אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה תנינא) מהדורא תניינא › דף יח:

תקנת עזרא (מעילה תנינא)· רבי עזרא אלטשולר

מהדורא תניינא · דף יח:

דף יח.

בגמ' אף חטא האמור במעילה פוגם ונהנה, פי' דקרבן מעילה ליכא אלא בפוגם ונהנה אבל נהנה ולא פגם בדבר שיש בו פגם או פגם ולא נהנה אפי' בדבר שאין בו פגם ליכא מעילה, מיהו איסור תורה ודאי יש בין בהנאה גרידא בין בפגם גרידא כ"כ המנחת חינוך מ"ע קכ"ז לדבר פשוט, ובאשר לדעתי יש לדבר בזה מעט הנה אנכי מוצא פה המקום לעורר את לב המעיין הישר בענין זה וזה החלי בעזהי"ת:

איתא בר"ה (דף כ"ח ע"א) א"ר יהודא בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא, מ"ט עולה בת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לחולין שלמים דלאו בת מעילה היא איסורא הוא דרכיב עלה ולא נפקא לחולין, מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי קתקע באיסורא קתקע, אלא אמר רבא אחד זה ואחר זה לא יצא, הדר אמר רבא אח"ז ואח"ז יצא מצות לאו ליהנות נתנו עכ"ל הגמ', ויש להאריך אבל אתנהלה לאטי:

א) הנה הכפות תמרים שם הקשה דהא בשעה שתלש הקרן יצא לחולין כדתנן לקמן (דף י"ט ע"ב) תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש ובא חבירו ותלש כולן מעלו, ואין לומר שנתלש הקרן מעצמו או דבתלש במזיד איירי דלא יצא לחולין כיון דאז ליכא מעילה, א"כ מאי פריך רבא אימת מעל לכי תקע לישני דמיירי שתלשו בשוגג ומעל בהתלישה ונשאר בצ"ע ובאמת אי אפשר כלל לומר דמיירי שמעל בתלישה דא"כ הרי יצא לחולין ומותר לתקוע בו לכתחילה ואמאי אמר רב יהודא דרק אם תקע בדיעבד יצא. גם מש"כ דבתלש בשוגג יצא השופר לחולין אין זה ברור כ"כ מתרי טעמא, חדא דכמו שהעולה והחטאת בעצמן אינם יוצאין ע"י מעילה לחולין, ה"נ הצמר והשופר שלהם אין יוצאין לחולין ע"י מעילה משום דקדוה"ג הם וכל קדוה"ג אין יוצא לחולין ע"י מעילה, ורק הזריקה מתרת העור והצמר והשופר שנתלש מחיים ואכמ"ל בזה אבל הדבר ברור. שנית הא במשנה שם אמר רבי כל דבר שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל, והרי גם בצמר הנתלש מחטאת וכן השופר נמי אין להם פדיון, חד דהרי קדוה"ג הם ותו דהא בעו העמדה והערכה לדינא דקדשי מזבח בעו העמוהע"ר כדפסק הרמב"ם בפ"ה הי"ב מה' ערכין, אבל יותר קשה דלמה לא מעל בשעה שהגביה השופר לתקוע בו וכן הקשה באמת בשו"ת מהר"ם מינץ ס"ו ובספר קרן אורה במעילה (דף י"ט) ד"ה נטל ע"ש, ומזה הקשו על התוס' בקדושין (דף מ"ג ע"א) ד"ה שלא מצינו שכתבו דלקח דבר של הקדש לאכלו מעל בשעת הגבהה, והקרן אורה רוצה לדחות באמת דעת התוס' משום קושיא זו אבל הרי כדעת התוס' שם דבנטילה מעל מבואר בכמה דוכתי, בחגיגה (דף יו"ד ע"ב) ובנדרים (דף ל"ד ע"ב) נטלה לאכלה מעל לפי כולה להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה שבה ובנדרים (דף ל"ה ע"א) ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל וכו' ע"ש, הרי ברור דקדשים שיוצאין לחולין ע"י מעילה בהגבהת החפץ לעצמו מעל ויוצא לחולין, וא"כ קושית האחרונים עצומה היא דאמאי לא מעל בהגבהת השופר לתקוע בו, ועיין בהגהות חק נתן בבכורות (דף כ"ו ע"א) מש"כ בענין זה:

ב) והרב מנחת ברוך תירץ דהא דנוטל דבר של הקדש לעצמו מעל בהגבהתו היינו דוקא כשרוצה לקנותו, כגון שסבור שהוא של הפקר ורצה לזכות בו כההיא דנדרים (דף ל"ד ע"ב) הנ"ל, או שהיה סבור שהוא של חבירו ורצה לגנבו או לגזלו, אבל אם היה סבור שהוא שלו ורק הגביהו להשתמש בו פשוט דלא מעל עד שישתמש בו כמש"כ התוס' בקדושין (דף נ"ה ע"א) ד"ה אין מועל אחמ"ו ובמל"מ פ"ו מה' מעילה ומפורש כן בתוספתא דמעילה הביאה בפ"ו ה"ה מה' מעילה, וא"כ גם שמעתתא דהתוקע בשופר של עולה מיירי בסבור שהוא שלו משו"ה לא מעל עד שתקע בו, וא"ת מאי טעמא לא קאמר דמיירי בידע שאינן שלו ומעל בשעת הגבהה, י"ל דא"כ הרי יצא לחולין בהגבהתו ומותר לתקוע בו לכתחלה ולמה אמר רב יהודא דרק בדיעבד אם תקע יצא, אע"כ דבסבור דשלו הוא מיירי ולא יצא לחולין עד שתקע בו:

ג) והאחרונים דלא תירצו כהמנחת ברוך נראה דס"ל דבסבור שהוא שלו גם לאחר שתקע בו לא יצא לחולין, דהרי הרמב"ם (פ"ו ה"ד מה' מעילה) כתב דאין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד, כיצד בקע בקרדום של הקדש ונהנה ופגם בפרוטה ובא חבירו וכו' כולם מעלו, והראב"ד השיג עליו וכתב דכיון שמעל הראשון בקרדום יצא לחולין ושוב אין השני מועל בה, א"כ להרמב"ם בסבור שהשופר הוא שלו קשה אמאי יצא לחולין אחר שתקע בו, ובאמת כבר הקשו זה להרמב"ם דע"י תשמיש לא יצא לחולין מ"ט שופר כשתקע בו יצא לחולין:

ד) אבל באמת לא קשה מידי כמו שיתבאר. דבב"מ (דף צ"ט ע"א) א"ר אמי המשאיל קרדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה וחבירו מותר לבקע בו לכתחלה, והתוס' שם ד"ה וחבירו נסתפקו אם כל הקרדום יצא לחולין אף שלא מעל רק לפי טוה"נ או דיצא לחולין לפי טוה"נ גרידא, והביאו תוספתא דבקע בקרדום של הקדש ובא חבירו ובקע וכו' כולם מעלו, והקשו התוס' דהרי כשמעל הראשון יצא לחולין, ואין לומר משום שהראשון נטל רק להשתמש בה ולהחזיר אח"כ משו"ה לא יצא לחולין דהא קיי"ל שואל שלא מדעת גזלן הוה, ותירצו דמיירי בגזבר ופירשו המהרש"א והמהר"ם שם דקושית התוס' היא. רק לפי הצד שכתבו התוס' גבי משאיל קרדום של הקדש דאע"ג דלא מעל רק לפי טוה"נ מ"מ יצא כולו לחולין משו"ה שפיר הקשו דאמאי מעל השני, אבל להצד דבמשאיל יצא לחולין רק לפי טוה"נ א"כ גם בנטל קרדום של הקדש ובקע בו לא יצא לחולין רק לפי טוה"נ משו"ה שפיר מעל גם השני, ועיין במל"מ פ"ו מה' מעילה מש"כ על דברי המהרש"א האלה, אבל הרב מנחת ברוך מחלק בין משאיל קרדום של הקדש לנטל קרדום של הקדש דהרי התוס' בקדושין (דף נ"ה ע"א) כתבו דאע"ג דנטל דבר של הקדש וסבור שהוא שלו לא מעל בנטילה גרידא מ"מ אם נתנו לחבירו מעל כיון שכונתו היא להוציא מרשות לרשות והביאו ראיות לזה ע"ש, וא"כ גבי משאיל קרדום של הקדש וסבור שהיא שלו שפיר נסתפקו התוס', די"ל דיצא כולו לחולין כיון דרצה בהגבהתו להשאילו לאחר ולהוציאו מרשות לרשות, וגם י"ל להיפך דיצא לחולין רק לפי טוה"נ שבו כיון דלא מעל רק בשיעור טובה"נ, ואין לומר דלהמשאיל יש דין שואל שלא מדעת דהוה גזלן על כל החפץ, דכיון שהיה סבור שהוא שלו לא נקרא כלל שואל שלא מדעת ולא הוה גזלן, אבל גבי נטל קרדום של הקדש לפי ההוה אמינא שבתוס' דמיירי בידע שאין הקרדום שלו דבסבור שהוא שלו ליכא מעילה, ודאי דשפיר הקשו התוס' דהו"ל לצאת כולו לחולין אף שנטלו לבקע ולהחזירו אח"כ, דכיון דשואל שלא מדעת גזלן הוה כגזל כל החפץ דמי מרשות הקדש ומעל ודאי בכולו, ותירצו דמיירי בגזבר או בסבור שהוא שלו דדינו כגזבר כמש"כ התוס' בקדושין (דף נ"ה) שם, ושפיר אע"ג דסבור שהוא שלו ליכא מעילה בנטילה והגבהה מ"מ אם נשתמש בו מעל, וזהו דלא כמהרש"א ומהר"ם באמת, אבל המעיין בתוס' מנחות (דף ק"א ע"א) שכתבו דמשאיל קרדום לא מעל רק לפי טוה"נ דסתם משאיל סבור שהוא שלו, מבואר דעתם דבמשאיל לא יצא כולו לחולין משום דסבור שהוא שלו, אבל בנטל קרדום וידע שאינו שלו שפיר יצא כולו לחולין וכמש"כ בזה:

ה) ופשוט דגם לתירוץ התוס' דבנטל קרדום מיירי נמי בגזבר או בסבור שהוא שלו ולא מעל בהגבהה, היינו שלא יצא כולו לחולין, אבל כשנשתמש בו יצא ודאי לחולין הנאת תשמישו עכ"פ כמו גבי משאיל דמעל לפי טוה"נ שבו, אלא דמשאיל כיון שהוציא עכ"פ מרשות לרשות גם לפי טעותו שסבור שהוא שלו, משו"ה שפיר נסתפקו התוס' שאולי יצא כולו לחולין אע"ג דלא מעל אלא לפי טוה"נ, אבל בנטל קרדום הרי בשעת הגבהה בסבור שהוא שלו לא עלה על דעתו להוציאו לרשות אחר, משו"ה גם בשעת תשמיש אינו יוצא לחולין רק הנאת השימוש גרידא וכמבואר בתוס' מנחות שם ע"ש, ומעתה פשוט דגם הרמב"ם ס"ל כהתוס' דהנאת תשמיש יצא לחולין ופוסק כהתוספתא, אלא דבמה שכתבו התוס' דהתוספתא מיירי בסבור שהוא שלו אבל בידע שאינו שלו מעל בכולו מטעם דשואל שלא מדעת גזלן הוא, י"ל דהרמב"ם ס"ל בזה כהריטב"א הובא במל"מ פ"ו מה' מעילה דחולק בזה על התוס' וס"ל דלא יצא לחולין כולו, אבל בזה דהנאת התשמיש יוצא לחולין גם הרמב"ם ס"ל כהתוס', והראב"ד דס"ל שאין הלכה כהתוספתא אלא כשמעל הראשון יצא לחולין, ס"ל דגם בסבור שהוא שלו אע"פ שבשעה שהוא מגביה לא מעל ולא יצא לחולין, מ"מ בשעת תשמיש כיון שמעל יצא כולו לחולין אע"ג דלא מעל רק לפי טוה"נ כמו שמבואר אצלנו טעמו במקום אחר, ומעתה א"ש הך שמעתתא דשופר של עולה דמיירי דסבור שהוא שלו מה"ט שכתבנו לעיל, משו"ה לדברי הכל לא מעל בשעת נטילה ומ"מ שפיר אמרינן דאם תקע בו מעל ויצא לחולין, דע"י הנאת תשמיש טוה"נ יוצא לחולין לכו"ע אלא דלהראב"ד כי תקע בו יוצא כולו לחולין וזה ברור:

ו) עוד הקשה הכפות תמרים אהא דפריך אימת מעל לכי תקע כי קתקע באיסורא קתקע, והו"ל לומר דבתחילת תקיעה מעל ומ"מ יוצא בסוף תקיעה דלהטור יוצאין בסוף תקיעה, גם הטורי אבן הקשה שם דהו"ל לומר דבג' תקיעות הראשונות מעל ומה שתקע אח"כ יוצא בהן, הטיבו את אסר דברו בזה האחרונים לתרץ עפמ"ש הרשב"א בחידושיו ליבמות (דף ק"ג ע"ב) דהא דפריך אימת מעל לכי תקע היינו דאז יוצא ידי חובתו ומעל בהנאת המצוה, וע"ז קאמר דמצות לאו ליהנות נתנו, וא"כ מיירי דאין לו שום הנאה אחרת רק הנאה שיוצא ידי חובתו, ואי אמרת דאינו יוצא בג' תקיעות הראשונות א"כ הרי לא נהנה עדיין ולא מעל ולא יצא לחולין, ושוב מה שיתקע אח"כ יהיה שנית באיסור וכן לעולם ואי אפשר שימעול וזה אמת ויציב:

ז) עוד הקשו האחרונים אהא דאמרינן כיון דמעל בה נפקא לחולין, הרי כיון דהשופר היה דחוי מעיקרא הוה לן למימר כיון דנדחה ידחה כרמ"א או"ח סי' תקפ"ו סעי' ג' גבי שופר של עכו"ם. אך באמת לקמ"ד חדא דכיון דע"כ מיירי הכא בשופר שיש לו פדיון דאי לאו"ה הרי אינו יוצא לחולין ע"י מעילה, כמש"כ התוס' בבכורות (דף כ"ו ע"א), א"כ אינו דחוי דכל שבידו לא הוה דחוי, ואע"ג דהתם בר"ה מיירי ובר"ה א"א לפדות שאין פודין קדשים ביו"ט. מ"מ כיון דאם פדאו פדוי תו לא הוה דחוי כבסוכה (דף ל"ג) גבי הדם שענביו מרובין מעליו דאם עבר ומיעטן כשר, ופריך והא נדחה ומשני דחוי מעיקרא לא הוה דחוי, וכתבו התוס' בע"א שם ד"ה נקטם דזהו משום דכל דבידו לא הוה דחוי, ומכ"ש להמג"א באו"ח שם דמשום שהשופר היה דחוי יוצא מ"מ בדיעבד דודאי ניחא, דאע"ג דאין לתקוע בשופר של עולה מ"מ בדיעבד יצא ומעל ויצא שפיר לחולין ודו"ק:

ח) אכן מה שיש לכאורה לעיין בענין זה הוא לפי מש"כ המנחת חינוך דפגם ולא נהנה אע"ג שאין בו מעילה מ"מ איסור תורה יש בו כמש"כ לעיל, והדבר ודאי ישר מצד הסברא דהא לא גרע הקדש מהדיוט לענין שאסור להזיקו ולהפסידו. ונהי דאמרינן לקמן בסוגיין דמזיק הקדש פטור דכי יאכל פרט למזיק ועיין בתוס' ב"ק (דף ו' ע"א) מ"מ ודאי דאסור להזיק הקדש ולהפסידו לכתחילה מה"ת, גם מבואר בכמה דוכתי בש"ס דחששו להפסד קדשים ועשו גזרות והרחקות ע"ז, ובזה מיושב קושית השעה"מ שהקשה דבפסחים (דף כ"ו ע"א) גבי שאני היכל דלתוכו עשוי והוה הצל שלא כדרך הנאה מבואר דשלא כדרך הנאה מותר בקדשים גם לכתחילה וכתוס' סנהדרין (דף פ' ע"א) מבואר דלהניח חלב שור של הקדש ע"ג מכתו דהוה שלא כדה"נ אסור, ולדברינו אין כאן קושיא, דלהניח חלב הקדש ע"ג מכתו ודאי אסור משום דקמפסיד חלב של הקדש, אבל הנאת צל ההיכל דליכא בזה שום הפסד ופגם להקדש כיון דהוה שלא כדה"נ מותר אפי' לכתחילה וזה ברור, והנה המג"א באו"ח (סי' תקפ"ו סק"ד) כתב דשופר דבר שיש בו פגם הוא דהא כשתוקעין בו הרבה מתקלקל, וא"כ אין מעילה בשופר עד שיפגום בו שו"פ, וא"כ הא דקאמר בר"ה שם עולה דבת מעילה היא כיון דמעל נפק לחולין ע"כ הוא דבתקיעתו פגם בשו"פ מיירי, דבדבר שיש בו פגם הרי אע"פ שנהנה לא מעל עד שיפגום נמי, וא"כ קשה אמאי קאמר דבשלמים לא יצא והיינו מטעם מצוה הבאה בעבירה, כמש"כ הטו"א בר"ה שם והח"ס בחידושיו לסוכה (דף ל"א ע"ב) דאף ע"ג דרב יהודא לית ליה מצוה הבאה בעבירה בגיטין (דף נ"ה), מ"מ הכא דאם נימא לא יצא יתוקן האיסור והעבירה מודה רב יהודא דלא יצא וא"כ לא נהנה ומתוקן האיסור עכת"ד ע"ש, והרי הנהנה משלמים נמי ליכא מעילה רק איסור תורה וא"כ כיון דעכ"פ פגם בתקיעתו שו"פ, א"כ גם אם נימא דלא יצא נמי ישאר האיסור דפגם ולא נהנה דהזיק את הקדשים ולכאורה היא הערה חזקה, אכן לענ"ד אין כונת המג"א שם רק שע"י תקיעה מתקלקל השופר קצת אבל לא כל כך עד שיהא שופר משום זה דבר שיש בו פגם לענין מעילה שהוא נגד המציאות וא"כ א"ש הכל, ויש לי עוד תירוץ על קושיא בקונטרוסי ועכ"פ הא ודאי דפגם ולא נהנה בדבר שיש בו פגם איסור תורה יש בו כהמנחת חינוך. וכן מוכח בתוס' יומא (דף נ"ט ע"ב) ד"ה הוא דאין לומר שהיו מקדשין לאפר פרה הקדש גמור דא"כ איך מזין ממנו ע"ש, ומאי קושיא הא מצות ללה"נ ואין כאן רק פגם ואם זה אסור רק מדרבנן מותר להזות דהם אמרו והם אמרו אע"כ שאסור מה"ת:

ט) אכן מה שכתב שם עוד המנחת חינוך דגם נהנה ולא פגם בדבר שיש בו פגם איסור תורה יש בו, לפי ענ"ד אין זה ברור כלל ולא ידענא מנ"ל הא:

ומצד הסברא י"ל דדוקא בדבר שאין בו פגם גזה"כ הוא דאף שלא פגם ולא הפסיד להקדש כיון שנהנה מעל, אע"פ דבהדיוט זה נהנה וזה לא חסר פטור ומותר ויש דגם כופין על מידת סדום, אבל דבר שיש בו פגם דמעילה ליכא עד שיהנה ויפגום, מנ"ל דבנהנה ולא פגם יש אפי' איסור, דרבנן ועכ"פ איסור דאורייתא מנ"ל בזה נהנה וזה לא חסר בהקדש זה ועיין בב"מ (דף צ"ט ע"ב) וברש"י שם:

י) נחזור עוד רגע להסוגיא דר"ה דכבר הקשינו באות א' דאיך קאמר שם דשופר של עולה כיון דמעל נפיק לחולין, הא עולה קדוה"ג היא וקדוה"ג אינו יוצא לחולין ע"י מעילה כמפורש במשנה לקמן (דף י"ט ע"ב) לכו"ע, ואף אם נתלש הקרן מהעולה מחיים ג"כ לא פקע קדוה"ג מניה עד שיזרק הדם דאז הזריקה מתרת גם מה שנתלש ממנה מחיים, כמו שמתרת הזריקה עור העולה ובשר החטאת והאשם, וגם תנן שם דלרבי כל דבר שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל וקרן שנתלש מחיים לכאורה ודאי אין לו פדיון, דמלבד שהוא קדוה"ג הרי חסר בו העמדה והערכה וא"כ איך יוצא לחולין ע"י מעילה, ובאמת כל דברינו הם בכלל דברי התוס' במס' בכורות (דף כ"ו ע"א) ד"ה התולש שכתבו דמסוגיא דר"ה הנ"ל מוכח דשופר של עולה יש לו פדיון מ"מ טעמא בעי למה יש לו פדיון, אכן התוס' בזבחים (דף פ"ו) ד"ה אתיא כתבו בשם רבינו דמיירי שהפרישו לדמי עולה וא"ש, והרוצה לעמוד על יסוד הדבר יעיין היטב בספרי תקנת השבים סי' ט"ז י"ז וי"ח וגם בסי' פ"ב שם וירוה נחת, ומה שהבאתי באות ז' להקשות הא השופר נדחה קודם שמעל ואינו חוזר ונראה, כן הקשה גם הישועות יעקב לאו"ח סי' תקפ"ו ומרן הגאון ר' יעקב מליסא ז"ל בעל הנתיבות תירץ לו שם דהשופר אינו המצוה רק הקול והקול לא נדחה מעולם, ועיין שם שהוא ז"ל מסביר הדבר מעט יותר ולי די לפני בהערה זו:

ומש"כ דע"י זריקת הדם ניתר גם הנתלש מחיים, הנה רש"י בר"ה שם כתב שופר של עולה כגון שנתלש מחיים דאי נתלש לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים כדאמרינן בזבחים (דף פ"ו) ובמנחות (דף פ"ג), ודברי רש"י, אלה אזלי לדברי ר"א שם דאיתא שם גבי עצמות קדשים שפרשו, אמר רבה לא שנו אלא שפירשו לאחר זריקה אבל אם פירשו לפני זריקה אתי זריקה ושריתינהו אפי' למיעבד בהו קתא דסכינא וכו', ופליגא דר"א דאר"א פירשו לפני זריקה מועלין בהן לאחר זריקה לא נהנין ולא מועלין, ופירש"י דהא דאר"א פירשו לפני זריקה מועלין בה היינו דמועלין בה לעולם דלר"א אין זריקה מתירתה, וכשפירשו לאחר זריקה לר"א מה"ת מותר לכהנים ליהנות מהן אלא שאסור מדרבנן, אבל התוס' שם כתבו דגם לר"א אין מועלין בהן כשפירשו לפני זריקה רק עד שעת זריקה דר"א נמי ס"ל דזריקה מתרת, אלא דר"א פליג בפירשו לאחר זריקה דלרבה מועלין בה ולר"א אין מועלין ורק מדרבנן אסור, וא"כ מש"כ רש"י בר"ה של דמיירי שנתלש מחיים דאי לאחר זריקה שוב אין בה מעילה זה אזיל כר"א לשיטת רש"י, ובמה דס"ל לרבה דעצמות שפירשו לפני זריקה הזריקה מתירתן, היה אפשר לומר דמיירי שפירשו לאחר שחיטה קודם זריקה, אבל כשפירשו קודם שחיטה בחיי הבהמה אין הזריקה מתיר, אך מלשון התוס' שם ד"ה אתיא זריקה משמע דמתיר גם למה שפירשו בחיי הבהמה, ועיין בתוס' בכורות (דף כ"ו ע"א) דמדמו עצמות שנתלשו מעולה לעולה שנתלש ממנה צמר ולכן הקשו הרבה לפירש"י, אבל באמת יש מקום לחלק ביניהם דעצמות קודם שפירשו והם מחוברין בגוף הקרבן דינן לקרב ע"ג המזבח כבזבחים (דף פ"ב) ע"ש, אבל צמר המחובר לעור לכתחילה דין הוא שהן מתנה לכהן יחד עם העור כשמפשיטין אותה עם צמרה, וההפשט הוא לאחר זריקה כדאיתא בזבחים (דף ק"ג ע"ב) מודה רבי שאין הפשט קודם זריקה א"כ לא דמו להדדי ואין להאריך עוד יותר בזה שהובא כל הענין רק ע"ד אגב רחוק מ"מ כללים הרבה כלולים בדברינו:

ובתלוש מן הקרקע, במנחות (דף ע' ע"א) איתא א"ל רבנן לאביי א"כ מצינו תרומה במחל"ק ותנן לא מצינו תרומה במחל"ק, והעיר שם הג' ר' ישעי' פיק ז"ל בזה"ל לקוצר דעתי לא ידעתי לציין מקומו במשנה או בברייתא שיהא מפורש דבר זה עכ"ל, והקשו עליו רבים דהרי כן מפורש בברייתא דידן דתרומה היא דוקא בתלוש, ומצינו הרבה בש"ס דנקט אברייתא לשון דתנן כמש"כ התוס' בכ"מ וכ"כ הרשב"א בשו"ת חלק ה' סי' מ' והביא הרבה דוגמאות, וכ"כ עוד הרבה ראשונים והביאם המגיה רחמים לחיים ברשב"א שם, ויותר ראה עינו של הגאון מצפה איתן שם במנחות שז"ל, נמצא מפורש בברייתא דספרי פ' קרח וכו' וכבר כתבו התוס' בקדושין (דף מ') ובחולין (דף פ"ז ע"ב) דאשכחן דתנן אברייתא, ועוד דהכי ידעינן מדיוקא ממתניתין דבכורים (פ"ב) יש בביכורים מה שאין בתרומה ומעשר שהביכורים נקנין במחובר לקרקע עכ"ד, אכן לפי הבנתם הו"ל להקשות על הגרי"פ ז"ל ממשנה מפורשת בתרומות (פ"א מ"ה) אין תורמין מן התלוש על המחובר ע"ש ברע"ב ובתוי"ט ובקדושין (דף ס"ב ע"א) ברש"י ותוס', והקישא דמעילה להא דתרומה דמעילה אינה במחובר עיקר מקורו הוא וראי ממשנה דתרומות המפורשת דאין תורמין מתלוש על המחובר. אך האמת דכ"ז לא נעלם מהגרי"פ ז"ל אשר כל רז לא אנס ליה בש"ס, אלא שהעיר דלא נמצא מפורש בלשון זה ממש כצורתו שלא מצינו תרומה במחובר לקרקע אף שהדין הוא ודאי מפורש במשנה דתרומות הנ"ל ובברייתות שהביאו הגאונים. שוב ראיתי שהגר"י בכרך כתב ג"כ שם שהכונה היא למשנה דתרומות רק שדרך הש"ס לקצר המשנה כמש"כ התוס' בשבת (דף י"ב) וכן בקרא כמש"כ התוס' בשבת (דף קכ"ח) ועוד מקומות עכ"ד, אבל לענ"ד גם זה אינו ענין להערת הגרי"פ דבמנחות שם אין זה דילוג לשון אלא לשון משונה שלא נמצא כלל וע"ז העיר הגרי"פ, והנה רש"י כתב כאן ד"ה ובתלוש מן הקרקע דתרומה אינה נוהגת אלא בתלוש דכתיב ראשית דגנך היינו דאדגן עכ"ל וכן הוא לשון פירגמ"ה, ויש להקשות קצת דלמה כתבו כן בפשיטות כל כך, והרי במנחות (דף, ע' ע"א) בעי ר' אבוה שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עליה שם במחובר מהו, כיון דמרחה טבלא לה כי קרא עליה שם קדשה לה או דלמא כיון דשתלה פקע טבלא מינה, ולא אפשטא האיבעיא וכן פסק הרמב"ם פי"א הכ"ו מתרומות ולמה כתב רש"י ורגמ"ה בפשיטות דליכא תרומה במחל"ק, וטפי הו"ל לפרש דזר האוכל תרומה שיתחייב חומש לא משכח"ל במחובר כדאיתא במנחות שם דאי גחין ואכיל בטלה דעתו ע"ש, וילפינן מעילה מתרומה דגם במעילה ליכא חומש ואשם במחובר, וי"ל דהמפרש ורגמ"ה ס"ל דהפרשת תרומה אינה פועלת רק היתר השיריים דהא איסור מיתה יש גם בטבל עיין בספר אתוון דאורייתא שחקר בזה, וכשמרחה בכרי ואח"כ שתלה הו"ל כהקדישו ואח"כ בנאו דמבואר לקמן (דף כ' ע"א) דיש בו מעילה, אלא דר' אבוה בעי שמא מפקיע השתילה שם טבל מינה, וא"כ באמת לא משכח"ל כלל תרומה כלומר איסור וחיוב מיתה רק בתלוש או בתלוש ולבסוף חברו וזה נכון ועיין בהגהות מצפה איתן במנחות שם ודו"ק בזה היטב מפני שקצרתי:

ברש"י ד"ה פגימתו והנאתו כאחד, והנה הקשיתי על שיטת המפרש דבעינן לענין מעילה שיהא הנאתו וביעורו שוה קושיא עצומה. דא"כ לפ"מ דאיתא בב"ק דף ק"א ע"ב דסתם עצים אין הנאתן וביעורן שוה, וגם לפ"מ שכתבו שם התוס' ד"ה שהנאתן אחר ביעורן דזמנין הנאתן וביעורן שוה כגון להתחמם כנגדו או לבשל, מ"מ עיקרו הוא להיסק לאפות פת שהנאתו אחר ביעורו ע"ש, א"כ איך נפרנס הש"ס דפסחים דף כ"ז ע"ב בעי מיניה רב"ח מרב חסדא תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו את הפת לרבנן דשרו בקמייתא מאי, א"ל הפת אסורה, ומה בין זו לערלה אמר רבא הכי השתא ערלה בטילה במאתים הקדש אפי' באלף לא בטיל, אלא א"ר אי קשיא ליה הא קשיא והלא מעל המסיק וכל היכא דמעל המסיק נפקא ליה לחולין ע"כ, ולשיטת המפרש דבעינן לענין מעילה שיהא הנאתו וביעורו שוה הרי לא מעל כלל והיא קושיא עצומה לכאורה, והנלע"ד בהקדם מה שיש להתבונן בלשון רבא שאמר אי קשיא ליה הא קשיא דמשמע דקושיא זו יש לה שייכות לקושיא הראשונה וכי מה בין זו לערלה ויש להבין מה שייכות יש להן, אכן הנה יש לומר דהא דאפה את הפת בעצים האסורים או לענין שביעית דאמרינן שאין הנאתן וביעורן שוה, היינו דוקא אם אמרינן דאין שבח עצים בפת אבל אם יש שבח עצים בפת הוה שפיר הנאתן וביעורן שוה דהוה הנאת העצים כמו בעין עד האכילה מהפת, ולענין מעילה כיון שאפה את הפת ונכנס שבח העצים בהפת מעל מיד ע"י השינוי, כמו דאיתא במעילה דף כ' ע"א באבן או קורה שבנאה בתוך ביתו ע"י שינוי דמעל מיד אע"ג דלא דר תתתיו, והרי התוס' בב"ק שם בתוס' שהזכרנו לעיל כתבו דאם יש שבח סממנים בצמר הוה הנאתן וביעורן בשעת לבישה, וה"ה ודאי אם יש שבח עצים בפת הוה הנאתן וביעורן לענין מעילה שווין בשעת השינוי ומעל אז, והנה כבר הקשו רבים על תירוץ רבא דמשו"ה באפה בעצי הקדש הפת אסורה אפי' לרבנן דשרו בשאר איסורין משום דס"ל אין שבח עצים בפת, משום דהוה דבשיל"מ ע"י פדיון ולא שייך גביה ביטול, הרי כתב הר"ש בפ"ב דמע"ש דדבר הנאסר מחמת בליעה ואין האיסור בעין לא מהני ליה פדיון, וא"כ איך לא מבטיל הנאת עצי ההקדש בפת הא אינו בעין, ואין לו פדיון ולא הוה דשיל"מ ושפיר בטיל, והתירוץ הישר בזה הוא דכיון דהא דרבנן ס"ל אין שבח עצים בפת הוא משום דס"ל דהשלהבת בא ממשהו הנשרף ונעשה גחלת ואפר וכן גחלת הנשרפין מותר כמש"כ רש"י ותוס' בפסחים שם דף כ"ו ע"ב ע"ש, וא"כ בהקדש דאפר הקדש נמי אסור לכו"ע בעצי הקדש יש שבת עצים בפת, וכיון דהוי כמו בעין שפיר מהני ליה פדיון ושפיר משני רבא דהוה דשיל"מ ולא בטיל, ואמת דבשו"ת שבסוף ספר אבני מילואים להקצוה"ח סי' ז' כתב דאפי' למ"ד יש שבח עצים בפת מ"מ אינו כבעין לענין זה דליהני להו פדיון, אבל לענ"ד אין דבריו שם מוכרחים כלל, ובפרט מש"כ שם וז"ל הגע עצמך אם ארג בכרכר של הקרש ויחלל אח"כ הכרכר האם יהיה הבגד מותר הרי אין חילול אלא מכאן ולהבא וכו' עכ"ד ע"ש, ודאי דבריו אלה המה פלא דאין זה דמיון כלל דשם אינו מחלל הבגד רק הכרכר, אבל אם יש שבת האריגה בבגד ויחלל הבגד שבח שיש בו משל הקדש אה"נ דמועיל החילול ויצא הבגד לחולין וז"ב, ומעתה אתי שפיר דברי הגמ' בפסחים שם כמין חומר, דבשלמא בלאו"ה לא הוה קשה והלא מעל המסיק די"ל דאין הנאתו וביעורו שוה וליכא מעילה, אבל השתא דרבא בעצמו משני דערלה בטילה במאתים הקדש אפי' באלף לא בטיל, ואמאי לא בטיל הקדש היינו משום דיש לו פדיון וע"כ דבהקדש לכו"ע יש שבח עצים בפת והוה כבעין דתפיס פדיונו, א"כ הרי הוה הנאתו וביעורו שוה וא"כ קשה הרי מעל המסיק ויצאו הנאות העצים לחולין, לכן אמר אי קשיא הא קשיא והלא מעל המסיק ונכון בעזהי"ת, והנה ראיתי בספר בית יצחק להגאון האמיתי מו"ה יצחק שמעלקעש זצ"ל שהביא קושיא דלמה לא מוקי לה הש"ס בפסחים שם דמקשה והרי מעל המסיק, כגון שהסיק בעצי גדולי הקדש וכמ"ד אין מועלין בגידולין, ותירץ דאף למ"ד יש שבח עצים בפת מ"מ באפה בגידולי הקדש הפת מותר, דרש"י כתב במעילה דף י"ד הטעם דאין מעילה בגידולי הקדש משום דאין מועלין בשבח הקדש, א"כ נהי דרבנן אסרו גידולי הקדש אבל מה שהושבח מהגידולין הו"ל כגידולי גידולין, כמו דלא אסרו גידולי גידולין של טבל עכ"ד ונראה שהוא טעות הדפוס וצ"ל כמו דלא אסרו גידולי גידולין של תרומה, אולם הסברא דהשבח הוא כגידולי גידולין אין זה ברור, אלא דבלאו"ה הרי לדינא קיי"ל דמועלין בגידולין וק"ל, ודע דהפ"מ בירושלמי שם פ"ב דמע"ש ה"א השיג לגמרי על פירוש הר"ש ולדבריו אין ראיה מירושלמי גם על הא דלא מהני פדיון לדבר שאינו בעין וקצרתי דהרי הא ודאי שאין להניח דברי הר"ש שהוא מגדולי הראשונים מפני השגות הפ"מ כמובן מאיליו, ודע דמה דצייר כאן בפי' רגמ"ה באיזה דיבורים חצאי פרוטה הוא תימה וצ"ע, ודע שע"פ דברינו יתורץ גם מה שיש להקשות דנימא דאיירי בעצי המערכה דקדוה"ג הם ואין יוצאין לחולין עדי מעילה, אולם עצי מערכה אין להם פדיון וא"כ תהדר הקושיא מ"ש מערלה ודו"ק:

ברש"י ד"ה ואפי' לזמן מרובה כגון שאכל זה ח"ש בשחרית וחבירו לערב וכו' עכ"ל, בענינא דהכא גם ביום אחד משחרית לערב נקרא זמן מרובה, לפי דשארי אכילות איסור שיעורן בכדי אכילת פרס, משא"כ בקדושין (דף ע' ע"א) הנושא אשה לשם ממון וכו' ושמא תאמר לזמן מרובה ת"ל חדש וכו' חדש נכנס וחדש יוצא וממונם אבד, התם ודאי חדש או אפי' שנים שלשה חדשים לאו זמן מרובה הוא. כלל לפי הענין וזה פשוט:

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה תנינא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה