תקנת עזרא (מעילה תנינא)· רבי עזרא אלטשולר
מהדורא תניינא
מילואים לחידושי מס' מעילה שכתבתי וסדרתי.
דף ב.
ברש"י ד"ה או חוץ למקומן וכו' ותרוייהו פיגול דחול"ז ופיגול דחול"מ מחד קרא נפקא וכו' עכ"ל וכן הוא גם בפירגמ"ה, ולכאורה הוא אריכות שלא לצורך, ונראה דקשה להו דהא לפי המסקנא דגמ' תני מתניתין כל הבבות בסדר לא זו אף זו, ובחוץ לזמנו וחוץ למקומו הו"ל זו ואין צ"ל זו דהרי חוץ לזמנו חמור מחוץ למקומו דחל"ז הוה פיגול וחל"מ הוה רק פסול, להכי כתבו לתרץ דכל ענין חוץ למקומו ידעינן רק מהיקשא מחוץ לזמנו להכי אינו ראוי למיתני חוץ למקומו קודם חוץ לזמנו, וגם דהרי בחוץ לזמנו שייך הסברא דהואיל ומרצה לפגולו אבל בחוץ למקומו דלא שייך סברא זו הו"א דאין בו מעילה קמ"ל גם חוץ למקומו והוה לא זו אף זו, ועיין מש"כ בתוס' כאן ד"ה חוץ לזמנו וחוץ למקומו למאי חזו ע"ש וק"ל ומ"מ בבא דשחט בלילה וזרק ביום על כרחן לפי הגירסא במשנה זו ואצ"ל זו קתני כמש"כ רש"י ורגמ"ה לעיל כיון דזריקה שהיא עיקר עבודה היתה ביום ודאי דמועלין, ובפרט לפמש"כ התוס' בזבחים (דף פ"ד ע"ב) בהג"ה ד"ה יוצא וכו' דלא מצינו פסול דעמוד השחר בדם כלל, ורק שקיעת החמה פוסלת בדם ע"ש ובזבחים (דף נ"ו ע"א), א"כ בשחט ביום וזרק בלילה הרי מלבד הריעותא דזריקה בלילה יש עוד ריעותא בהדם גופא שנפסל בשקיעת החמה, אבל בשחט בלילה וזרק ביום ליכא ריעותא בדם גופא רק הא דשחט בלילה, ועיין בשמ"ק כאן אות ל"ה שכתב דלהכי נקט בבא דשחט בלילה וזרק ביום משום דאיכא שני פסולים ששחט בלילה וגם הדם נפסל בלינה, דהשמ"ק אזיל בשיטת רש"י דהא דדם נפסל בשקה"ח היינו בלינה ולא בתחילת שקיעה ועיין בשאגת אריה סי' י"ז, ובאמת כן משמע לשון הגמ' לקמן (דף ה' ע"א) מאי לאו דלן דם ועוד שם לשונות כאלה (בדף ד' ע"ב ודף ו' ע"א) דמשמע דרק לינה פוסלת ולא שקה"ח, ועיין לקמן (דף ה' ע"א) בתוס' ד"ה היתר שחיטה שנינו ובדברינו לקמן (דף ו' ע"א) ובשאגת אריה שם, ובספר אמתחת בנימין כתב דלא נפסל בשקה"ח רק בשחט קודם שקיעה אבל אם שחט אחר תחילת שקיעה רק בלן נפסל, ועיין בתוס' זבחים, (דף נ"ו ע"א) ומנחות (דף כ' ע"ב) ואכמ"ל:
בגמ' קתני קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהן פשיטא, נהי דהבשר יחד עם כל הקרבן טעון שרפה כיון שנפסל ולא חזי לא למזבח ולא לכהנים, מ"מ מוטלין בהן אפי' להסוברים דגם בקדוה"ג בעינן שיווי ממון לענין מעילה, משום דבשר חטאת ואשם ושאר קדק"ד הנאכלין אחר האימורין גרירי לענין מעילה, וכיון דהאימורין אם עלו לא ירדו ממילא מועלין גם בבשר, דהרי גם קדק"ד כשרים נמי קודם זריקה לא חזו עדיין לא לגבוה ולא לכהנים, ואחר זריקה הבשר אמנם חזי לכהנים, אבל הרי הא דחזי לכהנים זה אין מביא לידי מעילה, ואדרבה כל שיש לו היתר לכהנים שעה חדא שוב אין בו מעילה, אלא ע"כ דהבשר קודם זריקה אחר האימורין גרירי, ועיין בדברינו לקמן (דף יו"ד ע"א) מש"כ בענין זה בארוכה:
רש"י ד"ה חוץ לזמנו וחוץ למקומו למאי חזו וכו' ושחט בלילה וזרק בלילה נמי דין הוא דמועלין בהן דלילה לאו מחוסר זמן הוא עכ"ל כ"כ בפירגמ"ה לעיל, ודאי דאין כונתם לפלוגתא דחזקיה וריו"ח דחגיגה (דף ט' ע"ב) דא"כ איך יפרנס חזקיה למשנתנו, והרי גם ההלכה היא כחזקיה דלילה הוה מחוסז"מ, ותו דהרי נשחט ביום ונזרק בלילה הא לא שייך לומר לילה לאו מחוז"מ הוא כמובן, אך כונתם לומר דלילה כיון דטפלה הוא להיום אין פסול דעבודה בלילה רק ריעותא קלישא אע"ג דהפסול הוא מה"ת, ולישנא דלילה לאו מחוז"מ הוא לאו דוקא אלא דמליצת הש"ס נקטו ואכתי צ"ע בזה:
תוס' ד"ה חוץ לזמנו וחלמ"ק למאי חזו וכו' וקשה דמאי פריך השתא וכו' לכן נ"ל דגרסינן חוץ לזמנו וחולמ"ק פשיטא וכו' עכ"ל, לענ"ד אין התחלה לקושיתם שהרי בזבחים (דף פ"ד ע"ב) קאמר הש"ס דמפני מה אמרו חוץ לזמנו אם עלה לא ירד הואיל מרצה לפיגולו, חוץ למקומו הואיל ואתקיש לחוץ לזמנו, הרי דעיקר היסוד דחוץ לזמנו וחלמ"ק אם עלו לא ירדו הוא משום דמרצה לפיגולו, וא"כ קודם שידענו דמרצה לפיגולו הוה אמינא דבאמת אם עלו ירדו, וזהו באמת תירוץ הש"ס כאן הואיל ומרצה לפגולו כלומר ואם עלו לא ירדו משו"ה מועלין בהם, והרי בלאו"ה ע"כ דסמך התרצן אסוגיא דזבחים שם, דאל"כ מאי משני הש"ס כאן אחוץ למקומו הא בחולמ"ק לא שייך הטעם דמרצה לפגולו, וע"כ דסמך אסוגיא דזבחים שם דחולמ"ק אתקיש לחוץ לזמנו דאם עלה לא ירד, וא"כ גירסת המפרש ורגמ"ה ופירושם א"ש מאוד, דבאמת גם פירוש המורה כאן דקושית הש"ס היא מה חידוש יש כאן, ומשני הואיל ומרצה לפגולו והוה ס"ד דזריקה מפקיעה מידי מעילה מלבד דלשון הש"ס לא משמע כפירושו, מלבד זה הרי כבר ביארתי ברש"י במתניתין ד"ה או חוץ למקומן דבבות דמשנתינו לא זו אף זו קתני, ולפירוש המורה בשלמא חוץ לזמנו רבותא היא דסד"א דיצא מידי מעילה הואיל ומרצה לפגולו, אבל חוץ למקומו הרי ע"כ זו ואצ"ל זו קתני, והתימה על התוי"ט במשנתינו שרוצה לתרץ הקושיא עם פירוש המורה והוא אדרבה מחזיק הקושיא ע"ש, עכ"פ נתבאר דגירסת רש"י ורגמ"ה ופירושם עיקר וק"ל:
דף ב:
קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, דע דאע"ג דמעילה מה"ת ליכא בקדשים שמתו, איסור הנאה מה"ת יש בהן מ"מ, דבקדושין (דף נ"ז ע"ב) אהא דמה שלי בשלך פירש"י דאסור בהנאה דמי יתיר אחרי שאין דמו נזרק וכו', הרי מבואר דאסור בהנאה מה"ת כמו מחיים. ואמת שהתוס' שם הקשו על רש"י מהא דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה ע"ש, משמע דס"ל דאיסור הנאה בקדשים שמתו אינו רק מדרבנן, אבל לכאורה קשה בין לפירש"י ובין לפירוש התוס' דכיון דמפורש בגמ' דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דב"ת, וא"כ כיון דהגמ' מדמה שם חולין שנשחטו בעזרה לקדשים שמתו, ע"כ חשנבע"ז מותרין בהנאה מה"ת דומיא דשלי בשלך, ובאמת למ"ד חושנבע"ז דאורייתא אסור בהנאה ג"כ מה"ת כמפורש בסוגיא שם ובחולין (דף פ"ה ע"ב) וע"ש בתוס' ד"ה אין והתנן, ולהאי מ"ד אם קידש בו אשה אינה מקודשת, ואם היה אסור בהנאה רק מדרבנן היתה מקודשת, ולא דמי למקדש אשה בחמץ משש שעות ומעלה כמש"כ התוס' בקדושין (דף נ"ח ע"א) ד"ה אלמא, וכן להתוס' דשלי בשלך אסור ר"ל שאין להם היתר בתורת חולין ושחיטתן לא מהני, עכ"פ למה יגרעו מלא נשחטו כלל דמותרין בהנאה מה"ת, אך י"ל דהא בפסחים (דף כ"א ע"ב) ס"ל לר' אבוהו דכל מקום שנאמר לא יאכל וכו' גם איסור הנאה במשמע, וע"ש דמסיק דנפיק ליה מקרא דלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך ואי אתה משליך לכלבים חולין שנשבע"ז כן ס"ל לר"מ, ואידך ס"ל חילין שנשבע"ז לאו דאורייתא ע"ש, וא"כ לר"מ חולין שנשבע"ז אסור מקרא דאותו בהנאה, וא"כ צ"ל דהא דילפינן חולין שנשבע"ז במה מצינו מקדשים בחוץ היינו לאיסור אכילה, דאי לאו הכי לא הוה ידעינן כלל מאותו למעט חולין שנשבע"ז דאסור בהנאה כיון דגם באכילה לא הוה ידעינן עדיין דאסור, אלא לאחר דידעינן איסור אכילה מהמה מצינו שפיר ילפינן מאותו לאיסור הנאה, ואח"כ ילפינן בממ"צ קדשים בחוץ דאסור בהנאה מחולין בעזרה דמה שלך בשלי וכו' דאסור בהנאה מה"ת, ומה דקיי"ל דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דב"ת היינו רק דמעילה מה"ת ליכא, אבל איסור הנאה נשאר שפיר מה"ת, וכל זה רק אליבא דר"מ אבל לר"י דס"ל חולין שנשבע"ז לאו דאורייתא וכן נראה שיטת הרמב"ם עיין לח"מ בפ"ב מה' שחיטה, א"כ אין לנו לימוד על קדשים בחוץ שאסור בהנאה אלא בנשחטו אבל לא במתו, כיון דילפינן מחולין בעזרה וחולין שמתו בעזרה הרי מותרין בהנאה אף מדרבנן ודיו לבא מה"ד להיות כנדון, אלא דמ"מ מסברא נראה דאסורין בהנאה מה"ת, כיון דמחיים נתקדשו העור והבשר אלא דהזריקה שבפנים מתירתן כבזבחים (דף ק"ג ע"א) ואם מתו שאין מי שיתירם ממילא אסורין, אלא דמעילה ליכא בהו דתו לאו קדשי ה' הם כמש"כ רש"י לקמן (דף י"ב ע"א) אבל אסורין בהנאה מה"ת, ואפי' להתוס' נמי נראה דאסורין בהנאה מה"ת שהרי אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ובעו קבורה כדאיתא בתמורה (דף ל"ב ע"א), אלא דתוס' בקדושין ס"ל דהא דקדשים שמתו אסורין בהנאה מה"ת, אין זה משום דאין להם מי שיתירם אלא מקרא דואכלת ולא לכלביך, דאפי' פסוהמו"ק אין פודין להאכיל לכלבים וכ"ש תמימים, והשיגו על רש"י רק בזה דלא שייך למילף חולין שנשבע"ז מקדשים בחוץ לענין שאין השחיטה מתירתן, דקדשים בחוץ שאסור בהנאה אין זה משום שאין השחיטה מועלת להתירן אלא משום דאין להם פדיון, ויש להביא עוד ראיה דקדשים שמתו אסורין בהנאה מה"ת, מבכורות (דף כ"א ע"ב) בהמה גסה ששפעה חררת דם ה"ז תקבר ופירש"י דאסור בהנאה שמא הולד זכר, ואם איתא דהא דאסור בהנאה הוא רק מדרבנן הרי קיי"ל ספק דרבנן לקולא, וכן מוכח בחולין (דף ע"ז ע"ב) דאיתא שם דמבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים משום סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות, מבואר דאלו הוה ספק השקול הי' אסור בהנאה וע"כ דהוה ספק דאורייתא כנ"ל, ואמת דלמ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים י"ל דקדשים שמתו אין בהן איסור הנאה מה"ת, אבל להלכה הרי קיי"ל מכמה הרבה סתם משניות דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, וא"כ לפי ההלכה ברור הוא דקדשים שמתו אסורין בהנאה מה"ת, וכן מוכח מקושית התוס' בזבחים (דף ס"ט) שהקשו איך חל איסור נבלה על איסור קדשים הרי אאחע"א ע"ש, ומאי קושיא הא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דב"ת, וכן הקשה באמת בהגהות הרש"ש שם, אע"כ דהתוס' שם ג"כ ס"ל דקדשים שמתו רק ממעילה דב"ת יצאו אבל אסורין בהנאה מה"ת, וכן הסכימו כבר גדולי האחרונים המהרי"ט אלגזי ובשו"ת בנין עולם ובספר תורת מרדכי, וזהו דלא כהפנ"י בסוכה (דף ט' ע"א) בתוס' ד"ה מנין, ובקדושין (דף נ"ז ע"א) ד"ה ואי ס"ד ע"ש:
והנה איתא במכילתא ובילקוט פ' משפטים רמז של"ט דיליף ר"י דשור הנסקל עורו אסור מקו"ח ומה אם חטאת שבשרה מותר בשחיטתה עורה אסור במיתתה, שור הנסקל שבשרו אסור בשחיטתו אינו דין שעורו אסור במיתתו עכ"ל, ולכאורה קשה מאי קאמר דעור של חטאת אסור במיתתה הא קיי"ל קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, ויהיה מכאן נמי ראיה למה שכתבנו דקדשים שמתו נהי דמעילה לית בהו מ"מ איסור הנאה דאורייתא יש בהו, אלא דיש מקום לדחות ראיה זו עפ"מ שכתב בשו"ת עמודי אור סי' ע' ועוד איזה אחרונים דלענין קדשים שמתו שיצאו מידי מעילה דב"ת חלוק עור מבשר דהעור לא יצא מידי מעילה דב"ת גם לאחר מיתה, דהא הטעם דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דב"ת, כתב רש"י לקמן במכילתין (דף י"ב) משום דאין פודין את הקדשים להאכיל לכלבים, וא"כ הא דתנן בזבחים (דף נ"ג) דבכור שנטרף קוברין אותו עם עורו הוא מדרבנן אבל מה"ת יכול לפדות העור, דבשלמא הבשר אי אפשר לפדות משום ואכלת ולא לכלביך, וכיון דדרש זה לא שייך בעור ומה"ת יש לו פדייה א"כ ראוי הוא לגבוה לדמי ומועלין בו בהעור מה"ת אפי' כשמתה הבהמה, ואי משום דלאחר מיתה אי פשר לפדות העור משום דבעינן העמדה והערכה, הא לא קשיא דהא משכח"ל שיעמידה ויעריכה סמוך למיתה כמש"כ התוס' במכילתין לקמן (דף ט"ו ע"א) ד"ה ואפי' עיי"ש בדברינו, וא"כ א"ש הא דיליף ר"י במכילתא ובילקוט שם קו"ח דשור הנסקל עורו אסור בהנאה מחטאת שמתה והעמידוה והעריכוה סמוך למיתתה דעורה אסור בהנאה וגם מעילה יש בה, וא"כ אין מהמכילתא ראי' דקדשים שמתו בשרן אסור בהנאה מה"ת אע"ג דאין בהן מעילה מה"ת, אך מ"מ הדין דין אמת דקדשים שמתו יצאו מה"ת רק מידי מעילה אבל אסורין בהנאה מה"ת כמש"כ לעיל:
והנה בתמורה (דף י"א ע"ב) בעי מניה אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה וכו' כי קתני אסורה בעבודה מדרבנן ופירש"י וכי קמבעיא לי מדאורייתא ולמילקי עליה עכ"ל, ולכאורה תמוה דהא קיימא לן בבכורות (דף י"ד) דבקדושת דמים למזבח ליכא איסור עבודה רק מדרבנן, וכשהקדיש רק העור לחוד הרי לכאורה אין כאן רק קדושת דמים, וע"כ לומר דמיירי שהקדיש העור גופה למזבח והוא מסוג הקדיש אבר אחד למזבח שאם ימכור את הבהמה למחויב עולה תשאר העור בקדושת מזבח, ונהי דלהלכה קיי"ל בהקדיש למזבח אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה וכל העור הוה אבר שהנשמה תלויה בו דגלודה טרפה, מ"מ שפיר קמבעיא אביי לרבא לשיטת רבא בתמורה שם דבאבר שנעשה נבלה דוקא פשטה קדושה בכולה ולא באבר שנעשית טרפה ועיין בחידושי לרמב"ם ספ"א מה' מעילה, אבל אכתי קשה דהא א"ר ינאי בזבחים (דף ק"ג) דאפי' למ"ד לא תפסי הנ"מ בשר אבל עור תפיס, הרי דאפי' עור קרבן שלם לאו ממון מזבח הוא מכ"ש במקדיש עור לבד למזבח, אך באמת הסוגיא דזבחים תמוה מאוד לפי פשוטה דאיך אפשר שאין מעילה בעור הקרבן כל זמן שלא נזרק הדם, ומי גרע עור העולה משופר של עולה דמועלין בו כבר"ה (דף כ"ח ע"א) ובתמורה (דף ל"ב ע"ב) מקשה למ"ד לא תפיס קדושת בדה"ב אמאי תניא ומועלין בה שתי מעילות ונדחק הש"ס לתרץ ולא משני דמעילת בדה"ב על העור, אלא ודאי דקדושת הקרבן יש על העיר ג"כ:
והיה אפשר לומר דודאי לפני זריקה גם העור קדושת מזבח יש לה, והסוגיא דזבחים שם מיירי אלאחר זריקה דאז העור לכהנים וע"ז תנן פר לעולת הקדש, וקמפרש ר' ינאי פרט למתפיס עולה לבדה"ב, וע"ז שפיר קאמר דאפי' למ"ד לא תפיס ולאחר זריקה נמי אינה קדשי בדה"ב, הנ"מ בשר דלעולם קדשי מזבח הוא אבל עור תפיס אחר זריקה קדושת בדה"ב, ולכאורה היה אפשר לומר דר' ינאי א בזה לשיטתיה ביבמות (דף צ"ג) דס"ל אדם מקנה דבשלב"ל, אבל לדידן אין הקדש דמחיים חל אלאחר זריקה, אלא דזה קשה להאמר דהרי ר' ינאי שם אליבא דר' יהודא קאי ע"ש ור' יהודא משמע בקדושין (דף ס"ב) דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ס"ל, ומשו"ה הסביר הגאון בעל נחלת יהושע דלאחר זריקה חל על העור קדושת בדה"ב ולא הוה דבר שלא בא לעולם כלל, דכיון דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דב"ת, וכיון שהקרבן סופו ע"כ עומד לשחיטה או למיתה ובין לאחר שחיטה ובין לאחר מיתה חל הקדש בדה"ב על העיר, כהאי גוונא אין זה דבר שלא בא לעולם ע"ש, אבל לפ"מ שכתבתי בזה דקדשים שמתו רק הבשר יצא מידי מעילה אבל לא העור, וא"כ רק על ידי שחיטה וזריקה יוצא העור לחולין, וע"י מיתה אינה יוצאה לחולין אלא דמהני לה פדייה אם היה לה העמדה והערכה מחיים כנ"ל, א"כ אכתי אינו עולה הסוגיא דזבחים יפה דהא הוה דשלבל"ע כמו המקדש אשה לאתר שתמות אחותה דאינה מקודשת משום דהוה דשלבל"ע, וה"נ הוה דשלבל"ע שמא לא תבוא כלל לידי שחיטה וזריקה אלא שתמות מעצמה ולא תוכל קדושת בדה"ב לחול עליה:
והנה בתוס' יומא (דף נ"ט ע"ב) ד"ה הוא כתבו בזה"ל, דתקון רבנן היינו היכא שהתפיס עולה לבדה"ב משום דליכא מעילה מדאורייתא אלא אבשר עכ"ל, וכ"כ התוס' בחולין (דף קי"ז ע"א) ד"ה הוא, וגם עליהם קשה כנ"ל דמ"ש עור מקרניים שמועלין בהן כבר"ה (דף כ"ח ע"א) שהזכרנו לעיל, ולומר דלהכי קרניים מועלין בהם משום דקודם שפרשו עולין הם לכתחילה עם הבשר למזבח משא"כ עור דאפי' אם עלתה עם הבשר חרד וזה נראה נכון, אלא דאכתי קשה קצת לרבי דס"ל דקרניים לאחר שפירשו גם אם עלו ירדו אמאי מועלין בשופר של עולה, ובתוספתא פ"ק דמעילה מפורש דיש מעילה בגידין ובעצמות ובטלפים. וכתב רש"י בזבחים (דף פ"ו) הטעם משום דאין להם היתר לכהנים, וגם קשה כיון דחל על העור קדושת בדה"ב כבזבחים (דף ק"ג) הנ"ל אמאי לא ימעלו בה מה"ת:
וראיתי להגאון ר' יונתן אבעלמאן ז"ל שכתב בספר מטה יהודה ליישב בהקדם שתי הצעות, חדא מש"כ רש"י במכילתין לקמן (דף א ע"א) בזה"ל, שלמא היכא דהוה בהו מעילה מעיקרא מדאורייתא כגון הני קדשים שמתו אית בהו מעילה דרבנן לבסוף שפיר, אבל תורין שלא הגיע זמנם דבשעת הקדש לא הוה בהן מעילה דאורייתא מי אמרינן דליהוי בהו מעילה מדרבנן בסוף עכ"ל, הרי שיש לנו כלל גדול דאם הוה מעיקרא מעילה מה"ת איכא שפיר לבסוף מעילה דרבנן, אבל אם לא הוה מעיקרא מעילה מה"ת ליכא לבסוף מעילה דרבנן הא חדא. והצעה ב' שכתבו התוס' בחולין (דף קל"ה ע"א) וז"ל וא"ת מה שייך העמדה והערכה בגיזה דהוה כמקדיש עצים ואבנים, וי"ל כיון דהיה מתחילה מחובר בבהמה שהיא בת העמוה"ע צריך העמוה"ע עכ"ד, ולפ"ז הא דקתני בברייתא ומועלין בה שתי מעילות הרי קאי גם אלאחר שחיטה, ובתמורה (דף ל"ב ע"ב) מתיבי המקדיש עולה לבדה"ב אסור לשוחטה עד שתפדה ומשני מדרבנן, ופריך אי מדרבנן אימא סיפא ומועלין בה שתי מעילות ואי מדרבנן אמאי מועלין שתי מעילות, ומשני ה"ק וראייה למעול בה שתי מעילות ע"כ, הרי דהא דקתני ומועלין בה שתי מעילות מיירי בעבר ושחטה נמי, וא"כ א"ש דמעיקרא קס"ד דהא דקתני ומועלין בה ב' מעילות קאי על הבשר, ומשו"ה אי אמרת בשלמא דחל קדושת בדה"ב על העולה ובחייה מועלין בה מה"ת גם משום בדה"ב, ניחא הא דקתני ומועלין בה ב' מעילות אחר שנשחטה, דכיון דבחייה מועלין בה מה"ת, גם לאחר שחיטה נהי שאין בה מעילה מה"ת משום קדשי בדה"ב דבעי העמוה"ע, מ"מ איכא מעילה מדרבנן דומיא דקדשים שמתו, ואע"ג דהכא בלאו"ה יש מעילה מה"ת גם לאחר שחיטה משום עולה, י"ל דלא פלוג רבנן ותקנו דבכל מקום שנפקעה מעילה מה"ת משום שמתה יהיה בה מעילה מדרבנן אבל אי אמרת דקדושת בדה"ב אינו חל על עולה וליכא מעילה מה"ת עליה משום בדה"ב כלל, אמאי מועלין בה שת מעילות הא בין מחיים ובין לאחר שחיטה ליכא בה מעילה מה"ת משום בדה"ב, ואין לומר דמועלין מדרבנן זה אינו דכיון דאיכא בלאו"ה מעילה מה"ת משום עולה אין להם לרבנן לתקן שם מעילה דבלאו"ה בדילי מינייהו, ומשני ראוי למעול ב' מעילות חדא אבשר וחדא אעור, אבשר מועלין מה"ת משום עולה, ואעור דליכא מעילה מה"ת לאחר שחיטה מ"מ כיון דמחיים מועלין בה מה"ת, גם לאחר שחיטה אף שנפקע בל מה"ת משי דחסר העמוה"ע, מ"מ מועלין מדרבנן בעור כבקדשים שמתו דכיון דליכא בהו מעילה מה"ת לא בדילי מינה ותקנו רבנן מעילה עכת"ד דברי הר"י אבעלמאן ז"ל שם והם דברים הראוים למי שאמרם, אם אמנם המחבר בעל למטה יהודא השיג עליו בהא דכתב הר"י אבעלמאן דגם להמקשן אחר שנשחטה נשאר על הבשר מעילה מה"ת, ובאמת אי תפסה קדושת בדה"ב בכולה ובעי העמוה"ע אם נשחטה בלי העמדה והערכה נפסל הזבח, כמש"כ החק נתן בזבחים (דף ק"ג ע"ב) בתוס' ד"ה לא מבעיא וז"ל שם דלמ"ד תפסי מדאורייתא ובעי העמוה"ע אם שחטה קודם פדייה נשרפת כולה עם העיר עכ"ל החק נתן שם, השיב לו הר"י אבעלמאן ז"ל שהחק נתן במחכת"ה שגה בזה ובאמת אם נשחט בלי פדייה לא נפסל הזבח ומקריבין אותה שפיר, דהרי מ"ד דקדושת בדה"ב תפיס בכולה הוא כמש"כ רש"י בזבחים שם והתוס' בתמורה (דף ל"ב) מאן דמותיב לעולא ממתניתא דהמתפיס עולה לבדה"ב אסור לשוחטה עד שתפדה ומשני עולא דהפדייה היא מדרבנן, מכלל דהמקשן ס"ל דהבשר תפיס בקדושת בדה"ב מה"ת ע"ש, וא"כ אם נימא דאם חל על הבשר קדושת בדה"ב מה"ת אם עבר ושחט בלי פדייה נפסל הזבח, א"כ איך קתני לדעת המקשן אם עבר ושחטו מה שעשה עשוי והזבח כשר ומועלין בו שתי מעילות, ואין לומר דהאי תנא ס"ל דקבדה"ב לא בעו העמוה"ע דא"כ לא מקשו התוס' מידי, אע"כ דהתנא ס"ל דקדשי בדה"ב בעו העמוה"ע דאל"כ אמאי קאסר לשוחטה עד שתפדה, וא"כ הרי מוכח דשחט בלי פדייה הזבח כשר, והא דקאמר בתמורה שם ה"נ מסתברא דהוה מדרבנן מדקתני ואם עבר ושחטו מה שעשה עשוי, אין הכונה דאם הוא מה"ת הזבח פסול אלא הכונה דמה שעשה עשוי משמע דגם אינו רק מדרבנן, דאל"כ הו"ל לומר דאם עבר ושחטו הזבח כשר וזה פשוט, ועוד דבירושלמי ספ"ה דשקלים איתא קדשי מזבח מוציאין את הראוי להן מקדשי בדה"ב וכו' עיי"ש, הרי דלכתחילה נוטלין קדבד"ה למזבח כשיש צורך, ואיך אפשר שאם הקדיש עולה לבדה"ב שהזבח פסול משום קדושת בדה"ב, ואפי' להראב"ד בהלכות ערכין (פ"ב הי"ג) דמבדה"ב אין מוציאין למזבח ע"ש היינו דוקא אם מתחילה הקדישו לבדה"ב, אבל המתפיס עולה לבדה"ב שתחילת הקדישו למזבח ודאי לא נפקע שם עולה ממנה שאן בכח הטפל להוציא העיקר ואין זה משנה מקדושה לקדושה כלל, ומ"מ הקשו תוס' שפיר דנהי דאין הזבח פסול משום זה שלא נפדה קידם שחיטה ויכול להקריבו, מ"מ העור שהיא לכהנים אסורה בלי פדייה משום קדושת בדה"ב, וכיון דבעי העמוה"ע ואינו יכול לפדותה אחר שחיטה ודאי דאינה לכהנים ולמ"ל קרא ע"ז ויש עוד להאריך בזה אך טוב לקצר מעט, אבל עכ"פ אפי' אם רק העור לבד קדושת בדה"ב יש עליה צריכה העמוה"ע מדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו:
גם מה שהשיג המחבר הנ"ל על הר"י אבעלמאן וכתב דכיון דמה"ת לא בעי העמוה"ע לא הבהמה ולא העור, א"כ לאחר שנשחטה להיכן אזלה ממנה מעילה דאורייתא משום שלא העמוה"ע, שפיר תפס עליו הר"י אבעלמן מתוס' פסחים (דף כ"ט ע"א) ד"ה אין שכתבו וז"ל, ואין לתמוה אטו משום חששא דרבנן נפקע מעילה דאורייתא, דכיון דאמרו רבנן אין פודין לא שוה מידי עכ"ל, וה"נ כיון דמדרבנן בעי העמוה"ע הרי לא שוה מידי ונפקע מהעור מעילה מה"ת, והרב המחבר שם הביא גם הוא ראיה לזה מהתוס' במכילתין לקמן (דף ט"ו ע"א) שהקשו דתיפוק ליה משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, והרי הא דאין פודין אה"ק להאכיל לכלבים הוא מדרבנן ואיך שייך טעם זה ארע עולא דאמר קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דב"ת, הרי מוכח דמשום איסור דרבנן נפקעה גם מועילה מה"ת, אלא דהתוס' בע"ז (דף ס"ג ע"א) ד"ה והא מחסרי משיכה כתבו בזה"ל, דגבי נתנו לסיטון מעל אליבא דריו"ח דכיון דמה"ת מעות קונות קניית הכסף מועיל וכיון שמעל מה"ת מי יפקיע המעילה עכ"ל, אבל באמת יש לחלק בין הענינים ולא פליגי התוס' דפסחים עם התוס' דע"ז, ועיין בתוס' בב"ק (דף ע"ט סע"א) ובגליון הש"ס שם, אבל כבר הארכתי כאן יותר מדי
אך את זה אזכיר כאן מה שהקשתי בזה על שיטת הר"מ מובא בריטב"א מכות (דף כ"ב ע"א) דהא דהמנהיג בפסוהמו"ק לוקה משום כלאים משום דקודש וחול מעורבין בו דהעור והגיזה קודש והבשר חולין, ועיין בהמפרש במכות שם וברש"י חולין (דף קט"ו ע"ב) ד"ה בשני מינים א"כ מאי קמבעיא ליה אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה ומסיק דאסור בעבודה מדרבנן, תיפוק ליה דאסור בעבודה משום כלאים דעור קדוש והבשר חולין, וא"כ אפי' אם עבודה לא מכחיש איכא מ"מ לאו דכלאים, דהא המנהיג בכלאים לוקה הוא לאו דוקא מנהיג אלא ה"ה גם שאר עבודה עיין ביו"ד הלכות כלאים, ואם נימא דדוקא קדוה"ג הוה כלאים עם חולין, אהל קדושת דמים כיון שיש לו פדיון אף קודם שנפדה לא הוה כלאים עם חולין, ושם הקדיש עורה הכונה שהקדישה רק קדושת דמים ולהכי אין בה משום כלאים, א"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי קאמר שם כי קאמר אסורה בעבודה מדרבנן, ופירש"י וכי קמבעיא לי מדאורייתא למלקי עלה עכ"ל, הרי קדשי קדושת דמים אין בהם איסור גיזה ועבודה מדאורייתא כבבכורות (דף י"ד) הנ"ל, ויש לפלפל עוד הרבה אבל הנני רק מעורר ודי בזה כאן:
ברש"י ד"ה ומשני וכו' כל מתיריו לשם פגול וכו' עכ"ל וכן הוא בפירגמ"ה ז"ל, זהו אליבא דרב גידל לקמן (דף ג' ע"ב) לפי שיטת המפרש ורגמ"ה שם, דאם פגל בשחיטה ושתק בזריקה לא הוה פגול גמור והתוס' שם חולקים על פירושם ע"ש, ובפי' קדמון הנדפס מכ"י בש"ס דווילנא פי' כאן מעיקרא לפי שיטת התוס' שם שזכרנו, ואח"כ הביא בשם הרב ר' אליקים כשיטת המפרש ורגמ"ה ע"ש, ואולם באמת שיטת המפרש ורגמ"ה שם תמוה מכמה מקומות בש"ס ע"ש בדברינו:
באו"ד וכיון דהא דשחיטה חשובה כן נראה דצ"ל כמו שכתוב בפירגמ"ה:
תוס' ד"ה ורבה וכו' בבהמה שהיתה לה שעת הכושר עכ"ל, דוקא בשחיטת דרום וניתנין למעלה שנתנן למטה דכשרין בשאר קרבנות, יש חילוק בין הו"ל שעת הכושר ללא הו"ל שעת הכושר, אבל יצא דמה ונשפך דמה דבכל הקרבנות פסול אפי' הו"ל שעת הכושר נמי תרד אליבא דר"י, ורק פסול לילה דהוה ריעותא קלישא דלילה לאו מחוסר זמן עיין מש"כ ברש"י לעיל ד"ה חוץ לזמנו וחוץ למקומו למאי חזו, ס"ל לר"י דתרד רק משום דלא הו"ל שעת הכושר ודו"ק:
דף ג.
רש"י ד"ה אמרי חטאות המתות וכו' לאפוקי שאר חטאות דלהקרבה קיימי עכ"ל וכן הוא בפירגמ"ה, כונתם דלא מבעי חטאת בעל מום דלפדייה קאי דודאי אית בה מעילה, אלא אפי' חטאות התמימים עכ"פ להקרבה קיימי להכי יש בהן מעילה משא"כ חטאות המתות:
שם ברש"י ד"ה וכל שלא היה פסולו בקודש וכו' כגון שאירע לה קודם שהוקדשו עכ"ל כן הוא בפירגמ"ה, הלשון אינו מדוקדק לפי הנראה, דאפי' אם אירע הפסול לאחר שהוקדשה רק שנתהוה קודם שבתה לעזרה, לא היה פסולו בקודש מקרי כמבואר במס' זבחים בכ"מ:
דף ג:
בתוס' ד"ה אלמא פגול וכו' דמדמי הא דקאמר קידש הלחם ר"ל ליפסל להביאה לידי מעילה וכו' עכ"ל, כאן לא ביארו התוס' כמו שביארו לקמן (דף ד' ע"א) ד"ה אלא מאי קידש וכו' לפסול בטבו"י וכו' עכ"ל, מזה נראה דכאן כונתם דקדיש הלחם לפסול בפגול גופא עיין מנחות (דף מ"ו ע"ב) ושפיר פריך, דכיון דקדיש לפסול הלחם שיחול עליו שם פגול ה"ה להביא לידי מעילה בקדק"ד, ודחי הש"ס לקמן דלא מיירי כלל בזרק ולא איירינן הכא כלל שיקדש הלחם לענין פגול, רק לענין דקדיש הלחם לפסול בטבו"י ובמחו"כ ובלינה, ולענין זה שפיר קדוש דבשחיטה עדיין לא קבעה פגול ודו"ק:
שם ד"ה קומץ פגול וכו' מדנקט פקע עכ"ל, ר"ל דאי לא חל פגול עד שעת הקטרה שקרבו מתיריו למה פקעה הפגול כשמשלה האור, הרי קומץ אינו מתיר שיריים עד שיוצת האור ברובו כבמנחות (דף כ"ו) וא"כ לא הוה נמי פגול עד שיצית האור ברובו:
דף ד.
תוס' ד"ה אי דלא זרק וכו' ואמאי קתני לעולם ליתני הפגול מועלין בו ותו לא עכ"ל, החק נתן הקשה דא"כ מאי פריך אי בעולה פשיטא הא שם אפשר לומר דקמ"ל דלאו כמאן דחנקינהו דמי, ואין זו קושיא דעדיין תקשה למה קתני לעולם דהא זה פשיטא דבעולה לעולם מועלין בה, ואי משום דלא נימא דכמאן דחנקינהו דמי הוה סגי לומר מועלין בה ותו לא דהוה ידעינן דלאו כמאן דחנקינהו דמי ואז ממילא הוה ידעינן דבעולה לעולם מועלין בה, וזה פשוט וברור, ואין להקשות דא"כ מה הקשו התוס' לקמן ע"ב ד"ה הפגול בקדק"ד וכו' דאי בדלא זרק מאי איריא פגל בלא פגל נמי מועלין וכו', הרי שם לא קתני לעולם ושפיר י"ל דבאמת ה"ה בלא פגל, רק פגל אצטריך ליה דלא נימא דכמאן דחנקינהו דמי, די"ל דקשיא להו דהא דלאו כמאן דחנקינהו דמי הוה ידעינן מסיפא דקאמר בקדק"ל אין מועלין משמע דבקדק"ד מועלין, אלמא דלאו כמאן דחנקינהו דמי וע"כ דקמ"ל מלתא אחריתא:
דף ד:
בגמ' ליפלוג ברישא וליתני לפני זריקה מועלין בו לאחר זריקה אין מועלין בו, לשיטת רש"י ורגמ"ה לעיל (דף ג' ע"ב) ד"ה א"ל בזריקה דאם זרק בשתיקה אחר שפגל, גם רב גידל מודה דזריקה מוציאה מידי מעילה, יקשה לכאורה גם לרב גידל ליפלוג דאם זרק בשתיקה דנפיק מידי מעילה, אך י"ל דבשלמא לרב גידל לא פסיקא ליה לאפגולי כיון דגם בזריקה גופא יש חילוק, אבל לדידן דאין חילוק ולעולם בזרק נפק מידי מעילה, א"כ נפלוג ברישא דגם הא דקמ"ל בקדשים קלים על כרחך בזרק קאמר והא אשמעינן בקדשי קדשים:
שם תוס' ד"ה לא דלא זרק וכו' כיון דאיכא היתר זריקה או שחיטה עכ"ל, עיין שמ"ק כאן שכתב וז"ל הך שינויא לא נהירא לי, דכך לי היתר שחיטה והיתר זריקה למאן דאית ליה, כמו זריקה למאן דאית ליה היתר אכילה וכו' עכ"ל, לענ"ד הדברים תמוהין שהרי הטעם דהיתר שחיטה או זריקה שנינו הוא משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי כמש"כ רש"י לקמן (דף ה') והתוס' שם כתבו דגם רבנן מודו בזה ע"ש, והא תינח בקרבן כשר דעומד לזרוק אבל פגול הרי ודאי אינו עומד לזריקה כדאיתא בכריתות (דף כ"ד ע"ב) וכ"כ התוס' בב"ק (דף ע"ו ע"א) ובחולין (דף פ' ע"ב) ד"ה דכמה ע"ש, ובשלמא אם זרק בדיעבד י"ל דנפיק מידי מעילה דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול, אבל הא ודאי שאינו עומד כלל לזריקה ועיין בתוס' סוטה (דף כ"ה ע"ב), והא ראיה שהרי הש"ס רוצה לסייע לרב גידל וקשה לסייעו ממתניתין דתנן כלל אמר ר' יהושע וכו' וכל שלא היתה לו שעת הכושר וכו' ואיזהו שלא היתה לו שעת הכושר שנשחטה חוץ לזמנה וכו' והיכי איירי אי דזרק א"כ מבואר כרב גידל, ואי בלא זרק בלאו פגול נמי מועלין בו, וע"כ צ"ל דסבר כמ"ד היתר זריקה או היתר שחיטה שנינו ומשו"ה בלא פגל לא היה מועל, ואכתי תקשה אם לא נסבור כרב גידל גם כשפגל נימא היתר שחיטה או היתר זריקה ולא ימעול, אלא ודאי דכשלא זרק עדיין לא שייך לומר בפגל כל העומד לזרוק כזרוק דמי, ורק בדיעבד כשזרק בזה בעי הש"ס לחלוק על רב גידל דהזריקה מוציאה מידי מעילה כהרצאת כשר, ועיין בהגהת הרש"ש לקמן (דף ו' ע"א) ברש"י ד"ה לאחר זריקה אין מועלין בו מש"כ שם:
באו"ד דאי בלא זרק מאי איריא פגול וכו' עכ"ל, לכאורה קשה לפי מש"כ התוס' לקמן (דף ז' ע"ב) ד"ה הא ממונא וכו' דלמ"ד היתר זריקה שנינו גם בקדק"ל אמרינן כן דמועלין באימורין קודם זריקה עיי"ש, א"כ נימא דבקדק"ל דוקא פגל מועלין אבל לא פגל אין מועלין כיון דיש היתר זריקה או היתר שחיטה כמש"כ בקדק"ד, ונראה מזה דדוקא היתר זריקה שייך בקדק"ל דכל העומד לזרוק כזרוק דמי, אבל היתר שחיטה שאין בו הסברא דכל העומד לזרוק כזד"מ כדאיתא בפסחים (דף נ"ג). אלא משום דהותר לעבודת כהנים ע"י שחיטה, כמש"כ התוס' לקמן בסמוך ד"ה היתר שחיטה שנינו, זהו שייך רק בקדק"ד, אבל בקדק"ל דהא דאין מועלין בהן קודם זריקה הוא משום דעדיין לא הוברר חלק גבוה, גם אחר שחיטה שהותר לעבודת כהנים מ"מ אכתי לא הוברר חלק גבוה, וסוגיא דהכא אזלי למ"ד היתר שחיטה שנינו ואכתי צ"ע ודו"ק:
בתוס' ד"ה היתר שחיטה שנינו וכו' וי"ל לכו"ע בין לר"ש ובין לרבנן וכו' עכ"ל, התוס' במנחות (דף ק"ב ע"א) ד"ה דאי בעי זריק וכו' כתבו וז"ל וכן צ"ל דלא תקשי לריו"ח דשמענא בפ"ק דמעילה וכו', וכתבו שם דבנזרק לבסוף מודה ע"ש בהגהות חק נתן, וקשה דבב"ק (דף ע"ו ע"ב) בתוס' ד"ה והלא זריקה מתרת כתבו דקושית הגמ' היא רק למאן דמוקי לה בנשפך הדם, דלמ"ד שלא לשם בעליהם כיון דנשחט ונזרק בהכשר וא"כ לרבין לא קשה כלל ובמנחות שם אזלו בשיטת רש"י דהקושיא היא לרבנן עיי"ש, אך קשה להתוס' במנחות דמחלקי בין נזרק לבסוף ולא ס"ל לחלק כמו שחילקו התוס' כאן בין מעילה לטומאה, א"כ הא ישאר הקושיא לרב דימי משמיה דריו"ח דמוקי לה כשנשפך הדם, וע"כ דהטעם הוא משום דכל העומד לזרוק כזד"מ, וכאן ס"ל לריו"ח היתר אכילה שנינו ולא אמרינן כל העומד לזרוק כזד"מ גם לר"ש, ומדלא תרצו דשם בב"ק קאי לר"ש וכאן אליבא דרבנן, ע"כ דס"ל כמש"כ התוס' כאן דפליגי אליבא דכו"ע כ"כ בספר חיי אריה ויש ליישב:
דף ה.
בגמ' מתקיף לה רב יוסף וכו' היכי דמי אילימא דקבלהו פסולין וזרקוהו פסולין הוא דאין דמה טעון כיבוס וכו' קרי כאן אי"ז מדמה ולא שכבר הוזה, גם כאן היה יכול להקשות למ"ל עד דאיכא תרתי אלא דעדיפא מינה קפריך, ומשני אלא דמעילה דוקא והא קמ"ל דפסול עושה שיריים ובמשנה דזבחים קתני תרתי אגב משנה דידן לפי' התוס' ורגמ"ה כאן, והא דלא קאמר להיפוך דמשנה דזבחים קמ"ל דפסול עושה שיריים, ובמשנתנו כאן קתני תרתי אגב משנה דזבחים. הוא משום דבסדר הש"ס מס' מעילה נשנית קודם מס' זבחים. וכן הוא בסדר התוספתא מעילה לפני זבחים, ומוטב לומר דבמעילה קתני בדיוק ובזבחים קתני תרתי אגב מעילה וז"פ, ומ"מ עיין בתמורה דף כ"ב ע"א ובשמ"ק שם אות ב' ובריטב"א קדושין דף נ' ע"א ד"ה ותנן נמי וצע"ק:
ברש"י ד"ה שלן הדם או הבשר וכו', החק נתן והרש"ש הקשו הרי בלן בשר בלאו"ה אין טעון כיבוס דהוא לאחר זריקה, ועוד הקשה הח"נ על הרמב"ם פ"ח ה"ג מה' מעשה"ק שכתב חטאת שנפסלה אין דמה טעון כיבוס בין שהיתה לה שעת הכושר בין שלא היתה לה שעה"כ, ואיזה היא שלא היתה לה שעה"כ שנפסלה בשחיטה או בזריקת הדם, וא"כ בהיתה לה שעה"כ מיירי שהזריקה היתה בהכשר א"כ גם בלא נפסלה אינה טעונה כיבוס ע"ש, ולחומר הקושיא י"ל עפ"מ שהביא שם המל"מ וכן הלח"מ להקשות על הרמב"ם שזיכה שטרא לבי תרי, דפוסק דאפי' קדק"ל בעו מריקה ושטיפה ופוסק דבין שהיה לו שעה"כ ובין שלא הו"ל שעה"כ אינו טעין כיבוס, ובזבחים (דף צ"ג) מוכח דתליא זב"ז עיי"ש, אכן הרמב"ם הרי פוסק בה' מעילה דהיתר אכילה שנינו היינו אחר זריקה, וא"כ י"ל דהרמב"ם נקט גבי חטאת דבר פסוק שאם נפסל אין דמה טעין כיבוס בכל אופן, דאם לא הו"ל שעה"כ ילפינן מקרא דאינה טעונה כיבוס, ואם הו"ל שעה"כ היינו שכבר נזרק הדם אף דליכא ע"ז קרא לשיטתיה דפוסק בקדק"ל דבעי כיבוס, מ"מ אינו טעון כיבוס כיון שכבר נזרק, ובזה יש ליישב גם דברי רש"י כאן דמילתא דפסיקא נקט, והנה ר"ע בזבחים (דף צ"ג ע"א) דנקט בלנה דטעון כיבוס ע"כ איירי דלנה קודם זריקה ולן הדם, והרמב"ם איירי שלן הבשר כדמסיק הש"ס כאן למ"ד היתר אכילה שנינו, א"כ איירי אחר זריקה ומשו"ה אינו טעון כיבוס ודוחק, והא דלא מקשי הש"ס למ"ד היתר אכילה שנינו ומקודם לא מקרי הו"ל שעה"כ, וגבי חטאת מוכח דקרי שעה"כ להיתר זריקה דקתני שלן הדם וע"כ דמיירי קודם זריקה, דלאחר זריקה גם דם של כשרה הא אינו טעון כיבוס, ומ"מ מקרי שעת הכושר, ומוכח לחלק בין לשון היתר דמשמע היתר אכילה, ובין לשון שעת הכושר דגם היתר זריקה מקרי שעת הכושר לזריקה כ"כ הרב חיי אריה ודו"ק:
תוס' ד"ה היתר שחיטה וכו' דעד כאן לא קאמר ר"ש כזרוק דמי אלא לענין טומאת אוכלין וכו' עכ"ל, לכאורה משמע הסבר דבריהם דבטומאת אוכלין לא בעינן שיהא ראוי עכשיו, רק שיהא ראוי לתקן לאכילה ואז ג"כ מטמא כמש"כ התוס' בעירובין (דף כ"ז ע"ב) ע"ש, אמנם א"כ לית ליה לר"י אליבא דר"ש כל העומד לזרוק כזד"מ, וזה ודאי אינו עיין בב"ק (דף ע"ו ע"ב) דקאמר לענין שחיטה שאינה ראויה לר"י אליבא דר"ש כל העומד לזרוק כזד"מ, ומייתי מהא דכל העומד לזרוק כזד"מ דגבי טומאת אוכלין, ועיין בכריתות (דף כ"ד ע"ב) ובאחרונים בשו"ע אבהע"ז סי' קכ"ד וברא"ש בחולין פרק ז' סי' ל"ז דכתבו דר"ש לטעמיה דס"ל דכל העומד להרים כמורם דמי ע"ש לכן נראה דכונת התוס' כאן היא דלאפקועי ממעילה דלא לקרי קדשי ה' כולי האי לא אמרינן עיין לקמן (דף ו' ע"ב), אמנם לפי"ז קדק"ל הו"ל לומר דלכו"ע סגי בהיתר זריקה, ועיין לקמן (דף ז' ע"ב) בתוס' ד"ה הא ממונא וכו' והרש"ש שם רוצה לומר להיפך דאפי' למ"ד היתר זריקה מודה קדק"ל, ועיין לקמן (דף ו' ע"א ובתוס' שם ע"ב ד"ה שלא וכו') וצ"ע, ועיין בתוס' בב"ב (דף ע"ז ע"א) ודו"ק:
באו"ד י"ל דמיירי בקיבל קודם גמר שחיטה וכו' עכ"ל, הכונה דהבהמה היתה בצפון וא"כ השחיטה היתה בצפון כדין, אלא שהכלי לקבל הדם היתה בדרום ופסול רק מצד הקבלה שהיה בדרום, כמש"כ התוס' בזבחים (דף מ"ז ע"א) ד"ה איזה מקומן וכו' ע"ש כ"כ הרב חיי אריה אבל פשטיות דברי התוס' מורין שקיבל אחר ששחט סימן אחד והארכתי בזה לעיל דף ד' ע"א ע"ש ועיין במש"כ לעיל דף ב' ע"א ד"ה אבל שחטן ביום וזרק דמן בלילה ודו"ק:
באו"ד וי"ל התם נמי מיירי ששחט כ"כ סמוך לשקיעת החמה וכו' עכ"ל, לכאורה קשה הרי קיי"ל דבין השמשות הוא זמן גדול כדאיתא בשבת (דף ל"ה), וא"כ שמא ביהש"מ היה יום והיה עוד שהות ליזרק ויצא מידי מעילה ואיך יביא קרבן מעילה מספק, אך התוס' במנחות (דף כ' ע"ב) סוף ד"ה יפסל בשקה"ח כתבו, דאם הא דדם נפסל בשקה"ח היינו לאו דוקא תחילת שקיעה אלא צאת הכוכבים, הא דאמר מעילה (דף ו' ע"א) דקבליה סמוך לשקה"ח דלא הוה שהית למזרקיה ההוא מעילה מדרבנן ע"ש כ"כ הרב חיי אריה:
בתוס' ד"ה שקבלו פסולין בסוף הדיבור וגם דלא כמ"ד היתר שחיטה שנינו וכו' עכ"ל, החק נתן כאן כתב וז"ל, ואע"ג שכבר כתבו דאיירי כגון שקבלו קודם גמר שחיטה [היינו לעיל בסיף התוס' ד"ה היתר שחיטה] מ"מ שינויא דחיקא הוא עכ"ל, ויש להבין הרי התוס' לעיל תירצו הכי ולא החזיקו זה לדוחק. אך הענין הוא כך דהתם אהא דשחט בצפון וקיבל דמן בדרום שפיר תירצו התוס' דמיירי קודם גמר שחיטה ואין זה דוחק כלל, אבל הכא דקשה למ"ל כלל למתני ושזרקו את דמה אם לא לאשמעינן דהיתר זריקה בעינן, אין לומר דלעולם היתר שחיטה סגי ומיירי שקבל הדם קודם גמר שחיטה, א"כ הו"ל לתנא לאשמעינן עיקר הרבותא דהיתר שחיטה שנינו, ולומר בהדיא שקבל הדם קודם גמר השחיטה ולא לתני זריקה כלל, דאמאי קתני זריקה שלא נטעה לומר היתר אכילה שנינו. הא גם עכשיו דתני זריקה יש עדיין לטעות ולומר דהיתר זריקה שנינו ועיקר חסר מן הספר, להכי שפיר כתבו התוס' דמכאן קשה למ"ד היתר שחיטה שנינו כ"כ הרב חיי אריה:
דף ה:
תוס' ד"ה א"ר אסי וכו' לאו כלום הוא כיון שזרק פסול וכו' עכ"ל, וא"כ מוכח דפסולין דמתניתין היינו טמאין, וכבר כתבתי מזה ברש"י במתניתין ע"ש, ויש להקשות לפמש"כ התבו"ש בבכור שור לכריתות (דף ט"ו) דלר' יהושע דס"ל בפסחים (דף ע"ז) דאם אין בשר אין דם אי אפשר אליביה לומר לר"ש כל העומד לזרוק כזד"מ, כיון שיש מעכב שאם יאבד הבשר לא יזרק הדם, וכן אם יטמא או יוצא או ישרף לא יזרק הדם ע"ש, ואנכי בעניי הבאתי ראיה לזה מהריטב"א בשבועות (דף י"א ע"ב) שהקשה שם דאמאי ס"ל לר"ש דפרה אדומה מטמאה טומאת אוכלין אחר שחיטה, הואיל והיתה לה שעת הכושר דפרה נפדית ע"ג מערכתה, הרי לאחר הזייה ודאי אי אפשר שוב לפדותה ור"ש הרי ס"ל כל העומד לזרוק כזד"מ, ותירץ שם הריטב"א דפרה לר"ש כיון דראויה לפדות אם מצא אחרת נאה הימנה לא ח שיבא עומדת לזרוק עכ"ד ע"ש, הרי דכיון דיש איזה דבר המעכב אפי' אם לא שכיח כלל לא מקרי עומדת לזרוק גם לר"ש והיא ראיה נכונה לענ"ד, א"כ איך בעי להוכיח מר' יהושע דמתניתין דהיתר שחיטה שנינו, ועיין לקמן (דף ו' ע"א) בתוס' ד"ה ת"ש ר"ש אומר וכו' בסוף הדיבור שכתבו דבאמת פליגי בזה ר' יהושע ור"ש דר"ש ס"ל היתר זריקה ורי"ה ס"ל היתר אכילה דוקא דאזיל לשיטתיה דאם אין בשר אין דם ודו"ק היטיב שיש מקום לפלפל בזה הרבה וקצרתי:
דף ו.
בגמ' ת"ש ר"ש אומר יש נותר וכו' מאי איריא דתני לפני זריקה וכו' ואח"כ פריך מברייתא דפגול ת"ש ר"ש אומר וכו' מאי איריא דתני אחר זריקה וכו' וכתבו רש"י ותוס' דהסוגיא דפגול כסוגיא דנותר, ויש להבין למה בסוגיא דנותר פריך אדתני לפני זריקה ובסוגיא דפגול פריך אדתני לאחר זריקה הלא דבר הוא, אך הענין הוא דלכאורה קשה מאי פריך אדתני לאחר זריקה לתני קודם שקיעה ולאחר שקיעה, דלמא אתי לאשמעינן דזריקת פגול מוציא מידי מעילה דלא כרב גידל, ואי הוי תני לפני שקיעה ולאחר שקיעה לא הוי וידעינן זה, דהוה אמינא דלעולם זריקת פגול אינו מוציא מידי מעילה והא דקודם שקיעה אין מועלין, הוא משום דקבל קודם שקיעה והו"ל שהות לזרוק בהיתר גם קודם שפגל כמש"כ התוס' ד"ה ת"ש רש"א דמיירי שפגל בסוף קבלת הדם, להכי נקט תנא לאחר זריקה להשמיענו דזריקת פגול מוציאה מידי מעילה, וכן קשה ברישא גבי לינה דלמא קמ"ל דזריקת לן מוציא מידי מעילה. דלא כברייתא דלעיל (דף ד' ע"ב) דקתני לן דמה אע"פ שחזר וזרקו מועלין בו, ועל כרחן לומר דעיקר קושית הש"ס גבי לן היא למה תני בפשיטות לפני זריקה מועלין, הרי בקבל לפני שקה"ח גם לפני זריקה אין מועלין והו"ל לתנא לומר בהדיא לפני שקיעה, משו"ה פריך הש"ס מאי איריא דתני לפני זריקה, אבל סיפא גבי פגול קודם דמשני ה"נ קאמר קודם שנראה לזריקה, וקס"ד דקודם זריקה ואחר זריקה ממש קאמר. וא"כ גם ברישא בברייתא דנותר נמי קודם זריקה ואחר זר קה ממש קאמר, א"כ מוכח מרישא דזריקת לן מוציא מידי מעילה אע"ג דלן נחשב למעשה, א"כ כל שכן דזריקת פגול דהוה מחשבה לבד דודאי מוציאה מידי מעילה כדמוכח לעיל (דף ד' ע"ב) ע"ש ברש"י, להכי מקשה בפשוטו מאי איריא דתני אחר זריקה כן כתב הרב חיי אריה והוא ניתן להאמר ע"ד הדוחק:
בגמ' דקבליה סמוך לשקיעת החמה הנה שקיעת החמה לענין פסול דם העלו התוס' בזבחים דף נ"ו ע"א בשם ר"ת שהפסול הוא מתחילת השקיעה וכן כתבו התוס' במנחות דף כ' ע"ב, והשאגת ארי' סי' י"ז האריך להשיג על זה ועיקר ראיתו היא מהוריות דף ד' ע"א למה הדבר דומה לאחד שהביא כפרתו ביהש"מ ספק מבעוד יום ונתכפר לו ספק בלילה ולא נתכפר לו שאינו מביא אשם תלוי עיי"ש, ואם נימא כשיטת ר"ת דדם נפסל בתחילת השקיעה א"כ ביהש"מ ליכא שום ספק דהא בודאי כבר נפסל הדם ולא נתכפר לו וכן הקשה גם הקרן אורה בזבחים שם והיא תמיה עצומה, ולחומר הנושא ראיתי לתרץ ע"פ הא דאיתא בזבחים דף קי"ט דמ"ד אין מנחה בבמה וכן אין עוף בבמה משום דזבח ולא מנחה זבח ולא עופות שהם במליקה, ובאמת שהוא כלל גדול והאריכו בו האחרונים ובראשם השעה"מ ברמב"ם פ"א מה' חגיגה, וא"כ י"ל דהרי כל עיקר הוכחת התוס' בזבחים דף נ"ו שם דדם נפסל בתחילת השקיעה הוא דקשה למ"ל קרא דביום הקריבו את זבחו דדם נפסל בשקה"ח הא כתיב ביום צותו, וע"ז תירצו דביום הקריבו את זבחו אתי לפסול מתחילת השקיעה דזה לא הוה ידעינן מקרא דביום צותו ע"ש, וא"כ י"ל דביום הקריבו את זבחו אתי רק לקרבנות הנקראים זבח דהיינו בהמות אבל עופות ומנחות אינם נפסלין רק בסוף השקיעה מקרא דביום צותו
וא"כ י"ל דהתם בהוריות הכונה היא למי שהיה טמא ונכנס למקדש או אכל קודש שהוא בקרבן עולה ויורד, והיה עני והביא שתי תורים או בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה, והביא חטאת העוף בין השמשות והוה ספק אם נתכפר, ובעוף הרי גם ר"ת ס"ל דאינו נפסל רק בסוף השקיעה כיון שאינו זבח, ויתיישב בזה גם מה שהקשו הראשונים דאיך הביא קרבן ביהש"מ אחר תמיד של בין הערבים ועיין בפי', ר"ח הנדפס בש"ס דוילנא, אבל אם הש"ס מיירי כאן בעוף. הרי אתי שפיר דהא איתא בפסחים דף נ"ט ע"א דבחטאת **(העוף)** ליכא עשה דהשלמה ועולת העוף שצריך להביא יביא מחר:
וא"ת הא רהיטא דלישנא דגמ' שם משמע דרק בספק אם נתכפר לו אינו מביא אשם תלוי אבל אם היה ספק אם חטא היה מביא אשם תלוי, והרי מבואר במשנה ריש מס' כריתות דעל ספק של עולה ויורד אין מביאין אשם תלוי משום דלא הוה חטאת קבוע, גם הא לא תברא דהא ר"א ס"ל בהוריות דף ט' דנשיא מביא שעיר על טומאת מקדש וקדשיו ואמרינן שם ע"ב בגמ' הטעם משום דאיכא בהו כרת כבקבועה, ותנא שם תנא קמיה דרב ששת שעל טומאת מקדש וקדשיו בא אשם תלוי, ואמר רב ששת דאתיא כר"א דמשוה טומאת מקדש וקדשיו לשאר חטאות משום דשווין לענין כרת וה"נ הן שווין לענין אשם תלוי, והקשו הא ריו"ח אמר דמודה ר"א לענין אשם תלוי שאינו מביא על טומאת מקדש וקדשיו ונשאר בקושיא, ועיין בהגהות הרש"ש שהביא בשם הריב"ן במכות שמפרש דרב ששת בנחותא קאמר דהא מני ר"א היא, ופליג על ריו"ח ועל ריו"ח נשאר הקושיא מברייתא זו, ואף דבפירוש הרא"ש מפרש דהברייתא קאי רק על נשיא, מ"מ ריהטא דלשון הש"ס משמע יותר כפירש"י דקאי על כל אדם, וא"כ הרי מצינו אליבא דר"א דאיכא אשם תלוי בטומאת מקו"ק א"כ בהוריות דף ד' דקאי שם על מחלוקת סומכוס ור"א אפשר דקאי אליבא דהאי תנא דיש אשם תלוי בטומאת מקו"ק ואיירי בחטאת העוף כמו שנתבאר
ועפ"ז נדחה ביותר פשוט ראיית השאג"א מהא דסוכה דף מ"א דחדש אסור כל יום הנף משום שמא יבנה ביהמ"ק בסמוך לשקיעת החמה ולא יספיקו להקריב העומר קודם חצות והם יאכלו חדש קודם, ואם נימא דדם נפסל מתחילת השקיעה והרי קומץ מנחה שוה בהרבה דברים לדם, וא"כ גם קומץ נפסל בתחילת השקיעה ובודאי הקריבו עד שקיעה"ח, ואמאי אסרו כל היום יתירו מתחילת השקיעה אלא ע"כ דמותר להקריב עד צאת הכוכבים עכת"ד, אבל לפי הנחה הנ"ל אין כאן ראיה דבמנחה גם ר"ת מודה כמו בעופות דלא נפסלין עד צאת הכוכבים משום דמנחה ועוף אינם בכלל זבח. כ"כ הג"מ מו"ה ניסן אב"ד דק"ק קוזניציא שליט"א, ולפ"ז הא דאיתא במנחות דף כ' רע"ב דאדרבה דם נפסל בשקיעה"ח כמותה משא"כ אימורין, האי כמותה הוא לאו דוקא כמותה ממש אלא דעכ"פ גם הקומץ נפסל בסיף השקיעה משא"כ האימורין ודוחק הוא, ובלאו"ה כל העצה הזאת רחוקה היא, אבל לפי חומר הקושיא ניתן זה להאמר, ולפ"ז מה שכתבתי לקמן דף ח' ע"א בתוס' ד"ה ובלינה דהתוס' שם ס"ל ע"כ כהשאגת אריה אינו מוכרח דהא התם על חטאת העוף קאי, ומ"מ אין דברי שם מופרכין לגמרי שהרי דברי התוס' שייכים גם לכל המשניות שבפרק זה דמיירי בזריקה דבהמות נמי ודו"ק היטב:
ברש"י ד"ה לא דקבליה סמוך לשקה"ח וכו' והוא אכל הבשר בלילה לפני זריקה עכ"ל, ודאי הוא כמש"כ הצ"ק כאן דה"ה אם אכל ביום נמי כיון דלכתחילה אסור לזרוק דם שלן, לא אמרינן גביה כל העומד לזרוק כזרוק דמי כיון דליכא מצוה לזרוק כמש"כ התוס' בב"ק (דף ע"ו ע"ב) ד"ה כל העומד ובפירגמ"ה ליתא זה:
ברש"י ד"ה כל לאפוקי וכו' והיינו דאמרינן במס' מנחות הא אתותב רב גידל עכ"ל, כבר כתב הכ"מ בפרק ג' מה' מעילה ה"ג בשם מהריק"ו, דלא אתותב רב גידל אלא בהא דס"ל דזריקת פגול אינה מוציאה מידי מעילה, אבל בהא דאינה מביאה לידי מעילה בקדק"ל לא אתותב וכן הוא האמת, ומשו"ה פוסק הרמב"ם בזה כרב גידל ע"ש, ושם במנחות הרי לענין להביא הלחם לידי קידוש ע"י זריקת פגול איירי, וא"כ צ"ע אם דמי זה להוצאה מידי מעילה בקדק"ד דנימא דלא אתותב בזה, ובאמת השמ"ק במנחות שם מפרש הא דאתותב רב גידל בענין אחר עיי"ש ודו"ק:
דף ו:
במשנה רע"א מועלין בהן וחייבין עליהם משום פגול נו"ט. בתוס' רע"א במשניות כאן הקשה אהא דאיתא בזבחים (דף צ') דבהדר עיילינהו כו"ע לא פליגי דזריקה מועלת לאימורין שיצאו, הרי גם בהדר עיילינהו אפשר דפליגי כגון שיצאו האימורין חוץ לירושלים דנפסלו, דהא לא גריעי אימורין מבשר עכ"פ דנמי פסולין ביצאו חוץ לחומת ירושלים, והתפארת ירושלים מיישב הקושיא בדברים זרים שכתב דאם יצאו האימורין אפי' חוץ לירושלים קודם זריקה כשר. ולדבריו בשר קדק"ל חמירא בזה מהאימורין דקדק"ל דבשר נפסל ביוצא חוץ לירושלים קודם זריקה ואימורין לא נפסלו וזה תימא יציבא בארעא וכו', אך האמת בזה נראה דהרי הכ"מ הלכות פסוהמו"ק (פ"א הט"ו) כתב ליישב השג הראב"ד שם דמיירי בינא חוץ לירושלים, ע"ש דמבואר דס"ל דקדק"ל אם יצא הבשר קודם זריקה אפי' חוץ לירושלים כשר, וצ"ל דאף דבגמ' איתא הטעם משום שסופו לצאת וזה שייך רק ביצא חוץ לעזרה אבל לא בחוץ לירושלים, זה אינו רק להס"ד אבל להמסקנא דאף האימורין אם יצאו לחוץ לפני זריקה כשרין אף דלא שייך בהן הסברא דסופן לצאת ע"ש ברש"י, וע"כ לומר דהטעם הוא משום דקודם זריקה לא חל עלייהו עדיין קדושה גמורה לאפסולי ביוצא, א"כ י"ל דה"ה והוא הטעם גם ביצא בשר חוץ לירושלים דכשרין, ומה שהשיג שם הלח"מ על הכ"מ דמפרש ביצא חוץ לירושלים דהא בכה"ג אף דזריקה מועלת ליוצא הקרבן פסול כמש"כ הרמב"ם בסוף הפרק שם, וכונתו למש"כ שם הרמב"ם דזריקה מועלת ליוצא רק לשורפו אבל לא לא כל שהכ"מ בעצמו מפרש לה שם בבשר קדק"ל שיצא לפני זריקה חוץ לירושלים באמת אין זו השגה כלל דהא שם מיירי נא הבשר פני זריקה ונזרק הדם בעוד שהיה הבשר בחוץ, ובזה ודאי דהזבח פסיל דנהי דקודם זריקה לא נפסל בהוציאה לחוץ לירושלים, אבל עכ"פ בשעת זריקה כיון דאז ג"כ היה הבשר חוץ לירושלים ודאי דנפסל כדין בשר שיצא חוץ לירושלים אחר זריקה בקדק"ל, אבל בהלכה ט"ו דמיירי הכ"מ בהחזירו לפנים קודם זריקה שהחזיר רגל ואח"כ זרק, שפיר כתב הכ"מ די"ל דכשר אף ביצא חוץ לירושלים, ומה"ט לא קשה נמי על הכ"מ מהא דלקמן (דף ז' ע"ב) דאמר ביוצאין ור"ע היא כי קאמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא לשרפה אבל לאכילה לא, הרי מפורש דביצא חוץ לחומת ירושלים נפסל ביוצא, והא שם בקדק"ל מיירי כמש"כ שם הרש"ש וע"כ ביצא חוץ לירושלים עסקינן ומשו"ה נפסל, דהתם נמי ביצא הבשר חוץ לירושלים ולא החזירו קודם זריקה משו"ה נפסל לאכילה, דלא עדיף מיצא חוץ לירושלים לאחר זריקה דנפסל לכו"ע, אבל ביצא בשר חוץ לירושלים והוחזר קודם זריקה שפיר י"ל דכשר לגמרי, וא"כ מיושב שפיר קושית הגרע"א דבהדר ועיילינהו ודאי אפי' האימורין שיצאו חוץ לירושלים ואהדרינהו לעזרה קודם זריקה נמי כשרין, ולפ"ז יהיה מקושית הגאון רע"א ראיה עצומה להכ"מ הנ"ל ודו"ק אלא דהמציאות תמוה דאיך אפשר שהבהמה תהיה בעזרה ורגלה תהא חוץ לירושלים וזו היא תמיה גדולה על הכ"מ אבל לענין הדין הצדק עמו:
וע"פ דברינו אלה מבואר שיש להתפלא על מש"כ התוי"ט במשנתינו אהא דפסק הרמב"ם בפ"א מה' פסוהמו"ק דאימורין שיצאו חוץ לעזרה לפני זריקה ונזרק הדם בהיותם בחוץ דאם חזרו מקטירין אותן והשיג עליו הראב"ד דלמה מקטרן הא הקרבן פסול דאין הזריקה מתרת לאכילה, ותירץ התוי"ט וס"ל להרמב"ם דהא דאין זריקה מועלת ליוצא להתיר באכילה היא חומרא בעלמא מדרבנן שלא יאכל לאדם, אבל לגבי הקטרה לגבוה לא מחמרינן עכת"ד ע"ש, והדבר תימה דנהי נימא דזריקה מועלת ליוצא גם להתיר באכילה דאף שנאסר לפני זריקה אתי זריקה ושרי לה, היינו רק בינא לפני זריקה ונפסל ושוב חזר לעזרה ג"כ לפני זריקה, דבזה י"ל דמועלת הזריקה להתיר איסור הקודם, אבל הרמב"ם הרי מיירי ביצאו לפני זריקה ולא חזרו וזרק הדם בהיות עדיין האימורין בחוץ וא"כ הרי נפסלו לאחר זריקה נמי, דהא ע"י הזריקה הובררו האימורין לגבוה ונפסלו גם לאחר זריקה וא"כ איך נימא דהזריקה שרי להו, ומי עדיף יצאו האימורין לחוץ קודם זריקה ושהו שם עד לאחר זריקה, מאילו יצאו רק אחר זריקה דנפסלו ביוצא ואינו מקטירן שוב:
ובזה יש ליישב דברי רש"י ורגמ"ה כאן דמפרשי פלוגתא דר"א וריע בבשר קדק"ד אם זריקה מועלת ליוצא לקבען בפגול דמיירי ביצאו וחזרו לפני זריקה ואח"כ נזרק הדם, ותמה הרש"ש דמאי נפ"מ בחזרו הא כבר נפסלו ע"ש, ולהנ"ל י"ל דהרי הא דקאמר הש"ס לקמן (דף ז' ע"ב) ליוצאין ור"ע היא כי קאמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא לשרפה אבל לאכילה לא, ומבואר שם מהמפרש דארישא קאי אבשר קדק"ד ואגב רישא תני סיפא כמש"כ הרש"ש שם, וטעם המפרש נראה דקשה לאוקמי בבשר קדק"ל דהרי בשר קדק"ל שיצאו קודם זריקה חוץ לעזרה כשר לגמרי, ודוחק לומר דמיירי ביצא חוץ לחומת ירושלים, לכך מפרש לה ארישא בבשר קדק"ד, ומשו"ה הוכרחו לפרש כאן שחזרו לעזרה ג"כ קודם זריקה דאז פליגי ר"א ור"ע, דאי בעודן בחוץ בשעת זריקה נמי, למה הוצרך לאשמעינן דאין הזריקה מועלת ליוצא להתירו באכילה, פשיטא דנהי דזריקה מועלת להתיר איסור יוצא דקודם זריקה, הרי אכתי איכא איסור יוצא שלאחר זריקה שזה ודאי אי אפשר שהזריקה יתיר פסול שאח"כ, משו"ה פירשו שבחזרו לפנים קודם זריקה איירי והדבר נכון:
עכ"פ נתבאר דדברי התוי"ט כאן קשה להולמן, דאין לומר דס"ל להתוי"ט דנהי דאם יצא בשר אחר זריקה ודאין שאין הזריקה הקודמת מתרת פסול יוצא שאח"כ, אבל ביצאו האימורין קודם זריקה חוץ לעזרה ונזרק הדם בהיותם בחוץ, והרי לפני זריקה לא היה עדיין עליהם שם פסול יוצא לפי שלא הובררו עדיין לגבוה, משו"ה גם לאחר זריקה אף שהובררו אז לגבוה לא נפסלו עוד ביוצא כיון דהיציאה ממילא הוה, וכעין הא דאיתא במנחות (דף מ"ה) לענין חולין בעזרה דאם פדאן בעזרה לא הוה איסור חולין בעזרה דחולין ממילא הוה וה"נ יוצא ממילא הוה, ועיין בקדושין (דף נ"ז) דהנהו תרווייהו אתקשו להדדי מה שלי בשלך אף שלך בשלי ע"ש, זה אין לומר כלל דהא בזבחים (דף כ"ו) מבואר דהיא בפנים ורגלה בחוץ קבל ואח"כ חתך פסולה וכו' ש"מ בשר קדק"ל שיצאו לפני זריקת דמים פסול, דילמא בקדשי קדשים ע"ש, והא שם לשיטת הרמב"ם גופא אילו היה הרגל בחוץ לפני שחיטה ולא היה אז בודאי איסור יוצא כלל, ומ"מ ע"י השחיטה שנתקדשה לפסול יוצא נפסלה אף שיצאה ממילא הוה, עיין מה שהארכתי בענין זה בשיטת הרמב"ם בריש מכילתין ותבין, ומוכח מזה דלענין פסול ואיסור יוצא אין לחלק ולא דמי לאיסור חולין בעזרה וא"כ דברי התוי"ט צ"ע, ועיין בשמ"ק מנחות (דף מ"ז ע"ב) אות ג' הנדפס בסוף המס' שם ודו"ק, ולענין השגת הראב"ד הנ"ל עיין מש"כ בסוף פרקין:
תוס' ד"ה בשר קדשי קדשים וכו' היתר שחיטה דמיירי קודם שנראה לקבל הדם עכ"ל, לכאורה קשה דהרי תיכף שנשחטה ראויה לקבל הדם, וכיון שגמר השחיטה בעזרה הרי יצא מידי מעילה, ואם מיירי דיצא קודם גמר שחיטה הרי לא נשחטה הבהמה בעזרה, אך י"ל בכונתם דמ"ד היתר שחיטה שנינו ס"ל כמש"כ התוס' בזבחים (דף כ"ו ע"א) גבי חתך ואח"כ שחט כשרה, וכתבו התוס' שם ד"ה חתך וכו' ובסמוך דקאמר והביאום כתיב שתהא כולה בפנים היינו לכתחילה עכ"ל ובדיעבד כשר, וא"כ ה"נ מיירי שיצאה מקצתה כדאיתא לקמן בגמ' קודם גמר שחיטה, וגמר השחיטה בעוד רגלה למשל בחוץ וכשרה בדיעבד, ואע"ג דלמסקנא שם פסולה גם בדיעבד השחיטה כשהיה רגלה בחוץ בשעת שחיטה וכמש"פ הרמב"ם פ"א מפסוהמו"ק הי"ד, מ"מ מ"ד היתר שחיטה שנינו יסבור כן גם לפי האמת דבדיעבד כשר, ולקושטא דמילתא אין הלכה כמותו דקיי"ל היתר אכילה שנינו ודו"ק חיי אריה ועיין מש"כ בעזה"ש בענין זה בריש מכילתין ע"ש:
תוס' ד"ה שלא כתקונה וכו' כי טעם זה וזה החילוק פי' מורי למעלה עכ"ל, היינו לעיל (דף ד' ע"ב) ע"ש:
תוס' דיה איל רב אסי לריו"ח וכו' דהא פירשתי במתניתין שאין לדמות עכ"ל, ר"ל דבמתניתין כתבו דדוקא פסול יוצא ס"ל לר"ע דמהני ליה זריקה, אבל שאר פסולין דחמירי מידה ר"ע שאין דומין למפריש ע"ש בסוף ד"ה בשר קדק"ד, ובודאי דכן הוא האמת דכן מפורש כמעט במנחות (דף י"ב ע"ב) דגם רבא ס"ל באחרונה כר"ה דדוקא יוצא דפסולו מחמת דבר אחר ס"ל לר"ע דזריקה מהני ביה אבל פסול הגוף לא מהני ליה זריקה, זולת פסול טומאה דאף דהוה פסול הגוף יותר מפסול יוצא מ"מ מהני ליה זריקה, למ"ד הציץ מרצה על האכילות עיין פסחים (דף ל"ד ודף ע"ז וע"ח), אבל מ"מ קשה להבין מה שהקשו התוס' דאיך מדמה שאר פסולין ליוצא דהא פירשתי במתניתין שאין לדמות, דהא אדרבה כ"ש הוא דאם באבוד ושרוף מהני זריקה כ"ש וקו"ח ליצא כולו דקיל, שוב ראיתי דכבר הקשה כן הרש"ש ויישב לה בדוחק:
בגמ' כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא שיצא מקצתו וכו', פירש"י ורגמ"ה ותוס' דהוא מטעם מיגו דמהני זריקה לשבפנים מהני נמי להבשר שיצא עכ"ד, אין הכונה כאן כמו המיגו דסוכה (דף ז' ע"א) מיגו דהוה דופן לענין סוכה הוה דופן לענין שבת. ובביצה (דף ו' ע"א) אפרוח שנולד ביו"ט וכו' הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ופירש"י דהוא משום מיגו ע"ש, ובחולין (דף ל"ג ע"א) רש"א הוכשרו בשחיטה ופירש"י משום מיגו ע"ש, דבכל אלה המיגו הוא רק לענין איסור דרבנן או להחמיר בדאורייתא, וגם רק לאותו הנושא עצמו מיגו דמהני מעשה זו לנושא זה לענין אחד מהני נמי מעשה זו לנושא זה לענין אחר, אבל הך דהכא הוא מיגו דמהני מעשה זו לנושא זה מהני נמי לנושא אחר זה לא מצינו, אלא כאן הכונה היא דכיון דנשאר בשר בפנים ממילא היא זריקה כתיקונה ומהני לכל חלקי הקרבן לשבפנים וגם לשבחוץ, משא"כ כשיצא כולו דאין עיקר הזריקה כתיקונה כלל לא מהני הזריקה, וכהא דבכורות (דף כ"ה) בשער בכור בעל מום שנשר ואח"כ שחטו לכו"ע שרי דמיגו דמהני שחיטה להתיר הבשר והצמר שמחובר בו מהני נמי לצמר שנשר מחיים ומונח בחלון, דאין זה באמת מיגו גמור אלא הכונה דודאי השחיטה מתיר גם הצמר שנשאר מחיים כמו שמתיר הצמר המחובר בו בשעת שחיטה, וכההיא משנה דמקואות (פ"ו מ"ב) מיגו דעולה הטבילה להדלי עולה נמי להכלים שבתוכו, שהכונה היא דכיון דהדלי טמא וצריך טבילה הרי הוא כגוף אחד עם הכלים שבתוכו ומהני הטבילה לכולם משא"כ כשהדלי טהור:
דף ז.
א"ר פפא לא אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא אלא ביצא בשר וכו', לפי מה שאמר ר"פ גופא בזבחים (דף צ') דפלוגתא דר"א ור"ע היא דוקא בנשאר בחוץ אבל בעיילינהו להבשר גם ר"א מודה דמהני הזריקה, וגבי דם שיצא הרי ודאי גם בעיילינהו לא מהני הזריקה כמש"כ רש"י ותוס', א"כ גם לר"א יש נפ"מ בין יצא בשר ליצא דם דבבשר מהני חזרה ובדם לא מהני חזרה, ור"פ דאמר כאן החילוק בין בשר לדם רק אליבא דר"ע, הוא משום דקאי אמשנתנו דמיירי לר"פ בלא הדר ועיילינהו וא"כ אין החילוק רק לר"ע ולא לר"א וק"ל:
שם לא אמר ר"ע אלא כששחט שניהם בבת אחת, לפירש"י דתלוי בשחיטה ושחטום שני כהנים בבת אחת יהיה מוכח מכאן, דהא דפליג ר"ע על ריה"ג וס"ל דאי אפשר לצמצם עיין במס' בכורות (דף י"ז ע"ב ודף י"ח ע"א), לא פליג רק בידי שמים אבל בידי אדם מודה ר"ע דאפשר לצמצם, אבל לשיטת התוס' כאן דהעיקר תלוי בזריקה אע"ג דשחט בזה אחר זה ודאי דאין כאן הוכחה, ולפי מה שכתבתי לקמן (דף י"ז ע"ב) בשם השואל ומשיב ע"ש מש"כ ברש"י ד"ה לענין אכילה אין כאן הוכחה גם אליבא דפירש"י ודו"ק:
ברש"י ד"ה והא בעי מיניה וכו' ענין אחר וכו' כאילו חישב בזריקה עצמה לזרוק מקצתה למחר חוץ לזמנו שמפגל ליה עכ"ל, הדבר תימה דבמאי פשיטא ליה בזריקה עצמה דיפגל מקצתו את מקצתו טפי משיריים, הרי כל הניתנין במזבח החיצון אם נתנן במתנה אחת כיפר, ויתר הזריקה אינה מעכבת את הכפרה כמו השיריים דלא מעכבי, ורק על מזבח הפנימי מתנה אחת מהן מעכבת את הכפרה כדאיתא בזבחים ר"פ ב"ש, אך לקושטא דמילתא גם אם חישב בשעת שחיטה או זריקה מחשבת חוץ לזמנם על השיריים נמי ודאי דמפגל כמו שהקשו כבר הראשונים והאחרונים:
דף ז:
בגמ' מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא, כן מדייק הש"ס גם בפסחים (דף כ"ו ע"א) קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא, וכן בב"ק (דף י"ב ע"ב) נכסים שאין בהם מעילה, מעילה הוא דליכא הא מקדש קדשי, ודיוק זה לא שייך אלא על לשון אין בהם מעילה, אבל לשון יצאו מידי מעילה משמע לכאורה בפשוטו דאפי' יד למעילה אין בו ומותרין לגמרי, וא"כ קשה הלשון דאמר ריו"ח קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה (לעיל דף ב' ע"ב ולקמן דף י"ב וט"ו ע"א) והרי מ"מ איסור הנאה יש בהם מה"ת מקרא דואכלת ולא לכלביך כמש"כ מהרי"ט אלגזי בבכורות פ"ה אות ל"ט ועוד הרבה אחרונים, ותו דהרי קדשים שמתו צריכין קבורה כדאיתא בפרק בתרא דתמורה, דלא כהפנ"י בסוכה (דף ט' ע"א) ובקדושין (דף נ"ז ע"א) ד"ה ואי ס"ד דמחיים אסורה שכתב שם דקדשים שמתו מותרין מה"ת לגמרי [ובזה עם מש"כ התוס' ביבמות (דף ל"ג) ד"ה אלא מליקה וכו' דאם יש רק איסור מעילה נמי לא חל עליו איסור נבלה ע"ש מתורץ שפיר הצע"ג של הרש"ש בפסחים (דף ל"ה ע"ב) ד"ה מי שאיסורו ע"ש] אבל כבר עמד ע"ז הש"ס סוף תמורה אהא דתנן שם כל הנקברין לא ישרפו משום דנקברין אפרן אסור, ומותיב ר"פ מהא דתניא עולת העוף וכו' מוראתה ונוצתה יצאו מידי מעילה מאי לאו יצאו מידי מעילה ומותרין, ומשני לא יצאו מידי מעילה ואסורין, הרי דגם לשון יצאו מידי מעילה סובל דמ"מ איסור יש בו, אמת שהכו"פ כתב בסי' כ"ז דאפר הנקברין אסור רק מדרבנן אבל מה"ת מותרין לגמרי, וכ"כ הפנ"י בפסחים (דף כ"ז ע"ב) ד"ה חוץ מעצי אשרה ועוד באיזה דיבורים, והשדי חמד מערכת הכללים אות א' סי' שצ"ז הביא שבספר זרע אמת העלה באריכות שאפר הנקברין אסורין רק מדרבנן והענין ארוך, אבל נראה דאין כל אנפי שווין בזה ויש בזה שלשה ענינים, נותר וכן כל פסוהמו"ק שנפסלו בעזרה ושער נזיר טהור ואשרה וכן כל עכו"ם לדעת התוס' בחולין (דף פ"ח) ד"ה שחיקת ע"ש, וכלאי הכרם מצותן בשרפה, ומת ועגלה ערופה מה"ת מצותן בקבורה, ושארי איסורי הנאה אין מפורש בהם בקרא קבורה רק משום חשש תקלה הטעינום חז"ל קבורה לכאורה, וחמץ בפסח ודומיו יש בהן מחלוקת תנאים אם בעו שרפה או קבורה ובאלה דמפורש בקרא קבורה נראה דאין הקבורה שייך כלל לענין איסור הנאה, שהרי בסנהדרין חקר הש"ס אם קבורת מת הוא משום כפרה או משום בזיוני ע"ש (דף מ"ז), וכן קבורת עגלה ערופה נראה נמי דלאו משום לתא דהנאה הוא דא"כ למה בעי לקוברה בנחל איתן ועיין כריתות (דף ו' ע"א), וכן נותר דבעי שרפה לכאורה ע"כ לאו משום לתא דהנאה הוא, דהרי הרמב"ם פוסק דנותר צריך שרפה בעצים דוקא ואם איתא דמשום חשש הנאה הוא למה לא סגי לשורפו בקש או בגבבא, ולהכי אפר הנשרפין מותר שהרי אנו רואין דקפדה התורה שלא ימצא איסור זה בעולם כלל, ואם איתא דאפרו נמי אסור מה תועיל שרפתו הרי אכתי יהיה איסור זה בעולם היינו האפר אע"כ דהאפר באמת מותר, אבל הנקברין שלא קפדה התורה שלא יהיה האיסור בעולם כלל אלא רק לכסותו בארץ אין לנו הוכחה דהאפר מותר וי"ל דבאמת אסור, ונראה שזהו עומק כונת התוס' תמורה (דף ל"ג ע"ב) ד"ה הנשרפין ודו"ק בכ"ז:
אלו הפריש וכו' דע דלשיטת הרמב"ם פ"ג מה' פסוהמו"ק הי"ג ביאור הסוגיא הוא, דר"ל מקשה דכיון דקיי"ל כר"א דלא אמר ר"ע אלא בב"א ולא בזא"ז הרי דאין הטעם משום דס"ל דזריקה מהני להוציא פסולין מידי מעילה דא"כ בזאח"ז נמי, אלא ע"כ דמשו"ה מודה ר"ע דבזא"ז אינו מוציא מידי מעילה משום דכבר נדתה השני דהוה מותר חטאת משעה שנשחט הראשון ונפסל ולא מהני זריקה לפסולין, ורק אם נשחטו שניהם בב"א דשניהם כשרים עד אחר זריקה דזריקת הראשון עושה השני מותר חטאת, אז זריקת האחד מוציא השני מידי מעילה, דפסול מותר חטאת וההוצאה מידי מעילה נעשה בבת אחת דאינו נפסל עד שיצא מידי מעילה, וא"כ הרי תשובה גנובה השיב ר"ע דמנלן דזריקה מועלת ליוצא כשיצא מקצתו הרי המקצת שיצא כבר נפסל קודם זריקה, והרי מודה ר"ע דאם כבר נפסל קודם זריקה שוב אין הזריקה מועלת לו, והשיב לו ריו"ח ואתה אי אתה אומר כן דאע"ג דס"ל לר"ע דזריקה מהני להוציא פסולין מידי מעילה מ"מ מודה בזא"ז, דאי ס"ד כדאמרת דטעמו דר"ע דמחלק בין בב"א לבין בזא"ז משום דבב"א חשוב עדיין כשר, עד הזריקה ובזא"ז חשוב פסול, א"כ אי אתה מודה בהפריש שתי אשמות לאחריות והעלה אימורין של אחד מהן קודם זריקת שום דם שאם עלו ירדו אליבא דכו"ע וגם לר"ע, וע"כ הטעם הוא משום דשמא לא יזרוק דם שלו אלא דם חבירו ואין דם חבירו מתיר למפרע האימורים שעלו מקודם דהו"ל בזא"ז, ואי ס"ד דחשוב חד גופא והטעם כדאמרת דמשו"ה מחלק ר"ע לענין מעילה בין בב"א לבזא"ז דבזא"ז כבר הוא פסול קודם זריקה ולא מהני זריקה לפסולין, א"כ בהעלה אימורין ע"ג המזבח דאכתי אין כאן פסול אמאי ירדו, מ"ש מאימורי קדק"ל שהעלה קודם זריקה דלא ירדו ולא חשוב פסול הואיל שסופו לזרק הדם, וא"כ ה"נ לא ירדו שהרי סופו להיות לחמו של מזבח אע"ג שיזרוק דם האחר ולא יהיה לו דין מותר אשם עד אחר זריקה, אלא ודאי היינו טעמא דאם עלו ירדו שאם יזרוק דם האחר יהיה זה למפרע מותר אשם, ואין הזריקה מתרת בזא"ז דכל בזא"ז הו"ל כתרי גופי דכיון שעלו אימורין אלו וצריכין הכשר זריקה אין זריקה חבירו מתרת למפרע למזבח אע"ג דאז בשעה שהעלהו לא היה עליו עדיין שם פסול, ומינה דה"ה לשתי חטאות שנשחטו בזא"ז היינו טעמא דאין הזריקה מועלת משום דכל בזא"ז חשיב שני גופין ודוקא בב"א חשוב גוף אחד ואע"ג דבשעת זריקה נפסל חברתה לא נעשו ב' גופין עד אחר זריקה ובשעת זריקה מהני להוציא שניהם ממעילה, ומינה שמעינן דזריקה מועלת ליוצא אע"ג דחשיב בזא"ז הואיל דחד גופא ממש הוא, משא"כ בב' אשמות לענין דאם עלו דירדו אע"ג דנשחטו שניהם בב"א כיון דהעלה אברין של אחד מהן קודם זריקה הזריקה של חבירו לאחר זמן דהיינו בזא"ז לא מהני דכל בזא"ז הוי כב' גופין, ולא דמי לב' חטאות שנשחטו כאחד וזרק דם אחד מהן דהו"ל עדיין כגוף אחד בשעת זריקה ומהני לחבירו אע"ג דנפסל דבגוף אחד מהני זריקה לפסול, וה"ה דמהני זריקה ליוצא דגוף אחד ממש הוא אפי' בזה אחר זה, ודו"ק בזה היטב שעפ"ז מיושב כל קושיות התוס' ד"ה תשובה גנובה וד"ה אמר ריו"ח וקושית השמ"ק כאן אות ו' וכן מיושב גם השגת הראב"ד פ"ג מה' פסוהמו"ק הי"ג, דודאי שפיר פוסק הרמב"ם סתם דאם עלו ירדו שהרי בשעת העלאת אימורי הראשון אינו נעשה ודאי לחמו של מזבח, דמי יודע איזה דם יזרק שמא יזרוק דם חבירו ובדאורייתא הרי קיי"ל דאין ברירה וצריך להוריד תיכף, דאפי' אם אח"כ יזרוק דם אותו אשם אין אומרים הוברר הדבר למפרע שעלה כדין, אלא הו"ל עלייתו שלא לרצון עד שיזרוק דמו. ומשו"ה ירד עד שיזרק דם אשם זה ואז יעלה ודלא כמו שהסכים הכ"מ להשגת הראב"ד וזה ברור כן כתב הרב מרכבת המשנה על הרמב"ם שם ודו"ק בכ"ז היטב:
אימא סיפא בשר קדק"ל לפני זרקד"מ אין מועלין בהן ובאימוריהן וכו', הלשון בגמ' כאן אינו מדוקדק מאוד וגם במשנה הרי ליתא כלל כלשון זה וע"כ יש לתקן הלשון כמובן:
דף ח.
סוף הפרק אבל לאכילה לא מרצה, כבר הבאתי לעיל (דף ו' ע"ב) במשנה מה שהשיג הראב"ד על הרמב"ם פ"א מה' פסולי המוקדשין הל"ב שכתב דאימורי קדק"ל שיצאו והחזירן דמקטירין אותם. והשיג הראב"ד דהרי אינה מועלת זריקה לאכילה בשיצא ובודאי דה"ה דאינה מועלת להקטיר האימורין, ומש"כ התוי"ט שם לתרץ, דהא דזריקה אינה מועלת לאכילה אינה אלא חומרא בעלמא, כתבתי כבר שם דזה אי אפשר להאמר כלל, וליישב דברי הרמב"ם נראה לומר כמש"כ הרב לב אריה על מס' חולין דהנה בזבחים (דף פ"ט) איתא אמר רבינא ב"ש אימורי קדק"ל שיצאו לפני זריקת דמים פסולים, ופירש"י אע"ג דלענין מעילה לפני זרד"מ לא קדשו לענין אפסולי ביוצא קדק"ד נינהו, נימא מסייע ליה בשר קדק"ל שיצאו לפני זרד"מ ריו"ח אמר כשר שסוף הבשר לצאת, ר"ל אמר פסול עדיין לא הגיע זמנו לצאת, עד כאן לא פליגי אלא בבשר אבל באימורין לא, ומשני ה"ה באימורין פליגי והא דמפלגי בבשר להודיעך כחו דר"ל, לימא כתנאי אימורי קדק"ל שיצאו לפני זרד"מ ר"א אומר אין מועלין ואין חייבין עליו משום פגול נו"ט רע"א מועלין בהן וחייבין עליהן משום פגול נו"ט מאי לאו דבהדר ועיינינהו פליגי וכו', אר"פ בהדר ועיילינהו כו"ע לא פליגי כי פליגי בדאיתנהו אבראי ופליגי אי זריקה מועלת ליוצא, והנה בהא דקאמר הש"ס דה"ה דבאימורין פליגי ומכשיר ריו"ח, פירש"י הטעם דהזריקה עושה קדק"ד והא דקאמר הטעם משום דסופו לצאת הש"ס מפרש לה ולאו מילתא דריו"ח היא, ולפ"ז אם נאמר דגם באימורין כשר לא מצרפינן הסברא דסופו לצאת גם לגבי בשר ואולם הרמב"ם שם אף דפסק דגם באימורין שיצאו לא נפסל הזבח, אפ"ה כתב דבשר קדק"ל שיצאו אע"פ שנזרק הדם והם בחוץ הזבח כשר מפני שסוף הבשר לצאת, מבואר דהרמב"ם ס"ל דטעם זה מוכרח מדברי ריו"ח גופא דבבשר קאמר ריו"ח סתם דכשר דמשמע בכל ענין אף בלא הדר ועיילינהו לפני זריקה ואף באכילה כשר, ולזה הוצרך לטעם שסוף הבשר לצאת והוה כלא יצא כלל, אבל באימורין דלא שייך האי טעמא אין להתיר אלא מטעם דלפני זריקה עדיין לא קדשי וכדפירש"י, וזה לא שייך אלא בהדר ועיילינהו לפני זריקה אבל באיתנהו אבראי בשעת זריקה הרי נתקדשו בזריקה ונפסלו, אלא דגם באיתנהו אבראי בשעת זריקה יש טעם להתיר משום דזריקה מועלת ליוצא, וכיון דההיתר הוא רק משום דזריקה מועלת ליוצא, ודאי דאינה מועלת רק לשורפו ולמקבעינהו לפגול אבל לא שיוכשר להקטיר, וכן בבשר קדק"ד לא מהני אפי' בהדר עיילינהו לענין שיהא מותר באכילה ור"ל לא ס"ל הסברא דסוף הבשר לצאת להכי אמר סתם דפסול, דמשמע ג"כ בכל ענין אף בהדר ועיילינהו ולא מהני כלל הזריקה, ורצה הש"ס לומר דען כאן לא פליגי אלא בבשר אבל אימורין מודה ריו"ח דפסול בכל ענין, ומשני הש"ס דריו"ח באימורין נמי מכשיר והא דפליגי בבשר להודיעך כחו דר"ל דאפי' בבשר פוסל לגמרי, אבל מ"מ גם לריו"ח לא דמי שריותא דאימורין לשיורתא דבשר, דגבי אימורין ההיתר הוא רק מטעם דקודם זריקה עדיין לא נתקדשו וא"כ אינו מותר רק בהדר ועיילינהו קודם זריקה, אבל אם לא עיילינהו קודם זריקה אין מועיל הזריקה מטעם דזריקה מועלת ליוצא רק למקבעינהו בפגול ולשרפה, אבל טעמא דזריקה מועלת ליוצא לא מהני להקטיר, אבל בבשר דהטעם הוא דסוף הבשר לצאת מותר גם באכילה אף בלא הדר ועיילינהו דדמי כאלו לא יצא כלל:
ובזה א"ש מאי דקאמר הש"ס שם לימא כתנאי אימורי קדק"ל וכו' מאי לאו באיתנהו אבראי וכו', ולכאורה אינו מובן דהחילוק בין הדר ועיילינהו ללא הדר ועיילינהו מאן דכר שמיה מעיקרא דקאמר ע"ז לימא כתנאי מאי לאו דבעיילינהו פליגי, ולהאמור א"ש טובא דכלפי מה דאמר ריו"ח דבשר כשר מטעם שסוף הבשר לצאת ובאימורין הרי לא שייך האי טעמא, ואם נימא דגם באימורין מכשיר ריו"ח ע"כ דהוא מטעם דקודם זריקה עדיין לא נתקדשו האימורין, והאי טעמא לא שייך אלא בהדר ועיילינהו קודם זריקה, ומשו"ה קאמר שפיר ע"ז לימא כתנאי אימורי קדק"ל וכו' מאי לאו דבהדר ועיילינהו פליגי וא"ש:
ועפ"ז יתיישב גם מה שעמדו התוס' שם אהא דקאמר דגם באימורין פליגי ריו"ח ור"ל והא דפליגי בבשר להודיעך כחו דר"ל דאדרבה הו"ל לפלוגי באימורין להודיעך כחו דריו"ח שהוא כחא דהתירא, אולם לפי הנ"ל א"ש דהשתא דפליגי בבשר מודיעך ג"כ כחא דהתירא דמכשיר בבשר בכל ענין אף בלא הדר ועיילינהו, משא"כ באימורין אינו מכשיר אלא בהדר ועיילינהו קודם זריקה, אלא דהש"ס קאמר דהשתא דפליגי בבשר מודיעך נמי כחו דר"ל דאפי' בבשר פוסל בכל ענין, וא"כ עתה אשמעינן כח שניהם, משא"כ אי הוה פליגי באימורין לא היה מודיעך אלא כחו דריו"ח אבל לא כחו דר"ל דפוסל גם בבשר, ואולי שזהו גם כונת התוס' דבפשוטו אינו מובן כלל מש"כ והבליעו בנעימה דהוו מצו לפלוגי באימורין והרי היא תמיה עצומה על הגמרא, אלא דהתוס' מפרשי דברי הש"ס דקאמר והא דפליגי בבשר להודיעך כחו דר"ל, דלכאורה מאי קושיא הרי אין ענין פלוגתייהו בבשר לפלוגתייהו באימורין וכנ"ל, כלפי זה כתבו דאפ"ה הוי מצי לפלוגי באימורין להודיעך כחא דהתירא דאפי' באימורין מכשיר ריו"ח בהדר עיילינהו, וע"ז משני הש"ס דעכ"פ השתא דפליגי בבשר קמ"ל נמי כחו דר"ל וידעינן כח שניהם וא"ש הכל:
העולה מזה דלריו"ח דקיי"ל כותיה בשר קדק"ל שיצאו אע"ג דלא הדר ועיילינהו לפני זריקה מותר אפי' באכילה מטעם שסוף הבשר לצאת והוי כאלו לא יצא, ואימורי קדק"ל אי הדר עיילינהו נמי כשרים גם להקטיר מטעם דקודם זריקה עדיין לא נתקדשו, ואם הם בחוץ בשעת זריקה הזריקה מועלת לשרפו ולאקבועיה בפגול אבל לא להקטיר, וכן בשר קדק"ד שיצאו חוץ לעזרה דקודם זריקה קדשי קדושתן ממילא ואין סופן לצאת אפי' בהדר עיילינהו קודם זריקה מהני הזריקה, רק לשורפו אבל לא לאכילה, ומעתה הן הם דברי הרמב"ם שמתחילה כתב דין בשר קדק"ד שיצאו חוץ לעזרה, ואח"כ כתב דין בשר קדק"ל שיצאו חוץ לעזרה דאע"ג שלא הוחזרו קודם זריקה כשר אף באכילה מטעם שסופו לצאת, ואח"ז כתב בשר שיצא חוץ למחיצתו היינו קדק"ד חוץ לעזרה וקדק"ל חוץ לירושלים, הזריקה מועלת רק לשורפו אבל לא לאכילה כמש"כ הכ"מ, ואח"כ כתב דין אימורי קדק"ל שיצאו ונזרק הדם כשהם בחוץ לא נפסל הזבח ואם החזירן כלומר קודם זריקה מהני הזריקה גם להקטירן דקודם זריקה עדיין לא קדשי ולא אכפת לן יציאתן, כמו בשר קדק"ל שיצאו חוץ לחומה והחזירו קודם זריקה דמהני הזריקה גם לאכילה, אלא משום דהרמב"ם כולל יחד גם בשר קדק"ד שיצאו חוץ לעזרה כמש"כ הכ"מ ועל שניהם הוא אומר דהזריקה מועלת רק לשרפה ולא לאכילה, היינו דבקדק"ד לא מהני הזריקה לאכילה אפי' אם הדר ועיילינהו לפני זריקה, ובקדק"ל איירי דוקא בלא הדר ועיילינהו וסמך עצמו דממילא נשמע מדכתב גבי אימורי קדק"ל דאם החזירן קודם זריקה מקטירן משום דקודם זריקה עדיין לא נתקדשו, ממילא דה"ה וכ"ש בשר קדק"ל שהחזירן קודם זריקה דמהני הזריקה גם לאכילה דקיל טפי מהקטרה לגבוה, וממילא שמעינן דמה שכתב תחילה דזריקה לא מהני לאכילה בבשר קדק"ד, לאו בחדא מחתא מחתינהו אלא דבקדק"ל איירי דוקא בלא הדר ועייליה ובקדק"ד אף בהדר ועייליה, ונמצא דברי הרמב"ם ברורים דלא כמו שנדחקו בהם הכ"מ והתוי"ט ועיין בלח"מ פ"ג ה"ג מה' מעה"ק ומה שכתבתי לעיל (דף ו' ע"ב) בענין זה ודו"ק:
פרק שני שייך לספרי תק"ע מהדו"ק בגמרא דף ח' לסוף הפלפול על דבר בעלים להכשר.
ודע דכל דברינו אלה שהארכנו כאן הוא רק בכל הקדשים המבוארים בפרק זה, אבל חטאת העוף דאיירי בה במשנה זו הראשונה י"ל בקצרה, דהרי כבר העירו האחרונים בכל הקדשים תיפוק ליה דהוה שלו מדמצי לאתשולי עליו, ותירצו דסוף סוף יהיו חולין שנשחטו בעזרה ואסור בהנאה ואסורי הנאה לא מקרו שלו ועיין בקצוה"ח סי' ת"ו, וא"כ במליקה דלא שייך חולין שנשחטו בעזרה כמבואר ברש"י בהוריות (דף ז') ועיין בכריתות (דף כ"ו ע"ב) ובשמ"ק שם אות כ' ובהגהות ר' זאב וואלף באסקאוויץ שם, ובירושלמי סוף פרק ד' דנזיר מבואר להדיא לדבר ברור דאין במליקה משום חולין שנשחטו בעזרה ועיין בספר דברי נחמי' סי' כ"א, שפיר י"ל דהוה שלו הואיל ובידו לשאול עליו ושפיר מהני ניחותא דבעלים לקבל הכשר לטומאה, ועוד יש להאריך בזה ע"פ הגמ' דחולין (דף מ"א) בסוגיא דרבוצה דאיתא שם דהואיל דקנייה לכפרה כדידיה דמיא וכן פסק הרמב"ם, וא"כ יש מקום לומר דכל הקרבנות דאתו לכפרה מהני ניחותא דבעלים ודי בזה הערה:
תוס' ד"ה הוכשר ליפסל בטבו"י תימה למאי הלכתא הוכשרו וכו' וי"ל לענין לשורפו בביה"ד ששורפין בו פסולין קאמר וכו' עכ"ל, הנה כאן הא איירי קודם הזאה דהרי אח"כ תנן הוזה דמן ומ"מ כתבו דנשרפין בביה"ד של פסולין, וקשה למה נשרפין בביה"ד של פסולין הא אם נטמאו קודם הזאה לכו"ע קריבין בטומאה עיין זבחים דף ק"ד ע"א, וצ"ל דדוקא אברין קריבין בטומאה אבל הבשר אפי' נטמא קודם זריקה אינו נשרף חוץ לג' מחנות, כמו דלענין אכילה קיי"ל לכו"ע דאפי' קרבן צבור הבא בטומאה אינו נאכל בטומאה. אכן בירושלמי ספ"ו דיומא איתא פרים הנשרפים ושעה"נ שנטמאו מהו שישרפו כמצותן. מה צריכא ליה כשנטמאו לאחר זריקה אבל אם נטמאו קודם זריקה קורא אני עליו במועדו אפי' בטומאה, א"ר יוסי ועדה שלא כתיב בו במועדו לית ש"מ כלום וכו' וא"ל קיים בפר משיח ועדה עכ"ל, מפורש כאן בירושלמי דפר ושעיר של יוהכ"פ שנטמאו קודם הזאה נשרף בשרם כהלכתן חוץ לג' מחנות שלא כדעת התוס' כאן, ולהירושלמי צ"ל דמשנתנו איירי דוקא בפר משיח ופר העדה ושעירי עכו"ם אבל לא בפר ושעיר יוהכ"פ דכתיב בהו במועדו אפי' בטומאה וקצרתי:
דף ט.
והא תנא דבי רי"ש התם שיריים מעכבי, באמת התם לא תנא דבי רי"ש קאמר לה אלא רי"ש גופא כמה שהביא רש"י כאן, ומ"מ שפיר פריך הש"ס מתנא דבי רי"ש על ר' ישמעאל גופא, עי"ן בתוס' פסחים (דף ה') ד"ה דברי וביבמות (דף ק"ד) ובשבועות (דף ה') ד"ה דתני דבי ר' ישמעאל ובכריתות (דף ו' ע"ב) בשמ"ק אות י"ד הנדפס בש"ס דווילנא, ותמוה שם מש"כ בהגהת הרד"ל והצדק הוא כמש"כ השמ"ק והמצפה איתן שם, ועיין ברש"י זבחים (דף מ"א ע"ב) ע"ש וקצרתי ובזבחים (דף נ"ב סע"א) מביא סוגיא דידן ופריך באמת מר' ישמעאל אתנא דרי"ש וכן פריך גם במגילה (דף כ"ג ע"א) מרי"ש אתנא דבי רי"ש ודי בזה: