תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר
חידושים למסכת מעילה · דף ו:
בשר קדק"ד שיצאו לפני ז"ד וכו' ר"ע אומר אין מועלין בו וחייבין עליו משום פגול נותר וטמא, בגמ' לקמן (דף ז' ע"ב) אמרינן דכי אמר ר"ט זריקה מועלת ליוצא הנ"מ לענין מעילה אבל באכילה אסור אפי' לר"ע, ולפי"ז קשה דאיך יתחייב משום נותר הרי איסור נותר ליכא רק בבשר הראוי לאכילה עיין רש"י בזבחים (דף צ' ע"א) ד"ה ומשום נותר שז"ל דאין נותר אלא בבשר הראוי לאכילה בתוך זמנו כדכתיב ביום זבחכם יאכל וממחרת וכו' עכ"ל ע"ש שכתב כן לר"א והרי לר"ע ג"כ אסור באכילה ולמה חייב משום נותר ועיין בנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' נ"ג שכתב דלאו דנותר איכא גם בזבח האסור באכילה אלא דכר וחטאת ליכא, אבל מ"מ דוחק הוא לומר דכונת משנתינו דלר"ע לאו דנותר לחודיה איכא ביוצא, חדא דהלשון לא משמע כן ותו דלאו גם לר"א יתחייב בנותר לשיטת הנו"ב, והחכם צבי סי' קנ"ט הוכיח ממשנתינו מהא דר"א דבזבח פסול ליכא חיובא דנותר אבל לא העיר דא"כ לר"ע אמאי חייבין משום נותר הא לאכילה מודה דפסול, ואמנם לריו"ח לקמן בגמרא דלא אמרה ר"ע אלא ביצא מקצתו י"ל דהא דחייב לר"ע אנותר היינו על הבשר שנשאר בפנים שמותר גם באכילה, וגם זה דוחק דלכאורה על הבשר הנשאר בפנים גם לר"א חייבין משום פגול ונותר וכו', אבל לרב אסי דס"ל דאפי' ביצא כולו דס"ל דזריקה מהני ליוצא בלא מיגו ועיין תוס' מנחות (דף י"ב ע"א) ד"ה הנ"מ יוצא ודאי קשה, וע"כ לומר דמזה יהיה באמת ראיה להתוי"ט כאן שכתב דהא דלר"ע נמי באכילה אסור היא חומרא בעלמא מדרבנן מה שלדעתי אין הדבר כן ואכמ"ל בזה וצ"ע, ועכ"פ נעלם כל זה מהרב תפארת יעקב בהגהותיו לריש מכילתין הנדפסים במשניות הגדולים דפוס ראת ואולי דנותר כאן הוא רק שיטפא דלישנא:
והתפא"י במשניות כאן הקשה וז"ל קשה לי בשלמא פגול שפיר חייל איוצא משום דהוה איסור כולל גם על מה שנשאר מבפנים. וגם טמא שפיר חייל כשנטמא הגוף דהו"ל כולל שנאסר גם בבשר קודש טהור שלא יצא, אבל נותר היכי מצי חייל איוצא הרי אין כאן לא כולל ולא מוסיף ולא בת אחת עכ"ד והאריך ונדחק בזה מאוד וגם לאחר כל הדחוקים שכתב אכתי ישאר קושיתו לרב אסי דמיירי ביצא כולו עיי"ש, ולא ידענא למה נכנס בדחוקים כ"כ חדא הרי לפ"מ שכתבו התוס' בזבחים (דף מ"ה ע"ב) בתוס' ד"ה אבל העצים משכח"ל בבת אחת כגון שהביא שתי שערות אח"כ, ועוד הרי התוי"ט כתב דאיסור האכילה משום יוצא אינו אלא מדרבנן לדעת הרמב"ם וגם הראב"ד מודה ליה בזה אם עבר והקטיר האימורין עיין בתוי"ט במכילתין פ"ב מ"ב ד"ה ובלינה, אולם במקום אחר השגתי על התוי"ט בזה, גם הרי כתב המהרי"ט הובא בשעה"מ פי"ז מה' איסורי ביאה דהיכא דעל איסור הקודם לא היה חיוב קרבן לא שייך לומר לענין קרבן אין איסור חל על איסור עיי"ש והרי איוצא ליכא חיוב קרבן ואנותר יש חיוב קרבן ולא שייך אאחע"א, גם הדרך ים תירץ לפמש"כ בשאגת אריה הלכות יוהכ"פ דיוהכ"פ על נבלה הוה איסור מוסיף דעל יוהכ"פ חייב אף שלא כדרך הנאתן אבל על נבלה אינו חייב רק כדרך הנאתן, וא"כ הרי על נותר כתב הפנ"י בקדושין (דף נ"ו ע"ב) דחייבין גם שלא כדה"נ דכתיב גביה באש תשרפו ע"ש וביוצא הרי כתיב רק לא יאכל כי קודש היא עיין פסחים (דף כ"ד) ובעינן כדרך. הנאתן וא"כ הוה נותר איסור מוסיף. ואמנם הרב דרך ים הקשה דלפי דברי השאגת אריה מאי קמבעיא ליה הש"ס בשבועות (דף כ"א) אי ר"ע בכל התורה כר"ש ס"ל דכ"ש למלקות, ואמאי לא פשיט ליה ממשנתינו דע"כ ר"ע לא ס"ל כר"ש דאי כר"ש ס"ל ובכל התורה חייב מלקות אכ"ש וא"כ חייב נמי בכל התורה על שלא כדרך הנאתן נמי לדעת המהרש"ל בשבועות שם (דף כ"ג) וא"כ למה יתחייב משום נותר בשיש בו איסור יוצא הא ליכא איסור מוסיף וע"כ דלא ס"ל כר"ש. והוא עצמו תירץ די"ל דר"ע מ"מ כר"ש ס"ל אלא דלענין קרבן הרי גם לר"ש בעינן כזית וא"כ י"ל דלענין קרבן הוה נותר איסור מוסיף דחייב גם על שלא כדה"נ, אולם אם באנו לזה לקרב הרי בלאו"ה ניחא דביוצא הרי ליכא קרבן כלל וכנ"ל ממהרי"ט, ואינני רואה עוד להאריך בזה כי עכ"פ די בדברינו ליישב קושית התפא"י גם זולת תירוץ הדרך ים האמור כנלע"ד:
שם אמר ריע והרי המפריש וכו' אם פטר דמה את בשר חברתה מן המעילה דין הוא שיפטור את בשר עצמה ע"כ, הרב טהרת הקודש בזבחים דף קי"ב) הקשה בצדק דמה זה ענין לכאן, הרי כתב רש"י בזבחים (דף קי"א ע"ב) דמשו"ה פוטר דמה בשר חברתה מהמעילה משום דמשזרק דם האחת נעשית שניה חטאת שכיפרו בעליה באחר והיא מחמש חטאות המתות שאין בהן מעילה, ומאי ראיה היא דזריקה מועלת ליוצא הא גם שם אין פטור המעילה משום הזריקה אלא דהוה מה' חטאות המתות אבל לא שזריקת חברתה מועיל לה עכ"ד הובאו דבריו בקושיתו בספר דרך ים ואינני יודע אם תירץ שם איזה תירץ, אבל הקושיא לדעתי היא עצומה בעיקר פשט משנתנו דלענ"ד לפי ההסבר שכתב רש"י שם אין מעילה גם באימורי חטאת השניה כיון דהוה מחמש חטאות המתות וא"כ ע"כ דאין הזריקה לגבה לא מעלה ולא מוריד שהרי החטאת שזרק דמה מועלין עכ"פ עדיין באימוריה, דהזריקה הרי אינה מוציא האימורין מידי מעילה בשום קרבן, אלא דכבר דחו שם בזבחים (דף קי"ב ע"א) התוס' ד"ה כשם שדמה וכו' דברי רש"י אלה מטעם סוגיא דידן ע"ש, אבל מ"מ קשה למה לא השיגו עליו מפשט המשנה:
והדרך ים רצה לתרץ הקושיא ע"ד החידוד דרש"י לא כתב שם כן רק לרבנן אבל לר"ע דס"ל דמביאין אשם תלוי על ספק מעילה כבכריתות (דף כ"ב) ע"ש, א"כ אין לפרש דמשו"ה כיון שזרק דם אחת נפטרה השניה ממעילה משום דהוה כחטאת שכיפרו בעליה באחרת דהוה מה' חטאות המתות, שהרי לר"ע גם חמש חטאות המתות צריך להביא עכ"פ אשם תלוי, לפי המבואר בתמורה (דף ט"ז ע"ב) דר"ל ס"ל ד' חטאות נתנו מסיני דמתות ואחר רועה ור"נ ס"ל רא' מתה וד' רועות ומספיקא כולן מתות ע"ש, א"כ לר"ע לא מבעיא לר' נתן דודאי צריך להביא אשם תלוי אלא אפי' לר"ל לא שייך למיזל אחר רובא לדעת הפרמ"ג בריש פתיחתו לה' תערובות והחו"ד בסי' ק"א סק"ה ע"ש וא"כ למה פטורה חברתה גם מאשם תלוי, אלא ע"כ דלר"ע הא דפטורה חברתה מהמעילה אין הטעם משום דהוה כחטאת דלמיתה אזלה לדידיה, דהרי גם בחטאות המתות עכ"פ אשם תלוי בעי, וע"כ הטעם לר"ע משום דשתי החטאות כגוף אחד דמיין לענין זה שזריקת הכשרה מועלת להוציא גם הפסולה ממעילה, ואם פטר דמה בשר חברתה ממעילה אינו דין שיפטור בשר עצמה, ומש"כ רש"י שם הטעם דהוה כחטאות המתות הוא רק לרבנן דאין חייבין על ספק מעילות אשם תלוי, ובזה יתורץ גם קושית התוס' בזבחים שם ד"ה כשם שדמה הנ"ל מסוגיא דידן כיון דרש"י לא כתב לה אליבא דר"ע עכת"ד הדרך ים, אבל באמת אין תירוצו עולה יפה חדא דהרי יש אמוראים דסברי דלר"ע בעינן לענין אשם תלוי חתיכה אחת מב' חתיכות כמו שנתבאר כבר אצלי במקו"א והכא הרי ב' חתיכות ליכא ולמה יביא אשם תלוי, ותו דכיון דרבנן העמידו עכ"פ על חמש וכולהו למיתה אזלו ואינם שווים להקדש כלום משום תקנתא דרבנן עכ"פ ממילא ליכא בהו אפי' ספק מעילה כמש"כ התוס' בפסחים (דף כ"ט) ד"ה אין פודין וכ"כ הוא בעצמו ועוד מטעמים אחרים וקצרתי:
ויותר עוד כתב הדרך ים ליישב ע"פ הכלל דכל פסול דאם עלה לא ירד יש בו מעילה עדיין, והתוס' בזבחים (דף ס"ח ע"ב) ד"ה אמר רבי כתבו דכל שיש תרתי לטיבותא היינו שנפסל לאחר שחיטה ויש לו הכשר במקום אחר אז אם עלה לא ירד אף לר' יהודא ע"ש, וא"כ הכא דהפסול דחטאת שכיפרו בעליה באחר נעשה לאחר שחיטה, ורש"י בנזיר (דף כ"א ע"ב) כתב דחטאות המתות אינן נוהגות בעופות וכיון דבעופות ליכא רעייה ע"כ דיהיו קרבים אף בכיפרו הבעלים באחרת א"כ יש לו הכשר בחטאת גופא, וא"כ חטאות המתות שנעשה הפסול לאחר שחיטה למה לא יהא בהן מעילה, וע"כ לומר דהא דקריב בעוף לא מיקרי יש לו הכשר במקום אחר לענין בהמה וגם אם עלו ירדו, אבל ר"ע לשיטתיה דס"ל בזבחים (דף פ"ה) דאף בעל מום אם עלה לא ירד הואיל וכשר בעוף הרי דס"ל הואיל מעוף לבהמה, וא"כ אם עלה לא ירד גם בחטאת בהמה שכיפרו בעלים באחרת אם נעשה הפסול אחר שחיטה וצריך שיהא בה מעילה, וע"כ לר"ע לשיטתיה הא דאין מעילה בשניה הוא משום דזריקת חברתה אהני להשניה ומתורץ קושית הטה"ק וגם קושית התוס' כנ"ל:
ואם אמנם שהוא חידוד נאה אבל גם זה אינו לפי האמת, דלכאורה ההנחה שהניח דבעוף חטאת שמתו בעליה קריבה לא נראה כן מב"ק (דף ק"י) דפריך אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפק לחולין דאדעתא דהכי לא אקדשה, ומשני חטאת שמתו בעליה הלכתא גמירא לה ע"ש, ובעוף כיון דליכא גביה הללמ"מ ממילא יוצאת לחולין ולא דקריבה, אבל באמת לא כן הדבר דבעוף שמתו בעליו באמת קריבה ואינה יוצאת לחולין, דכן מבואר בשמ"ק במנחות (דף ד' ע"ב) דאינה יוצאת לחולין אלא קריבה ע"ש, ותו דמבואר ביומא (דף נ') דס"ל לר"ש בחטאת השותפים דליכא גבה הלכתא שתמות לשיטתיה, דירעו עד שיסתאבו ולא אמרינן אומדנא שתצא לחולין, וטעם הדבר דלא אמרינן בעופות ובחטאת השותפין אומדנא כהך דב"ק שם י"ל ע"פ מה שהביאו המפרשים להקשות שם, לשיטת הרדב"ז ח"ד סי' ר"ד דאומדנא לא מהני רק להחזיק ולא להוציא א"כ מאי פריך הגמ' דנימא דתצא לחולין משום אומדנא הא הוה אומדנא להוציא מהקדש, אבל באמת לא קשה מידי דהרי גם אם לא תצא לא יהא להקדש הנאה של כלום ממנה שהרי למיתה אזלה ותקבר ושפיר פריך הש"ס דתצא לחולין משום אומדנא, אבל במקום דאין הלכה בה שתמות רק דתרעה או בעופות דלא שייך רעייה ותקרב ודאי דלא אמרינן אומדנא להוציא ודו"ק היטב, וא"כ אי משום הא לא איריא ושפיר יש מקום להתירוץ הנ"ל, אלא דעיקר שיטה זו של רש"י בנזיר אע"ג שיש לו חבר בשמ"ק במנחות (דף ד' סע"ב) הנ"ל דגם הר"ר יחיאל ב"ר יוסף ס"ל כן דבעופות אין הללמ"מ דחטאת שמתו בעליה וכו' שתמות, מ"מ היא שיטה תמוהית מאוד כמש"כ השמ"ק שם עיי"ש, ובשער המלך הלכות פסוהמו"ק פ"ד ה"א האריך בזה הרבה והביא גם השמ"ק דמנחות הנ"ל, ועכ"פ אנן הרי אליבא דרש"י איירינן ורש"י ודאי ס"ל דגם בעופות גמירי דין דחטאות המתות כדמוכח בגיטין (דף כ"ח ע"ב) עיי"ש והמפרש בנזיר ידוע שאינו מרש"י, ועוד יש לדבר הרבה בזה וקצרתי:
שם במשנה אימורי קדק"ל שיצאו לפני זרד"מ רא"א אין מועלין בו וכו' רע"א מועלין וכו' ע"כ, בביאור פלוגתתם איכא שלשה פנים, אוקימתא קמייתא בזבחים (דף צ' ע"א) דבהדר עיילינהו פליגי, דבלא עיילינהו קודם זריקה הו"ל כיצאו לאחר זריקה ופסולים לכו"ע וכיון דהכא לא הוה שעת הכושר לאחר זריקה הדין הוא כמו בודאי נפסל ביוצא קודם זריקה ומודה ר"ע דאין זריקה מועלת ליוצא, דפלוגתייהו בסיפא היא לסברת ר"א דרישא דזריקה אינה מועלת ליוצא, ומיירי פלוגתתם בסיפא בעיילינהו קודם זריקה אם נפסל ביוצא אם לאן הפן השני אוקימתא דר"פ בזבחים שם דבהדר עיילינהו כו"ע לא פליגי דאינן נפסלין ביוצא דעדיין לאו קדשי ה' נינהו ובדאיתנהו אבראי פליגי, דכיון דלא הוה שעת הכושר לאחר זריקה הוה כנפסלו ביוצא קודם זריקה, ופליגי ר"א ור"ע בסיפא בלא עיילינהו קודם זריקה כמו דפליגי ברישא בקדק"ד בין בדעיילינהו ובין בדלא עיילינהו קודם זריקה דכיון דבקדק"ד כבר נפסל הבשר ביוצא מה לי עיילינהו מ"ל לא עיילינהו דר"א ס"ל דבפסול יוצא אין זריקה מועלת ור"ע ס"ל דפסול יוצא הוה פסול מחמת דבר אחר ומועלת ביה הזריקה, ובתוספתא דריש מכילתין איתא רע"א הורצה הציץ על היוצא ועיין פסחים דף ע"ח ולשון זה צ"ע] ואופן שלישי יש לומר דאימורי קדק"ל לכו"ע נפסלים ביוצא קודם זריקה אף בהדר ועיילינהו קודם זריקה ופליגי בסיפא ג"כ בין בעיילינהו ובין בלא עיילינהו קודם זריקה כמו ברישא ואוקימתא זו ליתא בגמ' דזבחים שם. ורש"י כתב אימורי קדק"ל שיצאו וחזרו וזרק דמן הרי דמפרש דלא כאוקימתא דר"פ שהיא המסקנא שם בזבחים וכבר עמדו ע"ז התוי"ט כאן והבה"ז, ובתוס' רע"א במשניות כאן ירד להציל דברי רש"י אבל בתפארת ירושלים השיג עליו בטענות עצומות עיי"ש היטב, ולענ"ד בעיקר הדבר לא ברירא לי דבשר קדק"ל שיצאו חוץ לחומה וחזרו שנפסלו, והא דבשבועות (דף ט"ו סע"א) היינו לאכול בחוץ לירושלים דומיא דמעשר וביכורים עיין בהגהות מצפה איתן שם ודו"ק אמת דפשוטן של דברים משמע בכמה דוכתי דאפי' בשר קדק"ל שיצאו חוץ לחומת ירושלים לא מהני אם הדר עיילינהו וקצרתי, אלא דהקרן אורה כתב דרב פפא לא קאמרה שם אלא לדחויא אבל למאי דמייתי התם דהאימורין נפסלין ביוצא אף קודם זריקה וכן תניא שם בברייתא בזבחים (דף כ"ו) א"כ הוה דומיא דרישא ואין חילוק בין הדרו קודם זריקה או לא דבכל אופן פליגי וכ"כ הצ"ק וגם זה דחוק דהרי מלשון רש"י משמע דדוקא בדהדר ועיילינהו פליגי, ובאמת בפי' רגמ"ה ליתא לשון רש"י הזה כאן וכבר הודעתיך שפי' המפרש במכילתין הוא מפי' רגמ"ה ועיין תוס' מנחות דף מ"ו ד"ה נפרס לחמה:
שם בגמ' והני תרתי למ"ל וכו' בפיהמ"ש להרמב"ם במשנתנו מפרש הצריכותא משום קולא וחומרא עיי"ש שיש בו איזה חסרון בלשון, וכן נראה מלשון רש"י בד"ה אבל לאתויי אבל קשה דהרי ברישא קולא נמי איכא דאין חייבין עליו משום פגול נו"ט ומה לי חיוב חטאת מה לי חיוב אשם מעילות, ויש עוד לפלפל הרבה בדעת הרמב"ם בפ"ג מה' מעילה בענין זה ואכ"מ:
שם והני תרתי למ"ל צריכי דאי תני בקדק"ד וכו' משום דזריקה כתיקונה מפקע מירי מעילה שלא כתיקונה לא מפקע וכו' אבל לאתויי לידי מעילה וכו' עיין בתוס' שתמהו דהכא משמע דקיל יותר להביא לידי מעילה מלהפקיע ולעיל משמע איפכא ותירצו שפיר עיין בתוס' ד"ה שלא כתיקונה, אבל אולי יש ליתן טעם למה לא קאמר הצריכותא כאן להיפך דאי תני קדק"ד הו"א בהא קאמר ר"ע דאפי' שלא כתיקונה מוציא מידי מעילה, ואי תנא קדק"ל הו"א בהא קאמר ר"א דאין מועלין בהן דזריקה שלא כתיקונה אינה מביאה לידי מעילה וכהסוגיא דלעיל אם שאין זה קושיא עצומה אבל אולי יש לתת בזה טעם לוא יהא ע"ד הפלפול לבד:
דיש לחקור הא דקיי"ל דמועלין באימורי קדק"ד קודם זריקה, אם קדושתן אז היא רק כקדושת הבשר קודם זריקה שמועלין נמי בהן, והזריקה מפקיע מהבשר דין מעילה מהקדושה שהקדישו הבעלים, וה"ה שנפקע קדושת הבעלים ע"י הזריקה גם מהאימורין אלא דבזריקה זו עצמה בא על האימורין קדושה חדשה קדושת הקרבה לגבוה ומועלין בהן משום זה, כמו אימורי קדק"ל דג"כ הזריקה מביאתן למעילה, או דילמא קדושת אימורי קדק"ד לא נפקע כלל ע"י הזריקה ומעילתן אזלה ואתיא מראשית הקדישות הבעלים, דהזריקה הפקיעה המעילה רק מהבשר אבל לא מהאימורין, ונפ"מ בזה לפ"מ דאמרינן לעיל עמוד א' דזריקת פיגול מוציאה מידי מעילה ואינה מביאה למעילה, דא"כ לפי הפנים הראשון שאמרנו גם באימורי קדק"ד לא ימעלו בכה"ג שהזריקה הפקיעה מהן המעילה ולא הביאתן למעילה, וכן למ"ד היתר שחיטה או זריקה שנינו א"כ משנשחט או נתקבל דם הקרבן עד אחר הזריקה לא יהיה מעילה גם באימורי קדק"ד, דלא כתוס' (דף ז' ע"ב) ד"ה הא ממונא וכו' עיי"ש בהגהות הרש"ש ותבין ואמנם לדינא ודאי אין לזה מקום כלל דהרי קיי"ל היתר אכילה שנינו ויש מעילה גם בבשר קדשי קדשים עד זריקה וכ"ש באימוריהן, וגם קיי"ל זריקת פיגול אינו מוציא מידי מעילה וא"כ אין נפ"מ בכ"ז, אולם דברינו הם למ"ד היתר שחיטה או זריקה שנינו, וכן אם אמרינן דגם זריקת פיגול מוציאה אלא שאינה מביאה לידי מעילה כאמור:
ויש להעיר מנדרים (דף י"ב ע"א) דמוקי שם בנותר של עולה, ולאופן הראשון האמור הרי גם בזה אינו מצד נדרו דנדרו כבר פקע ע"י הזריקה גם לענין האימורין ורק ע"י קדושת ההקרבה שבא להן ע"י הזריקה נתקדשו ממילא, א"כ אין זה דבר הנדור רק דבר האסור וכמש"כ הר"ן שם לענין בשר שלמים ע"ש בר"ן ד"ה בעיקרו וד"ה בנותר של עולה, וכן יש להעיר מזבחים (דף פ"ג ע"ב) ברש"י אימורי קדק"ל וכו' משא"כ בקדק"ד שהן מתחילתן לגבוה ואימוריהן עומדין למזבח וכו' עכ"ל, וכן בגמ' שם (דף פ"ה ע"א) תרגמא אקדק"ד וכו' דמוכח שם דאימורי קדק"ד גם קודם זריקה הובררו לחלק גבוה, וכן יש עוד להוכיח מכמה מקומות, אבל מ"מ אין זה סתירה לדברינו דודאי לדינא אי אפשר לומר כהפנים הראשון, אבל כל דברינו הרי איירינן אם נימא דזריקה פסולה מוציאה מידי מעילה וכן למ"ד היתר שחיטה או זריקה שנינו כמו שכבר ביארנו לעיל ולפי"ז יקשה לכאורה ממשנתינו דקתני אימורי קדק"ל שיצאו לפני זריקת דמים ר"א אומר אין מועלין בהן וכו' דזריקה פסולה אינה מביאה לידי מעילה, ולהנ"ל למה נקט רק קדק"ל הא גם באימורי קדק"ד הדין כן כיון דהזריקה צריכה להביאן לידי מעילה, אך באמת הא לק"מ דר"א הא ס"ל ברישא דזריקה פסולה אינה מוציאה מידי מעילה, א"כ אימורי קדק"ד הרי יש בהן עכ"פ מעילה הראשונה של קודם זריקה ולהכי תני שפיר רק אימורי קדק"ל בסיפא:
ומעתה יהיה מיושב דברי הש"ס כאן כמין חומר ולא קשה קושית התוס' שזכרנו. דלא הוה מצי לומר הצריכותא להיפוך, אי תנא קדק"ד הו"א בהא קאמר ר"ע דמוציא וכו' ואי תנא קדק"ל הו"א בהא קאמר ר"א דאינו מביא לידי מעילה אבל גבי קדק"ד מודה דמוציא מידי מעילה, א"א לומר כן דהא מדקתני סיפא אימורי קדק"ל אין מועלין שפיר ידעינן דבקדק"ד כה"ג אינו מוציא מידי מעילה, דאי מוציא א"כ למה נקט רק אימורי קדק"ל הרי אף באימורי קדק"ד שייך האי דינא כיון דס"ל דזריקה פסולה אינו מביא לידי מעילה, ומדנקט רק אימורי קדק"ל ממילא ידעינן מזה דבקדשי קדשים אינו מוציא מיד מעילה ולהכי תני בסיפא רק אימורי קדק"ל, דאימורי קדק"ד נהי דהזריקה לא הביאתן לידי מעילה מ"מ מועלין בהן לפי דהזריקה לא הוציאתן מידי מעילה ומועלין בהן כמו בהבשר ולהכי מוכרח לומר הצריכותא להיפך והוא כו"פ:
ובפשוט י"ל דלהכי לא מצי עביד כאן הצריכותא לקולא דהוה אמינא דזריקת פיגול אינה מביאה לידי מעילה אבל מוציאה שפיר מידי מעילה כדברי הגמ' לעיל, משום דלא א"ש כאן לר"ע לשיטתו דס"ל במנחות (דף מ"ז ע"א) דשתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וזרק דמן של כבשים חוץ לזמנו יש בלחם משום פיגול, ומוקי לה שם ר"פ דס"ל כראב"ש דשחיטה לא מיקדשה ולא מפסיל ביוצא וזריקת פיגול מיקדשא להו, ומבואר שם (ע"ב) דלפ"ז ס"ל ג"כ דזריקת פיגול מביא לידי מעילה ודלא כרב גידל ע"ש היטב וע"ש בתוס' ד"ה ולא אתותיב. א"כ לר"ע לשיטתו אי אפשר לומר דזריקת פיגול אינה מביאה לידי מעילה, דהרי לשיטתיה במנחות שם ע"כ ס"ל דמביאה לידי מעילה, ולהכי עביד הש"ס הצריכותא לחומרא וא"ש ודו"ק בכ"ז, כן כתב הרב נר למאור סי' ד' ובמקו"א הארכתי עוד מעט בענין זה:
תוס' ד"ה בשר קדק"ד וכו' ולמ"ד היתר שחיטה מיירי קודם שנראה לקבל הדם ולכך מועלין וכו' עכ"ל, דייקו לומר קידם שנראה לקבל ולא כתבו קודם קבלת הדם משום דהם כתבו לעיל (דף ד' ע"ב) ד"ה היתר שחיטה דלהך מדד גם קבלה אינו צריך רק שיהיה ראוי לקבל, אלא דדבריהם בכלל אינן אלא תימה דהרי ביצאה קודם הקבלה ואפי' קודם גמר שחיטה שעדיין אינו ראוי לקבלה הרי נפסל הקרבן לגמרי גם בקדק"ל עיין בזבחים (דף כ"ו סע"א) וגם דא"כ גם הדם יצא לחוץ ואז לכו"ע פסול כדאמר ר"פ לקמן בסוגיא, אם לא שנאמר דמיירי שיצא אבר לחוץ וחתך אחר שחיטה עד שמגיע לעצם עיי"ש בזבחים וזהו דוחק גדול, ולולא דבריהם נראה פשוט דהני תנאי סברי באמת דהיתר אכילה שנינו, והא דפריך לעיל מברייתא דפגול בקדק"ד מועלין בו למ"ד היתר זריקה שנינו ולא משני תנאי היא, הוא משום דבתוספתא משמע דברייתא דהפגול נמי ר"ש היא כברייתא דהנותר ודו"ק, וכן מוכח מדאמרינן לקמן דביצא דם לכו"ע מועלין בו אע"פ שחזר וזרקו והרי הקבלה היתה בכשרות והוה כבר היתר זריקה, וע"כ דהנך תנאי היתר אכילה ס"ל וק"ל, ולפמש"כ לעיל דף ב' ע"א ליישב דברי הריטב"א ריש חולין א"ש הכל ע"ש:
שם בגמ' אימא סיפא וכו' כיצד בשר קדק"ל וכו' הלשון כאן אינו מדוקדק וגם במשנה ליתא הכי:
שם בגמ' אריו"ח כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא שיצא מקצתו, וכתב התוי"ט כאן דדוקא לאפוקי מידי מעילה בעינן מיגו אבל בקדק"ל דהזריקה מביאה לידי מעילה לא בעינן מיגו, ואפי' יצא כולו מהני הזריקה להביא לידי מעילה, ולמד כן מלשון הרמב"ם משום דלהחמיר לא בעינן מיגו ע"ש בתוס' יו"ט, וזה דחוק דהרי סברא דלהחמיר דחי לה הש"ס בהצריכותא דלעיל לפי פיהמ"ש להרמב"ם הנ"ל בדברינו ד"ה שם בגמ' והני תרתי, אכן הרב מתן בסתר דייק לה מדנקט הש"ס להא דריו"ח אחר הצריכותא דלעיל, משמע דלריו"ח מעיקרא לקמ"ד הני תרתי למ"ל דרישא מיירי דוקא ביצא מקצתו וסיפא מיירי אפי' ביצא כולו, ולא עיילינהו כאוקימתא דרב פפא בזבחים (דף צ' ע"א) משא"כ ברישא דפליגי ר"א ור"ע גם בדהדר ועיילינהו כמש"כ לעיל, והטעם דבעינן ברישא שיצא מקצתו ולא כולו הסביר כאן התוס' ד"ה כי אמר וכו', דכיון דיליף לה מהמפריש חטאתו ואבדה וכו' דאיכא התם מיגו דמהני לכשרה מהני נמי לפסולה א"כ צריך להיות הלמד כהמלמד, ודוקא בקדק"ד אבל בקדק"ל לענין לאתויי לידי מעילה הרי כתבו כאן התוס' ד"ה שלא כתקונה דלהביא לידי מעילה כיון שהזריקה נעשה בהכשר אלא שנעשית על דבר שאינו ראוי שפיר קרינן ביה קדשי ה' לענין מעילה, ועיין בתוספתא פ"ד דמנחות פלוגתא דר"א ור"ע ביצאו שירי מנחה חוץ לקלעים, ועיין במנחות (דף י"ב ע"א) בתוס' ד"ה ה"מ יוצא דאיתא בעינא וכו' הוה מצי למימר ה"מ יוצא מקצתו אבל כולו לא כדאמרינן בפ"ק דמעילה ומיהו פלוגתא היא התם עכ"ל, ובאמת כאן אין פלוגתא כלל בזה לא מבעיא לפי' התוס' אלא אפי' לפירש"י כאן המסקנא סלקא כריו"ח, וע"כ לחלק כיון דבמה שנשתייר לא נולד שום פסול הוה כיצא מקצתו וכבר העיר בזה הקרן אורה, ועיין בזבחים (דף כ"ה ע"ב) ועיין בזבחים (דף מ"ו ע"א) ובתוס' שם ד"ה מששחטה ובשמ"ק וקצרתי ויש עוד לדבר הרבה בשיטת הרמב"ם בענינים האלה ויתבארו איה"ש בחידושי על הרמב"ם:
אולם לפ"מ שכתבנו לקמן ד"ה אמר רב פפא דר"פ פליג אריו"ח הרי ניחא דברי התוס' מנחות שם כפשוטו דאיכא פלוגתא בזה, ובזה י"ל גם דברי התוס' פסחים (דף ל"ד ע"ב) ד"ה שאם זרק התמוהין ודו"ק: