תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר
חידושים למסכת מעילה · דף ה.
חזקיה אמר היתר שחיטה שנינו וריו"ח אמר היתר אכילה שנינו, ביבמות (דף ל"ג ע"א) בתוס' ד"ה אלא מליקה בב"א וכו' כתבו דבר קפרא ס"ל היתר זריקה שנינו, ונראה דכן היה גירסתם בסוגיין כאן דעת בר קפרא לדעה שלישית דהיתר זריקה שנינו:
חזקיה אמר היתר שחיטה שנינו, דע דהשיטה מקובצת בזבחים (דף ס"ו ע"א) כתב שם על המשנה דתנן שם ע"ב וכולן אין מטמאין בבית הבליעה ומועלין בהן, וקאי אמשנה הקודמת בר"פ חטאת העוף ע"ש, וז"ל וא"ת ובחטאת העוף ששינה בה אמאי מועלין בה למ"ד במעילה היתר שחיטה שנינו והכא הא איכא היתר מליקה דהא בגמ' מוקמינן שינוי מקום דגבי חטאת בהזאה, וי"ל דדוקא היתר שחיטה מוציאה מידי מעילה משום דלאחר שחיטה הוכשר לקבל דם לאלתר, אבל בעוף דליכא קבלה לא מהני היתר מליקה לאפוקי מידי מעילה עכ"ל, ולענ"ד אינני רואה כל הכרח משום קושיתו לחלק בין שחיטה למליקה דהא לר' ירמיה נוכל לאוקמי המשנה דהתם בשינה במליקה ודלא כר"א בר"ש עייש"ה, וגם הסברא שהסביר לחלק בין שחיטה למליקה חסרה תבלין לענ"ד, ואולם התוס' שם (דף ס"ו ע"ב) הקשו ג"כ קושיא זו סוף ד"ה ואלא במיצוי והוסיפו עוד להקשות מחטאת שעשאה למעלה כמעשי כולן ואפי' כמעשה חטאת לשם חטאת וקתני סיפא דמועלין בה ואמאי הרי היה בה היתר מליקה עיי"ש שנשארו בקושיא, ומקושיא זו יש באמת הוכחה לחלוק בין שחיטה למליקה כהשמ"ק, והתוס' שם שנשארו בקושיא אזלי לשיטתם במכילתין לקמן (דף ח' ע"א) ד"ה הוזה דמה שכתבו מפורש דלמ"ד היתר שחיטה שנינו ה"ה בעוף היתר מליקה מפקיע מידי מעילה, ובחידושינו לקמן על התוס' שם הבאתי בעז"ה דגם התוס' ביבמות (דף ל"ג ע"א) ד"ה אלא מליקה אזלי נמי בשיטת תוס' דידן ודזבחים דס"ל דמליקת עוף שוה לגמרי בזה לשחיטת בהמה ושהתוס' ישנים שם ס"ל כהשמ"ק בזבחים לחלק בין מליקה לשחיטה ע"ש בדברינו, ודע דהכסף משנה ברמב"ם כתב דחזקיה ס"ל היתר זריקה וכו' ואע"ג דשנינהו חזקיה שינויא דחיקי אינון עכ"ל, ותמה עליו הבה"ז בתרתי חדא דחזקיה היתר שחיטה ס"ל ולא היתר זריקה [רק בד"ה הקודם הבאתי גירסת התוס' ביבמות דבר קפרא ס"ל דעת שלישית דהיתר זריקה שנינו] ועוד דחזקיה לא שני מידי דכל הפלפולא בסוגיין היא אם היתר זריקה או היתר אכילה אבל לא היתר שחיטה, וכתב עליו הרב חק נתן דהכ"מ היה לפניו בגירסתו דחזקיה אמר היתר זריקה שנינו עכ"ד, ומ"מ גם לפי"ז ע"כ צ"ל דמש"כ הכ"מ דאע"ג דשנינהו חזקיה שינויא דחיקא אינון כונתו על סוף הסוגיא דאתותב מנותר ופגול, דזולת זה אין בכל הסוגיא תיובתא כלל למ"ד היתר זריקה שנינו ועיין בדברינו בתוס' ד"ה היתר שחיטה שנינו:
דתנן התם חטאת פסולה וכו' היכי דמי אלימא דקבלוהו פסולין וזרקוהו פסולין וכו', והא קמ"ל דפסיל עושה שירים עכ"ל הגמ', מכאן יש לתמוה על רש"י בזבחים (דף צ"ב) שכתב דלא גרסינן וזרקו דהא אפי' כשרה שניתז מדמה לאחר זריקה על הבגד אינו טעון כיבוס כדאמרינן לקמן פרט לזה שכבר הוזה עכ"ל, וכאן הגמרא בעצמה מקשה קושיא זו ומשני לה, וכבר עמד ע"ז הרב חק נתן ונשאר בצ"ע, וביותר אתפלא על השמ"ק שם שהביא מתוס' הר"פ שכתב ככל השקלא וטריא בסוגיין בלשון ונראה לי עיי"ש בדבריו ותראה שהיא תמיה עצומה אם לא דהיה להם גירסא אחרת כאן בגמ', ובעיקר קושית הגמ' הא קבלוהו וזרקוהו כשרים דמה טעון כיבוס קרי כאן אשר יזה מדמה ולא שכבר הוזה, קשה לי דאמאי לא נימא דמיירי כשזרק הפסול רק מתנה אחת מארבע מתנות הדם, ובאופן זה הרי ודאי דדוקא כשזרק פסול דנפסל הדם הוא דאין דמה טעון כיבוס, אבל אם זרק כשר מתנה אחת על המזבח וקודם שזרק שאר המחנות הותז על הבגד ודאי דטעון כיבוס, כדאיתא בגמ' דזבחים (דף ל"ח ע"ב) אר"פ יש מהן כתחילתו ויש מהן כסופו וכו' עיי"ש בגמ' וברש"י וכ"פ הרמב"ם בפ"ח מה' מעה"ק, ויש ליישב עיין מש"כ בסמוך:
ובעיקר פלפול הסוגיא דע שיש שלשה משניות בלשון זה שקבלו וזרקו את דמה, חדא הך דריש מכילתין, ושניה בזבחים (דף פ"ד ע"א) במשנה דאם עלו לא ירדו חשיב גם זה דקבלו פסולין וזרקו את דמו שאם עלה לא ירד, והשלישית דר"פ דם חטאת בזבחים (דף צ"ב) היא שהש"ס מביאה כאן ובזבחים (דף פ"ז סע"א) בעי מיניה ר"ל מריו"ח כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולין וכו' ליקרב לכתחילה קמבעיא לי הא נמי תנינא שקבלו פסולין וזרקו את דמו מאי לאו שקבלו פסולין וזרקו פסולין לא שקבלו פסולין אי נמי שזרקו פסולין ע"ש בתוס' ד"ה כ"ש מהו שיקדשו וכו' והמתבאר מתוך הסוגיא דהתם ודהכא הוא דבבבא דוזרקו את דמו יש שלשה פירושים חדא י"ל דאו או קתני כדמשמע דס"ל התם לר"ל הכי ולפי"ז כלי שרת אין מקדשין פסולין ליקרב לכתחילה, ולענין זריקה בקדק"ד הנה הזריקה מפקיע מידי מעילה, פירוש שני דתרווייהו בפסול קאמר שקבלו פסולין וגם זרקו פסולין ולפי"ז כלי שרת מקדשין פסולין ליקרב לכתחילה, ולענין מעילה צ"ל דהיתר זריקה שנינו מדלא סגי בזרקו פסולין לחוד, ופירוש שלישי דוזרקו את דמו היינו אמנם גם זרקו את דמו אלא דהיינו בין כשרים ובין פסולין, ולפי"ז צ"ל ג"כ דכלי שרת אינם מקדשין את הפסולין ליקרב לכתחילה ורק בדיעבד אם זרק לא ירדו, ולענין מעילה ע"כ דהיתר זריקה שנינו דדוקא דקבלו פסולין שלא היתה לו שעת הכושר גם לזריקה מועלין בו אבל אם קבלוהו כשרין אע"ג שזרקוהו פסולין כבר הו"ל שעת הכושר ושוב אין מועלין בו, ולפי"ז יש לנו בסוגיא דקדוק וגם קושיא, הדקדוק הוא דאמאי פריך ר"י כאן ממשנה דדם חטאת המאוחרת ולא פריך מהמשנה דאם עלו לא ירדו המוקדמת שם, וקושיא יש כאן דהרי ריו"ח ס"ל כאן דהיתר אכילה שנינו וא"כ ע"כ מפרש משנתינו דמעילה כפי' הראשון דאו או קתני וא"כ גם המשניות דזבחים הכי מתפרשין דמסתמא כולהו בחדא אנפא משתעי, וא"כ איך ס"ל לריו"ח בעצמו בזבחים (דף פ"ז) שם כפירוש השני דתרווייהו בפסול בעינן, ואם כן יקשה עוד גם במסקנא שכתבו התוס' כאן לקמן ע"ב ד"ה אמר רב אסי וכו' דכיון דליכא תרי משניות שהן כפולות בחנם אין להקפיד עכ"ל, ולדברינו הרי בזבחים גופא יש תרי משניות כפולות בחנם, אשר מכל אלה ההכרח לומר לענ"ד דאע"פ ששלשה המשניות הנ"ל כולן בחד לישנא נקטן תנא מ"מ אין הכרח שיהיה פירושן אחד, ובזה א"ש הכל דריו"ח מפרש למשנה דזבחים דאם עלו לא ירדו דדוקא קתני קבלו פסולין וגם זרקו פסולין הוא דלכתחילה לא יעלו אבל בחד פסול גם לכתחילה יעלו, ומשו"ה לא פריך רב יוסף מהתם דהתם באמת לריו"ח דוקא הוא, וממילא גם מריו"ח אריו"ח לא קשיא וגם דברי התוס' ד"ה אמר רב אסי א"ש ודו"ק שקצרתי:
ודע דבזבחים (דף צ"ב ע"א) בתוס' ד"ה ושקבלו פסולין פי' בקונטרס או זרקו ואע"ג דאפי' כשרה וכו' עכ"ל, ושם ברש"י איתא באמת להיפך דלא גרסינן וזרקו וכתב הבה"ז דגירסא אחרת היה שם להתוס' ברש"י והצ"ק מגיה שם דצ"ל פי' בקונטרס דלא גרסינן וזרקו, אך הרי בסוגיא מוכח דגרסינן וזרקו וע"כ שיש לגרוס ברש"י כהבה"ז, אלא שעל הרע"ב במשניות שם דכתב דל"ג וזרקו תימה שהרי כאן מוכח דגרסינן לה וכבר עמד ע"ז החק נתן כאן. גם על גירסת התוס' שם או זרקו דמשמע או שהפסולין קבלו לבד או שזרקו לבד והקבלה בקבלת כהן כשר היה יש להקשות דא"כ איך קרי לה שלא היתה לה שעת הכושר לזריקה עיי"ש ברש"י הא כיון שקבל הכשר הו"ל שעת הכושר לזריקה ואין להאריך כאן בכ"ז:
ברש"י ד"ה שלן הדם או הבשר וכו' למר כדאית ליה היתר שחיטה או למר כדא"ל היתר אכילה עכ"ל, הרבה מן הקושי יש בדברי רש"י כאן חדא מה ענין פלוגתא זו לכאן דלכאורה לענין כיבוס דם חטאת לכו"ע בעינן דם שנתקבל כבר בכלי ולא סגי בהכשר שחיטה לבד וכן מפורש בזבחים שם במשנה השניה ע"ש וכלשון רש"י מפורש כאן גם ברגמ"ה וצ"ע, ועוד דבד"ה קרי כאן וכו' אלא ודאי וכו' דאפי' קבלו כשרים וזרקו כשרים וכו' ג"כ אינו מדוקדק, דהרי קבלו כשרים וזרקו כשרים מפורש במשנה שם (דף צ"ג ע"א) דמקרן ומהראוי ליסוד אינו טעון כיבוס והכי הול"ל דאפי' קבלו פסולין וזרקו כשרים או איפכא נמי טעון כיבוס, ובאמת בפי' רגמ"ה ליתא להאי אפי' קבלו כשרים וזרקו כשרים ועיין, גם מש"כ המפרש והרגמ"ה או הבשר כלומר והדם נזרק כתיקונו תמוה דא"כ קרי כאן אשר יזה ולא שכבר הוזה, אלא ע"כ דלן פירושו דלן הדם כדפירש"י ותוס' בזבחים שם וכבר ראיתי שעמדו ע"ז הקרן אורה והרש"ש והח"נ, והחק נתן הוסיף להקשות על הרמב"ם פ"ח מה' מעה"ק ה"ג והנני מקצר כאן:
בתוס' ד"ה היתר שחיטה שנינו וכו' דבין לר"ש ובין לרבנן קבעי וכו' עכ"ל, לכאורה דבריהם המה נגד הש"ס דמנחות (דף ק"ב ע"א) דפריך שם על ר' נחמיה ורב אשי דאמרי לר"ש לענין טומאת אוכלין כל העומד לפדות כפדוי דמי אמרינן וכל העומד לזרוק כזרוק דמי לא אמרינן. מהא דר"י דמתניתין דאמר איזהו שהיתה לה שעת הכושר שלנה וכו' אלמא דלן דם אין בו מעילה משום דאי בעי זריק וכל העומד לזרוק כזד"מ, ולדברי התוס' כאן מאי קושיא הא י"ל דמעילה שאני דהא אפי' לרבנן דבעלמא ודאי דלא ס"ל כל העומד להעשות כעשוי דמי מ"מ מודים גבי מעילה דראוין לזריקה תו לאו קדשי ה' נינהו, ויש ליישב דהש"ס רוצה שם ליישב דלא תקשי לר"נ ורב אשי גם אם יסברו כהלכה כריו"ח דהיתר אכילה שנינו, וכתב הקרן אורה דלולא דברי התוס' היה אפשר לפרש דמ"ד היתר זריקה שנינו היינו כר"ש דוקא ולרבנן היתר אכילה דוקא כדמשמע שם, והאיבעיא אזלה לר"ש דוקא אי אמרינן אליביה גם כל העומד לזרוק כז"ד כדמצינו באמת פלוגתא דאמוראי בזה אליבא דר"ש, ומשום דמדברי ר' יהושע במשנתנו משמע יותר דלן דם מדקתני שהיתה לה שעת הכושר עיין במנחות שם בפירש"י להכי מבעיא ליה אי היתר זריקה שנינו וריו"ח ס"ל דאפי' לר"ש לא אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי, וע"כ דר' יהושע היתר אכילה שנה, והיינו דבעי הש"ס לפשוט מר"ש גופא דהיתר אכילה שנינו, ונרוויח בזה ליישב קושית התוס' למ"ד היתר שחיטה משחט בצפון וקבל בדרום דמועלין בהם ואמאי הא איכא היתר שחיטה, ולהנ"ל ניחא דעיקר פלוגתייהו הוא לר' יהושע ור"ש אבל לרבנן ודאי דס"ל דבעינן היתר אכילה ורישא דמתניתין י"ל דרבנן היא ולדידהו לכו"ע היתר אכילה בעינן, אך א"כ דריו"ח אליבא דר"ש קאמר דאי בעי זריק לא אמרינן קשה דהא בב"ק (דף ע"ז ע"א) איתא אליבא דריו"ח דר"ש ס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכן הקשו התוס' במנחות שם, וזהו שמכריח לנו כאן לומר דריו"ח אליבא דרבנן קאמר ולא ניחא ליה לאוקמי ר' יהושע כר"ש, והתם בב"ק אליבא דר"ש קאמר, אך א"כ איך פשיט הש"ס לקמן מר"ש עצמו דס"ל דהיתר אכילה שנינו וע"כ דלר"ש נמי פליגא וע"כ דעומד לזרוק כז"ד לא בכל דוכתא אמרינן כן, אך מ"מ זה נראה ברור דלרבנן דר"ש ודאי היתר אכילה שנינו ובזה נתבאר בפשוטו הא דפסק הרמב"ם כריו"ח אף דחזקיה רביה הוה וכבר הבאתי לעיל מה שתמהו בזה על הכ"מ, אבל לדברינו הרי כל הסוגיא דמנחות שם וכאן היא אליבא דר"ש והרמב"ם פוסק כרבנן דר"ש, ומובן מאיליו שבזה יתורץ גם קושית התוס' בזבחים פרק חטאת העוף אמאן דאמר היתר שחיטה שנינו מהא דתנן דמועלין בחטאת העוף ששינה בהזאה הבאתים לעיל בגמ' וכן משנתינו דלקמן רפ"ב (דף ח' ע"א) הוזה דמה אין מועלין בה ע"ש בתוס', ולדברינו פשוט דשם קאי לרבנן דר"ש וכן נראה מפלוגתא דר"ה ורב אדא שם עכ"ד הקרן אורה, ובכלל דבריו מאירים ושמחים וכבר כתבתי בגמ' דשיטת השמ"ק בזבחים והתוס' ישנים ביבמות היא דבעוף לכו"ע היתר אכילה בעינן, אך מש"כ עוד הקרן אורה וז"ל ונ"ל פשוט דדוקא לענין הוצאת מעילה בקדק"ד הוא דפליגי חזקיה וריו"ח אבל לענין הבאה לידי מעילה בקדק"ל כו"ע מודים דלא הובררו לחלק גבוה עד אחר זריקה וכן משמע בכמה דוכתי עכ"ל, זה ודאי אינו שהרי מפורש בתוס' לקמן (דף ז' ע"ב) דהא דפריך הש"ס התם אמאי איכא איסורא הא ממונא דבעלים הוא דרק למ"ד היתר אכילה פריך, דלמ"ד היתר זריקה א"כ לאחר זריקה ר"ל שנראה לזריקה א"כ ודאי איסורא איכא עכ"ד ע"ש, והתם אקדשים קלים קאי הרי מבואר דלמ"ד היתר זריקה גם בקדק"ל הדין כן, ע"ש היטב ותראה שדברינו כנים בזה דלא כהקרן אורה:
נשוב לדברינו דפשט השמועה להרב קרן אורה הוא דחזקיה וריו"ח פליגי אליבא דר"ש דס"ל בעלמא כל העומד להעשות כעשוי דמי, והנה באבהע"ז (סי' קכ"ד) פסק הרמ"א דאין כותבין גט על דבר הטעון שרפה דכשרוף דמי וכתותי מיכתת שיעוריה, והקשה החלקת מחוקק הא דין זה כתב הר"ן רק לר"ש דס"ל כל העומד לשרוף כש"ד דאזיל לשיטתיה דכל העומד לזרוק כז"ד ואנן לא קיי"ל כר"ש כדפסק הרמב"ם פ"ד מה' פסוהמו"ק וכו' ועיין בפיהמ"ש להרמב"ם פ"ו דכריתות אף שאין במשמע כן מפירש"י עכ"ל, והב"ש השיג עליו דמאי ראיה מייתי מהרמב"ם דלא פסק הר"ש בפ"ד מה' פסוהמו"ק דפסק שם דאם נודע לו אחר שנזרק הדם של אשם תלוי הבשר יאכל ולמ"ד כל העומד לזרוק כז"ד אפי' דם בכוס נמי, הא בכריתות (דף כ"ד) איתא מפורש דאתיא אפי' כר"ש אימר דאמר ר"ש במידי דעומד לזרוק אבל באינו עומד לזרוק מודה ר"ש, ועיין בפ"ו מה' פסוהמו"ק בכ"מ שכתב דפסק כר' יוסי בכריתות שם דאם נודע לו שלא חטא כשהדם בכוס יזרוק משום דכ"ש מקדש הפסול ליקרב, ותימה דא"כ איך פסק בפ"ד מפסוהמו"ק שם דדוקא שנודע לו אחר שזרק אז הבשר יאכל ולא כשהדם בכוס. אלא נראה דבאשם תלוי לא ס"ל כר' יוסי מטעם דכיון שנודע לו שלא חטא הוה חולין למפרע וכו' ע"ש וכ"כ התוס', אך באמת חימה על הב"ש דמשוי להח"מ לטועה בגמ' מפורשת במקום דעסיק בה, וגם לא דקדק הב"ש במש"כ הח"מ לעיין בפיהמ"ש להרמב"ם פ"ו מכריתות אף שאין במשמע כן מפירש"י עכ"ל ויש להבין כוונתו ונראה שכוונתו היא כך:
דז"ל הרמב"ם בפיהמ"ש שם ואין הלכה לא כר"א ולא כר"י דר' יוסי אומר דכ"ש מקדשין את הפסול ליקרב וכל העומד לזרוק כז"ד עכ"ל, ודבריו תמוהין דהא הך טעמא דכל העומד לזרוק כז"ד נדחה בגמ' דבאינו עומד לזרוק מודה ר"ש, וע"כ דהרמב"ם מפרש דטעמא דבני מערבא דכ"ש מקדשין הפסול ליקרב לחוד אינו מספיק דזהו דוקא בקדשים פסולים אבל אם נודע שלא חטא הוה חולין וע"כ בעינן נמי לטעם דכל העומד לזרוק כזרוק דמי, אלא דהש"ס מקשה הא כיון שאינו עומד לזרוק לאו כזרוק דמי, ומשני דסבר ר' יוסי כ"ש מקדשין את הפסול ליקרב וע"כ מקדש הכא נמי אף שנודע שלא חטא והוה חולין למפרע מ"מ מקדש הכא נמי להיות כעומד לזרוק וא"כ הוה כנודע לאחר זריקה, והא ראיה שלא הביא הא דר' יוסי אהא דבעי ר"ל מריו"ח כ"ש מהו שיקדשו לכתחילה ויביא ראיה מזה שאפי' אם נודע לו שלא חטא והוה תולין אעפ"כ מקדשין הפסול ליקרב כמה שהקשו התוס', ומה שכתבו התוס' שאין זה ראיה כל כך דמתחילה בא על נקיפת הלב ואינו חולין זהו דוחק, ולכן מסמיך הרמב"ם טעם שני דכל העומד לזרוק כז"ד ות"ק דפליג ע"ז מודה נמי דכ"ש מקדשין את הפסול מתחילה ליקרב. אלא דלא סברי כר"ש דכל העומד לזרוק כז"ד וא"כ טעם זה דכלי שרת מקדשין את הפסול לחודיה אינו מספיק, דזהו דוקא בפסוהמו"ק אבל לא כשנודע לו דהוה חולין, משו"ה כתב הרמב"ם דאין הלכה כר' יוסי כיון דפוסק דלא אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי, א"כ ממילא הלכה כת"ק ובעינן דוקא דנודע לו לאחר שנזרק, אך מפירש"י במנחות (דף ק"ד) לא משמע כן דז"ל רש"י שם מידי הוא טעמא כלומר וכי טעמא דר"י משום דכזרוק דמי ה"ט דר' יוסי דקסבר כ"ש מקדשין את הפסולין שאינם פסולין לגמרי אלא כה"ג ליקרב עכ"ל, ומלבד דפשוטו של לשון רש"י מורה דטעם דכל העומד לזרוק כז"ד נדחה לגמרי גם סוף דבריו שדקדק לכתוב שאינו פסול לגמרי, בכדי ליישב קושית התוס' דא"כ כל הפסולין שנתקדשו בכלי יקרבו כדהקשו ממנחות (דף ז') והא בעי מיניה ר"ל מריו"ח וכו', משמע דלא מפרש כהרמב"ם דלשיטתיה לא קשה מידי קושית התוס', דהרי הא דאמר מידי הוא טעמא הוא רק כדי לפרש טעם הראשון וכנ"ל, וא"כ יפה כתב החלקת מחוקק דמדלא פסק הרמב"ם כר' יוסי דאפי' הדם בכוס יזרוק ואיהו הא סובר בעצמו דכ"ש מקדשין הפסולין לזרוק, וע"כ דמשו"ה לא פסק כר' יוסי משום דהכא צריך גם לטעם דכל העומד לזרוק כז"ד והרמב"ם לא פסק כר"ש בזה משו"ה לא פסק נמי כר' יוסי, וא"כ מוכח דקיי"ל דלא אמר' כל העומד להעשות כעשוי דמי וממילא דלא אמרינן כל העומד לשרוף כשרוף דמי, זהו כונת הח"מ ולחנם תמה עליו הבית שמואל מכריתות (דף כ"ד) ועיין בתוס' סוטה (דף כ"ה ע"ב) ד"ה לאו כגבוי ודו"ק בזה היטב שהם דברי המרבה עצה:
ונראה ברור שהתוס' במנחות (דף ק"ב ע"א) ד"ה דאי בעי זריק לא אמר מפרשי פלוגתא דחזקיה וריו"ח כאן רק אליבא דר"ש כקרן אורה, מדהקשו שם מריו"ח בב"ק (דף ע"ז) דס"ל כל העומד וכו' אריו"ח דהכא דס"ל דהיתר אכילה שנינו, ומאי קושיא הא שם בב"ק אליבא דר"ש קאי ואיהו בעצמו ס"ל כרבנן, ותו הא התוס' כאן כתבו דכאן גם ר"ש מודה לשיטת ריו"ח דהיתר אכילה שנינו וכבר הקשה כן בהגהות מלוא הרועים שם, אלא ודאי דהתוס' שם מפרשי כהקרן אורה ושפיר הקשו והוצרכו לומר דהיכא דנזרק לבסוף שאני עיי"ש ודו"ק בכל זה היטב, ובשעה"מ ר"פ ד' מה' גרושין דיבר גם הוא על אודות הרמ"א באבהע"ז שזכרנו והביא שהפר"ח השיג עליו כמו שהשיג החלקת מחוקק אך לא הביא פיהמ"ש בכריתות וגם לא הביא דברי הב"ש שלא ראהו עדיין, והביא סוגיא דידן בפלוגתא דחזקיה וריו"ח ובפסק הרמב"ם דהיתר אכילה שנינו האריך ואין פה המקום לפלפל בדבריו ובחידושי להרמב"ם ה' מעילה יתבאר איה"ש, ודע דהגאון מליסא בספרו תורת גיטין באבהע"ז סי' קכ"ד סק"א לא ראה דברי השעה"מ שזכרנו וכיון לרוב דברי השעה"מ כאן מסברא דנפשיה: