אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה) חידושים למסכת מעילה › דף ח.

תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר

חידושים למסכת מעילה · דף ח.

דף ז:

חטאת העוף וכו' הוזה דמה וכו' ואין בה מעילה, התוס' בפסחים (דף ע"ז ע"ב) ד"ה שאין בשר ניתר באכילה עד שיזרוק הדם ז"ל תימה אימא דוקא שלמים שיש בה שתי אכילות אבל עולה מנלן דאימא כי היכא דלית בה מעילה אחר שיזרוק הדם כדתנן במעילה פרק חטאת העוף לית בה נמי מעילה קודם זריקה דהאי קרא [דדם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל] בשלמים כתיב, וי"ל דר"א לא חשיב הך חומרא, והרשב"א מתרץ דר"א יליף עולה מקו"ח דר"י ובשלמים טרח וכתב לה קרא עכ"ל, וכבר התפלאו רבים שהרי לקמן במשנה (דף ט' ע"א) מפורש במשנה להיפך דבעולה מועלין בה גם לאחר זריקה עד שתצא לביה"ד, ומשו"ה הגיהו בתוס' רוב בעלי ההגהות הרש"ש והמלוא הרועים והמצפה איתן ועוד דכונת התוס' להקשות על עור העולה דאיתא באמת במשנתינו שם דלאחר זריקה אין מועלין בה, והג"מ מהר"י בכרך בהגהותיו שם כתב דקושית התוס' היא על העולה גופה מנלן דנקטרת אחר זריקת הדם נימא דגם אם נקטרה קודם זריקה ויצאה לביה"ד יצאה מידי מעילה עיי"ש, ואני עני כמה תמוהין בעיני דבריהם שהרי להדיא שנינו בזבחים (דף מ"ג ע"א) העולה דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים, ופירש"י דמה מתיר בשרה למזבח דכתיב וזרקו והדר וערכו. ועורה לכהנים עור העולה אשר הקריבו אין לו אלא לאחר זריקה עכ"ל, ועיין גם בזבחים, (דף ק"ג ע"א) וא"כ מה מקום יש לקושית התוס' בין על בשר העולה להר"י בכרך ובין אעור העולה ליתר המגיהים הנ"ל ודברי הרש"ש בלאו"ה תמוהין מאוד להמעיין שם, גם יש להבין למה נאיד הרשב"א מתירוץ התוס' דר"א לית ליה חומרא זו הרי מבואר בחגיגה (דף ו' ע"א) דב"ש לית להו חומרא זו ושם מפורש דר"א כב"ש ס"ל בזה, וגם ר"ש במכות (דף י"ז ע"ב) לית ליה חומרא זו, לכן נלע"ד ברור דטעות הדפוס בתוס' שם בפסחים ובמקום עולה צ"ל חטאת העוף וכונת התוס' להקשות אהא דתנן במשנתינו כאן דחטאת העוף מועלין בה עד לאחר הזייה, דמנלן זה דילמא מכיון שנמלקה הותר בשרה לכהנים דמשלמים אין למילף דשאני שלמים שיש בה ב' אכילות אכילת אדם ומזבח אבל חטאת העוף אין בה רק אכילת אדם, ותירצו התוס' דר"א לית ליה חומרא זו ושפיר יליף חטאת העוף משלמים, והרשב"א לא ניח"ל תירוץ זה דעד כאן לא שמענו דיש דלא ס"ל חומרא זו אלא לגבי עולה דכולה כליל ואכילתה האחת כולה לגבוה, אבל חטאת העוף דאכילתה האחת כולה לאדם כו"ע מודים דשתי אכילות דשלמים לאדם ולגבוה חומרא היא לכך כתב הרשב"א תירוץ אחר ונכון בעזהשי"ת:

וחייבין עליה משום פגול נותר וטמא, האי טמא פי' אדם טמא שאכלה בטומאת הגוף וכן הוא פירוש טמא בכל המשניות שבזה הפרק כדמוכח בגמ' בסוף פרקין וזה פשוט ולא הוצרכתי לכותבו רק מפני שמלשון המפרש שכתב וז"ל, ושוב נמי יש בו איסור נותר וטמא אם נטמא עכ"ל יש לטעות דקאי על טומאת בשר, ויש לי בזה מקום עיון בזבחים (דף ל"ד ע"א) איך יפרנסו למשנתינו לאביי ורבא שם ואכמ"ל בזה, ומ"מ לדינא ודאי דהלכה כרבא דגם בטומאת בשר אין חייבין עליו עד אחר זריקה כדפסק הרמב"ם בפי"ח מה' פסוהמו"ק ה"ב. ודרך אגב אני מעיר שתמוה לי לשון מרן בכ"מ שם בסוף ד"ה אבל אדם טהור וכו' וצ"ל שמש"כ כאן רבינו שטהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה באוכל אחר זריקה עכ"ל והרי הרמב"ם בעצמו כתב מפורש כן בסוף הלכה זו, והכ"מ בעצמו שם ד"ה ואינו לוקה אלא אחר זריקת דמים כתב וז"ל פלוגתא דריו"ח ור"ל וכו' ופסק כריו"ח עכ"ל ולענ"ד גם בדיבור זה חסר עוד שפוסק כרבא לגבי אביי ואולי יש טעות הדפוס בדברי הכ"מ:

והנה דעת הרמב"ם דטבו"י פוסל אף בקדושת דמים כדכתב בפי"א מה' אבות הטומאה הי"ג אבל חלות תודה וכו' ומנחות שלא נתקדשו בכלי אינן כקודש ולא כחולין אלא כתרומה עכ"ל, והרי טבו"י פוסל בתרומה נמי, ולכאורה קשה דהרי במשנתינו מפורש דרק אחר שקדשו בכלי הוכשרו לפסול בטבו"י ובמחו"כ, אכן בשבועות (דף י"א) בתוס' ד"ה אלא מעתה כתבו דטבו"י אינו פוסל בקדושת דמים מה"ת אבל מדרבנן פוסל עכ"ד ע"ש וא"כ י"ל דגם להרמב"ם הכי הוא ומשנתינו לענין דאורייתא קאמרה דבעינן קדושת כלי, וי"ל עוד דאדרבה ממשנתינו מוכח מעט דמדרבנן מטמא טבו"י אפי' בקדושת דמים נמי, דהרי הש"ס פריך כאן לפסול אין לאטמויי לא משנתינו דלא כאבא שאול וכו' ופשוט דההוכחה היא מכל המשניות שבפרקין, ולכאורה קשה הא פסק הרמב"ם בפ"י מה' אבות הטומאה הל"ב דיש גם טבו"י דרבנן עיי"ש בכ"מ ומל"מ, וא"כ מאי מדייק הש"ס נימא דאבא שאול מודה בטבו"י דרבנן דרק פסול משווי טמא לא משווי ומשנתינו בכל טבו"י איירי משו"ה נקט תנא לשון פוסל אף לא"ש, אלא ע"כ לומר דוה פשוט להש"ס דפסול דרבנן אף קודם קידוש כלי יש אע"ג דלא הוה עדיין רק קדושת דמים. וע"כ דמשנתינו דלקמן המנחות והנסכים וכו' קדשו בכלי הוכשרו לפסול בטבו"י לענין טבו"י דאורייתא ובטומאה דאורייתא דצריך לזה קדושת כלי שתהא קדושת הגוף איירי וע"כ דלא כאבא שאול ודו"ק:

ואין להקשות דא"כ יהיה מוכח ממשנתינו דחיבת הקודש מכשיר מה"ת דהרי אמרינן דמשנתינו לענין טומאה מה"ת נשנית. דכבר הרגיש בזה הפיהמ"ש להרמב"ם כאן שכתב וז"ל, כבר ביארנו שענין הכשר הוא הכנה ולפיכך מה שאמר כאן הוכשרה ענינו שתהא מוכשרת ומזומנת להפסל מטבו"י וכו' וכן הבן כי כל מה שכתוב בפרק הזה הכשר ר"ל הכנה לדברים שעתידים לזכור אותם לא לענין הכשר טומאה הנזכר בכל מקום ודע זה וכו' עכ"ל, ולכאורה הוא סותר א"ע תוך כדי דיבור, אך כונתו דהרי לכאורה משמע דהמליקה וקידוש הכלי גופייהו מכשירין לטומאה ופסול דאורייתא, וזה אינו דהרי חיבת הקודש מכשיר רק מדרבנן, וכאן בדאורייתא איירינן כמבואר בגמ' לפי' המפרש ורגמ"ה להדיא, לכן כתב הרמב"ם דהכונה בכל המשניות שבפרקין באמרו הוכשר היינו רק שנעשה מוכן ומזומן לפסול מה"ת אם יוכשר הכשר דאורייתא לא ע"י חיבת הקודש גרידא, ואם תאמר איזה הכשר תמצא מה"ת לקדק"ד הרי בהכשר בעינן רצון בעלים ובקדק"ד הבעלים הם רק גבוה, זה אינו קושיא ויתבאר בגמ' בארוכה איה"ש:

ברש"י ד"ה חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה בפה אפי' אם נהנה ממנה מחיים כגון שמכרה דהוציאה לחולין עכ"ל, ובפירוש קדמון הנדפס בסוף מס' מדות בדפוס ווילנא כתב בזה"ל, חטה"ע מועלין בה אפי' מחיים שנהנה ממנה כגון בנוצתה וכו' עכ"ל, וכבר ביארתי בספרי תקנת השבים למס' מעילה דהמפרש כאן עם הפירוש הקדמון ההוא פליגי בפלוגתת הרמב"ם והרשב"א דלהרמב"ם בפ"ו מה' מעילה ה"ה ס"ל דעל קדושת הגוף חייבין נמי על מעילה דשינוי רשות, והכי ס"ל נמי המפרש כאן משו"ה מפרש דיש מעילה בחטה"ע מחיים כגון שמכרה, והמפרש הקדמון ס"ל כהרשב"א שכתב בקדושין ובנדרים דבקדוה"ג ליכא מעילה דשינוי רשות רק מעילה דהנאה מגופה לכן פירש שנהנה מנוצתה ושם הארכתי מעט בזה, אבל מה שסיים המפרש כאן בלשונו שמכרה דהוציאה לחולין תמוה מאוד שהרי קיי"ל דאין קדוה"ג יוצא לחולין ע"י מעילה לכו"ע עיין לקמן (דף י"ט ע"ב) וברמב"ם, ואפשר לומר בדוחק ע"פ המבואר בירושלמי פ"ז הל"ג דשקלים בתקלין חדתין שם וכן הוא באמת מוכרח שם גם לפי' הק"ע דהא דקדושת הגוף אינו יוצא לחולין היינו דוקא ע"י סתם מעילה אבל אם מכוין להוציא לחולין קדוה"ג נמי מתחלל עייש"ה, ולפ"מ שבארתי בספרי תקנת השבים דאומר מותר במעילה חייב נמי קרבן מעילה, ועיין בר"ש ספ"ו דתרומות דאם הזיד בלאו ושגג במיתה כתב דחייב ג"כ קרבן מעילה עייש"ה א"כ משכחת לה שפיר שמכרה לחולין והיה מתכוין להוציאה לחולין שהיה אומר מותר לעשות כן ושפיר יצאה לחולין כיון שהיה מתכוין לכך ומכל מקום מעל כיון שאומר מותר היה, עוד אפשר לומר דס"ל להמפרש דהא דתנן לקמן (דף י"ט ע"ב) דאין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכ בלבד דוקא הוא אבל בעופות ונסכים אף דקדוה"ג הן יוצאין לחולין ואין בהם מועל אחר מועל כמו שיחסו כמה אחרונים שיטה זו להראב"ד ז"ל בפ"ו מה' מעילה ה"ה, אכן גם זה דוחק דבאמת שיטה זו יש לה פירכא גדולה כמש"כ בעזה"י בחידושינו שם, וגם בלשון הראב"ד אין מבואר כלל שחולק בזה על הרמב"ם וקרוב יותר דגם הראב"ד ס"ל בזה כהרמב"ם דגם עופות ונסכי אינם יוצאין לחולין ע"י מעילה, ומחוורתא דטעות הדפוס יש בדיבור רש"י זה וגם ברגמ"ה ליתיה גם מה שסיים בפי' הקדמון או שהטיל מום דמחוסר אבר וכן העתיקו בספר מלאכת שלמה על משניות ע"ש אני בעניי איני מבין כלל כונתו ודו"ק:

תוס' ד"ה ובלינה וכו' לפי שמיד שנמלקה מתחלת לינה של יום ולילה ומשעת מליקה מונין עכ"ל, וכתב ע"ז הקרן אורה וז"ל לא ידעתי מאי נפ"מ בזה שמתחלת הלינה משעת מליקה אם סוף הזמן הכל אחד הוא עכ"ל, אכן הרש"ש כתב דנפ"מ אם הוזה דמה בצמצום עם שקה"ח דאם תאמר דמונין משעת הזאה הו"ל לתת יום המחרת תחת יום המליקה ותהא נאכלת לילה ויום וכה"ג אמרינן בברכות (דף ט') ע"ש עכ"ל, ולפי"ז יהיה מוכח מכאן דהתוס' ס"ל כמש"כ השאגת אריה סי' י"ז דהא דדם נפסל בשקיעת החמה היינו בצאת הכוכבים ולא כדעת התוס' בזבחים (דף נ"ו ע"א) דנפסל הדם בתחילת השקיעה דהיינו שיעור ד' מילין קודם צאת הכוכבים. דא"כ שוב אין נפ"מ דאפי' אם נחשוב הלינה משעת ההזאה דהיינו מתחילת השקיעה הרי עדיין היה שהות ביום לאוכלו שהרי לענין אכילה ודאי דלכו"ע עד צאת הכוכבים יממא הוא כמבואר בזבחים (דף נ"ו ע"ב) שם בשמ"ק אות וא"ו ובכמה דוכתי וא"כ הרי היה עוד שהות כדי הילוך ד' מילין לאכול ומהיכא תיתי לתת לו זמן לאכול יום המחרת, אלא ע"כ דס"ל כהשאגת אריה וההזאה הוה בצמצום עם צאת הכוכבים ולא הו"ל עוד שהות לאכילה ביום כלל וקמ"ל שפיר מתניתין דמ"מ לענין נותר חשבינן מהמליקה ודו"ק:

ד"ה הוזה דמה וכו' ולמ"ד היתר זריקה ר"ל שנראה להזות [כלומר דאיכא שהות להזות היינו קודם שקיעת החמה כדלעיל (דף ו' ע"א) ע"ש] ולמ"ד היתר שחיטה וכו' בעינן שיהא ראוי להזות עכ"ל כלומר שנמלקה בכשרות כמש"כ הבה"ז, ובצדק תמה הקרן אורה דא"כ אמאי לא עריב ותני לה בהדי הנך דרישא, ועוד דלפי"ז לא מצינו מעילה מה"ת בחטה"ע קודם הזאה רק מדרבנן באם נמלקה סמוך לשקה"ח דלא הוה שהות ביום להזות דאז פסולה היא (וזהו תימה גם בקרבנות הבהמות דתנן לעיל לפני זריקה מועלין בבשר ובאימורין וצריך לפרש שלא נראו לזריקה] ועוד דתני להו הכא יחד עם פגול נותר וטמא. אכן כבר כתבתי לעיל דף ה' ע"א דנהי דגם התוס' בזבחים (דף ס"ו ע"ב) ס"ל כתוס' דידן שהקשו שם דאמאי מועלין בחטאת העוף ששינה בהזאתה או במקומה שעשאה למעלה למ"ד היתר שחיטה שנינו כיון דהמליקה היתה בהכשר ונשארו בקושיא, מ"מ השמ"ק בזבחים שם (דף ס"ו ע"א) כתב דאפי' למ"ד היתר שחיטה שנינו היינו דוקא בבהמה אבל המליקה בעוף לכו"ע אינה מוציאה מידי מעילה עיי"ש, וראיתי עוד שגם התוס' ביבמות (דף ל"ג ע"א) ד"ה אלא מליקה אזלי בשיטת התוס' דידן ודזבחים הנ"ל דלמ"ד היתר שחיטה מוציאה מידי מעילה ה"ה דהיתר מליקה מוציאה מידי מעילה עיי"ש שהקשו לבר קפרא מדידיה אדידיה לפי גירסתם, ובתוס' ישנים שם הנדפס בש"ם דווילנא על הגליון כתבו וז"ל עוד אומר רבינו נתנאל דאף כי אמרינן היתר זריקה שנינו להוציא מידי מעילה היינו דוקא בבהמה דכוותה בחולין שריא משום השחיטה, אבל מליקת עוף דכוותה בחולין אסירא משום נבלה גם הכא לא נפקא מידי מעילה עד לאחר הזאה, וכן נמי אמרינן הוזה דמה חייבין עליה משום נותר וטמא ואין בה משום מעילה, משמע דעד שעת הזאה יש בה משום מעילה עכ"ל, הרי דמצינו חבר להשמ"ק בזבחים שם אף כי לא מטעמיה וכדבריהם נראה לענ"ד עיקר:

ד"ה ואין מועלין בה בדין הו"ל למתני עולת העוף [כן הגיה הרש"ש ונכון] עם פרים הנשרפים וכו' ובעולת העוף מועלין אף בעורה ואף משתצא לבית הדשן מועלין בה עכ"ל, כבר העירו רבים וכן שלמים והקשו דהרי עולת בהמה נמי מועלין בה עד שתצא לביה"ד כעולת העוף ואין חילוק ביניהם בזה והשאירו בקושיא, והנלע"ד דמה דסיימו התוס' ואף משתצא לביה"ד מועלין בה באו לשמור שלא תקשה הרי פרים הנשרפים נמי מועלין בעורותיהן, משו"ה כתבו דלעומת פרים הנשרפים נמי יש לעולת העוף חומרא דהא מועלין בה עד שתצא לביה"ד אבל פרים הנשרפים הרי אין בהם מעילה רק עד שיותך הבשר, ולנגד עולת בהמה די בחומרא שמועלין בעורה משו"ה הקדים עולת העוף לכולם ונכון בעזהי"ת, שוב מצאתי שכ"כ גם הרש"ש:

ד"ה מיצה דמה הא דגבי חטאת העוף נקט הוזה וכו' כצ"ל, ור"ל דלא ניחא להו לומר כמו שפירש"י לקמן ע"ב דלרב אדא בר אהבה משמיה דרב גרסינן במשנה דחטאת העוף מיצה דמה לא הוזה עיין ברש"י שם ד"ה ותני רב מיצה דמה וכו', אלא דגם לראב"א במשנה עצמה גרסינן הוזה דמה כמו שהוא לפנינו אלא דאיהו מפרש דגם המיצוי הוא בכלל הוזה דמה ונקט לשון הוזה דמה משום דעכ"פ רוב הדם יוצא בהזאה, אבל בעולה דליכא אלא מיצוי נקט התנא שפיר מיצה דמה. ובזה א"ש בפשוטו הרמב"ם שתמה עליו הלח"מ בפ"ז מה' מעה"ק דכיון דהרמב"ם פוסק כראב"א דמיצוי חטאת העוף מעכב, אמאי פסק בפ"ב מה' מעילה ה"ו כלשון המשנה לפנינו דהוזה דמה שוב אין בה מעילה והרי גם המיצוי מעכב. וכל זמן שלא מיצה דמה אע"פ שכבר הוזה עדיין מועלין בה ונשאר בקושיא, אכן לדברינו י"ל דהרמב"ם ס"ל ג"כ כהתוס' דלמ"ד דהמיצוי בחטה"ע מעכב נכלל במשנתינו בלשון הוזה גם המיצוי, ומשו"ה עיקר הדין דמיצוי דחטה"ע מעכב השמיענו בפ"ז ממעה"ק שם ובה' מעילה העתיק המשנה כצורתה וכמו שנפרש המשנה נפרש גם לשונו:

ד"ה ומועלין בה עד שתצא לביה"ד וכו' אבל מכאן ואילך הרי נעמ"צ ואין מועלין בה עכ"ל, ביאור דבריהם פשוט דבאו לומר דהפקעת המעילה אינה רק אחר שנעשית אפר ויצאה לביה"ד, אבל אם יצאה לביה"ד קודם שנעשית אפר או שכבר נעשית אפר אבל עדיין לא יצאה לביה"ד מועלין עוד דגם שניהם העשייה לאפר וההוצאה לביה"ד מעכבין הפקעת המעילה ועיין מש"כ ברש"י לקמן (דף ט' ע"א) ד"ה ומועלין בזה:

ד"ה הוכשרו לפסול בטבול יום תימה למאי הלכתא וכו' דאי לאכילה הרי פרים הנשרפין אין בהן אכילה לכהנים ואי לפסול להקריב אימוריהן קאמר מ"מ גבי פו"ש של יוהכ"פ ליכא למימר הכי שהרי משל ציבור הם ובאין בטומא' עכ"ל, ביאור דבריהם דבפרק כיצד צולין (דף ע"ח ע"א) מסיק הש"ס אלא לא קשיא כאן ביחיד כאן בציבור, ופירש"י ביחיד לכתחילה פסולה ואם זרק הציץ מרצה ושם במשנה דבציבור מיירי אף לכתחילה מותר להקריב דטומאה הותרה בציבור, ולפי"ז אין הציץ מרצה על האכילות עיי"ש היטב, ואולם התוס' כתבו שם הטעם דבציבור אפי' לכתחילה מותר להקריב משום דהציץ מרצה גם על האכילות, ומה דקרבן יחיד לכתחילה לא יקריב מדרבנן הוא עיי"ש בתוס' ד"ה הא לא קשיא, ולפי"ז טומאה דחויה היא בציבור וצריך ציץ לרצות, ולהרמב"ם דעת שלישית בזה לפי' הלח"מ פ"א הל"ד מפסוהמו"ק דטומאה דחויה בציבור והציץ אינו מרצה על האכילות אבל זהו דוקא ביחיד אבל בציבור על אכילות נמי הציץ מרצה ע"ש, והא דהציץ מרצה על אכילות אין הכונה שהציץ יכשיר בשר טמא לאכול אלא דמהני שלא יהא נחשב כאילו אין בשר כלל דאז הרי ס"ל לר"י אם אין בשר אין דם ע"ש וביומא (דף ז'), ועוד יש נפ"מ במה דהציץ מרצה על אכילות לענין כמה דברים, אבל הא ודאי שאין הציץ מכשיר בשר טמא שיהא מותר באכילה, ועתה הקשו התוס' כאן לכו"ע בין למ"ד טומאה הותרה בציבור ובין למ"ד דחויה בציבור מאי שייך בק"צ פסול דטבו"י, ובשלמא בקרבנות הנאכלין שייך שפיר לומר דנפסל באכילה דאפי' אם הציץ מרצה על האכילות מ"מ הרי באכילה אסור כמש"כ לעיל, אבל פרים הנשרפין דאין בהן אכילה לאדם ולהקריב האימורין ולשרוף הבשר מותר לכתחילה ג"כ בק"צ אי משום דטומאה הותרה בציבור אי משום דהציץ גם לענין להקריב לכתחילה מרצה, וא"כ מאי מהני בהו פסול דטבו"י, ואין אני מבין מה שהגיה השמ"ק כאן בדברי התוס' דטומאה הותרה בציבור דלדברינו אפי' אם דחויה שפיר הקשו כמו שנתבאר, גם מש"כ כאן הרש"ש אינו נכון דשם בתמורה לענין טומאת גברי אתאמר ע"ש וק"ל, ועיקר הדבר הוא דטומאה בקדשי ציבור או שהותרה או שהציץ מרצי על כל הטומאות אף כשיצא עליו מגופיה, והא דאמרינן דלא הותרה בציבור אלא טומאת מת בלבד הוא רק לענין טומאת גברא לכן שפיר הקשו התוס' כאן. אך תירוצם שכתבו דמ"מ שורפין אותם בביה"ש לפסולין לא הבינותי טעמא מאי לא ישרפו במקום שרפת הכשרים כיון דהותרה טומאה בציבור או הציץ מרצה וברמב"ם לא מצאתי שיאמר כן, ולולא דבריהם הוה אמינא דבאמת רק אגב אינך נקט הכא נמי פסול דטבו"י ומחוכ"פ אבל לקושטא דמילתא בקרבנות ציבור הנשרפין לא שייך זה ודו"ק ועיין מש"כ בזה במשנתינו בארוכה והא דמועלין בהן רק עד שיותך הבשר הוא רק בבשר אבל האימורין מועלין בהן עד שיצאו לביה"ד כדין כל אימורי קדשים ווה דלא כהרש"ש:

ד"ה אין מועלין בעורות אבל מועלין בבשר דמאחר שנזרק דמה זכה המזבח בבשר והו"ל קדשי ה' עכ"ל, לשון זה מורה דמעילה הקודמת מעת שהוקדשה העולה עד הזריקה מפקיעה הזריקה, אלא שבזריקה זו עצמה בא עליה קדושה חדשה להקריבה למזבח ומשו"ה מועלין בה מחדש מטעם זה כמו שמועלין אחר זריקה באימורי קדק"ל אחר הזריקה אע"פ שקודם הזריקה אין מעילה בהן. אבל באמת לא כן הדבר אלא דבעולה נמשך בכולה קדושתה לענין מעילה מאז קדושת פיו מחיים של העולה וכן נראה מלשון התוס' זבחים (דף מ"ה ע"א) ד"ה רואה אני, וכן מעילת אימורי קדק"ד הנאכלין כגון חטאות ואשמות אין הזריקה מחדשת בהן שום דבר לענין מעילה אלא דנשארה בהן המעילה דקודם הזריקה כדמשמע לשון משנתינו לעיל (דף ז' ע"ב) וכן מבואר בתוס' מנחות (דף ע"ט ע"א) ד"ה והדר ביה רבה עיי"ש, וכונת התוס' כאן הוא רק משום סיפא דלהכי אין מועלין בעורות משום דזכו בהן הכהנים אחר הזריקה, אבל בהבשר נמשך המעילה דקודם הזריקה, ועיין מש"כ בזה לעיל דף ו' ע"ב, וכתב הקרן אורה דכאן בעורות לא פריך הש"ס מעילה הוא דליכא אבל איסורא איכא ואמאי הא ממונא דכהנים הוא, דאגב דקתני מועלין בבשר קתני אין מועלין בעורות וכן צ"ל לקמן גבי חטאת ואשם דקתני אין מועלין בבשרה עכ"ל, או די"ל דמיירי ביצא ור"ע היא ודו"ק, ועיין בסוף ספר דבר אברהם להג"מ מקאוונא שליט"א בקונטרס מסגרת זהב מה שהאריך שם בדין עורות קדשי מזבח ואכמ"ל:

ד"ה קרמו פניה וכו' ויש ספרים שאין גורסין ובלינה וכו' אלמא אית ליה תנור מקדש להם וא"כ ע"כ לינה פסלה וא"כ אפייתו דלחם דוחה שבת עכ"ל, אבל רש"י לא גריס ליה וי"ל דאזיל בשיטת הרמב"ם פ"ה מה' תמידין שפסק דתנור מקדש ומ"מ אינו דותה שבת וביאר הלח"מ שם דאע"ג דהתנור מקדש אינו מקדש כל כך שיפסול בלינה ע"ש. ודוגמא לזה הבאתי כבר לעיל (דף ב') מש"כ הריטב"א חולין (דף ג') דסכין מקדש דם השחיטה אבל לא כ"כ שיפסל ביוצא ע"ש, גם עוד כתב הרב דרך ים די"ל ע"פ המבואר בירושלמי סוכה סוף פרק לולב וערבה דפליגי שם אם מי סוטה נפסלין בלינה וס"ל לר' אחא בשם ר' אבונה דכל שאין ממנו למזבח אין הלינה פוסלת בו ע"ש, וא"כ י"ל דלהאי מ"ד גם שתי הלחם ולחם הפנים כיון דליכא מהם גופא למזבח אין הלינה פוסלת בהם, וא"כ י"ל דתנא דמשנתינו ס"ל בזה כהאי תנא ואף דס"ל דתנור מקדשו לא מפסיל בלינה עכ"ד ובאמת אפי' לר"י דלינה מועלת במי סוטה ולרבי דלינה מועלת במי כיור הוא מדרבנן ובשתי הלחם ולחה"פ שבאין בשבת ויו"ט לא גזרו ועיין גם בתפא"י למשניות ספ"י דמנחות בארוכה ועיין תוס' שבועות דף י"א ע"א סוף ד"ה הוכשרו ואני מקצר בזה מאוד ודו"ק:

באו"ד וא"ת כיון דאית ליה לתנא דמתניתין תנור מקדש למ"ל קרמו פניה וכו' וי"ל משום טבו"י נקטה דס"ל חולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש דמי והא דכ"ש מקדש היינו דוקא כשנעשה כל הראוי להעשות בו והיינו כשנקרם אי נמי נקט נקרם משום סיפא לשחוט עליהם את הזבח כלומר כיון דקרמו פניה וכו' כן הוא במלאכת שלמה עכ"ל ומ"מ דבריהם מוקשין ועיין בהגהות הרש"ש ובהגהות חק נתן הגיה בהם הרבה עיי"ש, והרב קרן אורה עמד כאן בשיטת הרמב"ם שפסק בפי"א מה' אבה"ט דמנחות עד שלא קדשו בכלי לא הוו לא כחולין ולא כקודש אלא כתרומה ובתוספתא דטהרות מבואר כן באמת וא"כ קשה אמאי לא יפסול בטבו"י קודם שהוקדש בכלי הרי טבו"י פוסל בתרומה ואכמ"ל בזה ועיין תוס' חולין (דף ל"ה) ד"ה האוכל ודו"ק:

ד"ה נזרק דמן חייבין עליהם וכו' פי' עליהם על הכבשים עכ"ל ט"ס הוא וצ"ל על הלחם ועיין בהגהות החק נתן ובהגהות הרש"ש, ובספר מלאכת שלמה כאן העתיק כנוסח הדפוס וצ"ע, ומש"כ וז"ל וא"ת מעילה הוא דליתא וכו' דהא אפי' לר"ע אינן מועלים לשתי הלחם כיון דאינן גוף הכבשים עכ"ל, גם כאן ט"ס יש דמאי אפי' הוא הא לר"א ודאי יש בהן מעילה, אלא צ"ל דאפי' לר"ע יש בהם מעילה וכו' עכ"ל הרב קרן אורה, ולענ"ד כונת התוס' על הזריקה דאפי' לר"ע אינה מועלת לשתה"ל ואין כונתם על המעילה ודו"ק:

גמ' קתני הוכשרה לפסול וכו' לפסול אין לאטמויי לא מתניתין מני רבנן היא וכו' אמר רבא לאבא שאול מעלה וכו' עכ"ל הגמ', בפסחים (דף כ"ג ע"א) אהא דמחט טמא שנמצא בבשר קודש שנטמא הבשר פריך הש"ס האי בשר דאתכשר במאי אי נימא דאתכשר בדם הא דם קדשים אינו מכשיר ומשקה בית מטבחייא נמי אינן מכשירין, ואלא דאתכשר בחיבת הקודש אימר דמהני ליה חיבת הקודש לאפסולי גופיה למימנא ביה ראשון ושני נמי, תפשוט הא דבעי ר"ל צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני או לא, אר"י אמר שמואל כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה, ופירש"י וז"ל להכי נקט פרה של זבחי שלמים לפי שהעור והבשר לבעלים ומתעסק לייפות העור והבשר ומעבירה בנהר סמוך לשחיטה ומשקין אותה סמוך לשחיטה כדי שתהא נוחה להפשיט כדאמרינן בסיומא דביצה עכ"ל, ולפי"ז פשוט מאוד דבמשנתינו דבחטאת העוף איירינן לא שייך הכשר זה דהעבירה בנהר כיון דהבשר לכהנים, ואפי' בחטאת בהמה לא שייך הכשר זה לההסבר שכתב רש"י כמש"כ הר"ר אברהם הלוי בחידושיו לסוגיא דר"ח סגן הכהנים ומכ"ש לפמש"כ הקצוה"ח לח"מ סי' ת"ו סק"ב שכתב להביא ראיה דהלכה כר' יוסי הגלילי דקדק"ל ממון בעלים הן מהא דאמרינן בחולין (דף ל"ו) מכלל דחיבת הקודש דאורייתא מנלן אילימא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא האי בשר דאתכשר במאי וכו' אלא לאו דאתכשר בחיבת הקודש, ודילמא כדר"י אמר שמואל כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר וכו' וכיון דפסק הרמב"ם בפ"ג מה' טומאת אוכלין וז"ל כל דברי הכשר דברי קבלה וכו' אחד המים ואחד שאר שבע משקין והוא שינתן ברצון הבעלים עכ"ל, וכתב הכ"מ דהרשב"א חולק וליישב דעת רבינו דמשמע דפשיטא דרצון בעלים בעינן דאין סברא דרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם עכ"ל, וא"כ היכא משכח"ל בקדשים רצון בעלים להכשר הרי אין להם בעלים, מזה נראה מוכח כדעת הפוסקים כריה"ג דקדק"ל ממון בעלים הם וא"כ בפרה של זבחי שלמים דהוה קדק"ל שפיר מהני הכשר מים דבעלים וכו' ובזה ניחא ליישב הא דנקט פרה של זבחי שלמים וכו' דאילו שאר קדשים אין להם בעלים ולא משכחת בהו הכשר מים כיון דבעינן שיהיה ברצון הבעלים עכ"ל עיי"ש שהאריך, ובדבריו תתיישב קושית הצל"ח בסוגיא דר"ח סגן הכהנים אות קמ"ב שכתב דמלשון הגמ' פרה של זבחי שלמים וכו' וכפירש"י שהעבירוה בנהר כדי שתהא נוחה להפשיט, יהיה תיובתא להש"ך ביו"ד סי' ל"ט ס"ק ל"ב שכתב דהא דסוף ביצה משום סירכא דמשכא היינו הסירכות שבריאה שמתנתקות ע"י השקאה, דא"כ למה פרה של זבחי שלמים והרי אפי' חטאות ואשמות אם ימצאו טרפה ע"י סירכא ודאי שיצטרך להביא קרבן אחר, אע"כ דמשום סירכא דמשכא פירושו כדפירש"י הפשטת העור עכ"ד, ובאמת הרי פירוש הש"ך הוא פי' הרי"ף ופיהמ"ש להרמב"ם ז"ל סוף ביצה שם, וקושית הצל"ח לא קשה מידי לדברי הקצות החשן דבאמת השקאת הבהמה ודאי מועיל סמוך לשחיטה גם להפשטת הסירכות וגם להפשטת העור לכו"ע, והא ראיה שהפיהמ"ש להרמב"ם עצמו שבסוף ביצה פי' כהרי"ף וכהש"ך מ"מ במס' תמיד (פ"ג מ"ד) דתנן התם השקו את התמיד בכוס של זהב כתב שם בפיהמ"ש דההשקאה היה כדי למהר ההפשט של העור כמו שנתבאר בביצה עכ"ל וכ"כ בפ"א מה' תמידין ומוספין ע"ש ולא הזכיר תועלת אשר להסירכות, הרי מוכח דבאמת דתרווייהו איתנהו והשקו באמת גם בהמות של קדק"ד כמפורש במשנה דתמיד. אך מ"מ אין המים מכשירין בבהמת קדק"ד דבהכשר בעינן ניחותא דבעלים ובקדק"ד ליכא רצון הבעלים (והא דשינה הרמב"ם פ"י בתמיד ממה שפירש בביצה הבית אפרים בשפת אמת סי' ל"ט רמז שבספר מקום שמואל עמד ע"ז ואינו בידי ובעין יצחק ח"א חיו"ד סי' ט' תירץ לה שפיר בג' אופנים ע"ש] עכ"פ מבואר דלהקצה"ח אין בקדק"ד הכשר כלל, ולרבנן דריוה"ג גם בקדק"ל לא שייך הכשר והש"ס דפסחים כריוה"ג אתיא כמש"כ הקצוה"ח, והמקנה בקדושין (דף נ"ב) כתב דאפי' לר' יוסי הגלילי דקדק"ל ממון בעלים הוא היינו דוקא הבשר אבל באימורין מודה דגם מחיים הוה ממון גבוה, ולכן לא מחייב גנב אטביחה ומכירה משום דבעינן וטבחו כולו ומכרו כולו והכא הרי האימורין גם מחיים ממון גבוה הוא, וכי תימא א"כ כשהקדיש גנב ואח"כ מכר לתחייב עכ"פ דמעיקרא הוה מכירה לאימורין ואח"כ לבשר, י"ל דלא מצטרף כהא דאיתא בב"ק (דף ע"ח) מכרו חוץ משלשים יום לא מתחייב עכת"ד, ובספר נחלת יהושע ח"ב דרוש י"א הביא ראיות להמקנה, ובספר מלבושי יו"ט ח"ב פלפלו בזה הרבה הגאון המחבר והגאון ר' אליעזר משה הורעוויץ מפינסק ז"ל בט' סימנים והעלו מעצמם כדעת המקנה דהאימורין גם לריוה"ג אף מחיים ממון גבוה הם ולא ראו את המקנה והנחי"ה הנ"ל, ובזה מדוייק לשון המשנה בעדיות שם על המחט שנמצאת בבשר שהסכין והידים טהורות והבשר טמא, ולכאורה האי בשר לישנא יתירא הוא והכי הול"ל על מחט שנמצאת בבהמה בגופה שהסכין והידים טהורות והבהמה טמאה, ולדברינו מדייק לומר בשר למעט האימורין דכיון דמחיים ממון גבוה הוא לא הוכשרו לטומאה וטהורין, ואין להקשות לפי"ז מהא דמצינו כמה פעמים בש"ס דין טומאה בקדק"ד נמי, דאפשר דשם הכל הוא ע"י חיבת הקודש דמכשיר מדרבנן עכ"פ לכו"ע, והא דאיתא בזבחים (דף ק"א ע"א) ר"י ור"ש אומרים מפני הטומאה נשרפה שעיר של ר"ח ע"ש ברש"י הרי דיש טומאה לקדק"ד מדאורייתא, יש לומר דהרי מבואר בפ"א מ"א דמכשירין דמשקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון ע"ש וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' טו"א הי"ג, ובזה נדחה תירוץ הגאון מלבי"ם בארצה"ח סי' י"ח על הקושיא שהקשו על הרמב"ם דפוסק דטומאה דחויה בציבור ופוסק דאין הציץ מרצה אלא בעודו על מצחו וא"כ תשאר על הרמב"ם קושית ר"ש לר"י כה"ג ביוהכ"פ יוכיח, ור"י משני הנח ליוהכ"פ שטומאה הותרה בציבור ולא בעי ריצוי ציץ עיין יומא (דף ז') ולהרמב"ם הרי תשאר קושית ר"ש שהרי פוסק דטומאה דחויה בציבור והיא קושיא מפורסמת, ותירץ בארצה"ח שם דבאמת לא משכח"ל כלל טומאה ביוהכ"פ דקדק"ד אין להם בעלים ואין להם הכשר, ור"ש מקשה רק לר"י לשיטתיה בזבחים שם שמפני הטומאה נשרפה וע"כ ס"ל דדם קדשים מקבל טומאה או דחיבת הקודש מכשיר מה"ת, אבל הרמב"ם פוסק כר"י בן יועזר דמשקה בית מטבחייא דכן, וגם פוסק דחיבת הקודש מכשיר רק מדרבנן ולא משכחת טומאה כלל לבשר ביוהכ"פ דהוה שם רק קדק"ד וליכא רצון בעלים עכ"ד הארצה"ח, ולדברינו הא ליתא דהרי אפשר שיטמא בשר ע"י משקין טמאין שמכשרין ומטמאין גם בלא רצון הבעלים ובזה יש עוד לפלפל גם בדברי הקצה"ח הנ"ל כמובן] ובמקו"א דחיתי גם תירוץ הגאון ארצה"ח בהגהותיו ליומא על קושיא המפורסת שעל הרמב"ם הנ"ל ואין כאן מקומו ועיין בדברינו לקמן:

והא דפריך הש"ס בפסחים (דף כ') האי בשר דאתכשר במאי הוא משום דהתם הרי הבשר נטמא במחט לא ע"י משקין טמאין משו"ה פריך שפיר, וגם הא דפריך הש"ס בחולין (דף ל"ו) והבשר אשר יגע בכל טמא האי בשר דאתכשר במאי ולא משני דאתכשר ונטמא במשקין טמאין, הוא משום דמפורש בקרא בכל טמא משמע ודאי דבכל ענין טומאה שיגע לא רק במשקין טמאין וכבר העיר בזה הרב שי למורא על בכורות, אבל משנתינו דמיירי בחטאת העוף שהיא קדק"ד ואי אפשר בה הכשר ע"י מים שאין בה בעלים שיהא ההכשר לרצונם, ולומר דהוכשרה ע"י משקין טמאין שמכשירין ומטמאין כאחד גם בלא רצון בעלים אי אפשר שהרי הוכשרה לפסול בטבו"י ובמחו"כ תנן, וע"י חיבת הקודש נמי אי אפשר לומר שהרי להלכה קיי"ל דחיבת הקודש מדרבנן, ורבא הרי משני כאן דמשנתינו לענין דאורייתא איירי והיא בודאי קושיא הצריכה ישוב, ובשלמא לענין קושית הש"ס לפסול אין לאטמויי לא מני מתניתין לא כר"מ ולא כא"ש, ולכאורה תקשה דנימא דמתניתין לעולם ככו"ע אתיא והא דכאן טבו"י פוסל ואינו מטמא הוא כיון דכל ההכשר הוא ע"י חיבת הקדש ואימר דמהני חיבת הקודש לפסול גופיה אבל לא למימנא ביה ראשון ושני, יש לומר דקושית הש"ס היא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל וכתבו התוס' שם בפסחים (דף ט"ו ע"א) ד"ה ולד הטומאה דרבנן דלהאי מ"ד אין אוכל שלישי בקודש מה"ת דע"י משקה אי אפשר דמשקה לטמא אחרים דרבנן אלא רק ע"י עצים ולבונה ובהכרח ע"כ דס"ל להאי מ"ד דחיבת הקודש מהני גם למנות ראשון ושני ואע"ג דלר"ל מבעיא ליה להאי מ"ד פשיטא ליה עכ"ד התוס' שם ע"ש, ולר"ל למ"ד אין אוכל מטמא אוכל באמת לא משכח"ל שלישי ורביעי בקודש דאורייתא וע"כ דס"ל אוכל מטמא אוכל וע"ש בתוס' ד"ה ולד טומאה דאורייתא, ולפי"ז שפיר פריך הש"ס לפסול אין לאטמויי לא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל דס"ל דחיבת הקודש מהני גם למימנא ביה ראשון ושני [ועיין בראש אפרים בשפת אמת סי' ל"ט ס"ק ל"ב ובח"ס ליו"ד ס"י ובדברינו נדחו כבר הרבה מדבריהם] אבל מסקנת רבא דמשנתינו לענין דאורייתא איירי עיין רש"י ורגמ"ה קשה, ובשלמא להרשב"ם בב"ב (דף צ"ז) דדוקא גבי מים בעינן רצון הבעלים ולא בשאר משקין א"ש דאפשר שהוכשרה בשאר משקין אבל אם נאמר דגם בשאר משקין בעינן ניחותא דבעלים עיין בשו"ת שבסוף ספר אבני מילואים לבעל קצוה"ח סי' כ' הדבר קשה מאוד:

ולחומר הקושיא ע"כ לומר דהנה באמת יש אחרונים החולקים על הקצות וס"ל דאף בקדק"ד מהני ניחותא דבעלים מטעם דבעלים של הקרבן כיון דיש בידם לאיתשולי עליה קודם זריקה כמש"כ התוס' בכריתות (דף י"ג ע"ב) ועיין במנחת חינוך מצוה ק"ס בעלים נינהו גם אם לא שאלו על נדרם, וסברא זו סברא אלימתא היא שהרי מטעם זה עובר על בל יראה בחמץ של הקדש כדאיתא בפסחים (דף מ"ו ע"ב) ע"ש, וע"כ צ"ל דהקצות אינו מודה לסברא זו כאן משום דאם ישאל עליו הרי נמצא דעביד איסורא למפרע ששחט חולין בעזרה ומשו"ה לא נקרא זה בידו לאתשולי, אבל זה אינו שייך רק בבהמה אבל בחטה"ע דאם יתשיל לא יעבור על איסור חולין בעזרה דבמליקה ליכא איסור חולין בעזרה כמש"כ רש"י בכריתות (דף ז' ע"ב ודף כ"ו ע"ב) ועיין בשעה"מ פ"ב מה' שחיטה ע"ש, שפיר מודה הקצות דמהני ניחותא דבעל הקרבן משום דשלו הוא מטעם הואיל דאי בעי מתשיל עלה, וא"כ משכח"ל שפיר הכשר מים מה"ת ושפיר משני רבא דמתניתין בדאורייתא מיירי ודו"ק בכ"ז, אבל מ"מ הוא דוחק גדול דא"כ אכתי מה נעשה עם יתר המשניות דפרקין עולה וחטאת ואשם וכו' דאיירי בבהמה במה יוכשרו הרי בהם ליכא שאלה, וצריכין אנו לדחוקי דאיידי דמשנה דחטאת העוף ועולת העוף דמיירי לענין הכשר דאורייתא ושפיר קתני הוכשרו לפסול ולא לאטמויי אפי' לאבא שאול דמדאורייתא טבו"י רק פוסל הוא גם לאב"ש, משו"ה קתני נמי גבי בהמות קדק"ד דמשנתינו לשון הוכשרו לפסול אף דבהו ליכא הכשר רק מדרבנן, בשגם דגם בעולה ואשם ופרים הנשרפין וכו' מלכד חטאת יש לאשכוחי דאיתא בשאלה ולא יעבור על חולין שנשחטו בעזרה, דהרי תנן בתמורה (דף כ"ד ע"ב) כיצד מערימין על הבכור מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ילדה זכר יקריב עולה וה"ה אשם ופרים הנשרפין וכו', ובעולה ואשם וכו' כהאי גוונא גם להקצות מהני לדברינו ניחותא דבעלים, דהרי אפשר לשאול עלה גם לאחר שחיטה ולא יהיה שחיטת חולין בעזרה למפרע שהרי כשישאל ישוב להיות בכור ולא חולין רק קדק"ל דממון בעלים הן והבכור הרי נשחט ג"כ בעזרה והא דמוקי לה הש"ס בפסחים בפרה של זבחי שלמים משום דמילתא פסיקא נקט ודו"ק בכל זה היטב שהמה פטפוטי דאורייתא בעז"ה אבל מ"מ דחוקים הן בפשטיות משנתינו ויש ג"כ לדחוק ולומר דתנא דמשנתינו ס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא ומכ"ש די"ל הכי כיון דמשנתינו ר"ע היא עיין חולין (דף י"ז ע"א) וברש"י שם ואין רצוני להאריך בזה עוד:

שם בגמ' מתניתין מני רבנן היא וכו' אמר רבא וכו', קצת קשה לי הא ע"כ מתניתין ר"ע היא כמבואר לקמן ע"ב בגמ' א"ר חנינא ליוצאין ור' עקיבא היא, והתוי"ט כתב דמשו"ה קתני הוכשרה לפסול בטבו"י ובמחו"כ ובלינה ולא קתני נמי וביוצא, משום דמתניתין ר"ע היא ולדידיה הזייה מהני ליוצא ומדלא פסיקא ליה לא קתני ליה, וא"כ גם אינך משניות דפרקין ר"ע קתני להו, והרי כבר כתבו התוס' במס' פסחים (דף י"ד ע"ב) ד"ה ואלו הכא פסול וטמא ובחולין (דף פ"ח ע"א) סוף ד"ה משקה טבו"י דר"ע ס"ל כרבנן דאבא שאול, וא"כ למ"ל לדחוקי נפשין לאוקמי מתניתין כאבא שאול או כר"מ כיון דמתניתין ע"כ ר"ע היא ור"ע פליג בלאו"ה אר"מ ואב"ש וס"ל כרבנן ועיין בזבחים דף כ' ע"ב בתוס' ד"ה יציאה ובשמ"ק שם אות י"ט, ועיין מש"כ בתוס' ד"ה לאב"ש וק"ל:

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה