אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה) חידושים למסכת מעילה › דף ב.

תקנת עזרא (מעילה)· רבי עזרא אלטשולר

חידושים למסכת מעילה · דף ב.

חידושים למסכת מעילה

גמ' קתני קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם פשיטא, ראיתי מקשין כאן הרי לקמן ע"ב יש מחלוקת בזה בין רבה ורב יוסף דלרבה מועלין רק מדרבנן ולרב יוסף מדאורייתא וא"כ איך שייך להקשות בזה פשיטא, ממנ"פ אי קסבר תנא דמתניתין דמועלין בהם מה"ת א"כ הא גופא טובא קמ"ל דמועלין מה"ת, ואי קסבר דהמעילה היא מדרבנן ודאי דטובא קמ"ל דעכ"פ מדרבנן איכא מעילה שחז"ל גזרו בהו מעילה, ולענ"ד דקושית הש"ס היא לרב יוסף והרי השמ"ק כתב דגם הצריכותות הם רק אליבא דרב יוסף לחודיה כמו שיתבאר, וכיון דהמקשה לא ידע עדיין מסברת רבה דכמאן דחנקינהו דמי ולא ידע כלל דרבה פליג על רב יוסף בזה משו"ה פריך שפיר פשיטא דמהיכא תיתי דלא למעול בהן, ומשני סד"א כיון ששחטן שלא במקומן כמאן דחנקינהו דמי כדסבר רבה באמת ואין בהם מעילה קמ"ל, ובסוף באמת נשאר רבה בתיובתא לקמן בסוגיא ולענ"ד דברים ברורים הם:

שם

אבל דרום נהי דאינו ראוי לקדק"ד אבל ראוי הוא לקק"ל, תימה וכי משום כך יהיו מועלין בהם מה"ת וכו' ואומר מורי הר"פ דכיון דראוי לקק"ל א"כ יש לו הכשר במקום אחר ואיקרי פסולו בקודש, דמשמע וכו' דכל דפסולו בקודש אם עלה לא ירד א"כ קדשי ה' קרינא בהו ואית בהו מעילה עכ"ל השמ"ק כאן בשם תוס', ומכאן ראיה נמי למש"כ לעיל דהמקשן והתרצן אליבא דרב יוסף קיימי דהרי מעילה דרבנן גם בקדשים שמתו איכא ומאי משני, וע"כ לומר דאליבא דרב יוסף קאי ולרבה באמת מעיקרא לק"מ דהא גופא טובא קמ"ל תנא דאיכא מעילה מדרבנן, ועיין בדברינו לקמן ע"ב ודו"ק:

והנה לכאורה הא דאמרינן דבשינוי מקום איכא מעילה מה"ת הוא דוקא אליבא דר"ש לקמן ע"ב דאם שחט בדרום ובלילה אם עלו לא ירדו אבל לר"י דס"ל אם עלו ירדו ליכא מעילה מה"ת, אבל מהתוס' נדה (דף מ' ע"ב) נראה דאפי' למ"ד אם עלו ירדו נמי איכא מעילה מה"ת, דהרי כתבו שם לר' יהושע דאיהו ס"ל דחטאת שנשחט חוץ למקומו תרד עיי"ש ואפ"ה אמרינן כאן אליביה גופא דמעילה זו מה"ת היא ולא כמאן דחנקינהו דמי ועיין במנחות (דף ע"ט), וצ"ל דלא תליא זה בזה דלענין אם עלו ירדו איכא מיעוטא דקראי דזאת תורת העולה דאם עלו ירדו אבל מ"מ מודה ר' יהודא דאית בהו מעילה, אלא דלפי"ז קשה לכאורה סוגית הש"ס דלקמן ע"ב בפלוגתא דרבה ורב יוסף דס"ל לרבה בשחט בדרום אם עלתה תרד, ופריך הש"ס לרבה ממשנתינו דמועלין בה ואם איתא דאם עלתה תרד אמאי אית בה מעילה והוצרך לשנויא מאי מעל מדרבנן אלמא דהסוגיא ס"ל דתליא זה בזה, אבל באמת אין כאן קושיא דודאי לרבה דס"ל לר"ש נמי אף דלית ליה מיעוטי דזאת היא העולה וס"ל לר"ש דאפי' פסול שלא הו"ל שעת הכושר נמי אם עלה לא ירד וה"ה לר' יהושע דס"ל בפ' המזבח מקדש בראשו דאית ליה ריבויא דכל שפסולו בקודש אם עלה לא ירד, ועכ"ל הא דשחיטת דרום אם עלה ירד הוא משום דכמאן דחנקינהו דמי והו"ל כנבלה כדאמר הש"ס בהדיא, ודאי לדידיה אי אפשר להיות מועלין בו מה"ת, וזהו עומק כונת התוס' לקמן ע"ב ד"ה אלא לרבה קשיא ע"ש ודו"ק, אבל לרב יוסף דלר"ש כיון שמרבה כל שפסולו בקודש שאם עלה לא ירד ה"ה שחיטת דרום נמי דלא כמאן דחנקינהו דמי, הרי לדידיה שפיר יש לומר דאף לר' יהודא ולר' יהושע לדעת התוס' בנדה שם דס"ל דאם עלה ירד בשחיטת דרום, מ"מ לענין מעילה מועלין בהם מה"ת כיון דלענין מעילה ליכא מיעוט כמו לענין הורדה מאת המזבח, העולה מדברינו דלרב יוסף בכל הני דס"ל דירדו מ"מ מועלין בהן מה"ת דלא תליא זב"ז, ובזה א"ש הא דאמרינן דלענין מעילה קיבל בדרום הוה ריבותא דמ"מ מועלין יותר משחט בדרום וקבל בצפון, ולענין הורדה ממזבח הסברא היא איפכא דכל דתחילת עבודה היתה בהכשר עדיף טפי ולפמש"כ א"ש דלאו הא בהא תליא, ומ"מ לרבה הכא לענין מעילה ג"כ הסברא הוא איפכא ובשחט בדרום הוה הריבותא טפי דמועלין בו, אע"ג דכמאן דחנקינהו דמי, אבל בקיבל בדרום הרי לאו כחנקינהו דמי כיון דהשחיטה בהכשר נעשה, אלא דלפי"ז לרבה יהיה מתניתין זו ואצ"ל זו דבשחט בדרום המעילה היא רק מדרבנן ובקיבל בדרום המעילה היא מה"ת אפי' לר' יהודא דאם עלו ירדו וכמו שנתבאר ועיין מש"כ בזה הרב קרן אורה:

והא דצריך הש"ס לחלק ולומר קדשים שמתו לא חזו כלל אבל דרום ראוי לקדק"ל, ולא קאמר פשוט קמ"ל דקדשים שמתו הרי לא היה בהן שחיטה אבל שחטן בדרום לאו כמאן דחנקינהו דמי, כתב הצל"ח סוף פסחים דאתי לתרץ אפי' לרבא דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני ולדידיה ודאי כמאן דחנקינהו דמי, אלא דחנקינהו גופא פריך הש"ס לקמן (דף י"ב ע"א) וכי קדושה שבהן להיכן אזלה ועיקר הטעם הוא דלאו קדשי ה' נינהו עיי"ש, ובשחט בדרום כיון דחזו לקדק"ל קדשי ה' נינהו גם בקדשי קדשים ומשו"ה אף דכמאן דחנקינהו דמי מועלין בהם, ולפי מה שנתבאר לעיל ובשמ"ק דהסוגיא כאן אזלה לרב יוסף אליבא דר"ש דאם עלו לא ירדו, ושוב ממילא לא אמרינן אי עביד לא מהני לכו"ע, כדאיתא בפסחים (דף ע"ג ע"א) שחטו שלא לאוכליו מה תיקן תיקן שאם עלו לא ירדו, וביאר שם הצל"ח דכיון דרבי רחמנא דכל שפסולו בקודש הקודש מקבלו ואם עלה לא ירד, ממילא גלי רחמנא שהזביחה כשרה ומטהרה מידי נבלה ולא אמרינן אי עביד לא מהני דגלי קרא דלאו כחנקינהו דמי ודו"ק:

שם אבל שחטן ביום וזרק דמן בלילה הואיל ולאו זמן הקרבה הוא כמאן דחנקינהו דמי ולא אית בהו מעילה קמ"ל, עיין מה שהאריך בזה בשמ"ק כאן מש"כ בשם הר"פ ובשם גליון תוס' הר"פ, ומרש"י ד"ה ואיזו היא שלא היתה לה וכו' וה"ה לכל הני דתני ברישא שחטה בדרום וכו' נראה דמפרש כשיטת גליון תוס' הר"פ, ולא ראיתי להאריך בזה מכיון שהשמ"ק נדפס בגליון הש"ס דווילנא בעליל לכל עין מעיין, ובסוף המס' אחר מס' קנים נדפס דברי המהרד"פ באריכות, ועיין גם בהפי' למס' זו אשר לא נדע למי מקדושים הנדפס בסוף המס' בש"ס הנ"ל ולא ראיתי להאריך בזה, אולם לכאורה יש להקשות דבבא דרישא שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון מיותרת לגמרי אליבא דר"ל דאמר במנחות (דף ט' ע"א) מנחה שבללה חוץ לחומת העזרה כשרה משום דכשרה בזר ומדכהונה לא בעי פנים נמי לא בעי, והקשו שם התוס' ד"ה ומדכהונה וכו' הרי שחיטה דכשרה בזר ובעי פנים ותירצו דשאני התם משום קבלה עיי"ש מה שהקשה ע"ז בשמ"ק ואכמ"ל בזה, וא"כ היכא דקבלה הוה בפנים לא איכפת לן אם השחיטה בחוץ היתה, ומכ"ש אם השחיטה היתה בדרום והקבלה בצפון דודאי דנהי דדרום לגבי קדק"ד כחוץ דמי כמש"כ התוס' (בזבחים ס"ח ע"ב ופ"ד ע"א ובנדה מ' ועיין בגמ' זבחים ק"ז ע"ב) מ"מ כשר א"כ לר"ל למ"ל למיתני שחטן בדרום וקבל דמן בצפון הא מ"מ דרום לא גרע מחוץ וכשר הקרבן לגמרי ופשיטא דמועלין בו, ושחיטה הרי כשרה מדינא בזר גם בקדק"ד ואפי' בקרבנות ציבור עיין בחומר בקודש להרב תפא"י בריש סדר קדשים פרק א' אות ב', ואין לתרץ קושיא זו ע"פ מש"כ השעה"מ פ"ו מביאת מקדש דבשבת אסור לזר לשחוט, זה לא ניתן להאמר כלל, חדא דכבר הכריעו האחרונים דשחיטה בזר כשרה אפי' בשבת דלא כהשעה"מ והאריכו בזה הרבה, ועיין בגמ' יבמות (דף ל"ג) דמקשה זר ששימש במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה וברש"י שם ובחידושי הרשב"א שם וברמב"ם פ"ט מה' ביאת מקדש הל"ו מבואר דגם בקרבנות ציבור שחיטה כשרה בזר, ותו דאפי' נימא דבשבת אסור לזר לשחוט מ"מ הרי האיסור הוא מצד אחר, אבל מצד קדושת הקרבן גם בקדק"ד שחיטה כשרה בזר כגון בחול וממילא אפי' בשבת שחיטה מצד עצמה לולא הקבלה לא בעי פנים וה"ה דדרום לא בעי, וא"כ שחטה בדרום וקבל דמה בצפון הרי הקרבן כשר ופשיטא דמועלין בו ולמ"ל למיתני:

ואולי יש לומר ע"פ מש"כ המקנה בקדושין (דף כ"ג) דהא דאמרינן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ולא אמרינן דיהיו פסולים משום דשינה מדעת הבעלים ושחיטת קדשים בעי שליחות (לדעת רש"י בפסחים דף ז' ע"ב ד"ה פסח וקדשים ועיין בספרי תקנת השבים למס' מעילה סי' קי"ג] דזה לא מיקרי שינוי בשליחות כיון דהשינוי היה רק במחשבה ולא במעשה עיי"ש, וא"כ בקדק"ד שנשחטו בדרום לא ע"י הבעלים רק ע"י שליח ושינוי מקום הרי שינוי במעשה הוא וברור דשינוי מקום מבטל השליחות כמפורש בגיטין ודף ס"ה ע"א) האומר תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר פסול, ואומדנא דמוכח הוא דודאי רצון הבעלים היה שישחט בצפון כדינו בשגם השוחט בדרום ומקבל הדם בצפון אי אפשר לקבל הדם בשלימות שלא יאבד משהו, ולכתחילה צריך לקבל הדם כולו כבזבחים (דף כ"ה) עיי"ש דיליף לה מקרא, ואומדנא דמוכח הרבה כמפרש להדיא דמי, א"כ הרי נשחט הקרבן שלא בשליחות הבעלים דשלחו לשחוט בצפון ושחט בדרום, והרשב"א כתב בנדרים (דף ל"ו) דקרבן שנשחט בלא שליחות הבעלים פסול לגמרי דהוה כקטלה משום דאיהו לא שרי לה ע"ש, וזה כסברת הר"ן בשם הרא"ה בחולין לענין אין אדם אוסר דשא"ש כידוע, וא"כ אפי' לר"ל שפיר אצטריך מתניתין לאשמעינן דאפ"ה מועלין בו ודו"ק:

ובעיקר דברי התוס' במנחות (דף ט' ע"א) שכתבו דשחיטה לא בעי פנים רק משום קבלה, הקשה על זה השמ"ק דא"כ תסגי בצואר בהמה לבד בפנים עיי"ש ובסוף ספר תורת גיטין להג' מליסא הקשה אבי המחבר ז"ל אעיקר קושית התוס' דלמ"ל שחיטה בפנים לר"ל דכיון דשחיטה כהונה לא בעי פנים נמי לא בעי, הרי ר"ל בעצמו ס"ל בזבחים (דף פ"ט ע"ב) דאפי' בשר קדק"ל שיצא לפני זריקת דמים נפסל ביוצא וא"כ משו"ה צריך שחיטה בפנים כדי שלא יפסל הבשר ביוצא, ואי משום הא לא קשיא כל כך די"ל דמסתברא להו להתוס' דר"ל ס"ל ג"כ כר"ע לקמן (דף ו' ע"ב) דזריקה מועלת ליוצא דהרי הלכה כר"ע בזה והרמב"ם ס"ל דאף לאכילה מהני הזריקה מה"ת ורק מדרבנן הוא דקאמר דנפסלו ביוצא לדעת התוי"ט במשנה דמעילה שם, אלא אי קשיא הא קשיא דהרי גם לר"ע לא מהני זריקה ליוצא רק כשיצא בשר אבל כשיצא דם שוב אין זריקה מועלת כמפורש לקמן (דף ז' ע"א) א"כ אם ישחוט בחוץ הרי יפסל הדם ומאי הקשו התוס' והרב דרך ים הביא מריטב"א חולין (דף ג') שכתב דקודם הקבלה לא נפסל דם ביוצא כלל דסכין לא מקדש דם ליפסל ביוצא עד שמתקבל בכ"ש, דאף דאמרינן בגמ' דסוטה (דף י"ד ע"ב) דסכין מקדש לדם מ"מ אינה נגמרת הקדושה עד קבלתו ולפיכך אין הסכין חשוב כלי לפסול ביוצא עיי"ש. ושכבר תמה עליו הרב טהרת הקודש מזבחים (דף כ"ו ע"ב) דמפורש שם דהיא בפנים ורגלה בחוץ שחט ואח"כ חתך פסולה עיי"ש ברש"י, הרי דהדם נפסל ביוצא גם קודם הקבלה ועיין צל"ח פסחים (דף ע"ט) אלא שהרב בית יצחק ח"א מיו"ד סי' ו' כתב די"ל דהא דס"ל לר"א דדם נפסל ביוצא תכף לאחר שחיטה הוא רק לפי ההוה אמינא אבל למסקנא דמשני שם אלא אימא חתך ואח"כ קבל כשרה ע"כ הדר ביה וס"ל דאין הדם נפסל ביוצא קודם קבלה דאל"כ אמאי כשרה, וא"כ שוב י"ל כהריטב"א, [ועי' בזה בספר מקור ברוך להגאב"ד דקיבארטי סי' י"ט ואכמ"ל] אלא שאין דברי הבית יצחק מוכרחים כלל וכלל לפי מש"כ הלח"מ פ"א מפסהמו"ק הי"ד שכתב דלמסקנא מיירי שבשעת שחיטה היתה כולה בפנים ולאחר שחיטה הוציאה רגלה לחוץ וחתך תכף ע"ש ואין כאן מקום להאריך בזה] ועכ"פ קושית השמ"ק ודאי דקושיא היא על התוס', אשר ע"כ לענ"ד הא דתירצו התוס' שם דשחיטה בעי פנים משום קבלה אין כונתם משום עבודת הקבלה בלבד, אלא משום הדם שצריך לקבל בהכשר ג"כ ואם ישחוט בחוץ הרי יפסל הדם ולא יכשר עוד לקבלה ובזה א"ש הכל וקצרתי מיראת האריכות:

ברש"י ד"ה שקבלו פסולין וזרקו את דמה בטמאין מיירי וכו' עכ"ל כמה דחקו כאן המגיהים שהרי דבריו המה כפולים וסותרין לדבריו עצמו בסוף המשנה שכתב דפסולין היינו בעלי מומין, וגם סותרין דבריו כאן לדבריו לקמן (דף ה' ע"ב) דשם נמי מפרש פסולין דמשנתינו היינו בעלי מומין, והבה"ז נשאר בצ"ע וכן שארי המגיהים, והצ"ק מוחק דיבור זה מרש"י וכמובן הוא דוחק גדול למחוק דבור שלם מרש"י, גם מש"כ הצ"ק דלהכי כתב רש"י דבקרבנות יחיד איירי דבקרבנות ציבור כיון דטומאה הותרה בהו הטמא עושה שיריים ואפי' יקבל אח"כ הכשר אינו מועיל, תמה עליו בצדק הקרן אורה דמפורש לקמן (דף ה' ע"ב) דגם בקרבן יחיד טמא עושה שיריים ועוד דבקרבן ציבור שהותרה טומאה אם זרק הטמא ודאי דיוצא מידי מעילה ע"י זריקתו לחוד. אבל אחרי שהקדמתי בריש דברינו שהמפרש למס' זו הוא ממש העתקה מפי' רגמ"ה ז"ל אלא דבמקומות מועטין שינה או הוסיף על דבריו, עתה נלך בעזה"ש יתברך לבטח דרכינו, דהרי לקמן (דף ה' ע"ב) אמרינן אלא לעולם דמעילה דוקא והא קמ"ל דפסול עושה שיריים, ומחולקים שם המפרש והתוס' דהמפרש מפרש שם דמשנתינו אשמעינן דהיתר זריקה שנינו ורק המשנה דחטאת פסולה מיירי בטמאין וקמ"ל דטמא עושה שיריים, אבל התוס' ד"ה אמר ר"א פירשו דמשנתינו בטמאין מיירי ובקרבנות יחיד ואפ"ה עושה שיריים כיון דבציבור הותרה טומאה, והנה הרגמ"ה מפרש שם כפי' התוס' דמשנתינו מיירי בטמאין, ובמשנתינו כאן הרואה יראה דעד דיבור רש"י זה דקבלו פסולין ועד בכלל הוא העתקה אות באות מפי' רגמ"ה ולכן הביא גם פירושו דבטמאין מיירי אבל מדיבור זה ואילך הוא פי' אחר נוסף שאינו מרגמ"ה, והמפרש הולך להזכיר כאן הפי' במשנתינו לפי שיטתו בגמ' לקמן (דף ה' ע"ב) לכן כתב דפסולין היינו בעלי מומין ודוק בזה שהוא אמת, וזכור כלל זה דהמפרש במעילה הוא פי' הרגמ"ה כמעט מלה במלה ויהיה לך קילורין לעינים בכמה מקומות, ומ"מ אכנהו גם אנכי לפעמים בשם רש"י מפני ההרגל שהורגלו בשם כל הלומדים עד עתה:

ד"ה אימא כמאן דחנקינהו וכו' והאי בעל הש"ס דייק למתניתין ולא ס"ל דזו ואצ"ל זו קתני עכ"ל, גם כאן נתקשו רבים הב"ח והצ"ק והרש"ש ועוד דהרי הוא סותר את עצמו דבמשנה כתב בעצמו בד"ה וכן אם שחט בלילה דזו ואצ"ל זו קתני, וגם זה גרם להם שלא היה לפניהם פי' רגמ"ה שלא היה נדפס בימיהם, אבל כשזכינו לאורו אנו רואים שאין כאן כל קושיא והא לך לשון רגמ"ה ז"ל, אבל שחטן ביום וזרק דמן בלילה וכו' אימא כמאן דחנק' דמי קמ"ל דמועלין דלילה לאו מחוסר זמן הוא, ובדין הוא דלא אצטרך למיתני אלא שחט ביום וזרק בלילה ולא אצטריך למיתני הא דזרק ביום דהוא פשיטא וכו' אלא זו ואצ"ל זו קתני, ואיכא דמטפי האי ואי תנא שחט בלילה וזרק ביום וכו' משום דדייק מתניתין עכ"ל, הרי שהיה לרגמ"ה שני גירסאות אחת והיא עיקר דלא גריס בגמ' הצריכותא דשחט בלילה וזרק ביום וסגי ליה בזו ואצ"ל זו קתני משו"ה כתב רגמ"ה וכן המפרש המעתיקו במשנה בד"ה וכן אם שחט בלילה דזו ואצ"ל זו קתני, ועוד גירסא שניה דיש צריכותא בגמ' גם על בבא דשחט בלילה וזרק ביום, כדאיתא לפנינו בגמ', וע"כ האי דמטפי בגמ' האי צריכותא לא ניח"ל לומר דזו ואצ"ל זו קתני ודייק מתניתין כלומר שמהפך הגירסא במשנה וגריס מעיקרא בבא דשחט ביום וזרק בלילה ואח"כ בבא דשחט בלילה וזרק ביום, והן הן דברי המפרש שכתב גירסא השנייה בלשון הכי גרסינן אבל שחט בלילה וכו' ואי תנא שחט בלילה וכו' והאי בעל הש"ס כלומר גירסא זו דייק מתניתין ולא ניח"ל לומר זו ואצ"ל זו קתני, והכל הוא דיבור אחד מהכי גרסינן עד זו ואצ"ל זו קתני, ולשון דייק מתניתין הכונה דכיון דברישא דמתניתין גבי דרום קתני תנא בדרך לא זו אף זו אין סברא דבסיפא יתני כדרך זו ואצ"ל זו עיין בתוס' כאן, ועכ"פ דברי המפרש הן דברי רגמ"ה בלא שינוי וזה ברור:

תוס' ד"ה ק"ק כגון חטאת ואשם וכו' אבל בקדק"ל אין בהם מעילה עד לאחר זריקה שאז הוברר חלק גבוה וכו' עכ"ל, לפום רהיטא קשה אמאי לא הוברר חלק גבוה קודם זריקה וגם מחיים הרי האימורין מבוררין הן תמיד, ורש"י בחולין (דף קי"ז ע"א) ד"ה מנא הני מילי כתב דקדק"ל אין בהן מעילה בחייהן משום דממון בעלים הן עכ"ל, אבל התינח לריה"ג **(אבל לרבנן)** גם מחיים ממון גבוה הן וגם לאחר שחיטה קודם זריקה למה לא נמעול דאז גם לריה"ג ממון גבוה הן עיין בב"ק (דף י"ב ע"ב), ובתורת כהנים פרשה י"א פסוק כ"ו איתא מקדשי ה' קדשים המיוחדים לה' יצאו קדק"ל שאינם לה' והדבר טעמא בעי למה אינם לה', ואולי כונת התו"כ ורש"י בחולין שם דאף שיצאו מכלל נכסי הדיוט מ"מ לכלל נכסי גבוה לא באו אף לרבנן דריה"ג, ועיין זבחים (דף פ"ג ע"ב) ברש"י ד"ה אימורי קדק"ל ובב"מ (דף נ"ד ע"ב) בגמ' ובדברינו לקמן (דף י"ט ע"א) ברש"י ד"ה עד שיצא וכו' ע"ש, ובכונת התוס' כאן אפשר לומר דכל זמן שהבהמה חיה קינקי אבריה מהדדי כדאיתא בסיף מס' ביצה ובזבחים (דף כ"ו ע"ב) ע"ש וגם תכף לאחר שחיטה עדיין ינקי אברים מהדדי משו"ה כל זמן שלא נזרק הרם עדיין לא הוברר חלק גבוה ודו"ק, ועיקר כונת התוס' כאן הוא ליישב הא דמיירי תנא במשנתינו רק בקדק"ד נהי דפסול דרום לא שייך בקדק"ל מ"מ הרי פסול לילה ופסול דחוץ לזמנו וחוץ למקומו שייכים גם בקדק"ל ולמה נקט תנא רק קדק"ד, ולזה כתבו דבקדק"ל ליכא מעילה קודם זריקה וכיון דהשחיטה או הזריקה היתה בפסול ממילא אין הזריקה מביאה לידי מעילה כמש"כ התוס' בסמוך ד"ה פשיטא משום דשחטן וכו' דפשיטא דכשהזריקה היתה בפסול לא מהני ולא מידי ועיין בחידושי שם מש"כ בס"ד כן נ"ל נכון בכונת דבריהם ועיין בפירגמ"ה בב"ב (דף קכ"ג ע"ב) שלענ"ד אי אפשר ליישבם רק בדוחק, דהרי הא דבקדק"ל אין מעילה עד אחר זריקה כמש"כ גם הרשב"ם הוא ברור ומפורש בכמה משניות בכ"מ, ודע דאף דאין מעילה בקדק"ל קודם זריקה מ"מ איסור דאורייתא יש בהנאתן אף מחיים, שהרי כ"כ התוס' בנדרים (דף י' ע"א) וכ"כ התוס' בנזיר (דף כ"ד ע"ב) ד"ה שלאחר מיתה ובתמורה (דף ג' רע"א) ד"ה לא נהנין מדרבנן (ומה שנרשם שם מעילה דף ז' הוא טעות הדפוס וכונתם להא דנדרים ונזיר שהזכרנו] וכ"כ עוד בכריתות ודף כ"ג ע"ב) וכ"כ התוס' במכילתין לקמן דף י"ב ע"ב ד"ה חלב וע"ש בדברינו ועוד מבואר כן בכ"מ, וכבר נתקשה בזה חתנו של הנו"ב בסוף הספר במהדו"ק וז"ל דמנ"ל להתוס' להמציא דין חדש דאיסור מה"ת איכא ומעילה ליכא ונשאר בקושיא והגאון הנו"ב לא ענהו ע"ז מאומה ע"ש, וכן חמה בזה הרב טעם המלך בהגהותיו להשעה"מ ה' לולב וז"ל ובאמת שנסתמו ממני מעינות החכמה ולא ידעתי מה איסור דאורייתא יש בשלמים וחפשתי ברמב"ם הל' מעילה ולא מצאתי מענה וה' יאר חשכי עכ"ל, אכן אחרי שזכינו לש"ס דפוס ווילנא החדש האיר ה' את עיני וראיתי בהשמטות השמ"ק בסוף מנחות (לדף ד' ע"ב) ד"ה לא נהנין מדרבנן וז"ל וקשה דבמס' ר"ה משמע דאיכא איסורא מה"ת דקתני בשופר של עולה לא יתקע וכו' אבל בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט איסורא רביץ עלייהו ומדקאמר לא יצא אלמא איסור דאורייתא איכא [וזהו ממש הוכחת התוס' בנדרים הנ"ל] ופי' הר"ם דאיכא איסור דאורייתא מידי דהוה אקונמות שהרי מתפיס ככר בשלמים עובר בבל יחל וכמו כן בשלמים גופא איכא איסור בל יחל תוס' חדשים [ומכאן יש לפשוט ספיקו של המנחת החינוך מצוה קכ"ז באמר ככר זה עלי כשלמים בחייהן או כבשר שלמים לפני זריקה אם מועלין בקונם זה דאפשר דלא עדיף הככר הנתפס מהשלמים שהתפיס בו ודו"ק היטב], וז"ל תוס' אחרים לא נהנין וכו' ולהרשב"א נראה שהוא דאורייתא כדאשכחן בפ' כל שעה שאפר הקדש לעולם אסור ופריך הלא מעל המסיק ומשני בשלמים עסקינן דאין בהם מעילה וכו' איסורא הוא דרכיב עליה, ואמר מורי הרמ"ר דאיכא לאו דלא יחל דברו עכ"ל, שוב ראיתי שכבר ראה תוס' חיצוניות אלו השעה"מ והביאם בפ"ג מה' חמץ ומצה הל' י"א, אלא דמש"כ שם השעה"מ לחלק בין שלמים עצמן ובין דמי שלמים דאף דבשלמים עצמן איכא איסור מה"ת אף מחיים, מ"מ דמי שלמים גרע ואין בהן איסור רק מדרבנן והביא ראיה מרש"י מנחות (דף ד' ע"ב) ד"ה לא נהנין מדרבנן הנ"ל, נפלאתי שלא זכר שר דברי התוס' בנזיר (דף כ"ד) הנ"ל שכתבו מפורש דמעות דקיימי לשלמים דין שלמים מחיים יש להם, ולענין איסור מה"ת אם יש בהם נראה קצת דנסתפקו בזה דאפשר דבדמי שלמים ליכא איסור מה"ת עיי"ש, והארכתי עוד בענין זה בספרי תקנת השבים למס' מעילה, באיזה סימנים עיי"ש ותרוה נחת וכאן די בזה:

ד"ה ששחטן בדרום ודינן לשחוט בצפון וכו' והדר תני לא זו אף זו ואין זו שיטת תנאים עכ"ל, ר"ל דשחטן בדרום וכו' שחטן בצפון וכו' הוא לא זו אף זו, וכלל דבריהם הוא דבתלתא בבא לא מסתבר לומר דרישא ומציעתא זו ואצ"ל זו ומציעתא וסיפא בלא זו אף זו או להיפך וכ"כ הב"י באו"ח סי' תקל"ו ע"ש מסברא דנפשיה, והרח"א בכ"ר דוד הקשה דזה סותר גמ' מפורשת ריש הוריות דקאמר שם דרישא לא זו אף זו וסיפא זו ואצ"ל זו, ויש לחלק דדוקא כאן דחלוקה דמציעותא גופה לגבי דרישא זו ואצ"ל זו ולגבי דידה מינה ובה לזא"ז הוא דאין דרך הש"ס לשנות כן, משא"כ בהוריות שם כיון דבסיפא עצמה לית בה רק זו ואצ"ל זו והוה חלוקה בפ"ע אין בכך דוחק ככל דוכתא דשייך זו ואצ"ל זו וק"ל, ובעיקר מה שצדדו התוס' לומר דאי בשחטן בדרום וקבל ג"כ בדרום וכו' קשה לכאורה דא"כ איך תתיישב הצריכותא דגמ' דקאמר אי תנא שחטן בדרום וכו' הו"א הכא הוא משום דקבלה בצפון וכו' דאכתי תקשי ניליף מרישא דאפי' אם השחיטה והקבלה בדרום מועלין וא"כ למ"ל להתוס' להוכיח מכח הכלל, אבל באמת לק"מ דכונת התוס' לומר דאי בשחטן וגם קבל דמן בדרום ולומר דזו ואצ"ל זו קתני זה אין דרך המשנה לשנות רישא זו ואצ"ל זו וסיפא לזא"ז, וא"כ ממילא מה דאיתא בגמ' הו"א הכא הוא דקבלה בצפון הוה, צריכותא דהגמ' אינה אלא לגבי ב' חלוקות דסיפא, דאע"ג דמרישא ש"מ דליכא למטעי בהך דר"א מה בכך דרישא אין כונתה אלא בדרך זו ואצ"ל זו קתני וזה ברור כ"כ הרב ר' יעקב פייסותי בספרו רנו ליעקב וזה נכון:

באו"ד אבל שחטן בדרום וקבל בדרום בהא לא איירי מתניתין ונראה לפר' דבכה"ג לית בהו מעילה וכו' ויש טעם בדבר משום דשינה בהו כ"כ מיהו נראה להרר"פ שיחי' דאין זו סברא וכו' מ"ל חד פסול מ"ל תרי פסולי עכ"ל, ועיין בדברי השמ"ק הנדפס אחר מס' קנים, ולכאורה יש להקשות מאי מספקא להו להתוס' אם בתרי פסולי איכא מעילה אם לאו הרי שנינו מפורשת בזבחים (דף ס"ז ע"א) א"ל ר"א והרי קדק"ד ששחטן בדרום ושחטן לשם קדק"ל יוכיחו ששינה את שמם ומעשיהם לדבר שאין בו מעילה ומועלין בהם עיי"ש ברש"י ובתוס' דיה והרי וכו', ומפורש שם דגם בתרי פסולי איכא מעילה ואפי' בתלת פסולי נמי מוכח שם בגמ' דאיכא מעילה, אבל יש לדחוק ולומר דשינוי מקום ושינוי השם לא שייכי אהדדי משו"ה יש בהו אכתי מעילה, אבל שינוי מקום בתרי עבודות כשחט בדרום וקבל בדרום דשינה במקום כל כך לית בהו מעילה, ואמת שהוא דחוק עיי"ש בזבחים (דף ס"ז ע"א) בתוס' ד"ה ועולת העוף בסוף הדיבור, והנה הרב דרך ים כאן האריך הרבה בהאי כללא דתרי פסולי בעלה אם ירד וירכב על כרוב הפלפול מתרי פסולי דקדשים לתרי פסולי דחליצה עיין לח"מ פ"ד מה' יבום הי"ז שכתב דרק בחד פסולא מכשרינן בדיעבד אבל בתרי פסולי גם בדיעבד פסול, ומשם לנמלח כבד עם בני מיעיים דכיון דכבר שנמלח עם בשר כשר רק דיעבד ומיעיים שנמלחו עם בשר נמי רק בדיעבד כשר לכן בנמלח כבד עם בני מיעיים יש לצדד להחמיר כמש"כ הרדב"ז ח"ב סי' תרפ"ט, ומשם לענין הא דמטרפינן תרתי לריעותא בטריפות הריאה, ומשם להא דר"ש דלא ס"ל תרתי לריעותא בריש נדה, ויש להוסיף ע"פ דרך זה גם הא דשני סימנים אמצעים מצטרפין להיות סי' מובהק עיין באהע"ז סי' י"ז ובאחרונים, וגם הא דסנהדרין (דף י"א ע"ב) דעל האביב ועל הפירות ביחד מעברין ועל אחד מהן אין מעברין משום דבחד י"ל דטעו משא"כ בתרי ביחד עיי"ש בתוס' ד"ה או דילמא וכו' ועוד ענינים כיוצא באלה, אבל אינני יכול להאריך כ"כ ולכן אתנהלה לאטי להעיר בענין זה בקצרה, אחרי שהרב דרך ים הלך כאן דרך ארוכה כאמור:

א) עיין בזבחים (דף פ"ד ע"ב) בתוס' ד"ה הגה"ה יוצא שהרי יוצא כשר בבמה מש"כ לענין שתי לינות בדם ובנדה (דף מ' ע"ב) ד"ה פרט נסתפקו בזה בלן בדם שתי לינות אם עלו ירדו או לא ירדו ע"ש:

ב) התוס' בפסחים (דף פ"ט ע"א) ד"ה ה"מ דיעבד הקשו וז"ל ותימה וכי בשביל שמא יהיה נותר או משום סמיכה דלא מעכבא או לא יעשה מתנות כהלכתן יכנס לידי ספק כרת עכ"ל, ואי תרי פסולא דכל חד פסול לכתחילה בהצטרף שניהם פסול גם דיעבד, א"כ אין מקום לקושיתם דהרי אם יביא פסח על תנאי ויעשה במתן אחת ובשפיכה, ושלמים הרי בעו מתן ב' שהן ד' וזריקה והוי תרי פסולי דלכתחילה יחד ופסול גם בדיעבד אם לא דנימא דקושית התוס' שם היא לר"ש עכ"פ דלית ליה סברא דתרתי לריעותא בריש נדה, ויתיישב בזה גם קושית הלח"מ פ"ד מה' קרבן פסח ה"א שנשאר בצ"ע, אבל אי נימא דקושית התוס' היא רק לר"ש י"ל דהש"ס ס"ל כאן דלא כר"ש ותרי פסולי לכתחילה פסול גם דיעבד וא"כ בלא"ה אי אפשר להביא בתנאי כמש"כ הדרך ים ודו"ק:

ג) בכריתות (דף י"ד) פריך הש"ס וניתני חמש חטאות כגון דאכל כזית פגול, ומשני דבחדא בהמה לא משכחת לה משום דנותר לא שייך רק בראוי לאכילה ופגול לא חזי לא לאדם ולא למזבח ע"ש, והרי הא דחייבין מעילה אנותר הוא משום דעלה לא ירד כברש"י כריתות (דף כ"ג) א"כ אפי' הוה משכ"ל פגול ונותר בחדא בהמה נמי לא הוה קשיא דליתני חמש חטאות שהרי יש כאן תרי פסולי ואם עלה ירד ולא יתחייב אשם מעילות, וע"כ דגם בתרי פסולי אם עלה לא ירד ואפשר דהטעם הוא משום דאיסור השני אינו חל מטעם אין איסור חל על איסור, ובזה יתיישב מה דקשה לכאורה בהא דמשני שם דפגול ונותר בחדא בהמה לא משכח"ל, הרי בזבחים (דף כ"ט) לר"ע באוכל נותר נעשה פגול למפרע ע"ש ובתוס' יומא (דף ז') נסתפקו אם חזר בו ר"ע וא"כ אם לא חזר בו תקשי דליחשב מתניתין ה' חטאות דכיון שאכלו כשהוא נותר נעשה גם פגול, ולהנ"ל ניחא דהרי אם נעשה נותר מקודם שוב לא חל עליו איסור פגול [ונהי דלקוברו בין רשעים גמורים איסור חל על איסור, הרי כתב הרשב"ם בב"ב (דף קל"ז) דבדבר האסור רק לכתחילה לא מקרי רשע, ועיין בתוס' סוטה (דף כ"א ע"ב) ד"ה אביי וכו' וה"נ ירויח הכהן כשיתכשר הקרבן וקצרתי מאוד] כיון דאף בקדשים אינו חל לרבא אליבא דר"ע בחולין (דף ק"א) רק בכולל וקדשים אחלב הוה כולל כמש"כ הלב אריה שם, והא דבעי ר"ע לחייב בפגול כשאכל נותר י"ל דהיינו כשאכלו בעמוד השחר בשעה שחל הנותר ובאו שניהם כאחד, ובעלו שניהם כאחד י"ל דגם כשעלו ירדו וא"כ לא אפשר למיתני ה' חטאות דא"כ לא יתחייב קרבן מעילה, וקצרתי מאוד מפני שהוא רק ע"ד החידוד:

ד) גם מצד הסברא נראה דכיון דבקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב, א"כ כיון דיש קרא בהני פסולין דאם עלו לא ירדו ולר"ש ילפינן מדכתיב תורת העולה תורה אחת לכל העולין שאם עלו לא ירדו, אלא דמדכתיב זאת ממעטינן הפסולין שלא היה בקודש כבזבחים (דף פ"ד) א"כ גם בתרי פסולין אם עלו לא ירדו דהרי עכ"פ לא שינה עליהן הכתוב לעכב, דמה לי חד פסול ומה לי תרי פסולי כדס"ל לר' ישמעאל בנזיר (דף מ"ח ע"ב) דלא צריך קרא בפ"ע לכה"ג ונזיר ביחד שמותר לטמא למת מצוה כיון דיש קרא לכה"ג לחודיה ולנזיר לחודיה מה לי חד לאו מה לי תרי לאוי עיי"ש, וה"ה בנ"ד מה לי חד פסול מה לי תרי פסולי, אלא דאם נימא הכי דתליא זב"ז א"כ יתחדש לנו דלר"ע בנזיר שם דמצריך בכה"ג ונזיר קרא בפ"ע שיהיה מותר לטמא למ"מ ולית סברא דמה לי חד לאו ומ"ל תרי לאוין, א"כ יהי' גם בנ"ד הדין דבתרי פסולי אם עלו ירדו כיון דלית לן אלא חד קרא דמזבח מקדש פסולין שאם עלו לא ירדו, ואתי רק לחד פסול אבל תרי פסולי גם אם עלו ירדו אליבא דר"ע, ובזה נמי תתיישב הקושיא שהבאתי באות הקודם דלר"ע הרי יוכל להיות פגול ונותר בחד בהמה וא"כ תשאר אליביה קושית הש"ס בכריתות (דף י"ד) דניתני חמש חטאות עיין באות הקודם, ולדברינו א"ש דהרי אם יהיה בו תרי פסולי דפגול ונותר אם עלה ירד לשיטתיה דר"ע וא"כ הרי יפול מעליו קרבן האשם דמעילה משו"ה לא חשיב ה' חטאות, אך יש לדחות דכיון שקודם שאכלו לא היה עליו רק איסור נותר לבד והיה אז דינו דאם עלה לא ירד והוה בו מעילה, א"כ אפשר דימעול באכילה אע"פ דאז נעשה פגול ג"כ משום דמפסיד להקדש דאלו לא אכלו לא הוה ביה רק חד פסול דנותר והיה ביה הדין דאם עלה לא ירד ודו"ק היטב, כי הראיתי מקום לפלפל:

ה) ואין להקשות על דברינו מפסחים (דף ע"ג) דפריך לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שחטו ונמצא בעל מום מה תיקן ומשני תיקן בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דאם עלו לא ירדו, והרי שם בשבת איירי והמל"מ כתב בפ"א מה' תמידין הל"ז דפסולין שאם עלו לא ירדו אסור להקטירם בשבת, וצריך ע"כ להשהותן להקטירם לאחר שבת ויהיו גם נותר ויהיה תרי פסולין פסול דבע"מ ופסול דנותר. והרי אמרנו דלר"ע בתרי פסולין אם עלו ירדו וא"כ גם לאחר השבת אם עלו ירדו והדרא קושיא לדוכתה מאי תיקן, ולר"ע דלית ליה מתוך כדאיתא בפסחים (דף ה') גם במוצאי שבת אי אפשר להקטירם שהרי אז הוא יו"ט, הא לא קשיא די"ל דר"ע ס"ל דאין לינה מועלת בראשו של מזבח וא"כ שפיר תיקן שאם עלו לא ירדו ויהיו שם בראשו של מזבח ולא יעשו נותר עד שיקטירם:

ו) עוד יש להביא ראיה דגם בשני פסולין אם עלו לא ירדו מזבחים (דף פ"ז ע"א) דבעי רבא לינה מועלת בראשו של מזבח או לא וכו' היכי דמי אילימא דלא ירדו השתא לנו בעזרה אמרת דלא ירדו בראשו של מזבח מבעיא ע"ש, ואם ניחא דבשני פסולין ירדו הרי אתיא האיבעיא שפיר כגון שהעלה קדשים פסולין למזבח דאם נעשו נותר הרי יש כחן תרי פסולי וירדו דכבר כתב הנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' נ"ג דגם בקדשים פסולין איכא לאו דלא תותירו ע"ש, אבל אם אין לינה פוסלת בראשו של מזבח הרי ליכא רק חד פסול ואז אמרינן דלא ירדו, אלא דיש לדחות דשאני התם דהפסול השני שהוא נותר בא אחר שכבר עלה למזבח ומעיקרא לא הוה ביה רק חד פסול, אבל היכי ששני הפסולין קודם שעלה למזבח אפשר דירדו ודוחק:

ז) וגם יש להביא ראיה מזבחים שם דאמרינן דבעי מיניה ר"ל מריו"ח כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולין וכו' לקרב קמבעיא ליה הא נמי תנינא שקבלו פסולין וזרקו את דמו מאי לאו שקבלו פסולין וזרקו פסולין וכו' ע"ש היטב, ואי נימא דיש סברא לחלק בין חד פסול לתרי פסולין איך דייק ריו"ח דכ"ש מקדש פסולין מדתנן וזרקו פסולין ג"כ, הא י"ל דמשו"ה קתני וזרקו פסולין ג"כ לאשמעינן דבשני פסולין ג"כ לא ירדו, וע"כ דס"ל לריו"ח דמצד הסברא ידעינן דלא שני בין חד פסול לתרי פסולי כדאמרינן לר' ישמעאל מה לי תד לאו מה לי תרי לאוין ור"ל דדחי ליה שם דשקבלו פסולין או זרקו קתני ולא דחי באמת דמתניתין אתי לאשמעינן דאפי' תרי פסולי לא ירדו, אפשר דס"ל דבשני פסולין אם עלו ג"כ ירדו משו"ה מוכרח הוא לומר דאו קבלו או זרקו קתני, דר"ל ס"ל כר"ע דלא אמרינן מה לי חד לאו מ"ל תרי לאוין, ואם כנים דברינו בזה י"ל ע"ד הפלפול קושית התוס' במכות (דף ט"ו ע"ב) ד"ה מידי וכו' שהקשו לר"ל דס"ל לאו הניתק לעשה ולאו שקדמו עשה שווין למה אמרינן במתניתין הבא למקדש טמא לוקה הרי הוא ניתק לעשה ואין לוקין עליו ע"ש היטב, ולהנ"ל א"ש דהרי באמת הקשו שם התוס' ד"ה תנינא מאי ראיה מהבא למקדש טמא דלאו שקדמו עשה לוקין עליו, דילמא שאני התם דאיכא תרי לאוין ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאווין ע"ש, אך הרי י"ל דהתם הרי לריו"ח קיימינן ואיהו הא ס"ל מה לי חד לאו מ"ל תרי לאוין פר' ישמעאל כמו שנתבאר לעיל, א"כ י"ל דלשיטתיה גם תרי לאוין עקר חד עשה דמ"ל חד לאו מ"ל תרי לאוין, והרי כתב הפנ"י בביצה (דף ח') דמ"ד מ"ל חד לאו מ"ל תרי לאוין ס"ל ג"כ דעשה דוחה ב' לאוין והשושנת העמקים הראה דכן הוא מבואר בתוס' נזיר (דף מ"א ע"ב) ד"ה ואי ע"ש, וא"כ אמאי לוקין על ביאת מקדש בטומאה ע"כ לומר דלאו שקדמו עשה לוקין עליו, אבל לר"ל לשיטתיה דבשני פסולין אמרינן אם עלו ירדו ולא אמרינן מ"ל חד לאו מ"ל חרי לאוין, א"כ לא אתי נמי חד עשה ועקר תרי לאוין ומיושב קושית התוס' ודו"ק:

וכעין סיוע לדברינו מנזיר (דף כ"ט) דס"ל שם לר"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, ופריך עליו מהא דחטאת העוף הבא על הספק קרב ואינו נאכל ולא דמי לאשם תלוי דנאכל דהוה רק איסור אחד חוב"ע תאמר בחטה"ע דהוה ב' איסורין חוב"ע ונבלה ותקשה לר"ל, ומשני דלר"ל אין ה"נ ב' איסורין דרבנן קאמר, הרי עכ"פ דלא אמרינן מ"ל חד איסור מ"ל תרי איסורין אליבא דר"ל, אבל באמת אין זה ענין לדברינו כלל דא"כ תקשה באמת לר' ישמעאל ולריו"ח אמאי חטאת העוף אינה נאכלת בבאה על הספק, אלא דלא שייך לומר מ"ל חד לאו מ"ל תרי לאוין רק כההיא דנזיר וכה"ג דבכל חד לחודיה יש קרא דשרי לטמא למת מצוה משו"ה אמרינן דגם כה"ג ונזיר בחד גופא נמי שרי לטמא דמ"ל חד לאו מ"ל תרי, משא"כ הכא דלא מצינו בשום מקום דשרי רחמנא איסור נבלה בספק לא שייך ודאי לומר כשיש עמו איסור חולין בעזרה מ"ל חד לאו מ"ל תרי, והדבר הזה ברור בסברא וגם מוכח מהא דאמרינן ביבמות (דף ז' ע"ב) אלא סד"א תיתי בקו"ח מאשת אח מה אשת אח מתייבמת אף אחות אשה תתייבם, מי דמי התם חד איסור הכא תרי איסורי, מהו דתימא הואיל ואשתרי אשתרי עיי"ש, ואמאי לא קאמר הש"ס מ"ל חד איסור כרת מ"ל תרי איסורי דכרת, וע"כ משום דאיסור אחות אשה לא הותר לחודיה בשום מקום בפ"ע רק איסור אשת אח לבד הותר משו"ה לא קאתינן עלה מכח הואיל ואשתרי אשתרי, ובנידן דחולין בעזרה ונבלה לא שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי כיון דאיסור נבלה וחוב"ע באים כאחד, וסברא דהואיל ואשתרי לא שייך אלא היכא שגורר היתר השני בא בראשונה כמצורע שראה קרי ביום שמיני דכבר יצא בשעה שראויה להביא קרבן משא"כ בראה קרי בליל שמיני לא אמרינן הואיל ואשתרי כמבואר בגמ' יבמות (דף ח' ע"א) עיי"ש ודו"ק:

ח) עוד ראיה מזבחים (דף פ"ז ע"ב) דפריך למ"ד אויר מזבח כמזבח דמי אלא עולת העוף דפסלה מחשבה היכא משכח"ל הא קלטה מזבח, ופירש"י וז"ל היכא משכח"ל דפסל בה מחשבה חוץ לזמנו הא קלטיה אויר המזבח דא"נ אמרינן לינה מועלת בראש המזבח וקיים זה מחשבתו ושהה עד למחר והקטירה בת הקטרה היא וכו' וכיון דבת הקטרה מחר לכתחילה היא אמאי פסל בה מחשבת הקטרת מחר עכ"ל, ועיי"ש בשמ"ק אות ד', ואם איתא דתרי פסולי אם עלו ירדו א"כ שפיר חל מחשבת חוץ לזמנו אף שמלק באויר מזבח, דבשלמא בשהה ההקטרה עד למחר דהוי רק נותר לחוד שפיר אם עלה לא ירד, אבל פיגל ג"כ שחשב להקטיר למחר וגם ישהה עד למחר ויהיה פגול ונותר ביחד הרי ב' פסולין גם אם עלו ירדו, ומאי פריך עולת העוף דפסלה מחשבה היכא משכח"ל הא שפיר משכח"ל, אלא ע"כ דגם בשני פסולין ג"כ אמרינן אם עלו לא ירדו דמ"ל חד איסור מ"ל תרי ודו"ק:

ט) וע"פ דברינו בכל האותיות הקודמים, דענין זה תלוי במחלוקת תנאים ואמוראים אי אמרינן מ"ל חד לאו מ"ל תרי, נוכל לומר ג"כ דאין להביא ראיה מהא דתנן בזבחים (דף ס"ז ע"א) א"ל ר"א לר"י והרי קדק"ד ששחטן בדרום ושחטן לשם קדק"ל ומועלין בהם שהבאתי בריש דברינו לראיה שאין עליה תשובה כי אם בדוחק עיין בריש דברינו בזה, ועתה נוכל לומר דאין ה"נ דר"א יסבור דאמרינן מ"ל חד לאו מ"ל תרי כר' ישמעאל, וסמוכין לזה מהא דפסחים (דף מ"ו) כיצד מפרישין חלה בטומאה ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה, אר"י לא זהו חמץ שעוברין עליו בב"י וב"י וכו' ובגמ' שם (דף מ"ח) אמרינן מילתא דקשיא לן כמה שני במה פליגי ר"א ור"י, וכתב רש"י שם ד"ה מילתא וז"ל דבטובת הנאה ממון ליכא למיקם פלוגתייהו לחוד, דנהי נמי דטובה"נ ממון לר"א אפ"ה השתא נמי עובר משום לא תעשה כל מלאכה ומוטב לעבור על בל יראה מאיליו ואינו עושה מעשה בידים מלעבור על ל"ת כל מלאכה ועושה מעשה בידים עכ"ל, וקשה כיון דבבל יראה יש עוד לאו דבל ימצא מהיכא פשיטא ליה לרש"י כל כך דמוטב לעבור שני לאוין בשוא"ת מחד לאו דקום ועשה, ודילמא תרי לאוי דשוא"ת חמירי מחד דקום ועשה, ולדברינו א"ש דהרי ר"א ס"ל בודאי דאמרינן מ"ל חד לאו מ"ל תרי לאוין א"כ בודאי שמוטב לעבור ב' לאוין דשב ואל תעשה מחד לאו דקום ועשה, ועיין עוד הערה בזה לקמן ע"ב ד"ה אלא לרבה קשיא ע"ש ודו"ק:

י) ולענין ג' פסולין אם עלו אם הדין דירדו נראה דתליא בב' פסולין דאם ב' פסולין אם עלו לא ירדו ה"ה ג' פסולין נמי אם עלו לא ירדו, אע"פ שלענין טריפות הריאה כתב התבו"ש בשמ"ח סי' ל"ה ס"ק ל"ו דאם חסר מקצת מהוורדא ונמצאת החתיכה באונות ויש לה שם כיס בפ"ע דטרפה, ובתבו"ש שם ס"ק נ"ב כתב הטעם משום דהוי ג' ריעותות, א' חסר וורדא. ב' דהחתיכה הנמצאת הו"ל כיתר וורדא, ג' דהו"ל יתר כיס עיי"ש, מ"מ אין זה לענ"ד ענין לנ"ד, דכיון דהתורה התירה שאם עלה לא ירד כל שפסולו בקודש ואמרינן מ"ל חד לאו מ"ל תרי ה"ה מ"ל חד מ"ל תלת כהר"פ הנדפס בשמ"ק אחר מס' קנים וקצרתי:

ד"ה ששחטן בדרום וקבל דמן בצפון וכו' אלא גרסינן איפכא עכ"ל, עיין בהגהות חק נתן ועיין מש"כ לעיל ברש"י ד"ה אימא כמאן דחנקינהו דמי ותראה את האמת בגרסת המפרש, ומש"כ התוס' כאן בזה"ל ולהכי שביק קבלה גבי לילה ונקט זריקה וכו' עכ"ל לענ"ד לולא דבריהם י"ל בפשוטו דנקט זריקה לרבותא דזריקה הרי היא עיקר עבודה לכל הענינים והו"א דכשנעשית בפסול כמאן דחנקינהו דמי קמ"ל דלא משו"ה נקט גבי לילה זריקה טפי מקבלה, ורק לענין דרום וצפון דלא מצי למנקט זריקה דהזריקה הרי היא ע"ג המזבח ואין נפ"מ בין דרום לצפון משו"ה ע"כ נקט קבלה וק"ל, ומ"מ אין קושיא על התוס' כאן מתוספתא דזבחים פ"ו דקתני התם שחט בלילה וקבל ביום פסול הרי דיש לזה מציאות דודאי תוספתא זו משובשת היא בדפוס מכמה טעמים ואכמ"ל בזה:

ד"ה פשיטא משום דשחטן בדרום וכו' י"ל דהא פשיטא הוא כיון שהזריקה בפסול וכו' עכ"ל, עיין שמ"ק אות ל"ח שכתב וז"ל ולא נראה דהא אינו פשוט כל כך דהא איכא דפליגא לקמן עליה דרב גידל וסברי דזריקת פגול מפקע מידי מעילה, לענ"ד אין זו השגה דלא תליא זה בזה, דאף למ"ד זריקת פגול מוציאה מידי מעילה היינו כשפגל הקרבן במחשבה או בדיבור, אבל בשנפסל הזבח במעשה השחיטה או הזריקה י"ל דלכו"ע אין הזריקה מוציאה מידי מעילה ולקמן נדבר עוד בזה ברצות ה', גם מש"כ כאן השמ"ק וז"ל אלא י"ל דבהכי מיירי מתניתין דזרק הדם וכו' בעניי לא הבינותי כראוי ודו"ק:

באו"ד ועוד י"ל דלפי מה שפי' מורי ניחא שפיר עכ"ל, ר"ל דלתירוץ קמא המקשן לא ידע סברא זו דזה פשיטא הוא רק התרצן ידע סברא זו דזה פשיטא הוא ולכך לא משני ליה דהא קמ"ל דזריקה לא מהני בהו לאפוקי ממעילה, ולפ"מ שכתב לקמן מורי הרב לקמן בתוס' ד"ה חוץ לזמנו וחוץ למקומו למאי חזו גם המקשן בעצמו ידע סברא זו דזהו פשיטא כ"כ המפרשים בכדי שלא יהיה התירוץ הראשון והשני חדא מילתא, ודחוק הוא בכונת דבריהם:

תו' ד"ה חוץ לזמנו וחוץ למקומו וכו' לכן נ"ל דגרסינן חוץ למקומו למ"ל עכ"ל, לפי"ז אכתי קשה קבלו פסולין וזרקו את דמו פשיטא דהא בפסולין דחזו לעבודת ציבור לכו"ע לא ירדו ותירוץ דמשני הש"ס לא שייך בהו, וצ"ל דאתי לאשמעינן שאר פסולין דירדו אליבא דר' יהודא ובלשון התוס' עיין צ"ק ושמ"ק:

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה