אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה תנינא) מהדורא תניינא › דף יז.

תקנת עזרא (מעילה תנינא)· רבי עזרא אלטשולר

מהדורא תניינא · דף יז.

דף טז:

במשנה כלל אמר ר' יהושע כל שטומאתו ושיעורו שווין מצטרפין זע"ז וכו', התוס' ביומא (דף כ"א ע"א) הקשו מאי אצטריך קרא לר"ע לרביעית דם משני מתים שמטמא באהל ומ"ט דרבנן דפליגי הרי כל שטומאתו ושיעורו שווין מצטרפין ותירצו דמיירי שלא היה בכל הדם רביעית מתחילה ע"ש, וכתב הגבורת ארי שם ביומא דצ"ל לדבריהם דמיירי שאין כל דם הנפלים האלה באהל, דאל"כ הרי לר"ע לא בעינן צירוף כלל כדאיתא באהלות (פ"ב משנה ב') דם קטן שיצא כולו ר"ע אומר כל שהוא ודבריו ודאי אמיתים מאוד, אבל הקשה עוד שם בגבו"א על התוס' מהא דתנן באהלות (פ"ב מ"ו) השדרה והגולגולת מב' מתים ורביעית דם מב' מתים ורובע עצמות מב' מתים ואבר מן המת מב"מ ואבר מה"ח מב' אנשים ר"ע מטמא וחכמים מטהרין, וקשה תינח רביעית דם ורובע עצמות י"ל דמיירי מב' נפלים להכי מטהרי רבנן, אבל שדרה וגולגולת ואבר מהמת ואבר מה"ח דטומאתן בכל שהוא אמאי מטהרין רבנן הא כל שטומאתו ושיעורו שווין מצטרפין, ובפ"ק דסנהדרין הקשו תוס' דלמ"ל קרא לרביעית דם מב' מתים שמטמא מ"ש מב' חצאי זתים שמטמאין, ותירצו דדם גזעו מחליף משו"ה בעי קרא לרבות אליבא דר"ע ולרבנן אדרבה מיעטיה קרא מדכתיב נפשת, אבל עדיין קשה מ"ט דרבנן מטהרי רובע עצמות ושדרה וגולגולת ואבר מן המת ואבר מה"ח משנים הרי ליכא בהו מיעוט ושיעורן וטומאתן שוה, וי"ל דכל הטומאות מן המת ילפינן כולהו מרביעית דם דמיעטו קרא דנפשת, ואבר מה"ח נמי בכלל טומאת מת דהא מבחלל חרב נפקא מה לי קטלא כולה מה לי קטלא מקצתה, אבל קשה דהרי בסנהדרין שם מסיק הש"ס דכו"ע ס"ל יש אם למקרא אלא דרבנן ס"ל נפשות דעלמא משמע, א"כ לרבנן נהי דנפשות דעלמא משמע וליכא ריבויא לדם מב' מתים שמטמא, אבל עכ"פ כיון דליכא קרא למעט כיון דיש אם למקרא לצטרפו רביעית דם מב' מתים משום דטומאתו ושיעורן שווין ומ"ט דרבנן דמטהרי עכ"ד, ונשאר בקושיא, ולענ"ד אין זה קושיא כל כך דלמסקנא י"ל דלרבנן ס"ל דלא בעינן קרא למעטו כיון דגזעו מחליף ממילא אינו מטמא מב' מתים, כמו דלר"ע בעינן קרא לרבות מה"ט דגזעו מחליף וזה ברור לענ"ד, ולענין קושיתו הראשונה על התוס' ביומא דאמאי שדרה וגולגולת וכו' מב' מתים לא מצטרפי לרבנן הרי טומאתן ושיעורן שוה, עיין בספר משנה אחרונה באהלות (פ"ב מ"ו) שגם הוא עמד ע"ז ונדחק דקים להו לרבנן דמב' מתים או אבר מה"ח משני אנשים אינם ניכרים שבאו מאדם ורחמנא קפיד שיהא ניכר שהם של אדם אחד ע"ש, והנלע"ד הוא דלא שייך הכלל דכל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין אלא רק אם שיעורו תלוי בכמות לבד, כמו כזית בשר וכזית נצל ותרווד רקב וכיוצא בהן, דכיון דטומאתן ושיעורן שוה אפי' מעשרה מתים יחד מצטרפין מצד הסברא, וה"ה רביעית דם מב' מתים מצד הסברא הו"ל להצטרף אלא דהתוס' מתרצים זה ביומא שם ובסנהדרין שם, וכן ברובע עצמות דס"ל לרבנן דלא מצטרפי צ"ל דמיירי מב' נפלים כמש"כ התוס' ביומא שם ובגבורות ארי שם כנ"ל, אבל היכא דלא תלוי רק בכמות אלא תלוי גם בתמונת הדבר נמי כמו השדרה והגולגולת ואבר מן המת ואבר מה"ח ורוב בנין ורוב מנין של מת לא שייך לומר דכל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין דהתמונה של השדרה והגולגולת וכו' בעינן ודאי שיהא מגוף אחד ולא שייך גבייהו צירוף כלל, אלא דר"ע קודם חזרה הוה ס"ל דלא בעינן גם גבי תמונה שיהא מגוף אחד וממילא שייך צירוף, ואח"כ חזר בו והודה לרבנן בכולהו, רק גבי דם כיון שהוא שיעור בכמות ולא בתמונה נשאר בדעתו דגם מב' מתים מצטרפין משום דטומאתן ושיעורן שוה, אלא דמ"מ בעי ע"ז קרא לרבות דנפשות קרי מטעם הצדדי שכתבו התוס' ביומא ובסנהדרין דהוה אמינא דלא מצטרפין, ולרבנן דנפשת כתיב או דנפשות הכונה נפשות דעלמא ס"ל דגם רביעית דם מב' מתים לא מצטרפי, ומשו"ה כתב הרמב"ם בריש פ"ד מה' טומאת מת וז"ל בה' א' ובהלכה ב', רביעית דם הבא מב' מתים וכו' שדרה וגולגולת מב' מתים וכו' ורובע עצמות מב' מתים ואבר מב' מתים כל אלו אינם מטמאין באהל וכו' אבר מה"ח מב' אנשים טהור וכו', ושם בהלכה ג' כתב וז"ל כזית בשר מב' מתים וכזית נצל מב' מתים ומלוא חפניים רקב מב' מתים וכו' הרי אלו מצטרפין זע"ז עכ"ל, והא דלא חשיב הרמב"ם גם רוב בנינו ורוב מנינו של מת בה' א' ולמימר דמב' מתים אינן מצטרפין לטמא באהל הוא, משום דהתנא לא קחשיב להו באהלות (פ"ב מ"ו) ואין דרך הרמב"ם להביא דבר שלא נזכר במשנה או בגמ' להדיא, אבל בנזיר (דף מ"ט ע"ב) דתנן על אלו הטומאות הנזיר מגלח ושם בגמ' (דף נ' ע"א) ביאר רבא הכונה על המת היינו רוב מנינו ורוב בנינו. הביא גם הרמב"ם בה' נזירות (פ"ז ה"ב) בזה"ל ואלו טומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן וכו' ועל העצמות שהן רוב מנינו וכו' ועל העצמות שהן רוב בנינו של מת וכו' ועל חצי קב עצמות וכו' וכל העצמות יהיו משל מת אחד ולא מב' מתים עכ"ל, וסוף דבריו שכתב דבעינן שיהיו כל העצמות ממת אחד קאי על כל דיני עצמות שהקדים על רוב בנין ורוב מנין וחצי קב, ואם נימא דברוב מנין לא בעינן שיהיו ממת אחד שהוא כמות לבד ולא תמונה, א"כ מש"כ הרמב"ם וכל העצמות יהיו ממת אחד קאי רק על רוב בנין וחצי קב לא על רוב מנין, אז יהיו דברי הרמב"ם מדוקדקים מאוד מה שהקדים כאן רוב מנין לרוב בנין שלא כדרכו ודרך המשנה תמיד להקדים רוב בנין לרוב מנין, דכאן היה מוכרח להקדים רוב מנין לרוב בנין כמובן, ודע דאם נפרש הא דתנן באהלות (פ"ב מ"א) רוב עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין, היינו שיהיה הרובע נלקח מעצמות שיש בהן רוב בנינו או רוב מנינו של מת כדמוכח בתוספתא עשה"ט במפרשים ובאליה רבה, וגם נימא דרוב מנין נמי תמונה מקרי ולא שיעור לבד, א"כ גם רובע עצמות נמי גם תמונה היא ולא שיעור לבד, ולפ"ז לא נצטרך לדחוקי לומר דבנפלים מיירי כמש"כ התוס' ביומא לענין דם, אלא דברובע עצמות בכל אופן לא מצטרפי מב' מתים, כיון שאין שיעור הזה מטמא באהל עד שיהא מרוב בנין או מרוב מנין, ולפענ"ד אין מוכרח כל כך בלשון הרמב"ם דלא ס"ל כהתוספתא אם שנושאי כליו לא כתבו כן, והא דדם שרץ ובשרו אינם מצטרפין אלא רק בעודן בו כדאיתא כאן בגמ' וברמב"ם בה' מאכלות אסורות (פ"ב ה"ט) משמע קצת דם נחש אינו מצטרף אלא בעודן בו צ"ל דהתם הטעם לפי שאין אוכל ומשקה מצטרפין ודו"ק שלענ"ד אמתים המה בעזהי"ת:

אות כ'

כל שטומאתו ושיעורו שווין מצטרפין זע"ז, הרב מנחת חינוך מצוה ל"ב רוצה לומר ע"פ משנתנו דגם גבי מלאכת שבת אותן מלאכות ששיעורן שוה כגון קצירה וטחינה וכיוצא בהן ששיעורן כגרוגרות, אם שכח לענין קרבן שהוא שבת או בהזיד לענין סקילה, חצי שיעור ממלאכה זו עם חצי שיעור ממלאכה אחרת מצטרפין כיון דאיסורן ושיעורן שוה, ויש כבר אחרונים בספריהם שכתבו דשם לא שייך צירוף כיון דסוגי המלאכות שונים הם וחלוקים קצירה וטחינה למשל, ובשו"ת פני מבין רוצה לומר דזה תליא בפלוגתת האחרונים אם חצי שיעור במלאכת שבת אסור מה"ת, דאם גם במלאכת שבת ח"ש אסור מה"ת כמש"כ רש"י בשבת (דף ע"ד) י"ל דמצטרפין גם ב' חצאי זתים דשם מלאכה אחת היא, אבל להחכם צבי סי' פ"ו ומל"מ פי"ח מה' שבת שכתבו דבמלאכות של שבת אפשר דח"ש מותר מה"ת ולא נקרא על חצי שיעור שם מלאכה כלל, ודאי דאין מצטרפין שתי חצאי שיעור מב' מלאכות, ומשו"ה אם הוציא ח"ש לרשות זה וח"ש לרשות אחר נמי אין מצטרפין דרשויות מחלקין כדאיתא בשבת (דף פ"א) משום דהוצאה מלאכה גרועה היא, כמש"כ התוס' בשבת (דף ב' ע"א), ולכו"ע בהוצאה ח"ש מותר מה"ת דח"ש דהוצאה לאו מלאכה היא כלל, אמנם בשמ"ק במס' כריתות (דף י"ז ע"ב) מפורש דאין מצטרפין וז"ל שם, וקשה דמאי קאמר והא דתניא חייב בזדון שבת ושגגת מלאכות כיון דדמינן שבת לגופין מוחלקין ומלאכות חלוקות היכי מצטרפי והא ח"ש טחינה וח"ש קצירה לא מצטרפי אפי' בשגגת שבת וזדון מלאכות, לכך צ"ל שיש טעם אחר לחלק בין זדון שבת ושגגות מלאכות להיות כגופין מוחלקין טפי משגגת שבת וזדון מלאכות עכ"ל, הרי דמפורש יוצא מפי השמ"ק דשתי חצאי שיעור מב' מלאכות אינם מצטרפין, ואולי י"ל דהשמ"ק ס"ל באמת דח"ש במלאכות שבת מותר מה"ת משו"ה פשיטא ליה כל כך דאין מצטרפין, אבל לשיטת רש"י דגם במלאכות שבת ח"ש אסור מה"ת אין ה"נ דמצטרפין ויהיה מיושבת קושית השמ"ק שם בפשוטו, וא"כ יהיה ראיה מכריתות שם דשתי ח"ש ממלאכות של שבת דשיעורן שווין מצטרפין וצ"ע בזה עדיין, אולם מה שנשאר הנו"ב מהדו"ת חאו"ח סי' נ"ג בצ"ע בעשה מלאכה ח"ש בשבת זו וח"ש בשבת אחרת אם מצטרפין לכרת ומיתה ע"ש, ובספר בית שערים סי' קי"א פשיטא ליה דאין מצטרפין והמנחת חינוך פשיטא לו דמצטרף למ"ד התראת ספק שמה התראה ע"ש, דבר זה מפורש בתוספתא פי"ב דשבת דאין מצטרפין וז"ל התוספתא שם, מודה ר"ג לחכמים שאם כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת או אות אחת בשבת זו ואות אחת ביו"ט וכו' שאין ב' ימים מצטרפין למלאכה אחת עכ"ל, ובמכילתא נמי איתא כל העושה בו מלאכה ולא בו ובחבירו עכ"ל, הרי מפורש דאין ב' שבתות מצטרפין בבירור ואין להקשות מר"ג דס"ל בכריתות (דף י"ז) שאם כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת בשגגת שבת וזדון מלאכות חייב חטאת, והרי קיי"ל דרק כל שזדונו כרת חייב על שגגתו חטאת הא לקמ"ד, דכיון דאלו עשה כל השיעור בשבת אחת היה חייב כרת, אפי' אם עשה בב' שבתות דבר שזדונו כרת מקרי ודו"ק בכ"ז ועוד נדבר איה"ש בפרק זה בענינים אלה:

בגמ' אר"ח אמר רבי ועודן בו [כן היא גירסת המפרש ורגמ"ה והתוס', וגירסת רבינו ניסים גאון בתוס' היא א"ר זעירא בו, אלא דהגירסא נשתבשה וסברו המעתיקים שהיה כתוב ועודה בו, ובאמת במקום ועודה צ"ל זעירא האמורא] מתיב ריב"ח הטמאין מלמד שמצטרפין וכו' ש"מ כאן בכולו וכאן במקצתו עכ"ל הגמ', והנה הסוגיא צריכה ביאור לכל הפירושים ולכן אתנהלה לאטי לרגל מלאכת שמים אשר לפני ואבקש עזרתו יתברך להעמידני על האמת ואקדים איזה הקדמות הנחוצות כאן לענ"ד:

אות כ"א

הנה שנינו במס' טהרות (פ"ח מ"ט) הניצוק והאקטפרס אינו חיבור לטומאה וכו', וכתב הגר"א ז"ל בא"ר שם דמיירי בטבו"י דוקא, וכונתו היא ודאי דאי בשאר טומאות מה בכך שהניצוק והאקטפרס אינו חיבור ואינו כגוש אחד, מ"מ הרי קילוח התחתון הנוגע בהטומאה נטמא עכ"פ וטיפה התחתונה מטמאה את הסמוכה לה, וכן הלאה למעלה למעלה ונעשה כל המשקה ראשון לטומאה ומה מהני הא דאינם חיבור, אבל בטבו"י א"ש דמשקה טבו"י אינה מטמאה אחרים והביאם התפא"י שם וכן מסתבר:

אבל הרמב"ם בה' טו"א (פ"ז ה"א) כתב דניצוק וקטפרס אינו חיבור אפי' אם עירה על השרץ, דרק מה שנגע בשרץ טמא והקילוח שלמעלה טהור, ומשמע דכן ס"ל גם הר"ש והרא"ש והרע"ב דאל"כ הו"ל לפרש דמתניתין בטבו"י איירי, ולשיטת הרמב"ם וסייעתו ע"כ צ"ל דניצוק והקטפרס אינו חיבור היינו דאפי' נגיעה לא מקרי, דכל הקילוח נחשב כמפוזר ומפורד לחלקים קטנים שאפי' נגיעה זע"ז אין להם להכי כל הקילוח נשאר טהור, והא דבמס' טבו"י (פ"ב מ"ז) תנן במערה מכלי לכלי ונגע טבו"י בקילוח אם יש בו יעלה באחד ומאה, וכתבו שם הר"ש והרא"ש והרע"ב דזהו רק בטבו"י דבשאר טומאות הקילוח מטמא כל מה שבכלי, התם הרי מיירי שירד כל הקילוח לתוך הכלי ונעשה הכל אשבורן, ונהי דבשעת הקילוח מלמעלה למטה אין הטיפה התחתונה מטמאה לעליונות דנחשבות כאלו אינן נוגעות כלל, מ"מ כשנח בכלי ונעשה אשבורן מטמאה אז הטיפה התחתונה לכל המשקה, משו"ה הוכרחו גם הם לפרש דהמשנה שם בטבו"י דוקא איירי ומשקה הנוגע בטבו"י אינו פוסל אחרים וזה ברור ומ"מ אין זה ענין כלל לענ"ד למש"כ החו"ד ביו"ד סי' צ"א סק"ו דדבר לח לא מקרי חיבור לענין איסור ודו"ק לפי שקיצרתי בזה:

ובדברינו אלה כבר מבואר דמה שתירץ בהגהות הרש"ש במס' טבו"י שם על קושית התוי"ט. דלמה כתב הרע"ב דבטבו"י לבד איירי הרי ניצוק אינו חבור גם בשאר טומאות, ותירץ הרש"ש שם דבשאר טומאות כל טיפה וטיפה מטמאה את חברתה ע"ש, תירוץ זה אינו מספיק כלל שהרי לשיטת הרע"ב ניצוק וקטפרס אפי' נוגע לא הוה וא"כ גם בשאר טומאות נשאר הקילוח בטהרתו כמו שביארנו, אלא דלדברינו קושית התוי"ט מעיקרא לא קשה כלל דודאי ע"כ רק בטבו"י איירי, דאל"כ הטיפה הטמאה תטמא את השאר בהיותם כבר בכלי התחתון באשבורן כנ"ל, וביותר תמוה מה שהתפלא הרש"ש בהגהות למס' מכשירין (פ"ט מ"ט) על לשון הרמב"ם והרע"ב וז"ל, ועוד קשה דהא דבר זה דניצוק אינו חיבור אינו אלא בטבו"י וכמש"כ הא"ר (בפ"ח דטהרות) וכו' וכן לשון הרע"ב במשנה דלקמן גבי מצונן לחם שכתב שהתחתון וכו' ומטמאו, וביותר לשון הרמב"ם בחיבורו וכו' שכתב ומטמא הכלי תמוהין כיון דאיירי בטבו"י עכ"ל, ואדרבה בכאן במח"כ הגדול דבריו תמוהין דלשיטת הרמב"ם והרע"ב הניצוק וכן האקטפרס אינם חיבור כלל ואפי' נגיעה לא הוה, וא"כ גם בשאר טומאות אינם חיבור ואפי' אם שרץ יש למטה וממילא מובן דלשון הרמב"ם והרע"ב שפיר מדוקדקים:

ובאהלות (פ"ג מ"א) תנן כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסם לתוך הבית ר' דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאין כיצד וכו', וכתב שם הרב משנה אחרונה דפוס ווילנא ד"ה רדב"ה מטהר וז"ל, ונראה לי דלא מטהר ר' דוסא אלא בדלא נגעי החצאין אהדדי וכו', כדמוכח במס' נדה (דף כ"ז) דאמר אי אשמעינן קמייתא בההוא קאמרי רבנן משום דמכנפי אבל נתפזר מודו דאין מאהיל וחוזר ומאהיל, משמע דבמכניף לא מקרי מאהיל וחוזר ומאהיל, וכן נראה מדברי התוס' בחולין (ריש דף קכ"ב) וכן פירש"י שם (דף קכ"ד ע"ב) גבי תחבן בקיסם שרחוקים זמ"ז וכו' משמע דבנגע אהדדי לא מקרי נוגע וחוזר ונוגע, וע"כ צ"ל כן דאל"כ אלא דבנגע אהדדי נמי מטהר ר' דוסא לא משכחת לדידיה טומאת תרווד רקב כלל עכ"ל:

ושם באהלות (פ"ג מ"ג) איתא נשפך רביעית דם המת באויר, אם היה מקומו קטפרס והאהיל על מקצתו טהור היה אשבורן או שקרש טמא עכ"ל המשנה, מבואר דקטפרס דוקא האהיל על כולו טמא אבל על קצתו טהור אבל באשבורן אפי' האהיל רק על מקצתו נמי טמא, ויש להתבונן בהאהיל על כולו בקטפרס אם טמא גם לר' דוסא או דלר' דוסא אפי' האהיל על כולו טהור כיון דאקטפרס אינו חיבור הו"ל מאהיל וחוזר ומאהיל דטהור לר"ד, ונלענ"ד דלדעת הגר"א ז"ל דניצוק וקטפרס אף דאינו חיבור מ"מ נוגע מיהו הוה א"כ בהאהיל על כולו טמא גם לר' דוסא, אכן לשיטת הרמב"ם וסייעתו דניצוק וכן אקטפרס גם נוגע לא הוה דודאי אין לחלק בזה בין ניצוק לאקטפרס, א"כ לשיטה זו לר' דוסא אפי' האהיל על כולו נמי טהור, מיהו באשבורן ודאי לכו"ע אפי' לר' דוסא הו"ל כחתיכה אחת ואפי' האהיל על מקצתו טמא, ולהדיא תניא בתוספתא (סוף פ"א דעוקצין) אתרוג שנפרץ ותחבו בכוש אינו חיבור דחיבורי אדם אינו חיבור, עיסה שנילושה במי פירות טהור שאין לך דבר שמחבר את האוכל אלא ז' משקין בלבד עכ"ל התוספתא, והא ודאי דגם ר' דוסא ס"ל דז' משקין מחברין את האוכל, דאל"כ הרי לא יצוייר לחם שיטמא את אחרים דלעולם לא יהיה בו כביצה לטמא, והרי חגי הנביא שאל אם ישא איש בשר קודש בכנפו ונגע אל הלחם ואל הנזיד היקדש, ולשיטת התוס' בפסחים (דף ל"ג ע"ב) הן אוכל גם לקבל טומאה צריך שיהא בו כביצה, ולר' דוסא היתכן דלחם לעולם לא יקבל טומאה וזה ודאי ליתא, אלא ע"כ דמודה ר"ד בזה, ודם הרי הוא אחד מז' משקין ואם אחרים מביא לידי צירוף להיות גוש אחד וחתיכה אחת הוא עצמו לא כ"ש ודו"ק בכ"ז היטב:

ולענ"ד מוכח דעת רבינו ניסים גאון בתוס' כאן כשיטת הגר"א ז"ל דניצוק ואקטפרס נהי דאינם חיבור מ"מ נוגע מיהו הוה, שהרי הוא מפרש הא דא"ר זעירא ובו היינו כפירש"י ורגמ"ה שהבשר והדם יהיו משרץ אחד, ומותיב מהברייתא דקתני מפורש דאפי' משני שרצים מצטרפי, ומשני כאן בכולו פירוש שנגע בבשר ובדם משו"ה הגם שהם משני שרצים מצטרפין [ולריו"ח בחולין (דף קכ"ד ע"ב) אתיא ברייתא זו ע"כ דלא כר' דוסא ולבר פדא אתיא גם כר' דוסא ע"ש], והא דזעירא דבעי שיהא דם ובשר משרץ אחד דוקא מיירי כשנגע במקצתו בבשר או בדם, משו"ה רק כשהן משרץ אחד הוו דם ובשר כגוש אחד אבל לא כשהן מב' שרצים, ומנא תמרי דכשהן מב' שרצים בנגע במקצתו טהור, דתניא נשפך על הרצפה והיה מקומה קטפרס איהל על מקצתו טהור על כולו טמא, וכמו שיש חילוק בטומאת אהל בין איהל על כולו לאיהל על מקצתו, ה"נ בטומאת מגע יש חילוק בין נגע בכולו ובין נגע במקצתו, ושלא נדחה הראיה ונימא דלעולם כשיש שיעור לטמא אין חילוק וגם בנגע במקצתו טמא וה"נ לענין טומאת אהל, וברייתא דנשפך על הרצפה מיירי שהיה פחות מרביעית דם ור"ע היא דס"ל באהלות (פ"ב מ"ב) דם קטן שיצא כולו בכל שהוא מטמא באהל, דיליף דם מעצמות דכשיש רוב בנין או רוב מנין מטמאין באהל אף כשאין בהן רובע הקב ע"ש, ומשו"ה דוקא איהל על כולו טמא אבל איהל על קצתו דיו לבא מה"ד להיות כנדון ובעצמות אם לא איהל על כולם טהור, אבל ביש כאן שיעור שלם גם באיהל על מקצתו אפשר דטמא, וה"ה בכחצי עדשה בשר ובכחצי עדשה דם מן השרץ אפי' מב' שרצים נמי מצטרפין וטמא אפי' נגע במקצתו כיון שיש כאן ביחד שיעור שלם, וזהו דקאמר הש"ס מאי מקצתו אילימא מקצת דם כלומר דליכא רביעית ור"ע היא כמו שנתבאר, הא אריו"ח מפורש דגם כשיש רביעית שלם והגיס בה שאין הרביעית בגוש אחד, אלא מעט בכלי ומעט על הכף שהגיס בה נמי טהורה, לפי שלא האהיל על כל הרביעית כאחד רק על מקצתו. דאי מיירי שהאהיל על כל הרביעית אפי' לר' דוסא ודאי טמא כיון דנגעי אהדדי כמו שנתבאר לעיל, אלא ש"מ כאן בכולו שהאהיל על כולו כאן במקצתו שהאהיל רק על מקצתו זהו פי' ר"נ גאון בסוגיא דידן, ולפ"ז אין צורך בשום הגהה בלשון הגמ' והשמ"ק שמחק התיבות מאי מקצתו אלימא מקצת דם הוא לפירש"י ורגמ"ה ותוס' ודו"ק:

אות כ"ב

והנה הא דאמרינן גבי כעדשה מן השרץ כאן בכולו כאן במקצתו ע"כ בדנגעי אהדדי מיירי, דאל"כ איך אפשר לומר דמשרץ אחד בנגע באחד מהן מצטרפין ונטמא האדם, אטו אם מונח כחצי עדשה כאן וכחצי עדשה משרץ זה גופא ברחוק מאה אמה ונגע באחד מהן יטמא אתמהה, אלא ע"כ דבנגעי אהדדי מיירי כאן, ואם כשהן מב' שרצים גם בנגעי אהדדי אם לא נגע רק במקצתו טהור, וא"כ אם איתא דרבינו ניסים גאון ס"ל כשיטת הרמב"ם וסייעתו דניצוק וקטפרס אינו חיבור אפי' לנגיעה, א"כ מאי ראיה מייתי מנשפך על הרצפה והיה מקומה קטפרס והאהיל על מקצתו טהור, דלמא שאני התם דלא נגעי טיפות אהדדי משו"ה איהל על מקצתו טהור, אבל כאן דנגעי כחצי עדשה בשר וכחצי עדשה דם אהדדי גם משני שרצים אם נגע במקצתו טמא, אע"כ דר"נ גאון ס"ל כהגר"א ז"ל דניצוק וקטפרס אינם חיבור רק להיות כגוש אחד אבל נגיעה מיהו הוה והראיה לפ"ז לענין מגע אלימתא שפיר, ואפשר דמשום האי טעמא גופא נאדו המפרש ורגמ"ה מפירוש ר"נ גאון ז"ל אע"ג שהוא הביאור היותר נח בסוגיין, משום דאזלו בשיטת הרמב"ם וסייעתו דניצוק וקטפרס גם נוגע לא הוה ומשו"ה אי אפשר להו לפרש כר"נ גאון, אלא דלפ"ז קשה על הר"ש דמפרש באהלות (פ"ג מ"ג) סוף סוגיא דידן כר"נ גאון, וכבר הרי אמרנו דאיהו נראה דס"ל כשיטת הרמב"ם דניצוק וקטפרס גם נוגע לא הוה, אלא דבאמת פקפק כבר הוא בעצמו שם מטעמים אחרים אשר באמת התוס' כאן תרצו אותם יפה ע"ש בר"ש, ודרך אגב אמינא דמש"כ שם הר"ש בזה"ל ומיהו בכולה נמי דוקא בשרץ דרבי קרא מצטרף אבל בנבלה לא כדמשמע בפרק העור והרוטב דבשום ענין לא מטמא במגע עכ"ל, ולענ"ד כונתו ודאי דנבלה לא מבעיא דבעצמו אינו מטמא כלל כמפורש במשנה פרק בתרא דעדיות אלא אפי' מצטרף לבשר נמי לא הוה להשלים השיעור, ואני כותב זה מפני שראיתי שהרב משנה אחרונה במס' טהרות (פ"א מ"ה) נזדמנה לו כנראה נוסחא מוטעת בר"ש שם והעתיק בזה"ל, אבל בנבלה אמרינן בפרק העור והרוטב אין נוגע וחוזר ונוגע עכ"ל, ומשו"ה תמה בצדק על הר"ש וז"ל ולא ידעתי מה זה דההיא דפרק העור והרוטב אליבא דר' ישמעאל דקאי בשיטת ר' דוסא אמר דאין נוגע וחוזר ונוגע אבל לחכמים שתי מגעות מצטרפין עכ"ל, אבל אנכי בדקתי בדפוסים שונים הנמצאים לפני ובכולם הנוסח כמו שהעתקתי אני לעיל, ודע דכל מש"כ בשיטת ר"נ גאון הוא לפ"מ שביאר דבריו הרב מתתיא בשמ"ק כאן, ואע"פ שיש עוד שם שני פירושים לפי' ר"נ גאון לענ"ד קשה להבינם עשה"ט, ודעת הרמב"ם אמנם הרב מי נפתוח כתב שמפרש סוגיין כר"נ גאון ז"ל אבל הקרן אורה השיג עליו וכתב לדעתו שיטה אחרת לגמרי:

שם בגמ' אמר להם מי שיש לו אויב יעני או יעשר א"ל יעני א"ל א"כ לא יעשו מלאכה בשבת כדי שיענו אמרו טבית אמר לבטיל ובטלוה, הטעה אותם בזה שבאמת הוא להיפך שכל המשמר שבת כהלכתו מצליח ומתעשר מכל מעשיו בחול, כדאיתא בשבת (דף קי"ח ע"א) כל המענג את השבת נותנים לו כל משאלות לבו, והנביא ישעיה (פ' נ"ח) אמר אם תשיב משבת רגליך וקראת לשבת עונג אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך והרכבתיך על במתי ארץ, וכן הטעה אותם במה שאמר להם שע"י מצות מילה יכחישו והסכימו לו וגם זה טעות הטעם, ויש להעמיס זה בקרא דהן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, דעין בלעם ראה מרחוק דישראל לא יתבוללו לעולם בגוים מפני מצות מילה שהיא חותם ברית קודש אשר לא ימחה לעולם, כמש"כ הראשונים בטעם מצוה זו שתשמרם לבל יתערבו בגוים ולעולם עם זו לבדד ישכון, ואין לחוש שמא כשיד גוים תהיה תקיפה על עצמם יגזרו עליהם לבטל מצות מילה, גם זה אין לחוש מפני שהגוים יטעו ויחשבו שמצות מילה אינה מצוה להחשיב את ישראל ולהגביה ערכם אלא אדרבא תחלישם, וזהו שאמר הכתוב ובגוים לא יתחשב. ובאמת הרי מצות מילה תחליש תאות המשגל ולא יתן לנשים חילו וממילא ע"י המילה אדרבה יוסיף כח ועצמה וכן נמי הטעה אותם במה שאמר להם שע"י שישמרו מצות נדות יתמעטו, דהאמת הוא להיפך שעל ידי שמירת נדות וזבות כדין עוד ירבו ויעצמו, כמאמר חז"ל בקהלת רבה תן חלק לשבעה וגם לשמונה רב הונא אמר תן חלק לשבעה אלו שבעה ומי נדה וגם לשמונה אלו שמונה ימי מילה שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ומובן פשוטו ע"פ מה שכתבנו דאמר שע"י שתשמור דיני נדה כהלכה אל תטעה שע"י זה תתמעט ולרעתכם אני נותן לכם מצוה הזאת, דאדרבה ע"י שתשמור מצוה זו תזכה לבנים זכרים בשכר המצוה וגם ע"פ טבע מצוה זו, ותקיים גם לשמונה זו מצות מילה שהיא לשמונה ימים דנחלת ה' שכר פרי הבטן:

אות כ"ג

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה תנינא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה