אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה) חידושים למסכת מעילה › דף ב:

תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר

חידושים למסכת מעילה · דף ב:

דף ב.

בגמ' ורבה אמר לך ע"כ לא קאמר ר"ש דלא ירדו אלא בניתנין למטה וכו' עכ"ל הגמ', הקשו התוס' ד"ה ורבה דלמ"ל לחלה בדבר שמודה בו ר"י דלא ירד וע"כ צריך לחלק בין ניתנין למעלה שנתנן למטה לבין שחיטת דרום ולילה וא"כ לרבה נמי נימא הכי:

ותירוצם בסוף דבריהם דחוק קצת דמ"מ כיון דלרבה לא תקשה יותר מלר' יהודא עצמו למ"ל להש"ס לחלק אליבא דרבה טפי מאליבא דר"י ויותר נוחין תירוצם בזבחים ובנדה (דף מ') פ"ש, והרב קרן אורה כתב ליישב בפשיטות דלר' יהודא ניחא דמודה בניתנין למעלה שנתנן למטה משום דס"ל דקלטיה מזבח וחשוב קצת זריקה כבזבחים (דף כ"ו) וע"ש בתוס'. אבל ר"ש דס"ל לחד נוסחא דהתם דיאספנו דלא קלטיה המזבח והוה כנשפך הדם ואפ"ה קאמר דלא ירד משו"ה אצטריך למימר ע"כ לא קאמר ר"ש וכו', ואי תקשה אמאי לא מחלק יותר בין נשפך דמו לשחיטת דרום אין זו קושיא כל כך דהיא היא והרי לדברי התוס' דהכא נמי ע"כ צריך לומר כן עכ"ד ודו"ק:

שם בגמ' אלא לרבה קשיא מאי מועלין בהן מדרבנן עכ"ל הגמ' הרמב"ם פוסק בפ"ג מה' מעילה דכל הפסולין כהא דשחט בדרום מעילתן מדרבנן, ותמהו עליו הכ"מ והלח"מ בפ"ג מה' פסוהמו"ק דהרי למאן דס"ל אם עלו לא ירדו המעילה היא מה"ת והרמב"ם בעצמו פוסק שם דאם עלו לא ירדו א"כ הו"ל לפסוק דמעילתן מה"ת, ופלפל כאן הרב דרך ים דהרי לשיטת הירושלמי הובא בר"ש פ"ו מתרומות גבי מי שהאכיל חמריו ופועליו דבר איסור דמשלם להם דמי סעודתן משום דאדם, קץ באכילת איסור, א"כ במעילה דאינו חייב עד שיהנה איך משכח"ל דיתחייב על אכילת הקדש בשוגג הא אכילת איסור לא נהנה כלל ולא מעל, וע"כ לומר כיון דלא משכחת חיוב מעילה בשוגג באופן אחר ע"כ דאהכי חייביה רחמנא וכבר הרגישו בזה בחידושי רע"א במערכה ה' לפסחים דף כ"ט ובישוי"ע לאו"ח סי' תקפ"ו ע"ש. וא"כ לדעת התוס' בב"ק (דף ע"ב ע"א) ד"ה דאי דהיכא דיש פסול אחר עמו לא אמרינן דאהכי חייביה רחמנא ע"ש וכן ברמב"ם פ"ז מה' מעילה ה"ב כתב דהיכא דמתערב עם המעילה איסור אחר אמרינן גם במעילה אשלד"ע והראב"ד שם הסכים לו להדיא, ובנזיר (דף כ"ט) איתא דחטאת העוף הבא על הספק אינה נאכלת דלא מצינו למילף מאשם תלוי דנאכל משום דהכא איכא עוד איסור ע"ש, והפרישה ביו"ד סי' פ"א הקשה בהא דבכורות (דף ו' ע"ב) דצריך לאסור חלב טמאה דסד"א הואיל דבהמה טהורה נמי חידוש הוא משום אבר מה"ח בטמאה נמי לשתרי, והקשה דאיך אפשר למילף הרי בטהורה יש רק חד איסורא דאמה"ח ובטמאה יש תרי איסורין טמאה ואמה"ח, ותירץ דאמה"ח ליכא בטמאה דאין איסור חל על איסור כידוע, ובחולין (דף ס"ס ע"א) בהמה בעלמא לאו מכח חלב ודם קאתו ושריא ה"נ ל"ש או דילמא תרי איסורא אמרינן תלתא לא אמרינן וכו' אלא כל מכח לא אמרינן ושרי והכי קמבעיא לן מהו לגמוע את חלבו חלב דעלמא לאו כאמה"ח דמי ושרי האי נמי ל"ש או דילמא התם אית ליה תקנתא לאיסוריא בשחיטה וכו' ע"ש, והסביר הר"ן דכאן לא שייך לומר התם חד איסורא הכא תרי איסורי אמה"ח ויוצא, דאסור יוצא גופא הוא נמי רק משום שהוא כאבר מה"ח וא"כ במה גרע חלב הבא מכח אבר אחד חי מחלב הבא מכח בהמה שכולה חיה עכת"ד והובא גם במעדני יו"ט ברא"ש במקומו, ולא נצרכה אלא משום דהרב דרך ים אשטמיטתיה דבר זה] וא"כ ה"נ אף דבכל אכילה דהקדש חייבה רחמנא אהנאה קרבן מעילה בשוגג אבל היכא דאיכא עוד איסור אחר מלבד איסור קודש כגון אם שחט בדרום וכדומה דלא שייך לומר דאהכי חייביה רחמנא, שוב קשה נימא דנפשו של אדם קצה באכילת איסור מכח איסור האחר שבו ולא יתחשב להנאה ויפטור מקרבן מעילה, וצ"ל דש"ס דידן לא ס"ל סברת הירושלמי ואפי' אכילת איסור בשוגג חשיב שפיר נהנה, ועיין בבכורות (דף ל"ז) ובמהרי"ט אלגזי שם מה שהאריך בזה ובסמ"ע לחו"מ סי' רל"ד דטעם דהמוכר דבר איסור לחבירו ואכלו דחייב המוכר להשיב הדמים הוא רק משום קנס ע"ש, וכיון דהרמב"ם ז"ל פסק בהל' תרומות פ"י כהירושלמי דאכילת איסור לא חשיב נהנה, משו"ה שפיר פסק דקדק"ד ששחטן בדרום אין בהם מעילה מה"ת דלא חשיב נהנה מן הקודש כלל כיון שיש בהו עוד איסור זולת איסור הנאה דהקדש ועיין בקונטרסו של הגאון הנפלא ר' אליה דוד ראבינאוויץ אב"ד דק"ק ירושלים זצ"ל בריש ספר המדרש והמעשה אות ד' ועיין במחנה אפרים הלכות נזקי ממון סימן ט':

אמנם אין תירוץ זה עולה על הרמב"ם לפי האמת מכמה הוכחות, חדא דהרי משנה שלמה שנינו בכריתות (דף י"ג ע"ב) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם מעילות טמא שאכל חלב והיה נותר מן המוקדשין וכו' ופסקה הרמב"ם הרי דאע"פ שיש בהחתיכה עוד איסורין חוץ מאיסור מעילה מ"מ חייב מעילה, ועוד איתא בכריתות (דף כ"ג) כל חלב לה' לרבות אימורי קדק"ל למעילה הרי דגם על איסור חלב יש מעילה, ואין לומר דמיירי אם הזיד בחלב ושגג במעילה דאז הרי לא שייך סברא דקץ מכח אכילת חלב כיון שהיה מזיד אחלב, דא"כ גם מקרבן מעילה פטור לפי שאינו שב מידיעתו דמזיד על החלב שהוא בכרת כמש"כ התוס' בשבת (דף צ"ג ע"ב) ד"ה ששגג, ועיין במהרש"א פסחים (דף כ"ט) מש"כ בתוס' ד"ה ר"נ על דברי רש"י שם דמוקי הא דאמר האוכל חמץ דהקדש במועד לא מעל בהזיד בחמץ ושגג בהקדש עיי"ש ובספרי תקנת השבים למס' מעילה סי' א' ובתוס' חולין (דף ק"א ע"ב) ד"ה הזיד ע"ש, וגם אין לומר דמיירי בהזיד בלאו דחלב ושגג בכרת דהוה שב מידיעתו לענין קרבן, דא"כ שוב נשאר הסברא דקץ באכילת איסור כרת כיון ששגג בכרת ושוב לא חשיב נהנה ולמה יתחייב מעילה, אלא ע"כ דלענין מעילה לא אמרינן לעולם סברא דקץ מהאי קרא גופא דכל חלב, שמרבינן חלב למעילה אע"ג דיש בו גם איסור אחר, ועוד דהרי לקמן (דף י"א ע"א) בעינן קרא שאין חייבין על דם קדשים קרבן מעילה ולמ"ל קרא הרי יש בו גם איסור דם והוה קץ באכילה ולא נהנה, אלא ע"כ דאע"פ דיש עוד איסור חייבין קרבן מעילה משו"ה בעינן קרא למעט דם ממעילה, ואין לדחות דקרא דממעט דם ממעילה אתי לדם שבשלו דאין עובר עליו, חדא דקרא דלכפר ע"כ אדם חי קאי דמבושל אינו ראוי לכפר דהרי זהו גופא הטעם דאין עוברין עליו משום שאינו ראוי לכפר כידוע, ותו דהרי שיטת הרמב"ם וכן הוא שיטת רש"י דדם שבשלו עוברין עליו ודו"ק וקשה לדחות דאתי קרא לשאר הנאות חוץ מאכילה וטפי יש לדחות דקרא אתי לענין מזיד שלא ילקה על דם משום לאו דמעילה ובמזיד הרי לא שייך קץ ודו"ק:

ולכאורה היה אפשר לומר לפי המבואר לקמן (דף י"ח ע"ב) דיש ב' מיני מעילה חדא דהנאה וחדא דהוצאה מרשות גבוה לרשות הדיוט, ולקמן (דף י"ט ע"א) איתא אי מה חטא האמור בתרומה עד שיוציא מן הקודש לחול ופירש"י שכשאוכל את התרומה הרי מוציאה לחולין, דס"ל כהתוס' יומא (דף פ"א) ומנחות (דף ס"ט) דתרומה ע"י אכילה נעשית חולין, וכיון דילפינן מעילה חטא חטא מתרומה לכאורה נראה דגם הקדש יוצא לרשות חולין ע"י אכילה, וא"כ באכל הקדש בשוגג י"ל דנהי דבקודש לבד כשאכלו יש גם איסור הנאה וגם איסור הוצאה מרשות לרשות, מ"מ גם באכל חלב או איסור אחר דקודש אע"פ שאין מתחייב אהנאה משום דקץ באכילתו כאמור לעיל, מ"מ חייב הוא מעילה משום הוצאה מרשות הקדש לרשות הדיוט ונהי דמזיק הקדש פטור מ"מ באכלו כדרך אכילה אין זה מזיק רק שלא נהנה משום דקץ באכילת איסור אבל משום הוצאה לרשות הדיוט יתחייב מעילה, אבל לאחר העיון גם זה אינו דא"כ למה פסק הרמב"ם בפ"ז מה' מעילה ה"ב דאם היה הבשר בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה ובכהת"כ אין שליח לדבר עבירה ע"ש, ועיין במל"מ שם מש"כ בזה, ואי נימא דבאכילה איכא מעילה משום הוצאה מרשות למה לא יתחייב המשלח על אכילת השליח בשר העולה, אלא ע"כ כיון דההוצאה לא הוה רק ע"י אכילה אם לא נהנה כדרך אכילה והנאתה גם הוצאה מרשות הקדש וחילול ליכא כמש"כ השמ"ק בכתובות ודף למ"ד) ע"ש, ולא שייך לחייב את השליח מטעם הוצאה מרשות לרשות אלא כשיש חיוב מטעם אכילה וכשיש איסור גם זולת איסור מעילה הדרינן לכללא דאשלד"ע ודו"ק, ומהראוי היה להעיר כאן גם בדברי התוס' מעילה (י"ח ע"ב) שכתבו דגם במעילה זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, וגם היה ראוי להעיר בשיטת הרמב"ם בפיהמ"ש במעילה פ"ה דס"ל דגם הוצאה מרשות הקדש החיוב הוא משום הנאה ע"ש, אלא שאינני רואה להאריך יותר מדי וגם המבין יבין מעצמו ע"פ דברינו עד עתה מה שיש לדבר עוד בזה ע"פ שיטת התוס' והרמב"ם שהעירותי זה עתה, ומ"מ אביא כאן להשלמת הדברים מה שהביא הרב דרך ים בשם אחד מהחריפים מוהר"ר בנימין הערמעלע שליט"א להעיר, דבשואל על הקדישו למה לא יתחייב מעילה משום מוציא מרשות הקדש, והרי ביבמות (דף פ"ח) אמרינן הקדש שלו מהימן משום דבידו לאיתשולי עליה ואם ימעול כשישאל על ההקדש הרי אין זה בידו עיין בזבחים (דף ל"ד ע"ב) בתוס' ד"ה כל, אך י"ל דע"י שאלה הרי נעשה חולין למפרע דחכם עוקר את הנדר מעיקרו וממילא ליכא מעילה, אלא דלפי"ז לא יהיה רשאי לשאול על הקדישו רק ע"י חרטה דמעיקרא אבל ע"י חרטה דהשתא דהותר רק מכאן ולהבא לא יוכל להתיר משום דיבוא לידי מעילה ויש להאריך ולהרחיב בזה, אלא דבאמת לדינא נראה דודאי השואל על הקדישו אין בו משום איסור מעילה דהוצאה מרשות הקדש אפי' ע"י חרטה דהשתא, ולא כתבתיו רק להעיר אח המעיין בפלפולים וסברות שכתב הרב דרך ים דכל פטפוטי דאורייתא טבין, ולענין הא דהרמב"ם פוסק דמעילה דקדק"ד ששחטן בדרום וכיוצא הוא מדברי סופרים, יתבאר איה"ש עוד בדברינו להלן ובחידושי על הרמב"ם הל' מעילה:

רש"י ד"ה אליבא דר"י וכו' ג' מיעוטים עכ"ל ולא אמרינן אין מיעוט אמ"ע אלא לרבות כיון דכל מיעוט בא לענין אחר ובירושלמי הוריות יש דבג' מיעוטים לא אמרינן אין מא"מ אלא לרבות:

שם בגמ' דאורייתא משלם חומש דרבנן לא, אין להקשות מ"ש מאוכל תרומה דרבנן כגון תרומת פירות ותרומת מעשר של דמאי דמשלם חומש כבתרומות פי"א מ"ב ובב"מ (דף נ"ה ע"ב) וכן פסק הרמב"ם דשלשה תשובות בדבר, חדא דהרמב"ם גופא כתב בפ"י מה' תרומות ה"ד בזה"ל דמן הדין היה דאין חייב חומש על תרמ"ע של דמאי אבל אמרו חכמים דאם לא יתנו חומש יזלזלו בה עכ"ל, והכ"מ לא הראה מקומו אבל כן מפורש בירושלמי פ"א ה"ב דמס' דמאי והובא בר"ש שם, והאי טעמא שייך גם בתרומה דרבנן אבל קדשים דלא שייך בהו טעמא דזלזול דבלא"ה בדילין מהן ונוהגין בהם כבוד משו"ה בדרבנן אין חומש, שנית כיון דבמעילה יש חומש ואשם ולא אזיל חד בלי חבריה ובדרבנן הרי אין אשם משום איסור חולין בעזרה משו"ה גם חומש ליכא, משא"כ בתרומה דרבנן וכיוצא כיון דגם בדאורייתא קרבן ליכא רק חומש משו"ה משלם חומש גם בדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו, משא"כ במעילה דא"א לתקן כעין דאורייתא משום האשם משו"ה די שישלם הקרן לבד, ושלישית י"ל לפ"מ שהחליטו האחרונים דגם שוגג דרבנן צריך כפרה דלא כהנתיבות בח"מ סי' רל"ד סק"ג, והתוס' בכתובות (דף למ"ד ע"ב) ד"ה זר כתבו דתשלומי קרן וחומש דתרומה הוא משום כפרה אבל תשלומי קרן וחומש דמעילה הוא משום גזל הקדש לא משום כפרה ע"ש, א"כ בתרומה כיון דגם החומש בא לכפרה גם בתרומה דרבנן בעי כפרה ומשלם החומש, אבל חומש דמעילה שאינו בא לכפרה רק גזה"כ הוא לכן במעילה דרבנן ליכא חומש:

וא"ש בזה גם הא דהפודה מע"ש של דמאי דאינו מוסיף חומש כדאיתא בדמאי פ"א, משום דרק באכילה דשייך כפרה צריך חומש. לכפרה אבל בפודה לא בעי חומש כמש"כ התוס' בב"מ (דף נ"ה ע"ב) ד"ה ויחזור ויפדה, ובגמ' שם (דף נ"ו) אע"פ שמקיל ר"מ בפדיונו מחמיר הוא באכילתו נמי הוא מה"ט, ואף שהנתיבות בח"מ סי' כ"ח סק"ב כתב דקדוה"ג גם במעילה החומש הוא משום כפרה ולא משום גזל דהרי קדוה"ג לאו בר דמים הוא ע"ש וכאן בסוגיא הרי בקדוה"ג איירינן מ"מ כבר ביארתי בתשובה בספרי תקה"ש דיש ראשונים דס"ל דקדוה"ג נמי משום שיווי דמים הוא וגזל יש בו, והנה ברמב"ם פ"ט הי"ג מה' מעה"ק ז"ל הלחם המורם מן התודה ספק תרומה הוא לפיכך אין חייבין עליו מיתה וחומש כתרומה ואינו מדמע כתרומה עכ"ל, והיא בעיא דלא אפשיטא במנחות (דף ע"ז ע"ב) ותמה הכ"מ למה אינו מדמע כתרומה כיון דספק הוא הו"ל לפסוק לחומרא עכ"ל, והג"מ ר"י פיק ז"ל בחידושיו תירץ דכיון דמה"ת גם תרומה בטלה ברוב ורק מדרבנן בעינן ק"א הו"ל ספק דרבנן ולקולא, אלא שהקשה דלמה פטרו הרמב"ם מחומש מספק ולא תירץ כלום, והמל"מ שם כתב דבאמת לדעת התוס' בכתובות הנ"ל דהחומש הוא משום כפרה בתרומה צריך להפריש חומש מספק אלא שא"צ ליתנו לכהן דהכפרה תלויה בהפרשה עכת"ד, אבל לפי דברי הרמב"ם פ"י ה"ד מתרומות הנ"ל דמן הדין א"צ חומש אתרומ"ע של דמאי והא דמשלם חומש הוא רק שלא יזלזלו בה, ולהרמב"ם דספק דאורייתא מה"ת לקולא רק מדרבנן מחמרינן הוה לחם תודה דין תרומה מספק האיבעיא דלא אפשיטא דהוה רק מדרבנן, וזלזול הכא ליכא שהרי היא קדשים משו"ה אין בו חומש, ופרט זה הוא רק לפום רהיטא בשגם יש לעיין עוד אם גם במקום חיוב מיתה בידש"מ ס"ל להרמב"ם ספק דאורייתא לקולא, ובפרט דכאן החיוב מיתה גופה היא בעיא דלא אפשיטא ועיין בתוי"ט פ"ב דביכורים מ"י, ועיין עוד במש"כ בענין זה לקמן (דף ט"ו ע"ב) על המשנה דהתרומה ותרומ"ע וכו', וכאן אין להאריך יותר:

ולכאורה לפמש"כ הש"ך ביו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז דחז"ל לא גזרו איסור להוציא ממון דלממון אוקמה אדין תורה ע"ש, א"כ כשגזרו איסור דמאי על פירות ע"ה למה גזרו תשלום חומש, הרי לענין הוצאת ממון אוקמה אדין תורה, אבל באמת אין כאן קשיא דלכאורה להש"ך יקשה איך משכח"ל כלל איסור דרבנן הרי בזה שאנו אוסרין איזה דבר על האדם אנו מפסידין אותו ממון, עיין בפנ"י גיטין (דף נ"ד ע"ב) ד"ה אמר אביי כל שבידו וברשב"א גיטין (דף נ"ג ע"א) ד"ה מאי טעמא ובש"ך יו"ד סי' קכ"ז סק"ג] וע"כ לומר דהש"ך לא קאמר לה רק לענין להוציא ממון ממקום אחר בזה אמרינן דחז"ל גזרו רק לענין איסור אבל לא לענין ממון, אבל מה דמפסיד ממון תיכף ע"י האיסור ודאי ע"ז היה עיקר הגזרה ויש להם כח ע"ז מטעם הפקר בי"ד, וכיון דחומש תרומה ותרומ"ע הוא משום כפרה הרי החומש במקום האיסור גופיה קאי שאחז"ל שזה יהיה אסור באכילה ושיצטרך כפרה כתרומה דאורייתא, דענין הכפרה והאיסור דא ודא אחת היא, והא דמשלם קרן במעילה דרבנן אף דמעילה לאו משום כפרה הוא משום דהקרן הא משתרשי ליה ודו"ק בכ"ז היטב:

שם בגמ' מתו נמי תנינא וכו' לגירסת רש"י הלשון אינו מדוקדק אבל מ"מ אשכחן בש"ס כה"ג וז"ל ספר הצבא לבעל המאור ז"ל, מידה חמישית תנינא ברוב מקומותיו הוא ע"ד בירור ופישוט כלומר הא תנינא ולא אצטריך לן למיהדר בה חוב, ונמצא בקדושין (דף כ"ג ע"א) בחילוף זה על משנת עבד כנעני שקונה א"ע תנינא זכין לאדם שב"פ וא"ח אלא בפניו הוא אמור דרך קושיא לסתור מה שלפניו על דר"מ ועל דרבנן, ובשבת (דף קמ"א) אראב"א תנינא הקש שע"ג המטה וכו' לקושיא על ר"נ עכ"ל וה"נ דכוותם אלא דלשון נמי קשה מעט אבל מצינו גם כיוצא בזה בזבחים (דף מ"ג ע"א) וגם שם הקושיא על עולא וק"ל:

ברש"י ד"ה ומשני הואיל וכו' דכתיב ביה ירצה לכפר עכ"ל, ברגמ"ה הלשון דכתיב ונרצה לו לכפר וזה נכון עיין בתוי"ט זבחים פ"ב מ"ג ובנימוק"י הגרי"ב שם ודו"ק:

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה