תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר
חידושים למסכת מעילה · דף ד.
בגמ' והאמר אילפא וכו', עיין מש"כ בסוגיא זו ברש"י ותוס' הרב חק נתן ואין צורך להעתיקם כיון שנדפסו כבר בש"ס דווילנא וכבר אמרתי שלא אביא הדברים הנדפסים בש"ס אם לא כשיהיה לי מה להעיר בהם בעזרתו יתברך ועיין בזבחים (דף כ"ט ע"ב) ברש"י ובתוס' שם ד"ה מחלוקת בשתי עבודות ובפסחים (דף נ"ט ע"ב) תוס' ד"ה ראי ר"מ ושם (דף ס"ג ע"א) ברש"י ותוס' ולהלן נדבר עוד בזה איה"ש ודע דמש"כ התוס' כאן ד"ה והאמר אילפא וכו' ופליגי ר"י ורבנן במפגלין בחצי מתיר עכ"ל, צ"ע מנא להו זה דהא טעמייהו דרבנן הוא משום דעירוב מחשבות הוא כדמוכח בזבחים וא"כ גם רבנן יוכלו לסבור דמפגלין בחצי מתיר ועיין בתוס' זבחים (דף כ"ט) הנ"ל ודבריהם כאן לכאורה אינם מדוקדקים:
שם בגמ' כגון דאמר הריני שוחט סימן ראשון חוץ לזמנו וס"ש חוץ למקומו, דלר"י הוה פגול וחייבין עליו כרת דמפגלין בחצי מתיר, יש לעיין לפ"מ דאמרינן בזבחים (דף ק"י ע"א) בעי ר"י נפחא קומץ מהו שיתיר כנגדו בשירים שאם הקטיר הקומץ לבד ט"מ שיתיר חצי שירים מהו לאוכלן, משרי שרי או אקלושי מקליש, ופריך אליבא דמאן אי אליבא דר"מ דאמר מפגלין בחצי מתיר משרי שרי עיי"ש, הרי מבואר שם דאף למ"ד מפגלין בחצי מתיר מ"מ צריך להיות מחשבת הפגול עכ"פ בדבר שאם לא מפגל היה בכח אותו דבר להתיר עכ"פ מקצת הקרבן באכילה, ואף לשיטת התוס' שם ד"ה קומץ דאף לר"מ דס"ל מפגלין בחצי מתיר מ"מ אם הקטיר הקומץ לבדו ע"מ להתיר חצי שירים אין מותר עדיין מהשירים כלל היינו רק משום שאינו יכול לברר חלקו של קומץ עיי"ש, וא"כ לפי המבואר במנחות (דף ט"ז ע"ב) דאע"ג דעבודה שאינה מתרת חשובה לפגל עליה בפ"ע ולא תליא בפלוגתא אם מפגלין בחצי מתיר, מ"מ שחיטה כיון דמקדשת את הדם הבא לקדש כבא להתיר דמי ושייכה בפלוגתא דאם מפגלין בחצי מתיר עיי"ש, וכיון דבעבודת מתיר בעינן שיהיה מחשבת הפגול בדבר שאילו עשאו בהכשר היה בכחו להתיר לגמרי לאכילת אדם או לאכילת מזבח, ה"ה בעבודה שבא לקדש כשחיטה שמקדשת הדם בעינן ג"כ המחשבה בדבר שלולא מחשבת הפגול היה בכח העבודה לקדש לגמרי, וא"כ יהיה מוכח מכאן דס"ל לר' יהודא דמיד ששחט סימן ראשון נתקדש הדם שיהיה מותר לקבל ולזרוק כמו גבי הקטרת קומץ לבדו דמתיר חצי שירים לאכילה, דאל"כ אלא דאסור לזרוק את הדם עד דשחיט שני הסימנים אמאי יכול לפגל בשחיטת סי' ראשון הא בעינן המחשבה בדבר שיכול לקדש ובשחיטת סי' ראשון מאי קידוש איכא, וא"כ נפשטה הצ"ע שחקרו בזה התוס' שם (דף ק"י ע"א) ד"ה ואי אליבא דר"מ וכו' וז"ל צ"ע בשחט סימן אחד וקבל דמו וזרקו וגמר אח"כ שחיטת סימן השני אי משרי שרי ע"ש, ולדברינו הרי מוכח ודאי דמשרי שרי וכשר, ולדברינו הרי מוכח דמותר לזרוק אחר שחיטת סימן ראשון ועיין בתוס' במכילתין (דף ה' ע"א) ע"ש ד"ה היתר שחיטה שכתבו דיכול לזרוק קודם גמר שחיטה והרב קרן אורה בזבחים שם כתב וז"ל והתוס' ז"ל כתבו דצ"ע אם שחט סימן אחד וקבל וזרק אי הוה חצי מתיר, ונראה דאין כאן ספק דאטו אם שחטו סימן אחד ליכא לאו דאבר מן החי עכ"ל, הרי דפשיטא ליה להיפך דסימן אחד אינו מתיר לזרוק והרי הוכחנו בזה להיפך והוכחתו מאבר מה"ח כעת לא הבינותי מה ענין אבר מה"ח לכאן וכן אין לומר דזריקה קודם שחיטת סימן השני יהא פסול משום שינוי הסדר דבמנחות (דף ס"ח ע"ב) בעי רמי בר חמא שתי הלחם מהו שיתירו שלא כסדרן עיי"ש שנשאר באיבעיא דלא אפשטא וצריך למיזל לחומרא דבעינן כסדרן דוקא, גם זה אינו דהרי התם האיבעיא ע"כ לענין לכתחילה היא דבדיעבד מפורש שם במשנה דאם הביא קודם שתי הלחם כשר ג"כ, ולענין לכתחילה ודאי דבעינן זריקה אחר שחיטת שני הסימנים כולן ולא רובן לבד כמבואר ביומא (דף ל"ג ע"א) דמצוה למרק ולא סגי לכתחילה אפי' ברוב שנים משום שאז יקבל כל הדם עיי"ש ברש"י ותוס' ומכ"ש דלכתחילה לא סגי לזרוק אחר שחיטת סימן אחד, אבל אנן לענין דיעבד איירינן דבדיעבד אם זרק אחר שחיטת סימן אחד כשר כיון דלא מצינו ששינה עליו הכתוב לעכב ובספר שו"ת בית יצחק מהגאון אבד"ק לבוב זצ"ל חלק א' מיו"ד סי' ט"ז מביא ראיה דשינוי הסדר מעכב בכל הקרבנות ממנחות (דף ה' ע"א) הקדים חטאתו לאשמו לא יהא אחר ממרס בדמה אלא תעובר צורתה ותצא לביהש"ר אע"ג דשחיטה לאו עבודה היא ולא קאי עלה הוייה ע"ש, וע"כ דפסולה משום דשינה הסדר עכ"ד, אבל הרב דרך ים דחה ראיה זו בצדק די"ל דהתם לאו משום שינוי הסדר תצא לבית השרפה, אלא כיון דבעת ששחט החטאת ועדיין לא שחט האשם היה נדחה אז הדם של החטאת מלזרוק קודם דם האשם אפי' דיעבד דעל הזריקה הרי ודאי קאי הוייה, ובשחוטין לכו"ע אמרינן כיון דנדחה ידחה וקצרתי, אבל שינוי הסדר היכא דלא שינה עליו קרא לעכב אינו מעכב, וא"כ רק בשחיטת קרבנות יוהכ"פ דכתיב חוקה לעכב באמת אם זרק קודם שחיטת סימן השני ודאי דפסול, ואולם עיין ביומא (דף מ' ע"א) בתוס' ישנים ד"ה נהי דבסידרא לא מעכב וקצרתי, אלא דבלאו"ה בקרבנות יוהכ"פ אין הדבר במציאות כלל שהרי הזריקה היא לפנים ולפני דלפנים על הארון ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב ואין השחיטה וההזאות כשרה רק בכה"ג ובין כה וכה יהי' שיעור שהייה בשחיטה ויתנבל הקרבן בודאי ודו"ק שזה ברור:
והיה אפשר עוד להביא ראיה שיכול לזרוק אחר סימן ראשון למ"ד מפגלין בחצי מתיר כנ"ל, מפסחים (דף ס"ר ע"א) דס"ל לר"ש דשוחט הפסח על החמץ של אחד מבני חבורה חייב, ולכאורה קשה הרי ר"ש ס"ל בפסחים (דף פ"ט ע"א) מושכין את ידיהם עד שיזרוק את הדם, וא"כ בשעת שחיטה הוה עדיין התראת ספק שמא ימשך בעל החמץ מן הפסח קודם זריקה ולא היה למפרע מבני החבורה כלל וא"כ איך יתחייב מלקות, אבל אם מותר הקרבן כשזרק הדם אחר שחיטת סימן ראשון א"ש דמיירי כגון ששחט סימן ראשון וזרק ואח"כ שחט סימן השני על החמץ של אחד מהחבורה, ושפיר חייב שהרי עתה שנזרק הדם כבר שוב אינו יכול למשוך ידו ממנו והוה התראת ודאי, והרי המנחת חינוך מצוה פ"ט נסתפק בשחט סימן ראשון לבד על החמץ אי חייב וכתב דזה תליא בהמחלוקת דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דא"כ חייב ואם אינה לשחיטה אלא בסוף פטור על סימן ראשון, אבל אם שחט סימן השני על החמץ ודאי דחייב אלא דראיה זו לאו אלימתא היא משום דעיקר הקושיא שהקשינו דהא התראת ספק היא לר"ש לשיטתיה דמושכין עד אחר זריקה מן הפסח, וא"כ איך משכחת לה שיתחייב על לאו דשוחט על החמץ. כבר קדם בקושיא זו בצל"ח סוף פסחים חתן המחבר ותירץ לה דמיירי בחל ערב פסח בשבת ולר"ש הרי שוחטין את הפסח על היחיד, וא"כ אי אפשר למשוך גם קודם זריקה דא"כ ישאר הפסח בלא בעלים ויהיה פסול וחילל שבת בשחיטה למפרע ע"ש, ויותר האריך בקושיא זו ובתירוצה בספר ברכת אברהם בפסחים (דף ס"ג) עיי"ש, וא"כ אין ראיה זו מוכרחת כלל, וגם הרב דרך ים דחי לה דמסתבר דלר"ש כמו דמושכין מהפסח קודם זריקה משום דדריש מהיות משה קודם גמר עבודותיו ועד שנזרק הדם לא נגמר עבודותיו, ה"נ קודם שנשחט סימן השני אע"פ שכבר נזרק הדם נמי יכול למשך ממנו כיון דמחוסר עדיין שחיטת סימן השני דהרי ודאי גם שחיטה עבודה היא לכל דבר רק דכשרה בזר כמש"כ התוס' ישנים ביומא ודף ל"א) ע"ש וא"כ אזדי לה הראיה לגמרי מעיקרה ודו"ק:
ואם כנים דברינו דלמ"ד מפגלין בחצי מתיר כשרה הזריקה אחר סימן ראשון אם שהתוס' נשארו בזה בצ"ע כמו שנתבאר, יש לחקור בזרק אחר סימן ראשון אם מהני תו שאלה אם לאו לפמש"כ התוס' בכריתות (דף י"ג ע"ב) דלאחר שנזרק דם הקרבן ליתא בשאלה, שהרי לפום רהיטא סברת התוס' היא משום דכיון שכבר נזרק הדם כבר נעשה ונגמר הקרבן כמצותו משו"ה לא מהני עוד שאלה גביה, וא"כ היכא דחסר עוד שחיטת סימן השני עדיין מהני ביה שאלה אף לאחר זריקה, וכן לפמש"כ הח"ס חיו"ד סי' רמ"ג דהטעם של התוס' הוא משום דלאחר זריקה הוה כאכלה כולה דאין נשאלין עליה ודאי דקודם שחיטת סימן השני גם לאחר זריקה לא הוה עדיין כאכלה כולה, וה"ה להבאר יצחק חיו"ד סי' כ"ח ענף ג' וכ"כ גם בספר עמק יהושע סי' י"ז בתחילת הסימן שם, דטעם התוס' הוא דאחר שחיטה וזריקה אי אפשר לשאול שלא יהא חולין שנשחטו בעזרה נמי למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף הרי גם על שחיטת סימן הראשון לבד נמי אינו יכול לשאול מה"ט שלא יהא חולין שנשחטו בעזרה [ויש לי להאריך בעז"ה באלה הטעמים הרבה ואכ"מ] ואפי' לפ"מ שכתב בכונת התוס' הרב מהרי"ט אלגזי בסוף פ"ד דבכורות בארוכה משום דעד הזריקה עדיין לא נסתלק כח הבעלים מהקרבן שהרי עד אחר הזריקה חייבין עדיין באחריותו משו"ה יכולין לשאול עליו עדיין, אבל לאחר זריקה שיד הבעלים מסולק מהקרבן לגמרי משו"ה אינו יכול שוב לשאול עליו עיי"ש, ועיין בספר שאילת חיים סי' כ"א שהאריך בענין זה ולא ראה שכבר הקדימו המהריט"א בהרבה מדבריו שם ועיין בדברינו לקמן (דף י"ט ע"א) ע"ש, נמי אין לומר דאע"ג שלא שחט עוד סימן השני מ"מ כיון דכבר זרק הדם נסתלק כח הבעלים מהקרבן ולא מצי תו לשאול עליו, שהרי אם לא ישחוט הסימן הב' הרי לא יהנה לו הזריקה מאומה ויתחייב בקרבן אחר, וא"כ מצאנו פתרי שגם אחר זריקה כשרה יהיה מהני עדיין שאלה ודו"ק:
ולכאורה לר"ל בחולין (דף כ"ט ע"ב) דס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף ואינו חייב לדידיה אשחוטי חוץ רק אשחיטת סי' השני, א"כ היכא דזרק הדם קודם ששחט סי' השני לא יהיה חייב אם ישחוט סימן הב' בחוץ. שהרי התוס' במנחות (דף ט' ע"א) הקשו על ר"ל דס"ל שם דכל דלא בעי כהונה לא בעי פנים משחיטה דלא בעי כהונה ובעי פנים ותירצו דשחיטה בעי פנים משום קבלה עיי"ש, וא"כ היכא שכבר קבל וזרק קודם שחיטת סימן השני שוב אין קפידא ויכול לשחוט סימן הב' בחוץ ג"כ, אבל באמת הא בורכא שהרי כל דברינו להכשיר זריקה קודם שחיטת הסימן השני הוא רק למ"ד מפגלין בחצי מתיר אבל למ"ד אין מפגלין בחצי מתיר ודאי דהזריקה היא גם בדיעבד דוקא אחר שחיטת שני הסימנים, והרי ר"ל בזבחים (דף מ"א) נראה דס"ל דאין מפגלין בחצי מתיר, ובכל הענין הזה קיצרתי מאוד ולא באתי רק לעורר לב המעיין לפלפל:
ודע דכל דברינו אלה הוא בקרבן בהמה אבל בעולת העוף דבעינן נמי הבדלת שני הסימנים ע"י המליקה, יש כאן פנים אחרים לגמרי, דלרבא בזבחים (דף ס"ה) מליקת סימן השני בעולה לא שייכה להמליקה אלא משום מצות הבדלה בלבד ולאביי גם הסימן השני שייך אל המליקה, ועיין בספר למטה יהודה בזבחים שם בארוכה ובשאר מפרשי הש"ס שם ובספר דבר אברהם סי' ב' להגאבד"ק סמאלעוויטש שליט"א ואני הנני רק מעורר בזה:
שם בגמ' אי דלא זרק הדם מאי למימרא, בהגהות מלא הרועים כאן כתב וז"ל תימא דילמא ס"ל היתר זריקה שנינו וקמ"ל דאף דבעלמא אין מועלין כיון שנראה לזריקה הכא מועלין וזהו שאמר לעולם, ולקמן (דף ה' ע"ב) דייק להדיא הכי מהך ברייתא דהפגול לעולם מועלין בו דהיתר זריקה שנינו עכ"ל, ובעניי אין אני רואה כאן שום תימה דהרי אם לא נימא כרב גידל וזריקת פגול מוציא שפיר מידי מעילה, א"כ למ"ד דהיתר זריקה שנינו וסגי בקבלת הדם כאלו היה כבר אחר זריקת הדם א"כ גם קבלת הדם מוציא מידי מעילה גם בפגול, כמו שבקדק"ל מועלין לדידיה באימוריו אחר הקבלה כיון שנראה לזריקה כמש"כ התוס' לקמן (דף ז' ע"ב) ד"ה הא ממונא דבעלים עיי"ש, ועיין לקמן דף ד' ע"ב בשמ"ק אות י"ח והא דלקמן דייקינן מהך ברייתא דהיתר זריקה שנינו הרי כתבו שם התוס' ד"ה ומאי לעולם דגם בהס"ד כרב גידל ס"ל, אבל אנן כאן אי נימא דלא כר"ג ודאי דקשה אי דלא זרק פשיטא וק"ל:
ולענין הלכה הרמב"ם פוסק כרב גידל בשניהם דזריקת פגול אינו מוציא מידי מעילה בקדק"ד ובפ"ג מה' מעילה ה"א) דכללא כייל דכל שלא היה לו שעת היתר לכהנים מועלין בו מדרבנן עכ"פ, וכן פסק שם (פ"ג ה"ג) שאינו מביא לידי מעילה בקדק"ל אפי' מדרבנן, וכבר העירו רבים מהש"ס דמנחות (דף מ"ז) דבעי הש"ס לומר דר"ע ס"ל כראב"ש דזריקה מקדש ללחם ואם זרק במחשבת פגול הלחם קדוש ומפוגל ופריך מדרב גידל דאמר דזריקת פגול אינו מוציא מידי מעילה וקאמר עלה ולאו אתותיב רב גידל, פירוש בהא דס"ל דאינו מביא לידי מעילה עיי"ש היטב. וא"כ למה פסק הרמב"ם כוותיה, והכ"מ שם הביא דברי מהריק"ו שתירץ דרב גידל לא אתותיב אלא בהא דאינו מוציא מידי מעילה אבל בהא דאינו מביא לידי מעילה לא אתותיב, והדבר פלא בתרתי חדא דהרי הרמב"ם פוסק בשניהם כרב גידל ועוד דאדרבה בהא דאינו מביא לידי מעילה אתותיב יותר, וכבר דברתי בענין זה בספרי תקנת השבים למס' מעילה סי' כ"ו ועוד נדבר איה"ש בזה בחידושי להרמב"ם שם שהרי בלאו"ה קשה לשיטת הרמב"ם דמעילה דכל הפסולין היא רק מדרבנן א"כ מאי פריך אי דלא זריק הדם מאי למימרא פשיטא דצריך להשמיענו שיש בהם מעילה מדרבנן, וצ"ל דהקושיא היא מאי למימרא בברייתא הא מתניתין היא בריש מכילתין וכן מצאתי בשמ"ק שפירש כן בשם הרא"ש, ואולי יהיה מזה באמת ראיה דגם הרא"ש ס"ל בזה כהרמב"ם דמעילת הפסולין היא רק מדרבנן ואין כאן מקום להאריך יותר לדינא:
ברש"י ד"ה אי הכי וכו' לאו לחיוביה במעילה דהשתא לא הוה פיגול גמור עד דפגיל בזריקה כן הגיה בליקוטי רי"ח: