תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר
חידושים למסכת מעילה · דף טו.
קדשי מזבח מצטרפין זע"ז למעילה ולחייב עליהן משום פגול נותר וטמא, מתניתין ע"כ דאתיא כר"ע דס"ל דתמחויין אינן מחלקין דלר' יהושע דס"ל דתמחויין וכן מינים מחלקין ודאי שאין מצטרפין אפי' פסולי קודש כמבואר בכריתות (דף י"ב ע"ב) ע"ש, ואף דלענין מלקות מודה ר"י דאינן מחלקין כמש"כ התוס' בשבת (דף ע"ח ע"א) ד"ה משני מינים, מ"מ הרי משנתינו לענין קרבן וכרת נמי איירי כמבואר בתוס' וכן מפורש ג"כ ברמב"ם וכן מוכח מרש"י ותוס' זבחים (דף ק"ט ע"א) ע"ש, וי"ל דמשו"ה פסק בזה הרמב"ם כר"ע משום דסתם משנתינו כוותיה ומחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם אך לפי"ז קשה דלקמן (דף י"ז ע"א) במשנה כלל אמר ר"י ושם ע"ב המשנה דהפגול והנותר אין מצטרפין נמי ר"י היא כדאיתא ביומא (דף פ"א ע"א) וא"כ למה אמר שם ריא"ש ל"ש אלא לענין טומאת ידים אבל לענין אכילה מצטרפין, הרי לר"י ודאי אף לענין אכילה לא מצטרפי, אך אם רב יהודא לענין מלקות מיירי ולא לענין כרת ע"ש בדברינו מש"כ בזה א"ש דלענין מלקות מודה ר"י דתמחויין אין מחלקין, ועוד י"ל בעיקר הדבר דר"י לא ס"ל תמחויין מחלקין רק באכל זה אחר זה בתוך שיעור אכילת פרס, אבל צירוף ב' חצאי זתים מב' תמחויין ואכלן בבת אחת גם ר"י מודה דמצטרפין ומשנתינו בצירפן יחד ואכלן בב"א מיירי ויש להאריך בזה בפלפול אבל די כאן בזה להעיר:
ברש"י ד"ה קדשי מזבח וקדשי בדה"ב וכו' אבל לא לדבר אחר כדאמרן כאן הוא סוף הדיבור, ומתחיל הדיבור גמרא משו"ה קא פליג לה כמש"כ השמ"ק וכן הוא באמת בפי' רגמ"ה וקאי על תירוץ הש"ס דמשני משו"ה קפליג ליה:
תוס' ד"ה קדשי מזבח וכו' אם אכל בשר עולה זו חצי זית וכו', וכן למ"ד לקמן דמעילה בשו"פ וכו' עכ"ל, לא ידענא כעת איה מצינו מ"ד דמעילה היא בכזית ומשנה שלמה שנינו הנהנה בשו"פ וכו' (לקמן דף י"ח ע"א) ואם נימא דהתוס' כאן רק לענין אכילה מיירי ולחלק בין אכילה והנאה א"כ מאי קאמרי ולמ"ד לקמן דמעילה בשו"פ הא התם לענין הנאה מיירי, ועיין בפסחים (דף ל"ג ע"א) תוס' ד"ה ומינה מה תרומה בכזית וכו' ובד"ה אף מעילה בכזית ע"ש ובמפרשים שם ואין רצוני להאריך בזה דלדינא ודאי דבין אכילה ובין הנאה מועלין בשו"פ, ובד"ה ולחייב וכו' קדשי בדה"ב מצטרפין זה עם זה למעילה אם נהנה חצי שיעור מזה וח"ש מזה מעל עכ"ל לשון זה הוא כבר מדוקדק יותר דבנהנה ודאי דלא תלי בכזית, ובדיבור השלישי המתחיל אחד קדשי מזבח וכו' שאם נהנה כחצי זית בשר עכ"ל כבר הגיה הרש"ש ז"ל שצ"ל שאם אכל כחצי זית בשר וק"ל:
תוס' ד"ה השתא י"ל וכו' יש לומר דפריך משום דרישא מכלל דסיפא היא וכו' וא"כ אין זה שיטה וכו' עכ"ל, וכ"כ עוד התוס' בב"מ (דף ע"ט ע"ב) והביאו ראיה מר"פ מפנין וכ"כ גם ביומא (דף כ"ג ע"א) ע"ש שהאריכו, ויש לדקדק על התוס' בע"ז (דף נ"ה ע"א) ד"ה לוקחין שהקשו אמאי אצטריך למתני אע"פ שנטל בידו ונתן לתפוח הא מסיפא שמעינן יותר וכו' ותירצו דלא זו א"ז קתני והוא נגד דבריהם דהכא ודב"מ שם, וע"פ דבריהם דהכא ודב"מ שם ראיתי בספר שערי חכמה להגאון ר"א רוקח לתרץ קושית התוס' ר"פ האיש מקדש בהא דפריך שם הש"ס השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא דנימא לא זו א"ז קתני, והתוס' שם תירצו דבשני תיבות לא שייך לומר לזא"ז קתני והוא תירוץ דחוק וגם יש לו סתירות בש"ס, אולם לדברי התוס' כאן א"ש מאוד דהרי קיי"ל דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משווי, וא"כ אי הוה תני האיש מקדש בשלוחו הוה ידעינן דע"כ איהו מצי מקדש עכ"פ והוה חדא מילתא ולא שייך לומר בזו לא זו אף זו קתני ואף דאין הסוגיות בנושא אחד מ"מ היינו הך ודפח"ח, אך להתוס' כאן אינו מדוקדק לשון הש"ס האי קדוה"ג והאי קדושת דמים וכו' הא עיקר הקושיא היא דהא מסיפא שמעינן לה נמי דקדמ"ז מצטרפין זע"ז, ובפרט להגירסא במשניות בסיפא קדשי מזבח וקדשי בדה"ב מצטרפין זע"ז ולא גרים אחד קדמ"ז וכו', וכנראה עיקר קושית הש"ס היא דתנא דמשנתינו מאריך בלשונו ביותר וק"ל:
תוס' ד"ה משום דקתני עלה וכו' וכיון דקתני קדשי מזבח לחודייהו בחד בבא תני נמי בכה"ג בקדשי בדה"ב עכ"ל, ובפי' קדמון מכ"י הנדפס בש"ס דווילנא מוסיף עוד בזה"ל, ועוד אי לא הוה תני בהדיא הו"א דלא מצטרפי אלא משום קדשי מזבח דחמיר אבל קדשי בדה"ב לחודייהו לא לכך הדר תני להו עכ"ל, והא דלא קתני במשנתינו להדיא דקדשי מזבח מצטרפין זע"ז לענין מעלה בחוץ כמש"כ רש"י במשנתינו, כתב הקרן אורה משום דהמשנה איירי בכל הזבחים לא רק בעולה וכל הזבחים אין בבשרן משום מעלה בחוץ דאינן ראוין בפנים ועיין מש"כ לקמן בתוס' ד"ה מחוורתא דבזה נבין קושית הש"ס לר' ינאי ממשנתינו לגירסת התוס' ע"ש ועיין בצ"ק מש"כ על רש"י במשנתינו וק"ל:
בגמ' א"ר ינאי מחוורתא אין חייבין משום מעילה אלא על קדשי בדה"ב ועולה [ומה דהשמ"ק מוחק תיבת ועולה תמוה עיין בתמורה] בלבד וכו'. ובודאי דה"ה בקטורת דהרי היא כולה למזבח כדלעיל דף יו"ד ע"ב ועיין רש"י קדושין דף נ"ה ע"א ד"ה אימר וצע"ק, והנה בחולין (דף קי"ז ע"א) איתא א"ר ינאי וכו' מקיש שור זבח השלמים לפר כהן משיח מה פר כהן משיח יש בו מעילה אף שור זה"ש יש בו מעילה א"ל ר"ח כעורה זו ששנה רבי כל חלב לה' לרבות אימורי קדק"ל למעילה, אמר אביי אצטריך דאי כתב רחמנא חלב הו"א חלב אין יותרת ושתי הכליות לא כתב רחמנא כאשר יורם ואי כתב רחמנא אשר יורם הו"א חלב אליה דליתא בשור לא כתב רחמנא כל חלב עכ"ל הגמ', והנה הא דמשמע ודאי דפרים הנשרפין אע"ג דנשרפין חוץ למחנה ואין בהן לגבוה כלום רק הדם והאימורים מ"מ כיון דגם לכהנים אין בהן כלום הוו בכלל קדשי ה', ולכך פשיטא ליה לר' ינאי דבפר כהן משיח יש בו מעילה דכלו לה' קרינן ביה, אלא דקשה למה צריך אביי שם צריכותא אחרת ולא אמר דלר' ינאי בעינן קרא דכל חלב לחטאת ואשם כדמסיק הש"ס בתמורה (דף ל"ב ע"ב) וכ"כ התוס' כאן, וצ"ל כמש"כ התוס' כאן ד"ה מהאי קרא וכו' דאע"ג דכל תלב בקדק"ל הוא דכתיב מ"מ כיון דאפקינן קרא דמקדשי ה' מהך דרשה דדוקא קדשים המיוחדים לה' ממילא מוקמינן ליה בכל הקדשים וא"כ שפיר נוכל למילף כל קדשי מזבח מקרא דכאשר יורם ג"כ, אכן לפי"ז צ"ל דהא דאמר בתמורה דר' ינאי מפיק חטאת ואשם מקרא דכל חלב כדרבי כמש"כ התוס' כאן ה"ה דהוה מצי למימר דנפקא ליה מדרשא דר' ינאי גופיה מקרא דכאשר יורם, ולא נקט דרשא דרבי רק מפני שהיא פשוטה טפי, אולם מש"כ כאן המפרש ורגמ"ה דכל קדשי מזבח דאית בהו מעילה ילפינן מקרא דאיש כי יאכל קודש וגו' הא ודאי תמוה, חדא דבתמורה שם איתא להדיא דיליף לה מקרא דכל חלב כרבי ועוד דהאי קרא דאיש כי יאכל קודש לא מיירי כלל בקדשים רק בתרומה וכ"כ המפרש ורגמ"ה בעצמן לקמן (דף י"ח ע"ב) ד"ה אין לי אלא אוכל ונהנה, הן אמת דלהמפרש ורגמ"ה נצטרך יותר לצריכותא דאביי בחולין שם בפשוטו אבל פירושן מצד עצמו תמוה כמו שנתבאר, והרד"ל בהגהותיו כתב דגירסת רש"י היה כגירסת מורי שיחי' בתוס' כאן ד"ה מהאי דלא גריס כלל הא דרבי כאן וכתב שזה גרם לו להביא קרא דאיש כי יאכל קודש בשגגה ולא ידע מקרא דרבי, ואלו ידע הרד"ל דהמפרש במעילה הוא ממש כפי' רגמ"ה או שהוא פי' רגמ"ה בעצמו לא הרשה לעצמו לכתוב כן על רגמ"ה, אבל מ"מ הפליאה עצומה דהרי האי קרא בתרומה הוא דכתיב ולא בקדשים, ואם נימא דהמפרש ורגמ"ה ס"ל כרבינו חיים כהן בתוס' זבחים דף ל"ג ע"ב) ד"ה ההוא בתרומה כתיב שכתב דכיון דעניני מעילה ילפינן ח"ח מתרומה בכמה דוכתי ממילא מצינן למילף גם לענין הא דכתיב גבי תרומה לענין זרות ע"ש, וה"נ כיון דכתיב גבי תרומה ואיש כי יאכל קודש סתמא וכיון דילפינן קודש מתרומה הוה כאלו כתיב האי קרא גבי מעילה גופא נמי והיה מתיישב מעט קושיתנו בדוחק גדול, אבל א"כ תשאר הקושיא למ"ל לר' ינאי באמת הני תרי קראי דכאשר יורם ודכל חלב ואביי עביד צריכותא עלייהו, הרי גם שניהם מיותרין דמקרא דואיש כי יאכל קודש ידעינן הכל, ומהאי טעמא תמוה נמי מה שראיתי בפי' קדמון מכ"י הנדפס בש"ס דווילנא בזה"ל מהאי קרא דוחטאה בשגגה לא שמעינן מינה אלא מקרא אחרינא ואת אשר חטא מן הקודש ישלם דמשמע קודש בין קדשי מזבח בין קדשי בדה"ב עכ"ל והוא קרא דכתיב גבי מעילה גופא ועדיף לכאורה טפי אל הענין, אבל א"כ למ"ל קרא דכאשר יורם וקרא דכל חלב הרי מקרא דואת אשר חטא מן הקודש ישלם ידעינן הכל, ובתורת כהנים במקומו יליף מקרא דואת א"ח מן הקדש ישלם לענין שיפלו הקרן והחומש לאותו הקרש שמעל בו ע"ש שתלוי בגירסאות ועכ"פ דברי המפרש ורגמ"ה ופי' הקדמון צע"ג:
שם תנן קדמ"ז מצרפין זע"ז למעילה מדרבנן. פירוש דבמעילה דרבנן פחות משו"פ אינו חייב לשלם כלל ודו"ק:
שם והתניא רבי אומר כל חלב לה' לרבות אימורי קדק"ל למעילה, ובמסקנא נשארה דרשה זו לדרשא גמורה כמו שנתבאר לעיל, והנה כתבו התוס' בכתובות (דף ל') דהאוכל תרומה בשוגג והזיד במעילה לרבי דס"ל הזיד במעילה במיתה חייב אף אם יסבור כר' נחוניא בן הקנה דגזרת הכתוב הוא עכ"ד, מבואר מדבריהם דרבי יוכל לסבור כר' נחוניא בה"ק דחייבי כריתות פטורין מתשלומין אלא דבמעילה גזה"כ הוא, וקשה לכאורה דא"כ איך קאמר כאן רבי כל חלב לה' לרבות אימורי קדק"ל למעילה, הא כיון דמחויב כרת מחמת איסור חלב שאכל איך יתחייב מעילה הרי כל היכא דליכא קרן וחומש אשם נמי ליכא כמש"כ התוס' בפסחים (דף כ"ט ע"ב) והתוס' כתבו שם דבמעילה לא אמרינן כיון דגלי גלי והוכיחו כן מהא דפסחים שם לענין האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ע"ש, ואין לומר דרבי כאן מרבה אימורין למעילה רק לענין הנאה אבל לא לענין אכילה דהרי בכריתות (דף כ"ג) למדו מהא דרבי דבקדשים איסור חל על איסור ובהנאה הרי לא שייך זה ופשוט ועיין בהגהות מצפה איתן בכריתות דף כ"ג ע"ב:
ואולי י"ל ע"פ מש"כ הקצוה"ח בסי' כ"ח בהאי כללא דקים ליה בדרבה מיניה וחייב מ"מ לצאת ידי שמים, והביא בשם המהרש"ל שיש חילוק בין היכא שנעשה בו החומר בפועל דאז פטור גם מלצאת ידש"מ ובין היכא דלא נעשה בו החומר דאז חייב בתשלומין עכ"פ לצאת ידש"מ אף דאין כח ביד ב"ד לחייבו, וביאר בזה הא דאהדרינהו רבא להני דיכרי דסנהדרין (דף ע"ב) דכיון דהבא במחתרת דין רודף יש לו הו"ל כמו שנעשה בו החומר דהא רשות לכל אדם להציל הנרדף ופטור לצאת ידש"מ ג"כ, והנה עיקר חיוב מעילה י"ל דהוא ענין חיוב לצאת ידש"מ דגזל משמים ולגזא דרחמנא הוא משלם משו"ה היכא שמעל בשוגג חייב במעילה לצאת ידש"מ, משא"כ היכא שמעל במזיד דנעשה בו החומר בבי"ד של מעלה מיתה או כרת אז פטור מתשלומין, וע"פ דברי הקצות האלה אין צורך למה שדחקו התוס' בכתובות שם לחלק בין תרומה למעילה דתשלומי תרומה הן כפרה ובכפרה לא אמרינן קלב"מ, משא"כ במעילה אע"ג דגלי קרא אליבא דרבי דהזיד במעילה במיתה אפ"ה אם יש כרת אחר כאוכל חמץ של הקדש בפסח אמרינן דלר' נחוניא בה"ק פטור דלא אמרינן כיון דגלי גלי ע"ש, ולפמש"כ הקצות אין צורך בכל זה אלא דבתרומה ודאי אמרינן כיון דגלי קרא דאין המיתה פוטרת התשלומין ממילא ה"ה דכרת נמי אינו פוטר, משא"כ במעילה דהא דחייב בתשלומין בשוגג אפי' לרבי דס"ל הזיד במעילה במיתה אין זה חידוש, דמעילה לצאת ידש"מ הוא וכל קלב"מ חייב נמי לצאת ידש"מ אם שגג, משו"ה האוכל חמץ של הקדש והזיד בחמץ פטור מלשלם ולא שייך לומר כיון דגלי גלי דזה אינו רק היכא דלא נעשה בו החומר אבל בהזיד בחמץ דנעשה בו החומר של כרת בידי שמים פטור נמי מלצאת ידש"מ משום דקלב"מ, אבל תרומה שהתשלומין לכהן ולא לשמים וגלי קרא דלא אמרינן גביה קילב"מ אף בהצטרף לזה כרת אחר נמי חייב דכיון דגלי גלי, ועיין נתיבות בח"מ סי' כ"ח שם, ולפי"ז מיושב נמי הא דאמר רבי כל חלב לה' לרבות אימורי קדק"ל למעילה, דאפשר לומר דמיירי דאכל החלב בשגגת קודש ובשגגת חלב ג"כ וע"כ חייב ככל דין מעילה קרן וחומש ואשם, דכיון דשגג בכל דבר הרי לא נעשה בו החומר וחייב לצאת ידי שמים משא"כ בהזיד בחמץ שחומר הכרת נעשה בו לכן פטור אף לצאת ידש"מ דקלב"מ ודו"ק בכ"ז היטב ועוד נדבר בזה איה"ש במקו"א:
ולכאורה מצאתי סתירה לזה מהצל"ח בפסחים שכתב על הקושיא המפורסמת עיין קצוה"ח סי' כ"ח ובנתיבות שם אהא דאיתא בכריתות (דף י"ג) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד וכו' ר"מ אומר אף אם היתה שבת והוציאו בפיו ע"כ, והקשו כיון דבשבת הוא חיוב סקילה ופטור מקרן וחומש משום קילב"מ ובפסחים (דף כ"ח) תניא האוכל חמץ של הקדש יש אומרים מעל ויש אומרים לא מעל מאן יש אומרים ר' נחוניא בן הקנה דפוטר חייבי כריתות מתשלומין, וכתבו שם התוס' ד"ה רנב"ה דכיון דפטור מקרן וחומש פטור נמי מקרבן שאין אשם מעילה אלא כשיש קרן וחומש ע"ש, וא"כ אם היתה שבת והוציאה בפיו דפטור מקרן וחומש פטור נמי מאשם מעילות וא"כ מה הוסיף ר"מ הא מת ומשלם ר"מ נמי לית ליה, ותירץ הצל"ח בפסחים שם וז"ל, והנלע"ד בזה דבר חדש שיש חילוק בין חייבי מיתות דפטורין מתשלומין לכו"ע ובין חייבי כריתות דפטורין רק לרנב"ה, ומלבד גוף הפלוגתא שבין רנב"ה לשאר תנאי אם כרת פוטר מתשלומין יש עוד פלוגתא ביניהם בחייבי מיתות בי"ד, ואומר אני דחייבי מיתות בי"ד דפטורין מתשלומין משום קילב"מ לא שייך במידי דהקדש בין בקדושת הגוף ובין בקדושת בדה"ב שהתשלומין הן לשמים, ואיך יהיו פטורין מטעם קילב"מ והרי כל קילב"מ חייב בדיני שמים כדאיתא בב"מ (דף צ"א) גבי אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו וא"כ אין לפטור תשלומין שהן לשמים, וא"כ ממילא משכחת לה קרבן מעילה בהדי חיוב שבת, אך כל זה הוא לרבנן אבל לרנב"ה אפי' לשמים ליכא מיתה ותשלומין דהרי באמת הא דחייב לצאת ידי שמים אף היכא דקילב"מ למדתי טעם הדבר מדברי הגמ' בב"מ שם דקרא דכדי רשעתו לב"ד קמזהיר רחמנא שב"ד לא יחייבו שתי רשעות עיין מכות (דף י"ג ע"ב) דמטין דברי הש"ס הכי] אבל הוא מצד עצמו תשלומין יש עליו וחייב לשלם, ורבים מהראשונים ז"ל ס"ל דגם ב"ד מחייבין אותו לשלם אלא דלא נחתינן לנכסיה ולא כייפינן ליה עיין בשמ"ק בב"מ שם. וכל זה לרבנן אבל לר' נבה"ק דכרת נמי פוטר מתשלומין והרי כרת ב"ד דשמים מחייבו ליה וצ"ל לדידיה דלא רק לבי"ד של מטה קמזהיר רחמנא על שתי רשעיות אלא דגם להחוטא גופא פטרה רחמנא גם מלצאת ידש"מ, וא"כ בפסחים שם דהסוגיא אזלי אליבא דרנב"ה שפיר לא מעל דכיון דפטור מקרן וחומש אפי' לצאת ידש"מ ליכא אשם אבל שם בכריתות ר"מ שפיר קאמר אף אם היה שבת והוציאה בפיו ואפ"ה חייב אשם מעילות כיון דהחוב הוא לשלם לשמים לבי גזא דרחמנא אין בו כלל דין קילב"מ עכ"ל בקיצור מעט. וא"כ לדברי התוס' בכתובות שהבאתי בראש דברינו דרבי סובר כרנב"ה ממילא גם לרבי אף לצאת ידש"מ לא יתחייב היכא דקילב"מ, וא"כ הדרא קושיתינו לדוכתה דאיך קאמר רבי ומעלה מעל בה' לרבות אימורי קדק"ל למעילה הא כיון דאחלב חייב כרת אאכילה א"כ פטור מקרן וחומש אפי' בשגג על החלב וכיון דליכא קרן וחומש ליכא גם קרבן מעילה וכבר הוכחנו לעיל דרבי ע"כ לא לבד לענין הנאה מרבה מעילה דחלב האימורין אלא גם לענין אכילה, ודע שבדברי הצל"ח האלה תירצו רבים הרמב"ם דפסק בפ"א מה' מעילה דכל המועל בזדון לוקה ומשלם ותמוה דהרי קיי"ל אין אדם לוקה ומשלם, ותירצו ע"פ דברי הצל"ח דבמעילה שהתשלומין הוא לצאת ידש"מ לא שייך קילב"מ ולוקה ומשלם לרבנן דרנב"ה דהלכה כמותם, וכ"כ הרב טעם המלך בפ"ב מה' גנבה והביא עוד ראיה לזה מירושלמי (פ"ז דתרומות ה"א ופ"ז דב"ק ה"ב) דאיתא שם בזה"ל, רבב"ח בשם רשב"י שני דברים מסורין לב"ד את תופס אחד מהן יצא דבר שהוא חסור לשמים עכ"ל וע"ש במראה הפנים שפי' כן להדיא, אבל לענ"ד אין זה מעלה ארוכה ליישב פסק הרמב"ם דבמעילה לוקה ומשלם, דהרי פשטות דברי הצל"ח דבמעילה לא שייך כלל קילב"מ משום דהתשלומין הן לצאת ידש"מ אין זה אתה מחייבו שתי רשעיות רק מיתת ב"ד סקילה דשבת לבד תמוהין לכאורה, דמה בכך שהתשלומין הן לבי גזא דרחמנא לשמים הרי עכ"פ בי"ד של מטה הם מחייבין אותו לשלם הממון וכופין אותו ע"ז והם המחייבין אותו המיתה ובודאי מיקרי זה אתה מחייבו שתי רשעיות, ומה דמיון הוא זה לכרת וממון דהכרת לאו בי"ד של מטה מחייבין אותו כלל, אלא ע"כ דלשון הצל"ח אינו מדוקדק בזה המקום כ"כ ואין כונתו כלל דבמעילה לא יהיה דין דקילב"מ כלל, אלא כונתו היא לחדש דאם חייב קרן וחומש אפי' רק לצאת ידש"מ נמי יש קרבן מעילה, והא שכתבו התוס' בפסחים (דף כ"ח ע"ב) שם הוא רק לרנב"ה דס"ל דכרת וממון נמי הוה שתי רשעיות א"כ לדידיה גם אם עונש אחד ע"י ב"ד של מעלה לבד נמי לא עבדינן ביה עונש הקל, וא"כ לדידיה ע"כ כל היכא דאמרינן קילב"מ גם לצאת ידש"מ פטור מהממון, משו"ה אליביה שפיר כתבו שם התוס' דכיון דפטור מקרן וחומש אפי' לצאת ידש"מ פטור נמי מקרבן מעילה, אבל לר"מ דס"ל כרבנן דחייבי כריתות חייבין בתשלומין א"כ עונש לשמים כלומר ע"י שמים ועונש ע"י בי"ד של מטה לאו ב' רשעיות הן, ממילא כל קילב"מ לצאת ידש"מ חייב לשלם וא"כ גם במעילה אם היה שבת והוציאו בפיו, נהי דבי"ד אין יכולין לכופו לשלם הקרן והחומש של מעילה מ"מ כיון דלצאת ידש"מ הוא חייב קרן וחומש שפיר חייב גם קרבן מעילה ומתורץ שפיר מאוד קושית העולם, אבל הרמב"ם דפסק דבי"ד של מטה מחייבין את ההזיד במעילה מלקות וממון ודאי דקשה אמאי ודו"ק היטב הדק] אלא דהרבה אחרונים לא ס"ל כהצל"ח בזה דהרי הקצות והנתיבות חתרו ליישב קושית העולם באופנים אחרים ועיין בספר עין יצחק ח"א חלק אבהע"ז סי' פ"א וסי' פ"ב ולענין הקושיא על הרמב"ם שהבאתי בההגהה דלמה פסק דהמועל בזדון לוקה ומשלם לענ"ד נוח יותר תירוץ הרב דבר שמואל סי' שכ"ו וז"ל שם דהרי עיקרא דהא מילתא דא"א לוקה ומשלם הוא משום דכתיב כדי רשעתו, והתם מיירי בתשלומי ממון אבל במוציא שם רע דהתשלומין הן קנס קיי"ל באמת דלוקה ומשלם, וא"כ במעילה שהתשלומין הן להקדש ואין לו בעלים של הדיוט תובעין כי אם מסירתו לגבוה משום כפרה ואפי' בקד"מ נמי התשלומין עכ"פ לגבוה] והוה קנסא ושפיר דיינינן ליה כמוציא ש"ר דלוקה ומשלם עכ"ל בקצרה, אבל במיתה גם כשהתשלומין הוא קנס נמי קיי"ל דא"א מת ומשלם דרבה לבדו ס"ל בכתובות דף ל"ד ע"ב) דחידוש הוא שחדשה תורה בקנס דאע"ג דמקטל משלם אבל אינך אמוראי פליגי עליו בזה ודו"ק בכ"ז היטב:
והא אריו"ח קש"מ יצאו ממ"ע דבר תורה, אין מכאן סתירה להר"ן שכתב בפרק הזהב דהא דאריו"ח דבר תורה כסף קונה לאו מקרא יליף אלא אסמכתא דחיוב שאני משלילה ודו"ק:
תוס' ד"ה מחוורתא כלומר דבר ברור וכו' עד סוף הדיבור, מדבריהם מבואר שלא היה בגירסתם כאן בדברי ר' ינאי מילת ועולה רק בדה"ב לבד, משו"ה הקשו מדר' ינאי דהכא אדר' ינאי בתמורה ותירצו דר' ינאי לא בא לאפוקי עולה אלא שאר קדק"ד כחטאות ואשמות, אבל עולה ובדה"ב שווין דכולן לה', וא"ת א"כ מאי פריך הש"ס אר' ינאי ממשנתינו דילמא מיירי מתניתין בעולה כמש"כ התוס' ד"ה קדשי מזבח מצטרפין וכו', י"ל מדלא קתני במתניתין העלאה בחוץ ש"מ דבחטאת ואשם נמי מיירי דליכא בהו חיוב על העלאה בחוץ בבשרן כמש"כ לעיל, וא"ת אכתי מאי פריך הש"ס מהא דאמר עולא אריו"ח קדשים שמתו יצאו מידי מעילה וכו' דילמא מיירי עולא אמר ריו"ח בעולה דאיכא בה ג"כ מעילה מחיים ולעיל (דף ב' ע"ב) לכל הגירסאות מוכח עכ"פ דריו"ח לאו בחטאת ואשם מיירי דהרי משני התם חטאת הואיל ולכפרה קאתי וכו' ע"ש וא"כ ודאי די"ל דמיירי בעולה לחוד, וי"ל דכיון דקאמר קדשים שמתו בלשון סתמיי משמע ודאי דלא קאי עכ"פ על עולה לחוד וע"כ דעל קדשים קלים נמי קאי ולכך פריך הש"ס שפיר עכ"ל הרב קרן אורה וקטורת הוה רק אמזבח הפנימי ור' ינאי מיירי רק בקדשי מזבח החיצון:
ד"ה ואפי' כי מתה וכו' והקשה ר"ח כהן מי דמי וכו' אבל האי לאו בר פדיון הוא דלאו בר העמוהע"ר הוא עכ"ל, הא דפשיטא ליה לר"ח כהן דכיון דאין לו פדיון אין בו מעילה ג"כ דלא שוה מידי להקדש, אע"ג דאם נימא דיש בו מעילה יוצא לחולין ע"י המעילה ושוה אח"כ דמים וא"כ לא דמי להאוכל חמץ של הקדש בפסח בפסחים (דף כ"ט) דלא מעל, דהתם גם אם ימעול ויוצא לחולין גם אז לא יהיה שוה כלום דחמץ של חולין בפסח נמי הרי אסור בהנאה משא"כ הכא דנבלת חולין שוה כסף. הוא משום דאזיל בשיטת התוס' לקמן (דף י"ט ע"ב) ד"ה מאי טעמא דזה ידעינן מסברא דכל דבר שאין לו פדיון אין מועלין בו וקרא דאיל האשם מבעיא ליה לכ"ש דיוצאין לחולין ע"י מעילה ולר' נחמיה מבעיא ליה לדרשא אחריתא ע"ש, אבל המפרש פי' שם כפשוטו דילפינן מאיל האשם דקרבנות קדוה"ג אין יוצאין לחולין ע"י מעילה דאי לאו קרא הוא שיוצאין לחולין ע"י מעילה אע"ג שאין להם פדיון, וא"כ י"ל דדוקא קרבנות קדוה"ג דגלי בהו קרא אין יוצאין לחולין ע"י מעילה אבל קדשי בדה"ב דליכא קרא יוצאין ע"י מעילה לחולין אע"ג שאין להם פדיון כגון שמתו, מיהו בירושלמי דמע"ש (פ"ג ה"ו) הבאתיו לעיל (דף י"ב ע"ב) במשנה מבואר דחלב חמורה אם אין לה פדיון אין בה מעילה ג"כ ע"ש שהבאתי לשונו, אבל מ"מ י"ל דש"ס דידן חולק בזה על הירושלמי ואכמ"ל בזה יותר, ומש"כ התוס' כאן וז"ל וי"ל דשמא ס"ל קדשי בדה"ב לא היו בכלל העמוהע"ר כר"ש עכ"ל לכאורה תמוה וכי משום שמא ס"ל דלא כהלכה ניקום ונקשה, אדרבה נימא דריו"ח ס"ל כהלכה דקבדה"ב בעי העמוהע"ר ולא תקשה, אך השמ"ק כתב ראיה מדנקט מתו ולא נקט נשחטו דהוה משמע שלא היה בהן העמוהע"ר משמע דהטעם אינו משום דלאו בר העמוהע"ר הוא אלא משום דכי מתו פקע קדושתייהו עכ"ד. וראיה זו מדנקט מתו ולא נקט נשחטו חלושה מאוד עיין בכורות (דף ט"ו ע"א) אמרי א"כ ניתני אם נעשה טרפה יקברו ועיין עוד לקמן בסמוך עוד תירצו וז"ל אי נמי מי לא עסקינן דהעמידו מחיים ולא הספיק לפדותו עד שמתו ואפ"ה קאמר עולא דיצאו מידי מעילה עכ"ל, וכבר העיר הגליון הש"ס דבתוס' חולין (דף קל"ה ע"א) מבואר דהעמדה והערכה בעינן שתהיה בשעת פדיה, והרמב"ם ס"ל כהתוס' בחולין כמש"כ המל"מ פ"ה הי"ב מה' ערכין, ואולי יש לחלק ולומר דהא דבעינן פדייה בשעת הערכה לדעת התוס' בחולין הוא מחשש דילמא יושבח משעת העמוהע"ר עד שעת פדיה ונמצא הקדש מפסיד, וזה שייך רק באין דעתו לפדותו מיד דומיא הא דחולין שם ע"ש, משא"כ כאן דרצה לפדות מיד אלא דלא הספיק לפדות עד שמת כמו שדייקו התוס' מהני שפיר העמוהע"ר דמחיים לפדיון דלאחר מיתה, א"נ י"ל דהתם שאני דגיזה. מצד עצמו לאו בר העמוהע"ר הוא רק מפני שהיה מחובר מעיקרא לבע"ח כמש"כ התוס' שם וכיון שהטלה שהיא הגורמת להעמוהע"ר עדיין חיה משו"ה בעינן שם העמוהע"ר בשעת פדיה קודם גזיזה, משא"כ כאן שמתה הבהמה סגי בהעמוהע"ר דמחיים ודו"ק, ויש להקשות עוד אדברי התוס' כאן מערכין (דף ו' ע"ב) בשלמא גוסס וכו' דלאו בר העמוהע"ר הוא, דנימא נמי מי לא אסקינן שנערך והעמד והוערך ומיד אח"כ נעשה גוסס ונערך אחר שנעשה גוסס מאחר ודו"ק ואולי יש ליישב בדוחק:
ועיין בהגהות הרש"ש מש"כ בדברי התוס' כאן ועיין בשעה"מ פ"י ה"ב מה' בכורים ע"ש ובהגהות מצפה איתן בזבחים דף ק"ג:
באו"ד וא"ת תיפוק ליה דלא מעל משום דאין פודין אה"ק להאכילן לכלבים וכו' וי"ל וכו' אבל שאר הנאות פודין בקדשי בדה"ב וכו' ולהכי שייך הכא בקדשים שמתו מעילה עכ"ל, ובשמ"ק מסיים בזה"ל וא"ת והא אמרינן קדשים שמתו יקברו, וכן אמרינן בב"ק שור פסוהמו"ק שנפל לבור דנבלתו לא הוה לבעלים משום דאין פודין ולפ"מ שפי' אמאי והא אמרינן דשאר הנאות מותרות, וי"ל דשאני התם דאיכא קדוה"ג וא"כ איסור דאין פודין הוא מה"ת ומשו"ה דין הוא דלשאר הנאות נמי אסורות אבל הכא קדשי בדה"ב דליכא אלא קדוד"מ וא"כ איסור דאין פודין לא הוה אלא מדרבנן משום בזיון קדשים משו"ה דין הוא דפודין בשאר הנאות וכן פי' בפרק כל שעה עכ"ל, מבואר דהתוס' כאן לא ס"ל כהתוס' בב"ק (דף נ"ג ע"ב) ד"ה לענין כלים שהעלו שם מסוגיא דפסחים דלרב אשי מותר באמת לפדות להסיק תחת תבשילו ורק רב יוסף ורבא ס"ל דבכל ענין אסור ולדעתם שם לרב אשי גם בקדשי מזבח שמתו מותר לפדותן להסיקן תחת תבשילו, אבל התוס' בפסחים שם (דף כ"ט ע"ש) ס"ל דבקדשי מזבח לכו"ע אסור לפדות להסיק אלא דבקדשי בדה"ב ס"ל לרב אשי דמותר לפדות להיסק ורב יוסף ורבא פליגי עליו גם בקדשי בדה"ב וס"ל דאסור לפדות להסיק והתוס' כאן ס"ל כשיטת התוס' בפסחים, אכן גם לשיטת התוס' בב"ק דלרב אשי גם בקדמ"ז פודין להסקה היינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן אף לרב אשי אסור דגזרינן אטו פדיה לאכילת כלבים ורק בבדה"ב לא גזרו דהוה כעין גזרה לגזרה, והמהרי"ט אלגזי אות ל"ז הקשה על התוס' בב"ק ממשנה מפורשת בתמורה (דף ל' ע"ב) כל הקדשים שנעשו טרפה אין פודין אותן הרי דאין להם פדיה כלל אף להסקה ונשאר בצ"ע ולדברינו ניחא דהתם מדרבנן קאמר ומדרבנן ודאי דקדמ"ז אין פודין להסקה, ובשעה"מ פ"א מה' איסורי מזבח הקשה על התוס' דב"ק מהא דאיתא בב"ק (דף יו"ד ע"א) מתקיף לה רב אשי ליתני חומר בשור מבבור וכו' שור פסוהמו"ק הרי מוכח דמדאורייתא אין פודין קדשי מזבח גם להסקה, ובח"ס חלק יו"ד סי' רי"ט האריך ליישב קושיתו ובספר שי למורא על בכורות תירץ דרב אשי בב"ק רוצה להוכיח שיטתו דמה"ת מותר להסקה דאל"כ למה לא תני חומר בשור מבבור בשור פסולי המוקדשין וזהו כונת קושיתו ע"ש וקצרתי בכל זה, אבל הא קשיא לי כיון דלכל השיטות לרב יוסף ורבא גם בקדשי בדה"ב אסור לפדות להסקה, א"כ מאי מקשה הש"ס כאן אי לימא בקדשי בדה"ב אפי' כי מתו נמי וכו' דילמא ריו"ח ס"ל כרב יוסף ורבא דגם קדשי בדה"ב אסור לפדות אפי' להסקה מדרבנן עכ"פ ושפיר מיירי ריו"ח אפי' בקדשי בדה"ב ומנ"ל דריו"ח כרב אשי ס"ל וצע"ג:
ולדברינו מובן קושית הכ"מ שהקשה על הרמב"ם ריש פ"ג מה' מעילה שפסק שם לדינא דריו"ח דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה רק אקדשי מזבח, והקשה הכ"מ דלמה לא יהיה כן גם בקדשי בדה"ב ונדחק ליישב, ותפס עליו הבה"ז הרי מפורש בסוגיין דבקדשי בדה"ב שמתו יש מעילה דלא יהא אלא דאקדיש אשפה לבדה"ב, אבל לפי המבואר לעיל קושית הכ"מ ברורה, דכיון דהרמב"ם פוסק דקדשי בדה"ב איתנהו בכלל העמוהע"ר וגם פסק בפ"ה מה' ערכין הי"ב דהעמדה והערכה וגם הפדיה צריך להיות מחיים דוקא, וגם מבואר שם דס"ל דאין פודין את הקרשים אפי' של בדה"ב להאכילן לכלבים וגם להסקה אסור א"כ גם קדשי בדה"ב שמתו ודאי דאין בהן מעילה ולא דמי לאשפה כלל כקושית התוס' והו"ל להרמב"ם לפסוק דקדבד"ה שמתו נמי אין בהן מעילה וליישב דברי הרמב"ם נראה דהנה בפי' רגמ"ה כאן כתב וז"ל, לא יהא אלא דאקדיש אשפה כלומר כי היכא דאשפה קדיש לדמיה ה"נ אם מקדיש בהמה לאחר מיתתה לבדה"ב מי לא קדשה לדמיה ואית בה מעילה עכ"ל, הנה חידש לנו דמיירי דאקדיש הבהמה לאחר מיתתה ובזה מתורצין כל קושיות התוס' דהרי אם הקדיש לאחר מיתה לכו"ע לא בעי העמדה והערכה ולא שייך לומר אין פודין קדשים להאכילן לכלבים, דודאי הא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים היינו דוקא בדבר שבשעת הקדישו היה ראוי למזבח או לאדם, אבל אם בשעת הקדישו היה ראוי רק לכלבים פודין אותו לכלבים כמפורש בתוספתא ספ"ד דתמורה, וכן משמע במשנה דתמורה (דף ל' ע"ב) דתנן כל הקדשים שנעשו טרפה משמע דאם נטרפו קודם שהקדישן פודין גם לכלבים וזהו דקאמר ר' אושעיה בתמורה (דף י"ז ע"ב) המקדיש את הטרפה פודין אותה ואכמ"ל בזה יותר, אלא דעיקר פי' רגמ"ה לכאורה תמוה מאוד דהרי ריו"ח קדשים שמתו קאמר הרי דמיירי שהקדישן ואח"כ מתו, וזוהי הסיבה שהמפרש כאן אשר תמיד הולך הוא בדרך רגמ"ה נאיד כאן מפירושו ופירש כפשוטו אבל מצוה ליישב דברי רגמ"ה, ונראה לומר דהנה קדשי מזבח וקדשי בדה"ב אע"ג דאנן אמרינן כעת דבשניהם אם מתו אין מועלין בהן מ"מ אין ענינם וטעמם שוה, דבקדמ"ז הרי יש בהן מעילה לעולם ועיין מש"כ בזה לקמן בסמוך ד"ה וכתב, והא דאין מועלין בהן לאחר מיתה הוא משום דאינן עוד קדשי ה' דלא חזי לגבוה וא"כ מניעת המעילה המיתה גורמת בהן, משא"כ קדשי בדה"ב אין בהן נפ"מ בין מחיים בין אחר מיתה שהרי לא להקרבת עצמן קיימא אלא דבהן יש כלל אחר דרק אם הם שווין פרוטה מועלין בהן ואם אינן שווין כלום אין בהן מעילה, וממילא קדשי בדה"ב שמתו כיון דאינן שווין כלום דהרי אין פודין אה"ק להאכילן לכלבים ואפי' להסקה אין פודין וגם דבעי העמוהע"ר ולאחר מיתה אי אפשר ממילא אין בהן מעילה, והנה ריו"ח לא קאמר בלשונו קדשים שאינן שווים כלום אין בהן מעילה רק קדשים שמתו אין בהן מעילה הרי דמיירי בקדשים שהמיתה גורמת מניעת המעילה וע"כ דמיירי בקדמ"ז, דקדשי בדה"ב הרי חל גם על דבר שאינו בע"ח נמי ומועלין בו ואף דבאמת אם הקדיש בהמה חיה לבדה"ב ומתה אין בה שוב מעילה אבל הרי אין עיקר הטעם משום דמתה רק משום דלא שוה כלום משום דאין לה פדיון וזה אין צורך לריו"ח להשמיענו כאן, וע"כ דריו"ח בקדשי מזבח איירי דבהו המיתה גורם מניעת המעילה, וזהו כונת הש"ס דקאמר ובמאי אי בקדשי בדה"ב לא יהא אלא דקדיש אשפה לבדה"ב לאו אית בה מעילה בתמיה וא"כ ה"נ אם הקדיש בהמה מחה הרי ודאי דמועלין בה נמי, ומה שאין מועלין בהקדיש מחיים ואח"כ מתה הוא רק משום דאינה שוה כלום וזה לא אתי כאן ריו"ח לאשמעינן, אלא ע"כ דבקדשי מזבח קיימי וזהו כונת פי' רגמ"ה ואין אנו צריכין כלל לתירוצי התוס' לפירושו, וגם הרמב"ם כתב שפיר קדשי מזבח ולא קדשי בדה"ב דגם הוא דין יציאה ממעילה בגרם המיתה אתי לאשמעינן ולא דין דבר שאין בו שיווי ממון אם שהדין דין אמת דכל שאינו שוה כלום אין בו מעילה ודו"ק היטב:
ולקושטא דמילתא נראה יותר דהרמב"ם ג"כ מפרש סוגית הש"ס כאן כפשוטה אלא דס"ל דקדשי בדה"ב שמתו אע"ג דפדיון אין בהן מ"מ מעילה יש בהן ויוצאין לחולין ע"י מעילה, דהש"ס דילן חולק בזה על הירושלמי דמע"ש ופ"ו ה"ג) שהבאתי לעיל בריש דברינו בתוס' כאן בעיקר קושית ר"ח כהן עיי"ש, ויש בזה ראיות נאמנות דכן הוא דעת הרמב"ם וא"כ דברי הש"ס הם כפשוטן ודברי הרמב"ם הם ג"כ כפשוטן בלי שום דוחק ואכמ"ל יותר בזה:
ד"ה מהאי קרא קדשי בדה"ב וכו', מסקנת דבריהם הוא דמריבויא דכל חלב שמעינן מעילה בבשר קדק"ד קודם זריקה ואימורי קדק"ל לאחר זריקה ואע"ג דכל חלב באימורין נאמר, שמעינן מינה נמי בשר קדק"ד קודם זריקה מדחזינן דקדשי ה' לאו דוקא הוא כבתמורה (דף ל"ב ע"ב) ממילא גם בשר קדק"ד קודם זריקה בכלל, ואחר זריקה כהנים משולחן גבוה קזכו אבל קודם זריקה קדשי ה' אקרו ומועלין בהן, והרי אפי' חרמי כהנים נמי מועלין בהן כ"ז שהן ביד בעלים דאתרבו מלה' כדאיתא בתמורה, וקדשי בדה"ב ודאי דידעינן דמועלין בהן מהאי קרא כדאמר ר' ינאי, וראיתי להרב מתן בסתר שהקשה מכאן על התוס' בתמורה (דף ג' ע"א) ד"ה מה תרומה קדוה"ג שהקשו דכיון דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה מנ"ל בקדשי בדה"ב מעילה הרי אינן רק קדושת דמים, והקשה הרב הנ"ל הא כאן קאמר דמקרא דמקדשי ה' קדשי בדה"ב שמעינן קרשי מזבח לא שמעינן הרי דאית לן ילפותא למעילה בקדשי בדה"ב להדיא והביא שהפנים מאירות בחידושיו לזבחים (דף ט"ו ע"ב) הקשה כן והניח בצ"ע, ואני בעניי לא ידענא מאי קושיא דאטו האי קרא דמקדשי ה' רק קדשי בדה"ב ידעינן מיניה הרי עולה נמי ידעינן מיניה וא"כ שפיר הקשו התוס' דכמו דממעטינן מחובר לקרקע מג"ש דח"ח מתרומה אף דקדשי ה' הוא ואמרינן דקרא אתי לתלוש, כן נימא דילפינן מתרומה דרק בקדוה"ג יש מעילה ולא בקדושת דמים וקרא דמקדשי ה' אעולה קאי לחוד, גם מה שהקשה הרב מתן בסתר על הרמב"ם פ"ה מה' מעילה ה"ב שכתב רק דקדשי בדה"ב עם קדשי מזבח מצטרפין ולא הביא תחילת המשנה כצורתה דקדשי מזבח מצטרפין זע"ז, לא ידענא מאי קשיא ליה דהרי הש"ס גופיה מקשה השתא י"ל קדשי מזבח עם קדשי בדה"ב מצטרפין קדשי מזבח עם קדמ"ז מבעיא ומשני משום דקתני פיגול ונותר וטמא דלא שייכי בקדשי בדה"ב משו"ה קפליג ליה, אבל הרמב"ם דלא מיירי שם רק בדיני מעילה ולא בדין פנו"ט משו"ה לא קתני קדמ"ז מצטרפין זע"ז דכ"ש הוא:
וכתב הקרן אורה כאן וז"ל ואגב נבאר אזהרת מעילה מאין באתה רש"י ותוס' כתבו דילפינן ח"ח מתרומה בסנהדרין פרק ואלו הן הנשרפין ולכן הקשו מנ"ל אזהרה בקדשי בדה"ב הרי תרומה היא קדוה"ג, והרמב"ם בפ"א מה' מעילה ובספר המצות כתב דילפינן מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך, וקשה אמאי לא יליף ח"ח מתרומה, ובסוגיא דמכות משמע דקרא ונדריך אתי לאוכל אחר זריקה ולעבור עליו בב' לאוין ע"ש בתוס' ובלח"מ פי"א מה' מעה"ק, ומש"כ המל"מ בריש ה' מעילה דע"כ קרא דונדריך אתי ללאו דמעילה דלאכילה לא צריך קרא דמכליל תקטר נפקא לא משמע כן במכות שם עכ"ל הקרן אורה, ואם חפץ אתה לדעת הדבר לאשורו עיין במל"מ שם ותראה ברירא דהאי דינא, ודע דקדשי מזבח נמי אינו חייב על מעילתן בפחות משו"פ אבל לא בעינן שיהא שוה להקדש מאומה דאפי' לא הפסיד להקדש כלל כיון שנהנה שו"פ מקדשי מזבח מעל, וכ"כ הרמב"ם מפורש בפ"ח ה"י מה' שגגות שגם על חתיכה של חלב נותר שאינו שוה להקדש כלום שהרי אינו נפדה ואינו נאכל בקדושתו וגם אינו ראוי לאכילת מזבח חייב משום מעילות. דבקדה"ג לא תליא כלל בהפסד הקדש וכ"כ התוס' ישנים בכריתות (דף י"ג ע"ב) ד"ה ואשם אחד עיי"ש, ואף דרש"י בכריתות (דף כ"ג ע"א) כתב דהא דמועלין בנותר הוא משום דאם עלו לא ירדו משמע דהיכא דאם עלו ירדו אין בו מעילה כבר הפיר ע"ז בגליון הש"ס בכריתות (דף י"ג ע"ב) ובעין יצחק חלק אבהע"ז סי' פ"ב כתב דבאמת פליגי בזה רש"י ותוס' ישנים. ועכ"פ תבין מזה דמה שכתבנו לעיל בסמוך בד"ה ולדברינו מובן קושית הכ"מ בביאור קושית הש"ס לא יהא אלא דאקדיש אשפה לבדה"ב אליבא דרגמ"ה והרמב"ם ניתן להאמר ודאי לדעת התוס' ישנים בכריתות הנ"ל וגם לדעת רש"י בכריתות הנ"ל יש ליישב, ומה שהקשה עוד הרב קרן אורה על קושית התוס' לעיל דהא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, וז"ל לפ"מ שכתבו התוס' בפסחים דהא דאין פודין קדושת דמים להאכילן לכלבים הוא מדרבנן א"כ שפיר פריך הש"ס אמאי לית בהו מעילה דבר תורה עכ"ל, בעיני הדבר פליאה דהרי התוס' בפסחים (דף כ"ח ע"א) ד"ה אין פודין כתבו ואין לתמוה אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא, דכיון דאמרו רבנן אין פודין לא שוויא מידי עכ"ל, הרי דמשום האיסור דרבנן פקע המעילה דבר תורה, וכבר יש באחרונים אריכות גדולה בענין איסור דרבנן אי מקרי ראוי מה"ת ועיין בע"ז (דף ס"ג ע"א) בתוס' ד"ה והא מחסרא משיכה ואכמ"ל: