תקנת עזרא (מעילה תנינא)· רבי עזרא אלטשולר
מהדורא תניינא · דף ט.
והא תנא דבי רי"ש התם שיריים מעכבי, באמת התם לא תנא דבי רי"ש קאמר לה אלא רי"ש גופא כמה שהביא רש"י כאן, ומ"מ שפיר פריך הש"ס מתנא דבי רי"ש על ר' ישמעאל גופא, עי"ן בתוס' פסחים (דף ה') ד"ה דברי וביבמות (דף ק"ד) ובשבועות (דף ה') ד"ה דתני דבי ר' ישמעאל ובכריתות (דף ו' ע"ב) בשמ"ק אות י"ד הנדפס בש"ס דווילנא, ותמוה שם מש"כ בהגהת הרד"ל והצדק הוא כמש"כ השמ"ק והמצפה איתן שם, ועיין ברש"י זבחים (דף מ"א ע"ב) ע"ש וקצרתי ובזבחים (דף נ"ב סע"א) מביא סוגיא דידן ופריך באמת מר' ישמעאל אתנא דרי"ש וכן פריך גם במגילה (דף כ"ג ע"א) מרי"ש אתנא דבי רי"ש ודי בזה:
במשנה פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים וכו' הוזה דמן חייבין עליהם משום פגול וכו', היינו דוקא על האימורין אבל בבשר הנשרפין ליכא פגול, דאם חשב בד' עבודות לאכול או להקטיר הבשר למחר לא נתפגל, כיון דהבשר אינו ראוי לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח, אלא דאם חישב להקטיר האימורין למחר נתפגל גם הבשר כדאיתא בזבחים (דף ל"ה) ע"ש. אכן מהרמב"ם פי"ח מה' פסהמו"ק דחשב בשר הנשרפין בכלל אלה שאין בהם פגול משמע דגם אם נתפגלו הפרים אין חיוב פגול על הבשר משום שאין להם מתירין, וזהו דלא כש"ס זבחים הנ"ל וכבר עמד ע"ז בתוס' רע"א במשניות דזבחים אות ל"ד ונשאר בצ"ע, גם דלפי הטעם דאיתא בגמ' שם דאין בבשר פגול משום דאינו ראוי לאכילה לא לאדם ולא למזבח, א"כ גם נותר וטמא אין שייך בבשר, ומשנתינו דקתני הוזה דמן חייבין עליהן משום פגול נו"ט שלשתן אאימורין קאי ולא אבשר, אבל ברמב"ם פי"ח הי"ז מה' פסהמו"ק מבואר דחייבין על בשר הנשרפין משום טומאה וצ"ע, ודברי הרב תפארת ירושלים בזבחים שם אינם מספיקים כלל לדברינו ועיין בהגהות הרש"ש ובהגהות חק נתן בזבחים (דף ל"ה) שם
במשנה אין מועלין בעורה, לפום רהיטא היינו דוקא אחר זריקה אבל קודם שזרק יש מעילה בעורות קדק"ד, וכן משמע להדיא ברש"י זבחים דף ק"ג ע"ב ד"ה מני רשב"א היא ע"ש. וכן משמט גם ברש"י ר"ה דף כ"ח ע"א ד"ה של עולה וכו' דאלו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרנים עכ"ל, הרי מפורש דרק אחר זריקה אין מעילה בעור אבל קודם זריקה יש מעילה בעור, אבל בפיהמ"ש להרמב"ם כאן שכתב סתם אין מועלין בעורות משמע דקאי גם על קודם זריקה, וגם התוס' ביומא דף נ"ט ע"ב ד"ה הוא כתבו דתקנו רבנן מעילה על עור כשהתפיס עולה לבדה"ב משום דליכא מעילה מה"ת רק אבשר, וגם ברש"י חולין דף קי"ז ע"ב סוף ד"ה אסורה ז"ל דאין קדושה חלה אלא על הראוי למזבח מידי דהוה אעור של עולה שהוא מתחלק לכהנים עכ"ל, הרי כאן דעתו להיפך דאין מעילה גם קודם זריקה בעור, ובזבחים דף פ"ו ע"א הובא תוספתא דמעילה פ"א דמועלין בגידין ועצמות וטלפים והסביר שם רש"י הטעם משום דאין להם היתר לכהנים, וזה מתאים עם דבריו בחולין דף קי"ז הנ"ל דעור שאני שמתחלקת לכהנים, משא"כ גידין ועצמות וטלפים וקרנים דכל זמן שלא פירשו עולין הם למזבח עם הבשר וראוים למזבח, משא"כ עור העולה דאפי' אם עלתה עם הבשר תרד, עכ"פ צע"ג בכל זה, ועיין בשו"ת עמודי אור סי' ע' ובשו"ת דבר אברהם בקונטרס מסגרת זהב ובספר למטה יהודא בשו"ת:
במשנה שתי הלחם וכו' קרמו בתנור וכו' לחם הפנים וכו' קרמו בתנור וכו' מרהיטת לשון המשנה נראה לענ"ד ברור דשיעור הקרימה בתנור בשתי הלחם ובלחה"פ שוים הם ואין חילוק ביניהם כלל, וכן משמע מלשון הרמב"ם פי"א הי"ג מה' אבות הטומאה דדינם שוה, והיינו השיעור הנאמר בחלות תודה כל שפורסה ואין חוטין נמשכים הימנה כבפסחים (דף ל"ז) ובמנחות (דף ע"ח) ועיין במלאכת שלמה במשניות כאן, ועיין באבן העוזר שכתב בשו"ע או"ח סי' רנ"ד סעי' ה' להסביר דלחם הפנים שנאפה בכלי אין החמימות בא אליה רק מלמעלה, לכן לא נאפה מעבר לעבר עד שיקרמו פנים של מעלה ושל מטה ע"ש באריכות דבריו, ולדבריו גם שתי הלחם שאינו נאפה בדפוס אינו שוה בדין הקרימה ללחה"פ, וכל הראשונים פסקו כר"א ע"ש באה"ע, ולענ"ד שלהרמב"ם קרימת לחה"פ ושתי הלחם שווין דאל"כ הו"ל לפרש ודו"ק:
במשנה שתי הלחם וכו' לחם הפנים וכו', כבר כתבו התוס' במנחות דף צ"ד ע"א דלחם הוא לשון זכר וגם לשון נקבה להכי אין לדקדק על לשון המשנה כאן ששנה בשתי הלחם לשון נקבה, ובלחם הפנים לשון זכר, והנה במס' אבות פ"ה ולא נמצא פסול בעומר ובשתה"ל ובלחה"פ, וכתב שם הגרי"פ בראשון לציון שם וז"ל, נשאלתי למה לא הקדים לחה"פ שהוא תדיר מעומר ושתה"ל הרבה, והשבתי דאם היה דבר הנמצא שפיר הו"ל להקדים התדיר, אבל מה דתנן שלא נמצא הרי בדבר שאינו תדיר שכיח יותר שלא ימצא ממה דלא ימצא בדבר השכיח ותדיר, ושפיר הקדים שתי הלחם ללחם הפנים והוה ל"ז אף זו לא מבעי עומר ושתה"ל שהם רק פעם אחת בשנה שלא נמצא בהם פסול, אלא אפי' לחה"פ וכו', והא דשקלים ב' ע"א ופסחים ע"ו ע"ב ומנחות כ' ע"א וערכין ד' ע"א וב"ק ק"י ע"א וכן במשנתנו כאן במעילה, י"ל דבכולן סרכא דמשנה דאבות נקט עכ"ד שם ואם שמצד הסברא הוא דוחק דבכולן הקדים שתה"ל ללחה"פ משום חדא דמס' אבות, ובמכילתין לעיל דף ה' ע"ב בתוס' ד"ה א"ר אסי שם מבואר דשתי משניות שלא בדקדוק יש להקפיד ע"ז, אין סתירה להנ"ל דכונת התוס' היא רק דאי ליכא כלל משנה דשם לשון זה מדוקדק ודאי דיש להקפיד על שתים. אבל אם יש אפי' משנה אחת דשם הלשון הזה מדוקדק י"ל דגם הרבה משניות נשנו בלשון זה משום סרכא דהמשנה האחת ויש להביא גם ראיות לזה ואכמ"ל רק ראיה אחת אביא לענין זה למען דעת, דבמס' אבות פ"ד משנה י"א ר' יוחנן הסנדלר אומר כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים, ובש"ס מצינו כמה פעמים שם תנא זה עם שם אומנתו הם שא ולא מצינו כן בשאר תנאים שגם להם היה אומנות כידו ולא נזכר רק שמם ולא שם אומנתם, רק איזה מעט מהם נזכר שם אומנתם ובודאי שיש טעם להזכרה ולענין ריו"ח הסנדלר י"ל דהנה לפנים בישראל היו כל בעלי אומנות ומלאכות יראי ה' ושומרי תורה בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם, וכשהיו עושין בתי כנסיות היו הבתים ההם במטרה לתורה ועבודה וצדקה כדאיתא בסוכה דף נ"א ע"ב, אולם בתקופת השנים האחרונות רוח מצפון בא כי ממלכת רוסיא הגדולה בה המלכות נהפכה למינות נוראה ואיומה, וממנה פרח הזדון ויגמול ענבי רוש אשכלות מרורות וענפיה התפשטו לבעלי אומנות שברוב העולם, עד שכל כנסיות האומנים ובעלי מלאכות אם שראשיתם היא במטרה להטיב מצבם החומרי שאין בזה כל רע, אבל סוף כנסיות שלהם היא מרד במלכות שמים ופריקת עול תורה כידוע בעוה"ר. לכן רבינו הקדוש בהשקפתו הרחוקה לאחרית הימים הביא מאמרו של ריו"ח הסנדלר, שאע"פ שהיה בעל מלאכה סנדלר הזהיר ואמר כל כנסיה שהיא לשש"מ סופה להתקיים ושאינה לשש"מ אין סופה להתקיים, בין בדבר שיש להאריך בזה הרבה, ובכל הש"ס נקט שם ריו"ח התנא הזה עם שם אומנתו הסנדלר מסרכא דלשנא דאבות כמש"כ הגרי"פ לענין שתהל"ח ולחה"פ:
בגמ' כיון שצריך לבגדי כהונה בקדושתיה קאי, והא דמועלין בפרים הנשרפין ושהנש"ר בבית הדשן עד שיתיך הבשר, אף דאין צריך בגדי כהונה לשרפתן שהרי שרפתן כשר גם בזר, ומכ"ש דתקשה מזה לרב, עיין לקמן (דף יו"ד ע"א) בתוס' ד"ה הכל מודים וכו' ומיהו קשה דבמתניתין תנן גבי עולה דמועלין בה עד שתצא לביה"ד וכו' ובהגהות הרש"ש ודו"ק:
ברש"י ד"ה עד שיותך הבשר עד שיתעכל הבשר שנעשה אפר דהיינו מצותן עכ"ל, הרמב"ם בפיהמ"ש וכן בחיבורו כתב להדיא דניתך הבשר עדיין לא נעשה אפר, והתוס' בזבחים (דף מ"ה ע"ב) ד"ה אבל העצים והלבונה ביארו עוד יותר דניתך הבשר ראוי עדיין גם לאכילה עשה"ט, וסתירה עצומה לדברי המפרש כאן מהא דאיתא בזבחים (דף ק"ו ע"א) ת"ר השורף מטמא בגדים ולא המצית את האור וכו' ואיזהו השורף המסייע בשעת שרפה, יכול אף משנעשה אפר מטמא בגדים ת"ל אותם וכו' רש"א אותם מטמאין בגדים ניתך הבשר אין מטמאין בגדים, מאי בינייהו אמר רבא איכא בינייהו דשויא חרוכא עכ"ל הגמ' שם, ועיין גם ביומא (דף ס"ח ע"ב) עכ"פ הרי מבואר כהרמב"ם והתוס' ודברי המפרש כאן צע"ג ועיין תוי"ט כאן, ואין ספק בידי שיש כאן בדברי המפרש איזה טעות הדפוס שהרי כל פירוש המפרש במשנה כאן כבכל מסכת זו היא העתקה מפירוש רגמ"ה כמש"כ בכ"מ, ובפירגמ"ה כאן ז"ל עד שיתיך הבשר עד שיתעכל הבשר דכיון דלשרפה קיימא לא נעשית מצותן עד שיתיך הבשר עכ"ל, ואולי כיון לכל מש"כ כאן השמ"ק כאן אות ט"ז אם שלא היה עדיין לפניו פירגמ"ה כנראה לכאורה, ומ"מ נלע"ד דכל המפרשים אינם מסכימים עם התוס' הנ"ל דס"ל דלאחר שניתך עדיין ראוי לאכילה אך בפסחים דף מ"א ע"א משמע דשויא חרוכא ראוי לאכילה ע"ש ודו"ק:
בתוס' ד"ה קרמו פניה, ומכ"ש לפ"מ שכתבו התוס' בסוכה (דף נ' ע"א) דאף למ"ד תנור מקדש מ"מ לענין יוצא לא מקדש א"כ בודאי ניחא, ובזה יש ליישב משפ"י רש"י בפסחים (דף י"ג) דשחט מקדש לענין יוצא ולא הזכיר לענין לינה, דאפשר דמפרש שם אליבא דמ"ד דתנור מקדש וא"כ לענין לינה כבר קידשו התנור אבל לא לענין יוצא, ואף דרש"י במנחות (דף צ"ה) חולק אסברת התוס' וס"ל דאם תנור מקדש גם לענין יוצא מקדש, מ"מ י"ל דבפסחים שם פירש אליבא דשיטה זו דלענין יוצא לא מקדש, וביבמות (דף ק"ד ע"ב) ד"ה אין מקדשין פירש"י באמת דשחיטה מקדשת לענין לפסול ביוצא ובלינה ע"ש, היינו דרש"י אזיל שם בשיטת המפרש ורגמ"ה כאן דאין לינה פוסלת עד שחיטת כבשים דנאפות מערב יו"ט וכמ"ד אין תנור מקדש, ובפסחים פי' למ"ד תנור מקדש, ומ"מ דברי רש"י הנ"ל ביבמות קשים להולמן שהרי שם הברייתא רבי היא, ורבי הרי ס"ל במנחות (דף ע"ב) דתנור מקדש ומהאי טעמא מפרש שם הוקבע ולא הוקבע קאמר וא"כ איך מפרש רש"י ביבמות לענין יוצא ולינה, וגם על התוס' קשה דאם נניח כדבריהם דלענין יוצא אין התנור מקדש א"כ מי דחקו במנחות שם דהוקבע ולא הוקבע קאמר הא אפשר לפרש לענין יוצא וכדפירש"י בפסחים שם יי בזה היטב גם בתוס' מנחות (דף מ"ו):
ועיין גם בלחם משנה בפ"ה מה' תמידין ומוספין ה"ז דבאמת התנור מקדש הלחם אבל לא כל כך שיפסל בלינה ע"ש ועפ"ז יש ליישב נמי דברי רש"י ותוס' כאן וקצרתי: