אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה תנינא) מהדורא תניינא › דף טו:

תקנת עזרא (מעילה תנינא)· רבי עזרא אלטשולר

מהדורא תניינא · דף טו:

דף טו.

חמשה דברים בעולה מצטרפין זע"ז הבשר וכו', לא קחשיב תנא כאן עור העולה משום דבעור לא שייך חיוב משום פגול נותר וטמא, דאפי' עור בית הפרסות ועור של ראש עגל הרך אין בהם שום חיוב שבבשר, כדאיתא בחולין (דף קכ"ב ע"ב) בעי מיניה ר"ל מריו"ח מהו שיטמא א"ל אינו מטמא א"ל למדתנו רבינו אלו שעורותיהן כבשרן וכו' ועור הראש של עגל הרך, א"ל אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה דתניא השוחט את העולה וכו' אב"י איש אבלום אמר משום ר' יעקב וכן היה רשב"י איש כפר עיכום אומר משום ר"ש, אחד עור בית הפרסות ואחד עור הראש של עגל הרך וכו' חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת כלומר ואין הלכה כמותו, וסוגיא זו הובאה גם בחולין (דף נ"ה ע"ב) לענין גלודה וכתב שם הרי"ף והרז"ה והרמב"ן במלחמות והרא"ש והר"ן שם דהלכה כריו"ח דעור בית הפרסות ועור הראש של עגל הרך אין דינם כבשר לכל מילי, והרמב"ם פ"ד מה' מאכא"ס הי"ח כתב וז"ל האוכל מנבלה וטרפה או מבהמה וחיה הטמאין מן העור ומן העצמות ומן הגידים וכו' ה"ז פטור מפני שאלו אין ראוין לאכילה ואין מצטרפין עם הבשר לכזית עכ"ל, ושם בהלכה כ"א כתב וז"ל אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם וכו', אכן עור הפרסות ועור הראש של עגל הרך לא קחשיב שיהא דינם כבשר משום דגם הרמב"ם פוסק כריו"ח כמש"כ הרב המגיד והלח"מ שם, ואפי' לאחר שליקה דנחית להם תורת אוכל מ"מ לא נחית להם תורת בשר לענין איסור וטומאה, כמבואר בחולין (דף ע"ז ע"ב) ובפסחים (דף פ"ד) ובזבחים (דף פ"ח ע"ש). ובירושלמי פסחים פרק כיצד צולין באלו שעורותיהן כבשרן פליגי ריו"ח ור"ל, דריו"ח ס"ל דהיינו רק לענין איסור וטומאה אבל לא ללקות משום אוכל נבלה, ור"ל ס"ל דגם לוקין עליהן משום נבלה ע"ש דמבואר דעכ"פ אלו שאין עורותיהן כבשר גם איסור ליכא לריו"ח עכ"פ, ולוא יהא דמדרבנן מ"מ אסורין כמו עצמות של איסור שאסורין מ"מ מדרבנן לשיטת הרמב"ם, אבל עכ"פ טעם העור אפי' של בית הפרסות אינו אוסר דדינו כשאר עור ועיין בצל"ח פסחים (דף פ"ד) מה שמפלפל שם, עכ"פ נמצינו למדין דלא הוה מצי תנא דידן למיחשב עור אפי' של ביהפ"ר לענין צירוף להעלאה בחוץ ולענין פגול נו"ט כאמור:

פירות הנושרין מדברינו דעור הראש אפי' של עגל הרך ועור הארכובה הנמכרת עם הראש אף לאחר ששלקן ועשאן ציקי קדרה, נהי דאוכל הם עיין ביצה (דף ל"ד ע"א) ובפוסקים שם מ"מ אין שם נבלה או טרפה או טמאה עליהן, ואף דנימא דאסורין מ"מ מדרבנן כעצמות של איסור להרמב"ם מ"מ פליטתן אינה אוסר' כמו שפליטת עצמות איסור אינה אוסרת, ובפרט שלא מצינו מקור להרמב"ם דהעור והעצמות וכו' אסורין מדרבנן ויש ראשונים דס"ל באמת דאף מדרבנן אין בהם איסור כמש"כ האור זרוע הגדול סי' תמ"ג וז"ל, השוחט את הבהמה ומצא בה שיליא נפש היפה וכו' תאכלנה וכו' ואינה מטמאה טומאת אוכלין וכו' ולא טומאת נבלות וכו' חישב עליה לאכילה מטמאה טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות וכו', מכאן היה דן רבינו יואל הלוי זצ"ל על שיליא של נבלה או של טרפה שנתבשלה עם בשר כשרה שאינה אוסרת, דהואיל דלא מטמא טומאת אוכלין משום דלא חשיב אוכל ש"מ פירשא בעלמא היא, אע"ג דע"י מחשבה אית לה טומאת אוכלין מיהו הואיל ומעיקרא פירשא היא שרי דלא חזיא לאדם, ואשכחן בפ"ק דבכורות (דף ז' ע"ב) דיליף ענין אכילה מענין טומאה, דאר"ה עור הבא כנגד פניו של אדם בין חי בין מת מותר פי' מותר באכילה, א"ל ר"ח לר"ה תניא דמסייע לך עור הבא כנגד פניו של אדם בין חי בין מת טהור פי' וה"ה לאכילה, הלכך כי היכא דיליף התם היתר אכילה מטהרת טומאה ה"נ אית למילף הכא לענין שליא דכיון דאינה מטמאה מותר נמי באכילה, וכי תימא הא אמרינן נבלה עד לכלב היינו היכא דמעיקרא חזיא לאדם כדאמרינן בריש פרק דם שחיטה (דף כ"א ע"א), אבל היכא דמעיקרא לא חזיא לאדם לא חשיבי אכילת כלב אכילה כדמפרש התם, ואין לדמות הא לנבלת עוף טהור והחלב בכפרים שצריך מחשבה ואפ"ה איכא עלה איסור אכילה] דהתם טעמא משום דבכרכים אכלי ליה בלא מחשבה וכו' עכ"ל, א"כ ברור הדבר דלשיטתיה גם עור נבלה וטרפה שאינה מטמאה טומאת נבלה בכ"מ וצריכה מחשבה לטומאת אוכלין אפי' בכרכים, ודאי שמותר באכילה כשליא, ודברי האור זרוע האלה הובא בהגהות אשר"י סוף פרק בהמה המקשה בקיצור גדול והפר"ח ליו"ד סי' פ"א ס"ק י"ב ראה רק הג"ה זו ולא ראה באו"ז גופא שלא נדפס עדיין בימיו מש"ה כתב מה שכתב, אבל המעיין באו"ז גופא יראה שאין כונתו כלל לאסור אפי' מדרבנן וכמו שהעתקתי לך כל לשונו כאן. והרמב"ם דס"ל דעור נבלה וטרפה יש בו איסור אכילה מדרבנן איהו ס"ל באמת דגם שליא אסורה באכילה כדפסק בהדיא ספ"ה מה' מאכלות אסורות דרק מה שלא יצתה מותר אבל מה שיצתה אסור, אכן הראב"ד השיג שם עליו באמת וכתב דכיון דשיליא אינו אוכל וכו' אמאי אסורה לא כולה ולא מקצתה עכ"ל, דס"ל להראב"ד כרבינו יואל הלוי והאו"ז שהביאו דאפי' איסור דרבנן אין בהם בדברים שצריכין מחשבה לטמא טומאת אוכלין, והא דלא השיג הראב"ד על הרמב"ם גם בפ"ד מה' מאכא"ס הי"ח פשוט הוא דסמך על מה שהשיג עליו בסוף פרק ה' גבי שליא או מאיזה סיבה אחרת כידוע שאין זה קושיא כלל והרי ר"ת הובא בתוס' ע"ז דף ס"ט ע"א ד"ה ההוא אימרטוטי ס"ל מפורש דעצמות חמור מותרין באכילה ע"ש, וגם מהר"ש פ"ה דתרומות והביאו הרא"ש בחולין פרק גיה"נ והסכים לכל דבריו ע"ש מוכח דחולקים על הרמב"ם וס"ל דעור ועצמות נבלות וטריפות מותרין באכילה אפי' מדרבנן, דהנה הר"ש הקשה שם סתירה מירושלמי לבבלי דבבבלי מוכח דלמ"ד בששים עצמות האיסור מצטרפין עם האיסור, ובירושלמי איתא דקליפי איסור מצטרפין עם ההיתר, וכתב דאין לומר דבעצמות יש לחלוחית יותר דהא לא עדיפי מגידין דאינם בנו"ט. דאע"ג דתנן עצמות הקדשים בזמן שהוא מכנסן אסורין הא אמר בירושלמי עלה דבראשי כנפים וסכוסין היא מתניא עכת"ד ע"ש, ואם איתא דס"ל להר"ש והרא"ש דעצמות אסורין באכילה מדרבנן כהרמב"ם הרי אין כלל מקום להקשות מהא דבזמן שהוא מכנסן אסורין דהא ודאי מדרבנן אסורין הם באכילה ומ"מ פליטתן אינה אוסרת, אע"כ דס"ל דעצמות וה"ה העור מותרין באכילה אפי' מדרבנן. וכן משמע קצת דעת רש"י בב"ק (דף ע"ח ע"ב) ד"ה הניתר עמו כגון מבשרו אבל שיורת עורה וקרניה וגיזותיה לא הוה שיור עכ"ל, והרמב"ם פ"ב הי"א מה' גנבה לא נקט רק קרניו וגיזתו לא הוה שיור ולא קחשיב העור ודו"ק שיש להאריך בזה הרבה ואין כאן מקומו להכי פה קצרתי, ואם אפי' נימא דאין להתיר עור נבלה וטרפה מה"ט דהאור זרוע והר"ש והרא"ש והראב"ד פליגי אהרמב"ם כיון דאין ההיתר מפורש בהדיא בדבריהם גבי עור, מ"מ סניף להיתר ודאי הוי וא"כ הא כתב הפליתי דהיכא דיש סניף להיתר איסור דרבנן בטל אם האיסור הוא איסור הנאה ע"ש, ואפי' אם נחליט דלא כהפליתי מ"מ הרי כתב הש"ך ביו"ד סי' ק"י בדיני ס"ס סי' י"ז דבשר שנתעלם מהע"י אע"פ דהוי חתיכה ראויה להתכבד בטילה מפני שהוא ספק אם נתחלפה, כ"ש חתיכה שיש בה בעצמה ספק אם היא אסורה מדרבנן כלל דודאי בטילה אע"פ דהיא ראויה להתכבד כן נלענ"ד:

ואני מודיע בזה צערי שאינני מבין תירוץ מהר"י הלוי באו"ז שם על הקושיא מנבלת עוף טהור והחלב בכפרים דאע"ג דצריכין מחשבה אסורין באכילה ותירץ דשם שאני משום דבכרכים אכלי ליה בלא מחשבה כמו שהעתקתי דבריו לעיל, דאכתי מה נעשה עם נבלת בהמה טמאה שצריכה מחשבה בכל מקום כדתנן שם בעוקצין (פ"ג משנה ג') ומ"מ אסורה באכילה מה"ת, וע"כ לומר דאדרבה דהיכא דאסור מה"ת אין כאן קושיא דעץ או פירשא הוא והתורה אסרתה וה"ה נבלת עוף טהור והחלב בכפרים, והנה גם התוס' במנחות (דף ס"ט ע"א) הקשו אהני דצריכין מחשבה לטומאה אוכלין אמאי האוכלן חייב משום נבלה, ותירצו חדא דאין לדמות איסור לטומאה (כלומר דלענין אכילה גזה"כ הוא דאי כפשוטו הרי תקשי עליהם מבכורות (דף ז' ע"ב) הנ"ל שהביא האור זרוע, ובאמת שיש עיון בכלל הזה דאין לדמות איסור לטומאה ואכ"מ] או דכיון דמשימו בפיו אין לך מחשבה גדולה מזו עכ"ד, ואין אני מבין היטב תירוצם השני דאיך תוכל מחשבה לעשות נבלה הרי שליא ועור נבלה וטרפה מהני מחשבה בהם רק לטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלה, ולא לעשותן כבשר לחייב על אכילתן מלקות דנבלה, או לעשות העור כבשר לענין שאם יחשוב בקרבן על העור לאכול ממנו כזית חוץ לזמנו שיהיה פגול וכעת כ"ז צ"ע:

נחזור לענין שעמדנו בו דלפ"מ שביארנו נראה דהא דקיי"ל ביו"ד סי' ק"א דרגל בהמה הוה חתיכה הראויה להתכבד, היינו ע"כ דבימיהם היה הרגל גם בלא העור ראוי להתכבד משום המוח והבשר שבין העור לעצם, והא דכתב רש"י בחולין (דף קכ"ח ע"ב) דבארכובה ליכא בשר בין עור לעצם היינו ע"כ הכונה על העצם המחבר הארכובה לשוק, כעין שפירש הרא"ש בתשובה כלל כ' פי' ארכובה שאמרו בחולין (דף ע"ז) ועיין ביו"ד סי' נ"ה ובפמ"ג שם. אבל בארכובה הנמכרת עם הראש הרי חזינן שיש בשר ומשו"ה הוה ראוי להתכבד, ואל תתמה שהרי גם רגל אווז היה בימיהם ראוי להתכבד כביו"ד סי' ק"א שם, וא"כ נראה דבימינו קרוב לומר יותר דרגל בהמה אינה ראויה להתכבד, ולא מבעיא אם היא חיה או מלוחה אלא אפי' אם נתבשלה הרבה ונעשית ציקי קדרה נהי דהוה אז העור אוכל ובעינן ששים גם כנגד העור משום דהעור הוא איסור דבוק שהעור דבוק לבשר, אבל ראויה להתכבד לא הוה דהא העור איסורו רק מחמת בלוע שבה וכל שהאיסור הוא משום בלוע לא הוה לענין ביטול חתיכה הרלהת"כ, גם בנמלח רגל בהמה טרפה ואפי' אם נתבשלה עם בשר כשר י"ל דעור הרגל מצטרף להבשר הכשר לבטל הבשר והמוח שברגל הטרפה בהפסד מרובה עכ"פ, כמו דעצמות האיסור מצטרפין עם ההיתר כדקיי"ל ביו"ד סי' צ"ט בטור וש"ע, דבמליחה ודאי דלא שייך בעור איסור דבוק שלא יצטרף להיתר שהרי גם לכלי עור מהני הגעלה כמו לכלי עצם כמפורש ביו"ד סי' קל"ה ובאו"ח סי' תנ"א, ונהי דהש"ך הכריע דעצמות הרכים מצטרפין לאיסור בסי' צ"ט שם הרי כתב הפמ"ג דבהפסד מרובה גם עצמות הרכים אין מצטרפין לאיסור ואפשר דגם מצטרפין להיתר, וכ"כ הפ"ת משו"ת מהר"י הלוי, ואפי' אם נימא דבעצמות אין להקל משום מוח שיש בהם כיון שהן רכים מ"מ בעור הרי אין מוח רק לחלוחית בעלמא ודאי שיש להקל וגם גידין הרבה יש ברגל הארכובה הנמכרת עם הראש ואין בגידין בנו"ט ודינם כעץ בעלמא וכעצם, ועיין בירושלמי פרק בן סורר לענין בן סורר ומורה שאכל רק גידין הרכים ע"ש, וע"כ לענ"ד לענין מעשה יש להתיישב הרבה בדבר בענינים האלה כי יש מקום להקל ומכ"ש רגל בהמה גסה שהרב חכמת אדם כתב בלאו"ה שאינה ראויה להתכבד ע"ש וקצרתי:

ודע דמ"מ רגל בהמה מסתמא דבר שבמנין הוה, אם לא שידוע שבאותו מקום או באותו זמן אין דרך למנותו תמיד כלל, והא לך לשון הסמ"ג בדין ביטול ביצה אסורה וז"ל, ומכח זה לא רצה ר"י להתיר לישראל אחד שהיו לו רגלי בהמה בבית טבח גוי, והיו הרוב חתומין ומקצתם לא חתומין וכו' ונתערבו כולן ולא הוכרו, ולא רצה ר"י להתירם מס"ס ספק הוחלפו בבית עכו"ם או לא ואת"ל הוחלפו נתבטלו ברוב הכשרים, דכיון דליכא שני ביטולין ברוב אין להתיר כיון דהוה כל שדרכו למנות עכ"ל, הרי דבאמת לא אתי עלה מכח חתיכה הראויה להתכבד אבל מ"מ אתא עלה מכח דבר שבמנין ע"ש ודו"ק:

ומ"מ אין מכאן סתירה לדברי הש"ך בדיני ס"ס אות י"ז הנ"ל, דהש"ך שם לא כתב להקל רק בדין בשר שנתעלם מן העין שאינו אלא חומרא בעלמא, משא"כ דינו של הסמ"ג שהיו הרגלים בבית הטבח הגוי דאסורין מדינא כמש"כ הש"ך ביו"ד סי' קי"ח סק"א ע"ש:

בגמ' מתני ליה ר"ה לרבא חמשה דברים בעולה מצטרפין א"ל בעולם קאמרת וכו' לכאורה הענין תמוה מעט ובמהדורא קמא ערכתי ע"ז ענין פלפולי ע"ד החידוד מעט, אבל שבתי וראיתי שהדבר פשוט שר"ה הוה מתני ליה בעולה מצטרפין בלא ריוח הרבה בין המילות ואות מ"ם דמילת מצטרפין היה נמשך לאזן השומע למילת בעולה והיה סבור רבא דבעולם קאמר, ומשו"ה שאל רבא בעולם קאמרת וא"ל לא כן אלא תני בעולה, שהרי כיוצא בזה ממש מצינו בב"ק (דף ק"ד ע"ב) ויתיב ר"ה וקאמר להא שמעתא א"ל רבה בריה יש תלמוד קאמר מר או ישתלמו קאמר מר א"ל יש תלמוד קאמינא ע"ש שהענין שם הוא כהך דהכא ממש, ועיין בכתובות (דף ק"ד ע"ב) ובנדרים (דף ע"ז ע"א) א"ל ר"א לרב הונא אמר רב הכי א"ל אשתיק א"ל אשתיק קאמרת או שתי קאמרת ובפירוש המיוחס לרש"י שם, ועיין בתוס' כאן דגרסי גם כאן לרבה בריה דאזלו לשיטתם בבכורות (דף י"ד ע"א) דרבא לא ראה את ר"ה מעולם והגירסא כאן כבב"ק שם:

אות ד

ברש"י ד"ה חמשה דברים בעולה וכו' ואע"ג דתני רישא קדמ"ז מצטרפין זע"ז אצטריך למתני הא לאשמעינן הך רבותא דבשר וסולת ויין מצטרפין אע"ג דמינא אחרינא נינהו עכ"ל, הנך רואה שדילג כאן על חלב דתנן נמי במתניתין וכתב דרק בשר יין ושמן וסולת מיני אחרינא נינהו. מבואר דאזיל בשיטת הסוברין דבשר וחלב מין אחד הם וכן מוכח מרש"י בזבחים (דף ע"ח) ד"ה וש"מ נו"ט ברוב לאו דאורייתא וכו' דגם לענין טעם חלב ובשר וכן בשר בהמה עם בשר עוף טעמם שוה כלומר שנקראים מין במינו, דכתב שם וז"ל וקס"ד השתא דאפי' פיגול ונותר מב' מינים כגון האי בשר והאי שירי מנחה עכ"ל ע"ש, ולמה צייר רק בשר ושירי מנחה ולא קאמר בשר וחלב או בשר בהמה עם בשר עוף, ע"כ דס"ל דכל אלה מין במינו מקרי וזה ברור, ועיין ביד אברהם בשו"ע יו"ד סי' צ"ח ביו"ד דפוס ווילנא בארוכה, אך מה שהקשה שם היא"ב מזבחים (דף ק"י ע"א) דאיתא שם המקריב קדשים ואימורין בחוץ חייב, אמאי והא איכא חציצה וכו' רב אמר מין במינו אינו חוצץ ומבואר דאימורין ובשר מין אחד הם, וקשה על הסוברים דחלב ובשר שני מינים הם וכבר טרחו האחרונים ליישב זה, נראה פשוט דכונת רב הוא על יתרת הכבד והכליות דבשר ואימורים הם וקצרתי:

רש"י ד"ה וא"ל והרי תודה וכו' ודם לא קחשיב וכו' עכ"ל, אע"ג דגם בפירגמ"ה נמי כתוב כן מ"מ ברור מאוד דזה נ"ל במשנה כמובן וכן הוא באמת בפי' קדמון הנדפס מכ"י בדפוס ווילנא:

רש"י ד"ה ששה דברים שבתודה מצטרפין זע"ז לפגול נותר וטמא וכן הוא בפירגמ"ה, ולא נקטו גם כאן לענין העלאה בחוץ י"ל משום דרובן של הני ששה לא מתקבלי בפנים, והנה ר"ש ס"ל במס' ערלה דשני מינים לא מצטרפין ולא פליג גם כאן לומר דלא מצטרפי זה יש ליישב בכמה אנפי וק"ל:

אות ה'

במשנה התרומה ותרמ"ע ותרמ"ע של דמאי וכו' מצטרפין לאסור ולחייב עליהן אהח"מ, הא דלא קתני נמי דמצטרפין לענין מלקות אם אכל במזיד, הוא משום דתרומ"ע של דמאי אינו מצטרף לענין מלקות דאין איסורו אלא מדרבנן, ואם חצי שיעור אסור מה"ת בתרומה והנלוים לה יש להעיר דלפמש"כ מהרל"ח הובא במל"מ פ"א מה' חמץ ומצה דלהכי צריך קרא בחמץ לאסור חצי שיעור משום דלא דמי לחלב שהיתה לו שעת הכושר, א"כ תרומה דג"כ הו"ל שעה"כ וקרא מיוחד ליכא ממילא ח"ש דידיה מותר מה"ת, והרי המל"מ שם כתב דחמץ בערב פסח דליכא קרא לאסור ח"ש באמת ח"ש מותר מה"ת [ומה שהקשו הקהלת יעקב אלגזי והפמ"ג באו"ח סי' תרי"ב משבועה ומיוהכ"פ דג"כ הו"ל שעה"כ ומ"מ ח"ש אסור בהן מה"ת לריו"ח, י"ל דיוהכ"פ ושבועה שהם איסור גברא דהרי החפץ הוא מדינא של היתר, בהו לא שייך הפרכא דהו"ל שעה"כ ורק באיסור חפצא שייך סברא זו, אלא דלכאורה גם חמץ הוא כאיסור גברא כיון דלאחר פסח מותר בהנאה וגם באכילה מה"ת ויש לחלק] וא"כ בתרומה וכו' אפשר דח"ש מותר מה"ת אף לריו"ח הואיל והו"ל שעת הכושר, אכן בפ"ב דביכורים מ"א תנן התרומה והביכורים חייבין עליהם מיתה וכו' ואסורין לזרים ומפורש בירושלמי מובא ברע"ב שם דקמ"ל דחצי שיעור גבייהו אסור מה"ת, והשמ"ק בב"מ (דף נ"ג) הרגיש דמאי קמ"ל הרי בכה"ת ח"ש אסור מה"ת ותירץ דהוה ס"ד דמותר גבייהו ח"ש משום דאין איסורן שוה בכל, וכ"כ התו"י ביבמות (דף ע"ג ע"א) בש"ס דווילנא ולמהרל"ח י"ל נמי דס"ד דח"ש מותר הואיל והו"ל שעת הכושר וכאמור קמ"ל, והטעם י"ל דכיון דקיי"ל חטה אחת פוטרת את הכרי וכתב המל"מ והנו"ב דשתי מצות יש בהפרשת תרומה אחת לתקן את הכרי להתירו לזרים ולזה סגי בחטה אחת, ושנית הנתינה לכהן וזה צריך שיעור, וא"כ כיון דחל שם תרומה על חטה אחת מה"ת ודאי דחטה גם אסורה לזרים מה"ת, דאל"כ אלא דמותרת לזרים א"כ ליכא בחטה אחת קדושת תרומה ואיך פוטרת את הכרי, וכן בחלה וביכורים מה"ת ליכא שיעור לפטור השיריים ממילא ע"כ דח"ש אסור בהו, ולפ"ז י"ל עוד דבתרומה וכיוצא בה אפי' לר"ל ח"ש אסור מה"ת מהאי טעמא, ויתיישב בזה מה דכתב התוי"ט בביכורים שם פ"ב מ"א הנ"ל דלר"ל ח"ש עכ"פ מדרבנן אסור בתרומה וביכורים, ויקשה מאי קמ"ל מתניתין הא בכל האיסורין ח"ש אסור מדרבנן עכ"פ לר"ל כעין קושית השמ"ק הנ"ל אליבא דריו"ח, אבל לדברינו א"ש דקמ"ל דבתרומה וביכורים אסור מה"ת גם לר"ל חצי שיעור:

שבתי וראיתי שמפורש בירושלמי רפ"ו דתרומות דמודה ר"ל בתרומה דח"ש אסור מה"ת מטעם אחר משום דתרומה אסורה בהנאה של כילוי, ובדבר האסור בהנאה מודה ר"ל דח"ש אסור מה"ת, וז"ל הירושלמי שם אמר הריני פורש מכזית תרומה] ואיני פורש מחצי זית א"ר בון בר"ח נעשה כאוכל חצי זית בשוגג וח"ז במזיד, ופריך ואין יסבור רבב"ח כר"ל וכו' עיין בפני משה שם ומשני מודה ר"ל באיסורי הנאה דח"ש אסור מה"ת ותרומה הרי אסורה בהנאה של כילוי כנלע"ד ביאור הירושלמי הזה בעזה"ש, ובירושלמי פ"ב ה"א דביכורים הגירסא כמש"כ המראה הפנים ע"ש ותבין שזה נכון, אך מהר"ש משמע וכן בפירושו לחלה ספ"א מפורש דלר"ל בתרומה ח"ש מותר מה"ת וכ"כ התוי"ט בביכורים רפ"ב כמו שהזכרתי לעיל והנלענ"ד כתבתי:

**(אי בתרומה אסור חצי שיעור אף לר"ל מדאורייתא מבואר היטב בקונטרס "שמן למנחה" על מ"ת מהגאב"ה סי' ק"ט.)**

אות ו'

במשנה כל הנבלות מצטרפות זע"ז, הרמב"ם הלכות מאכא"ס (פ"ד הי"ז) כתב כל הנבלות מצטרפות זע"ז ונבלה מצטרפת עם טרפה וכו' זה הכלל כל שאיסורן בלאו אחד מצטרפין בשני לאווין אין מצטרפין חוץ מנבלה וטרפה הואיל והטרפה תחילת נבלה היא עכ"ל, ובזה א"ש דברי התוס' במס' זבחים (דף ס"ט) במשנה דמלק ונמצאת טרפה ר"מ אומר אינה מטמאה בבית הבליעה ורי"א מטמאה בביהב"ל, ופירש"י דלא מהני מליקה לטרפה לטהרה מטומאתה, והתוס' שם ד"ה ר"י אומר ז"ל תימה אפילו נבלה גמורה לא תטמא לר"י דלא חייל אאיסור קדשים וכו' עכ"ל, והקשה השעה"מ בה' א"ב דמה הקשו התוס' הרי נבלה הוה איסור מוסיף אאיסור קדשים דנתוסף איסור לגבוה וכו', וכ"כ התוס' בחולין (דף ק"א) ושפיר חייל נבלה אאיסור קדשים ומטמאה בביהב"ל והיא לכאורה קושיא עצומה, אך לפי האמור אתי שפיר דלכאורה הרי יש להעיר דלמה להו להתוס' להקשות איך חל נבלה על קדשים ולמה לא הקשו דהרי כאן מיירי מפורש שנמצאת טרפה וא"כ אין איסורה משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טרפה כמו דדרשינן לענין טמא, אלא דבאמת אין זה קושיא כלל דנבלה וטרפה שני הלאווין כמו משם אחד הם דטרפה תחילת נבלה היא כמש"כ הרמב"ם, ואין שייך לומר דאין נבלה חל על טרפה משום אאחע"א דהא מעיקרא נמי תחילת נבלה היא, ושפיר נמשך אח"כ איסור נבלה ואסורה באכילה משום נבלה ומטמאה ג"כ משום נבלה, ולפ"ז מיושב קושית השעה"מ דהא באמת ליכא מפורש בקרא בשום מקום דנבלה אסורה לגבוה, אלא דנתמעט ממילא מקרא דמן הבקר להוציא את הטרפה וה"ה נבלה או מקרא דממשקה ישראל או מקרא דהקריבהו נא לפחתיך כמש"כ הרמב"ם פ"ב מה' אסומ"ז, וא"כ נבלה לא עדיפא מטרפה לדין האיסור לגבוה, וא"כ במשנה שם דתנן מלק ונמצא טרפה מחיים וע"י המליקה נעשית נבלה הרי לא נתוסף בה איסור לגבוה כלל, שהרי קודם המליקה היתה נמי אסורה לגבוה מכל הני טעמא משום טרפה, ושפיר הקשו התוס' שם אמאי מטמאה בבית הבליעה דהא נבלה לא חל על איסור קדשים כיון שהיתה כבר טרפה, אבל איסור נבלה על טרפה חל שפיר, וכן איסור נבלה על קדשים דעלמא שלא היתה טרפה מחיים ודאי חל משום איסור מוסיף לגבוה, והתוס' לא הקשו רק אמשנה דשם דמיירי שהיתה טרפה קודם המליקה, ואיסור נבלה על טרפה חל שפיר משום דטרפה תחילת נבלה היא כמש"כ הרמב"ם ודו"ק וכן מפורש בתוס' חולין (דף ל"ז) ד"ה ורמינהו וכן כתב הרמב"ן בחידושיו שם בביאור יפה וכתב שכן גם דעת רש"י ועיין יבמות דף ל"ב זר שאכל מליקה וקצרתי אולם זה פשוט מאוד דהני שיש עליהן שם טרפה מקרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר אינו מצטרף עם נבלה, דהרי כל הני טרפות לאו תחילת נבלה הן ומפשיטות הענין אין להאריך בזה ועיין נו"ב מהדו"ת חאו"ח סי' י"ג שדבריו פלא:

אות ז'

אמנם בשר מן החי מצטרף עם נבלה שהרי בשר מה"ח יליף ריו"ח מקרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו ולהכי כמו שטרפה מצטרפת עם נבלה ה"נ בשר מה"ח דגם בבשר מה"ח שייך הסברא דתחילת נבלה היא, ועיין בספרי פ' ראה אקרא דלא תאכל כל נבלה ובירושלמי פרק ג' מינים ה"א לפירוש הפני משה שם שהוא עיקר דלא כהק"ע שם דאיתא שם בשם ריו"ח כעין זה עיי"ש, אמת דבתוספתא פ"ק דמכילתין איתא דבהמה טמאה חצי זית בחייה וחצי זית במיתתה מצטרפין ללקות משום טומאה, וכחצי זית מבהמה טהורה בחייה וכח"ז במיתתה אין מצטרפין [כצ"ל ודאי] דבחייה האיסור הוא משום בשר מה"ח ובמיתתה הוא משום נבלה הרי דמפורש דלא כהרמב"ם, אך י"ל דהך תוספתא ס"ל כר"ל דבשר מה"ח ילפינן מלא תאכל הנפש עם הבשר להכי הוה בשר מה"ח ונבלה שני ענינים שונים ומשו"ה ודאי דאין מצטרפין אבל הרי הרמב"ם פוסק כריו"ח וא"ש, ובפשוטו מוכח כן גם בסוגיא לקמן בגמ' דמביא ברייתא דח"ז מפרה וח"ז מגמל במיתתן מצטרפין דאיסור נבלה חל על איסור טומאה דס"ל איסור חל על איסור, ומ"מ תני רישא ח"ז פרה בחייה וח"ז גמל במיתתה אין מצטרפין, אע"ג דכאן יש לאו דבשר מה"ח וטמאה יש לאו דנבלה במיתתה ולצטרפו לדעת הרמב"ם, אע"כ דגם הך ברייתא ס"ל כר"ל דיליף בשר מה"ח מלא תאכל הנפש עם הבשר וא"כ הוו מתרי לאווין להכי לא מצטרפי, אך י"ל דאתיא כריו"ח נמי ומיירי באבר מה"ח דלכו"ע הוה עם נבלה תרי לאווין מחולקים, וא"כ כיון דחלקו מבחוץ פטור אף לריו"ח כדאיתא בחולין ס"פ גיה"נ ואין שייך בו צירוף, כמו שהקשו התוס' כאן אליבא דרב דמוקי לענין טומאה, אך הרמב"ם הרי פוסק בפ"ה ה"ד מה' מאכא"ס דחלקו בחוץ דוקא באכלו מעט מעט פטור אבל אם בלע שני החצאים כאחד חייב וא"כ א"ש מאוד סוגיא דידן אבל התוספתא דפ"ק דמכילתין הנ"ל אי אפשר ליישב דמיירי ג"כ באבר מה"ח וסבר דאבר מן החי אינו נוהג בטמאין, להכי בטמאה מצטרפין חיה ומתה ובטהורין לא מצטרפי, דאם מצטרפין בטמאה הרי ע"כ ביש כזית בשר בצירוף שניהם איירי, וא"כ גם בטהורה מצטרף ח"ז בשר מה"ח עם חצי זית בשר מן הנבלה דהא שניהם משם אחד לריו"ח ודו"ק בכל זה:

אות ח'

כל השרצים מצטרפין זע"ז, הנה כל הצירופים השנוים בכל פרק זה לענין אכילה שיעור עת הצירוף הוא כזית בכדי אכילת פרס כדאיתא בכריתות (דף י"ב וי"ג). אך מסתפקנא בשמונה שרצים המובדלין דשיעור אכילתן בכעדשה כטומאתן כדאיתא בסוגיין דלקמן, אם שיעור צירוף אכילתן הוא נמי בכדי אכילת פרס או בשיעור קטן מזה, דמצד הסברא קשה הוא מאוד לומר דכעדשה יהיה שיעור צירופו שוה עם שיעור צירוף של כזית, והרי ביומא (דף פ' ע"ב) מתקיף לה רבא כזית בכדי אכילת פרס וככותבת בכדי אכילת פרס, א"ל אביי קים להו לרבנן דבהכי מישב דעתו טפי מהכא לא מישב דעתו, מתקיף לה רבא בככותבת בכדי אכילת פרס חצי פרס בכדי אכפ"ר, א"ל ר"פ הנח לטומאת הגויה דמדרבנן. הרי דבגמ' ירדו חז"ל להסבר הדבר ולא הוה השיעור כמילתא בלא טעמא, וכאן ענין אכילת השרצים הרי הם ככל איסורי תורה דלא שייך בהו ענין יתובי דעתא והאיסור הוא מה"ת ולוקין עליו, וא"כ נראה דאינו חייב על כעדשה מן השרץ מהשמונה שרצים המובדלין אא"כ אכלן בפעם אחד דוקא אבל לא אם הפסיק מעט בנתיים, ובפרט דכל חיובן בכעדשה הוא כטומאתן ובטומאה הרי לא שייך צירוף דאם נגע בכחצי עדשה וחזר ונגע בכחצי עדשה ודאי דטהור הוא, אבל מה אעשה דבתו"י בכריתות (דף י"ג ע"ב) ד"ה אכל אוכלין טמאין כתבו וז"ל, ונראה דמיירי שאכל נבלת עוף טהור ושתה משקין טמאין כגון דם השרץ שמטמא כבשרו ונכנס למקדש עכ"ל, פי' שעל זה תנן במשנה שם דאם שהה כדי אכפ"ר באכילתו או בשתיתו ונכנס למקדש חייב ואם שהה טפי פטור, הרי מפורש דגם דם השרץ ששיעור טומאתו ואכילתו הוא ג"כ כעדשה כבשרו כמש"כ התוס' בסנהדרין (דף ד' ע"א) ד"ה מנין לרביעית דם וכו' ע"ש, ומ"מ כתבו ששיעור אכילתו הוא בכדי אכפ"ר כאלה ששיעורן בכזית, אמת שלפי דעת הרב המגיד בפ"כ מה' מאכלות אסורות שיטת הרמב"ם היא דגם שמונה שרצים שיעור אכילתן לחייב מלקות הוא בכזית, אבל כבר העירו רבים שאין הדבר מוכרח בדעת הרמב"ם, אבל אין הדבר נוגע כלל לדברי התוס' בכריתות שם שהרי התו"י לענין טומאה מיירו דודאי גם דם שיעורו בכעדשה להכי אין להאריך כאן בשיטת הרמב"ם, גם דברי התוס' בעצמם שם וצריכין ביאור כמו שהעירו רבים ועיין בהגהות הרש"ש שם וראיתי זה כבר שבספר אור שמח הגיה שם בתו"י איזה הגהה אבל אינו תחת ידי עתה לראות אם הגהתו נוגעת לענינינו, עכ"פ כפי שמבואר שם לפנינו דעתם מפורש דגם כעדשה שיעורה בכדי אכילת פרם, וכן כתב הפליתי ביו"ד סי' ק"ד אגב אורחיה וגם המנחת חינוך כתב בדין אכילת השרצים שהשיעור הוא בכדי אכפ"ר, ולא הזכירו הש"ס דיומא שהבאנו ובעיני הדבר פלא, והרי מצינו עוד דבדבר שאיסורו חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ואין חייבין עליו עד שיאכלנו בפעם אחד לא בכדי אכפ"ר כדאיתא בחולין (דף ק"ג ע"ב) ע"ש ברש"י ד"ה חלקו מבחוץ, ובע"ז (דף ס"ח ע"ב) איתא דעכברא דבתי עכ"פ חידוש הוא דאסור אע"ג שנותן טעם לפגם, וא"כ למה יהיו חייבין עליו אם אכל כעדשה ממנו בכדי אכ"פ, אמת (דבזבחים דף ע' ע"א) איתא להיפך דכיון דחידוש הוא הוה אמינא שיתחייבו עליו אפי' ביותר מאכפ"ר וכבר עמדו רבים ע"ז כמש"כ המנחת חינוך מצוה קס"א ולא מצאו מענה, אך לכאורה גם שבועה חידוש היא דהיכא מצינו מדבר ומביא קרבן ומ"מ שיעור אכילה לעבור על השבועה הוא כזית בכדי אכפ"ר וצ"ע בכ"ז לענ"ד אך אי נימא דמתניתין ר"מ היא ככל סתם משנה ועיין בתיו"ט במשנה ב' ובמשנה אחרונה בפרקין, אליבא דר"מ הרי ודאי אין שיעור כעדשה לחיוב אלא אם אכלו בפעם אחד, שהרי ר"מ ס"ל בכריתות שם לענין שאר איסורין דהשיעור הוא כאוכל קליות, והרי כתב הדרישה ופרישה בטור יו"ד סי' ק"ץ דשיעור כעדשה וכשעורה שווין בכמות שיעורן, אלא דאנן לדינא קיי"ל כרבנן דר"מ ששיעור האיסורין הוא בכדי אכילת פרס:

ודע דאי מתניתין ר"מ היא יתורץ קושית הברית אברהם שהקשה לדעת הגהות המל"מ פ"א מה' יו"ט והנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' ע"ח דבאיסור שאין בו מלקות לא חייש ר"מ למיעוטא, א"כ מאי פריך הש"ס בחולין (דף י"א) ר"מ היכי אכיל בשרא דלמא ס"ל לר"מ כר"י הגלילי ביומא (דף ל"ו) דלאו דנבלה הוא לאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו ולהכי גם ר"מ לא חייש למיעוטא ע"ש, אולם במשנתנו הרי מבואר דלוקין על לאו דנבלה דאל"כ צירוף למה לן ומשנתנו הרי ר"מ היא, אלא דלפי האמת בלאו משנתנו מבואר בחולין (דף ק"א) דר"מ ס"ל דהאוכל גיד הנשה של נבלה לוקה שתים על גיד ועל נבלה, ומשו"ה בחולין (דף פ') במשנה דחשו"ק ששחטו בינם לבין עצמן ר"מ מתיר לשחוט אחריהן אותו ואת בנו, ובגמ' שם איתא דמחייב היה ר"מ אשחיטתן משום נבלה עיי"ש ברש"י, דאין כבר שום ספק דר"מ ודאי מחייב על לאו דנבלה מלקות ומיושב קושית הברית אברהם בברור ודו"ק:

אות ט'

פה מקום אתי להזכיר הא דתנן בכריתות (דף ט"ו ע"ב) א"ר יהושע שמעתי שהאוכל מזבח אחד בחמשה תמחוין בהעלם אחד שחייב מעילה על כל אחר ואחד דתמחוין מחלקין לענין מעילה, וכן קיי"ל להלכה אע"ג דחמשה תמחוין מצטרפין לשוה פרוטה להתחייב מעילה אחת, כדתנן בריש פרקין קדשי מזבח עם קדשי בדה"ב מצטרפין, וכן תנן לעיל חמשה דברים בעולה מצטרפין הבשר והחלב והסולת והיין והשמן וכל הני ודאי תמחוין חלוקין הם ובפרט קדשי מזבח עם קדשי בדה"ב דודאי כתמחוין מחולקין הן ומ"מ מצטרפין, זוהי אחת מהחומרות שיש במעילה מבכל התורה שבכל התורה אם מצטרף אינו מחלק ואם מחלק אינו מצטרף, ועיין במל"מ פ"ד ה"א מה' שבועות ד"ה ודע שבאו לידי חידושי הרמב"ן וכו' שהביא שם הרמב"ן יש מי שפירש דכי אמרינן צירף את המעילה לזמן מרובה לא בשני תמחוין דהואיל וחלוקין לא מצטרפין אלא בתמחוי אחד ובגוף אחד ואינו נכון עכ"ל הרמב"ן, ותמה שם המל"מ בצדק ממשנה דריש פרקין דקדשי מזבח עם קדשי בדה"ב מצטרפין הרי מפורש דלא כהיש מפרשים, דדוחק לומר דהא דקדשי מזבח עם קדשי בדה"ב מצטרפין היינו דוקא בכדי אכילת פרס, והיש מפרשים ס"ל דלזמן מרובה דוקא שני תמחוין אינם מצטרפין כדמשמע מרהיטת לשונו באמת זהו דוחק גדול, שהרי כתב דשני תמחוין הואיל וחלוקין לא מצטרפין, הרי דס"ל דמעילה שוה בזה לכל איסורין שבתורה דכל שמחלק לא מצטרף, וא"כ גם אם אכל בשני תמחוין בתוך שיעור אכילת פרס נמי לא מצטרפין, כיון דהא ודאי דגם בתוך שיעור אכילת פרס תמחוין מחלקין אם יש בכל אחד שוה פרוטה וחייב שתי מעילות. וא"כ לשיטתיה גם בתוך שיעור אכילת פרס לא מצטרפי וזה ודאי אינו, ולהכי החליט הרמב"ן שאין דברי היש מפרשים האלה נכונים, ועיין שם בכל אריכות דברי המל"מ שם בכל ההלכה ההיא ותרוה נחת:

והנה כל ששהה באכילתו יותר משיעור צירוף דין אוכל חצי שיעור יש עליו וח"ש אסור מה"ת אלא שאין לוקין עליו, ודע שאמנם הישועות יעקב באו"ח סי' תרי"ב ובשו"ת ריב"ן סי' כ' וכן בספר עצי אלמוגים כתבו דהא דח"ש אסור מה"ת הוא רק באיסור כרת כחלב ודם, או עכ"פ איסור לאו שיש בו מלקות כטרפה נבלה ושרצים, משא"כ באיסור עשה או אפי' לאו הבא מכלל עשה גבייהו ח"ש מותר מה"ת ורק מדרבנן אסור, ויש אחרונים שהסבירו בזה מש"כ הרשב"א בחידושיו לשבת (דף ד') וז"ל, ולי נראה דשאני התם כיון דחציו עבד וחציו בן חורין לית ביה משום לעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו וכו' ע"ש דכונתו דבאיסור עשה ח"ש מותר מה"ת, אולם הפמ"ג ליו"ד בפתיחה להלכות שחיטה כתב בשורש הב' דלהפוסקים דוזבחת הוה עשה חייב על כ"ש עיי"ש ובפמ"ג לאו"ח סי' תרי"ב במש"ז סק"ד, ובאמת מבואר בתוס' שבת (דף צ"א) ד"ה כגון דאיכא פחות מכביצה דגם באיסור עשה חצי שיעור אסור מה"ת, שכתבו שם בזה"ל וא"ת מ"ש כזית תרומה מחצי זית דהא בתרומה טמאה ליכא אלא עשה וכו' וחצי זית נמי הא קיי"ל כריו"ח דח"ש אסור מה"ת עכ"ל, הרי מפורש ס"ל להתוס' דבאיסור עשה נמי ח"ש אסור מן התורה, גם בתוס' שבועות (דף כ"ב ע"ב ודף כ"ג) ד"ה דמוקי מבואר הכי, וכן הר"ן בפ"ג דשבועות כתב דמחלב לחודא לא נפקא לן דח"ש אסור מה"ת רק בחיוב כרת להכי צריך טעם דחזי לאצטרופי עכת"ד, ועוד נדבר איה"ש בפרק זה בענין חצי שיעור כפי אשר יהיה לאל ידינו וכאן אזכיר רק מש"כ הצל"ח בפסחים (דף מ"ד ע"א) דבאיסור התלוי בזמן ואכל חצי שיעור בסוף הזמן אין בו איסור מה"ת, כיון שאין פנאי להשלים השיעור הרי לא חזי לאצטרופי, ולא דמי למי שהוא במקום שאין לו רק ח"ש ואי אפשר לו להשיג עוד ח"ש להשלים השיעור דלכאורה נמי לא חזי לאצטרופי, ומ"מ ודאי דהח"ש שיש לו אסור לו מה"ת, דשאני התם שעכ"פ יש מציאות שיביאו לו עוד ח"ש ושפיר מקרי חזי להצטרף, ועוד דהא אמר ריו"ח בחולין (דף ק"ג ע"ב) אכל כזית והקיאו וחזר ואכלו חייב, וא"כ אפי' במדבר שמם שאין מציאות כלל שיביאו לו עוד נמי חזי לאצטרופי ע"י שיקיא החצי שיעור שאכל ויחזור ויאכלנו. משא"כ באיסור התלוי בזמן שבסוף הזמן אי אפשר לו כלל שיאכל באיסור רק חצי שיעור ותו לא חזי לאצטרופי וכ"כ הגאון רע"א בתשובותיו ועוד אחרונים כתבו כן ופלפלו בזה:

אות יו"ד

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה תנינא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה