תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר
חידושים למסכת מעילה · דף ט.
בגמ' מתיב אבוה דשמואל ור' אבין לר"ה, בכל הספרים לפנינו המילות ור' אבין מוקפות בשני חצאי לבנה, וטעם הגה"ה זו היא דהגאון בעל סדר הדורות הקשה דהרי בכתובות (דף נ"ח ע"ב) איתיביה רב לאבוה דשמואל נראה מזה דרב היה תלמידיה דאבוה דשמואל, ור"ה הרי היה תלמידיה דרב ואיך איתיביה אבוה דשמואל לר"ה שהיה תלמיד תלמידו, וע"כ לומר דהאי ר"ה הוא ר"ה הקדמון ריש גלותא שהיה בימי רבי וא"כ אי אפשר שהוא ורבין איתיבו לרב הונא דרבין לא היה בימי רבי, דבשבת (דף ס"ג ע"ב) איתא יתיב רבין ור"ה קמיה דר' ירמיה ע"ש, אבל אי לא גרסינן כאן ור' אבין שפיר נוכל לומר דאבוה דשמואל איתיביה לר"ה הקדמון זהו טעם הג"ה זו, וא"כ נראה הגהת השמ"ק יותר מובנת דגריס מתיב אבוה דר' אבין לר"ה ולא גריס תיבת דשמואל שהרי בסוגיין ר"ה תלמידיה דרב משמיה דרב אחר דמיצוי חט"ע אינו מעכב וק"ל:
שם בגמ' קתני מיהת מיצה דמן, ופירש"י אלמא דמיצוי נמי מעכב בחטה"ע הואיל ומצי מפגל ביה כמו בהזאה עכ"ל, אין להקשות דמאי פירכא היא זו ניחא דאע"ג דמיצוי אינו מעכב מ"מ אם מיצה וחשב בה מחשבת פגול מפגל שפיר. משום דמיצה במחשבה פסולה גרע מלא מיצה כלל, והרי מצינו כה"ג גבי שחיטה דמיעוט בתרא דסימנין אינם מעכבין כלל בשחיטה, ומ"מ אם שהה או דרס במיעוט בתרא פסולה השחיטה מספק איבעיא דלא אפשטא וכתב התבו"ש סי' כ"ג סק"ט דלשיטת רש"י היא פסול דאורייתא, דאין זה קושיא דודאי אם המיצוי אינו מעכב אין המחשבה פוסלת בו, כדתנן בזבחים (דף ל"ו ע"ב) לפיכך (כיון שאם נתן מתנה אחת כיפר] אם נתן את הראשונה כתקונה ואת השניה חוץ לזמנה כיפר וכשר הקרבן, הרי מפורש דדבר שאינו מעכב בקרבן אין המחשבה פוסלת בו, וכן איתא בזבחים (דף ס"ג סע"ב) בברייתא מיצה דמה בכ"מ במזבח כשרה שאם היזה ולא מיצה כשרה עכ"ל הגמ' שם, וכן התוס' בסוטה (דף ל"ג ע"א) כתבו שזהו סברא תמוה שאם לא קראה כלל אינו מעכב ואם קראה בלשון חול מעכב. ובאור זרוע ח"א בשו"ת שבסופו סס"י תשמ"ה הוכיח דשמו ושמה הם תורף הגט ומעכב דאל"כ למה בכתבם שלא לשמה פסול, והביא ראיה מזבחים (דף ה' ע"ב) אבל אשם לא נאמר בו הוא אלא לאחר הקטרת אימורים והוא עצמו שלא הקטירו אימורין כשר לפיכך לא פסל בהו מחשבה, ומשהה במיעוט בתרא אין ראיה דהתם כיון דגילה דעתו שלא גמר עוד שחיטתו גם המיעוט בתרא היא מעשה שחיטה והוה כשהה באמצע השחיטה, שהרי אינו עושה שינוי בשחיטת המיעוט מבכל השחיטה רק ששהה ועיין בשב שמעתתא לבעל קצוה"ח שמעתתא א' פרק כ"ב, אבל הכא במתנות ובמיצוי שכל חדא מתנה מעשה אחרת היא וכן המיצוי מעשה אחרת היא אם לא מעכבת גם אם עשאה שלא כתקונה כשרה:
ברש"י ד"ה אמרי התם כתיב והנותרת קרא יתירא דכתיב והנותרת תרי זימנא וכו' דשנה עליו הכתוב לעכב וכו' והא דכתיב תרי מיעוטא במנחה והנותרת ומסלתה חד למצוה וחד לעכב עכ"ל, הדברים האחרונים האלה ליתא בפי' רגמ"ה והם תמוהין דא"כ תלתא קראי כתיבא חד מסלתה ותרי והנותרת הרי הוי חד עכ"פ מיותר דהרי די בתרתי קראי לומר דשינה עליו הכתוב לעכב, ולכאורה רציתי לומר דתרי פירושא הורכבו כאן בהמפרש כמש"כ בפי' קדמון מכתב יד הנדפס בש"ס דפוס ווילנא עיי"ש, אך באמת המעיין בסוגיא דמנחות (דף ט' ע"ב) יראה דחד קרא היינו קרא דמסלתה אתי למנחה שחסרה קודם קמיצה הובא בתוס' כאן ד"ה מסלתה, וא"כ יותר נראה להגיה כאן ברש"י וצ"ל והא דכתיב תרי מיעוטי במנחה והנותרת ומסלתה חד למנחה וחד לשיריים כנלע"ד וק"ל והיוצא מסוגיין דלמ"ד מיצוי חה"ע מעכב מפגלין בין בהזאה לחוד ובין במיצוי לחוד וע"כ דהוו שתי עבודות, דלא כשיריים הפנימים דמעכבי ואין מפגלין עד שיפגל גם בשיריים דנחשבין כעבודה אחת ומתיר אחד ואין מפגלין בחצי מתיר כבזבחים (דף מ"ב) ע"ש, וא"כ אם הזה זר דם חטאת העוף פטור שהרי אינה עבודה תמה שיש אחריה המיצוי, והא דאיתא ביומא (דף כ"ה) דזר חייב אהזאת דם חטה"ע הוא למ"ד דמיצוי אינו מעכב ודברי התוס' ישנים שם צ"ע כ"כ הרב ליקוטי הלכות:
במשנה פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין וכו' הוכשר לפסול בטבו"י ובמחוכ"פ, הקשו התוס' לעיל (דף ח' ע"א) ד"ה הוכשרו השני דלמאי הוכשרו הרי אכילה אין בהם ולענין הקרבה הרי של ציבור הם ונקרבים הם פר ושעיר של יוהכ"פ גם בטומאה ועיין מש"כ שם בחידושנו בדבריהם, ותירצו דנפ"מ לשורפם בביה"ד מקום ששורפין בו את הפסולין, וכבר כתבתי שם שלא הבינותי הטעם למה לא ישרפו במקום שרפת הכשרים כיון דדוחין טומאה מאי פסול איכא הכא. ובזבחים (דף ק"ד ע"ב) דאיתא שם לא פסול טומאה הקשה הרב טהרת הקודש הרי קרבן ציבור דוחה טומאה, ותירץ דהא דק"צ דוחה טומאה הוא רק קודם זריקה אבל כשהזריקה בטהרה היתה וכבר עלה הקרבן לשם חובה אם אירע אח"כ טומאה באימורין וה"ה בבשר שעירים הנשרפים נמי נפסלים מטעם זה והביא מהתוס' ישנים ביומא (דף מ"ו) שכתבו לחלק בהכי ע"ש, אבל זה אינו מעלה ארוכה כאן דקודם זריקה איירי דהא אח"כ קתני תנא הוזה דמן [ועיי"ש לעיל בתוס' ד"ה ובלינה ע"ש] וא"כ למה יופסלו בטומאה, עתה ראיתי שהרב דרך ים עמד ע"ז והוסיף להקשות מהא דירושלמי יומא (פ"ו ה"ו) דמבואר שם להדיא דעכ"פ הקרבנות דכתיב בהו במועדו אם אירע בהו טומאה נשרפין כמצותן ע"ש בפ"מ ובקרבן עדה, ולגודל התמיה רצה הרב דרך ים לומר דזה תליא אם טומאה הותרה בציבור או דחויה, דלמ"ד הותרה אין זה פסול אבל למ"ד דחויה נחשב עכ"פ כפסול, כדאמרינן בפסחים (דף פ"ד רע"ב) דלמאן דדריש בו בכשר ולא בפסול אין בפסח הבא בטומאה משום שבירת העצם למ"ד טומאה דחויה בציבור, גם המהרש"ל ביבמות (דף ל"ג ע"א) כתב בד"ה א"נ שחתך דלמ"ד טומאה הותרה בציבור יכול לחול עליו איסור אחר ולמ"ד דחויה לא חל עליו איסור אחר, וא"כ י"ל דהירושלמי אזיל למ"ד טומאה הותרה בציבור, ותירוץ התוס' כאן הוא למ"ד טומאה דחויה בציבור, ועיין ברידב"ז בירושלמי שם:
ואולם יתר דברי הרב דרך ים כאן שכתב ליישב עיקר קושית התוס' אין להם מקום לענ"ד עד שאין אני רואה צורך להביאם אפי' כדי להשיב עליהם ולענין הכשר לפי דעת הקצות בסי' ת"ו דבעינן ניחותא דבעלים וקדק"ד הרי ממון גבוה הם וא"כ במה יכשרו לקבל טומאה כבר כתבתי לעיל (דף ח' ע"א) בזה ע"ש:
שם שתי הלחם מועלין בהן משהוקדשו קרמו בתנור וכו', הנה המפרש ורגמ"ה לא גרסי ובלינה דהא אפייתן לא דחי לא שבת ולא יו"ט כדתנן במנחות (דף ק') ונאכלין לא פחות משנים ולא יותר על שלשה ולא פסיל בהו לינה עכ"ל, ובאמת במנחות (דף צ"ה ע"ב) תנן אחת שתי הלחם ואחת לחה"פ לישתן ועריכתן מבחוץ ואפייתן מבפנים ואינן דוחין את השבת ר' יהודא אומר כל מעשיהן מבפנים, ובגמ' שם קאמר ואפייתן מבפנים אלמא תנור מקדש ואינן דוחין את השבת אפסלו בלינה ולא תירץ הש"ס כלום ע"ז ולדעת התוס' שם תברא מי ששנה זו לא שנה זו, אמנם הרמב"ם ז"ל פסק לתרווייהו דנאפות בפנים ואינן דוחות את השבת, וכל נושאי כליו החליטו דדעת הרמב"ם הוא דתנור של מקדש של חול היה ומשו"ה אע"ג שהיה בפנים אינו מקדש, ועכ"פ חזינן דיש בזה מחלוקת דתנאי אם נפסל שתי הלחם ולחה"פ בלינה או לא וא"כ יש להבין מה דחק להו להמפרש ורגמ"ה כאן שלא לגרוס ובלינה, הרי שפיר יש לגרוס ובלינה ואתיא כמ"ד דפסיל בהו לינה כמש"כ באמת התוס' לעיל (דף ח' ע"א) ד"ה קרמו פניה וכו' וע"ש מש"כ בדבריהם, והנלע"ד לומר בכונת המפרש ורגמ"ה דאמנם הוכרחו שלא לגרוס ובלינה, ועיין בפירגמ"ה ובמפרש המיוחס לרש"י במנחות דף ע"ו ע"א שכתבו דלחם הפנים אינו נפסל בלינה דמשבת לשבת היו לנין וזהו באמת ודאי לכו"ע אבל אנחנו נדבר לפי דבריהם כאן:
דהנה זה לשון הגאון בעל מל"מ בפרשת דרכים דרך הרבים דרוש י"ג, וכבר הסכימו האחרונים ז"ל הרב בעל לח"מ והרב ברכת הזבח שהרמב"ם ס"ל דתנור של מקדש של חול היה ולא היה מקדש, ובפ"ט דזבחים (דף פ"ח ע"א) תנן דכלי שרת אין מקדשין אלא בקודש ופירש"י בעזרה, והנה אליבא דת"ק דס"ל דלישתן ועריכתן מבחוץ נמצא דלא נתקדשו בכלי כיון דכל מעשיהן בחוץ, ומשו"ה אינן דוחין את השבת משום דאין נפסלין בלינה דכיון דכל מעשיהן בחוץ לא נתקדשו, ואי משום האפייה שהיתה בפנים הא אמרינן דתנור של מקדש של חול היה ולא היה מקדש, ור"י אית ליה שדוחה את השבת דס"ל שכל מעשיהן בפנים וא"כ אף דנימא דתנור אינו מקדש מ"מ כבר נתקדשו בכלי מאחר דמעשיהן בפנים הלישה והעריכה וכיון שכן אי עבוד להו מאתמול אפסלו בלינה משו"ה דוחין את השבת, ובתו"כ פ' אמור גבי לחם הפנים איתא והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש מלמד שאכילתה במקום קדוש מנין אפייתה במקום קדוש ת"ל והיתה, יכול אף לישתה ועריכתה במקום קדוש ת"ל הוא, רי"ה אומר כל מעשיהן מבפנים, נמצינו למדין דלת"ק דרשינן הוא וממעט לישה ועריכה שאינם בפנים אלא בחוץ, וכיון שהלישה והעריכה בחוץ היתה ע"כ לומר שמדידת העשרון נמי בחוץ היתה והעשרון אינו מקדשו, שהרי כל מידות היבש נתקדשו ואם המדידה יהיה בפנים איך הוציאוה אח"כ לחוץ וכו' אלא ודאי שגם המדידה היה בחוץ ואין העשרון מקדשו שאין כלי שרת מקדש אלא בפנים וכן כל מעשיהן היה בחוץ ומשו"ה אינן דוחין את השבת שאין נפסלין בלינה, ור' יהודא לא דריש הוא וס"ל דכל מעשיהן בפנים וא"כ גם המדידה בפנים היתה ונתקדש בכלי היינו העשרון או כלי הלישה והעריכה ולכך דוחה את השבת דאל"כ אפסלו בלינה, הכלל העולה מזה דמאן דס"ל מעשי לחה"פ אינו דוחה את השבת דריש הוא ומאן דס"ל שדוחה את השבת לא דריש הוא עכ"ד הפרד"ר בקיצור לשון קצת:
וא"כ אשכחנא שפיר פתרי לדעת המפרש ורגמ"ה ז"ל כאן, דהרי כתב התוי"ט בפרקין במשנה א' וכן במשנה ב' דלהכי לא תני תנא דמתניתין בכל הפרק דין הכשר ליפסל ביוצא משום דמתניתין ר"ע היא כדאוקמה גמ' לעיל (דף ח' ע"ב) דס"ל דזריקה מהני ליוצא, והרי שמעינן ליה לר"ע בעלמא דדריש הוא ובנזיר (דף כ"ה) הובאה ברייתא דתו"כ רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך בוולדי קדשים ובתמורתם הכתוב מדבר מה תקנתם תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה', יכול יעלם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון בשביל שימותו ת"ל ועשית עולותיך הבשר והדם לומר לך וכו' יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן ת"ל רק דברי ר' ישמעאל, ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר אשם הוא' בהווייתו יהא עכ"ל וע"ש ע"ב בתוס' שביארו הברייתא באריכות ויוצא מדבריהם עכ"פ דר"ע ודאי דריש "הוא" וא"כ ע"כ ס"ל לר"ע דלחה"פ לא דחי שבת וכיון דתנא דמתניתין ע"כ ר"ע הוא הרי מוכח שפיר דלא גרסינן במתניתין גבי שתי הלחם ולחה"פ ובלינה וגירסת המפרש ורגמ"ה מוכרחין ועם דברינו אתי שפיר מה דבשתי הלחם ולחה"פ קתני קרמו פניה הוכשרו ליפסל וכו' וגבי מנחות קתני נתנם בכלי הוכשרו ליפסל וכו' וצריך ביאור למה בשתי הלחם ולחה"פ בעינן קרימה בתנור ובמנחות הוכשר תיכף כשנתנן בכלי, ולדברינו הוא מובן דשתי הלחם ולחה"פ דכל עשייתן היתה בחוץ אין הכלי מקדשתן דכ"ש אין מקדשין אלא בעזרה, אבל המנחות שכל מעשיהן בפנים כמו שפסק הרמב"ם להכי כיון שנתנן בכלי נתקדשו והוכשר ליפסל, ודוקא שתי הלחם ולחה"פ נתמעטו עשייתן מקרא שלא יהיו בפנים דדרשינן הוא כאמור לעיל, והא דנתקדש משקרמו בתנור אע"ג דהתנור של חול היה הוא משום דמ"מ לאחר הקרימה יש בו יותר קדושה דקודם שקרם הוה רק קדושת בדה"ב קדושת דמים ולהכי אין הרביעי פוסל בהן כמש"כ הרמב"ם פי"א מה' אבות הטומאה הלכה י"ג, אבל לאחר שקרמו והן בעזרה כמו שנתבאר כיון שכבר ראוין הן להקרבן שוב נעשו עכ"פ כקדשי המקדש ורביעי פוסל בהן משו"ה הוכשרו נמי ליפסל בטבו"י ובמחוכ"פ, ועיין במש"כ הלח"מ פ"ה מה' תמידין בשיטת הר"ם וע"פ דבריו נמי א"ש דברי רש"י ורגמ"ה וק"ל:
ומ"מ כל זה הוא רק לדעת רש"י ורגמ"ה ז"ל דאזלי בשיטת הרמב"ם דתנור של מקדש של חול היה כמש"כ הכ"מ והבה"ז או כשיטת הלח"מ הנ"ל, אבל התוס' במנחות (דף צ"ה) ד"ה אלא דרב אשי דלא ס"ל הכי לסברא לומר דתנור העומד בפנים של חול היה אלא דאם היה בפנים היה של קודש, ומשו"ה הוצרכו לומר תברא מי ששנה זו לא שנה זו וכן כתבו עוד התוס' שם (דף נ"ה ע"א) ע"ש, דלמ"ד שהתנור עמד בחוץ היה של חול ולמ"ד דבפנים היה בודאי היה של קודש, לשיטתם הקשו כאן שפיר לעיל ד"ה קרמו פניה וכו' דמדקתני קרמו פניה הוכשרו ליפסל בטבו"י אלמא אית ליה דתנור מקדש ללחם וא"כ ע"כ עומד בפנים וא"כ לינה פוסלת בו ודוחה את השבת, ודיוקא דידן דמתניתין ע"כ ר"ע היא ס"ל דאין זה אלא היכא שהדבר מוכרח כמשנה דחטאת העוף ועולת העוף ואידך אבל משנה דשתי הלחם דבלא"ה ע"כ הא דקתני נזרק דמן של כבשים וכו' ואין בהן מעילה אגב אינך נקטה וכן גם גבי לחה"פ אנו צריכין נמי לומר דרק אגב נקטה כמש"כ התוס' ד"ה נזרק דמן של כבשים וכו' ע"ש, א"כ גם לענין יוצא יש לומר דאגב אינך לא נקט בהו פסול יוצא ואין לנו הכרח גמור דגם בבא זו ר"ע היא, משו"ה גרסי שפיר ובלינה דמתניתין אתיא כמ"ד אפייתן דוחה שבת כיון דהאפייה היא בפנים והתנור של קודש היה כמו שנתבאר ואזלי התוס' כאן לשיטתם במנחות שם, ודע דהרד"ק בשמואל א' (פרשה א' פסוק כ"ז) כתב דמשום שכל העיר נוב היו כהנים ותרומה לזר במיתה לכן נתן אחימלך לדוד לחה"פ אחר הקטר הבזיכין דאין בהם שוב מעילה, והקשה שוב הרי דוד בא בחול ומאין היה בחול לחה"פ הרי כבר נאכל בשבת שעבר, ותירץ שנשאר מהצנועים המושכין את ידיהם או מאחימלך גופא שהיה כה"ג ונוטל חלק בראש עכ"ד, והרבה יש להעיר בדבריו וגם קשה דהרי הלחה"פ היה נותר דעד כאן לא חלקו רש"י ורגמ"ה עם התוס' אלא קודם שנסדר על השולחן אבל אחר שבת השני הרי לכו"ע אם נתותרו הרי הן בכרת ככל נותר וא"כ הו"ל לתת לדוד תרומה שהוא רק במיתה ביד"ש לזר, וצ"ל בדוחק דדוד בא במוצאי שבת קודם חצות או כדעת התוס' בפסחים (דף ק"כ) דבדיעבד מותר גם לאחר חצות ועיין מנחות (דף צ"ה ע"ב) וסנהדרין (דף ק"ד) ואכמ"ל יותר בזה ועיין בח"ס חאו"ח סי' קכ"ה:
שם המנחות מועלין בהם משהוקדשו קדשו בכלי וכו' קרב הקומץ חייבין עליו וכו', וביוצא אינן נפסלים קודם קמיצה אבל אחר קמיצה נפסלין ביוצא כמו לחמי תודה שנתקדשו בשחיטת הזבח כדאיתא במנחות (דף ט' ע"א), אלא דמגנייא מילתא להוציא לחוץ אפי' קודם קמיצה נמי אחר שנתקדשה בכלי, ועיי"ש בתוס' לענין פסול יוצא במנחת כהן וחביתי כה"ג שכולן כליל ואין בהם קמיצה, וקודם שקדשו בכלי דינם כתרומה ליפסל בטבו"י אבל לא במחוס"כ כן מפורש בתוספתא פ"ק דטהרות דדינם אז לא כחולין ולא כקדשים אלא כתרומה, והובא בלשון הזה ברמב"ם פי"א מה' אבות הטומאה ע"ש בה' י"ג, וא"כ לשון משנתינו דקתני קדשו בכלי הוכשר ליפסל בטבו"י ובמחוס"כ קשה דהרי בטבו"י צריכה להפסל גם קודם שנתקדשו בכלי כיון שאז דינם כתרומה, ואין לומר דהא דמתניתין מדאורייתא איירי והתוספתא וכן הרמב"ם דפסק דגם קודם שנתקדשו בכלי נפסלו בטבו"י מדרבנן הוא, דזה א"ש כאן אבל בשבועות (דף י"א ע"א) מוכח דגם מדרבנן אינם נפסלין בטבו"י קודם שנתנן בכלי מדפריך שם מהא דנתנה במכתשת נפסל בטבו"י אלמא דקדוש קדוה"ג עיי"ש, ואי קדושת דמים נמי מפסלי בטבו"י מדרבנן עכ"פ מאי פריך דילמא מדרבנן קאמר כמו שהקשו התוס' שם למ"ד חולין שנעשו על טה"ק כקודש דמו ותירוצם שם לא שייך לעניננו וצ"ע בזה וראיתי במשנה אחרונה במס' טהרות ספ"ב שעמד על הסתירה ממשנתינו להתוספתא הנ"ל ותירץ דקודם שנתקדשה בכלי נשרפת ע"י מגע טבו"י בביתו ונהנה משרפתה כמו שמותר ליהנות מתרומה טמאה להסיקה תחת תבשילו אבל במשנתינו אשמעינן דכשנתקדשה בכלי שרת נפסלה ונשרפת כקדשים פסולין על בית הדשן ככל פסולי המוקדשין, ואולי היה ניתן זה להאמר אבל הרי מהגמ' דשבועות הנ"ל נסתר תירוצו ועיין ברש"י סוטה דף י"ד ע"ב ד"ה אין מקדשין שלא לדעת שכתב שם כפשוטו בל משנתינו וכנראה דחה התוספתא מפני משנתינו והגמ' דשבועות הנ"ל וצע"ג בכל זה ולענין פסול יוצא נראה ברור דודאי נפסלין ביוצא אחר שהורם הקומץ, וכן לענין פסול יוצא בשתי הלחם ולחה"פ עיין תוס' מנחות דף ס' ע"א) ד"ה רשב"ל שכתבו דלא מהני לענין זה קדושת כלי עד שיזרוק דם הכבשים או עד שישחטו הכבשים עיין מנחות (דף מ"ז) פלוגתא דרבי וראב"ש והתנא לא איירי בפרקין בדין יוצא כלל:
שם בגמ' וריו"ח אמר כיון דכתיב וכו' בקדושתיה קאי, ז"ל השמ"ק ואפי' לר"ל דאמר במס' יומא דסגי בב' בגדי כהונה מ"מ מצי סבר שפיר כריו"ח דהכא דאמר מועלין, ואפי' ר"א דמכשיר בעל מום בהוצאת הדשן יכול לסבור כוותיה, משום דכיון דצריך בגדי כהונה מצוה היא וא"כ דבר שלא נעשית מצותו היא ומועלין בו וכו' כל זה חסר מן התוס' שבדפוס עכ"ל, מכאן למדתי סתירה גלויה לדעת רבינו המל"מ פ"ב מה' תמידין ומוספין הי"ג שכתב בד"ה יש לחקור וכו' וז"ל והנראה אצלי בזה דדוקא תרוה"ד היא מצוה דגזרת הכתוב היא וכו' אך הוצאת הדשן אינה מצוה מצד עצמה אלא דמוכרחין אנו להוציא את הדשן כדי לפנות מקום המערכה, וקרא דכתיב והוציא את הדשן לאו למימרא שציוונו הכתוב להוציא את הדשן וכו' אלא קרא הכי קאמר כשיוציא את הדשן ילבש בגדים אחרים משום דרך ארץ, נמצא דהוצאה זו אינה מצוה מצד עצמה כי אם מכשירי עבודה דהיינו לפנות מקום המערכה עכ"ל, ועיי"ש שהאריך והחליט שכן הוא לכל הדיעות, ודברי התוס' שבשמ"ק כאן הרי מבואר שמצוה היא כיון דמועלין בהן קודם הוצאת הדשן משום דעדיין לא נעשית מצותו אליבא דריו"ח דהלכתא כוותיה, ואפי' לרב דאמר דאין מועלין בו משום דנעשית מצותו הרי כתב השמ"ק וז"ל ואפי' ס"ל לרב בהא כריו"ח בפ"ב דיומא דבעי בהוצאת הדשן ד' בגדים ובעי כהן כשר לרבנן דהתם מ"מ פליג עליה גבי מעילה כיון דאין להוצאת הדשן זמן קבוע אינה עבודה שימעלו בה עכ"ל בשם התוס', וא"כ גם רב יוכל לסבור דהוצאת הדשן מצוה היא אלא שאינה מצוה שכל זמן שעדיין לא נעשתה ימעלו בשבילה כיון דאין לה זמן קבוע, ולענ"ד הכי דייקא גם לשון הרמב"ם שכתב שם סוף הי"ב וז"ל וחיתה זו שחותה במחתה ומורידה לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום עכ"ל, נראה דבא לומר דדוקא תרוה"ד היא מצוה שבכל יום אבל הוצאת הדשן אינה מצוה בכל יום אלא פעם אחד בזמן גדול כראות עיני הכהנים ולכן ס"ל לרב דאינה חשובה עבודה שתעכב פטור המעילה, ואין שום פלא בזה שהרי בזמן המל"מ עוד היה גנוז השמ"ק ולא ראה עוד אור הדפוס, ומ"מ פליאה מעט שלא הזכיר המל"מ סוגיא דידן בדבריו כלל, וגם הרב קרן אורה כאן כתב דברים שאלו היה נראה בימיו השמ"ק לא היה כותבן אלא שגם בימיו עוד לא היה נדפס, ועיין בצ"ק כאן וברש"ש יומא (דף נ"ט ע"ב) ודו"ק:
ברש"י ד"ה ומועלין בה עד שתצא לביה"ד וכו' לעולם מועלין עד שתשרף כולה וינטל מעפרה תרוה"ד וכו' ושוב כיון שנעשית מצותו אין מועלין בו עכ"ל, כונתו באמרו ושוב כיון שנעשית מצותו היינו כשעשה הוצאת הדשן אחר תרוה"ד והוציא אל מחוץ למחנה שאז נגמרת כל מצותו כדס"ל לריו"ח בגמ' דרב וריו"ח הלכה כריו"ח וגם פשטיה דמתניתין כריו"ח משמע וגם הרמב"ם פסק כריו"ח, וכן מבואר להדיא בפי' רגמ"ה וכבר הודעתי שהמפרש כאן במעילה הוא פי' רגמ"ה גופיה, אלא שהמפרש כאן קיצר בלשונו מעט מלשון רגמ"ה וסמך עצמו על מש"כ להדיא לקמן במשנתינו ד"ה אבל מועלין באימורין עד שיתעכלו במזבח ויצא האפר לביה"ד דנעשית מצותו עכ"ל, וכ"כ התוס' לעיל (דף ח' ע"א) ד"ה ומועלין בה עד שתצא לביה"ד, ובחנם עמדו הרבה על דברי המפרש כאן שכונתו ברורה כמש"כ, אולם לשון הרע"ב במשניות מורה באמת דמפרש אליבא דרב כאן, וכן הבין גם התוי"ט עיין בדבריו במשנה ב' ובמשנה ד', ועליהם תמה הרב תפא"י במשניות בצדק שהרי הלכה כריו"ח אבל מה שתמה גם על המפרש ונשאר גם עליו בצ"ע הנה נתבאר שרק קיצור לשון מדברי הרגמ"ה יש בו אבל כונתו לפרש כריו"ח כהרגמ"ה והתוס' וזה ברור:
שם ברש"י ד"ה קרמו בתנור וכו' והכא ליכא בלינה משום דשתי הלחם אין נאכלין לא פחות משנים ולא יותר על שלשה, ובד"ה קרמו בתנור השני וכו' וה"נ ליכא בלינה דהכי קיי"ל במנחות (דף ק') לחם הפנים נאכל לשמונה לתשעה לעשרה עכ"ל, במס' אבות (פ"ה מ"ה) איתא ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים דהיה זה מהעשרה נסים שנעשו לאבותינו בביהמ"ק, ופי' הרע"ב שהעומר נקצר בלילה ולא היו מרבים לקצור ושתי הלחם היה נאפה מערב יו"ט ואין אפייתן דוחה יו"ט וכן לחה"פ נאפה מערב שבת עכ"ל כלומר ואם היו נפסלין אי אפשר להשיג אחרים, וכתב שם הרב ראשון לציון וז"ל נשאלתי למה לא הקדים לחה"פ שהוא תדיר בכל שבת ושכיח יותר הרבה מעומר ושתה"ל, והשבתי לו דאם היה דבר הנמצא שפיר קאמרת דהו"ל לאקדומיה, אמנם במה דתנן ולא נמצא פסול הרי ברור לכל משכיל דמה דלא נמצא בדבר שאינו תדיר ושכיחא, יותר שכיח ורגיל ממה דלא נמצא בשכיח ורגיל ולפיכך בדין אקדמיה לעומר ושתי הלחם עכ"ל, ואם כי שם דבריו נכונים אבל מה יענה במשנתינו דמעילה כאן דמקדים דין דשתי הלחם לדין לחה"פ וכן במשנה דמנחות (דף צ"ד ע"א) ובמשנה שם (דף צ"ה ע"ב) ובמשנה שם (דף ק' ע"ב) דמקדים תמיד שתי הלחם ללחה"פ הרי תשאר הקושיא, ואמנם דבתוס' פסחים (דף מ"ז ע"א) משמע דהיה בגירסתם במשנה דמנחות (דף ק' ע"ב) הנ"ל דין דלחה"פ קודם דין דשתי הלחם, שכתבו שם בד"ה ואי אמרת וכו' וז"ל אפי' לבו ביום אסורה כדקתני סיפא גבי שתי הלחם עכ"ל, אבל באמת בכל מקום הגירסא שתי הלחם קודם לחם הפנים, והא דפריך הש"ס בפסחים שם אדרב חסדא דס"ל צרכי שבת נעשים ביו"ט מקודם ממשנה דלחה"פ ואח"כ ממשנה של שתי הלחם כבר עמד ע"ז הצל"ח שם ותירץ שפיר ע"ש ובספר יד יהודה בפסחים שם פלפל יפה בדבריו, ועכ"פ חזינן דבכל הש"ס מקדים שתי הלחם ללחה"פ, גם ראיתי בספר שושנים לדוד בריש פרק שתי הלחם שם שכתב וז"ל שתי הלחם הקדימם ללחה"פ אע"ג דלחה"פ תדירי משום האפייה דשתי הלחם נאפה אחד אחד והוא מספר קודם לשנים וגם דשהל"ח איידי דזוטרן מיליה תנינהו ברישא דבלחה"פ משתעי כל הפרק עכ"ל, וגם דבריו אינם מועילין למשנתינו דכאן במעילה וכן בשאר מקומות, ולענ"ד בענין סידור דיני המשניות אין שייך כלל לומר תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ואדרבה ע"פ רוב שונה המקודש קודם אע"פ שאינו תדיר ומ"מ בש"ם דזבחים על האיבעיא דתדיר ומקודש איזה מהן קידם לא קפשיט מסידור הדינים שבמשניות בפרק איזהו מקומן דמקודש קודם לתדיר וכן היה יכול להביא מכמה משניות ולא הביא משום דסידור הדינין במשניות אין להם ענין להני כללי דדיני קדימה במצות וברכות וקריאות, ואם שחלילה לומר דסידור המשניות היה רק במקרה ולא בכונה מכוונת, דודאי היה הסידור בסדר מופלא ונעלה אבל אין זה ענין לדיני קדימה הנ"ל: