תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר
חידושים למסכת מעילה · דף ז.
בגמ' בעי מיניה ר"א מר' יוחנן חישב לנשפכין למחר מהו, כבר הקשו רבים על הרמב"ם דלמה השמיט בעיא זו ולא הביאה כלל, ועיין במל"מ פי"ג מה' פסוהמו"ק הל"א, ונראה דהנה בהא דחישב לנשפכין פירש"י שני פירושים ושניהם תמוהין כמו שהקשו התוס' והר"י בתוס' פירש דמיירי שנשפך הדם מהכלי על הרצפה ומבעיא ליה אם חישב לזרוק הדם שנשפך מן הכלי למחר מהו, מי אמרינן כיון דחזי לזריקה דאם ירצה יאספנו ויזרקנו מהני ביה מחשבה, א"ד הואיל ואין מצוה לאספו הו"ל כהולך לאיבוד עיין בתוס' ובהגהות הצ"ק, ולכאורה יש להקשות דהרי בזבחים (דף ל"ד ע"ב) פריך הש"ס דאמאי אמרינן נשפך על הרצפה מן הכלי ואספו כשר לזרוק נימא דחוי ע"ש בתוס' ד"ה וליהוי ומשני משום דכל שבידו לא הוה דחוי, ובתוס' שם ד"ה כל כתבו דמשו"ה גבי כיסוי הדם הוה דחוי אע"ג דהוה נמי בידו. דהתם אין מצוה לבטל הדיחוי אבל הכא דמצוה לאספו שפיר לא הוה דחוי מטעם דבידו לאספו ע"ש, וא"כ לפ"מ שכתבו התוס' כאן דליכא מצוה לאספו הרי ישאר קושית הש"ס דליהוי דחוי, אכן באמת זה לא קשה כלל דודאי התם דמיירי שנשפך כל הדם מנוה ודאי לאספו לקיים מצות זריקה, משא"כ הכא שנשאר דם בכלי לקיים מצות זריקה שוב ליכא מצוה לאספו, וכן מבואר מלשון התוס' זבחים (דף י"ג ע"ב) ד"ה על מנת, אבל אכתי קשה עכ"פ מאי קמבעיא ליה כאן אי מהני ביה מחשבה משום דאי בעי אוספו וזריק ליה, הרי הוה דחוי דלא מיקרי בידו כיון דליכא מצוה לאספו, וזה אין לומר דקמבעיא ליה למאן דלית ליה דחוי דהרי לריו"ח קמבעיא ליה ואיהו הא ס"ל דאפי' בע"ח נדחין כידוע, אכן י"ל על פי מה דלכאורה קשה לפ"מ שכתב הריטב"א בסוכה (דף ל"ג) וכ"כ גם הרשב"א שם והובא דברי הריטב"א בפמ"ג לאו"ח סי' תרמ"ו. דדבר שבדיעבד כשר ורק לכתחילה פסול כשחוזר להכשירו לא אמרינן דנדחה, עיי"ש שכתבו דמשו"ה לולב של ע"א של נכרי אחר שבטלו כשר ולא הוה דחוי, משום דגם קודם הבטול רק לכתחילה לא יטול ובדיעבד יצא, ועיין בצל"ח פסחים (דף צ"ז ע"ב) שכתב דמשו"ה הקרבנות שאינן דוחים את השבת, ועבר עליהן שבת אחת לא הוו נדחין משום דגם בשבת אם עבר והקריב כשר ע"ש, וא"כ מאי פריך בזבחים שם בנשפך מהכלי על הרצפה דכשר אם אספו וליהוי דחוי, הרי דיעבד גם בזרק מן הרצפה ולא אספו לכ"ש נמי המזבח מקדשו שלא ירד לר"ג דס"ל בזבחים (דף פ"ג) דהמזבח מקדש גם דם פסול, וא"כ בדיעבד כשר גם כשהיה בפסולו ולא הוה דחוי כשחזר להכשירו להריטב"א והרשב"א:
אלא דיש לומר דהא דהמזבח מקדש פסולין לר"ג הרי הוא רק לענין דלא ירדו אבל ארצויי לא מרצה עיין בזבחים (דף פ"ב) במשנה וברש"י שם, וא"כ י"ל דפריך הש"ס דנהי דהדם ראוי אכתי ולא נדחה מ"מ למה קתני סתם נשפך מהכלי על הרצפה כשר דמשמע דכשר גם הקרבן, הרי לענין הכשר הקרבן הוי דחוי גם לענין דיעבד כשהיה על הרצפה, וא"כ מיושב גם קושיתנו דמאי קמבעיא ליה כאן חישב לנשפכין למחר מהו הא הדם נפסל משום דחוי כיון שאין מצוה לאספו כשנשתייר בכלי ג"כ מהדם ואינו ראוי לזריקה ובודאי לא מהני ביה מחשבה, אבל לפי האמור א"ש דהרי בהדם גופא לענין זריקה לא שייך דחוי כלל כיון דכשר בדיעבד, וכאן הקרבן הרי בלאו"ה כשר כיון שנשאר דם כשר בכלי לזרוק, ורק דאנו רוצים לפסול אותו מקצת הדם שנשפך מן הכלי משום דחוי וכיון דלא נדתה מעולם לענין דיעבד לא הוה דחוי משו"ה שפיר קמבעיא ליה. אבל כל זה הוא רק לר"ג דס"ל דהמזבח מקדש דם פסול לענין דיעבד, אבל לר' יהושע דס"ל שם בזבחים דהמזבח אינו מקדש דם פסולין וא"כ בעת שהיה הדם על הרצפה היה פסול גם לענין דיעבד, ולדידיה קושית הש"ס בזבחים דליהוי הדם שנשפך דחוי כפשוטו דהדם גופא יהיה דחוי, ומשני רב אשי שפיר דכיון דנשפך כל הדם הרי מצוה לאספו ובידו לא הוה דחוי, אבל כשנשאר דם בכלי דליכא מצוה לאספו הוה באמת הדם שנשפך גופא דחוי לגמרי, ליכא למבעיא אם מהני ביה מחשבת פגול דודאי לא מהני ביה מחשבה, וכל האיבעיא כאן היא רק אליבא דר"ג כמו שנתבאר, וכיון דהרמב"ם פוסק בפ"ג מה' פסוהמו"ק כר' יהושע דאין המזבח מקדש פסולין של דם, שוב אינו צריך להביא האיבעיא דסוגיין דלדידיה פשיטא דלא מהני מחשבה בנשפכין ונכון:
ודע דמה שכתבנו דהכא מיירי שנשאר דם גם בכלי ומשו"ה ליכא מצוה לאספו, יש להעיר דאכתי הרי מצוה לאספו משום שפיכת שיריים ליסוד דהוה ג"כ מצוה עיין מל"מ פי"ג מפסוהמו"ק, אכן י"ל דכיון דהכא הרי חישב כבר בהן מחשבת פגול א"כ גם אם יאספנו אינו רשאי לזרקו דאסור ליתן דם פסול ע"ג המזבח ולא ירויח כלום במה שיאספנו משו"ה שפיר כתבו התוס' דליכא מצוה, ובזה יהיה מיושב מה שהקשינו דכיון שדם שנשפך נפסל משום דיחוי מאי קמבעיא ליה אם מהני ביה מחשבה הרי ודאי לא מהני מחשבה, ולדברינו א"ש דכיון דהא דכתבו התוס' דליכא מצוה לאספו הוא משום דבלאו"ה אינו ראוי לזריקה משום המחשבה, ואי נימא דהמחשבה לא מהני ויהיה כשר לזריקה שוב איכא מצוה לאספו ושוב יהי' בידו ולא מיקרי דחוי משום דבידו לאספו, וא"כ שוב ממילא יהני ביה המחשבה, א"כ י"ל דזהו האיבעיא מי אמרינן כיון דאם ירצה יאספנו מהני ביה מחשבה או דילמא כיון דאי נימא דמהני ביה מחשבה לא יהיה מצוה לאספו וא"כ יהיה נדחה הדם דלא הוה בידו ממילא לא מהני המחשבה ויהי' חוזר חלילה כמו שכתבו התוס' בפסחים (דף כ"ו ע"ב) הידוע ע"כ דברי הדרך ים, ודבריו אלה האחרונים לדעתי מגומגמים ומשום השיריים כיון שנשפכו ודאי ליכא כלל מצוה לאספו ואין אני רואה צורך להאריך בזה וכן ביתר דבריו המפולפלים ע"ד הרחוק מאוד לא ראיתי צורך לעמוד בהן:
והרב למטה יהודא בזבחים (דף צ"ב) כתב דכיון דכאן מיירי שנשאר דם בכלי שרת וליכא מצוה לאספו א"כ ודאי הוה דחוי ולא מהני ביה מחשבה למאן דאית ליה דיחויין, וע"כ דהאיבעיא דהכא קאי או אליבא דחנן המצרי דלית ליה דיחויין, או אליבא דר"ל דמחשבין אפי' בדבר שאינו ראוי לעבודה ועיין בזבחים (דף כ"ז ע"א) בתוס' ד"ה וריש לקיש, וכיון דהרמב"ם פוסק כרב אשי דבתרא הוא ופוסק כרבא דאין מחשבה מועלת אלא בדבר הראוי לעבודה, עיין בפ' י"ז ה"ב מה' פסוהמו"ק א"כ ליכא שוב מקום להאיבעיא אם מחשבין לנשפכין דודאי אין מחשבין משו"ה השמיטה ודי בזה כאן:
שם בגמ' אימא על העומד לאיבוד ועל העומד לשרוף, ההסבר כאן קשה להבין דרש"י פירש כהרגמ"ה שחשב בעת הזריקה, ואז עדיין היה בפנינו אלא שנאבד לבסוף, וזהו תמוה דמאי מהני מה שנאבד אח"כ כיון שכבר חלה עליו פסול המחשבה, וע"כ דכונתם ג"כ כמש"כ התוס' כגון שזרק חתיכת בשר לפי כלב ועדיין לא אכלו, וגם ע"ז העיר הקרן אורה דהרי מיד שזרקו נפסל בהיסח הדעת והוה כאבוד, ולכן מפרש הקרן אורה דעומד לאיבוד היינו בשר שנפסל ביוצא או שנטמא מקצתו ומהני מחשבה לענין אכילה מבשר זה כזית, ולא דמי לבשר פרים הנשרפין דמחשבת אכילתן לא פסלי, דהתם מעיקרן עומדים לשרפה והוה כחישב לאכול דבר שאין דרכו לאכול, אבל בשר שמתחילתו עמד לאכילה אלא שנפסל אח"כ, שפיר הוה מחשבה אף לאחר שנפסל, ולפי"ז ע"כ צריך לפרש הא דאמר ר"א לריו"ח כבר למדוני שמחשבין על האבוד, הוא מילתא באפי נפשיה כשיטת התוס', דכיון דלמסקנא נמי מחשבין על פסול העומד לאיבוד א"כ ליכא לפרושי דלריו"ח פריך דא"כ לא משני כלום, אע"כ דהא דרב אסי מילתא באפי נפשי' היא ובאבוד ממש ס"ד דמחשבין ולהכי פריך עליה מאלל, ועדיין קשה היכא סלקא אדעתיה דמחשבין על השרוף ממש דבר שאינו בעולם כלל וצ"ע:
שם אמר רב פפא לא אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא אלא שיצא בשר אבל יצא דם אין זריקה מועלת ליוצא, הא ודאי דבדם ביצא כולו מיירי דאי ביצא מקצתו הרי משנה מפורשת בזבחים (דף פ"ב ע"א) דזורק מקצת הדם הנשאר בפנים וכשר הקרבן לגמרי אפי' לאכילה, וא"כ ע"כ דבבשר ג"כ ביצא כולו מיירי דאל"כ מאי נפ"מ בין בשר לדם, ולפי"ז קשה דהרי לעיל אמר ריו"ח דגם בבשר אם יצא כולו לא מהני ביה זריקה וכבר עמדו ע"ז הכ"מ והבה"ז והחק נתן ועוד רבים, ודוחק לומר דהכונה היא על מקצת הדם שיצא דלא מועיל זריקה שלה לחוד ומחוורתא נ"ל כמש"כ הרב מתן בסתר דר"פ חולק באמת אריו"ח וה"ל דבבשר אפי' יצא כולו זריקה מועלת לר"ע, והראיה שהביא ר"ע מהמפריש חטאתו ואבדה וכו' לדבריו דר"א קאמר דס"ל דאפי' ביצא מקצת הבשר זריקה מועלת ליוצא, והרמב"ם פוסק כריו"ח אע"פ דרב פפא בתראי הוא, משום דריהטא דראיית ר"ע מהמפריש חטאתו וכו' משמע כריו"ח ועיין בדברינו לעיל ד"ה אריו"ח כי אמר ר"ע ועיין מש"כ בזה בחידושי על הרמב"ם ואין להאריך כאן יותר:
שם בגמ' שחטן והרי דמן מונח בכוסות מועלין בשתיהן, הבה"ז הקשה מכאן למ"ד היתר שחיטה או היתר זריקה שנינו דא"כ אמאי מועלין בהן והיא קושיא עצומה, דאם טעמן דמ"ד היתר שחיטה והיתר זריקה משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי הרי עומדין לזרוק, ואי טעמן כמש"כ התוס' לעיל דלאו משום דכל העומד לזרוק כז"ד, אלא מכיון דראוי לזריקה יצאו מכלל קדשי ה' ה"נ ל"ש, ואפי' לפמש"כ בסוגיא שם בשם הקרן אורה דלרבנן דר"ש ודאי היתר אכילה שנינו עיי"ש אכתי קשה דהרי הכא ר"ש גופא קבל מר"ע דכששניהם מונח עדיין דמן בכוסות מועלין, וע"כ לקבל תירוץ הצ"ק דלעולם אפשר דהיתר זריקה שנינו והכא שאני דכיון דשתיהן לזריקה עומדים ויכול לזרוק איזה שירצה, אין לומר על דמה של כל אחת דכזרוק דמי, דדילמא יזרוק דם האחרת ודם זה דם מותר חטאת הוא דפסול, ואע"ג דכל אחת הוה רק ספק מעילה ר"ע לטעמיה דס"ל דחייבין על ספק מעילה אשם תלוי עכ"ד, וכאן הרי אקבע איסורא ג"כ שהרי אחת מהן ודאי אינה עומדת לזריקה משו"ה מועלין קודם זריקה בשתיהן כלומר לענין אשם תלוי, ואע"ג שהוא רחוק מעט מפשוטן של דברים שבקיה לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה:
רש"י ד"ה אמר המורה וכו' הא מחשבה דנשפכין וכו' עכ"ל, קשה במאי מיירי אם בקרבנות חצוניות מאי פסיקא ליה דחישב במתנה ראשונה לזרוק שאר מתנות למחר דפגל כיון שאינן מעכבים כשפיכת שיריים, ובפנימיות הרי באמת חישב מזריקה לזריקה לא מהני דאין מפגלין בחצי מתיר עיין זבחים (דף ל"ד) ובשארי מקומות וצע"ג:
רש"י ד"ה אלא ששחט שתיהן בבת אחת כגון ששחטום שני כהנים כאחת וכו' עכ"ל, דקדק לכתוב ששחטום שני כהנים ולא בפשוטו ששחט כהן אחד בסכין ארוך את שתיהן משום דבחולין (דף כ"ט ע"ב) אמרינן דבקדשים אין שוחטין ב' זבחים כאחד לכתחילה וע"ש בתוס' ד"ה תרי, ואין להקשות הא אי אפשר לצמצם עיין רש"י זבחים (דף ע"ג ע"ב) ד"ה אמר רבא ובמצפה איתן שם ואין להאריך בזה כאן, אולם לכאורה יש להעיר דהרי קיי"ל דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו, ועיין בתוס' גיטין (דף מ"ט ע"א) ד"ה כגון ובזבחים (דף ל' ע"א) ד"ה דבריו ובבכורות (דף ט' ע"א) ד"ה אמר ע"ש, והנני רוצה להודיעך כאן שיש בעיקר כלל זה מחלוקת דהתוס' בגיטין (דף מ"ב ע"א) ד"ה הא ס"ל דכל שישנו בזא"ז אפי' רק מצד אחד שפיר מיקרי ישנו בזא"ז שהרי כתבו שם דשחרר חציו ומכר חציו הוה שפיר בזא"ז ע"י מכר חציו ושחרר חציו ע"ש, הרי דאע"ג דלא משכח"ל בזא"ז משני הצדדים מיקרי מ"מ ישנו בזה אחר זה, ובזה יש לדון בדברי הרב ברוך טעם בשער הכולל שכתב ע"פ דברי התוס' רי"ד בקדושין שהקשה בהא דבאיסור בת אחת איסור חל על איסור וחלו תרווייהו נימא כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו ותירץ דהי מינייהו מפקת, וחידש ע"פ זה הברוך טעם דאם איסור אחד חמור מחבירו וראוי לחול גם בזא"ז אז רק החמור חל דלא שייך לומר הי מינייהו מפקת עיי"ש, אך לשיטת התוס' בגיטין שהבאנו הרי לא הוצרך התוס' רי"ד מעיקרא דדינא לסברא דהי מינייהו מפקת אלא באיסורים שווים מפני הקושיא דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו אבל אם איסור אחד חמור מחבירו וראוי החמור לחול על הקל בזא"ז, אז אע"פ שהקל על החמור לא מצי חייל מ"מ בבת אחת חייל דזה לא מיקרי אינו בזה אחר זה כיון דעכ"פ ישנם בזא"ז בחד צד שפיר ישנם בבת אחת ודו"ק, אך מדברי התוס' ר"פ נושאין נראה דלא ס"ל הכי ואבאר דברינו, דהנה השעה"מ בקונטרס חופת חתנים ס"ה הביא דברי התוס' ביבמות ר"פ נושאין ד"ה עריות וכתב שדבריהם ברור מיללו דדוקא בנשא האם אסור מה"ת לישא בתה אבל אם קידש את האם אז מה"ת מותר לישא בתה, והפתחי תשובה באהע"ז סי' ט"ו ס"ק ה' כתב ע"ז וז"ל אך לענ"ד אי אפשר לומר כן בדעת התוס' וכו' דהא בקדושין (דף נ') במשנה המקדש אשה ובתה וכו' ושם בגמ' (דף נ"א) אתמר קדושין שאין מסורין לביאה וכו' תנן המקדש אשה ובתה וכו' ע"ש כל הסוגיא מבואר דגם בקדושין איכא איסור אשה ובתה מה"ת, ועוד מבואר כן בנזיר (דף י"ב) אריו"ח אמר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים וכו' אמר רבא ומודה ריו"ח באשה שאין לה בת ולא אם וכו' ע"ש, והנה על דבר קושיתו השניה נדבר איה"ש במקום אחר אולם קושיתו הראשונה היא לכאורה עצומה וכבר הקשה כן גם בספר נתיבות לשבת באבהע"ז שם, ונראה מזה דאמרינן שם בקדושין דהמקדש אשה ובתה כאחת אינה מקודשת משום דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו דבקדושין לחודא נמי אינן בזה אחר זה, ולחומר הקושיא ע"כ לומר דהתוס' ס"ל דדוקא המקדש האם קודם ואח"כ הבת ליכא בבת איסור דאורייתא. משום דכתיב באם שאר דבעינן נכנסה לחופה אבל אם קידש הבת תחילה מודו התוס' שע"י הקדושין לחוד נאסר מה"ת באמה, והתוס' שם ביבמות ס"ל דכל שאינו בזה אחר זה משני הצדדים הגם דמצד אחד ישנו בזה אחר זה גם באופן זה אפי' בבת אחת אינו כעין דאמרינן בחולין (דף קכ"ד) בהא דאת שבא לכלל מגע בא לכלל משא דבעינן אתי לכלל מגע מכל צד ונתבאר בזה מה שרצינו לבאר שיש בזה מחלוקת בין בעלי התוס' ועיין ביומא (דף ל"ח ע"א) בהגהות הרש"ש שם ודו"ק ולענין ההערה שזכרתי לעיל דאמאי לא נימא גם כאן בסוגיא כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו כשנדקדק היטב לא יקשה כלל דכאן גוף אחד הם ואין זה שנים בבת אחת ודו"ק ובפרט לפמש"כ הרשב"א בחידושיו לקדושין (דף נ"א) דלא אמרינן כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו רק דוקא אם בבת אחת אי אפשר לחול הדבר על שתיהן יחד רק על אחת מהן, כהא דמקדש אשה ובתה או שתי אחיות שאי אפשר ששתיהן יהיו מקודשות רק אחת מהן ואז גם אחת אינה מקודשת דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו, אבל היכא דאפשר שיחול הענין על שתיהן כגון באמר ה"ז תמורת עולה ותמורת שלמים דקיי"ל דהוה תמורת שניהם, ולא אמרינן כל שאינו בזא"ז וכו' משום דאפשר שתהא תמורת שניהם דתרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה עולה וחציה שלמים, וה"נ נהי דבזא"ז ליתא אבל בבת אחת מהני שיצאו שתיהן מידי מעילה ולא אחת מהן וא"כ לא שייך כאן לומר דאפי' בב"א אינו וזה ברור ועיין בקדושין (דף נ"ב ע"א) ודו"ק:
והנה רש"י ותוס' מחולקים כאן בפשט בת אחת דאמרינן כאן, דרש"י והרגמ"ה מפרשי הדברים כפשוטן דצריך דוקא לשחוט כאחת, ולהתוס' אפי' אם שחטן בזה אחר זה כיון דעכ"פ קודם זריקת אחת מהן שחט שתיהן שחט בבת אחת מיקרו, והנה בפסחים (דף צ"ח ע"ב) כמשנה בבבות הראשונות תנן ואם אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון או ששחט שניהם כאחת שניהם יוצאין לבית השרפה, ובבבא דאמר להם ואמרו לו קתני רק ואין ידוע איזה נשחט ראשון אבל שניהם כאחת לא קתני ויש להבין שינוי זה בבבא זו למה, ונראה דהרי בבא זו דומה להפריש שני פסחים לאחריות דבשחט שניהם כאחת זורק איזה דם שירצה וכשר הזבח שנזרק דמו, משא"כ באין ידוע איזה נשחט קודם שפיר שניהם יוצאין לבית השרפה, ודע דבמשנה שבירושלמי ליתא בבבא זו גם הדין דאין ידוע איזה נשחט ראשון, אלא הכי קתני אמר להם ואמרו לו אוכלין כולן מן הראשון ותו לא מידי, [בירושלמי דפוס פעטריקאוו הנדפס עם פירוש הרידב"ז נדפס נוסח המשנה כמו בבבלי אבל ידוע שבדפוס הזה רבו הטעיות, ובדפוס קראטשין שנדפס אחר דפוס קראקא הראשון כתוב כמו שהעתקתי בזה וגם בתוספתא פ"ט דפסחים איתא ג"כ כנוסח הירושלמי דפוס קראטשין] ויש להבין הטעם, אלא דלשיטת התוס' כאן דאם עדיין לא זרק אע"פ שנשחטו זה אחר זה זורק איזה דם שירצה וכשר, ובפסחים שם הרי קודם זריקה איירי עיי"ש וא"כ גם באין ידוע איזה מהן נשחט ראשון נמי אין שניהם יוצאין לבית השרפה אלא זורק דמו של אחד מהן וכשר, וא"כ זכינו לדין דמחלוקת רש"י ותוס' כאן תליא בגירסת המשנה שם דלגירסת הבבלי מוכח כרש"י ולגירסת הירושלמי מוכרח כתוס', ומשו"ה הרמב"ם דפוסק בפ"ג ה"ו מה' מעילה כדעת רש"י כאן דהעיקר תלוי בשחיטה ממש, העתיק באמת בפ"ג ה"ו מה' קרבן פסח כנוסח המשנה הבבלית, אלא דיש לתמוה על הרמב"ם דפסק שם שגם באמרו לו ואמר להם גם אם שחט שניהם כאחת שניהם יוצאין לבית השרפה ופטורין מלעשות פסח שני ועיין לח"מ שם בה"ד הטעם דפטורין מפסח שני, וזהו תמוה דבשחט שניהם כאחת למה שניהם יוצאין לבית השרפה יזרוק דמו של אחד ויהיה כשר לגמרי, ובפסחים (דף צ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה הפריש ב' חטאות לאחריות ביארו דהא דהשני רועה הלכתא גמירי לה עיי"ש, ואם הפריש ב' אשמות לאחריות אפשר דאשם בא בנדבה עיין במג"א לאו"ח סי' א' ובארצות החיים שם, אבל פסח שאינו בא נדבה כדאיתא בחולין ודף מ"א ע"ב) וגם הלכתא גמירי נמי לא שמענו בפסח, א"כ אפשר לומר דבהפריש שנים לאחריות השני יוצא לגמרי לחולין, ובנשחט גם הוא בעזרה הוה חולין שנשחטו בעזרה דהוא מהנקברין ולמה זה יוצא לבית השרפה וצ"ע:
שבתי וראיתי בירושלמי קדושין (פ"ב ה"ו) דהכי איתא התם א"ר לעזר באחריות שקידש שתים כאחת] לא קידש ובחטאות כיפר, האיך עבידא שחט שתי חטאות לשם חטאת אחד המזבח בורר את הראוי לו שתיהן אסורות באכילה, שחט שני אשמות לשם אשם אחד המזבח בורר את הראוי לו שניהם אסורין באכילה וכו', ובפסחים לא כיפר שאין הפסח בא אלא לאכילת הבשר וכו' עכ"ל, וא"כ לדעת הירושלמי חייבין גם בפסח שני, ועיי"ש בש"ק שפירש ששחט וזרק דמן והעלה אימוריהן כאחת דאל"כ הרי אינו זורק דם השני כלל, וגם כתב דהא דתנן בפסחים פ' האשה דבשכח מה א"ל רבו שניהם יוצאין לביהש"ר ופטור מפסח שני אתיא כר' נתן דאכילה לא מעכבי, ולא הזכיר כלל דברי התוס' פסחים, (דף צ"ח ע"ב) וביאור שביאר הלח"מ דבריהם, ועכ"פ אפשר לפי"ז לומר דהרמב"ם דפסק בבבא דאמרו לו ואמר להם דשניהם יוצאין לביהש"ר גם בשחט שניהם כאחת היינו בשזרק ג"כ שניהם כאחת ולכן שניהם יוצאין לביהש"ר, ויהיה א"כ מקור דין זה לא ממשנה דפסחים דבה לא הוזכר כלל דין דשחט שניהם כאחת כמו שביארנו אלא מירושלמי דקדושין הזה, אלא דבהא דפסק הירושלמי דבפסחים לא כיפר וחייב א"כ בפסח שני כזה דחה הרמב"ם דעת הירושלמי מפני הסתם משנה דפסחים דפסקה להדיא דאע"פ שיוצאין לביהש"ר פטורין מפסח שני ודו"ק:
בתוס' ד"ה א"ל ר"ז כבר שנית לנו אלל וכו' ואלל הוא גידי הצואר וכו' עכ"ל, כבר העירו רבים דבתוס' חולין שם ד"ה מטרקא דחו פירוש זה, אכן גם דבריהם שם מוקשין מאוד כמו שעמד עליהם הרש"ש בהגהותיו שם, גם דברי התוס' בזבחים (דף ל"ה ע"א) ד"ה מוראה שכתבו דבחנם פירש"י טעמא דמוראה משום דפירשא בעלמא הוא דהא אין בה שום אכילה ע"ש, ומוכח לכאורה דס"ל דגם מוראת חטאת העוף אינה נאכלת, דאל"כ הרי שפיר צריכין אנו לטעמו של רש"י דפירשא הוא בחטאת העוף, וא"כ סתרי לדבריהם בעצמם שם בסמוך ד"ה פגל באלל ע"ש שכתבו דבעולה מיירי ומוכח דבחטאת א"צ להסיר דנאכלת לכהנים. ובלאו"ה דבריהם שם צ"ע שכתבו דאלל שאמר ר"א בגמ' שם הוא בשר שפלטתו סכין, וא"כ תמוה דמהו אלל דמתניתין שם דמפורש דאין חייבין עליו משום פגול ואין מפגלין בו. ואם נימא דמתניתין שם במטרקא איירי דגרע טפי אכתי קשה לר"י בחולין (דף קכ"א) דס"ל דמטרקא נמי איקרי אלל ומצטרף לטומאת אוכלין ואמאי לא חל עליו שם פגול, אולם לפי' התוס' כאן שהוא כפירש"י דהתם א"ש, דר"א באלל דעוף איירי דרכיך משו"ה חל עליו פגול, ומתניתין באלל דבהמה דאינו ראוי כלל כמפורש ברש"י שם וצ"ע:
בגמ' מצאני זקן אחד וא"ל אומר היה ר"ע זריקה מועלת ליוצא בנחותא אמרתי לו הן בתמיה כן הייתי מפרש לולא דרש"י ותוס' פירשו להיפוך: