך ג' דלרעייה כולן נאמרו בהנך דליתנהו בציבור ולהכי לא ילפי מזה דאין חטאת ציבור מתה משום דאין דנין אפשר משאי אפשר, אלא דלפ"ז תקשה לדידן דס"ל כרבנן דר"ש דלית להו מנינא דה' חטאות א"כ אמאי פסק כר"ש בהא דאין חטאת ציבור מתה הא לדידן תקשה וכי דנין אפשר משאי אפשר וכבר הארכתי בזה בתמורה שם ובנזיר, עכ"ל הקרן אורה וביתר דברי התוס' כאן עיין בבה"ז ובשמ"ק ריש פ"ד דתמורה (דף כ"א ע"ב) מש"כ שם בתוס' ד"ה ולד חטאת:

תוס' ד"ה מאי שנא וכו' התוס' לא היה לפניהם הגירסא מ"ש רישא אלא מ"ש סיפא דמיפלגי והכונה כמו בתמורה דפריך מ"ט לא תני להו אהדדי וק"ל:

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה