אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה) חידושים למסכת מעילה › דף ח:

תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר

חידושים למסכת מעילה · דף ח:

דף ח.

תוס' ד"ה וחכ"א וכו' דקסברי דטבו"י אינו רק פוסל בכל דבר ואפי' במשקה קודש עכ"ל, כונתם דאף משקה שעלול יותר לקבל טומאה כדקיי"ל דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה חוץ מטבו"י, והוה אמינא דכל הפחות יטמא משקה קודש, וכבר כתב הצל"ח בפסחים (דף י"ד ע"ב) ברש"י ד"ה נוקמה בנר של חרס דלשיטת רש"י אליבא דר"ע באמת הכי הוא דטבו"י פוסל אוכלי קודש ומטמא משקה קודש, משו"ה קמ"ל התוס' כאן דלרבנן דר"מ ואב"ש לא ס"ל הכי כדאיתא להדיא בדבריהם ופשוט:

ואני מזכיר כאן תמיהה עצומה שראיתי בצל"ח שם וז"ל, והדבר אשר דברתי לחלק במגע טבו"י בין אוכלי קודש למשקה קודש דאוכל פוסל ומשקה מטמא, לא דבר ריק הוא כי בזה מיושב דלא סתרי תרי סתמא אהדדי, דמשנתינו דמעילה כאן סתמה דבחטאת העוף פוסל טבו"י ודייק הש"ס פוסל אין מטמא לא. ובמס' נדה (דף ע"א ע"ב) תנן חזרו לומר המערה מים לפסח הרי היא כמגע טמא מת לקדשים הרי לפניך דטבולת יום מטמאה בקדשים, אבל לפי החילוק שכתבנו הוא נכון דהכא במעילה חטאת העוף הוא שהוא קדשים של אוכל לכך סתם תנא דרק פוסל אבל החם מערה מים תנן שהיא משקה לכך סתם התנא שמטמאה עכת"ד, ודבריו נפלאים בעיני מאוד דהרי הש"ס בנדה שם קאמר להדיא דמתניתין דהתם אבא שאול היא והכא במעילה שקיל וטרי הש"ס אי מתניתין אתיא דלא כאבא שאול ומשני לה וא"כ איזה סתירה יש כאן, ואדרבה מכאן ראיה להיפך דאין חילוק בין אוכל למשקה במגע טבו"י דאל"כ למ"ל להש"ס שם לדחוקי ולומר דמתניתין דנדה אבא שאול היא, אלא ע"כ דאין לחלק בזה, אלא דלכאורה אכתי פסקי הרמב"ם סתרי אהדדי דבפ"ה מה' משכב ומושב כתב כסתם מתניתין דנדה דטבולת יום מטמאה את הקודש, ובפ"י מה' אבות הטומאה פסק להדיא דטבו"י רק פוסל תרומה וקודש ולא מטמא וביאר עוד שאין חילוק בזה בין אוכל למשקה, וכל נושאי כליו לא העירו בזה זולת התוי"ט שהקשה כן כאן במעילה ושם בנדה ונשאר שם בצ"ע והצל"ח כנראה לא ראהו מדלא הזכירו. אכן לענ"ד גם זה לא קשה מידי דפשוט בעיני דהרמב"ם לא גריס בנדה שם הא מני אבא שאול היא אלא הכי גריס תניא אב"ש אומר והיא ברייתא בפ"ע והרי משמע ודאי דגם רש"י לא גריס לה מדלא פירש על מאמר הגמ' הא מני אב"ש מאומה כדרכו, וכן מוכח מהתוס' (חולין דף פ"ח ע"א) דלא היה לפניהם גירסא זו שהרי כתבו שם מדעת עצמן דמשנה דנדה אב"ש היא ולא הזכירו זאת משמה דגמרא, וסובר הרמב"ם דטבולת יום ארוך משונה דינה לענין קדשים משאר טבו"י ורק על טבולת יום ארוך חזרו לומר שהיא כמגע טמא מת וכן באמת מבואר בלשונו הטהור לכל מעיין, וכן משמע נמי מפיהמ"ש להרמב"ם דלא גריס בגמ' הא מני אב"ש היא דהרי לא הזכיר זה בפירושו, ופלא בעיני על הגר"א ז"ל בפירושו לסדר טהרות דגריס לה ולא העיר שהרמב"ם וגם רש"י והתוס' בחולין לא גרסי לה בגמ' וצ"ע. שוב ראיתי שהפנ"י בפסחים (דף י"ד ע"ב) כתב ג"כ דלהרמב"ם משונה דינה דטבולת יום ארוך משאר טבו"י ותמה על התיו"ט בקושיתו, וראה זה פלא שגם איהו לא הזכיר שלפנינו הגירסא בגמ' הא מני אב"ש היא וצע"ג, שהרי המהרש"א והמהרש"ל מבואר בדבריהם שהיה לפניהם הגירסא כמו שהיא לפנינו הא מני אב"ש היא ושקלו וטרו בה עיי"ש בדבריהם. אך המעיין בר"ש (פ"ב דטבו"י מ"א) וכן בפי' הרא"ש שם יראה דאינהו נמי לא הוה גרסי בגמ' אימא סיפא וכו' הא מני אב"ש היא, וא"כ נראה דלדינא אפשר דלא ס"ל כהרמב"ם אלא דכל טבו"י מטמא את הקודש ולאו דוקא טבו"י ארוך עיי"ש בדבריהם, אבל עכ"פ מסייעים הם לגירסת הרמב"ם ושפיר מחלה הרמב"ם לפי גירסתו בין סתם טבו"י דאינו רק פוסל אפי' במשקה קודש לבין טבולת יום ארוך דמטמאה ואפי' באוכל של קודש ועיין מש"כ לקמן בד"ה ודע:

אחר זמן רב בא לידי ספר שושנים לדוד על משניות ומצאתי שהביא שם בנדה בשם רבו מהרר"י בליליום בזה"ל תמיהה לי טובא על התוי"ט שהרי הרמב"ם לא כתב שכל טבו"י מטמא בקדשים ואדרבה נראה מדבריו שכל טבו"י אינו מטמא בקדשים, אלא שעושה חילוק בין יולדת לטבו"י וכו' נמצאת למד שהטבו"י נשאר כדינו בין לתרומה בין לקודש שאינו אלא פוסל, וביולדת הוא שיש חילוק שבתרומה פוסלת ובקודש מטמאה, ואי קשיא וכו' וא"כ מנ"ל לחלק בינייהו, אמנם י"ל דהרמב"ם לא ס"ל כמש"כ התוס' בחולין דמתניתין דנדה אב"ש היא, דקשיא ליה הלכתא אהלכתא דמשנה דנדה היא אליבא דב"ה ומשנה דרפ"ב דמעילה חכמים היא וא"כ חכמים דלא כב"ה, הלכך ס"ל להרמב"ם דדוקא יולדת יש בה חילוק מאיזה טעם שיהיה בין קדשים לתרומה, ועכשיו חכמים ס"ל כב"ה דב"ה דוקא ביולדת מחלקי אבל בטבו"י דעלמא מודים לחכמים, והרמב"ם פוסק כסתם מתניתין דדיוקא דמתניתין כך משתמע מדקאמר ומודו לענין תרומה וכו' וכן פסקה הרמב"ם כפשטה וכו' אלא ודאי צ"ל שזה הכריח להרמב"ם דרק ביולדת החמירו לענין קדשים מפני שהיא טבו"י ארוך ויש לה היסח הדעת יותר מטבו"י דעלמא וכו' עכ"ל, ודבריו בכלל נכונים ודאי אף שיש לעמוד על פרטים וק"ל:

ד"ה לאבא שאול מעלה וכו' וא"ת הכא משמע דטבו"י דרבנן וכו' וי"ל דסוגיא דסוטה לית ליה הא דרבא אלא אית ליה דטבו"י מה"ת וכדבעא הש"ס הכא לומר דמתניתין רבנן היא עכ"ל, אולם מדברי רש"י בסוטה שם נראה דמפרש דלא פליג סוגיא דהתם על רבא דהכא, דהא דקאמר רבא הכא מעלה בעלמא עשו בקדשים אינו אלא לאב"ש דס"ל דטבו"י הוא תחילה לקודש וזה ודאי אינו אלא מדרבנן וכן נראה, דלפי מש"כ כאן דהסוגיא דסוטה פליג ארבא וס"ל דאב"ש נמי מה"ת קאמר קשה מנ"ל לומר כן דראשון הוא, בשלמא לר"מ דשני הוה י"ל דהוא מה"ת מקו"ח ממחוסר כיפורים ע"ש אבל להיות תחילה מה"ת אין לזה טעם, אלא ע"כ מעלה בעלמא הוא וזהו דקאמר רבא הכא ולא פליג עליו הסוגיא דסוטה, ולפי"ז רבא לא אתי כאן לתרוצי מתניתין ככו"ע אלא מילתא באפי נפשיה לפרושי טעמא דהני תנאי קאמר כ"כ הקרן אורה. וזהו דלא כרגמ"ה ורש"י ותוס' כאן:

ודע דמה שכתבתי בדיבור התוס' הקודם דהרמב"ם ס"ל דבטבולת יום ארוך מודו רבנן לאב"ש דהיא תחילה לקודש מדרבנן עכ"פ בקודש, הרמב"ם לאו יחיד בשיטה זו דהרי התוס' בשבועות (דף י"א ע"א) ד"ה הוכשרו לפסול בטבו"י, הקשו אהא דתנן בפרקין לקמן (דף ט' ע"א) המנחות וכו' קדשו בכלי הוכשרו לפסול בטבו"י, והקשו כי לא קרשו בכלי נמי לפסלו בטבו"י מידי דהוה אחולין שנעשו על טהרת הקודש דנפסלין בטבו"י כדמוכח בנדה (דף ע"א ע"ב) דתנן היושבת על דם טוהר מערה מים לפסח ודייקינן מערה אין נוגעת לא חולין שנעשו עטה"ק כקודש דמו, ותירצו דתנא דהכא סבר דחולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש דמו כחזרו לומר דהתם דהרי הוא כמגע טמא מת לקדשים ולא לחולין, א"נ הכא מיירי מדאורייתא וה"ה דמקודם לכן מפסלי מדרבנן עכ"ל, וקשה לכאורה דאיך תירצו בתירוצם הראשון דתנא דהכא ס"ל כחזרו לומר דהתם דהרי הוא כמגע ט"מ לקדשים, הא מדקדתני הכא קדשו בכלי הוכשרו לפסול בטבו"י לפסול אין לאטמויי לא ע"כ פליג תנא דידן אדאב"ש דסבר טבו"י תחילה לקודש והחזרו לומר שם הרי ס"ל כאב"ש, ודוחק לומר דרק בהא ס"ל תנא דידן כחזרו לומר דהתם דחולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש דמו אבל בעיקר דין טבו"י ס"ל כמשנה ראשונה דהתם דכגון זה הו"ל לפרש ולא לסתום, אלא ודאי דהתוס' שם ס"ל כהרמב"ם דחזרו לומר דהתם נמי ס"ל דטבו"י דעלמא פוסל ולא מטמא אפי' בקודש וטבולת יום ארוך שאני, משו"ה בקושיתם שפיר הקשו שהרי כיון דבמשנה ראשונה דיולדת וטבו"י דעלמא שווין וא"כ חולין שנעשו עטה"ק כקודש דמו לכל דבר ולמה בעינן במנחות קידוש כלי, ותירצו בתירוץ הראשון דתנא דהכא ס"ל לגמרי כחזרו לומר דהתם וחולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש דמו וטבו"י דעלמא פוסל ואינו מטמא רק יולדת מטמאה וכדעת הרמב"ם, ואח"כ כתבו אי נמי הכא איירי מדאורייתא וה"ה דקודם לכן מפסלי מדרבנן, פי' דלעולם דתנא דידן ס"ל לגמרי כמשנה ראשונה דהתם דחולין שנעשו עטה"ק כקודש דמו אבל זהו רק מדרבנן ובמתניתין בדאורייתא איירי, ונלענ"ד דב' תירוצי התוס' האלה הולכים ע"פ סוגיא דידן דלכ"מ דאמרינן דמשנתינו דלא כאב"ש אלא כרבנן ע"כ דס"ל לתנא דמתניתין דטבו"י אפי' מדרבנן אינו רק פוסל, וא"כ ע"כ לומר דתנא דהכא ס"ל דטבו"י אינו פוסל חולין שנעשו עטה"ק אפי' מדרבנן דאל"כ למ"ל קידוש כלי למנחות, אבל לתירוץ דרבא כאן דמשנתינו בדאורייתא איירי ואתיא גם כאב"ש, א"כ י"ל דמתניתין ס"ל כמשנה הראשונה דחולין שנעשו עטה"ק כקודש דמו מדרבנן ואנן הכא בדאורייתא איירינן, וגם מהתוס' הזה דשבועות מבואר דלא הוה גרסי שם הא מני אב"ש היא, אבל התוס' בזבחים (דף י"ז) ד"ה קסבר רבה גרסי לה להדיא וכן משמע נמי דגרסי לה התוס' בחגיגה (דף כ' רע"א) ע"ש, ועיין בדברינו לעיל בתוס' ד"ה וחכ"א בארוכה, נמצא שיש בסוגיא דשם שלשה נוסחאות שונות, גירסת רש"י והר"ש והרא"ש והרמב"ם, וגירסת התוס' בזבחים ובחגיגה וכן גריס הגר"א ז"ל כמו שנתבאר לעיל, וגירסת המהרש"א והמהרש"ל והתבונן בכל זה היטב:

בגמ' אר"ת ליוצאין ור"ע היא, ק"ק למ"ל לאשמעינן תרתי בפסול יוצא דאסור באכילה דהא כבר אשמעינן לה לעיל ספ"ק, וי"ל דקמ"ל בקדשים קלים ובקדק"ד, וכ"ש לר"פ דאמר דבקדק"ל פליגי דוקא באיתנהו אבראי ובבשר כו"ע מודו דבאיתנהו אבראי פליגי, והכא אשמעינן בקדק"ד דאפי' עיילינהו לגואי אסורין באכילה, והתוס' זבחים (דף כ"ו) בד"ה דילמא כתבו לפרש הא דאמר ר"פ דבעיילינהו לגואי כו"ע לא פליגי היינו דר"א נמי מודה דזריקה מועלת ליוצא כהאי שנכנס לפני זריקה, ולכאורה לפי"ז בקדק"ד נמי לא פליגי בעיילינהו לגואי לפני זריקה וא"כ הרי אין צורך לומר כאן ליוצאין ואליבא דר"ע דכר"א נמי מצי אתיא ובעיילינהו קודם זריקה עכ"ל הקרן אורה. ואפשר דבעיילינהו קודם זריקה יהיה הזריקה מתרת גם באכילה ומשו"ה ע"כ לאוקמה בדאיתנהו אבראי וכר"ע וק"ל, ודע דרש"י מפרש הך יוצאין דספ"ק נמי לענין קדק"ד וזהו דלא כהק"א ודו"ק:

תוס' ד"ה ליוצאין ור"ע היא תימה ה"ד אי דיצא לצד הראש א"כ הו"ל לומר מודה ר"ע, ביאור דבריהם הוא בשמ"ק כאן ובבה"ז דכיון דיצא לצד הראש הרי יצא הדם ואמרינן לעיל מודה ר"ע בדם כשיצא דאין זריקה מועלת לו, דאע"פ דדם איברים לא נפסל ביוצא עיין זבחים (דף כ"ו) מ"מ כשיצא לצד הראש והדם נתקבץ בצואר לא הוה כדם איברים ומפסל ביוצא, ואי דיצא לצד רגליו אכתי הרי השמנונית שיצא מעורב בדם ופסול להזאה, ותירצו בתירוץ הראשון וז"ל וי"ל שכל הדם נאסף בצואר ואח"כ יצא הרגל דהשתא ליכא למיחש לשמנונית וכו' עכ"ל, וזהו דוחק גדול דמי יוכל לשער זאת שכ"כ נאסף כבר הדם עד שלא יצא עוד, אולם תירוץ השני נראה יותר ואבארהו בקצרה וז"ל:

אי נמי י"ל דמיירי שיצא וחתך כל מה שיצא עד העצם שאין זה פסול בעופות אלא מחוסר אבר ואח"כ מלקה עכ"ל לפי הגהת הצ"ק וכעין זה היא גם גירסת השמ"ק, וביאור דבריהם הוא דהרי קיי"ל בבכורות (דף ל"ז ע"א וע"ב) דמום עובר פוסל נמי בבהמה כל זמן שלא עבר המום מהקרבה, וחתך בעור ובבשר אע"פ דמום קבוע לא הוה מ"מ מום עובר הוה ובבהמה פסול, אלא דבעוף דאין מום פוסל בה מלבד מחוסר אבר משו"ה חתך בעור ובבשר מותרת להקרבה אפי' לכתחילה, והכא מיירי שיצאה מחיים וחתך בבשר עד העצם אז מחיים וה"ה שחתך קודם שנכנסה לעזרה כלל, וכשאח"כ מלקה הוציא אחר המליקה אבר זה לחוץ דשוב אין שמנונית היוצא מעורב בדם כלל, ובבהמה נהי נמי דגם מום עובר פוסל בה קודם שחיטה אבל לאחר שחיטה קודם קבלה שוב מום עובר אינו פוסל בה, ובזה כבר מתבאר יפה ומדוקדק כל שיטת הש"ס בזבחים (דף כ"ו ע"א) כמו שכתב השמ"ק שם בשם הר"פ, וכן דברי התוס' כאן מדוקדקין ומיושבים מכל אשר דקדקו בהן הרב קרן אורה והרש"ש כאן, וכן אזדא ליה מש"כ הרש"ש כאן בביאור הסוגיא דזבחים שם, וגרם להם כל זה באשר עוד לא היה נדפס השמ"ק אז, ודע דמש"כ השמ"ק דלאחר שחיטה אין פוסל עוד מום עובר משמע כן להדיא גם מדברי הרמב"ם פ"א מה' פסולי המוקדשין הכ"ט ע"ש שלא כתב דפוסלין אחר שחיטה רק מומין קבועין, ובזה מתיישב אצלי הא דשעיר המשתלח אם חלה אחר זריקת דם חבירו כשר לשילוח כדאמרינן ביומא (דף ס"ו ע"ב) והרי חולה דין בעל מום עובר עכ"פ יש לו כמבואר ברמב"ם פ"ב מה' איסורי מזבח ה"ו, אלא דבאמת אחר שחיטת הקרבן שוב אין מום עובר פוסל בו, ושעיר המשתלח אחר זריקת דם חבירו אין לו עכ"פ דין קרבן קודם שחיטה, ועכ"פ דברי התוס' כאן שרירין וקיימין:

שם בגמ' אר"ה א"ר מיצוי חטאת העוף אינו מעכב דתני רב הוזה דמה וכו', ומ"מ לא הוה מצי לשנויי כדפריך לעיל מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא דמשום דעדיין הוא קודם המיצוי להכי אית ביה איסורא באכילה לכתחילה, דאם נימא דהמיצוי אינו מעכב ודינו כשיריים של בהמה הרי לכאורה גם לכתחילה אינו מעכב כלל אלא דבזבחים דף י"ג סע"א משמע דשפיכת שיריים מעכב האכילה כמו הקטרת האימורים ועיין מש"כ לעיל סוף פרק א', ולפ"מ שכתבו התוס' לעיל ע"א במשנה דלמ"ד היתר זריקה שנינו הוזה דמה היינו שנראה להזאה א"כ מה דאר"ה דמיצוי אינו מעכב קשה לבאר ומכ"ש לרב אדא בר אהבה דאמר דמיצוי מעכב ותני רב מיצה דמה ודאי קשה למ"ל לשנות מיצה דמה הרי אם ראוי להזאה ראוי הוא למיצוי נמי, ואטו יש אפשרות שיהיה נראה להזאה ולא יהיה עדיין נראה למיצוי, וא"כ מוכח מזה דר"ה וראב"א אליבא דרב ס"ל דהיתר אכילה שנינו וכ"כ הקרן אורה, אלא דכבר כתבתי בתוס' שם שיטת הראשונים דבעוף לכו"ע היתר אכילה שנינו וכנראה שיטה זו ברורה יותר וא"כ י"ל דר"ה וראב"א נמי ס"ל היתר זריקה שנינו ועיין בזבחים (דף ס"ד ע"א) ושם בתוס' ד"ה שאם היזה מש"כ בסוגיין, ודע דנלע"ד דרב אדא בר אהבה כאן אזיל לשיטתיה בזבחים (דף נ"ב ע"א) דס"ל שם דלר"ע מיצוי חטאת העוף מעכב כמו דס"ל לר' ישמעאל אלא דפליגי אי שיריים מעכבי בבהמה, ור"ה כאן ס"ל כרב פפא דהתם דס"ל דלר"ע מיצוי חטה"ע אינו מעכב להכי תני במשנתינו הוזה דמה דהרי כבר אוקמינה דמשנתינו ר"ע היא, ולקמן דפריך הש"ס מדר' ישמעאל אדר"י לר"פ פריך ומכ"ש לרב אבא"ה דלדידיה אפי' ר"ע מודה דמיצוי חטאת העוף מעכב וכ"ש לר' ישמעאל ודו"ק:

ברש"י ד"ה להכי כתיב והנשאר וכו' אבל אם לא נשאר לא מעכב דמיצוי אינו מעכב עכ"ל, מלשון זה משמע דענין שיריים הוא רק שבאם נשאר אז מצוה לשפוך על יסוד המזבח אבל אין חיוב אפי' לכתחילה להדר שישאר דם במזרק או בעוף מן הזריקה לקיים מצות שפיכת שיריים, מיהו בתוס' זבחים (דף נ"ג ע"ב) ד"ה העולה קדק"ד וכו' מבואר שיש מחלוקת בזה עיי"ש, וברגמ"ה כאן ליתא באמת לשון הזה של המפרש ויש לדחוק גם לשון המפרש דכונתו בנשפך ודו"ק:

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה