תקנת עזרא (מעילה תנינא)· רבי עזרא אלטשולר
מהדורא תניינא · דף יט.
ברש"י ד"ה מכדי בחטאת בהמה תמימה איירי וכו' דבהמה בין שמינה בין כחושה חזיא לכפרה עכ"ל וכן הוא גם לשון פירגמ"ה ע"ש, לכאורה קשה מאוד לפ"ז הא דאיתא במנחות (דף ס"ד ע"א) בשתי חטאות של ציבור אחת כחושה ואחת שמינה, דאם שחט הכחושה אומרים לו הבא שמינה ושחוט אף שעי"ז נפסלה הכחושה לגמרי ושם מיירי אפי' בשבת עיי"ש, והדבר מפליא מאוד דכיון דגם כחושה חזיא לכפרה כמש"כ רש"י ורגמ"ה כאן למה ישחוט השמינה ואפי' בשבת בדיעבד עכ"פ כשכבר שחט הכחושה, ולמרבה הפלא הנה אמרינן בתמורה (דף כ"ג ע"א) דלרבנן עשו תקנה בקדשים דאמרינן ליה לך התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה ורבי ס"ל שם דלא עשו תקנה בקדשים וכתבו שם התוס' דמיירי באבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה דאל"כ מאי טעמא דרבי ע"ש, ולהלכה פסקינן שם כרבנן דאמרינן ליה לך התכפר באבודה הכחושה לכתחילה והיא לכאורה פליאה נוראה, ועיין בתוס' ב"ק (דף ע"ח ע"ב) מש"כ שם, דשם במנחות פוסק הרמב"ם דאמרינן ליה לכתחילה אחר ששחט הכחושה לך התכפר עם השמינה אפי' בשבת ובתמורה שם פוסק כרבנן דרבי דאמרינן ליה לך התכפר באבודה הכחושה לפ"מ שביארו התוס' ועוד יש להבין במה דבמנחות שם קמבעי ליה להש"ס בנמצאת ראשונה כחושה בבני מעיים מהו עיי"ש, ומפרש הרמב"ם דהאבעי' היא בנמצאת טרפה בבני מעיים ועיין בלח"מ שם, ומצוה לבאר מה דחקו להרמב"ם להוציא לשון הש"ס נמצאת כחושה בבני מעיים מידי פשוטו ולפרש שנמצא טרפה בבני מעיים, ורש"י קמפרש באמת כפשוטו אלא שבפירגמ"ה הוסיף שכחושה בבני מעיים כל כך עד שאין ממנה חלב להקטיר על המזבח, והוספה זו ג"כ טעמא בעי למה בריש הענין שם לא פירש כונת כחושה הכי רק כאן:
ומפני חומר התמיהות האלה נראה לומר דהא דמנחות שם דאמרינן ליה שישחוט השמינה לכתחילה אחר שכבר שחט הכחושה ואפי' בשבת טעמא אחרינא יש בזה, דשם הרי בחטאת הציבור איירי, ושחיטת קדשים בעי שליחות והמקנה בקדושין (דף כ"ג) כתב דבשחיטה לכו"ע כהנים שלוחי דידן נינהו, והרשב"א בנדרים (דף ל"ו) כתב בהדיא דקרבן שנשחט בלא שליחות הבעלים פסול דהוה כקטלה עיי"ש, והנה דעת הציבור בודאי לשחוט השמינה כשיש לפנינו כחושה ושמינה כדכתיב מבחר נדריך ועיין ביומא (דף ל"ד:) וזה פשוט בסברא, וא"כ השוחט ששחט הכחושה עשה שינוי בשליחותו וכיון דשינה בשליחות ממילא הקרבן פסול, ומשו"ה אמרינן ליה לכתחילה שישחוט השמינה ואפי' בשבת, אבל בההיא דתמורה שם דמיירי בקרבן של יחיד שפיר הלכה כרבנן דאומרים ליה שיתכפר באבודה הכחושה, דכיון דהוא עצמו או שלוחו שוחט הכחושה בשליחותו הרי אין כאן שינוי בשליחות וגם כחושה חזיא לכפרה שפיר עשו תקנה בקדשים שיתכפר באבודה הכחושה, אולם לפ"ז הרי יפלא מאי קמבעי ליה להש"ס בנמצאת כחושה בבני מעיים מהו, ופירש"י דמעיקרא כי שחט לשנייה לא שחט ברשות ע"ש, הרי גם אם היה שוחט אחר הידיעה שראשונה כחושה נמי לא היה שוחט ברשות, דכיון דבשעת שחיטת הראשונה לא היה נודע עדיין שהיא כחושה בבני מעיים, הרי לא היה שום שינוי בשליחות וכשרה שפיר הראשונה בדיעבד עכ"פ ואסור לו לשחוט השמינה, משו"ה מפרש הרמב"ם דנמצאת כחושה בבני מעיים היינו שנמצאת טרפה בבני מעיים, דודאי כשנודע אח"כ שהיא טרפה היא פסולה לגמרי ומחייב לשחוט קרבן אחר וזה נכון לענ"ד, ורגמ"ה לא רצה להוציא ביאור כחושה מפשוטו לגמרי להכי מפרש כאן שהיא כחושה כל כך עד שאין מה להקטיר ממנה וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בה ומשו"ה פסולה לגמרי ופרט זה צ"ע עדיין, אולם לרש"י ע"כ לדון ולחלק דאם אין לפניו רק כחושה לחוד שפיר כשר להקדישה ולהתכפר עמה, ומשו"ה שם בתמורה מיירי שבשעה שהקדיש האבודה שהיא כחושה לא הוה ליה אחרת יותר שמינה וכשהקדישה שפיר הקדישה, להכי גם כשנאבדה והפריש אחרת שמינה ואח"כ נמצאת גם הראשונה מקריבין הראשונה דעשו תקנה בקדשים, אבל במנחות שם הרי מיירי שלא קידם את הקדשת הכחושה למציאות השמינה אצלו כמפורש בלשון הגמ' משו"ה כשהקדיש הכחושה מעיקרא לאו שפיר קדיש, ואפשר דגם הרמב"ם ס"ל הכי, ומש"כ נמצאת טרפה בבני מעיים הוא משום דס"ל דאילו היתה נראית שמינה ונמצאת אך כחושה בבמ"ע כשרה לחטאת לגמרי דמאי הו"ל למיעבד כיון דהיתה נראית שמינה ועיין בתפארת ישראל במשניות מנחות פרק יו"ד אות ע"ט ודו"ק היטב בכל זה: