תקנת עזרא (מעילה תנינא)· רבי עזרא אלטשולר
מהדורא תניינא · דף טו.
בגמ' תנן קדמ"ז מצטרפין וכו' קדק"ד ששחטן בדרום וכו' תנן הנהנה מן החטאת וכו' עכ"ל הגמ', לא אמר על המשנה דקדק"ד ששחטן בדרום בלשון תנן כמו שאמר על המשנה דקדמ"ז מצטרפין ועל המשנה דהנהנה מן החטאת, משום דהמשנה דקדק"ד ששחטן בדרום מועלין כבר אמר עלה לעיל דף ב' ע"ב אליבא דרבה מפורש דמאי מועלין מדרבנן לכן לא הביא הש"ס כאן משנה זו בדרך קושיא כי אם בדרך פשיטות די"ל דמועלין מדרבנן וק"ל:
אמר המחבר בהיות שפרק קדשי מזבח כולו קעסיק תנא בדיני צירוף שיעורין כמעט בכל מקצועות התורה, והענינים רחבים וארוכים ומפוזרים בכל הש"ס, לכן אמרתי לעורר בפרק זה בדיני הצירוף לכשיעור ובדיני חבי שיעור ככל אשר תמצא לאל ידי, אולי אזכה להיות לעזר להמעיינים בדינים אלה, וראיתי שראוי לחלק עניני פרק זה לאותיות בכדי להקל על המחפש, וה' הטוב יהיה בעזרי להגדיל תורה ולהאדירה.
אות א'
במשנה קרשי מזבח מצטרפין זע"ז למעילה ולחייב עליהן משום פנו"ט. הא דלא קתני תנא דמצטרפין נמי לחייב עליהן משום יוצא, אפשר לומר דכיון דלאו דיוצא הוא מובשר בשדה טרפה לא תאכלו שעליו הוא דחייבין מלקות, ומקרא זה לא ידעינן מנחות ונסכים דבשר כתיב, אבל נסכים ומנחות נהי דודאי אסורין באכילה מקרא דלא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול ליתן ל"ת על אכילתו כדלקמן (דף י"ז ע"ב), מ"מ אין לוקין על לאו זה משום דהוה לאו שבכללות זולת על פגול ונותר שעונשן מפורש להדיא כידוע, וכן מדוייק בלשון הרמב"ם בה' מעשה"ק פי"א ה"ה והט"ו שבהלכה ט"ו לא הזכיר שירי מנחות, ותו דלענין מלקות דלאו דובשר בשוה טרפה וגו' הרי לא רק קדשי מזבח מצטרפין, שהרי אם אכל חצי זית בשר טרפה ממש של חולין וחצי זית מקדשי מזבח שיצאו נמי מצטרפין ולוקה שהרי הם משם אחד כמ"ש הרב מנחת חינוך מצוה ל"א, משו"ה לא מתנייא ליה לתנא דקדשי מזבח לבד מצטרפין ליוצא, ועיין בתוי"ט מש"כ כאן במשנה א' וב', ודע דקדשי מזבח של עכו"ם אין פגול להתחייב עליהן כרת בהן כבזבחים (דף מ"ה) וממילא דאין מצטרפין לפגול ואין למדין מן הכללות ועיין מש"כ בחידושי לקמן ע"ב ד"ה פה מקום אתי ע"ש:
אות ב'
ברש"י ד"ה למעילה וכו' או לכזית לחייב משום מעלה בחוץ עכ"ל וכן הוא בפירגמ"ה וברש"י בכריתות ועיין בתוס' יו"ט כאן, ולענ"ד שכן היה גירסת המפרש ורגמ"ה ורש"י במשנתנו, ומש"כ התוי"ט דלמה יצטרפו לכזית לחייב משום מעלה בחוץ, נראה דכיון דתנן ברפ"ג דכריתות זה חומר במינים הרבה ממין אחד וכו' וחומר במין אחד וכו' דכלל הוא דכל דאם עבר הרבה פעמים חייב על כל אחת ואחת אינם מצטרפין לכשיעור, ובמין אחד דעל כמה פעמים אינו חייב אלא אחת מצטרפין לכשיעור, (זולת אכילה ושתיה דיוהכ"פ שאע"פ שאין מצטרפין מ"מ אם אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת כדתנן בפרק יוהכ"פ] והרי קיי"ל כר"ע בכריתות (דף ט"ו) דהשוחט וכן המעלה בחוץ ה' זבחים בהעלם אחד אינו חייב רק חטאת אחת עיין ברמב"ם פ"ו מה' שגגות, וא"כ ודאי דה"נ מצטרפין חמשה זבחים לשיעור אחד להתחייב משום מעלה בחוץ כ"כ הרב מעיל שמואל ונראין הדברים כנים:
ברש"י ד"ה הנהנה מן החטאת וכו' וכשהיא מתה וכו' מעל מדרבנן אבל לא מה"ת דלאו לדמי קיימא לפי שאין פודין אהק"ד להאכילן לכלבים כצ"ל לענ"ד, עיין רש"י לעיל (דף ב' ע"א) ד"ה כמאן דחנקינהו דמי ובפירגמ"ה שם וברש"י (דף י"ב ע"א) ד"ה יצאו מידי מעילה דב"ת, ואח"כ מתחיל הדיבור מדרבנן האי מעל דרישא נמי מדרבנן וכן צ"ל גם בפירגמ"ה בשני הדיבורים האלה, דגם המקשן רק מרישא פריך דסבר דמעל דרישא הוא מה"ת, אבל הסיפא ידע גם המקשן דמעל רק מדרבנן ודו"ק:
בתוס' ד"ה ואפי' כי מתו וכו' א"נ מי לא עסקינן דהעמידו מחיים ולא הספיק לפדותו עד שמת וכו' עכ"ל, כבר העיר הגרע"א בגהש"ס דדבריהם סותרין לדבריהם בחולין (דף קל"ה ע"א) שכתבו שם וז"ל, וא"ת ולימא כשהעמיד ואח"כ עבר וגזז ופדה, וי"ל דבשעת פדייה בעינן העמוהע"ר עכ"ל והניח בצ"ע וכן הקשה בספר קרבן אשם, ובשעה"מ פרק יו"ד מה' ביכורים הקשה עוד על התוס' כאן מבכורות (דף ל"ב ע"ב) א"ר אשי מנא אמינא לה דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל, אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעי העמוהע"ר, אלא ש"מ לא יגאל לא ימכר הוא עכ"ל הגמ', ולדברי התוס' כאן מאי קושיא דלמא מיירי כשהעמיד והעריך מחיים והניח בתימה, וגם התוס' בזבחים (דף ק"ג) ד"ה לא מבעיא נראה דפליגי אהתוס' דידן דאל"כ למה הניחו שם בקושיא עיי"ש, וליישב דברי התוס' שלא יהיו מחולקים ותמוהין נלע"ד לומר דהנה שם בתמורה (דף ל"ב) איתא אמר עולא המקדיש עולה לבדה"ב אין בה אלא עיכוב גזברין לבד, מיתיבי המקדיש עולה לבדה"ב אסור לשוחטה עד שתפדה ומשני מדרבנן, ובתוס' שם ד"ה מיתיבי כתבו דהמקשן סבר דקדושת בדה"ב תפיס מה"ת גם אבשר, והתרצן סובר דרק אעור תפיס מה"ת ועל הבשר תפיס רק מדרבנן ע"ש, ומוכח דהמקשן מפרש דמה"ת אסור לשוחטה עד שתפדה ומדקתני אסור לשוחטה עד שתפדה ולא קתני עד שיעמידוה ויעריכוה, ש"מ דלא סגי בהעמוהע"ר מחיים אלא דהפדייה בעינן נמי שתהא מחיים דבעינן פדייה בשעת העמוהע"ר, וא"כ גם בגיזה הדין כך דגם הפדייה צריכה להיות בעוד היא מחוברת לבהמה דוקא, ואם העמיד והעריך ואח"כ גזזה שוב אינה נפדית מה"ת, וא"כ קשה מה שאמר ר"א קדשי בדה"ב אסורין בגיזה והיינו מדרבנן עיין בבכורות (דף י"ד ע"א) משום גזרה דקדשי מזבח. הא מה"ת אסורין בגיזה עד שתפדה, וע"כ צ"ל דר"א קאי למ"ד קדשי בדה"ב לא בעו העמוהע"ר ולמ"ד דבעו העמוהע"ר אין ה"נ דמה"ת אסור לגזוז עד שתפדה ועיין מל"מ פי"ח הי"ב מה' ערכין, אך י"ל דהא דאסור לשוחטה ואח"כ לפדותה הוא רק למצוה שיהא הפדייה בשעת העמוהע"ר ולא לעכב, ובדיעבד אם העמיד והעריך מחיים מותר לפדותה אח"כ, אבל זהו דוקא כשמתה מאליה דכיון שהעמיד והעריך מחיים ורצה גם לפדותה מיד אלא שלא הספיק לפדות עד שמתה, כיון שלא עשה איסור בידים יכול לפדותה אח"כ, אבל אם שחטה או שגזזה בידים אחר העמוהע"ר ביטל בעצמו את ההעמוהע"ר ואינו יכול שוב לפדותה אח"כ, ולפ"ז אין סתירה מתוס' חולין שם לכאן, וכן אין סתירה מהתוס' בזבחים שם דהתם הרי אזלי התוס' למ"ד קדשי בדה"ב תפיס מה"ת וא"כ אסור לשוחטה עד שתפדה, ואין לתרץ כגון שהעמיד והעריך מחיים דהא שם שחטה בידים קודם פדייה ועשה איסור ונתבטלה העמוהע"ר, ועיין בהגהות מצפה איתן בזבחים (דף ק"ג) בתוס' ד"ה לא מבעיא ע"ש, ובספר חזות קשות כאן ולענין תמיהת השעה"מ פ"י מה' ביכורים מבכורות דעדיין אינה מיושבת דהא התם שחט בהיתר דהא מחיים אינו נגאל, נלע"ד דעד כאן לא כתבו כאן דהעמוהע"ר מחיים מהני לפדייה שאחר מיתה, אלא אם בשעת העמוהע"ר היה ראוי עכ"פ לפדיון. אבל בההיא דבכורות במעשר בהמה דאף אם העמיד והעריך מחיים מ"מ אי אפשר אז לגאלו דהא אינו נגאל מחיים, בהא ודאי פדייה דלאחר שחיטה לא מהני דאיך נוכל לקרותו פדייה בשעת ההעמוהע"ר כיון דאז לא היה נגאל כלל, ורב אשי מדייק כך הא מחיים אינו נגאל ואיך נוכל לומר דאחר שחיטה נגאל הא בעי העמוהע"ר ואי אפשר לעשות שתיהן ביחד לא מחיים ולא לאחר שחיטה:
ובאופן אחר מעט יש ליישב דברי התוס' כאן, דיש לדקדק מאי פריך הש"ס בחולין הא לאו בני גיזה נינהו ע"ש, מאי קושיא הא נהי דיש לאו דלא תגוז מ"מ אם עבר וגזז הרי הגיזה מותרת כבתוס' בכורות (דף כ"ה ע"ב), ובפרט בפסוהמו"ק דכתבו שם דמוכח דשרי מה"ת א"כ אצטריך קרא בעבר וגזז, ואף דמדרבנן הגיזה אסורה מ"מ הרי אצטריך קרא לכתוב כיון דמה"ת מותרת, וע"כ צ"ל דכיון דמה"ת אסור עכ"פ לגזוז דאי עבר לא כתב קרא כדאיתא ביבמות (דף ע"ח) דאי להתירא לא כתב קרא, וא"כ י"ל דכאן במעילה למ"ד קדשי בדה"ב בעו העמוהע"ר אף שהוא רק לכתחילה מ"מ בעינן פדייה בשעת העמוהע"ר, ואף אם העמיד והעריך מחיים מ"מ מה"ת אסור לשוחטה או לגוזזה עד שתפדה, אבל בדיעבד אם העמיד והעריך קודם שחיטה ואח"כ שחטה או מתה אז לא אסרה תורה, ושפיר אצטריך עולא לאשמעינן, אבל שם בחולין אי אפשר לומר כן דלכתחילה אין לגוזזה עד שתפדה דאי להתירא לא כתב קרא וזה נכון מאוד אלא דלפ"ז לא יתורץ מהא דזבחים הנ"ל דהרי התם בלאו"ה כתב קרא דאי לאיסורא שהרי בלאו האי קרא היו הכהנים זוכין בעורו ואתי קרא דיפול לבדה"ב, גם לר' ינאי איך אתי קרא למתפיס תמימים לבדה"ב הרי עובר בעשה ואפשר גם בל"ת ואיך כתב קרא דאי עבר, אלא ודאי כיון דאי לאיסורא הוא כתב קרא ובקושי יש לדחות דהא דאסור להתפיס לבדה"ב דכתיב נדבה תעשה אותו, היינו רק כל זמן שהיא חולין אבל כיון שכבר היא עולה ליכא איסור להתפיסה לבדה"ב וצ"ע בדין זה עדיין, אבל מ"מ גם בלאו"ה לא מתרצה דהא דאי לאיסורא היא וכתב קרא וכנ"ל, ואולי י"ל דהתוס' מקשים מ"מ דנראה להם לדוחק לומר דקרא איירי בשחט העולה קודם פדייה באיסור דמילתא דלא שכיחא היא, ואם נאמר כן אפשר עוד לומר דכשמתפיס עולה לבדה"ב אפילו אם עובר באיסור דמתפיס תמימים לבדה"ב, מ"מ בהכי איכא לאוקמי קרא דאורחי דאנשי למטעי בהכי דסברי דמצוה עבדי להתפיס לבדה"ב ודאי כזה כתב קרא ודו"ק:
ובדבר מה שיש להקשות על תירוץ התוס' הראשון דשמא קסבר קדשי בדה"ב לא היו בכלל העמוהע"ר, הרי קושית הש"ס על ריו"ח וריו"ח הא ס"ל בתמורה (דף ל"ב) אליבא דרבנן דר"ש דקדבה"ב היו בכלל העמוהע"ר ע"ש, י"ל ליישב בכמה אנפי אך ע"ד נכון יותר י"ל בהקדם שתי הקדמות, (א') הנה בכל ממון של הדיוט יש לכל אדם בממון שלו קנין השיווי וקנין של החפץ עצמו, דאם אחד ירצה לתת לו שיווי החפץ ולקחתו לעצמו בחזקה הוא חמסן ועובר בלא תחמוד, עיין ברמב"ם פ"א מה' גזלה ה"ט ובח"מ סי' שנ"ט ובמהרש"א בב"מ (דף ה') ועיין בראשונים מש"כ בקדושין (דף ח') גבי מנה אין כאן משכון אין כאן, דאפי' שוה החפץ רק דינר ואינו רוצה למוכרו אפי' במאה מנה אין אדם רשאי ליטלו הימנו אפי' במאה מנה, אבל בהקדש בקדושת דמים של בדה"ב נראה שאין להקדש בו רק קנין השיווי ולא קנין החפץ, שהרי הבעלים יכולין לפדותו אפי' בע"כ של גזבר, כדמוכח מהא דיבמות (דף פ"ח) דאמר הקדש נמי אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו, ואם איתא דתלוי ברצון הגזבר מאי בידו לפדותו איכא שמא לא ירצה הגזבר, אלא ע"כ דגם בלא הסכם הגזבר יכול לפדותו, וא"כ נמצא דאין להקדש בהחפץ רק קנין השיווי אבל לא קנין החפץ:
הקדמה שניה (ב') דהנה כבר העלה הש"ש שמעתתא וא"ו פ"ד דמעילה בהקדש אינו מצד גזל ממון אלא רק מצד קנין איסור וכבר דיברנו בזה במקו"א בארוכה, והסברא הישרה נותנת דזהו רק לפי האמת דגם בקדוה"ג יש מעילה הגם שאין לגבוה בו קנין ממון, עיין בב"ק (דף ע"ו) מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן, ועיי"ש בתוס' ד"ה והשתא ובחולין (דף מ' ע"ב) ע"ש, והרי עניני מעילה ילפינן מתרומה דהוה קדוה"ג כדאיתא ברש"י במעילה כאן, ותרומה אין לה דין ממון רק דין איסור עיין בפסחים (דף ל"ב) ואפי' אכל תרומה של עצמו דלא גזל מידי נמי משלם, ועיין בתוס' כתובות (דף למ"ד ע"ב) ד"ה זר, ולהכי שפיר אמרינן דמעילה בהקדש הוא רק מצד איסור שבו, ולא משום ממון, אבל להס"ד לר' ינאי דאין מעילה בקדשי מזבח רק בקדשי בדה"ב ועולה בלבד שהם קדשים המיוחדים לה' ואין לכהנים ולבעלים בהן כלום, שפיר י"ל דהמעילה הוא מצד ממון שבו שגוזל נכסי גבוה ולא מצד איסור שבו:
ואחר שתי הקדמות האלה נראה לחדש דהא דבעינן העמוהע"ר בקדה"ב להפקיע את קדושתו ואיסור מעילה שבו, היינו אי אמרינן שיש להקדש בו קנין חפץ או שהמעילה היא מצד דין איסור שבו, אז שפיר י"ל דגילתה לנו התורה דאף שנתן שוויו של החפץ במלואו בלי העמוהע"ר לא נפקע קנין החפץ או קנין האיסור שבו ויש בו מעילה עדיין, אבל לפמש"כ דאין בו קנין חפץ רק קנין שיווי ואם נימא דגם המעילה היא מצד ממון שבו שגוזל השיווי של החפץ אין סברא כלל לומר שאם נותן השיווי במלואו בלא העמוהע"ר שלא יופקע קדושתו, כיון שלא היה בו להקדיש רק שוויו וזה שילם להקדש כל דמי שוויו למה לא תפקע קדושתו, ואם כנים אנו בדברינו אלה א"כ א"ש מאוד דודאי לפי המסקנא והאמת דגם בקדוה"ג יש מעילה והוא מצד איסור שבו ולא מצד שיווי כנ"ל שפיר ס"ל לריו"ח דלרבנן דר"ש צריך העמוהע"ר גם בקדשי בדה"ב, אבל התוס' כאן הרי אזלי לפי ההוה אמינא דאין מעילה לר' ינאי אלא בקדשי בדה"ב ועולה המיוחדים לה' וא"כ הוא מצד ממון שבו כנ"ל, וכיון שאין בקדשי בדה"ב קנין חפץ אין סברא שיהיו בכלל העמוהע"ר, ושפיר י"ל דס"ל לריו"ח דקדשי בדה"ב לא בעו העמוהע"ר ודו"ק היטב:
ומעין זה י"ל בקצרה דלכאורה קשה לריו"ח דלרבנן קדשי בדה"ב בכלל העמוהע"ר מנ"ל הא, הרי קרא דואם כל בהמה טמאה וגו"מ דמחייב העמוהע"ר בקדשי מזבח איירי כמפורש בתמורה (דף ל"ג) ע"ש, אלא דילפינן גם קדשי בדה"ב שישנן בהעמוה"ע מדכתיב בין טוב ובין רע איזה דבר שאינו חלוק בין טוב לרע הוי אומר זה קדשי בדה"ב עיי"ש בתמורה ברש"י (דף ל"ג) ד"ה וריו"ח, וא"כ קשה הרי מצינו קדושת דמים למזבח כגון שהקדיש זכר תמים לדמי נסכים, וא"כ מנ"ל דקדבה"ב בכלל העמוהע"ר נימא דקרא דבין טוב ובין רע מיירי נמי כרישא דקרא בקדוה"ג אלא דרישא דקרא איירי בקדוה"ג למזבח וסיפא איירי בקדושת דמים למזבח דג"כ אין חילוק בין טוב לרע ושפיר בעי העמוהע"ר, אבל קדשי בדה"ב נימא דלא בעו העמוהע"ר, וע"כ לומר דאין סברא לחלק בקד"מ בין למזבח לבין בדה"ב וכל זה לפי האמת דקד"מ למזבח וקד"מ לבדה"ב מועלין בכולן ודאי שאין לחלק ביניהם גם לענין העמוהע"ר, אבל לר' ינאי לפי הס"ד דרק קדשי בדה"ב מועלין בהם אבל קדשי מזבח דאית בהו לכהנים ולבעלים אין בהן מעילה, א"כ גם קדושת דמים למזבח נמי ודאי דלית בהו מעילה שהרי יקנה בהם דברים שיש בהם לכהנים ולבעלים, וא"כ הרי שפיר י"ל דרק קדושת דמים למזבח שאין יוצאין לחולין ע"י מעילה אין יוצאין לחולין ע"י פדיון רק אם היה העמוהע"ר, אבל קדושת דמים דיוצאין לחולין ע"י מעילה גם ע"י פדיון יוצאין לחולין בלא העמדה והערכה, וא"כ לפי האמת דבקמ"ז ג"כ יש מעילה וא"כ קדשי בדה"ב שווין לקדשי מזבח לגמרי בקדושת דמים, שפיר אית ליה לריו"ח לרבנן דר"ש דקדשי בדה"ב בעו העמוהע"ר, מקרא דבין טוב לרע, אבל התוס' כאן דאזלי לפי הס"ד דקדשי מזבח אין יוצאין לחולין ע"י מעילה וקדושת דמים לבדה"ב לא דמי לקדושת דמים למזבח, שפיר י"ל דסבר המקשן דקדשי בה"ב לא היו בכלל העמוהע"ר וקרא דבין טוב לרע הוא רק בקד"מ למזבח ודו"ק היטב:
אות ג'