אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה) חידושים למסכת מעילה › דף ט:

תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר

חידושים למסכת מעילה · דף ט:

דף ט.

בגמ' מיתיבי וכולן שפקעו וכו' הא ע"ג מזבח יחזיר וכו' איכא דאמרי וכו' וקשיא לריו"ח אמר לך ריו"ח וכו' עכ"ל הגמ', התוס' ד"ה וכולן הקשו מאי מקשה ללישנא קמא לרב דילמא מיירי שם קודם תרוה"ד דמודה רב, ותירצו בשם השר מקוצי דלרב אין לומר כן שהרי מצות תרוה"ד יכול לקיים בשאר דשן אבל לריו"ח דגם בהוצאת הדשן איכא קפידא ניחא הא דצריך להחזיר הגחלת משום דצריך להוציא כל הדשן עכת"ד, ואולם לפמש"כ השמ"ק לעיל ע"א בשם התוס' דגם רב מודה דהוצאת הדשן מצוה היא ובעי ד' בגדים ורק דס"ל דכיון דאין לה זמן קבוע אינה מעכבת המעילה הרי ליתא לתירוץ השר מקוצי והדרא קושית התוס' לדוכתה, אולם ביומא (דף כ' ע"א) בתוס' ד"ה איברים שפקעו ובזבחים (דף פ"ו ע"ב) ד"ה חציו להרמה וכו' תירצו הקושיא באופן אחר וז"ל ביומא שם, וי"ל דדומיא דפסולין דקתני בהדה וכו' בכל ענין ואפי' קודם חצות ה"נ גחלת איירי בכל ענין ועוד דבסיפא גבי איברים הוא דמפליג אבל בגחלת לא הפליג דעיכול חשיבי ולא שייך ביה לא לשון הקטרה ולא לשון מוקדה דכבר מתוקדא וקיימא, ומ"מ יחזיר דלאו ראוי להרמה היא דלא חשיבא דשן ולא נעשית אכתי מצותה, הלכך ע"ג מזבח יחזיר דאכתי לא נגמר מצותה וכי פקעה לא יחזיר דעל מוקדה על המזבח משמע דדבר דצריך יקידה יהא על המזבח לעולם ואפי' פקע אבל דבר שאינו צריך יקידה לא, וא"ת כשמאספין האפר להעלותו לתפוח אין יכולין ליזהר שלא יהא גחלים באפר ואסור להוריד גחלת מהמערכה כדאמר במעילה דיחזיר מכ"ש דאסור להוציא, ויש לומר דמן המעוכלות היה נוטל וכו' ואיכא למימר דהני לית בהו ממשא אבל גחלת חיה דאית בה ממשא בההיא אמרינן דיחזיר, והא דקאמר במעילה דה"ה אפי' אפר לא בעי למימר דהוה כגחלת ממש אפי' לענין חזרה דגחלת מחזיר לעולם אפי' לאחר תרוה"ד דאין מעלין אותה לתפוח אבל אפר מעלין לתפוח, אלא לענין מעילה קאמר דהוה כגחלת עכ"ל שם ובשיטה זו יכול למיזל גם התוס' שהביא השמ"ק לעיל וק"ל:

והנה מה דמבואר מלשון התוס' שהבאתי דאפר אין מחזירין אחר תרוה"ד תמוה, חדא דא"כ מאי פריך הכא טעמא משום גחלת הא אפר וכו' הא ודאי צריך למיתני גחלת דוקא דהרי קתני מע"ג מזבח לא יחזיר ודייקינן הא ע"ג מזבח יחזיר והא אפר אפי' ע"ג מזבח לא יחזיר ומתניתין הא אחר תרוה"ד איירי ובפרט לריו"ח, ועוד מה טעם יש בזה דלאחר תרוה"ד לא יחזור באפר אפי' ע"ג מזבח הא אכתי צריך לקיים מצות הוצאת הדשן לריו"ח, ונראה לומר דודאי אפי' אפר מחזירין גם לאחר תרוה"ד דקודם שתעלה על התפוח אם פקע מהמערכה למזבח מחזירין כדי לקיים המצוה להעלות לתפוח, אלא דבגחלת חיה מחזירין אותה לעולם אפי' לאחר שהעלה האפר לתפוח דגחלת חיה אין מעלין אותה לתפוח כלל דאכתי לא נגמר מצותה עד שנעשית אפר, והא שכתבו דגחלת מחזירין אותה לעולם אפי' אחר תרוה"ד כונתם דבגחלת אין שיעור לדבר אבל באפר אחר תרוה"ד יש שיעור בדבר דלאחר שהעלה לתפוח אם פקע שוב אינו בחזרה, אלא דלענין מעילה דומין ממש דכל זמן שהן על המזבח מועלין בהן אפי' באפר, ומשו"ה פריך גם בסוגיין שפיר טעמא משום גחלת דאית ביה מששא הא אפר וכו' דאין לומר דמשו"ה קתני גחלת משום דאיתיה בחזרה אפי' לאחר שהעלה לתפוח דהא בהאי רבותא לא איירי מתניתין כלל, אך כל זה הוה אתי שפיר אי הוה סברו התוס' שם כשיטת השר מקוצי כאן דבעינן הוצאת כל הדשן, אבל באמת הרי התוס' שם לא ס"ל כהשר מקוצי דלדידיה אין צורך לכל זה ואין שום קושיא מהעלאת תפוח דלשיטתיה אחר הוצאת הדשן אין שום טעם לחזרת גחלת ג"כ וא"כ מאי קושיא כשמעלה לתפוח גם הגחלים כיון שבזה נגמר כל המצוה, והא דמשמע התם דגחלת על התפוח מחזירין הוא עד הוצאת הדשן היינו העלאה לתפוח כדי להוציא את הדשן, אבל אחר העלאה לתפוח אין חזרה בנחלת כלל ושפיר מעלה גם גחלים לתפוח, ומדקשיא להו מהעלאת גחלים לתפוח ע"כ דלא ס"ל סברת השר מקוצי בטעם חזרת גחלת אלא דגחלת מחזירין משום דעד שנעשה דשן לא מיקרי נעשית מצותו עדיין, ואפי' לאחר העלאה לתפוח כל זמן שיש גחלים חיים על המזבח אכתי לא נגמר מצותן, וא"כ אי אפשר לומר אליבייהו כמש"כ לעיל והדרא קושיא לדוכתה כמה שהקשינו לעיל ודו"ק:

אך נבין תחילה ואח"כ נדבר דהרי צריך ביאור מה הוה ס"ד דמקשן בטעם חזרה דגחלת אחר תרוה"ד דמקשה לרב ולא לריו"ח, דאם גם סברת המקשה היה כדי שתעשה דשן ותגמר מצותה ומשו"ה פשיטא ליה דאין חילוק ומיירי גם לאחר דתרם הדשן וקשה לרב דס"ל גבי אפר דאין מעלין אחר תרוה"ד, ואע"ג דלענין חזרה אינן דומים אפר לגחלת מ"מ לענין מעילה ס"ל דשוין הם. א"כ גם לריו"ח יקשה דס"ל דמועלין באפר גם אחר תרוה"ד אבל לאחר הוצאת הדשן הרי מודה דאין עוד מעילה באפר דנעשית מצותה ובגחלת הרי גם לאחר הוצאת הדשן מועלין בה עד שתעשה דשן דהרי אין מעלין אותה לתפוח כלל כמש"כ התוס' שם, מאי אמרת דבאפר כבר נעשית מצותו לגמרי בהוצאת הדשן משו"ה שוב אין מועלין בו אבל בגחלת לא נגמר עוד מצותו עד שיעשה דשן. א"כ לרב נמי לא קשה מידי דס"ל דאפר לאחר תרוה"ד נגמר מצותו לגמרי ולא דמי לגחלת:

וע"כ לומר דמשו"ה לא פריך לריו"ח משום דלדידיה במזבח תליא מילתא וכל זמן שהן ע"ג מזבח מועלין גם באפר וכ"ש בגחלת, והא דאין מעילה באפר אחר הוצאת הדשן היינו כשהוציאו חוץ למזבח, ובגחלת נמי הכי הוא דכל זמן שהוא על המזבח מועלין בו וכשאינה על המזבח אין מועלין בה, דכיון שהיא למטה לא יחזיר להכי לא קשיא לריו"ח, אלא לרב קשיא דס"ל דבאפר ליכא מעילה אפי' כשהוא עדיין על המזבח כיון שנתרם הדשן ובזה ס"ד דמקשה שפיר לדמות אפר לגחלת שימעלו כל זמן שהוא על המזבח, ומשני שאני גחלת וכו' דמה"ט אין לדמות אפר לגחלת גם לענין מעילה, ועפ"ז יתפרשו דברי התוס' שם על דרך שכתבנו לעיל דהוכיחו דע"כ טעם דחזרה דגחלת למזבח הוא כדי לגמור מצותה שתעשה דשן ואין חילוק א"כ בין קודם תרוה"ד לאחריו. דמה"ט אפי' אחר העלאה לתפוח נמי יחזיר כמש"כ אחר זה, וא"כ ע"כ מועלין בגחלת כל זמן שהיא על המזבח וקשה לרב לס"ד דדמי אפר לגחלת וכמש"כ, ועפ"ז יתפרש יפה כל המשך דבריהם ע"ש, דמתחילה הוכיחו דגחלת אינה ראויה להרמה מדמחזירין אותה אחר תרוה"ד כדמוכח בסוגיא דידן, וע"ז כתבו ומיהו וכו' כלומר דבסוגיא דידן גופא יש לדקדק דמנ"ל דלאחר תרוה"ד איירי, ותירצו כיון דע"כ טעמא דחזרת גחלת הוא שתעשה דשן וא"כ ממילא אין לחלק בין קודם תרוה"ד או אחריו וכמש"כ, וע"ז כתבו וא"ת וכו' כיון דגחלת מחזירין אותה עד שתעשה דשן והיינו גמר מצותה א"כ איך היו מעלין לתפוח, ותירצו דאין ה"נ דגחלת חיה לא היו מעלין והיו נזהרין בזה, וע"ז דקדקו בסוגיא דידן דמדמה אפר לגחלת דודאי לענין חזרה אינן שוים כיון דגחלת ע"כ לעולם מחזירין כדי שתעשה דשן ולא היו מעלין אותה לתפוח כלל וצריך שתהא במערכה עד גמר מצותה ומחזירה תמיד למערכה, אבל אפר אחר תרוה"ד למה יחזיר כיון שמעלה לתפוח למה לי להחזיר למערכה יעלה לתפוח שהרי גם האפר שבמערכה יעלה לתפוח וכ"ז לשיטת התוס' שם אבל לשיטת השר מקוצי כאן נראה דאפי' גחלת חיה היו מעלין לתפוח ואין חילוק בין אפר לגחלת כלל לריו"ח וכמש"כ לעיל, מיהו לפמש"כ לשיטת התוס' שם נראה דבאפר לא שייך חזרה כלל אחר תרוה"ד, אך א"כ ק"ק מאי קשיא ליה ללישנא אחרינא על ריו"ח טעמא משום גחלת וכו' והיינו מדקתני במשנה גחלת, הא המשנה לענין חזרה איירי ולענין חזרה ודאי דדוקא גחלת מחזיר וכדדייקינן לעיל, ואפשר לומר דהמקשן סבר דעיקר רבותא דתני גחלת לאשמעינן דמועלין בגחלת לעולם כ"ז שהיא על המזבח, ומשני ליה הש"ס דלענין חזרה נמי הוה רבותא, ואה"נ דהוה מצי לשנויי דתני גחלת משום חזרה דעל המזבח, אלא דניחא לומר רבותא במאי דתני בהדיא ולא אדיוקא ודו"ק בכ"ז היטב, תוספת קדושה:

וע"פ כל הדברים האלה איני מבין מש"כ כאן המפרש ד"ה וכן גחלת וכו' ולא מיירי בגחלת דאימורים אלא בגחלת דעצים דאי מיירי בגחלת דאימורים היה חייב להחזיר שהרי לא נעשית מצותן עד הרמת הדשן עכ"ל וכ"כ פי' הרגמ"ה ופי' קדמון הנדפס בש"ס דווילנא, ובעניי דבריהם תמוהין בין לפי שיטת השר מקוצי כאן ובין לשיטת התוס' דיומא דודאי גם בגחלת דעצים לא נעשית מצותו קודם תרוה"ד לכו"ע, ותו דלשיטתם למה נדחק הש"ס בזבחים (דף פ"ו ע"א) לאוקמי הא דאיברים שפקעו בשרירי ע"ש לוקמה כפשוטה שכבר נעשו גחלת ומ"מ באיברים יחזיר, אלא ע"כ דגם בגחלת דאיברים ואימורים פשיטא ליה להש"ס דבפקעו מעל המזבח לא יחזיר, וגחלת דקתני במתניתין בגחלת דאיברים ואימורין נמי מיירי וכן כתבו באמת התוס' ביומא ובזבחים שם וכן משמע בפיהמ"ש להרמב"ם שם וכן מבואר מדברי התוס' ד"ה שאני גחלת וכו' דשייכי בה הקטרה עכ"ל והקטרה הרי באימורים ואברים שייך, ועוד יותר מבואר הדבר ברע"ב במשניות בזבחים שם ד"ה איברים שפקעו וכו' ע"ש ודברי המפרש ורגמ"ה ופי' הקדמון כאן צע"ג לענ"ד:

בגמ' אתמר הנהנה מבשר קדק"ד לפני זריקת דמים ומאימורי קדק"ל לאחר זרד"מ רב אמר מש"נ יפלו לנדבה ולוי אמר יביא דבר שכולו למזבח וכו', הנה בסוגיא זו יש להעיר טובא ואני אתנהלה לאטי ואבאר בקצרה, ומראש אומר דקשה לי מש"כ התוס' במנחות (דף נ' ע"א) דהא דתני לוי דיביא קטורת שכולו למזבח דצריך למוסרם לציבור דאל"כ קטורת יחיד הוא ועיין במל"מ פ"ד משקלים ופ"ב מכלי המקדש, ולא ידענא למה הרי הוא מדבר שאינו שייך לשום יחיד דבשר קדק"ד אפי' אחר זריקה כהנים משולחן גבוה קזכו ומכ"ש דקודם זריקה של גבוה הוה וקו"ח דאימורי קדק"ל לאחר זריקה דשל גבוה הן וכשמשלם הנהנה קרן וחומש התשלומין לבי גזא דרחמנא הם שהוא לציבור, וא"כ הקטורת שהוא מביא בעד הדמים קטורת ציבור הוה, ואטו הא דאמרינן כאן שהנהנה מקרבנות ציבור יפלו הקרן והחומש לנדבת ציבור נמי נימא שצריך למוסרן לציבור וזה לא שמענו וצ"ע, גם עיקר הדבר שצריך להביא דבר שכולו למזבח מאי ניהו קטורת פליאה בעיני למה דוקא קטורת אמאי לא יביא מנחת נסכים או לבונה דכלם למזבח, וביותר דהא אימורי קדק"ל ליתנהו בקרבן ציבור דאפי' שלמי ציבור קדק"ד הן וע"כ דהא דקתני נהנה מאימורי קדק"ל של קדשי יחיד הן. וא"כ טפי הו"ל לומר דיביא מנחת נסכים דבאה משל יחיד וכן לבונה איכא במנחת יחיד משא"כ קטורת דבאה משל ציבור דוקא וצ"ע, וכן יש להקשות גם אליבא דרב דס"ל דיפלו לנדבה ופי' התוס' דהיינו לקיץ המזבח דקרבנות ציבור הן ואמאי לא יביא עולת יחיד דעדיף טפי שהרי נהנה מקרבן של יחיד, ועיקר דברי התוס' שביארו דנדבה היא לקיץ המזבח והעורות לכהנים יש להבין אמאי יהיו העורות לכהנים קרי כאן עולת איש ולא עולת הקדש כדאיתא בזבחים (דף ק"ג ע"א), ואף דר"י שם הדר ביה היינו בעולה הבאה מהמותרות דא"כ בטלת מדרשו של יהוידע הכהן, אבל עולה הבאה משום מעילה אמאי לא נמעט מהאי קרא, ואפשר דמשו"ה פליג לוי אדרב אבל טעמא דרב צ"ע לפ"ז, ועיין ברש"י תמורה דף כ"ג ע"ב ד"ה וששה שופרות היו לנדבת ציבור ודו"ק:

וזה ברור דאפי' לרב צ"ל דהא דדרשינן ואת אשר חטא מה"ק ישלם לאותו הקדש, לאו דוקא לאותו הקדש ממש דלפעמים אי אפשר בהכי כגון אם נהנה מבשר חטאת ואשם קודם זריקה דאי אפשר לו להביא חטאת ואשם שלא נתחייב בהן, וגם בנהנה מאימורי קדק"ל לאחר זריקה א"א להביא שלמים שהרי הוא נהנה מדבר שכולו לגבוה סליק ושלמים אין בו לגבוה רק האימורים, וע"כ יביא דבר שכולו למזבח או יפלו לנדבה ומ"מ שפיר קרינן ביה לאותו הקדש דמקרבנות המזבח בא ושב לקרבנות מזבח גם עתה, אבל הנהנה מלבונה ומנחת נסכים נראה דמודו כולהו דמביא לאותו הקדש ממש אם נהנה מלבונה יביא לבונה ואם נהנה ממנ"ס יביא מנחנ"ס דהכי עדיף טפי, והיינו דלא פליגי אלא בנהנה מבשר קדק"ד לפני זריקה ואימורי קדק"ל לאחר זריקה, ואמת דבתוספתא סוף מכילתין לא משמע כן דהתם איתא הברייתא דתניא כוותיה דרב וקתני התם בהדייהו גם קומץ ולבונה ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים דכולן יפלו לנדבה ובתוספתא שלפנינו יש ט"ס ע"ש] וכן פוסק הרמב"ם פ"ג מה' מעילה ה"י ולא ידענא טעמא מאין והא דפסק הרמב"ם כרב כתב הכ"מ דטעמו הוא משום דתניא כוותיה, ואע"ג דתניא גם כוותיה דלוי לא עדיף כולי האי משום דהלמדין לפני חכמים היינו לוי גופא, וזהו דלא כמש"כ התוס' כאן דהלמדין לפני חכמים דכאן אינו לוי וכן מסתבר דאיך יביא הש"ס ראיה מלוי ללוי גופא, והכללים שנאמרו בסנהדרין (דף י"ז ע"ב) אינם רק היכא דלא מוכח וע"ש בתוס' ד"ה אלא רב המנונא ע"ש, וטפי עדיף לומר דהרמב"ם ס"ל בכל מקום דהלכה כרב נגד לוי כמש"כ הריטב"א בכתובות (דף כ"ז ע"א) ע"ש, אלא דהכ"מ לשיטתיה בסוף הלכות תענית דרב ולוי הלכה כלוי וכ"כ הרב המגיד רפ"ט מה' מאכלות אסורות, אבל הרי בפלוגתא דרב ולוי ביומא (דף כ"ד ע"א) בד' עבודות שהזר חייב עליהן מיתה פוסק הרמב"ם כרב, ובפ"ד מה' פסולי המזבח ה"ח פסק ג"כ כרב נגד לוי וכן בפ"ב מה' מאכלות אסורות הי"ז פסק כרב דלקמן במכילתין (דף ט"ז) נגד לוי וכבר האריכו בזה בעלי הכללים, אך מש"כ הכ"מ שם בשם הרא"ש דללשכה היינו לשירי הלשכה לבדה"ב חמוה לכאורה דהא תוך כדי דיבור קתני קדשי המזבח למזבח ומ"ש קרבנות המזבח דציבור דיפלו לבדה"ב, ובפשוטו נראה דיפלו ממש ללשכה לקנות מהן תמידין ומוספין דהוא ממש לאותו הקדש שמעל בו, וגם הרב קרן אורה עמד ע"ז וכתב דלשון לנדבת ציבור משמע להו הכי דלשירי לשכה קאמר דאל"כ הו"ל לומר ללשכת ציבור, אבל לא ידענא הכל טעמא מאי, ובאמת נראה דהתוס' מפרשי כפשוטו שז"ל בד"ה קרבנות ציבור וכו' פי' אף אם מתו אותו הדור של קרבנות ציבור ציבור קיימא כי דור הולך ודור בא הרי דמפרשי דאזיל לקרבנות ציבור ממש מיהו לא גרסי באמת לנדבת ציבור רק לציבור, ועיקר דברי התוס' תמוה כמש"כ הצ"ק וז"ל דבריהם אינם מובנים דהא קיי"ל בתמורה (דף ט"ו ע"ב) דאפי' חטאת ציבור שמתו בעליהן אינה מתה דאין ציבור מתים עכ"ל ועיין בדברינו לקמן ד"ה ואם נקבל מש"כ בזה:

ברש"י ד"ה למדין לפני חכמים וכו' דהיינו קטורת ואעפ"כ מביא אשם מעילות עכ"ל, הלשון ואעפ"כ לא הבינותי מהו ומה ענינו לכאן ורציתי להגיה דהאי ואעפ"כ צ"ל לקמן סוף הדיבור השני המתחיל הנהנה מדמי וכו' והיתה הכונה אחת עם מש"כ התוס' סוף ד"ה לא קרבה ודו"ק, אך משכתי את ידי בראותי שגם בפי' הרגמ"ה כתוב כלשון המפרש כאן אות באות וצ"ע:

בגמ' בברייתא הנהנה מדמי חטאת ומדמי אשם, דוקא מדמי קתני דאם נהנה מגוף הבהמה שהפריש לחטאת או לאשם הרי לא שייך לומר יוסיף ויביא חטאת או אשם דהרי אין לבהמה תמימה פדיון ואיך יצרף דמי מעילתו לבהמה זו, ולפ"ז הא דקתני בסיפא כבר קרבה חטאתו ואשמו צ"ל דלאו דוקא קרבה דאפי' עדיין לא קרבה רק הפרישה לא חזי לאצטרופי תו עם דמי מעילתו ודמי המעילה יפלו לנדבה או ילכו לים המלח, דאין סברא דהמופרשת תרעה עד שתסתאב ותפדה כיון דאין עתה בגופה שום חסרון, וכן משמע ברמב"ם פ"ד מה' מעילה ה"ו שכתב וז"ל הפריש ב' סלעים לאשם ולקח בהם שני אילים אחד לאשם ואחד לחולין אם של אשם יפה ב' סלעים יביאו לאשם הראשון וכן אם של חולין יפה ב' סלעים יביאנו לאשם מעילה וישלם חמשה דינרין ויפלו לנדבה עכ"ל, הרי דכיון דכבר הפריש אשמו יפלו דמי מעילתו לנדבה ולא אמרינן ירעה איל הראשון עד שיסתאב ויפדה ויביא בדמיו ובדמי אשם הראשון אשם בשלשה עשר דינרין, הרי דכיון דהפריש אשמו דמי כמאן דכבר קרב אשמו, ואין להתעקש ולומר דהתם שאני דמיד שלקח אחד לאשם היה הסלע הנשאר בידו מותר אשם דלנדבה אזיל וכי לקח בעדו השני לחולין במותר אשם מעל לכך יפול לנדבה, אבל חם לקח של חולין תחילה דהשתא כי מעל בעיקר דמי אשם מעל אפשר דאפי' אם כבר לקח גם השני לאשם לא יפול לנדבה אלא ירעה השני שהוא האשם עד שיסתאב ויצטרפו דמיו עם דמי המעילה, דודאי לא משמע וכל כהאי הו"ל להרמב"ם לפרש, וכן מבואר מדברי המל"מ שם שכתב שאם עבר ולקח מדמים הנשארים אשם שהיה חייב ולא כלל הקרן והחומש עם דמים אלו דינו שוה כדין לקח של אשם בתחילה עיי"ש דמבואר כדברינו, ולפי"ז הא דבתוספתא לא קתני מדמי חטאת ומדמי אשם אלא הנהנה מחטאת ואשם בודאי טעות הדפוס הוא וצ"ל מדמי חטאת ומדמי אשם כדאיתא בגמ' והכי מסתברא:

תוס' ד"ה לא קרבה חטאתו אין לפרש וכו' אלא ה"פ הכא לא קרבה חטאת שבא לשלם קודם שקרבה חטאתו וכו' כבר קרבה חטאתו פי' שנודע לו קודם קריבת חטאתו וכו' עכ"ל, והנה רש"י ד"ה אם כבר קרבה פי' כפשוטו וקשה עליו קושית התוס' דהא רבא אמר לקמן מפורש דבנודע לו לאחר כפרה לכו"ע יפלו לנדבה, ופירש"י הוא פי' רגמ"ה כמש"כ כבר וכן כאן הוא לשון של רגמ"ה ממש אות באות והדבר תמוה, אך י"ל דהנה הרמב"ם פסק דאם קרבה חטאת ילכו לים המלח ותמהו עליו דהא אביי חוקי לה כר"ש אבל לרבנן בכל גוונא יפלו לנדבה, ותירץ הכ"מ בשם מהריק"ו דסמך הרמב"ם אהא דרבא דאמר אם נודע לו אחר שקרבה חטאתו יפלו לנדבה ודוחק לומר דרבא אליבא דר"ש קאמר דהא לא קיי"ל כר"ש, ויש סעד לדבריו דהא בתמורה (דף כ"ג) משמע דלר"ש לא אשכחן נדבה אלא במפריש שני ציבורי מעות לאחריות, וע"ש בדברי מהריק"ו שהסביר הדבר יותר דתליא בפלוגתא דר' אבא ור"ה ע"ש, וא"כ י"ל דרש"י ורגמ"ה פירשו אליבא דאביי דמוקי לה כר"ש ולדידיה אפי' נודע לו אחר כפרה ילכו לים המלח כ"כ הקרן אורה, וחקר עוד באם הפריש מעות לחטאתו ולא הביא חטאת אלא במקצתן מותר המעות מה דינן. דבתמורה אמרינן דבחד סידרא פשיטא דיפלו לנדבה אפי' לר"ש, וא"כ מ"ש ממעילה זו שראויה היתה להתוסף לדמי חטאת ולא הביא אלא במקצתן מ"ט ילכו לים המלח, והתוס' כאן ד"ה רישא ר"ש חילקו רק בין שני ציבורי מעות להך דהכא דהתם בשני ציבורים לא היה דעתו רק להביא חטאת אחד מהם. אבל אכתי בחד סידרא מאי איכא למימר דבחד סידרא נמי כל הדמים היו עומדים לחטאת והא לא הביא רק במקצתן ומ"מ פשיטא ליה להש"ס בהא יותר דיפלו לנדבה מבשני ציבורים ויש לחלק עכ"ל, ועיין בדברינו לקמן בתוס' ד"ה רישא ר"ש:

באו"ד לא קרבה חטאת שבא לשלם קודם שקרבה חטאתו וכו' ובד"ה כבר קרבה חטאתו וכו' אך לא בא לשלם המעילה עד שיקריב חטאתו עכ"ל משמע מדבריהם דהעיקר תליא בהפרשה אם הפריש קודם שהקריב או הפריש אח"כ, אכן הסברא נותנת דאפי' אם הפריש קודם כפרה אלא שלא הוסיפן על דמי חטאתו נמי ילכו לים המלח וכ"כ הרמב"ם מפורש, ויותר יש לדקדק אלשון רבא גופא דמפליג בין אתידע ליה קודם כפרה לאתידע ליה אח"כ, משמע דבאתידע ליה קודם כפרה אע"ג שלא הפריש עדיין ילכו ליה"מ וכ"כ הרמב"ם בפ"ד ה"ז להדיא, וקשה דאמאי לא נימא גם בזה אין מפרישין מתחילה לאיבוד כיון דבשעת הפרשה כבר קרבה חטאתו, והו"ל לומר דגם בזה יפלו לנדבה ורק באפריש קמי כפרה אז ילכו ליה"מ, ובכלל יש להבין מה דאמרינן כבר קרב חטאתו ילכו ליה"מ כי קרב חטאת זו שמעל בה מאי הוה הא חזי דמי מעילתו לאצטרופי לחטאת דעלמא ויחפש מי שחייב חטאת שיש לו דמים מפורשים או שיפריש עתה דמים ויוסיף הוא עליהן דמי מעילתו ויתכפר בהן חבירו דלכאורה מ"ש הוא ומ"ש חבירו, ודוחק לומר דכיון דכתיב ואשר חטא מן הקודש ישלם ודרשינן לאותו הקדש הוה המעות שמשלם כאילו הן מפורשים לחטאת זו של ראובן שנהנה ממנה ואינו רשאי לשנותן רק באתידע ליה אחר כפרה שאז יפלו לנדבה דאז כמותר חטאת דיינינן ליה וצ"ע בכ"ז, ודע דהכ"מ פ"ר מה' מעילה ה"ז העתיק דברי ש"י כאן בזה"ל הנהנה מדמי חטאת וכו' פירש"י כגון שנהנה ממקצת הדמים שהפריש לחטאתו או לאשמו אם נודע לו שמעל קודם שקרב החטאת והאשם מהשאר מוסיף הקרן והחומש על המעות שנשארו ויביא בכולן חטאת או אשם, ואם לא נודע לו עד אחר שהקריב חטאתו אי נמי נודע לו קודם אלא שלא בא לשלם עד שקרבה הו"ל חטאת שמתו בעליה וכו' עכ"ל, הרי דהיה גורס ברש"י גופא כפי' התוס' בדרך האי נמי, ולפמש"כ לעיל בשם הקרן אורה יומתק הדבר דרש"י בא לפרש בין לאביי ובין לרבא, אך לפנינו ליתא הא"נ ברש"י וברגמ"ה:

ואם נקבל בעל כרחן את הדוחק שכתבנו לעיל דכיון דבעינן שישלם דוקא לאותו הקדש הוה אותן המעות שמשלם בעד המעילה כאלו הן מפורשין לחטאת זו של ראובן דוקא ואינו רשאי לשנותן, יש לומר כונה נכונה בתוס' ד"ה קרבנות ציבור לציבור פי' אף מתו אותו הדור של עולת ציבור וכו' שדבריהם מאוד תמוהין ובכלל מה מקום לדבריהם כאן וכבר הבאתי לעיל דברי הצ"ק שתמה עליהם, ולדברינו אפשר לומר הנה בתמורה דף ט"ו ע"ב) יליף ר"פ משעירי ר"ח ורגלים דאמר רחמנא אייתינהו מתרהל"ש ודילמא מתו מרייהו דהנהו זוזי ש"מ דאין חטאת ציבור מתה, ולכאורה הכונה היא דאף שמתו כל אותו הדור מ"מ אין דין חטאת שמתו בעליה בציבור, אך א"כ מאי פריך הש"ס שם (ודף ט"ז רע"ב) וכי דנין אפשר משאי אפשר הא שפיר מצינן למילף מחטאת שמתו בעליה לחטאת שכפרו בעליה או שעברה שנתה, וע"כ דחטאת שמתו בעליה אי אפשר כלל במציאות כל זמן שהחטאת קיים ולהכי פריך הש"ס שפיר וכי דנין אפשר משא"א, אך בתוס' שם ד"ה והא קרבה ביארו דר"פ אשמעינן דבמתו מיעוט הבעלים לכו"ע אינה מתה אבל במתו כל הבעלים בחיי החטאת ודאי דאי אפשר כלל, ואתי עתה שפיר דלא מצי למילף כיפרו בעליה ושעברה שנתה ממתו מקצת בעלים דהתם כיון דשאר הציבור קיים לא מקרי זה מתו בעליה כלל ואף דמלשון התוס' משמע דמתו רוב הציבור נמי משכחת לה וקאמר ר"פ דמ"מ דקרבה, מסוגיא דהוריות (דף ו' ע"א) לא משמע כן דהרי פריך שם ודילמא מועטין הוה אלמא דר"פ ברובן קיימין איירי] ולפ"ז במתו באמת כל הציבור ודאי דגם חטאת ציבור מתה אלא שאין זה במציאות שבהמת החטאת תחיה יותר מכל הציבור שהוקדשה עבורם, והא ניחא בחטאת שהופרש לציבור אבל כאן בנהנה מדמי קרבן ציבור הרי ודאי אפשר שבטרם ישלם מעילתו ימותו רוב הציבור, וכיון דאמרינן שדמי מעילתו דמי כמפורשין לקרבן של אותו אדם שנהנה ממנו א"כ איך ישלם מעילתו להציבור שבדור השני, משו"ה כתבו כאן התוס' דמ"מ לענין זה מקרי שפיר גם הדור השני בעלים של הקרבן שנהנה ממנו בדור הקודם, והביאו ראיה מקרא דדור הולך ודור בא ובמדרש רבה שם במקומו מפרש לענינו דביאור הכתוב הוא דהדור שהלך הוא גופיה הדור שבא, ועיקר כונתם היא לומר דבציבור כלל הציבור שם אחד להם לענין זה דאפי' אם נהנה מדור הקודם ומשלם לדור השני נמי מקרי שהוא משלם לאותו הקדש שנהנה בו ממש ודו"ק:

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה