תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר
חידושים למסכת מעילה · דף י.
תוס' דיה רישא ר"ש וסיפא רבנן וכו' והך דהכא דנודע לו קודם כפרה דומיא להא מילתא דפליגי עכ"ל, אזלי לשיטתם דאף לאביי מיירי בהפריש קודם הקרבה וכבר קרבה פי' שלא הקריב עד שהפריש, והוה דומיא דהתם דאליבא דר"ש חטאת שניה תמות וה"נ ילכו המעות לים המלח, ומ"מ מה שדימו דין המעות לנתכפר באבודה לכאורה יותר נראה דדין דידן דמי טפי לנתכפר בשאינה אבודה, ומש"כ דפלוגתא דר"ש ורבנן בהכי מיירי ליתא התם בתמורה כן, ונראה שדחק להתוס' דאם נימא דדין המעות דומה לנתכפר בשאינה אבודה א"כ איך קאמר סיפא רבנן הא מסקינן בתמורה דבנתכפר בשאינה אבודה מודו רבנן דאבודה מתה בין לר' אבא ובין לר"ה, גם מש"כ דמשו"ה לא קאמר הא מני רבי היא משום דר"ש עדיפא ס"ל דאפי' נמצא האבודה קודם שהפריש השניה האבודה תמות לפנינו בתמורה שם ליתא כן, וכתב המתן בסתר בשם החק נתן דע"כ לומר דהיה גירסתם שם בתמורה כאן באבודה בשעת הפרשה כאן באבודה שלא בשעת הפרשה, אבל רש"י גרס שם כאן באבודה בשעת הפרשה כאן באבודה בשעת כפרה, וא"כ אין ראיה דלר"ש אפי' בנמצאת האבודה קודם הפרשה תמות. ולגירסת התוס' קשה איך אפשר לאוקמי הברייתא שם דפליגי ר"י ור"ש באבודה שלא בשעת הפרשה, הא הברייתא קאי אהא דתנו רבנן מהו אומר חטאת יביא מנין למפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה דמשמע מפורש דבאבודה בשעת הפרשה מיירי, וצריך לדחוק ולומר דמאי דקתני ונמצאת שכבר נמצאת קאמר עכת"ד, ומעין זה כתב גם הקרן אורה, ושם בתמורה בשמ"ק (דף ט"ו ע"א) אות ט' ד"ה אלא לעולם וכו' הביא בשם תוספות בזה"ל ולומר דהא דאמרינן בחמש חטאות מתות היינו לאחר כפרה דהא מפורש במעילה דאפי' במפריש ב' אשמות לאחריות אמר ר"ש תמות דחמש חטאות מתות סתמא קתני בין כיפרו בין לא כיפרו ואפי' באחריות עכ"ל השמ"ק שם, ונראה מזה דהתוס' שהביא השמ"ק שם לא מפרשי סוגיא דידן כהתוס' כאן דהך דהכא לא דמי כלל לנאבד דהא הכא לא נאבד מאומה, אלא דדמי למפריש ב' חטאות לאחריות דלרבי באמת השניה תרעה ורק לר"ש תמות, ומשו"ה אמרינן כאן הא מני ר"ש ולא הא מני רבי דרק ר"ש ס"ל סתמא קאמר ה' חטאות מתות ובזה א"ש הכל ודו"ק:
באו"ד לכן נראה להר"ם דרישא דוקא ולא כרבי דהא דאמר רבי תמות היינו כשאין ראויות שתיהן למזבח אבל הכא וכו' עכ"ל, וכתב ע"ז הקרן אורה וז"ל גם זה שמעתי ולא. אבין דבהדיא משמע בתמורה דגם מעות שנמצאו אחר הפרשת אחרים דדינו דמביא מאלו ומאלו חטאת ואם לא הביא אלא מאחת מהן השניים ילכו לים המלח, אלמא אפי' היכא דשניהם היו ראוין קודם הקרבה אם נתכפר באחד מהן השני ילך לים המלח עכ"ל וצ"ע:
גמ' אמר רבא הכל מודים שאם נהנה מבשר קדק"ד שנטמא ומאימורי קדק"ל לאחר שהעלן דפטור פשיטא מאי קמפסיד וכו', כתב המפרש וז"ל פשיטא דפטור דמאי קמפסיד דכיון דנטמא בשר קדק"ד לא חזו לא לכהנים ולא לגבוה ובאימורי קדק"ל נמי הרי כבר העלן ונעשית מצותן, וא"ת הא אמרינן בפרקין דלעיל הפגול לעולם מועלין בו ולא פרכינן מאי קמפסיד, היינו טעמא דמועלין בו הואיל ומרצה לפגולין דחשיב כולי האי דצריך זרד"מ לקובעו בפגול חשיב נמי דמועלין בו אע"ג דלא קמפסיד עכ"ל, והנה בפי' רגמ"ה ליתא לא הקושיא ולא התירוץ ובאמת אין התירוץ מספיק בסברא על הקושיא דמאי קמפסיד, אלא דמ"מ דברי המפרש כאן בנויים על קושית ותירוץ הש"ס בעצמו לעיל (דף ב' ע"א) דפריך חוץ לזמנו וחוץ למקומו למאי חזו ומשני הואיל ומרצה לפגולין, הרי מפורש בש"ס הקושיא והתירוץ להדיא כדברי המפרש, אך התוס' ישנים בכריתות (דף י"ג ע"ב) כתבו דדוקא בקדושת דמים בעינן שיהיה שוה מידי לענין מעילה אבל בקדוה"ג מעל אע"ג דלא שוה כלום, ולכאורה דבריהם תמוהין מסוגיא דידן דפריך הש"ס מאי קמפסיד על קדשים דקדוה"ג הן דפשיטא דלא מעל וכן יקשה עליהם מראש מכילתין דפריך הש"ס אפגולין למאי חזו וצריך לשנויא הואיל ומרצין לפגולין, וגם רש"י בכריתות (דף כ"ג ע"א) ד"ה בגסה וכו' כתב וז"ל ואף על גב דאיסור הנאה הוא נותר וכו' האי נמי חזי לגבוה דאם עלו לא ירדו עכ"ל, וזהו באמת תירוץ מספיק לכל שהיה פסולו בקודש כפגול ונותר וכיוצא בהן דאם עלו לא ירדו דמועלין בהן, ואין להקשות מאי קמפסיד דכיון דאם עלו לא ירדו ודאי דקמפסיד טובא, ומ"מ פריך שפיר הש"ס כאן בשר קדק"ד שנטמא דלא חזי לא לגבוה ולא לאכילת כהנים דהא סתמא קתני ומיירי נמי בבשר חטאות ואשמות וכן אימורי קדק"ל לאחר שהעלן מאי קמפסיד דהא תו לא חזו כלל, ולפ"ז גם לרש"י לא בעינן כלל בפגול הטעם דהואיל ומרצין לפגולין לענין מעילה, וא"כ גם על רש"י קשה מראש מכילתין דקאמר הש"ס מפורש הטעם דהואיל ומרצה לפגולין, אלא דעל התוס' ישנים קשה גם מראש מכילתין וגם מסוגיא דידן דבקדוה"ג פריך פשיטא מאי קמפסיד ועיין מש"כ בריש מכילתין בתוס' ד"ה חוץ לזמנו:
והנה דברי התוס' ישנים בכריתות הנ"ל ודברי רש"י בכריתות הנ"ל אינם מתאימים לכאורה כמובן, דהתו"י ס"ל דחייב מעילה אנותר אע"ג דלא שוה מידי כיון שהוא קדוה"ג, ולרש"י בעינן שיהא שוה מידי אלא שדי לנו במה דשוה לענין דאם עלו לא ירדו, אך מצאתי להח"ס בהגהותיו לכריתות (דף י"ג ע"ב) שכתב וז"ל, דע שכל הקדש שאינו שוה לגזבר פרוטה אינו חייב עליה מעילה, ודוקא קדושת דמים כגון חמץ בפסח אבל קדוה"ג אע"ג דלא שו"פ לגזבר מ"מ הרי שו"פ להעלותו על המזבח רק שצריך שיהא בו כזית דאין הקטרה פחות מכזית, ונותר אע"ג דאינו ראוי להעלותו לכתחילה מ"מ כיון שאם עלה לא ירד הו"ל כשו"פ להקדש, אך לאחר שנסרח הרי אינו שו"פ להאוכל ולא נהנה בפרוטה אלא א"כ אכל אכילה גסה והן הן דברי רש"י (דף כ"ג ע"א) והן הן דברי התוס' ישנים (דף י"ג ע"ב) והכל עולה בקנה אחד עכ"ל, ובזה הוא מיישב קושית העולם בכריתות שם (דף כ"ג ע"ב) דמוכיח הש"ס דבקדשים איסור חל על איסור מהא דאמר רבי ומעלה מעל בהי לרבות אימורי קדק"ל למעילה הרי דחל מעילה אחלב, ומקשין העולם הרי מעילה היא בשו"פ וחלב הוא בכזית ולא דמו שיעורין אהדדי, אבל להנ"ל דגם לענין מעילה בעינן כזית מאימורין דאל"כ הרי אין הקטרה פחות מכזית ולא קמפסיד כלום להקדש ניחא הקושיא עיי"ש, אבל לענ"ד מש"כ דגם לענין מעילה בעינן כזית משום דאין הקטרה פחות מכזית מלבד דבמל"מ פ"א מה' מעילה ה"ג מפורש דלא כוותיה עיי"ש במל"מ שהאריך בזה, מלבד זה עיקר סברתו אינה מובנת לענ"ד דהרי כשהיה למשל מונח לפנינו כזית חלב האימורין והוא הלך ואכל חצייה והיה שוה החצי זית פרוטה למה לא יתחייב מעילה, הרי נהנה בפרוטה והפסיד להקדש בכזית שלם דהא חצי זית הנשאר לא חזי תו להקטרה דאין הקטרה פחות מכזית וא"כ קושית העולם במקומה עומדת אלא שכבר נאמרו תירוצים אחרים ואין כאן מקום לדבר בזה וגם בדברי רבינו הח"ס בחלק או"ח סי' ק"פ שדבריו שם לכאורה תמוהין דיברתי בעזה"ש בספרי תקנת השבים ז וכאן אכתוב רק עצה קטנה בדבריו אשר כתב בזה הרב דרך ים. דהנה הח"ס שם כתב לפרש הא דאיתא שם בכריתות (דף כ"ג) דהא דאמרינן במשנה שם חתיכת חלב וחתיכת חלב נותר מביא ג' חטאות אבל לא אשם מעילה משום דמיירי בדקה ע"ש, וכתב הח"ס באו"ח סי' ק"פ דכונת הש"ס בדקה הוא דליכא כזית משו"ה ליכא אשם מעילה, וגדולה הפליאה עליו דא"כ אמאי חייב ג' חטאות הא חלב ונותר בעו ג"כ כזית וכבר פלפל בזה בשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' אולם הרב דרך ים מיישבו ע"פ מה שחידש דנהי דהיתר באיסור לא בטיל כגון אם עירב רוב זית איסור עם מיעוט כזית היתר לא מתחייב עליו האוכלו משום כזית איסור אע"פ דהמיעוט בטיל ברוב, משום דהמיעוט הבטל הוא כמאן דליתא בעולם לשיטת רש"י במנחות (כ"ג ע"ב) ע"ש וא"כ ליכא כזית לחייב עליו, וא"כ היכא דליכא למימר דהמיעוט כמאן דליתא שוב י"ל דחייב על כזית שרובו איסור ומיעוט היתר מצטרף להשלים הכזית, וא"כ י"ל בכונת הח"ס דמיירי באכל רוב כזית חלב נותר ומיעוט חלב חולין משלימו לכזית, וא"כ כיון דכאן אי אפשר לומר דהמיעוט כמאן דליתא כלל בעולם שהרי לענין חיוב חטאת אחלב ודאי דמצטרף, שוב מצטרף נמי לענין חיוב חטאת אנותר דהמיעוט בטל ברוב ודמי כאילו הוא כולו חלב נותר שהמיעוט הבטל נתהפך להיות כהרוב, אבל מ"מ אשם מעילות ודאי דאינו חייב אף דבטיל המיעוט ודמי כאילו הוא כולו קודש, מ"מ לא עדיף זה מגדולי הקדש דיש תנאים דס"ל דאין בהם מעילה עכת"ד, או דמעילה ליכא רק בהקדש הבא ע"י אדם המקדיש לא בהקדש שהוקדש מאיליו ע"י בטול ודו"ק:
אכן לקושטא דמילתא נלענ"ד דלשיטת התוס' ישנים בכריתות הנ"ל לא בעינן בקדוה"ג דין שיווי ממון לענין מעילה כדמשמע פשטות לשונם דלא כרש"י בכריתות הנ"ל, ועיקר מחלוקותם תליא בהבנת סוגיא דידן דפריך הש"ס פשיטא מאי קמפסיד, דלרש"י הפירכא היא כפשוטו דהא לא חזו למידי ולא שוה כלום כמו שפירשו כאן המפרש ורגמ"ה, ומשני הש"ס דסד"א דשרפת בשר טמא יחס אחד לו עם הקטר אימורין ע"ג המזבח וכן היפוך איברין בצינורא יחס אחד לו עם תחילת ההקטרה וא"כ שוה פרוטה מיקרי אכתי לעבודות האלה, קמ"ל דוה לא מיקרי העלאה והקטרה וממילא לא שוה מידי ופטור ממעילה דלא מפסיד כלום, אכן התוס' ישנים בכריתות שם מפרש קושית הש"ס כאן פשיטא מאי קמפסיד כפי' התוס' כאן ד"ה הכל מודים וכו' שכתבו וז"ל, מאי קמפסיד כלומר מה מצוה יש כאן עוד לעשות ואפי' היו כשרין פי' דהרי קיי"ל דכל דבר שנעשית מצותו אין מועלין בו. ומשני הש"ס בפשוטו דסד"א דאכתי לא נעשית מצותו וכמו שהסבירו התוס' עיין בדבריהם וא"כ אדרבה מוכח מכאן דבקדוה"ג לא בעינן שיווי ממון דאם איתא אכתי תשאר הקושיא פשיטא דליכא מעילה דהא לא שוה מידי ודו"ק, וההיא דריש מכילתין דפריך הש"ס חוץ לזמנו וחוץ למקומו למאי חזו ומשני הואיל ומרצה לפגולין, ע"כ דהתוס' ישנים לא מפרש כהמפרש ורגמ"ה שם דהקושיא היא מצד שיווי ממון דלשיטתם אין זה קושיא דלא בעינן בקדוה"ג שיווי ממון, אלא דהקושיא היא להיפך כמש"כ התוס' דהכי גרסינן חוץ לזמנן וחוץ למקומן פשיטא דמועלין בהן כיון דאם עלו לא ירדו, ומשני הואיל ומרצה לפגולין כלומר דקמ"ל דזריקה אין מוציאתן מידי מעילה עיי"ש כתוס', ודע דמדכתבו התוס' בלשונם דפשיטא דיש בהן מעילה כיון דאם עלו לא ירדו מבואר דס"ל כרש"י בכריתות דמשו"ה יש מעילה בפגול ונותר משום דאם עלו לא ירדו. ובאמת דכן משמע שם מדפריך הש"ס קושיא זו רק לרבה דס"ל אם עלו ירדו ממשנה הראשונה ומשמע דלרב יוסף ניחא כיון דס"ל אם עלו לא ירדו משו"ה מועלין בהם, ולרבה הוצרך לשנות מאי מועלין מדרבנן, ועכ"פ ניחא גם אליבא דהתוס' ישנים בכריתות קושית הש"ס דריש מכילתין דגרסי נמי כגרסת התוס' שם חוץ לזמנו וחוץ למקומו פשיטא ודו"ק:
נמצא דיש מחלוקת הראשונים אי בעינן לענין מעילה שיווי דמים בקדוה"ג, דרש"י בכריתות ורגמ"ה והמפרש כאן והתוס' בריש מכילתין ס"ל דאין בהן מעילה רק בשווין כסף, ומחולקין רק בפגול ונותר דלהמפרש ורגמ"ה מועלין בהן רק משום דמרצין לפגולין, ולרש"י בכריתות ולהתוס' במכילתין לעיל מעילתן הוא משום דאם עלו לא ירדו, אך כבר כתבתי בריש מכילתין בתוס' ד"ה חוץ לזמנו דגם להמפרש ורגמ"ה פגול ונותר מועלין בהן מטעם דאם עלו לא ירדו ע"ש, והתוס' ישנים בכריתות ולהתוס' במעילה כאן (דף יו"ד) לא בעינן בקדוה"ג שום שיווי ממון דאף דלא שוה מידי מועלין בהן דהקדושה חלה בהו על הגוף לא על השיווי כמו שנתבאר, ודעת הרמב"ם לפום רהיטא נראה דס"ל כהתו"י בכריתות דבקדוה"ג לא בעינן שוה ממון לענין מעילה דהרי פסק בפ"ג מה' מעילה ה"א דכל הקדשים שנפסלו שוב אין בהן מעילה מה"ת ואפי' הני דאם עלו לא ירדו כמו שביאר הלח"מ דבריו בפ"ג מה' פסוהמו"ק ה"ז, ושם בפ"ג מה' מעילה הי"א מביא מימרא דרבא כאן בזה"ל, נהנה קודם זריקה מבשר קדק"ד שנטמא או שנהנה מאימורי קדק"ל אע"פ שהעלן לראש המזבח ה"ז פטור עכ"ל, והנה הלשון אע"פ שהעלן צריך ביאור דמאי אע"פ דנקט איזה רבותא יש כאן, ולכאורה כונתו על אימורי קדק"ל וקאמר אע"פ שהעלן כלומר אע"פ שרק העלן ועדיין לא נתעכלו מ"מ שוב אין בהן מעילה, אבל לא זהו האמת בכונתו שהרי איהו פסק דגם אימורי קדק"ל מועלין בהן עד שיצאו לביה"ד, וע"כ לומר פירוש אחר בדבריו דאיהו מפרש אימורי קדק"ל דקאמר רבא נמי בטמאין מיירי ואע"פ שהעלן רבותא היא דאע"פ דכבר העלן למזבח וקיי"ל דאימורין טמאים שעלו ע"ג מזבח לא ירדו דהציץ מרצה עליהן מ"מ אין בהן מעילה מה"ת וזה נכון לענ"ד, ופלא על הכ"מ שלא העיר בזה כלל כדרכו בקודש רק כתב שהיא מימרא דרבא, ועכ"פ הרי מוכחין דברי הרמב"ם לפי"ז דלא מהני הא דאם עלו לא ירדו לענין מעילה שימעול בהן מה"ת, ומ"מ חזינן דאיהו גופא פסק בפ"ו מה' שגגות ה"ד דמביאין אשם מעילות על נותר דחלב כיון דהקרבן בעצמו כשר ולא נפסל יש בנותר שלו מעילה אף שאינו ראוי לכלום, ומוכרח לכאורה מזה דלדעת הרמב"ם לא בעינן בקדוה"ג לענין מעילה שיהא שוה מידי, אבל זהו רק לפום רהיטא, אבל לקושטא דמילתא ע"כ לומר דגם להרמב"ם הא דמועלין בחלב נותר הוא משום דאם עלה לא ירד ושוה מידי, אלא דבקרבן שבעיקרו הוא פסול לא מהני הא דאם עלה לא ירד לחוד למעול בו מה"ת ובנותר שהקרבן כשר מהני האי טעמא גם לענין מעילה מה"ת, דהרי להרמב"ם אי אפשר לפרש קושית הש"ס כאן פשיטא מאי קמפסיד כפי' התוס' דנעשית מצותן דהרי בשר קדק"ד קודם זריקה ודאי דאכתי לא נעשית מצותן, דכיון דמחסר זריקת הדם גם לגבי בשר לא עשה עדיין מצותן איקרי [ולהתוס' א"ש דלשיטתן הרי מיירי דנהנה מן הבשר אחר זריקה משו"ה פריך הש"ס שפיר הרי נעשה מצותן] והרמב"ם הרי מפורש קאמר שנהנה מהבשר קודם זריקה, וע"כ דלהרמב"ם פרכת הש"ס היא כפשוטה כהמפרש ורגמ"ה דהא לא שוו מידי ולא קמפסיד כלל, וכל הקדשים הפסולים דלא שוו מידי אין בהם מעילה מה"ת רק מדרבנן אף אלו דאם עלו לא ירדו לשיטת הרמב"ם זולת נותר שיש בו תרתי למעליותא דאם עלה לא ירד גם הנותר הזה גופא וגם הקרבן בעצמו כבר כשר, א"כ בשר קדק"ד שנטמא דלא חזי למידי לא לכהנים ולא לגבוה פשיטא דאין בו מעילה מה"ת, ומשני מהו דתימא וכו' כמו שביארנו לדעת המפרש ורגמ"ה ועכ"פ מוכח דלהרמב"ם בעינן גם בקדוה"ג שיהא שוה ממון, ועיין בפנ"י קדושין (דף נ"ו ע"ב) מש"כ שם בתוס' ד"ה המקדש בערלה ע"ש, ובהגהות מצפה איתן בכריתות (דף ד') ד"ה הבמ"ע, ועוד לי דברים בזה בעזה"ש:
דהנה הרמב"ם פ"ז ה"ח מה' מעילה כתב וז"ל, הנהנה פחות משו"פ בין בזדון בין בשגגה משלם את הקרן ואינו חייב חומש ולא קרבן ויראה לי שאינו לוקה על פחות משו"פ אם היה מזיד עכ"ל, וכונתו פשוט דלא תימא דהואיל דהקדש שאני מכל עניני ממון דאהדרי קרא דואת אשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות משו"פ להשבון כדאיתא בב"מ (דף נ"ה) אהדריה קרא נמי לענין מלקות וכמש"כ התוס' בביצה (דף י"ב ע"א) ובגמ' מו"ק (דף ג' ע"ב) איתא דלוקה על התוספת דשביעית עיי"ש בתוס' ד"ה יכול ילקה וכו' קמ"ל הרמב"ם דמלקות ליכא אמזיד דפחות משו"פ, והנה התוס' נמי ס"ל בזה כהרמב"ם דאין לוקין על פחות משו"פ דהקדש, דכן מפורש בדבריהם במכות (דף כ"ב ע"א) אהא דאיתא שם בגמ' אלא הכא במאי עסקינן שבישל בעצי הקדש ואזהרתיה מהכא וכו' והקשו התוס' דלילקי נמי משום הזיד במעילה באזהרה ותירצו דלא חשיב אלא לאו דאיתנהו בפחות משו"פ פי' אבל הקדש לא לקי אפחות משו"פ משו"ה לא קחשיב ליה הרי מפורש בתוס' כהרמב"ם ע"ש, ואין להקשות אם כן על הרמב"ם למה כתב זה בלשון יראה לי הרי מוכרח כן מהש"ס דמכות מדלא קחשיב מלקות דהזיד במעילה, אין זה קושיא דהרי הריטב"א במכות שם הקשה ג"כ קושיא זו של התוס' ותירץ בשם הרמ"ה וז"ל, ורבינו מאיר הלוי תירץ כיון דאיסור הנאה היא פי' בשר בחלב ולא מצי לאיתהנויי מיניה בהתירא לית ביה משום מעילה אע"ג דכל הקדש אסור בהנאה וכו' עכ"ל, וא"כ לדעת הרמ"ה דהנאה דאיסורא לא מקרי הנאה אין ראיה מהש"ס שם במכות דאין לוקין על פחות משו"פ דמעילה, והמעיין בהמפרש שם במכות שהוא הריב"ן ז"ל יראה דאפשר שגם הוא מפרש כהרמ"ה. ובאמת דסברת הרמ"ה יש לה פירכא מכמה מקומות בש"ס ויתבאר איה"ש במקום אחר וכבר דברנו מעט בזה לעיל (דף ב' ע"ב) עייש"ה, אבל עכ"פ כבר אזדא לה ההכרח מהש"ס דמכות דאין לוקין על מעילת מזיד בפחות משו"פ, ומשו"ה אף דהרמב"ם ס"ל כתירוץ התוס' ולא כהרמ"ה מ"מ כיון דהכרח החלטי אין כאן בשגם די"ל דבישל בעצי הקדש הכונה שבישל בעצים של בית הכנסת דלאו דלא תעשון כן איכא ומעילה ליכא ודו"ק שפיר כתב בלשון ויראה לי:
נתבאר איפא דחצי שיעור במעילה אסור מה"ת אלא דאין לוקין אפחות משו"פ, ותמה המל"מ על המהריק"ו בפ"ב הט"ז מה' מעילה הובא בכ"מ שם שכתב דאיכא למידק על מש"כ בפ"א שכל שקדם מום קבוע להקדישן אינו אסור בגיזה ועבודה אלא דר מדבריהם ואמאי הא אסור בהנאה מה"ת, ותירץ דמיירי שאינו נהנה באותה גיזה ועבודה אי נמי שאין בה שו"פ עכ"ל, ותמה המל"מ הא חצי פרוטה אסורה. מה"ת וגם צירף את המעילה לזמ"ר, ודע דגם התוס' חיצוניות במס' בכורות (דף י"א ע"א) הובא בשמ"ק שם כתבו ממש ככל דברי הריק"ו כמעט אות באות אהא דאיתא שם דקדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה וז"ל וא"ת פשיטא כיון דקדושין הן והיא כקושית המל"מ על המהריק"ו שכתב וז"ל ולא ידעתי למה לא הקשה נמי אקדשי בדה"ב דקיי"ל דאינן אסורין בגיזה רק מדרבנן ואיכא בהו מעילה מה"ת] וי"ל שאפי' קנה הגיזה והעבודה מן ההקדש ועוד שמעתי ממה"ש דמיירי דלית ביה שו"פ ואין איסור הנאה בהקדש פחות משו"פ עכ"ל, והוא תימה דודאי פחות משו"פ אסור מה"ת עכ"פ, ואע"ג דבגיטין (דף י"ב ע"ב) גבי המקדיש מעשי ידי עבדו אותו העבד לוה ואוכל ועושה ופורע ופריך הש"ס קמא קמא קדיש ליה ומשני בפחות פחות משו"פ, ופירש"י דעל פחות משו"פ אין ההקדש חל והתוס' חולקים על רש"י שם בזה ועיין גם בחידושי הרשב"א שם וכבר דיברתי בזה בעזהי"ת בקונטרסי, ולענ"ד מוכרח כדעת רש"י בשבועות (דף כ"ד ע"ב) גבי הא דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות וכו' ואם איתא משכח"ל חמש כגון דאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב וכו' ר"א אמר כי קתני מידי דחייל כשיעור שבועה דחייל אפחות מכשיעור לא קתני הרי הקדש הא בעינן שו"פ עכ"ל הש"ס שם ועיי"ש ברש"י, הרי מבואר עכ"פ דאין הקדש חל אפחות משו"פ אפי' אם המקדיש מפרש שרוצה להקדיש פחות משו"פ, דהא שבועה נמי לא חייל לרבנן דר"ע אפחות מכשיעור רק במפרש, ותמיה עצומה בעיני משם על התוס' ורשב"א בגיטין שם דפליגי בזה על רש"י ולא מצאתי עדיין מי שעמד בזה, ואולי דגרסת הרשב"א והתוס' בשבועות שם היתה כי קתני מידי דחייב אכשיעור שבועה דחייב אפחות מכשיעור לא קתני, וא"כ יהי' מוכרח דהרמב"ם ס"ל בזה כשיטת רש"י דהקדש אינו חל על פחות משו"פ, דאם יסבור כהתוס' והרשב"א דהקדש חל גם על פחות משו"פ וע"כ יגרוס ג"כ בשבועות שם כגרסת הרשב"א והתוס' כיי קתני מידי דחייב אכשיעור שבועה דחייב אפחות מכשיעור לא קתני והרי הקדש הא בעינן שו"פ, וא"כ הרי מפורש להדיא בש"ס דאין חיוב מלקות אפחות משו"פ ולמה זה כתב הרמב"ם הנ"ל דאין לוקין אפחות משו"פ בלשון ויראה לי, אלא ע"כ דס"ל כרש"י וגריס בשבועות שם כי קתני מידי דחייל וכו' ודו"ק היטב בזה. ועכ"פ כל זה הוא בהקדיש מתחילה פחות משו"פ אבל בהקדש של שיעור שלם אם נהנה פחות משו"פ למה לא יהא זה אסור מה"ת וקשה מאוד תירץ הריק"ו ז"ל שהוא באמת גם תירוץ התוס' חיצוניות בבכורות כמו שנתבאר:
וראיתי בספר נחלת יהושע סי' ט' שתירץ שיטת מהר"י קורקוס שהיא ג"כ שיטת התוס' חיצוניות כמו שכתבתי לעיל, ע"פ מה שביאר בספרו עמק יהושע סי' ה' ליישב דברי בעל המאור ממה שהקשה עליו הקצוה"ח סי' שפ"ו במה שפי' בפסחים (דף כ"ט) דבדבר הגורם לממון קמיפלגי דמיירי באוכל חמץ של הקדש שהקדישו בעלים באחריות משו"ה הו"ל גורם לממון, ותמה עליו הקצוה"ח דא"כ איך אמרינן דמעל כיון דההפסד הוא לבעלים שהרי הקדישו באחריות ולישנא דמעל משמע קרן וחומש ואשם, ותירץ הגאון הנ"ל דהא דמקשה הש"ס שם והא חמץ בפסח לאו בר דמים אין הטעם דלא גרם היזק להקדש דאפי' לא גרם היזק להקדש רק נהנה שו"פ נמי מעל, ואינו תלוי דוקא בחסרון ההקדש רק בהנאתו כדמוכח בב"ק (דף כ'), אלא הטעם דכיון ראינו בר דמים פקע ההקדש דהקדש דמים אינו חל רק על השיווי וכיון שאינו בר דמים אין להקדש על מה לחול, וזהו הסבר דברי התו"י בכריתות (דף י"ג) שהקשו דבפסחים משמע דאם אינו בר דמים לא מעל ואמאי מעל באוכל פגול ונותר, ותירצו דשאני הכא בכריתות שהוא קדוה"ג אבל התם בפסחים מיירי בקדושת דמים, וביאור דבריהם הוא דבקדוה"ג חל הקדושה על הגוף ומשו"ה אפי' פגול ונותר שלא שוה כלום מעל, אבל בקדושת דמים הקדושה חל על השיווי משו"ה אם אינו בר דמים ופקע השיווי פקע הקדושה ולא מעל (וזהו דלא כהנתיבות בח"מ סי' כ"ח סק"ב שכתב דקדושת דמים הוא משום גזל וקדוה"ג הוא משום כפרה ולהכי גם אם אינו בר דמים מעל בקדוה"ג דמהיכא תיתי לחלק בהכי בין מעילה למעילה, אלא דעיקר החילוק הוא דבקדוה"ג חל הקדושה על הגוף משא"כ בקדושת דמים והארכתי בזה במקו"א] ומתורץ בזה הבעה"מ דהש"ס משני דפליגי בדבר הגורם לממון דהיינו שהבעלים הקדישו באחריות, וע"כ משום שיש בזה שיווי להקדש שאם תאבד יתחייב באחריות ודבר הגל"מ כממון דמי משו"ה הוה שפיר הקדש דמים דהא יש בזה שיווי להקדש משו"ה מעל, ובזה מובן מאי דלא ניחא ליה לבעה"מ כפירש"י דכיון דקושית הגמרא היא משום דלאו בר דמים הוא ופקע קדושתו א"כ לעולם לא יהיה קדוש אפי' אחר הפסח דכיון דפקעה הקדושה לא הדרא רכבה עליה אח"כ, כדאיתא במנחות (דף ק"ב) אלא אמר רב אשי מעילה אטומאה קרמית מעילה משום קדושה ולאו קדושה הוא לבתר דפקעה לה קדושה במאי הדר רכבה עליה, וא"כ כיון דלאחר הפסח נמי לא יהא הקדש ולא יהיה גורם לממון כלל משו"ה מיאן הבעה"מ לפרש כפירש"י דהוה דבר הגל"מ מחמת שאחר הפסח יהא מותר, דהא גם לאחר הפסח לא יהא קדוש, לכן פירש הבעה"מ דגורם לממון הוא משום דהקדישו בעלים באחריות וא"כ בההיא שעתא גופא גורם לממון הוא וע"כ ממילא לא פקעה הקדושה ויש לדחות, ויש להביא ראיה לזה מירושלמי (פ"ב דפסחים) ר' יוסי בעי הנהנה מן ההקדש פחות משו"פ מהו שיהא חייב בתשלומין א"ל נשמעיניה מן הדא ואת אשר חטא מן הקודש פרט לפחות משו"פ אית תנויא תני לרבות לתשלומין, מ"ד פרט לפחות משו"פ לקרבן מ"ד לרבות לתשלומין כמה דתימא תמן פחות משו"פ מזיד ואע"פ שאינו משלם חומש ואשם אוף הכא כן, אמרי חברי קומי ר' יוסי ולאו מתניתא היא האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים, א"ל תמן אינו ראוי להשלים עליו ברם הכא ראוי להשלים עליו, פי' דהקשה כיון דפחות משו"פ הוה ממון בהקדש וצריך לשלם אע"פ דבעלמא אינו ממון וה"ה בתרומה א"כ גם באיסורי הנאה נמי דשניהם אינו ממון ואמאי חנן דבמזיד פטור מלשלם, ומשני דפחות משו"פ אע"פ שאינו ממון מ"מ ראוי להשלים עליו משא"כ באיסור הנאה שאינו ראוי להשלים עליו כלל, ולכן תנן בפסחים דהאוכל תרומת חמץ בפסח במזיד פטור מתשלומין ואין לו עליו אלא דמי עצים בלבד, וכמו שמחלק בש"ס דילן גיטין (דף כ') שלחו מתם כתבו לגט על איסה"נ כשר אר"א אף אנן נמי תנינא על עלה של זית כשר אע"פ שאין בו שו"פ ומשני שאני עלה של זית דחזי לאצטרופי, הרי דהירושלמי מפלפל בזה אם פחות משו"פ שאין בו שיווי דמים שוה לאיסה"נ כאוכל חמץ של הקדש בפסח דאין בו מעילה משום דפקע הקדושה א"ר פחות מכשיעור נמי לא קדיש כלל וע"כ לית ביה נמי משום חצי שיעור, ועכ"פ הא דאמרינן שם בגיטין דפחות משו"פ שהעבד עושה אינו קדוש היינו משום דפחות משו"פ אינו ממון ודמי לאיסה"נ דאין לקדושת דמים על מה לחול ומשו"ה שרי, ואפשר א"כ לומר עוד דאפי' אם מעיקרא היה שו"פ רק הוא לקח מהקדש פחות משו"פ כמש"כ הר"י קורקוס בקדם מום קבוע להקדישו דשרי לגזוז ולעבוד בפחות משו"פ, דכיון דבמעילה חייב רק על הנאה ופחות משו"פ דאין בו שיווי פקע הקדושה כמו לענין חמץ דאמרינן דכיון דלאו בר דמים הוא פקע הקדושה, ה"ה כל הקדש נמי כיון דמזיק הקדש פטור ואינו חייב על הלקיחה רק על ההנאה שאח"כ ואח"כ פקע ממנו הקדושה, והא דכתב הרמב"ם דעל פחות משו"פ אינו לוקה ומשמע דמ"מ אסור הוא מה"ת והוא בקדושתיה אפשר דמיירי בקדשי מזבח ובקדוה"ג לא חל הקדושה על השיווי רק על הגוף דהרי חייב מעילה גם על פגול ונותר שאינם שווין דמים משו"ה חל הקדושה גם על פחות משו"פ ואסור ככל חצי שיעור שאסור מה"ת, ואף דגזל הדיוט אסור אף בפחות משו"פ היינו דוקא בממון הדיוט דאפי' פחות משו"פ עכ"פ דידיה הוא משא"כ הקדש דמים דאינו חל רק על השווי וכיון דפקע השיווי פקע הקדושה עכ"ד הגאון בנחלת יהושע:
אך לפי"ז יצא לנו דין חדש דהא דמרבינן בב"מ (דף נ"ה) פחות משו"פ בהקדש להשבון היינו דוקא בקדוה"ג אבל בקדושת דמים בפחות משו"פ אין בו קדושה ופטור מהשבון, ובזה היה מיושב קושית הרש"ש בקדושין (דף נ' ע"א) ד"ה שליח מעל שהקשה בהא דתנן במעילה (דף כ"א) נתן לו פרוטה וא"ל הבא לי בחציה וכו' שניהם לא מעלו ואמאי לא מעל השליח הא חצי שיעור אסור מה"ת וכיון דבעה"ב לא מעל תצטרף זו החצי שעשה שליחותו עם החצי שלא עשה שליחותו עיי"ש שהקשה דימעול השליח, אולם לדברי הגאון בעל נחלת יהושע שוב אין כאן קושיא דפרוטה ע"כ רק קדושת דמים יש בה, ובקדושת דמים חצי פרוטה אין בה קדושה דפקעה קדושתה ואין בה משום חצי שיעור אסור מה"ת, אבל מ"מ עיקר היסוד קשה מאוד להאמר לענ"ד דא"כ נצטרך לחלק בין הריבוי דואת אשר חטא מה"ק ישלם לרבות פחות משו"פ להשבון דלא קאי רק בקדוה"ג, לבין הריבוי דתמעול מעל ריבה דמעילה מצטרפת אפי' לזמן מרובה דהוא ודאי גם בקדושת דמים וקשה מאוד טעמא מאי כיון דפקעה הקדושה מפחות משו"פ למה תצטרף אפי' מכאן ועד שלש שנים, דאין לומר דהא דצירף את המעילה לזמ"ר הוא נמי רק בקדוה"ג דא"כ איך נפרנס את המשנה דמכילתין (דף כ"א ע"א) הבא לי בחציה נרות ממקום פלוני ובחציה פתילות ממקום פלוני והלך והביא לו וכו' השליח מעל, ואם עשה שליחותו המשלח מעל כמובן, ואמאי מעל השליח או המשלח הא מזיק הקדש פטור והחיוב הוא על הנאת הקנייה והקנייה הרי היתה בחצי חצי פרוטה ואינה מצטרפת בקדושת דמים, ועוד יש להביא חבילות ראיות דצירוף המעילה לזמ"ר הוא גם בקדושת דמים וכן פסק הרמב"ם להדיא בפ"ו סה"א ממעילה, ולענ"ד מש"כ אני בזה לעיל הוא נכון ועוד יתבאר במקו"א:
נשוב לדברינו דלהרמב"ם בשר קדק"ד שנטמא אפי' קודם זריקה אין בו מעילה, וכן דין השני אימורי קדק"ל לאחר שהעלן נמי בנטמאו מיירי ואע"פ שהעלן קאמר רבא והכי קאמר, לא מבעיא קודם שהעלן דודאי אין מועלין בהם שהרי לא חזו למידי אלא אפי' לאחר שהעלן דקלטתן מזבח דלא ירדו וסד"א דמועלין בהן קמ"ל דמ"מ אין בהן מעילה [ולפ"ז צ"ל דרק מה"ת אין מועלין בהן אבל מדרבנן ודאי דמועלין בהן דכל שאם עלו לא ירדו מועלין בהן מדרבנן לשיטת הרמב"ם] והיינו דקאמר סד"א מצוה להפוכי בצינורא הרי דקלטתן מזבח יפה לגמרי ואכתי בקדושתייהו קיימא קמ"ל, ועיי"ש ברמב"ם היטב ותראה שזהו הנכון בכונתו והכ"מ קיצר כאן וסמך על המעיין שיבין מדעתו, ועדיין צ"ע בכל זה עיין בחידושי להרמב"ם מה שכתבתי בזה, אך התוס' יש להם שיטה אחרת בביאור הסוגיא שהקשו האי בשר קדק"ד דאיטמא אימת אי קודם זריקה אמאי אין בו מעילה, מ"ש מיוצא דקודם זריקה דאפי' לר"ע מועלין בו, ותירצו דמיירי שנטמא אחר זריקה וכבר הקשה הבה"ז הא להדיא תנן לעיל איזה היא שהיתה לה שעת היתר שלנה או שנטמאת ומאי סד"א יש כאן פשיטא דאין מועלין בו דהא ממונא דכהן הוא לאחר זריקה, ולכן הגיה בתוס' דמיירי שנטמא קודם זריקה ונהנה לאחר זריקה ואפ"ה אין בו מעילה דהציץ מרצה וכדתניא בתוספתא, ויפה העיר ע"ז הקרן אורה דהרי זה תליא בפלוגתא דתנאי אם הציץ מרצה על האכילות וא"כ מאי פריך הש"ס פשיטא, גם מה שכתבו התוס' וז"ל וא"ת אמאי לא נקט יצא [ועיין בשמ"ק כאן יפה תמה עליהם הקרן אורה דהרי לעיל (דף ו' ע"ב) מפורש דביצא כולו מודה ר"ע דמועלין בו כדאמר ריו"ח שם, ואפשר ליישב זה בדוחק כיון דר' אסי פליג על ריו"ח שם כמש"כ התוס' במנחות (דף י"ב ע"א) ד"ה הני מילי ע"ש וכיון דרבא מתרץ לעיל דברי רב אסי אימא על העומד לאיבוד וכו' מסתברא דס"ל כוותיה וא"כ הו"ל לאשמעינן כאן להדיא ביצא כולו דאין מועלין בו וע"ש לעיל שכתבתי דלדעת הרמב"ם לפמש"כ הכ"מ גם ר"פ דקאמר שם דבדם מודה ר"ע דאין זריקה מועלת ליוצא חולק על ריו"ח עיי"ש, גם מש"כ התוס' כאן דבאימורי קדק"ל אין מעילה מיד אחר שהעלן [רש"י פי' דבעינן עכ"פ שמשלה בהן האור קצת והן דברי רגמ"ה ודבריהם מוכרחים דאל"כ קשה מאוד מזבחים דף פ"ה ע"ב ע"ש] והקשו דמ"ש מאימורי חטאת ואשם דמועלין בהן עד שיצאו לביה"ד ותירצו דבאימורי קדק"ל לא בעינן הוצאת הדשן בבגדי כהונה ואפי' הרמת הדשן לא בעינן, הקשה הקרן אורה דזו מנין להם דפשוט משמע דבכל העולין למזבח יש מצוה זו, גם קושיתם מקטורת לאחר שעלה תמרתו כתב הקרן אורה דלקמ"ד דדוקא בעולין על המזבח בעינן הרמה והוצאה, אבל קטורת עיקר המצוה היא ההקטרה וכיון שעלה תמרתו נגמר מצותו וכל זה צ"ע, ועיין מש"כ כאן בזה בפי' קדמון הנדפס בש"ס דווילנא אחר מס' מדות עיי"ש, ובספר מקור ברוך סי' כ"ב:
גמ' איכא מצוה להפוכי בצינורא, דנהי דאין חיוב בדבר כמש"כ תוס' כאן אבל מ"מ מצוה איכא כמפורש בקרא שמות כ"ז ג' ומזלגותיו עיי"ש ברש"י וזה פשוט:
במשנה הקומץ והלבונה וכו', דע דמשנה זו לצדדין קתני כמש"כ התוס' בשבועות (דף י"א ע"א) ד"ה אלא מעתה דהא דתנן הכא קדשו בכלי הוכשרו לפסול בטבו"י ובמחו"כ ובלינה לא קאי אקומץ רק אאינך, דהרי כל מנחה נתקדשה כבר בכ"ש קודם קמיצה כמפורש במשנה דלעיל, וא"כ גם קודם קמיצה כיון שהניח כולה בכ"ש הוכשר לפסול בטבו"י וכו' ואין לומר דהא דתנן דכל מנחה מתקדשת בכלי שרת קודם קמיצה הוא רק לענין לכתחילה אבל בדיעבד אם קמץ קודם שקדש כולו בכ"ש נמי כשרה דזה אינו, חדא דבסוטה (דף י"א ע"ב) מקשה הש"ס אהא דאיתא שם דקומץ ונותנו בכ"ש למ"ל הא קדשה חדא זימנא, ואם איתא מאי פריך הש"ס דילמא אה"נ דאם קדשה כולה בכ"ש לא בעי תו להניח הקומץ בכ"ש כר"ש דס"ל הכי באמת במנחות (דף כ"ו ע"א) והא דקאמר דנותנו להקומץ בכ"ש מיירי היכא דלא הניח כל המנחה בכ"ש דכשר בדיעבד צריך להניח עכ"פ הקומץ בכ"ש, אלא ע"כ דהנחת כל המנחה בכ"ש מעכב גם בדיעבד, ועוד דכן מפורש ברש"י וברע"ב במשנה דמנחות (דף כ"ו ע"א) לענין דיעבד דהמנחה כולה בעי כ"ש וזה פשוט, וביומא (דף כ"ט ע"ב) בתוס' ד"ה נהדריה כתב המהרש"א בדרך אפשר דס"ל לרש"י דקידוש כל המנחה בכ"ש אינו מעכב בדיעבד וזה אינו כמו שהוכחתי והמהרש"א בעצמו שם נראה דנחית לזה ומשו"ה כתב רק בדרך קצת קשה עייש"ה, וכתבתי זה מפני שהתפא"י במשנה דכאן כתב דקידוש כל המנחה בכ"ש אינו מעכב בדיעבד, ולכן הוא רוצה לומר דלא כהתוס' בשבועות שזכרתי, ואין זה נכון כמו שנתבאר ומוכרחין אנו לומר כהתוס' בשבועות דמשנתינו לצדדין קתני, וראיות התפא"י דאין כ"ש מעכב בכל המנחה דיעבד בקל יש לדחות וקצרתי ועוד נדבר בזה לקמן:
שם. והקטורת ביומא (דף מ"ח ע"א) איתא בעי רב פפא חישב בחפינת קטורת מהו מפגל או לא ת"ש הוסיף ר"ע הסולת והקטורת וכו' שאם נגע טבו"י במקצתן פסל א"כ קס"ד מדפסל בטבו"י פסל נמי לינה ומדלינה פסלה מחשבה נמי פסלה, והקשה רש"י ז"ל שם דאמאי שביק למתניתין דתנן בה להדיא דהקטורת פסיל בהו לינה ונשאר רש"י בקושיא ע"ש, והתוס' וכן התו"י שם תירצו דמתניתין איירי בקטורת דכל השנה דחשיבא קידוש כלי דידה לאפסולי בטבו"י ובמחו"כ ובלינה אבל קטורת דיוהכ"פ דמן הדין מצוותו בחפניו אימא דלא תפסול בלינה ע"י קידוש כלי, ור"י תירץ דבמשנתינו אפשר לומר דהא דפסלה לינה הוא מדרבנן ואע"ג דקתני סיפא וחייבין עליהן משום נותר וטמא היינו נמי מדרבנן ע"ש שהאריכו בזה, ועוד כתבו דאין להוכיח ממשנתנו די"ל דהא דקתני קדשו בכלי הוכשרו לפסול וכו' ובלינה לא קאי אקטורת אלא אשארא ולהא מילתא לחודא קתני קטורת דמועלין בה משהוקדשה, תדע דלא קאי אקטורת דהא קתני קדשו בכלי הוכשרו לפסול בטבו"י וקטורת אפי' נתנה רק במכתשת הוכשרה לפסול בטו"י, מיהו י"ל דאין זה הוכחה דאפשר דקדשו בכלי הוכשרו קאי נמי אקטורת דבקדושת מכתשת הוכשרו רק לפסול בטבו"י ובמחו"כ ובקדושת כלי דמחתה נפסל גם בלינה, והא דפריך בשבועות (דף י"א ע"א) אלא מאי קדוה"ג היא תפסל בלינה אלמה תנן וכו' קדשו בכלי אין לא קדשו בכלי לא ממנ"פ דייק שפיר, דאי אקטורת נמי קאי א"כ משמע דדוקא קדשו בכלי נפסל בלינה, ואי לא קאי אקטורת ואפי' קדשו בכלי נמי לא מפסיל בלינה בקטורת כ"ש דקשה דאמאי לא יפסל בלינה אחר שקדשו בכלי, ולמאי דפשיט שם דפסיל בלינה ממשנה דעדיות וכן פסק הרמב"ם שפיר י"ל דקדשו בכלי הוכשר לפסול בלינה קאי נמי אקטורת, מיהו לענין לפסול בטבו"י ודאי דלא בעינן בקטורת קדשו בכלי דמשנתנה במכתשת מתחילת השנה נפסלת שפיר בטבו"י והא דנקט קדשו בכלי הוא משום הנך אחרינא דנקט בהדה דלא מפסלא קודם קידוש כלי עכ"ד, ועיין במהרש"א שם ובתוס' שבועות (דה י"א) ד"ה אלא מעתה וד"ה הואל וצורתה ועכ"פ גם כאן הוכיחו התוס' דמשנתנו לצדדין קתני, ודע עוד דהא דמסיק המשנה כאן דפגול בקטורת ליכא לשיטת הרמב"ם ורש"י גם בקטורת דיוהכ"פ ליכא פגול ולשיטת התוס' ביומא (דף ז') וזבחים (דף כ"ג) ומנחות (דף כ"ה) דהיכא דליכא פגול גם פסול ליכא, הא דמסיק ביומא (דף מ"ח) שם דאם חפן במחשבה פסלה ע"כ לומר דהוא גזה"כ מג"ש דמלא מלא כמש"כ התוס' שם (דף מ"ח ע"ב) סוף ד"ה חישב, ומה שכתבו התוס' ביומא שם דף מ"ח ע"א ד"ה מי יליף דבהליכה והקטרה פשיטא דיש פגול ע"כ דזהו רק לבן עזאי דס"ל קרבן שאינו נאכל פוסל בו מחשבה דשלא לשמן ולכן כשמפגל פסול מיהו הוה מקו"ח ודו"ק:
שם. ומנחת נסכים, דע דשני מיני נסכים מצינו האחד מה שצריך להביא עם הקרבנות מנחתם ונסכיהם כמדובר ומביאן ביחד עם הקרבן, והשני נסכי נדבה כדקיי"ל דמתנדב אדם מנחת נסכים בלא קרבן, וכן אם הביא נסכי הקרבן אחר הקרבן כמה ימים דקיי"ל מביא אדם קרבנו היום ונסכיו לאחר עשרה ימים, והנה באופן השני דמביא עתה רק נסכים בלא קרבן לכו"ע משהוקדש בכלי הוכשרו לפסול בלינה, אבל באופן הראשון נסכים הבאין ביחד עם הזבח יש בזה מחלוקת רש"י ותוס' במנחות (דף ט"ו ע"ב ודף ע"ט ע"א) דלרש"י אף שנתנן בכלי שרת הוה חולין והתוס' ס"ל דגם בזה משנתנו בכלי נפסל בלינה, והתוס' בסוכה (ס"פ לולב וערבה) ס"ל בזה כרש"י, והמפרש כאן שהוא העתקת פי' רגמ"ה כמו שהודעתי זה כמה ס"ל בזה כהתוס' במנחות שהרי כתב כאן ד"ה מנחת נסכים היינו מנחה הבאה עם הזבח עכ"ל וכן הוא בפי' רגמ"ה כאן. ודעת הרמב"ם בזה צ"ע עיין בה' מעה"ק פ"ב הי"ב ובה' פסוהמו"ק פי"ב ה"ו ובתוי"ט מנחות פ"ז מ"ד, ועיין זבחים (דף מ"ג ע"א) במשנה שם וקצרתי:
שם. ופגול אין בה, דע דכל הני דקחשיב תנא דמתניתין עד כאן לכאורה לא שייך בהו פגול כלל דהרי אי אפשר לפגל רק בד' עבודות שחיטה וקבלה הילוך וזריקה בקרבן או קמיצה ומתן כלי הילוך והקטרה במנחה, ובהני קמיצה ליכא ומתן כלי דידהו לא אשכחן דאקרי עבודה שהרי במנחת ישראל נמי לאו עבודה היא דרק מתן כלי דקומץ עבודה היא והכא קימץ ליכא, ובהקטרה הרי לא שייך מחשבת פגול רק לאכול שיריים למחר ובהני הרי ליכא שיריים, ולולא מסתפינא הוה אמינא דלר"ש דס"ל במשנה דמנחות (דף כ"ו ע"א) דמתן כלי בקומץ אינה עבודה המעכבת ורק מתן כל המנחה בכלי מעכבת עיי"ש ברש"י והרע"ב, א"כ לדידיה במתן כל הכלי במנחת ישראל דוקא מפגלין ולא במתן קומץ בכלי שרת, וא"כ לדידיה גם בהני דקחשיב במשנתנו שייך פגול כגון שחשב בשעת הנחתן בכלי ע"מ להקטירן למחר, אך אכתי צע"ג בזה וגם זה לא יספיק לפום רהיטא לדעת פיהמ"ש להרמב"ם שם שכתב דלר"ש כל נתינת כלי אינו מעכב כלל אפי' נתינה הראשונה וצ"ע:
והנה שנה לנו כאן התנא תרי גוונא קדשים שאין בהן פגול, חדא דבר המתיר לאחרים כקומץ ולבונה ודם דאע"ג דבשיריים ובשר ובאימורין יש פגול מ"מ בהמתירין עצמן ליכא לאו וכרת דפגול, אבל מ"מ גם בהמתיר יש לאו דפסולי המוקדשין כמש"פ הרמב"ם פי"ח מה' פסוהמו"ק, והשני הני דליכא בהו מתיר כלל כקטורת ומנחת כהנים וכו' ובהני לא מבעיא דלית בהו לאו וכרת דפגול אלא אפי' פסול אין בהן ע"י מחשבה דחוץ לזמנם וכשרים הם לגמרי כמש"כ התוס' בזבחים (דף כ"ג ע"ב) ד"ה הא אינו נושא וכו' ע"ש, והמל"מ בה' פסוהמו"ק פי"ח ה"ז שכתב דהרמב"ם מחולק עם התוס' באכל מן המתיר עצמו דלהרמב"ם לוקה אפי' במחשבת חוץ למקומו ולהתוס' אפי' פסול ליכא ע"ש, דבריו קשים להולמן דודאי דאוכל המתיר עצמו לוקה לכו"ע משום פסוהמו"ק בין במחשבת חוץ לזמנו ובין במחשבת חוץ למקומו דכיון דהמנחה עצמה פגול נפסל גם הקומץ ולא בעינן לזה כלל הקו"ח משלא לשמו, אבל מנחת נסכים דאין לה מתירין כלל ודאי דגם להרמב"ם ליכא פסול כמש"כ התוס', וכ"כ הקרן אורה בזבחים (דף מ"ג) והתפלא עוד שם על המל"מ שכתב שם בריש דבריו שם דלרש"י ור"ת אין חייבין על הקומץ משום נותר וטומאה קודם הרצאה ע"ש והרי מפורש במשנה דזבחים דדברים שאין חייבין עליהם משום פגול חייבין עליהם משום טומאה חוץ מן הדם, וכן מפורש גם במשנתנו דחייבין עליהן משום נותר וטומאה ופגול אין בהן ואין בזה מחלוקת בין הרמב"ם לבין רש"י ור"ת, ואם דממשנתנו לענ"ד יש לדחוק דלצדדין קתני אבל ממשנה דזבחים ודאי הדבר מוכרח דהרי קתני רק חוץ מן הדם ואכתי הדבר מ"מ צ"ע:
ולהבנת המשנה אזכיר דרש"י במנחות (דף י"ד) הקשה דלמ"ל בקומץ טעמא דאין בו פגול משום דאין לו מתירין תיפוק ליה משום דאם יאכל הקומץ הרי גם בשיריים לא יהיה עוד דין פגול שהרי לא קרב המתיר כמצותו, ותירץ דמיירי שהוצת האור ברובו דחשוב כמאן דקרב ע"ש, והתוס' הקשו דא"כ פקע גם פגולו, ותירץ ר"ת דבקומץ אה"נ דאין הטעם משום דאין לו מתיר רק משום דלא קרב המתיר כמצותו, ובזבחים (דף מ"ג) כתבו התוס' עוד תירוץ דלענין המתיר עצמו קידוש הכלי הוה ההרצאה עכ"ד ע"ש והנני מקצר בזה לפי שהבאתים להבנת משנתנו לבד בפשוטה:
גם זאת צריך אני להודע דמש"כ לעיל ד"ה הקומץ והלבונה בשם התוס' בשבועות (דף י"א) דקדשו בכלי הוכשרו לפסול בטבו"י ובמחו"כ ובלינה לא קאי על הקומץ דהא כבר הוקדש כל המנחה בכלי קודם קמיצה לאו כו"ע הכי אית להו, דהתוס' ישנים ביומא (דף כ"ט ע"א) ד"ה ומנחה שנקמצה כתבו דלינה קאי גם אקומץ והקושיא שהקשו ממשנתנו דלעיל דמפורש דמנחות משקדשו בכלי הוכשרו גם ללינה לאפסולי גם קודם קמיצה לקמ"ד, דלא דמי לינה דהכא ללינה דהתם, דלינה דהתם פירושו שנפסלת בעלות השחר אבל לינה דמשנתנו פירושו בשקיעת החמה, וסברא טובה היא שהקומץ נפסל בשקה"ח דהרי קומץ במנחה הוא דומיא דדם בקרבן ובכמה דוכתא בזבחים מפורש דדם נפסל בשקה"ח עכ"ד, ולענ"ד זהו מחוורתא רק שהלשון אינו ממותק כ"כ דהתנא יקרא לשקה"ח לינה וצ"ל דאגב אינך נקט לשון זה, אך שבתי וראיתי דכל הנך דחשיב תנא במשנתנו כולן נפסלין בשקה"ח כמש"פ הרמב"ם פ"ד ה"ד מה' מעשה הקרבנות להדיא וביאר יפה בזה המל"מ דבריו פ"א סוף ה"ג מה' תמידין ומוספין ע"ש, וצ"ל דמשום דאינו רשאי לשורפן עד שתעובר צורתן ע"י הלינה משו"ה קרי לה התנא לינה, אבל עכ"פ זה ברור לדינא דכל הנך דקחשיב תנא כאן נפסלין בשקה"ח ואין זה ענין ללינה דתנן במשנה הקודמת כמש"כ התוס' ישנים שהבאתי עד שאני תמה למה לא העירו בזה התוס' בשבועות שהבאתי והתוס' יו"ט כאן וכן התוס' ביומא (דף מ"ח ע"א) וצ"ע, והנה התוס' כאן ד"ה קדשו בכלי וכו' הנדפס לעיל (דף ח' ע"א) כתבו וז"ל ולא נקט קדשו בכלי משום קומץ דמעיקרא נמי וכו' והוכשר לפסול בטבו"י וכו' עכ"ל, ומדלא הקשו רק מטבו"י וכן ממחו"כ ולא מלינה נראה דס"ל להתוס' כאן כהתוס' ישנים דיומא שזכרתי דלינה דהכא הוא ענין אחר מלינה דמשנה הקודמת דלינה דהכא היא שקה"ח, ולפ"ז אפשר לגרוס בסוף דבריהם אלא אגב לינה דנקט קדשו בכלי חל ליה ואל תתמה שהרי בלאו"ה הגיהו המגיהים בדיבור זה הרבה ודו"ק ולענין אם העלן על המזבח קודם שקיעה אם פוסלת בו שקה"ח עיין זבחים (דף נ"ו ע"א) וברש"י ותוס' שם לענין דם ולענין קומץ עיין מנחות (דף כ"ו ע"ב) דמעלן עם מבוא השמש ואין השקיעה פוסלת בהן במזבח ע"ש ואכמ"ל בזה יותר:
והרווחנו בדברינו שהראנו דמשנתנו זאת יש דלצדדים קתני לה, לישב קושית התוס' בזבחים (דף מ"ו ע"ב) אהא דאיתא שם במשנה (דף מ"ה ע"ב) דר"ש ס"ל דאין חייבין על עצים ולבונה וקטורת משום טומאה כיון דלאו בני אכילה. נינהו ורבנן מחייבי גם עלייהו משום טומאה, וקאמר שם הש"ס אתמר ריו"ח ור"ל ר"א וריב"ח חד אמר מחלוקת בטומאת בשר [אם אכלן לעצים ולבונה טמאין לוקה משום לאו דוהבשר אשר יגע בכל טמא וכו' דאמר מר והבשר לרבות עלים ולבונה, רש"י] אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה וכו', והקשו התוס' ד"ה אבל בטומאת הגוף וז"ל וא"ת והא אמרינן לעיל שלש כריתות בשלמים חד לדברים שאינם נאכלים ותפשוט לכל הפחות דריו"ח הוא דאמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, ועוד דתנן במעילה גבי לבונה וחייבין עליה משום נותר וטמא [כצ"ל[ וכו' ע"ש שכמעט שנשארו בקושיא, והנה קושיתם הראשונה י"ל דבאמת יהיה מכאן ראיה לגירסת הש"ס בשבועות (דף ז' ע"א) דר"א הוא דקאמר שלש כריתות בשלמים חד לדברים שאינן נאכלים כמה שהעיר הגאון הנפלא רי"פ ז"ל במקומו על הגליון, אך הקושיא השניה ממשנתנו עצומה מאוד דהרי אי אפשר לומר דלא אתיא לא כר"ש ולא כרבנן ואלא כמאן, אכן כיון שביארנו דעכ"פ לא פלטינן בלאו"ה מלומר דמשנתנו לצדדין קתני א"כ י"ל דגם טמא לא קאי אקטורת ולבונה רק אאינך, ולבונה וקטורת דקתני במשנתנו משום לינה קתני להו דנפסלין בשקה"ח ודו"ק היטב:
והנה הש"ס שם פריך והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומשני לפסולא בעלמא, ופירש"י דהפסול הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא אבל התוס' שם (דף ל"ד ע"א) ס"ל דהפסול הוא מה"ת, וכן פליגי בזה הרמב"ם והראב"ד ספ"י מה' טומאת אוכלין דהרמב"ם ס"ל כרש"י והראב"ד כהתוס' דהרמב"ם ורש"י ס"ל דחיבת הקודש דרבנן והראב"ד והתוס' ס"ל דחה"ק דאורייתא, ורבנן דר"ש לכאורה ודאי ס"ל דחיבת הקודש מה"ת עיין נו"ב מהדו"ק חיו"ד סי' ד' אלא דהרמב"ם פוסק כר"ש בפי"ח מה' פסוהמו"ק משו"ה פוסק שפיר דחה"ק דרבנן ועיין בנו"ב שם, ודע דהמל"מ פי"ח ה"ז מה' פסוהמו"ק כתב דלהרמב"ם עצים ולבונה לא נתמעטו אלא מכרת אבל מלקות חייבין ועיין גם בכ"מ סוף פי"ח שם, וא"כ י"ל דמשנתנו אתיא גם כר"ש דתנא דמשנתנו חייבין סתם קאמר וי"ל דלמלקות כונתו, ובזה תירץ שפיר בספר חובת הקודש מה שהקשו המפרשים בסוטה (דף כ"ט ע"א) דמקשה רכ כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק טמא יאכל ובסיפא כתיב והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור יאכל אבל לא ספק, והקשו המפרשים דילמא טומאת בשר שהיא בלאו ספקו מותר אבל טומאת הגוף שהוא בכרת חמור נמי ספקו שהרי כן היא גם שיטת הרמב"ם דספק דאורייתא מה"ת לקולא וספק כרת מה"ת לחומרא כידוע והיא קושיא נאה, אך המרכבת המשנה תירץ דרב ס"ל כמ"ד ביבמות (דף קי"ט ע"א) דמה לי איסור לאו מה לי איסור כרת והרמב"ם פוסק כר"נ שם דמחלק בין לאו לכרת, ולכאורה התירוץ נכון אבל בסנהדרין (דף ס"ד) משמע דרב גופא ס"ל לחלק בין לאו לכרת כמו שהעיר המל"מ בפ"א מה' יו"ט הי"ז, ולדברי המל"מ י"ל דרב ס"ל דבעצים ולבונה ליכא אלא מלקות כדס"ל להרמב"ם ז"ל להלכה, וא"כ קרא דסיפא והבשר כל טהור יאכל דמרבינן מיניה בחולין (דף ל"ו) עצים ולבונה הרי איהו רק למלקות ולא לכרת מיירי נמי ושפיר א"כ פריך רב מרישא לסיפא וזה נכון ע"ד החידוד, אבל לדעתי תירוץ המרכבת המשנה נכון ומסנהדרין (דף ס"ד ע"ב) אין קושיא חדא דשם באחר שאינו בנו גם מלקות ליכא אלא ממון דבחבלה ודאי אי אפשר שלא יהא בו שו"פ ודו"ק, שנית דהב"ח גריס שם ר"פ ולא רב, ושלישית דהמל"מ הביא ממהרי"ק דדוקא בדבר האסור משום ספיקא שייך לומר מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, אבל בדבר שהוא מותר מן הדין ומשום גזרה דרבנן מחמרינן או לכו"ע איכא למימר דבאיסור כרת החמירו ולא באיסור לאו, ובאמת הדבר מבואר ברש"י יבמות (דף קי"ט ע"א) להמתבונן בדבריו ומה שקשה ע"ז מיבמות (דף פ"ב) כבר עמדו ע"ז האחרונים וישבו שפיר ועיין שמן רקח ח"ב סי' ה' ובשערי חכמה שער ח' אות ז' פ"ש, והתם בסנהדרין רק גזרה דרבנן היא ולכו"ע מחלקינן בין לאו לכרת וא"ש אפי' אם בעלמא יסבור רב מה לי איסור לאו מ"ל איסור כרת, ועוד יש לי דברים נכונים בזה אבל משום שאין עיקרן כאן קצרתי בזה ולענין חיבת הקודש אי הוה מה"ת או מדרבנן עיין בדברינו בריש פרקין מש"כ בזה: