תקנת עזרא (מעילה תנינא)· רבי עזרא אלטשולר
מהדורא תניינא · דף יח.
במשנה הערלה וכלאי הכרם מצטרפין, התוי"ט כאן הביא הר"ש שכתב בשם הירושלמי דמתניתין ר"מ היא דס"ל דכל האיסורין שבתורה מצטרפין זע"ז, וא"כ ערלה, וכלה"כ לאו דוקא דה"ה שכל איסורין שפיר מצטרפין, וראיתי מי שהעיר לר"מ למ"ל קרא דלא יאכל דכתיב גבי חמץ להורות דחצי שיעור אסור מה"ת כמש"כ הרמב"ם כידוע, והקשו הרי בלאו"ה בכל האיסורים ח"ש אסור מה"ת, ותירץ הצל"ח בפסחים (דף מ"ג) דבסוף יום האחרון של פסח הוה אמינא דח"ש מותר מה"ת כיון דלא חזי שוב לאצטרופי, ועיין בנו"ב מהדו"ת חאו"ח ובעוד אחרונים שדברו מזה, והרי לר"מ אכתי חזי לאצטרופי עם איסורים אחרים דהרי ס"ל דכל האיסורים מצטרפין זע"ז, ונראה דמ"מ לא קשה מידי דעד כאן לא קאמר ר"מ דכל האיסורין מצטרפין, אלא היכא דחצי שיעור הראשון אסור גם בשעה שאכל חצי שיעור השני, אבל אם בשעה שאוכל ח"ש השני איסור, כבר הותר לגמרי חצי שיעור הראשון של איסור ונעשה כבר היתר כחמץ לאחר הפסח שאינו תועבה עוד, מודה ר"מ ודאי שאינו מצטרף לחצי שיעור איסור הראשון, ויש להאריך בזה הרבה אבל כבר הודעתי כמה פעמים שהנני רק מעורר לב המעיין הישר, ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן בסמוך להעיר עוד בענין זה:
אות מ"ו
הערלה וכלה"כ מצטרפין זע"ז, מכאן נראה לכאורה מבואר דגם כלאי הכרם דלא כתיב בהו אכילה מ"מ שיעורו בכזית, דאי שיעורו בכל שהוא א"כ למ"ל צירוף לגביה, ודוחק לומר דכונת המשנה היא לענין אם התרו בו משום ערלה ולא משום כלאה"כ ורובו היה ערלה ומיעוטו כלאה"כ משלימו לכזית וחייב משום ערלה, ולהיפך אם התרו בו משום כלאים לא בעינן כלל באמת לשום צירוף כלל דעל כ"ש נמי חייב, דלשון מתניתין בפשוטה ודאי לא משמע הכי, כלישנא דגמ' דלעיל גבי הפגול והנותר דאמר רב יהודא אמר שמואל דלענין אכילה מצטרפין, ופירש"י שם דבכל אחד המיעוט משלים לרוב של השני ע"ש ד"ה אבל אכילה, אולם לפ"מ שכתבתי לעיל לשיטת הרמב"ם דכאן אזלה משנתנו רק לענין תערובות דלענין זה מצטרפי אבל לא למלקות באמת יש מקום לומר דבכלאי הכרם לא בעינן שיעור וצירוף כלל, ויש לעיין בזה בשו"ת שאגת אריה החדשות ואין בידי ספר זה עתה לעיין בו, ואולי יש לומר דכיון דמשנתנו ר"מ היא דס"ל בכ"מ דכל האיסורין מצטרפין מקרא דלא תאכל כל תועבה כמש"כ התוי"ט כאן והבאתיו לעיל א"כ הרי כתיב לשון אכילה בכל איסורי תורה וצריכין שיעור כזית, ובזה א"ש מה שהקשו על הפליתי שכתב בסי' פ"ז סקט"ו דבשר בחלב דאסור גם שלא כדרך הנאתן גם נותן טעם לפגם אסור, וקשה דא"כ איך יליף ר"מ דנו"ט לפגם אסור מגעולי מדין דילמא היה הצורך להגעיל משום בשר בחלב ונאמרו בזה תירוצים שונים, ולדברינו י"ל דלר"מ דס"ל דכל האיסורין מצטרפין מקרא דלא תאכל כ"ת, א"כ לדידיה בכל האיסורין כתיב לשון אכילה ואין חייבין עליהן שלא כדה"נ, והא דאמר אביי בפסחים (דף כ"ד) דהכל מודים בכלאי הכרם דחייבין שלא כדה"נ משום דלא כתיב בהו לשון אכילה אין קשיא, דכבר כתב המל"מ בפ"ב מה' קרבן פסח דהכל מודים לאו דוקא ושייך לומר הכל אף שיש אחר החולק ובשדי חמד האריך בכלל זה ועיין עוד מה שנכתוב איה"ש בסמוך בגמ' כאן עוד אריכות מעט אליבא דר"ש דמשנתנו ע"ש דלפ"מ שהבאתי שם מרש"י ותוס' סוף תמורה דילפינן ערלה בשרפה מכה"כ וה"ה דילפינן כלה"כ מערלה לענין שיעור א"כ בודאי אין כאן קושיא אלא דאין זה ברור כ"כ והנני רק מעורר:
אות מ"ז
גמרא ומי בעי ר"ש לצרופי והתניא רש"א כל שהוא למלקות, התפארת ירושלים בשבועות פרק ג' אות י"ד הקשה לשיטת רש"י דטעמא דר"ש דכ"ש למלקות הוא משום דס"ל דסתם אכילה בכ"ש, א"כ בכלאי הכרם דלא כתיב אכילה מודה ר"ש דבעינן כזית למלקות, וא"כ מאי פריך הגמ' כאן ומי בעי ר"ש לצרופי הא בכלה"כ מודה ר"ש דבעינן כזית למלקות עכ"ד, ואין אני מבין כלל קושיתו הרי עכ"פ גבי ערלה כתיב אכילה שלש שנים ערלים לא יאכל, ושפיר פריך הש"ס לר"ש למ"ל צירוף הרי על החצי שיעור ערלה חייב גם בלא צירוף כלה"כ, גם עיקר היסוד דהיכא דלא כתיב אכילה מודה ר"ש דבעינן כזית למלקות לשיטת רש"י אין זה ברור כלל לענ"ד, ותו דהרי רש"י ותוס' בסוף תמורה כתבו דערלה היא בשרפה דילפינן לה בהיקש מכלה"כ, וא"כ הרי אין היקש למחצה וילפינן כלה"כ מערלה דבמשהו חייב לר"ש דהרי בערלה כתיב אכילה ואין להאריך כאן בדבר זה, ולענ"ד אדרבה מכאן יהיה ראיה לשיטת רש"י בדעתו של ר"ש נגד שיטת הריטב"א בדעתו של ר"ש, דהנה יש לחקור לר"ש דס"ל כ"ש למלקות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן, איך הוא לשיטתיה בחולה שיש בו סכנה שמאכילין אותו איסור פחות פחות מכשיעור שלא יאכל כזית בכדי אכפ"ר, וזהו הוא מבואר אליבא דרבנן ואיך הוא אליבא דר"ש בזה כיון דס"ל כ"ש למלקות, ונראה דזה תלוי בטעמא דר"ש דלרש"י דטעמא דר"ש הוא דס"ל סתם אכילה בכ"ש, ודאי דאין לר"ש לומר שיאכילו פחפ"ח מכשיעור דהרי גם כ"ש הוא לדידיה שיעור שלם בדברים שאין בהן כרת אלא לאו בעלמא עכ"פ, אבל להריטב"א דגם ר"ש מודה דסתם אכילה בכזית אלא דמזיד חייב מלקות אכ"ש משום דאחשביה ליה להכ"ש, ולהכי קרבן דאתי על שוגג דלא שייך אחשביה מודה ר"ש דאינו חייב אלא על כזית, א"כ כשמאכילין לחולה איסור פחפ"ח מכשיעור דודאי לא שייך לומר דאחשביה ודאי שמאכילין אותו פחפ"ח מכשיעור כמו אליבא דרבנן, ולענ"ד הדבר ברור מאוד, וא"כ קשה לי לשיטת הריטב"א מאי פריך הש"ס כאן ומי בעי ר"ש צירוף והא ס"ל כ"ש למלקות, מאי קושיא הרי אכתי גם לר"ש נפ"מ גדולה לדינא אם מצטרף אם לאו דאם מצטרף למשל ערלה וכלה"כ אין מאכילין לחולה ח"ז ערלה וחצי זית כלה"כ בכדי אכפ"ר כדין איסור אחד, ואם לא מצטרפי מאכילין שפיר לחולה חצי זית ערלה וח"ז כלה"כ אפי' בתוך שיעור אכפ"ר ומאי פריך הש"ס כאן אע"כ דטעמיה דר"ש אינו משום דאחשביה כהריטב"א אלא דס"ל דסתם אכילה בכל שהוא, ולענין קרבן הללממ"ס הוא דבעינן כזית ולענ"ד היא ראיה נכונה לשיטת רש"י מיהו הא ודאי נראה ברור דלכל השיטות לענין יוהכ"פ מודה ר"ש דאין חייבין על אכילה פחות מככותבת ועל שתיה פחות ממלוא לוגמיו ובכדי אכפ"ר דוקא, שהרי ביוהכ"פ ביתובא דעתא תליא מילתא ולא מיתבא דעתא בפחות מככותבת ומלוא לוגמיו בשיעור אכפ"ר כביומא (דף פ' ע"ב), ובפרט דלענין כרת י"ל דמודה ר"ש דבעינן שיעור כמו שחקר בזה הצל"ח ועוד אחרונים, ובאמת מבואר בירושלמי דפסחים פרק אלי עוברין דר"ש מודה דכרת ליכא רק על שיעור שלם ע"ש ואכילה ושתיה דיוהכ"פ ה"ה בכרת ודו"ק:
אות מ"ח
והנה כבר כתבנו על דברי התוס' בשם רבינו יקר דר"ש מורה דבתערובות בעינן שיעור שלם, שהקשו עליו רבים משבועות (דף כ"א ע"ב) ומה שתירצו רבים ע"פ הריטב"א הנ"ל, אלא שיש סתירה לרבינו יקר מירושלמי מפסחים פרק ג' דשם מבואר דבתערובות נמי ס"ל לר"ש דלוקין אכ"ש וכבר עמדו ע"ז מפרשי הים בגליון הש"ס שם ועיין שם בדברינו, ומ"מ אפשר ליישב דלא תקשה על רבינו יקר מהירושלמי הזה, די"ל דעד כאן לא קאמר רבינו יקר דבתערובות מודה ר"ש דבעינן שיעור שלם, אלא כשאכל עם התערובות שיעור שלם דאז אמרינן דאע"ג דבהתערובות יש משהו איסור מודה ר"ש דפטור שהרי אינו חשוב אצלו רק כזית שלם אבל אם אכל חצי זית שיש בו רביע זית איסור ורביע זית היתר הרי חזינן דחשוב אצלו גם פחות מכזית שהרי אכל ביחד רק חצי זית, ס"ל באמת לר"ש דחייב גם על הרבע זית של איסור מלקות שהרי חשוב אצלו גם פחות מכזית. דמה לי חצי כזית ומה לי רבע כזית וחייב אף שהיה בתערובות, וגם בזה כבר לא קשה משבועות שם על רבינו יקר דשפיר מוכיח שם הש"ס דר"ע לא ס"ל כר"ש דלר"ש למ"ל שיהא כדי לצרף כזית הרי אדרבה אם אין בי לצרף כזית ואכלי ודאי חייב על משהו היין אף שהוא בתערובות, וממילא גם מהירושלמי לקמ"ד דשם פריך הירושלמי אהא דאמרו על עירובו סופג ארבעים במה אנן קיימין אם ברוב חמץ הרי חייב כרת ואם בשרובו מצה הרי אדם יוצא בו ידי חובת מנה בפסח, ומשני דלית ביה כזית וכר"ש דאמר כ"ש למלקות [ולא לכרת] דאע"ג דר"ש מורה באכל כזית בתערובות יחד דפטור ממלקות על המשהו חמץ כרבינו יקר, מ"מ בליכא בכל התערובות יחד עם ההיתר כזית ודאי ס"ל לר"ש דלוקה גם אכל שהוא איסור אף בתערובות כן י"ל לחומר הנושא ודו"ק היטב:
אות מ"ט
והנה התוס' בשבת (דף פ"ט ע"ב) ד"ה אסורין ומצטרפין דברי מעניני צירוף ומהראוי לבאר כאן דבריהם. דהתוס' שם מחלקין דלמלקות מצטרפין שלשה איסורין שהם ממין אחד ולחטאת לא מצטרפי וזה צריך הסבר דבשלמא פגול ונותר מצטרפין למלקות לחוד מקרא דלא יאכל כי קודש הם ופסוק זה אינו שייך לענין חטאת להכי לקרבן לא מצטרפי, אבל אביי דס"ל דאפי' שני איסורין אחרים ממין אחד מצטרפין קשה מאי שנא מלקות מחטאת ובאמת שהרמב"ן ס"ל דגם פגול ונותר מצטרפין נמי לקרבן דכיון דילפינן מקרא דלא יאכל כי קודש הם דמצטרפין מצטרפין לכל דבר. והא דאמר משני מינים פטור הוא קאי אחלב ודם ודו"ק, ולהתוס' שני איסורין ממין אחד מצטרפין לאביי וה"ה כמה מינים מאיסור אחד, ולפ"ז הא דפליגי אמוראי לעיל אם נבלת בהמה טהורה עם נבלת בהמה טמאה מצטרפין הוא משום דשני מינים הם, וא"כ לר"מ דמפיק מלא תאכל כל תועבה כל האיסורים אפי' ממינים שונים מצטרפין כמו מאיסור אחד לרבנן, וא"ת א"כ בכריתות ר"פ אמרו לו דבריש המשנה פליג ר"מ וכן פליג בסיפא ע"ש לענין דכמה ישהה, ואמאי לא פליג גם במציעתא דממינים הרבה שאם אכל חצי זית ממין זה וח"ז ממין אחר דפטור הו"ל לר"מ לפלוג ולומר דחייב. י"ל דקרא דל"ת כל תועבה דמניה יליף ר"מ דכל איסורין מצטרפין כייל גם הני איסורין דליכא בהו רק לאו לחודא ולא קרבן משו"ה אינן מצטרפין רק למלקות ולא לקרבן, ושם בפרק אמרו לו הרי לענין קרבן איירי ומודה ר"מ לרבנן דאיסורים מחלקין, ועוד י"ל כסברת התוס' דפגול ונותר אע"ג דנפקי להו מלא יאכל כי קודש הם הא כייל נמי בשר טמא דליכא עליה רק מלקות, משו"ה לא מצטרפין רק למלקות ולא לקרבן וזה נכון, והנה הרב אור שמח כתב דהא דלאביי מוכח דר"מ ס"ל דאפי' שני איסורין משני מינים מצטרפין, הייני דוקא בשני איסורין דמנו קיימי בהדי הדדי כערלה וכלאה"כ דערלה יכולה להיות גם כלאים בכרם ומצו חיילי שניהם על דבר אחד להכי אפי' כשהם נפרדים מצטרפי, אבל נבלה עם טמאה למ"ד אין איסור חע"א וכן חלב על דם דלא אפשר לחול אהדרי במציאות מודה ר"א דאינם מצטרפין. ולפ"ז א"ש בפשוטו הא דלא פליג ר"מ בפרק אמרו לו כמש"כ לעיל דשם קאי אחלב ודם להרמב"ן ומודה ר"מ דלא מצטרפי, ובזה אין אני צריכין עוד למה שנדחקו התוס' לאביי למ"ל קרא דפגול ונותר מצטרפין הא לדידיה כל האיסורין מצטרפין, דפגול ונותר הא אין יכולין להיות אהדדי דנותר הוא בדבר שהיה לו שעת הכושר והיתר לכהנים ופגול היא בדבר שלא היה לו שעת היתר לכהנים וא"כ גם לדידיה אין מצטרפין להכי בעינן דלא יאכל כי קודם הם עכ"ד. ועיין כריתות (דף י"ד ע"א) מה שפלפל הש"ס שם עוד כתב הרב אור שמח דאין להקשות לר"מ למ"ל קרא בנזיר דאיסורי נזיר מצטרפין כמו זג ויין הרי כל האיסורין מצטרפין זע"ז, די"ל דדוקא דבר האסור לכל ישראל נקרא תועבה דומיא דערלה וכלאי הכרם, אבל דבר המותר לכל ישראל ואסור רק לאיזה פרט כמו איסור יין וכיוצא בי לנזיר אינן בכלל לית כל תועבה דאין זה תועבה משו"ה בעינן קרא שיצטרפו, והמאירי בנזיר כתב בשם הרשב"א דבנזיר אכילה ושתיה נמי מצטרפין, ולא שייך למילף איסורין שבכל התורה מנזיר דאכילה עם שתיה מצטרפין כמו דילפינן מנזיר ענין טעם כעיקר, דגבי נייר באין כאחד בתחילת הנזירות וחד בלא חבריה לא מצי חייל לכו"ע, בין לרבנן ובין לר"ש דפליגי בנדר מאחד מהן אי הוה נזיר מכולן, וא"ת הרי ר"ש ס"ל בפ"ב דערלה דאפי' שני מינים מאיסור את אין מצטרפין ואמאי לא יליף מנזיר שיצטרפו, י"ל דר"ש לטעמיה בנזיר (דף ד') דלא דריש כלל הך קרא כל היוצא מן היין דאיסורי נזיר מצטרפין זע"ז ובספרי נשא פיסקא כ"ד איתא אשר יעשה מגפן היין ללמדך שאם אכל כזית מכולן שהיא לוקה, ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם וכו' מצטרפין זע"ז בכזית שאר איסורין שבתורה וכו' דין הוא שיצטרפו זע"ז בכזית עכ"ל, וצ"ע למאן אזיל הך ספרי לר"ש הא לא בעי צירוף ולרבנן שני איסורין בכל התורה לא מצטרפי ולר"מ למ"ל למילף מנזיר הא כבר ידעינן לה מקרא דל"ת כל תועבה, והנה בתוספתא פ"ג דמכות איתא דמע"ש וביכורים שאכלן חוץ לחומה מצטרפין דברי ר"מ וחכ"א וכו' וגם זה בעי ביאור ופירוש עמוק ואיני יכול להאריך יותר ורק מראה מקום אני לך לפלפל, וגם צ"ע מאי מקשו התוס' שם למ"ל קרא דלא יאכל כי קודש הם, הא אצטריך טובא היכא דהם משני מיני איסור כמו חלב פגול ובשר נותר ומכ"ש לחם עם בשר דהוי שני מינים ואפ"ה מצטרפין, משא"כ בשאר איסורין דאין מצטרפין רק במין אחד זולת לר"מ, אם לא דסברת התוס' היא לאביי דכל היכא דשווין בטעמן מצטרפין אפי' איסורין הרבה, ואם לא שוו בטעמא אפי' באיסור אחד פליגי חכמים על ר"מ וס"ל דלא מצטרפי ועיין בפליתי סי' צ"ח, ולפ"ז צ"ע בכל הני משניות דפרקין דמחלק בין שני איסורין לאיסור אחד, וכבר אמרתי שהנני רק מעורר ועיין שם בשבת במהרש"א ובהגהות הג"מ ר' שמחה מדעסויא ז"ל ודו"ק:
אות נ'
במשנה הבגד והשק וכו' עיין במל"מ פכ"ג מה' כלים ה"ג, ולעיין מה דאיתא כאן בגמ' לאחיזה כל שהוא כתב הרמב"ם שם דהאי כל שהוא לאו דוקא, דעכ"פ צריך שיהא בו לא פחות משלש על שלש דלא כהמפרש ורגמ"ה ותוס' כאן ובסוכה (דף י"ז ע"ב) והראב"ד שם השיג עליו ועיין בספר באר יצחק חח"מ סי' ה' ענף א':
שם במשנה אר"ש מה טעם מפני שהן ראוין ליטמא מושב. דרכו של ר"ש לדרוש טעמא דקרא מכ"ש טעמי המשנה בכ"מ, ולעיל בסמוך תניא אר"ש מה טעם שאפשר לשני שיעשה ראשון, ולא סגי ליה שם טעם הפשוט דכל שטומאתן ושיעורן שווין מצטרפין. ושם הרי טומאתן ושיעורן שווין דשניהם אינם מטמאין רק במגע ותו לא ודוקא אוכלין ומשקין ולא אדם וכלים ושניהם שיעורן כביצה, י"ל דמ"מ אין טומאתן שוה לגמרי דראשון מטמא גם חולין אבל שני פוסל רק תרומה ושלישי אינו פוסל רק קודש, והרב משנה אחרונה הוסיף דר"ש אזיל לשיטתיה בערלה פ"ב דאין שני שמות ממין אחד מצטרפין וה"נ ראשון שני ושלישי כשמות מחולקין דמו, משו"ה הוצרך ר"ש טעם וסברא אחרת למה הני מצטרפין, אמנם הרמב"ם פ"ד מה' טומאת אוכלין כתב באמת הטעם הפשוט דמצטרפין לפי שטומאתן ושיעורן שווין, וגם לסברת הרב משנה אחרונה דר"ש אזיל לשיטתיה בערלה שם, והרי הרמב"ם פוסק כרבנן דר"ש דשני שמות ממין אחד מצטרפין ולכן לא בעי לטעם והסבר אחר למה מצטרפין, אך במשנה דידן הרי ודאי אין שיעור בגד ושק ועור וכו' שווין כמפורש במשנה דידן גופא ובמפרשיה, להכי אר"ש הטעם שראוין לטמא מושב:
אות נ"א
והנה מהראוי לסיים מעין הפתיחה דפרק זה בתחילה הוא מדבר מעניני מעילה נחתום ג"כ בענין מעילה, דיש להסתפק לשיטת רש"י בגיטין (דף י"ב ע"ב) דאין הקדש חל על פחות משו"פ, איך הדין אם הקדיש פחות משו"פ היום וחזר והקדיש למחר פחות משו"פ אם מצטרפין להיות קודש גמור דלמעול בהו אם לאו, והמל"מ פ"ד מה' טומאת אוכלין חקר כעין זה לענין טומאה לשיטת התוס' דאוכל פחות מכביצה לא מקבל טומאה, אם ב' חצאי בצים שנגעו כל אחד בפני עצמו בטומאה ואח"כ נצטרפו והרי הם כביצה אם הם טמאין, או דלמא כיון דבשעת קבלת הטומאה לא הוה בכל אחד כשיעור הצירוף שאח"כ לא מהני והביא המל"מ שם ראיה דמצטרף, והשעה"מ פ"ו מה' ברכות חולק עליו וס"ל דלא מצטרף מהראיות שהביא שם לדעתו, ועיין ביומא (דף פ"א ע"א) בתוס' ד"ה כל, ומפלוגתת רב המנונא עם רבא בזבחים (דף ל"ד ע"א) בשני חצאי זתים של חוץ לזמנו והפסק חצי זית חוץ למקומו באמצע אי מצטרפי, מבואר דבלא הפסק חצי הזית דחוץ למקומו לכו"ע ויקץ כישן הפגול ע"ש ואפשר דה"נ בנידן דידן, ועיין בספרי תקנת השבים סי' כ"ג מש"כ שם, ובאמת שרש"י עצמו בגיטין שם, (דף י"ב) שכתב בזה"ל בד"ה פחות פחות משו"פ עד שלא תצטרף הפרוטה יפרענה דלא חייל הקדש אפחות משו"פ עכ"ל. הרי כמעט מפורש דאלו המתין עד שתצטרף שתי חצאי הפרוסות הוה חל ההקדש והיה אסור לפרוע דהוה בה מעילה:
אות נ"ב
והנה בפסחים (דף כ"ט ע"א) האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל מאן י"א וכו', והקשה מהר"ם מינץ הא פ"כ איירי בהקדישה ואח"כ נתחמצה דאל"כ לא חל ההקדש כבפסחים (דף ל"כ) דמפריש תרומת חמץ לכו"ע אינו קדוש, וא"כ דקדושה היתה מעיקרא איך חל איסור חמץ על איסור הקדש כיון דלר"ש קאי התם כדפירש"י שם, ור"ש הרי ס"ל בכ"מ דאין אחע"א אפי' בכולל וחמור, ותירץ דמדאגביה קנייה ויצא לחולין ואחמץ אינו חייב עד שיאכל ואז כבר שב להיות חולין, אלא דא"כ קשה להיפך מ"ט די"א דלא מעל כיון דהאיסורין אינן באין כאחד, ותירץ עפ"מ שהסבירו הראשונים החילוק שבין הדיוט לגזבר דהדיוט כיון דאגביה מעל וגזבר אינו חייב עד שיהנה, משום דהדיוט אע"פ שלא ידע שהוא של הקדש עכ"פ ידע שאינו שלו רק של אחרים ונתכוין לגזול משו"ה מעל בהגבהה, משא"כ הגזבר דסבר שהוא שלו ולא היה סבור לגזול כלל משו"ה לא מעל עד שיהנה עיין מל"מ פ"ו מה' מעילה ובשמ"ק בב"מ, וא"כ שפיר ס"ל להי"א א לא נוכל לומר מדאגביה קניה, דהא עיקר הטעם דמעל אף בחמץ שלאחר הפסח אסור בהנאה לר"ש משום קנסא ולא שוה מידי, מ"מ הא בהקדש לא קנים כיון דאתה רואה של גבוה כדפירש"י ז"ל, וא"כ לשיטת רש"י דמיירי ששגג בהקדש והזיד בחמץ א"כ בשעת ההגבהה לא כיון לגזול וסבר שהוא שלו ואפי' אם ידע שאינו שלו הרי חמץ של הדיוט אסור לעולם מקנסא ולא שוה מידי, א"כ ה"ה דומה לגזבר דאינו מועל עד שיהנה ולא בהגבהה, וא"כ חיוב המעילה וחיוב כרת דחמץ שניהם באו כאחד בשעת אכילה ע"כ דברי המהר"ם מינץ אבד"ק אובין ישן יע"א ועוד האריך ע"ד הפלפול והחידוד:
ואמת דבעיקר קושיתו איך חל איסור חמץ על הקדש, י"ל דמשכח"ל בשאמר על עיסה שעם חימוצה תקדש דחל איסור הקדש ואיסור חמץ בב"א, ובאיסור בב"א מודה ר"ש דאחע"א עיין תמורה (דף כ"ה) ובשאגת אריה סי' ס' ובתוס' זבחים (דף מ"ה ע"ב) ע"ש, ואפי' אם נימא דגם בכה"ג אי אפשר לחול ההקדש אכתי משכח"ל כגון שבשעה שאכל כזית מחמץ אכתי לא היה בהכזית שו"פ והתוס' כתבו בשבועות (דף כ"ג ע"ב) דאחצי שיעור חל איסור אחר דלקרבן מעילה י"ל דמודה ר"ש דבעינן כזית ואכמ"ל, ואפי' לפ"מ שכתבנו לעיל דעל חצי שיעור לא חל איסור אחר אם האיסור הראשון של הקדש עיין לעיל בפרקין, מ"מ אם נימא דב' חצאי פרוטות מצטרפין כמו דבעינן למימר כאן, א"כ משכ"ל נמי כגון שהקדיש פחות משו"פ ונתחמצה ואז חל איסור חמץ שהרי איסור הקדש ליכא עדיין כלל לשיטת רש"י, ושוב הקדיש אח"כ עוד שוה חצי פרוטה וג"כ נתחמץ אח"כ ושוב נצטרפו שתי חצאי הפרוטות וחל ההקדש למפרע ודו"ק, ועיין בזבחים (חף מ"ה ע"ב) בתוס' ד"ה אבק שהקשו דמאי איריא משום שאין נאכלין תיפוק ליה דאין איסור טומאה חל על איסור אאיסור מעילה לר"ש דאמר אין פגול בעולין ע"ש, וגם שם י"ל דמיירי שהיה בו כביצה אבל לא היה בו שו"פ וא"כ לא מעל אפי' לר"ש דלקרבן גם ר"ש מודה דבעינן שיעור כנ"ל, אבל אין לומר דמיירי שהקדיש שוה חצי פרוטה ונטמא ואח"כ הקדיש עוד שוה חצי פרוטה ונטמא, דהרי התם בעצים מיירי ולא מקבלי טומאה רק משום חיבת הקודש כדאיתא במס' זבחים דף ל"ד) וא"כ כל זמן שההקדש לא חל גם טומאה ליתא ודו"ק:
אות נ"ג
ולכאורה כקושית התוס' בזבחים שם יש להקשות גם במכילתין לעיל (דף ג' ע"ב) דאמר ר"ג אמר רב זריקת פגול אינו מוציא מידי מעילה, איך יחול איסור פגול על איסור מעילה, דבשלמא אם זריקה מוציאה מידי מעילה חל הפגול אחר שאיסור מעילה כבר ליתא אבל לרב גידל קשה, והתוס' לעיל (דף ו' ע"א) הקשו מר"ש ארב גידל והרי לר"ש בלאו"ה אי אפשר להאי סברא דרב גידל מטעם אאחע"א, [אמת דלר"ש איכא קודם זריקה עוד לאו דלא תוכל לאכול בשעריך כבמכות (דף י"ז ע"א) ועיין תוס' יבמות (דף ל"ג) ד"ה אלא, ולאו דלא תוכל הוא בכזית ומעילה הוא בפרוטה עיין מל"מ פ"א מה' מעילה, ולרב גידל קודם זריקה ליתא ללאו דלא תוכל לאכול בשעריך כבמכות שם (דף י"ח ע"ב) ודו"ק בזה היטב שקצרתי כאן מאוד] אבל לפי האמת אין כאן קושיא דהא אם לא יחול הפגול תתיר הזריקה גם מידי מעילה, והשארת איסור מעילה אחר הזריקה בא מכח הפיגול שעל ידו אין הזריקה מוציאה מידי מעילה, וא"כ א"א לומר שהפגול לא יחול משום איסור מעילה דאין אחע"א שהרי איסורא דמעילה בא רק ע"י הפגול ודו"ק ועיין בתפארת ישראל במשנה דמעילה פ"א מרב ועיין מש"כ שם בחידושי בענין זה:
אות נ"ד
אמנם זה ברור דאע"ג דקיי"ל דבקדשים היתר מצטרף לאיסור כבפסחים (דף מ"ה ע"א), מ"מ לענין מעילה לא שייך כלל שהיתר יצטרף לאיסור, דעיקר דין מעילה הוא משום ממון הקדש וא"א לחולין להשלים הפרוטה שתהא כולה קודש וכן ברור לענ"ד דאע"ג דלענין טעם כעיקר אם בלע מאכל של חולין טעם של הקדש ונתן בו טעם לשבח, ודאי שמחויב הוא לפדות הטעם ההוא בשוויו כיון דגם בהדיוט כה"ג חייב לשלם לבעלים בעד הנאת הטעם ועיין בספרי תקנת השבים סי' מ"ז ומ"ח, מ"מ ענין חתיכה נעשית נבלה לא שייך כאן לחייב מעילה על הנאת שו"פ מהחתיכה אם אין שו"פ הנאת טעם ההקדש לבדו, דכיון דענין מעילה דין ממון הוא ולענין ממון אי אפשר לומר שהחתיכה נעשית כולה ממון הקדש, דאפי' להסוברים דמשום טעם כעיקר ההיתר נהפך לאיסור והאריכו בזה האחרונים. מ"מ לענין מעילה לכו"ע אין החולין נהפך להיות קודש משום תערובות הקדש שבו, ועיין בדורש לציון להנו"ב דרוש יו"ד וי"א מה שכתב שם לחידודא לבד:
אות נ"ה
עוד אכתוב כאן ענין חצי שיעור לענין מעילה אם אסור מה"ת, דהנה הרב דרך ים דף מ"ב ע"ב מספרו כתב וז"ל, הנה לפמש"כ הפמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח ח"א אות י"ז דהא דחצי שיעור מה"ת הוא משום סייג, וביו"ד סי' ס"ב וס"ה ובפתיחה לבשר בחלב ביאר יותר דזהו הכונה של חזי לאצטרופי, דחזי להצטרף לאכול בכדי אכילת פרס, ויבא לאכול שיעור שלם בכדי אכפ"ר ויחשוב בדעתו שהוא יותר מאכפ"ר, וכן דעת השאגת אריה סי' פ"א והנו"ב מהדו"ת חאו"ח סי' נ"ג, עפ"ז נ"ל לחדש דאיסור מעילה דמצטרפת אפי' לזמן מרובה גבה ח"ש מותר מה"ת כיון דלא שייך גבה סייג הנ"ל משום חשש שמא יאכל בכדי אכפ"ר ויסבור שהוא יותר מכדי אכפ"ר, כיון דאפי' לאחר שלש שנים נמי מצטרף, והרשב"א בגיטין (דף י"ב) הקשה בהא דהמקדיש ידי עבדו עושה פחות פחות משו"פ אמאי מותר הא ח"ש אסור מה"ת, ואם נימא דבמעילה ח"ש מותר מה"ת א"ש כמובן:
אות נ"ו
וי"ל עוד יותר דאף באיסור חלב וכדומה דח"ש אסור בהו מה"ת, מ"מ במוקדשין דשייך בהו מעילה ח"ש מותר בהן מה"ת אפי' לענין איסור חלב וכדומה, כיון דאין לגזור גם בהו שמא יאכל כזית בכדי אכפ"ר ויסבור שהוא יותר מכדי אכפ"ר, דהרי גם לאחר שיעור אכפ"ר אסור לאכלו משום דרבע עליה איסור מעילה דמצטרף אפי' לזמן מרובה, ובזה יתישב מה דקשה בהא דדייק הש"ס בכריתות (דף כ"ג ע"ב) דבקדשים אחע"א בכולל אף בקל על חמור, מדס"ל לרבי דכל חלב לה' אתי לרבות אימורי קדק"ל למעילה וחל איסור מעילה על איסור חלב ע"ש, וקשה מאי ראיה היא זו לאיסור כולל הא י"ל דאיסור מעילה על חלב הוה איסור מוסיף, דאחלב אינו חייב רק באכל כשיעור בכדי אכפ"ר ומעילה מצטרפת אפי' לזמן מרובה, עיין בשו"ת בית יצחק חיו"ד סי' פ"ח שהעיר בזה, ועפמש"כ א"ש דאין לומר דמעילה הוה איסור מוסיף איסור דזמ"ר, כיון דמשום זה שמצטרף לזמ"ר עי"ז יגרע מהחלב האיסור של ח"ש דעד השתא היה חצי שיעור שלו אסור מה"ת, והשתא שמצטרף לזמ"ר ח"ש של חלב זה מותר מה"ת משו"ה לא הוה מוסיף [איברא די"ל דעיקר הקושיא מעיקרא לקמ"ד דאיסור מוסיף הוא רק מה שנתוסף איסור חדש מה שלא היה בראשון, אבל מה שנתרחק האיסור לזמן יותר. מרובה אין זה איסור מוסיף, והרי הטעם המלך בה' יסודי התורה פקפק גם אהא דשלא כדרך אכילתן הוה איסור מוסיף, מטעם דהא לא נתוסף איסור חדש רק הרחבת איסור אכילה ע"ש] וכסברא זו כתב העמק יהושע בה' יוהכ"פ על קושית השאגת אריה שהקשה על התוס' דס"ל דיוהכ"פ על נבלה הוה רק כולל הא הוי גם מוסיף דמשום יוהכ"פ אסור אף שלא כדא"כ, ומתרץ העמק יהושע כיון דיוהכ"פ שיעורו בככותבת ונבלה בכזית לא נחשב יוהכ"פ מוסיף נגד נבלה כיון דמאי דמוסיף בשיעור מגרע בשלא כדא"כ ע"ש, ונהי דתירוצו על קושית הש"א לא מיחוור דהרי משום יוהכ"פ לא בא גירעון באיסור הנבלה דהרי גם ביוהכ"פ חייב אנבלה בכזית, ורק משום חיוב דיוהכ"פ בעינן שיעור ככותבת, אבל גוף הסברא דאם מגרע בשאר ענין את האיסור אין זה איסור מוסיף ס"ל עכ"פ להגאון עמק יהושע כוותן, ובנ"ד שפיר בא גרעון איסור דח"ש על איסור חלב גופא מכח איסור מעילה דמצטרף אפי' לזמ"ר משו"ה מותר בו מה"ת ח"ש וכמו שנתבאר. ובכריתות (דף ט"ו ע"ב) במשנה שם חשיב ר"ע הא דמעילה מצטרף אפי' לזמ"ר לחומר נגד נותר, ועיין בתוס' פסחים (דף ל"ג ע"א) ד"ה ומינה שחשבו נמי ענין הצירוף לזמ"ר דמעילה לחומרא, ומ"מ אין זה סתירה לדברינו דאע"פ דלענין אין איסור חל על איסור אין זה נחשב איסור מוסיף מ"מ חומר מיהו הוה:
ולפ"ז לר"ל דס"ל דחצי שיעור מותר מה"ת שוב לדידיה הוה מוקדשין על חלב איסור מוסיף הא דהקדש מצטרף אפי' לזמן מרובה, כיון דלדידיה לא יצמח מזה שיצטרף לזמ"ר שום קולא אחלב שהרי גם בלאו הכי ח"ש מותר מה"ת, ומיושב בזה קושית התוס' בשבועות (דף כ"ד ע"א) ד"ה באיסור שהקשו לר"ל דס"ל דלא אמרינן איסור כולל באיסור הבא מ"י עצמו, א"כ איך חל איסור מוקדשין אחלב הרי הקדש הוא איסור כולל הבא ע"י עצמו ע"ש, ולהנ"ל א"ש דלר"ל איסור מוקדשין אחלב איסור מוסיף הוא דמצטרף אפי' לזמ"ר, ומוסיף חל אפי' באיסור הבא ע"י עצמו עכ"ד הרב דרך ים פטפוטי אורייתא טבין הראוין להביאן ולהשיב עליהן בקצרה:
דבאמת יסוד דבריו דבמעילה חצי שיעור מותר מה"ת אפי' למ"ד דבכל התורה, ח"ש אסור מה"ת מטעם דמצטרף אפי' לזמ"ר הוא תמוה, ובמזיד גם מעילה אינה מצטרפת למלקות לזמ"ר, אע"פ שגם המנחת חינוך מצוה קכ"ז כתב ג"כ דמעילה גם במזיד מצטרף לזמ"ר לענ"ד אין הדבר כן דרק לענין שוגג לקרבן מעילה מרבינן לקמן (דף י"ח ע"ב) מתמעול מעל אפי' לזמ"ר, ובכריתות (דף י"ח ע"ב) איתא דיוכ"פ לא מכפר אפלגא שיעורא דמעילה, ובב"מ (דף נ"ד רע"ב) יש קרא לרבות פחות משו"פ דהקדש אפי' להשבון, וא"כ אדרבה אפי' לר"ל דבכה"ת ח"ש מותר מה"ת במעילה מודה דאסור מקרא דואת אשר חטא מה"ק ישלם, וגם דבירושלמי פ"ו ה"א דתרומות איתא דבאיסורי הנאה מודה ר"ל דח"ש אסור מה"ת ומעילה הא איסור של הנאה הוא, וקרא דואת אח"ט מן הקודש ישלם אתי לכו"ע לומר דאף על פחות משו"פ חייב בהשבון, ובתומים סי' ס"ו סמוך לסוף הסימן כתב וז"ל דאף דאין מעילה בפחות משו"פ מ"מ איסורא מיהא איכא ולא גרע מכל ח"ש שבתורה עכ"ל, ובזה באמת אולי אפשר ליישב קושית התוס' בשבועות הנ"ל שהקשו לר"ל איך חל איסור מוקדשין אחלב כיון דמוקדשין הוא איסור הבא ע"י עצמו, די"ל דמוקדשין אחלב לשיטת ר"ל הוא איסור מוסיף דח"ש של חלב מותר מה"ת וח"ש של מוקדשין אסור מה"ת, אלא דצריך עדיין עיון הרבה אם הא דח"ש אסור מה"ת מקרי איסור מוסיף ואכמ"ל בזה, ודע דמ"מ בספרי תקנת השבים סי' כ"ג כתבתי דיש מקום לומר דהנאה שאינה של כילוי ח"ש מותר מה"ת בקדשים לדעת מהרלנ"ח דבכל התורה דבר שהיה לו שעת הכושר ח"ש שלו מותר לכו"ע עיין מל"מ פ"א ה"ז מה' חמץ, והקדש הרי הו"ל שעת הכושר א"כ הא דח"ש שלו אסור מה"ת הוא חידוש וכל למעט בחידוש עדיף ועיין בהגהות הרש"ש בקדושין (דף נ') ובדורש לציון דרוש יו"ד ועיין בתוס' נדרים (דף ל"ד ע"ב) ד"ה היתה לפניו ככר וכו' שלענ"ד דבריהם תמוהין וצע"ג:
ודע דאע"ג שהחלטנו לעיל דהא דחצי שיעור באיסורין אסור מה"ת הוא לאו דוקא חצי אלא שליש או רביע או גם פחות מזה ע"ש. מ"מ כל שהוא ממש י"ל דבין במעילה ובין בכל האיסורין מותר מה"ת, כמש"כ הכסף משנה בה' חמץ (פ"א ה"ז) דמה דקיי"ל דלוקין מכת מרדות על פחות כזית היינו דוקא דבר הראוי עכ"פ להקרא פחות מכזית אבל משהו ממש לא, והנה הא דקיי"ל דאסור לגזול אפי' פחות משו"פ כתב הרב המגיד כה' גנבה (פ"א ה"ב) דהוא מטעם חצי שיעור, וכ"כ הסמ"ע בח"מ (סי' שנ"ט) א"כ כל שהוא ממש ליכא איסור בו מה"ת עכ"פ, ואף שהכ"מ שם הקשה דא"כ איזה גבול יש בפחות מכשיעור מה שאסור ומה שמותר מה"ת, הנה אף אם אמנם שקשה למצא גבול כזה בכל האיסורין, אבל בעניני ממון הגבול הוא ברור, דכל שהוא מעט הכמות כ"כ עד שאין דרך בני אדם להקפיד עליו כלל כחטה אחת ושעורה אחת או קטניות אחת וכדומה, שאפי' צערא בשעתו לית ליה לשום אדם עליה, זהו כל שהוא שמותר מה"ת אפי' להכ"מ, ויתיישב בזה מש"כ הכ"מ בעצמו בה' מעילה (פ"ב הט"ז) בשם הריק"ו דבאין שו"פ בהגיזה ליכא איסור מעילה וכ"כ השמ"ק בבכורות (דף י"ד ע"א אות ג' ע"ש) והקשה המל"מ דמ"מ הרי אסור מה"ת משום חצי שיעור והארכתי בזה בספרי תקנת השבים, ולדברינו י"ל דהשמ"ק והר"י קורקוס כונתם למשהו ממש וא"ש עם שהוא דוחק מעט, אולם בזה יתורץ ברחבה קושית המהרש"א בסנהדרין (דף ק"ח ע"א) ד"ה כמקל שהקשה הא ב"נ נהרג על פחות משו"פ, ולדברינו י"ל שלקחו כל אחד משהו ממש ודו"ק שקצרתי:
פה אני מוצא נכון לבאר ענין שיעור אכילת פרס כמה הוא, וכבר נשאל ע"ז הח"ס בליקוטי השו"ת סי' ט"ז ע"ש שהשיב שאין לו קבלה ע"ז. אכן העלה בכחו הגדול שעכ"פ אין השיעור יותר מתשעה מינוטין וע"כ יש להחמיר שלא להאכיל איסור לחולה שיש בו סכנה כזית בכדי תשעה מינוטין אם אפשר, אבל זהו השיעור למעלה שאינו יותר מט' מינוטין אבל אכתי אין אני יודע השיעור למטה, כגון לענין אכילת כזית מצה וכיוצא בזה בכמה מינוטין אנו חייבין לאכול הכזית שנהיה בטוחים שיצאנו ידי חובתינו, שזה אין מבואר מדברי הח"ס ושאלתי זה מהגאון רשכבה"ג רבינו יוסף ראזין שליט"א וזוהי תשובתו:
על דבר שיעור אכילת פרס זמן מבואר אין לנו רק קצת יש להביא ראיה מהך דזבחים דף ל"א ע"ב דשם מבואר דהקטרת כזית הוא זמן גדול מאכילה ע"ש, והנה זה מבואר במנחות דף כ"ו ע"ב דלמ"ד שם משמשלה בו האור די בשיעור שקיעה ע"ש, ועיין בתוס' מנחות דף נ"ז ע"ב גבי שיעור קרימה בתנור מהא דשבת דף כ' וע"ש בפסקי תוס' דזהו כמאכל בן דורסאי ע"כ, והנה רבינו הרמב"ם ז"ל בהלכות ק"ש פ"א הי"א כתב דשיעור הנ"ל בגדר עשירית שעה והוא חד גדר עם שקיעה עיין שבת דף ל"ד ע"ב ע"ש בהך דרבה וכו', וכבר ידוע שיטת ר"ת בזבחים ומנחות גבי שקה"ח לגבי דם. אך באמת רק בדבר הנעשה משני מציאות יש עליו ב' הפועלים וכמו בעירובין דף ע"ו ע"ב גבי כותל שבין שתי חבורות ובירושלמי סוף ב"מ גבי מיבש ובבכורות דף ז' ע"ב גבי עור הבא ובכ"מ, והזמן שהוא נעשה משני הזמנים לא מחמת חלוקת השטח רק מחמת יש בו שני הדברים לכן הדבר הוא כן. מקום שצריך יום כשר זה הזמן וכן מקום שצריך לילה כשר זה הזמן. רק מקום שפסול לילה פסול זה הזמן ומקום שפסול יום פסול זה הזמן ומאוד יש להאריך בזה ואכ"מ, עכ"פ נראה שרק בערך ששה מינוט הוא הזמן של שטח השקיעה ושל שטח הזריחה מלבד הספיקות וזה יותר מאכילת פרס, וכן מאכל בן דורסאי הוא ג"כ בזה הגדר אם נימא דשיעור מיל ח"י מינוט. ובאמת יש בזה להאריך הרבה בגדר פגול אם חשב להעלותו על המזבח ותיכף להורידו משמע מכאן דלא הוה פגול רק גדר הקטרה, ועיין מנחות דף נ"ז ע"א גבי חמצה בראשה של מזבח אם זה נקרא הקרבה, וכן להיפוך למאי דקיי"ל בזבחים דף מ"ו ע"ב גבי לשם אשים לשם ריח באברים שצלאן וכו' מה יהיה אז אם גדר הקטרה או רק שרפה ועיין בספרי פ' פנחס ופ' קרח. ואם מחשב על זה אם הוה פגול דזהו רק שרפה, וזה תליא בהך דזבחים דף ל"א פ"א ושם רק בבשר אבל באימורים עיין מנחות דף י"ז ע"ב, אך רק אם אכילת מזבח שמה אכילה חולין דף פ"א ע"ב אבל אם ליכא ריח ניחח כמו אברים שצלאן חוץ או כמו אברי במת יחיד שהעלה ע"ג מזבח של ציבור עיין זבחים דף קי"ט ע"ב, וגבי במת יחיד ליכא ריח ניחח ופגול יש כמבואר בזבחים דף י"ד. אבל גדר שרפה לא אכילה ולא הקטרה דאין בזה ריח ניחח דבמה, וכן אם הקטיר בלא מלח דאף דמלח מעכב מ"מ הקרבן כשר כמש"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות איסורי מזבח וכן הוא בתוספתא דקרבנות, אך מה ר"ל משום דגבי קרבן הקטרה אינה מעכבת רק במנחה מעכב הקומץ, או מ"מ הוה הקטרה ג"כ ואם יש בזה פגול ומאוד הארכתי בזה דאז י"ל מש"כ התוי"ט מעילה דף יו"ד ע"א דליכא מעילה משקרב על המזבח ואז רק שרפה כמו בקטורת לא אוכל כמו באברים וכמבואר בירושלמי פ"ב דיומא וסוטה ספ"ג ע"ש בזה, ועיין מש"כ הרמב"ם ז"ל במורה, ח"א פ"ח אם אכל אי אכילה פעולה ואכמ"ל, לכן אני מורה דיותר מששה מינוטין הוה אכילת פרס. ובאמת הארכתי בזה די"ל אם אכל בלי הפסק כלל הוה כמו הך דחולין דף ל"ב ע"א גבי השוחט בסכין רעה ובשבועות דף י"ז ע"א ע"ש, ורק אם לא חלק להאוכל זהו מחלוקת דר"מ ורבנן בכריתות דף י"ד ע"ב ע"ש בפיהמ"ש, ועיין ברמב"ם הלכות בימ"ק פ"א גבי רביעית יין מזוג וה"ד דאז הוה כהפסיק ובה' מאא"ס ואכמ"ל בזה, ומהך דזבחים דף ל"א ע"ב לא משמע כן אך שם ר"מ דחלקו וכמו פסחים דף קי"ב ע"ב וברכות דף ל"א ע"ב ע"ש. ידידו יוסף ראזין רב דפה דווינסק עכ"ל:
הנה הבאתי כל לשונו אם כי יש בדבריו ענינים שאינם ברורים לי ואין אני בעניי יכול לעמוד על סוף דעתו מפני קוצר לשונו ורוב רמיזותיו הנעלמים מאתי, אבל עכ"פ הוא מורה מפורש להלכה למעשה שאכילת פרס עכ"פ אינו פחות מששה מינוטין, ומדברי הח"ס יודעים אנו שאכילת פרס אינה עכ"פ יותר מט' מינוטין וזה די לנו:
פרק חמישי
כי תמעול מעל אין מעל אלא שינוי. כתב המזרחי דהכונה היא אין מעילה דכתיב כאן אלא שינוי, דומיא דאין נא אלא לשון בקשה וברכות ט' ע"א) ואין עמידה אלא תפלה ואין פגיעה אלא תפלה (שם כ"ו ע"ב) וכיוצא בהם, שפירושם אין נא האמור כאן וכן אין עמידה ופגיעה האמור כאן, שהרי הכופר חוב לחבירו או הכובש שכר שכיר מביא אשם גזילות אע"פ שלא שינה מרשות לרשות ושם נאמר ג"כ נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד וגומ' אלא ע"כ לומר כמו שכתבנו, ולשון רש"י כאן בפי' החומש אין מעילה בכל מקום אלא שינוי הוא לאו דוקא עכ"ד, ואע"ג שיש מקום לדחות ראיותיו מ"מ הנכון כדבריו:
בתוס' ד"ה ואומר וימעלו, באו"ד וא"ת ולייתי מעילה דגבי עכו"ם ולשתוק מסוטה, וי"ל דאצטריך סוטה לאשמעינן דאפי' בלא שינוי רשות כגון גזבר של הקדש אפ"ה אם נהנה מעל עכ"ל, איתא בגמ' סנהדרין (דף ק"י ע"א) וישמע משה ויפול על פניו מה שמועה שמע אמר ר' שב"נ מלמד שחשדוהו מאשת איש עכ"ל הגמ', והדבר תמוה מאוד וכבר דברו בזה הדרשנים כל אחר ע"פ דרכו, וע"פ דברי התוס' שלפנינו כאן י"ל דהנה בשקלים (פ"ה ה"ב) איתא והביטו אחרי משה וכו' אכיל הוא מיהודאי ושתי מיהודאי וכו' כלומר שהוא נהנה הרבה מכסף תרומת המשכן שהוא עליהם הגזבר, והוא מורה לעצמו היתר דכיון שהוא הגזבר אין כאן מעילה דליכא שינוי רשות, אבל באמת אין היתר כלל שהרי ילפינן מסוטה שהיא אשת איש ואינה יוצאה מרשות בעלה ע"י הביאה ונמי קראה הכתוב מעילה כמש"כ התוס' כאן, דמוכח מאשת איש דיש מעילה גם בלא שינוי רשות כיון שנהנה, וזהו שאמר רשב"נ וישמע משה ויפול על פניו שמע שחושדים אותו (שהוא נהנה בהוראת היתר שוא ושקר מכסף הקדשים שהוא הגזבר עליהם ואכיל ושתי מיהודאי כדאיתא שם בשקלים, והראיה שההיתר הוא שקר הוא] מאשת איש כלומר מסוטה דמוכח דאף דליכא שינוי רשות מעל כיון שנהנה, ואף שאין בספרי זה עניני דרוש רבים מ"מ הבאתי זה מפני שלענ"ד הוא חידוד דרושיי נכון שעל פיהו יש לבאר גם המשך המאמר בסנהדרין שם ואני לקצר אני צריך:
תוס' ד"ה ואומר וימעלו וכו' וי"ל דאי מסוטה הוה אמינא דוקא נהנה דומיא דסוטה שנהנית וכו' עכ"ל, אע"ג דגם ע"י ביאה שלא כדרכה נאסרה לבעלה כדאיתא ביבמות (דף נ"ה ע"ב) ובשלא כדרכה רוצה הש"ס בקידושין (דף כ"ב ע"ב) לומר דליכא הנאה לדידה ועיין ברש"י סנהדרין (דף נ"ח ע"ב) ד"ה שלא כדרכה ובתוס' יומא (דף פ"ב ע"ב), מ"מ עיקר ענינא דסוטה ודאי דכדרכה היא, ותו דמעילה הרי לא שייך למילף מסוטה שלא כדרכה אם אין לה הנאה, דא"כ אמאי יתחייב קרבן מעילה אם לא נהנה ולא שינה גם מרשית הקדש וזה פשוט: