תקנת עזרא (מעילה תנינא)· רבי עזרא אלטשולר
מהדורא תניינא · דף יז:
כל האוכלין מצטרפין, במנחות (דף ע') תנן התבואה והקמחין והבצקות מצטרפין זע"ז, ובגמ' שם למאי הלכתא רכ"א לענין חדש רי"א לענין חב"פ רפ"א לענין מעשר שני חוץ לחומה רבא אמר לענין טומאת אוכלין וכו', ועיין בקרן אורה במנחות שם שכתב ליישב במאי קמפלגי ואמאי לא אמרו לענין טבל ותרומה וכיוצא באלה ע"ש:
אות כ"ד
כל האוכלין מצטרפין וכו', הנה נשאלתי אם ביצה חיה היא אוכל או משקה ונפ"מ גם לדידן לכמה ענינים, ולענין ברכה אחרונה דעל אוכל מברך ברכה אחרונה באכל כזית ועל משקה השיעור הוא ברביעית, וערכתי ע"ז קונטרס שלם והוא כתוב אצלי בספרי תקנת השבים וכתבתי הקונטרס ההיא להגאון האמיתי ר' אפרים דוב הכהן אבד"ק ווערשבעלאווא ז"ל ואביא כאן בקצרה מה שהשיב לי אז וז"ל, הנה לספקו כבר נתעוררתי ע"י איש ירא ה' מו"ה הערצקא ז"ל מטרעסטענא, ואנכי הראיתיו ג"כ הש"ס דביצה (דף ג' ע"א) וחידושי הרשב"א שתמה שם על ר"י שאמר משום משקין שזבו הא ביצה אוכל הוא, והנה זה פשוט דאם ביצה חיה לאו אוכלא הוא אלא משקה אינה מקבלת טומאה אפי' להראב"ד. דהא דס"ל דדבש שסחט מתמרים ויין שסחט מתפוחים מטמאין הוא משום אוכל כמו שביאר הצל"ח בשיטת רחסה"כ אות פ"א ודלא ככתר"ה וביאור דבריו שאנכי כתבתי ראיה דהוה אוכל דהרי כתב הרמב"ם פ"א מה' טומאת אוכלין ה"ד וז"ל, אין שום משקה שמקבל טומאה אלא שבעה המשקין ששנינו בלבד אבל שאר מי פירות כדרך שאין מכשירין כך אין מקבלין טומאה כלל עכ"ל, ואם נימא דביצה חיה היא משקה א"כ איך שנינו בכמה דוכתי דביצה חיה מקבלת טומאה, בשלמא להראב"ד גם שאר משקין מקבלין טומאה עכ"ד שם] ובאמת שיטת הראב"ד מתבארת ע"פ שיטתו לענין ברכה שהביא הרשב"א בברכות (דף ל"ח ע"א) ד"ה דבש, וי"ל דס"ל להראב"ד דסוגיא דחולין (דף ק"כ) פליג אסוגיא דפסחים (דף כ"ד ע"ב) וס"ל להסוגיא דחולין דדוקא בזב מאיליו הוה זיעה בעלמא משא"כ בסחט דין הנסחט כאוכל עצמו, ומיושבת תמיהת הרשב"א עליו מסוגיא דפסחים דס"ל דקיי"ל כסוגיא דחולין ודברי הראב"ד אלו נעלמו מהצל"ח ז"ל, ולפ"ז נ"ל דממשנה דמכשירין (פ"ו מ"ג) כל הביצים בחזקת טהרה חוץ משל מוכרי משקה בחזקת טמא, מוכח דלכו"ע ביצה חיה אוכלא היא ומקבלת טומאה כשהוכשרה דהא מסתמא איירי בביצה חיה, ובפרט דבביצה מבושלת אי אפשר לאוקמה דא"כ כבר הוכשרה ונטמאה ע"י מים שבישל בהן, ובביצה צלויה ע"ג גחלים אי אפשר לאוקמה לפמש"כ הר"ש ששוקלין כנגדה ובצלויה הקליפה מתרוצצת וא"א לכוין המשקל כנגדה, וקלופה נזהרין שלא לטנפה ואפי' של מוכרי משקה טהורה כמו במוכר פירות יבשים עמה, ולא משכח"ל אלא בצלויה בחמה שקליפתה נשארת קשה
והר"ש הביא שם תוספתא כל הביצים בחזקת טהרה חוץ מביצת הבלן בחזקת טומאה, ונראה פירושו שהבלנים היו מוכרין להרוחצין ביצים חיות לנקות בהחלבונים שיער הראש כנהוג בהרבה מקומות [ובתוספתא זו מתאמת פירוש הר"ן בנדרים (דף מ"ו ע"ב) ד"ה אבל בביצים ודלא כפירוש הרא"ש שם וזה אינם עושין אפי' במגולגלות אלא בחיות דוקא אלמא דהוא אוכל, והמעיין בתוספתא שהביא הר"ש במס' טבו"י (פ"ג מ"ג) ובפירושו יראה גם משם דביצה חיה הוה אוכלא ומקבלת טומאה כשהוכשרה עכ"ל הגאון הנ"ל ז"ל, ועיין בפרק בכל מערבין דאמר ר' שימא בר חייא מערבין בביצים חיות וכמה אמר ר"נ בר יצחק אחת סיני אמר שתים ומשמע גם שם דמתורת אוכל הוא:
והגאון האמיתי הנפלא ר' יוסף ראזין שליט"א מדווינסק כתב על אודות זה וז"ל, הנה מהך דיומא (דף פ' ע"א) משמע דהוא אוכל, אוכל הבא וכו' ואמר שם דלא מחוסר מעשה משמע דתיכף הוה אוכל, ובאמת זה תליא בפלוגתא עיין בדברי הרמב"ם בה' שבת פרק י"ח ה"ה דגבי המוציא תבלין לא נקט כגרוגרת מביצה כמש"כ שם בה' ב' רק סתם. ועיין בירושלמי פ"ח דשבת דשם אמר כל ביצה דגבי שבת כגרוגרת, והטעם דגבי תבלין י"ל דהוא לביצה מגולגלת עיין בעירובין (דף מ"א ע"א) ותרומות (פ"ו) וא"כ שם משקה עליה וי"ל כדי גמיעה כמו בחלב וכדומה, וגם דעיין בסוטה (דף ד' ע"א) דביצה בלא קליפה הוא כמו ג' רבעי ביצה, וא"כ איך הוה הפסק תענית בעירובין שם בעובדא דר"ע לשיטת הראשונים רפ"א דתענית וע"כ דזהו משקה, ועיין במה דפליגא הרמב"ם בה' נדרים פ"ט ה"ז ועיין תוס' שבת (דף קמ"ג פ"ב) עכ"ל בקצרה כדרכו, ולענין מש"כ דביצה קלופה היא פחות רביע מאינה קלופה כן הוא יותר מבואר בש"ך יו"ד סי' פ"ו סעי' ה' ע"ש ולהלכה למעשה כבר הסכים לי גם הגאון מאוה"ג ר' יצחק אלחנן אב"ד דק' קאוונא ז"ל בע"פ שהוא אוכל בבירור ובלי שום ספק, אחר כמה שנים נדפס ספר פני מבין חאו"ח ושם בסי' רמ"א נשאל ע"ז והוכיח ג"כ דהוה אוכל מהא דשבועות (דף כ"ב) יליף הש"ס דשתיה בכלל אכילה מדכתיב אכילה גבי תירוש והתוס' הביאו שם ירושלמי דיליף מדכתיב אכילה גבי דם, אע"ג דתירוש אפשר בקרש מ"מ סמכה הגמ' על סתימת הכתוב, ולמה לא הביא הש"ס ראיה מואת בת היענה לא תאכלו דהיינו ביצת היענה כדאיתא בחולין, ואע"ג דאפשר בנתבשלה למה לא יליף מסתימת הכתוב כדיליף מתירוש, אלא ע"כ דביצה אוכל היא גם חיה עכ"ד עכ"פ הדין ברור:
אות כ"ה
ודרך אגב אעיר כאן דמה דאיתא בנדה (דף י"ז ע"א) דביצה קלופה שעבר עליה הלילה יש סכנה לאוכלה, וכבר נודע דמהאי טעמא ביצה שנולדה ביו"ט ביום א' דר"ה או בדספנא מארעא בכל יו"ט, ונתקלפה ונתערבה באחרות בטילה ברוב או בששים ולא הוה דבשיל"מ דכשיעבור עליה לילה תאסר באכילה משום כזה, דהא מבואר בתוס' שבת (דף קמ"א ע"א) וביצה (דף י"ג ע"א) דע"י דבר כזה הוה כאי אפשר להשהותו, ולכאורה כל הסכנה הוא במבושלת או צלויה אבל ביצה חיה קלופה שעבר עליה לילה אין סכנה, כההיא דפסחים (דף ק"ו ע"ב) לענין זוגות כיון דעדיין מחוסר מעשה, וכן הוא הדין לגבי אוכלין ומשקין שתחת המטה שאין רור"ע שורה עליהן רק בגמר עשייתן וראוין לאכילה, מיהו כיון דביצה חיה ג"כ ראויה שפיר לגומעה אפשר שגם חיה סכנה לאכלה קלופה שעבר עליה לילה, אלא שראיתי בעין יצחק ח"א חאו"ח סי' כ"ד הביא שבילקוט יחזקאל רמז שנ"א איתא, דמים שאינן מבושלים אינן נאסרים תחת המטה, והרי מים ראוין ג"כ ודאי גם כשאינן מבושלים ולא חסר להם גמר מלאכה, ומ"מ אינן נאסרין כשאינן מבושלים ע"י רור"ע וה"ה גם ביצה חיה, אכן ראיתי בספר מנחת פתים ליו"ד סי' קט"ז שמביא משו"ת ב"ש חיו"ד סי' קפ"ט, דהא דביצה קלופה שעבר עליה לילה הוה סכנה לאוכלה היינו להיפך דוקא חיה אבל מבושלת שרי ולא הביא טעמו וסברתו, וכנראה הסכים המנחת פתים לדבריו שהרי לא העיר עליו כלום וא"כ הנה ליראי הוראה נפל ההיתר הנ"ל לענין דבשיל"מ בבירא בין בחיה בין במבושלת, ולמאן דכוחא דהתירא עדיף ליה אפשר שיכשיר בין חיה בין מבושלת כיון דמספק יש סכנה בין בחיה שעבר עליה לילה ובין במבושלת ממילא לא הוה דבשיל"מ גם בשניהם, ועיין ברש"י בנדה שם דקחשיב שם כל אלה שהלינה אוסרתם משום סכנה וביצה קלופה לא קחשיב כמו שהעיר כבר הרש"ש שם בצדק ואכתי צ"ע בכ"ז מיהו כשנחתכה ביצה קלופה ונתערבה באיזה מאכל כמו שנוהגין לערבה בדגים מלוחים וכיוצא בהן נראה דאין סכנה משום לינת לילה, שהרי בביצה, (דף ט"ו ע"ב וי"ז ע"ב) מבואר דדג וביצה שעליו וכן אם פרפר ביצה ונתן לתוך הדג ראוי וכשר לעירוב תבשילין, אף שיש לדחוק דהתם שאני דשומר מצוה לא ידע דבר רע, ודו"ק בכ"ז שבאמת לא ביארתי בזה כל הצורך לפי שאין זה מענינינו כאן:
אות כ"ו
כל האוכלין מצטרפין לפסול אה"ג בחצי פרס וכו', אין כל הענינים שווין לגמרי דלענין לפסול את הגויה בחפ"ר גם שומר לאוכל מצטרף כדפסק הרמב"ם ברפ"ה מה' טו"א, וה"ה לענין כביצה לטמא טו"א נמי ודאי דשומר ג"כ מצטרף כדתנן בריש מס' עוקצין, אבל זהו רק לענין טומאה אבל לענין איסור ולענין מזון שתי סעודות לעירוב ולכגרוגרות להוצאת שבת ולככותבת ביוהכ"פ, אין שומר מצטרף כמש"כ התוס' ר"פ העור והרוטב דיטמא ריבויא הוא ולא מרבינן מיניה רק לענין טומאה, אלא דלענין הוצאת שבת גם עוקצי תאנים וגרוגרות וכו' דקחשיב להו תנא ספ"ק דעוקצין דמצטרפין לטומאה מפני שהן עצמן אוכל, מ"מ לענין הוצאת שבת לא מצטרפי לכגרוגרות משום דהוו אוכל רק ע"י הדחק ולענין הוצאה בעינן אוכל חשוב כדאיתא סוף פ"ז דשבת ועיין בתוי"ט שם, והנה הא דאוכלין טמאין מטמאין את הגויה כחצי פרס מבואר הטעם בשבת (דף י"ד) משום דזמנין דאכיל אוכלין טמאין ושדי משקין של תרומה בפומיה ופסיל להו, להכי גזרו רבנן על אוכלין טמאין שיפסלו את הגויה ולא אתו תו לשתות תרומה, והרב משנה אחרונה במשניות סוף זבים חקר אם אכל תרומה טמאה אם פוסל את הגויה, דכיון דכל עיקר זה דאוכל טמא יפסול את הגוף היא גזרה דרבנן, אפשר דאכילת תרומה טמאה שהוא איסור דאורייתא והוה ודאי מילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן, וכתב דמ"מ מסתימת הלשון בכמה מקומות משמע דגם אוכלין טמאין של תרומה פוסלין את הגויה בכחצי פרס, וגם מצד הסברא נראה דאכילת איסור אינו צריך להיות קל מאכילת חולין טמאין שהן היתר עכ"ד, ועכ"פ גם בזה אין כל הענינים שווין דהרי לענין מזון שתי סעודות לעירוב ודאי כל שאיסורו לכו"ע לא לאנשים פרטים מישראל, ודאי דלא מצטרפי לכו"ע אפי' לרבנן דסומכוס דס"ל דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה משום דמ"מ חזו לכהן ולמי שאינו נזיר, ויש להאריך עוד בזה בהרבה פרטים וכללים אבל אני ירא מאריכות יתירה ותן לחכם ויחכם עוד והמעיין הישר יבין ע"פ דברינו מה שיש עוד לדבר בענינים אלה:
אות כ"ז
במזון שתי סעודות לעירוב, בעירובין (דף כ"ז ע"א) תנן בכל מערבין חוץ ממים וממלח ופריך בגמ' ותו ליכא והא איכא כמהין ופטריות, ופירשו הראשונים דכמהין ופטריות אין לערב בהן, ומפורסם התמיה העצומה שהקשה הגר"א ז"ל עליהם דהרי כמהין ופטריות מבושלין אין שום סברא שלא יהיו נקראין אוכל לענין עירוב, וע"כ הגיה דצ"ל וכו' וקאי אכסף מעשר שני שאין לקנות בהן כמהין ופטריות לפי שאינן פרי מפרי וגדולי קרקע, והדברים מצד עצמן מאוד ישרים באמת ואין צריכין חיזוק, אבל יש להקל הפליאה על הראשונים ז"ל ע"פ מש"כ הרמב"ם בפיהמ"ש שם דכמהין ופטריות הם מזון רע מאוד ומשו"ה אין מערבין בהן, וכ"כ עוד בה' דיעות פ"ד ה"ט שאין ראוי לאדם לאכלן לעולם, ומקורו שם הוא מתוספתא דתרומות דאיתא שם דכמהין ופטריות אסורין משום סכנת נפשות ע"ש בפ"ז כ"כ הגאון מלבי"ם ז"ל, אם שלענ"ד יש לפרש שם דהסכנה משום גילוי הוא אבל לא שהוא מאכל מסוכן בעצם וק"ל, ובודאי שדי בזה הטעם למנוע מלערב בהן כמו שאין מערבין בעלים של בצלים מפני שמזיקים לאוכליהם, ועכ"פ בזה שונה דעת הרמב"ם מדעת רש"י בברכות (דף מ"ז ע"א) ורשב"ם בפסחים (דף קי"ט ע"ב) שכתבו על אורדליא שעולין על שולחן מלכים דאורדליא הם כמהין ופטריות, הרי דס"ל באמת דכמהין ופטריות הוא מאכל טוב ועליהם קושית הגר"א היא בודאי עצומה מאוד דלמה אין מערבין בהן, וא"כ יש להתפלא על הש"ך ביו"ד סי' קי"ג סק"ב שהביא בשם או"ה דכמהין ופטריות אסורין משום בישולי עכו"ם דהם עולין על שולחן מלכים, ולא הזכיר כלל דעת הרמב"ם שהם מזון רע מאוד ואין ראוי לאדם לאוכלן לעולם, דלשיטתיה ודאי שאין בהם משום בישולי עכו"ם ודי בזה כאן שאינו מקומו העקרי, ודע דכל האוכלין מצטרפין למזון ב' סעודות כל לאו דוקא דאוכלין שמלפתין בהם את הפת אין מצטרפין לסתם אוכלין כיון ששיעורן אינו שוה עיין בשו"ע או"ח סי' שפ"ו:
אות כ"ח
בכביצה לטמא טומאת אוכלין, התוס' בפסחים (דף ל"ג ע"ב) ד"ה לאימת חלקו על רש"י דס"ל דפחות מכביצה אוכל מקבל טומאה, דלא כן הוא וכתבו דרש"י בעצמו חזר בו. והרמב"ם בה' טומאת אוכלין פוסק דאפי' משהו אוכל מקבל טומאה וחתרו המפרשים להביא מקור לדבריו, והגאון ר' יונתן ז"ל בספרו יערות דבש הביא מקור טהור לשיטה זו מהא דתנן בזבחים (דף ק"ו) ובחולין (דף ק"א) ריה"ג אומר טמא שאכל קודש טהור בכרת, אבל טמא שאכל קודש טמא פטור, וחכ"א דגם טמא שאכל קודש טמא חייב כרת, וא"ל חכמים לריה"ג הרי טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאהו, ובגמ' שם פריך שפיר קאמרי ליה רבנן לריה"ג ומשני בנטמא הגוף תחילה וכו' ע"ש, ותמוה הוא דמאי קושיא הרי שיעור אכילה להתחייב באוכל בטומאת הגוף היא בכזית, וא"כ שפיר מצינו בנקל בטמא שאכל קודש טהור כזית שהוא פחות מכביצה, ולא טימא את האוכל וענוש כרת שהרי אכל קודש טהור, ואפי' לשיטת הרוקח דלקבל טומאה סגי בכזית ולהכי צריך נטילת ידים לכזית, מ"מ אטו הוא מוכרח לאכול כזית כאחד בבת אחת הרי יכול לאכול כחצי זית ואח"כ עוד כחצי זית בכדי אכילת פרס, דלכרת מצטרפי והאוכל לא נטמא כלל עדיין ושפיר משכח"ל טמא שאכל טהור, אלא ע"כ צ"ל כהרמב"ם דאוכל משהו נמי מקבל טומאה וא"ש סוגית הש"ס כפשטה ולשיטת התוס' ע"כ צ"ל דקושית חכמים לריה"ג היא מדאמרינן בזבחים פרק ב"ש (דף מ"ו ע"ב) דתלתא קראי כתיבי בדם, חד למעט ממעילה וחד למעט מנותר וחד למעט מטומאה שאם אכל דם קודש בטומאת הגוף פטור מכרת דטוה"ג, וא"כ הכי הקשו רבנן לריה"ג דלדבריו דאין חייבין משום טוה"ג אלא באוכל קודש טהור ולא טמא, א"כ למ"ל קרא למעט דם מכרת דטוה"ג הא דם דמשקה הוא לכו"ע מקבל טומאה בכ"ש וכיון שנגע בו טימאהו עכ"ד הגאון הנ"ל ועיין בשו"ת עמודי אור סי' ע' ובהגהות הרש"ש בשבת (דף צ"א ע"א) ובשעה"מ פ"ו מה' ברכות [ומש"כ השעה"מ שם דאין כח בחיבת הקודש לעשות לפחות מכשיעור כשיעור, לכאורה הוא נגד התוס' בסוטה (דף כ"ה) שכתבו דחיבת הקודש מהני דלא נימא כתותי מיכתת שיעורא ע"ש] ובספר ביכורי שלמה חאו"ח סי' ה' וסי' וא"ו מש"כ הגאון הנפלא ר' יוסף זכריה שטערין ז"ל בזה, ובדברי היערות דבש האלה ישבתי שפיר קושית הגרע"א ז"ל בגליה"ש בזבחים (דף מ"ה ע"ב) בתוס' ד"ה אבל העצים, שהקשו לר"ש דס"ל אין איסור חל על איסור אפי' בבת אחת א"כ למ"ל קרא בדם למעט מנותר הא בלאו"ה הוה ידעינן דאיסור נותר וטמא אינו חל על איסור דם ונשארו בקושיא. והקשה בגלהש"ס הרי ס"ל להתוס' דדם שבישלו אין חייבין עליו ואינו אסור אלא מדרבנן. א"כ צריך קרא להיכא שבישלו להדם דאיסור דם פקע ומ"מ אינו חייב משום נותר וטמא עכ"ד, ולדברינו הנ"ל א"ש דהא חזינן מסוגית הש"ס והמשנה דכו"ע בין לרבנן ובין לריה"ג ע"כ קרא אתי למעט דם שלא בשלו מטומאה עכ"פ וה"ה מנותר, דאם היה שום הוה אמינא דקרא מיירי בדם שבשלו ודם שבשלו ה"ה דם קרוש כבמנחות (דף כ"א ע"א) ודם קרוש לענין טומאה עכ"פ טפי מאוכל לא הוה כדפסק הרמב"ם, ואוכל הרי אין מקבל טומאה לשיטת התוס' אלא בכביצה ותו אין מקום לקושית רבנן על ריה"ג והרי טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאהו. דהא אפשר שאכל רק כזית או כזית בכדי אכפ"ר ולא טמאהו כיון שהיה פחות מכביצה, אלא ע"כ דזה פשוט הוא להש"ס לכו"ע דקרא דממעט דם מנותר וטמא בדם שלא בשלו איירי שהוא משקה ונטמא בכ"ש ומשו"ה שפיר הקשו רבנן לריה"ג ושפיר הקשו גם התוס' לר"ש, ועוד כתבתי במקו"א לישב קושית הגליה"ש בפשטיות טפי:
אות כ"ט
ויש לחקור בעצים ולבונה של קודש דמטמאין משום דחיבת הקודש מכשירתן אם אינם מטמאין בפחות מכביצה ככל האוכלין כמש"כ התוס' בחגיגה (דף כ"ד ע"א) ד"ה רביעי בקודש דלא עדיפי ממאכל גמור, או אפשר דלענין שיעור גם התוס' מודים דבעצים ולבונה ליכא שיעור שהרי אינם ראוין לאכילה, וכהא דבעי רבא בשבועות (דף כ"ב) שבועה שלא אוכל עפר בכמה דאפשר סגי במשהו לחייבו, ואמנם אין הענינים שווין דבשבועה הולכים אחר דעת הנשבע, וכיון דעפר אין ראוי לאכילה י"ל שאין דעתו אכזית רק אכל שהוא, אבל בשאר ענינים הרי שעורים הללמ"ס ולא תליא בדעת האדם. אבל מ"מ יש לחקור דשמא בעצים ולבונה לענין טומאה לא בעינן כביצה אלא סגי בכזית, דהרי כל עיקר חיבת הקודש שבהן שמכשירתן לטומאה הוא משום דנקרבין על המזבח כמש"כ תוס' במנחות (דף ק"א ע"ב) וכ"כ הפנ"י בפסחים (דף י"ד) מדעת עצמו, ואכילת מזבח הרי היא בכזית דאין הקטרה פחות מכזית, והנה הרמב"ם בה' פסוהמו"ק (פי"ח הי"ב) כתב דהאוכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי שרת לוקה, הרי מבואר דלא דמי לשבועה שלא אוכל עפר דאפשר דחייב בכ"ש כמו שחילקנו ביניהם יפה לעיל, אבל מ"מ י"ל דעצים ולבונה מקבלין טומאה בכזית ולא בעו כביצה, ועיין בנו"ב מהדו"ק סי' ד' מה שהאריך בענין חיבת הקודש בדעת הרמב"ם והנלע"ד בזה הוא דהנה בסוף פסחים לענין הפגול והנותר דמטמאין את הידים משים חשדי כהונה ועצלי כהונה, פליגי אמוראי שם בשיעורן לענין הטומאה חד אמר בכזית כאיסורן וחד אמר בכביצה כטומאתן, ופסק הרמב"ם כמ"ד כביצה כטומאתן, וא"כ אפשר דגם בעצים ולבונה לא מבעיא אם חיבת הקודש מכשיר רק מדרבנן, ודאי דשיעורן לטומאה כביצה דאין סברא שיהיו חמורין מאוכל גמור, אלא אפי' אם טומאתן היא מה"ת ואיסור אכילתן לענין מלקות היא בכזית, מ"מ הרי י"ל דתליא בפלוגתא דאמוראי גבי נותר ופגול ועוד לא ברור הדבר בעיני, ואולם לענין צירוף לחייב על אכילה נראה ברור דגם עצים ולבונה מצטרפין לכל האוכלין לשיעור כזית נותר וטמא. דכלל גדול הוא דכל שאיסורו ושיעורו שוה מצטרף למלקות כמו דכל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרף לענין טומאה, והא דלא חשיב תנא במשנה דחמשה דברים בעולה מצטרפין גם לבונה וליחשוב ששה דברים שמצטרפין, הוא דליכא פגול בלבונה שהלבונה היא מתיר הוה ואין פגול במתיר כדאיתא במשנה דלעיל סוף פרק שני:
אות ל'
ודע דבהא דכל האוכלין מצטרפין בכביצה לטמא טו"א, שיטת רש"י בחולין (דף קי"ח ע"ב) דמצטרפין גם אם רק מונחים זא"ז. וכן מורה פשטות לשון הרמב"ם בה' טו"א (פרק ד') ועיין במל"מ שם, אבל התוס' והרשב"א שם הקשו על רש"י והוכיחו לשיטתם דאינם מצטרפין רק אם הם מחוברים קצת דכשאוחז בגדול הקטן עולה עמו, וא"ת הא תנן בפ"ג דמס' טבו"י ומייתי לה הש"ס בחולין (דף קכ"ז ע"ב) דלכו"ע בעינן שיאחז במה שהטמא נגע בו ויעלה השני עמו י"ל דהתם איירי כשיש בהראשון כשיעור או לשיטת רש"י והרמב"ם דאוכל מקבל טומאה בכ"ש, אלא שהשני המחובר בו אינו נטמא עמו עד שכשיאחז במה שהטמא נגע בו יעלה השני עמו, אבל אם לא היה באחד מהן כשיעור שפיר מצטרפין לכשיעור גם אם אינם מחוברין כלל לשיטת רש"י, ואע"פ שהסברא דחוקה מעט דלכאורה ממנ"פ אם הוא חיבור יטמא נמי ואם אינו חיבור גם צירופי לא יצטרף, מ"מ הרי מוכח סברא זו ממשנה דטהרות (פ"ט מ"ט) נמצא ע"ג פירודים והוא נוגע בכביצה טמא, פירודים על גבי פירודים אע"פ שנוגע בכביצה אין טמא אלא מקום מגעו, ופי' הר"ש דנפרד האם לגושים ובכל גוש הרבה זתים ולהכי טמא כל הגוש כשיש בכביצה ע"ש, ולכאורה קשה דאם אין שם רק הגושים שסביבו א"כ פשיטא שטמא, ואם לא למה יטמא הכל כיון שאין האם חיבור, וגם הא כתב בעצמו דהגוש בעצמו אינו חיבור ע"ש במשנה ח' בר"ש. וע"כ צ"ל כמש"כ דלענין להצטרף בכביצה שפיר מצטרף כיון שהן מדובקין. דכיון שאין בהזית כביצה מושך עמו אחרים שיהיו כאלו הם אחד, אבל אחר שהם כביצה שוב אינו מצטרף. ובזה מתיישבים כל קושיות התוס' על רש"י שם כמובן, ובפ"ח דטהרות ופ"ג דעדיות תנן דאוכל פרוד מצטרף, ופירש הרמב"ם בפ"ו הי"ו מטו"א דדוקא שהוא דבוק יחד בגוש אחד וזהו רק לטמא אחרים אבל לא לקבל טומאה, ולכאורה תמוה דמ"ש ואם הוא חיבור יהיה חיבור גם לקבל טומאה, וע"כ דצ"ל נמי כסברא הנ"ל דליטמא כיון דס"ל להרמב"ם דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא, להכי האוכל שנגע בו הטומאה הוא לבדו נטמא והשאר אינם מצטרפין כיון שאין חסר לו לשיעורו. אבל לטמא אחרים שצריך שיעור מצטרפין שפיר כהסברא שכתבנו לעיל, ויש בענין זה להאריך הרבה מאוד ואנחנו לא נוכל להתמהמה בזה כל כך. והרוצה לעמוד על העיקר הזה יעיין היטב בשו"ת דבר מלכיאל ח"א סי' ל"ג ודי בזה הערה. אך עוד אני רואה נחוץ להודיעך שיש חילוק בין אם נגעה הטומאה שתי חצאים בשני החצאים אז אפי' אינם מחוברים בדבק וגוש אחד נמי נטמא הטהור, אבל אם נגעי הטהרות רק במקצתו בעינן שיהיו השני חצאי בצים של טומאה מדובקים עד שיהיו כגוש אחד ואם לאו לא נטמאו הטהרות, כבטהרות (פ"ג מ"ב) גוש של זתים שנפל לתנור והוסק כביצה מכוון טהור יותר מכביצה טמא, אם היו פרודין אפי' יותר מסאה טהור ע"ש בפיהמ"ש להרמב"ם ובשאר מפרשים, והגר"א באליה רבה שם כתב וז"ל אם היו פרודין וכו' שכל טיפה וטיפה שיצאה מכל פרוד ופרוד נשרף ונבלע בתנור ולא נתחברו המשקין וכל טיפה נגע בפחות מכביצה, אבל אם לא היה נבלע כל טיפה בתנור ונתכנסו ונתחברו המשקין כאחד מטמאין המשקין מהפרודין שיש בהן ביחד כביצה והמשקין כולן אחד הן ונגעו באוכלין כביצה עכ"ל, וכ"כ רש"י בפסחים (דף ל"ג ע"ב) ד"ה לאימת מטמו וכו' והנסחטים נוגעים לכל הזגים יחד עכ"ל, ועפ"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל כרש"י ומשכח"ל שכל האוכלין יצטרפו לכביצה אם נגעו הטהרות בכולן עיין במל"מ שם ובדברינו לעיל ע"א בהא דצירוף דם השרץ ובשרו ובהגהות ר' אליה' גרידיצער למשניות פ"ק דפסחים:
אות ל"א
בכגרוגרת להוצאת שבת, מלשון משנתנו להוצאת שבת ולא קאמר לקוצר ודש וזורה וכו' דכולן חיובן הוא בכגרוגרת, נלענ"ד דמזה יהיה כדמות ראיה להסוברים דאותן המלאכות אינן אלא בגידולי קרקע, ומשו"ה אי אפשר לומר דכל האוכלין יצטרפו בזה וידוע שהפוסקים האריכו בזה הרבה, וכן לא מתניא ליה לתנא כל האוכלין מצטרפין לכגרוגרת לבישול ואפיה בשבת שהרי דבר הנאכל כשהוא חי בטוב אין חייבין עליו משום מבשל ואופה כמש"פ הרמב"ם פ"ט מה' שבת ה"ג ע"ש, והנה הפמ"ג בפתיחה להל' שבת נסתפק לפי המבואר בפרק המוציא יין וברמב"ם פי"ח מה' שבת דאם הוציא חצי שיעור ונאכל או נשרף וחזר והוציא ח"ש פטור, דבעינן דבשעת גמר ההוצאה יהא קיים כל השיעור, אם בשאר מלאכות ג"כ הדין כך כגון קצר חצי כגרוגרת ונאכל או נשרף וחזר וקצר עוד חצי כגרוגרת אם הוא פטור או חייב, דאפשר דדוקא בהוצאה שהיא מלאכה גרועה הדין הוא כן ולא בשאר מלאכות ע"ש, ונראה שיש להביא כדמות ראיה מירושלמי רפ"ק דשבת דאיתא התם אמר ר' ינאי, בלע חצי זית חלב והקיאו וחזר ובלע חייב הכניס כחצי גרוגרת וחזר והוציא פטור, ומה בינה לבין קדמיתא תמן נהנה חכו כזית ברם הכא לא נתעסק בכגרוגרת שלמה עכ"ל הירושלמי, וא"כ בשלמא אם גם בשאר מלאכות בעינן שיהיה כל השיעור קיים בשעת גמר המלאכה, שפיר פריך מה בינה לבין קדמיתא דהרי גם בבלע כחצי זית חלב והקיאו וחזר ובלעו ליכא שיעור שלם לחיובא, אבל אם נימא דגם במלאכות של שבת לא בעינן שיהא כל השיעור קיים בשעת גמר מלאכה רק בהוצאה משום שהיא מלאכה גרועה, א"כ למשל אם אפה כחצי גרוגרת וחזר ובישל אותו חצי גרוגרת גופא חייב נמי דבישול ואפיה ודאי מצטרפין, א"כ מאי פריך כלל מה בינה לבין קדמיתא הרי בכל איסורי תורה ואפי' באיסורי שבת הדין כן זולת בהוצאה, אע"כ דבכל מלאכות דשבת הדין כן דבעינן שיהא כל השיעור קיים בשעת גמר מלאכה, וכשאפה ח"ש ואח"כ בישל אותו ח"ש גופא פטור כיון דבשעת הבישול ליכא רק חצי שיעור משו"ה פריך שפיר ודו"ק:
והנה נסתפק הפרמ"ג ביו"ד סי' ס"ב בשפ"ד סק"ג ובפתיחה לה' בשר בחלב, בבישל כחצי זית מבשר בחלב אם יש איסור דחצי שיעור ככל ח"ש שאסור מה"ת, דהא כל ח"ש באכילה שאסור מה"ת הוא מטעם דחזי לאצטרופי. ובבישול לא שייך חזי לאצטרופי דמאי צירוף שייך כאן עכת"ד. ובשו"ת נפש חיה מהגאון ר' חיים אליעזר וואקס ז"ל בסי' י"ב הביא שחותנו הגאב"ד דקוטנא ז"ל ס"ל שגם שני חצאי זתים של בשר בחלב מצטרפין ללקות על הבישול, אם בשעה שבישל חצי שיעור השני עדיין קיים ח"ש הראשון, ואם נאכל או נשרף ח"ש הראשון בשעה שבישל ח"ש השני פטור דמדמה לה להוצאת שבת, שאם הוציא ח"ש וחזר והוציא ח"ש אם מוני עדיין ח"ש הראשון חייב ואם לאו פטור כדאיתא בשבר (דף פ"א) ע"ש, אך הגאון בנפש חיה דחי לה דלא דמי לשבת דשם האיסור הוא משום שהוציא דבר שהוא לצורך, וכיון שעדיין מונח חצי שיעור כשיצטרף עמו ח"ש השני יהיה לצורך משו"ה מצטרף, משא"כ בבשר בחלב אי השיעור משום שיצטרף לאכילה אלא דגוף מעשה הבישול אסרה תורה אפי' שלא לצורך כלל, א"כ אין חילוק בין אם מונח עדיין ח"ש הראשון או נשרף כבר עכת"ד, ולענ"ד גם זה תלוי בהירושלמי דרפ"ק דשבת שהבאתי לעיל, דאחר מאמר הירושלמי הנ"ל איתא שם עוד בזה"ל, א"ר יוסי פעמים שהוא מתעסק בכגרוגרת שלמה והוא פטור, האיך עבידא [פי' היכי דמי] הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת ולא הספיק להניחה עד שנשרפה הראשונה והרי נתעסק בכגרוגרת שלמה והוא פטור, בגין מדמייתה לחלבין והוא עביד כן עכ"ל, וכתב הק"ע וז"ל בגין וכו' הואיל והוא מדמה שיעורי שבת לאוכל חלב הוא אומר דין זה, דבחלב הדין כן שאם כבר נתעכל חצי זית הראשון שאכל פטור על השני אפי' היו שניהם בהעלם אחד דכיון שכבר נתעכל דמי לנשרף עכ"ל, ולפ"ז אין מקום כלל להדיחוי של הגאון בעל נפש חיה הנ"ל שהרי גם בחלב האיסור הוא מעשה האכילה גופא, ומ"מ אם נתעכל ח"ז הראשון קודם שאכל חצי זית השני פטור משום דדמי לנשרף, וא"כ שפיר י"ל דגם בבישול בשר בחלב הוא כן דאם קודם שבישל חצי זית השני כבר נאכל או נשרף ח"ז הראשון פטור ואם עדיין קיים גם הראשון חייב כמש"כ הגאון מקוטנא ז"ל, אולם הפני משה מפרש הירושלמי שם ממש להיפך וז"ל, בגין מדמייתה לחלבין והוא עבד כן וכו' ואמר לה ר' יוסי נמי להך מילתא ג"כ לא מדמינן לה הוצאה דשבת] לאכילת חלבים דאלו לאכילת איסור קיי"ל דאם אכל חצי זית וחזר ואכל בהעלם אחד ובתוך שיעור אכילת פרס] עוד ח"ז מצטרף וחייב וכו' וסד"א דגבי שבת נמי הכי הוא, דאע"ג דנשרפה חצי גרוגרת הראשונה עד שלא הספיק להניח השניה וכו' ודומה לאוכל ח"ש של איסור דנמי נעשית כמי שנשרף ונסתלק, ואפ"ה אם אכל אח"כ ח"ש האחר באותו העלם מתחייב וה"ה לענין שבת כן, קמ"ל דלא דמי דהתם מיהת נהנה בכשיעור איסור הוא, אבל הכא משנסתלק ח"ש הראשון אין כאן צירוף לח"ש השני עכ"ל, וא"כ צדקו דברי הרב נפש חיה דבבישול בשר בחלב נמי לא תלי באם נשרף ח"ש הראשון אם לאו, וכיון דלדינא ודאי קיי"ל דלענין חטאת חלב לא תליא בעיכול כלל כי אם בזמן אכילת פרס, שהוא זמן שני מינוטין או לכל היותר תשעה מינוטין כמש"כ הח"ס בשו"ת חלק ששי, אע"ג דודאי לא נתעכל עדיין במיעיו ח"ש הראשון דשיעור עיכול באדם הוא ע"פ רוב כששה שעות, מ"מ כיון שהוא יותר מכדי אכילת פרס פטור, וא"כ גם לענין בישול בשר בחלב לא תליא באם חצי שיעור הראשון קיים אם לא, די"ל דאפי' אם נשרף ח"ש הראשון קודם שבשל ח"ש השני ג"כ מצטרף וחייב, אם נימא דגם באיסור שאינו ראוי לאכילה ח"ש אסור מה"ת, אבל לדעת הח"ץ סי' פ"ו והדגול מרבבה באו"ח סי' תמ"ב דכל איסור שאינו של אכילה ח"ש מותר מה"ת גביה, נראה דה"ה בבישול בשר בחלב אין חייבין מלקות עד שיבשל כזית שלם מבשר וחלב ביחד כאחד, והנה המנחת חינוך מצוה קכ"ה ועוד במצות רבות מעין זו, חקר במנחת חוטא למשל אם נתן עליה כחצי זית לבונה ואח"כ לקט ממנה חצי זית הזה ואח"כ חזר ונתן עוד חצי זית אם חייב מלקות ע"ש, ולענ"ד בכל ספקות האלו ראוי להעיר מדברי הירושלמי שהבאתי כאן ואין להאריך בזה כאן יותר, אך אני מזכיר דמש"כ המנחת חינוך מצוה ט"ו דהא דקיי"ל שנים שעשו מלאכה האסורה וזה יכול וזה יכול שניהם פטורין הוא רק גבי שבת, אבל בשאר איסורים זה יכול וזה יכול שניהם חייבין, הוא נגד הריטב"א בקדושין (דף מ"ג) שכתב דהא דבעינן קרא דחטאו ישא האיש ההוא דאם אחזו שנים בסכין ושחטו שחוטי חוץ פטורין ולא ידעינן לה מקרא דבעשותה דגבי שבת, היינו משום דלא נימא לרבות שנים שעשאהו בשחוטי חוץ מקרא דכתיב שם איש איש אשר ישחט והביאו בתוס' רע"א במשניות פרק השוחט והמעלה, הרי דלולא קרא דאיש איש הוה וידעינן גם בשחוטי חוץ דשנים שעשאוהו פטורין מבעשותה דכתיב גבי שבת דלא כמנחת חינוך:
אות ל"ב
והנה הא דכל האוכלין מצטרפין ברוב עניני אכילה צירופן היא אף אם לא אכלן בבת אחת אלא בזא"ז בכדי אכילת פרס כדתנן פ"ג דכריתות, אבל הא דמצטרפין לכגרוגרת להוצאת שבת לפעמים בעינן שיוצאים בבת אחת, כדאמר רבא בשבת (דף פ' ע"א) הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והניחה, אם כשהניח את השניה קלט כלב את הראשונה פטור, וכן לענין הא דאמר ר"מ בכריתות פרק ג' אף אם היתה שבת והוציאה בפיו חייב משום הוצאה א"ל אינו מן השם, והסבירו שם התוס' דר"מ ס"ל דמן השם הוא זה לפי שהוציאו בפיו וקיי"ל בליעתן זוהי הנחתן ובאו איסורי אכילה ואיסור הוצאת שבת בבת אחת, הוא לכאורה דוקא אם אכל כל השיעור בבת אחת, אבל אם אכל חצי שימור דרך הוצאה וחזר ואכל ח"ש דרך הוצאה, הרי כשבלע חצי גרוגרת השני כבר ליתנהו חצי גרוגרת הראשון ולא הוה שיעור הוצאה בבת אחת ופטור ואפי' למאי דבעי רבא בשבת (דף צ"א) זרק כזית תרומה לבית טמא מהו, ומסיק דהאיבעיא היא כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין וזרק כזית תרומה והשלימו לכביצה, מי נימא מדמצטרף לענין טומאה מצטרף נמי לענין שבת אם לא ונשאר בספק וכן פסק הרמב"ם, א"כ אפשר דגם כאן אמרינן מיגו דמצטרף גם אם אכל שלא בבת אחת לענין חיוב פגול נותר וחלב לחייב חטאת, מצטרף נמי לענין שבת לחייב על הוצאתו אפי' שלא בב"א, כדבעי למימר שם בהוציא כזית משתי הלחם דחייב אשבת כיון דמהני לענין יוצא ע"ש, ועוד י"ל דשיעור דשבת ושיעור דאכילות איסור אינם שווים דאכילת איסור בכזית והוצאת שבת ה"ה בכגרוגרת, א"כ יש להסתפק עוד בלא הוציא בב"א כל הגרוגרת דרך אכילה, כגון שהוציא בראשונה דרך אכילה רק כזית אם חייב על הוצאתו גם אם לא השלים השיעור כלל, די"ל דכיון דחייב לענין נותר בבליעה זו חייב נמי לענין שבת, ואע"ג דר"מ בכריתות שם מיירי ביוהכ"פ וחיוב אכילה ביוהכ"פ הוא בככותבת, י"ל דהשלים השיעור לככותבת אח"כ בבית באופן דלענין שבת לא מהני הצירוף, אלא דלענין חיוב הוצאת שבת כשהוציא דרך אכילה נותר וכיוצא בו חייב גם אשבת משום מיגו דחייב אנותר, כמו בזרק תרומה לבית טמא והוה לכאורה איבעיא דלא אפשיטא ופטור מספק:
אך יש לדון ולחלק בין נידון דידן לדהתם, דהנה הרשב"א בחידושיו לשבת שם הקשה דמאי מספקא ליה אם לומר מיגו דמצטרף לטומאה מצטרף גם לשבת, הרי גבי שבת עקירה והנחה בעינן ובשעת עקירה הרי ליכא מיגו, ותירץ הרשב"א שם דעקירה צורך הנחה היא, וסברא זו היא מכתובות (דף למ"ד ע"ב) ע"ש, ולפ"ז י"ל דהא דנשאר בשבת שם באיבעיא דלא אפשיטא אם אמרינן מינו אם לא, הוא רק משום דליכא צירוף לגבי עקירה רק מטעם דעקירה צורך הנחה היא, דשם לגבי טומאה כשעת עקירה ליכא שום נדנוד טומאה כלל, דבצירוף הטומאה לא באה הפקירה רק משום דזרק ולא הכניס בידו דאי בעי למיהדר לא מצי הדרא משו"ה יש סברא דלא אמרינן מיגו כה"ג, אבל כי איכא מיגו גם בשעת עקירה אז גם אם אי בעי למיהדר מצי הדר שפיר אמרינן מיגו בודאי ולא איבעיא לן כלל, כיון דאיכא מינו בין בשפת הנחה ובין בשעת עקירה, והא דאמרינן בכתובות שם נ"מ למעביר סכין ברה"ר ומשמע דהיכא דמצי למיהדר אף דאי אפשר להנחה בלא עקירה פטור, היינו לענין ממון ומיתה שחיוב הממון נפשה מקודם וחיוב המיתה בשעת הגמר, אבל כאן שבשעה אחת נצטרף בין בשעת עקירה ובין בשעת הנחה שפיר אמרינן מיגו בודאי ואין בזה בעיא דלא אפשיטא:
ובזה תתיישב שפיר קושית העולם בכריתות שם דמאי הוסיף ר"מ בהיתה שבת והוציאה בפיו, הרי יפטור מממון דמעילה משום קלב"מ וממילא ליכא גם אשם מעילה עיין בקצה"ח ובנתיבות סי' כ"ח ובצל"ח פסחים ובתוס' ר"ע איגר במשנה דכריתות שם, ולדברינו א"ש, דכונת ר"מ היא שם בהוציא בפיו דרך אכילה רק כזית חלב נותר, ואי אפשר לומר דחייב אשבת מיגו דחייב אנותר דהרי גבי נותר לא בעי עקירה ואפשר להנחה בלא עקירה, וגם אי בעי למיהדר מצי הדר, אלא דמיגו הוא משום דחייב אשם מעילה וקרן וחומש ובחיוב ממון הרי בעי עקירה, שהרי בתחב לו חבירו פטור, א"כ איכא מיגו בין בשעת עקירה בין בשעת הנחה משו"ה אמרינן בודאי מיגו דמהני לענין חיוב מעילה מהני נמי לענין שבת להתחייב אכזית לחוד שלא השלים כלל לכגרוגרת, ולענין אכילת יוהכ"פ השלים אח"כ לככותבת כנ"ל, וא"כ א"א לומר כאן קלב"מ היינו שידינוהו בדין החמור משום שבת ויפטור מאשם מעילה, דאם יפטור ממעילה הרי לא יהיה המיגו ויפטור גם מהחמור, וע"כ נחייבנו גם מעילה וגם חטאת דשבת ודו"ק שחריף הוא:
אות ל"ג
והנה הנתיבות בח"מ סי' כ"ח שם העלה דבקדושת דמים אמנם אמרינן קים ליה בדרבה מיניה אבל לא בקדוה"ג עיי"ש, ויש להסתפק אי אמרינן הסברא דבדמים קנינהו בקדושת הגוף דהא זה מקרי דעבדינן ליה החומרא כמש"כ הקצה"ח שם סי' כ"ח הנ"ל, דבהדיוט קונה ופטור מהו הדין בהקדש כה"ג, ונראה דיש לפשוט זה מהא דע"ז (דף נ"ד ע"ב) דשם מביא ראיה דאדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' להדיוט מקרא דאחז, דכתיב כל הכלים הכנו והקדשנו ואמר מר הכנו שגנזום וכו' ע"ש, וקשה מאי ראיה היא מכלים דאחז הא תנן בסנהדרין (דף פ"א ע"ב) הגונב את הקיסוה קנאים פוגעין בו, ואמרינן בגמ' שם מאי קיסוה כלי שרת ושם (דף ע"ב ע"א) אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים פטור משום דבדמים קנינהו. אמר רבא מסתברא מילתא וכו' ודעת בעל המאור וכן היא דעת רש"י ותוס' שם למעיין וכן היא דעת רבינו ירוחם במשרים סוף נתיב ל"א דגם רבא מודה לרב דמדאורייתא בדמים קנינהו אפי' איתנהו בעינייהו עיישה"ט, וא"כ מאי ראיה מכלים דאחז דאדם אוסר דבר שא"ש, דילמא התם הטעם משום דהגונב או הגוזל כלי שרת קנאים פוגעין בו. וא"כ כשנטל אחז לכלי השרת נתחייב מיתה וניתן להצילו בנפשו ובדמים קנינהו מדאורייתא והוי שלו משו"ה היה יכול לאוסרם, משא"כ בעלמא אפשר דאין אדם אוסר דבר שא"ש, היכא דלא נתחייב בנפשו ולא עשה קנין המועיל בגזלה, ודוחק לומר דאחז שהיה מלך היה ברור לו שלא יפגעו בו לרעה וזרחה עליו השמש שלא יהרגוהו ומשו"ה לא קנינהו בדמים, אלא ע"כ לומר דגם ענין דבדמים קנינהו נמי לא שייך בקדושת הגוף. דרק בקדושת רמים דמשום שיוצא לחולין ע"י מעילה ופדיון שפיר י"ל דבדמים קנינהו כמו בהדיוט. אבל בקדושת הגוף כמעשה דאחז שנטל כלי שרת שאין להם פדיון ואין יוצאין לחולין ע"י מעילה לפ"מ דקיי"ל כר' נהוראי לקמן (דף י"ט ע"ב) ואין תופס בהן שום קנין, לא שייך לומר בהן גם הענין דבדמים קנינהו ושפיר מייתי ראיה מאחז דאדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה, ואפי' למה שהבאתי במקו"א דכלים דאחז כיון שנאסרו לגבוה שוב לא הוה להם רק קדושת דמים והוה להם פדיון, היינו רק לאחר שכבר הקריבן לעכו"ם אבל בשעה שנטלם מן הקודש דאז קנאים פוגעין בו. הרי עדיין קדושת הגוף היה עליהם שהיו עדיין מותרין לגבוה, ואחר שנטלן הרי שוב אסור להמיתו אפי' ע"י קנאים ודו"ק:
ולפ"ז הבא במחתרת ונטל חפצים של הקדש אם היו קדושת ממון בדמים קנינהו ופטור בשוגג על ההקדש מקרן וחומש וממילא גם מקרבן מעילה, כמש"כ התוס' בפסחים (דף כ"ט ע"א) דכל היכא דליכא קרן וחומש ליכא גם קרבן ואם במזיד פטור מקרן מה"ט, אב בקדוה"ג לא שייך לומר בדמים קנינהו ואם שגג חייב קרן וחומש ואשם ובמזיד קרן לבד אפי' לשיטת הרמב"ם פ"א מה' מעילה דעל מעילה במזיד לוקה ומשלם, ואכתי צ"ע היטב בדבר ואינני רק מעורר לב המעיין:
אות ל"ד
וכאן הנה מקום אתי לבאר בעזהי"ת ענין ח"ש באיסורי שבת ושאר ענינים שאינם עניני אכילה, דהנה הח"ץ סי' פ"ו והדגול מרבבה באו"ח סי' תמ"ב כתבו בטעם תרוה"ד דכתב דחמץ פחות מכזית א"ל לבער הוא משום דדבר שאינו ענין איסור אכילה חצי שיעור גביה מותר מה"ת ורק מדרבנן אסור וכבר האריכו בזה האחרונים. ואנכי פה אקצר ואכתוב רק היותר עיקר לדעתי בעזהשי"ת:
הנה בשבת (דף ע"ד ע"א) מתקיף לה רב יוסף וכי מותר לאפות פחות מכשיעור. ופירש"י נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא מיהו איכא דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת עכ"ל, ובהגהות אשר"י ריש פרק המוציא יין ז"ל כל השיעורים לענין חיוב חטאת אבל לאיסור דאורייתא אפי' כל שהוא כדאמר פרק כלל גדול וכן הוא גם בקיצור פסקי הרא"ש שם, וכ"כ עוד בהגהות אשר"י פרק כ"ג סי' ה', והרמב"ם שפוסק בריש הלכות גנבה דאסור לגנוב כל שהוא דבר תורה כתב הרב המגיד והסמ"ע בח"מ ריש ה' גנבה וכן בריש ה' גזלה הטעם. דכמו דח"ש אסור מה"ת בחלב ודם ה"ה לענין ממון דדי הטעם דחזי לאצטרופי לבד שיהא כל איסור שבעולם ח"ש אסור מה"ת, והא דח"ש חמץ אין איסור בל יראה ובי"מ מה"ת הסביר יפה השאגת אריה סי' פ"א וגם הצל"ח בפסחים (דף מ"ד ע"א תירץ ע"פ דרכו, ובסברא זו אחז נם הגאון רע"א ז"ל בחשובותיו סי' קנ"ד ועוד הרבה אחרונים ואין להאריך עכ"פ הרי לפנינו להקת ראשונים דס"ל ודאי דחצי שיעור אסור מה"ת גם באיסורים שאינם שייכים לאימורי אכילה:
אות ל"ה
אכן הגאון ר' אליה' דוד ראבינאוויץ זצ"ל הביא ראיה מהתוס' שבת (דף קי"ז ע"א) במה דאיתא שם בגמ' דשקיל ליה בברזא, כתבו התוס' דליכא אפי' איסור דרבנן משום דאינו מפשיט כשיעור חשיבת עור יחד ע"ש, והקשה שם בהגהות מלוא הרועים דהרי ת"ש אסור מה"ת, והביא הגאון אדר"ת זצ"ל ראיה מזה דהתוס' שם ס"ל דח"ש בשארי איסורין אינם אסורין מה"ת, והא דלא אסור מדרבנן עכ"פ הוא דמשום מצות הפסח הקילו באיסור שהוא מדרבנן לחוד. גם הרשב"א בחידושיו לשבת (דף ד') כתב דבחצי עבד וחצי ב"ח ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו, והסברא י"ל דהוא משום דס"ל דבאיסור שאינו של אכילה ח"ש מותר מה"ת וכ"כ איזה אחרונים. אם שיש לדחות דאיסור שאין בו רק עשה ולא לאו קיל טפי משו"ה ח"ש דידיה מותר ולא משום שהוא איסור שאינו של אכילה ומה שהקשה הישועות יעקב באו"ח סי' ש"א להסוברין דח"ש בשבת מותר מה"ת מה הקשה הירושלמי בשבת (פ"ג ה"ג) הוציא מצה מרשוה"י לרשה"ר אם יוצא בה ידי חובת מצה, והרי שיעור הוצאת שבת הוא כגרוגרת ושיעור אכילת מצה בכזית, א"כ יוציא כזית לבד דיקיים מצות אכילת מצה ועל איסור שבת לא יעבור. הא לא קשיא די"ל דאפי' כזית מיגו דחשיב לענין אכילת מצה לאפוקי ידי מצותו חשוב נמי לענין הוצאת שבת, וכה"ג כתב הישוי"ע עצמו דהמקטיר כזית אימורין בשבת חייב אף ושיעור בישול הוא כגרוגרת ע"ש ועוד י"ל בכמה פנים עיין בשו"ת פני מבין חאו"ח סי' ס"ב, ועיין במל"מ פי"ח מה' שבת ובפרמ"ג בפתיחתו לה' שבת:
אות ל"ו
אולם קשה לשיטת רש"י שהבאתי לעיל דח"ש אסור מה"ת בכל איסורים, א"כ למה כתב רש"י במשנה ראשונה דשבת וכן שם (דף ג' ע"א) דעקירה בלא הנחה אסור מדבריהם לבד, וכן משמע מהתוס' שם ד"ה פטור וכו' ומהתוס' שבועות (דף י"ד ע"ב) ע"ש, וגם הרא"ש ריש שבת כתב להדיא דשניהם פטורין ואסור מדרבנן, וכבר עמדו הפמ"ג באו"ח בהרבה מקומות ובשו"ת חות יאיר והגאון יעב"ץ ז"ל בלחם שמים והתפא"י במשניות שם ובהגהות הרש"ש ז"ל, ובשלמא פחות מד' אמות ברה"ר דמותר באמת גם מדרבנן עיין בשו"ע או"ח סי' שמ"ט לא קשה שיהא אסור מה"ת משום תני שיעור כמה שהקשו איזו אחרונים, דאדרבה מזה גופא שגם מדרבנן מותר חזינן דפחות מד' אמות גם עקירה לא מקרי כמאן דמטלטל חפציו בבית מזוית לזוית דלא חשיב חצי שיעור כלל ולא חזי לאצטרופי להנחה. דאף אם נמלך אח"כ ויעבירנו ד' אמות שלימות ושם יעשה הנחה נמי אין מצטרף עקירה וראשונה, כדאיתא בשבת (דף ה' ע"ב) המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ועיין בתוס' סוכה (דף מ"ג ע"א שכ"כ להדיא, משא"כ עקירה לחודה דלכו"ע אסור, עכ"פ מדרבנן דמיירי מעושה לכתחילה העקירה על דעת שאחר יעשה ההנחה ומשו"ה שמה עקירה ואסור מדרבנן, וקשה אמאי לא יהא בזה איסור דאורייתא ככל ח"ש שאסור מה"ת, ולמה כתבו הראשונים הנ"ל וכ"כ היראים וכן הוא בשו"ע או"ת ר"ס שמ"ו דזה עוקר וזה מניח אסור רק מדרבנן:
וכן קשה מה דאיתא להדיא בתוספתא דביצה פ"ד דהאוררג חוט אחד וכן הכותב אזת אחת וכו' אינו חייב אלא משום שבות עכ"ל, ואמאי לא יהא אריגת חוט אחד וכן כתיבת אות אחת אסור מה"ת ככל חצי שיעור דאסור מה"ת להסוברים דגם באיסורי שלא דאכילה ח"ש אסור מה"ת:
אות ל"ז
והנלע"ד ישר ואמת הוא דחצי שיעור וחצי מלאכה תרתי מילי אינון, ולמשל בהוצאה אין חיוב מה"ת אלא בשני התנאים האלה שיהיה המלאכה שלמה היינו עקירה והנחה זהו תנאי אחד, ותנאי השני שיוציא שיעור חשוב כמו למשל בדבר של אכילה אינו חייב עד שיוציא כגרוגרת, ועקירה בלא הנחה או הנחה בלא עקירה הוה חצי מלאכה וזה אף לריו"ח מותר מה"ת ואסור רק מדרבנן, דמכל חלב הרי לא נוכל לרבות רק חצי שיעור אבל לא חצי מלאכה, והטעם דחזי לאצטרופי נמי לא שייך רק בחצי שיעור אבל בחצי מלאכה לא שייך כל כך חזי לאצטרופי, דלמשל בעקירה לחודה ליכא איסור כלל ורק כשגומר ההנחה חל האיסור למפרע גם על העקירה, ואם הוא לא עשה ההנחה רק איש אחר אין בהעקירה שעשה הוא רק איסור דרבנן. וכן כתב אות אחת אין כאן רק חצי מלאכה כדאיתא בשבת (דף ק"ג) ועשה אחת יכול עד שיכתוב כל השם ועד שיארוג כל הבגד ת"ל מאחת, יכול אפי' לא כתב אלא אות אחת ולא ארג אלא חוט אחד וכו' ת"ל אחת ופירש"י מלאכה שלימה, ובירושלמי על המשנה דהכותב ב' אותיות איתא א"ר אבין בשם ר"י טעמא דר"ג תמן משום אין ידיעה לחצי מלאכה, ובגמ' דידן בשבת (דף ק"ה) דאיתא ר"ג סבר אין ידיעה לחצי שימור נמי הכונה לחצי מלאכה היינו ח"ש המלאכה, ולהכי שפיר אין בזה רק איסור שבות כדאיתא בתוספתא הנ"ל, וכ"כ הרמב"ם בפיהמ"ש ריש שבת וז"ל ועיקר השני כי כשיתחיל אדם מלאכה בשבת ולא גמר אותה וכו' ולא העושה את מקצתה, והדמיון לזה אם כתב שמעון אות אחת וכו' עכ"ל, הרי להדיא דאות אחת מקרי חצי מלאכה ושמעינן לה מקרא דבעשותה כמו העושה עקירה לחוד ע"ש:
ובזה יתבאר הסבר דברי התוס' שהעירו בשבת (דף ע"ג) על המשנה דאבות מלאכות וז"ל, צריך לפרש למה פירש כאן ובאורג ובתופר ובכותב שיעור טפי מבשאר עכ"ל, ובגליון המשניות מהגה"ק ר' לוי יצחק זצ"ל פירש שם טעם ואין מובן כל כך סברתו ע"ש, ולהנ"ל א"ש דהמשנה נתתה שם לפרש רק מה נקרא מלאכה שלימה ומה נקרא חצי מלאכה שאין בה איסור מה"ת כלל, ובהוצאה ג"כ מפרש באמרו המוציא מרשות לרשות היינו שעקר מרשות זה והניח ברשות אחר, אבל מה נקרא שיעור שלם ומה נקרא חצי שיעור לא נחית תנא לפרש במשנה זו כלל, ובזה אולי יתיישב גם התמיה מה דבשבת (דף ק"ה ע"ב) תנן והאורג שני חוטין שיעורו כמלא הסיט. דלכאורה הו"ל למנקט זאת כמשנה דאבות מלאכות והאורג שני חוטין כמלא הסיט, ולמה חלקה תנא לשני משניות מנין החוטין במשנה דשם ואורך החוטין במשנה דכאן. אלא דהוא הדבר אשר דיברנו דחוט אחד הוא חצי מלאכה, אבל האורך בפחות ממלא הסיט אולי הוא רק חצי שיעור ודו"ק בכ"ז היטב. וכ"כ הג"מ ר' מרדכי ז"ל מגלוסק:
אות ל"ח
ולענ"ד מובן בזה גם הא דקיי"ל דהשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום ועד כמה ר' אמי ור' אסי טעמו עד רביעיתא כדאיתא הברכות (דף י"ד), וכתב הרשב"א דטועם ופולט קאמר אבל לא שיבלע, דגם בענין אכילה ושתיה יש מעין שני הענינים האלה, חצי שיעור כגון אכילת חצי כזית ושתית כחצי רביעית או חצי מלוגמא, ועוד יש ענין שהוא כמו חצי מלאכה דחיוב אכילה או שתיה בא על הנאת הגרון, שלוקח בפיו [דומיא דעקירה גבי שבת] ואח"כ בולע תוך הגרון [דומיא דהנחה גבי שבת], וחצי שיעור קיי"ל כריו"ח דאסור מה"ת, אבל חצי מלאכה מותר מה"ת ואסור רק מדרבנן. ומשו"ה מותר בתענית לטעום ולפלוט אפי' כדי רביעית, וזהו מש"כ הריב"ש בשו"ת סי' רפ"ח דטועם ופולט איסור הוא מדרבנן דגזרו אטו חצי שיעור עכ"ד. כונתו דחצי מלאכה גזרו רבנן אטו חצי שיעור, והפמ"ג ביו"ד סי' נ"ח במשבצות סק"ב הקשה על הריב"ש ונשאר בצ"ע, ולא ידענא תמיהתו דלענ"ד ברור דחיך וגרון תרתי מילי אינון עיין בפמ"ג שם ותבין, והשלטי גבורים שסביב המרדכי אות ג' בברכות שם הקשה וז"ל, מצאתי תמיה גדולה שהרי גבי עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב. וכאן שאין בו שום סכנת נפשות מתיר להטעים רביעית, לכך נראה לפרש דהאי רביעית רביעית ביצה והוה כמו תחיבת כוש עכ"ל הש"ג שם. ולפ"מ שביארנו מעיקרא אין כאן קושיא כל עיקר כמובן ועיין בשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' צ"ו:
אות ל"ט
ומה"ט נראה לי שהדין שכתב הרב אור שמח פרק י"ד מה' מאכלות אסורות הי"ד בהג"ה שם, דמלאכת קוצר שחייב בשבת בשיעור כגרוגרת, אם היה נטיעה נברכת בארץ והיתה גדילה משני קצותיה וחתך נד אחד מן הקרקע שאינו חייב משום קוצר, דאע"ג דקליש גידולו שאינו יונק עוד רק מצד אחר מ"מ פטור, ולא דמי למסתפק משמן שבנר בשבת דחייב משום מכבה וכתבו התוס' בביצה (דף כ"ב ע"א) דהחיוב הוא משום דקליש נהורא תכף ע"ש, והרי כאן נמי קלישא היניקה תכף, דמכבה שאני שאין לה שיעור שחייבין על מכבה כ"ש משא"כ מלאכת קוצר דאית לה שיעור עכ"ד, ולענ"ד גם דין דחצי שיעור ליכא בזה ואינו אסור מה"ת כלל רק מדרבנן, כיון דאין כאן רק חצי מלאכה שהחיוב הוא רק אם קוצר המחובר מיניקתו לגמרי והוא לא קצר אלא חצי יניקתו, דאין זה חצי שיעור אלא חצי מלאכה ובחצי מלאכה ליכא איסור תורה ורק מדרבנן יש בזה איסור, ומשנה שלימה שנינו פ"ג דעוקצין דתבואה שנעקרה ומעורה אפי' בשורש קטן טהורה משום דיכולה לחיות עשה"ט ודו"ק, ויש להאריך בענין וה עוד הרבה מכמה מקומות אבל קשה עלי האריכות היתירה ותן לחכם ויחכם עוד:
אות מ'
והנה פשיטא דהא דח"ש אסור מה"ת חצי שיעור לאו דוקא אלא גם כל שהוא אסור מה"ת, וכה"ג מצינו בחולין (דף מ' ע"א) ברש"י ד"ה היתה וכו' שכתב וז"ל והאי סימן אחד לאו דוקא דה"ה לחצי סימן, ובודאי דגם האי חצי סימן לאו דוקא דהא סגי במעשה כל דהוא עיין ביו"ד סס"י ב' בש"ך ובט"ז. וכן מפורש כרש"י יומא (דף ע"ד) בזה"ל ת"ל כל חלב לא תאכלו הכא כתיב כל אחלב כלומר אפי' כל שהוא עכ"ל, וכ"כ עוד שם (דף ע"ג ע"ב) וז"ל חצי שיעור כלומר פחות מכשיעור אסור מה"ת, וברמב"ם פי"ד מה' מאכא"ס ה"ב ז"ל ואסור מה"ת לאכול כל שהוא מן האיסור אבל אינו לוקה אלא אכזית ואם אכל כל שהוא פחות מכשיעור מכין אותו מכת מרדות עכ"ל. וביאור דבריו הוא דאיסור דאורייתא יש בכ"ש ממש ג"כ אבל מלקות מדרבנן אין לוקין אלא אם אכל פחות מכשיעור אבל לא על כ"ש ממש. ועיין בכ"מ פ"א מה' חמץ ומצה ומש"כ עליו הגאון ר' צבי הירש חיות בהגהותיו לשבת (דף צ"א פ"א) ע"ש, וכ"כ התשב"ץ להר"ש בר' צדוק סי' קל"ו וז"ל לרחוץ פיו ושיניו [ביוהכ"פ] אסור שאפי' ח"ש אסור מה"ת כלומר אפי' כל שהוא וכו' עכ"ל, וכן מוכח מהתוס' חולין (דף ל"ג ע"א) ד"ה אחד ע"ש, וכן מוכח מהתוס' שבועות (דף כ"א ע"ב) ד"ה כר"ש עשה"ט, וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' ק"ד סק"א וכ"כ הרדב"ז מפורש בשו"ת ח"ב סי' קס"ה ובביאוריו להרמב"ם ה' שבועות פ"ד ה"א ופ"ה ה"ז, וכ"כ המהרש"ל בביאורו לסמ"ג מצות ל"ת סי' ס"ט והיד מלאכי בכללי הדינים סי' רס"ו, ולא כתבתי זה אלא משום דכל זה הוא דלא כמה שכתב מהר"ם חלואה בפסחים (דף מ"ד ע"ב) אהא דאיתא שם דהיתר מצטרף לאיסור דלר"ע נמי מכאן אתה דן לכל האיסורים שבתורה, וז"ל כלומר לאיסור אבל לא למלקות דאין מלקין על הקישות, וכ"ת לאיסור מאי נמ"פ והא קיי"ל ח"ש אסור מה"ת, איכא למימר נפ"מ לפחות מחצי כזית כדכתיבנא עכ"ל, ולפ"מ שנתבאר הן דבריו תמוהין ונגד כל הפוסקים כנ"ל ועיין מש"כ עליו בספר משכנות ישראל סי' ג' ליישבו בדוחק:
לככותבת ביוהכ"פ, דוקא כל האוכלין מצטרפין לענין זה אבל משקין לא מצטרפין לאוכלין, ואע"ג דמשם אחד הן לענין יוהכ"פ ואכל ושתה בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחת כדאיתא ביומא שם במשנה מ"מ הואיל דמשום יתובא דעתא הוא ע"י צירוף אוכלין ומשקין לא מיתבא דעתא כבש"ס שם:
אות מ"א
כל המשקין מצטרפין לפסול אה"ג ברביעית וכמל"ג ביוהכ"פ, אין הענינים שווין כאן להדדי לגמרי והא כדאיתא והא כדאיתא. דהא דכל המשקין מצטרפין לכמלוא לוגמיו ביוהכ"פ היינו כל המשקין הראוין לשתיה בלי יוצא מהכלל, אבל הא דלפסול אה"ג ברביעית היינו רק שבעה משקין הידועים, אבל שארי משקין לא מצטרפין אפי' לז' משקין אלו לרביעית, לא מבעיא לשיטת הרמב"ם פ"א ה"ד מה' טומאת אוכלין דזולת שבעה המשקין אין שום משקה מקבל טומאה כלל דודאי הכי הוא, אלא אפילו לשיטת הראב"ד שם דכל המשקין מקבלין טומאה, הרי כתב הצל"ח בפסחים בשיטת רחסה"כ אות פ"א דגם לשיטת הראב"ד אין שאר משקין מקבלין טומאה רק בתורת אוכל ולא בתורת משקה ע"ש, וא"כ הא דתנן הכא דכל המשקין מצטרפין לרביעית לפסול אה"ג ע"כ רק בז' משקין איירי, והנה בחולין (דף ל"ג) אמשנה דהשוחט בהמה חו"ע ולא יצא מהן דם כשרין ונאכלין בידים מסואבות, פריך הש"ס טעמא דלא יצא מהן דם הא אם הוכשרו אינן נאכלין בימ"ס הא שני הוא ואין שני עושה שלישי בחולין, ומאי קושיא הא כתבו התוס' שם דמיירי שהודח לענין דם במי פירות שאינן מכשירין, וא"כ דלמא מיירי שעדיין יש המי פירות על הבשר, ואם הוכשר בדם ומי פירות מקבלין טומאה הרי אסור לאכול הבשר בידים מסואבות משום שהידים יטמאו את המי פירות ומי הפירות יטמאו את הבשר, ולולא הבשר אין איסור משום ששותה משקין טמאין דחולין טמאין אין איסור לאכול ולשתות אלא משום דפוסל את הגויה דבעי רביעית הלוג, ובמשקה טופח דהדחה ודאי דליכא רביעית הלוג ואין איסור רק משום הבשר, אבל לצל"ח אין משם קושיא תל הראב"ד דנהי דמי פירות מקבלין טומאה, הרי טומאתן היא טומאת אוכל ואוכל אין מטמא אחרים כפחות מכביצה ולא יוכלו לטמאות את הבשר ודו"ק:
אות מ"ב
לפסול את הגויה ברביעית, בשבת (דף י"ג ע"ב) נמנה בגזרת י"ח דבר גם זו דהשותה משקין טמאין נפסל גויתו לתרומה, וכתבו שם התוס' הא דלא נקט משקין ראשון ושני כמו באוכלין, משום דמשקין לעולם תחילה הן, ואין להקשות הרי גם משקין משכח דלא הוו תחילה כגון נגע בהן טבול יום כדאיתא בחולין (דף ל"ד ע"א), דיש לומר דעכ"פ לענין לפסול את הגויה לא משכח"ל שהרי טבול יום אינו עושה במגעו רק שלישי כמו שמפורש לעיל (דף ח' ע"ב) א"כ אינו פוסל חולין כלל, ומשקין של תרומה שנגעו בטבו"י נעשו רק שלישי והשותה אותן לא נפסל גויתו, דהרי טעם גזרה זו היא דזמנין דשתה משקין טמאין ושקיל אוכלין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו כדאיתא בשבת שם, וכיון שמשקין שנגעו בטבו"י אינן רק שלישי הרי לא יפסלו את האוכלין דאין שלישי עושה רביעי בתרומה, ותו דהרי תרומה שנפסלה אסור לשתותה לגמרי וממילא דלא שייך גזרה זו רק במשקין שנגעו בשאר טומאות חוץ מטבו"י ובשאר טומאות משקין לעולם תחילה הן:
אות מ"ג
וכמלא לוגמיו ביוהכ"פ בספר תוספת יום הכפורים הקשה על הרמב"ם דפוסק דצירוף שיעור שתיה הוא רק ברביעית, מהא דפוסק בעצמו בפ"א מה' חמץ דשכר המדי לית ביה כזית בכדי אכילת פרס, והא במידי דשתיה אין השיעור של צירוף בכדי אכפ"ר, אך י"ל דלקמ"ד דהרי בגמ' פ"ג דפסחים לא נזכר כלל שכר המדי, אלא דרש"י שם הזכיר אכילת פרס גם על שכר המדי וי"ל דרש"י ס"ל כהראב"ד דבשאר משקין נמי הצירוף הוא בכדי אכפ"ר, ואפי' להרמב"ם נמי לא קשה דנראה שיטתו דמחלק בין המחה החמץ דפוסק בריש הלכות חמץ דחייבין עליו כרת, ובין שכר המדי שהוא תערובות חמץ שפוסק שם פ"א ה"ו שאינו אלא בלאו, ולענין המחה את החמץ כתב בפי"ד מה' מאכא"ס דהשיעור הוא ברביעית, ולענין שכר המדי כתב השיעור בכדי אכפ"ר, מזה נראה שיטתו דכיון דמרבינן מהנפש לרבות את השותה והנפש גבי כרת כתיב. וסתם שתיה ברביעית ושתיה לא שייך רק בהמחה. להכי אם המחה כזית חמץ בכביצה מים ושתאו מקרי שותה חמץ וחייב כרת, ובתוספתא פ"א דפסחים איתא כשם שאכילה בכזית כך גם שתיה ע"ש, אבל כשיש בהתערובות מים יותר מרביעית לא נקרא שוב שותה חמץ וליכא כרת רק לאו לחוד אם יש כזית בכדי אכפ"ר, והערוך לנר בכריתות העלה דגם להרמב"ם דוקא היכא דהשיעור של איסור הוא פחות מרביעית כחמץ וחלב ששיעורן בכזית אז שיעור הצירוף הוא ברביעית, אבל כשהשיעור הוא ברביעית מודה הרמב"ם דהצירוף הוא בכדי אכפ"ר ולענין ברכה אחרונה נמי השיעור הוא בכדי אכפ"ר:
אות מ"ד
ברש"י ד"ה לענין אכילה וכו' ואמר לי רבי וכוי וכתב התוי"ט דאי הוי חצי זית פגול וח"ז נותר חייב בין אם התרו בו משום פגול ובין אם התרו בו משום נותר, ויש להעיר הא קיי"ל בבכורות (דף י"ח) דאף פ"י אדם אי אפשר לצמצם, וא"כ אם התרו בו משום פגול איך יתחייב שמא רובו נותר וכן אם התרו בו משום נותר שמא רובו פגול ולמה יתחייב ועיין בפמ"ג ליו"ד בפתיחה להלכות תערובות חלק א' מש"כ בשם הרשב"א בתשובה לענין אשם תלוי, ויש להאריך בזה אך כאן די להעיר דמכאן יהיה ראיה למש"כ השו"מ מהדורא ג' חלק ב' סי' קס"ז דבידי אדם אם מכוין להדיא לצמצם לכו"ע אפשר לצמצם ואכמ"ל:
אות מ"ה