אור ברסלב
תקנת עזרא (מעילה תנינא) מהדורא תניינא › דף ח.

תקנת עזרא (מעילה תנינא)· רבי עזרא אלטשולר

מהדורא תניינא · דף ח.

דף ז:

סוף הפרק אבל לאכילה לא מרצה, כבר הבאתי לעיל (דף ו' ע"ב) במשנה מה שהשיג הראב"ד על הרמב"ם פ"א מה' פסולי המוקדשין הל"ב שכתב דאימורי קדק"ל שיצאו והחזירן דמקטירין אותם. והשיג הראב"ד דהרי אינה מועלת זריקה לאכילה בשיצא ובודאי דה"ה דאינה מועלת להקטיר האימורין, ומש"כ התוי"ט שם לתרץ, דהא דזריקה אינה מועלת לאכילה אינה אלא חומרא בעלמא, כתבתי כבר שם דזה אי אפשר להאמר כלל, וליישב דברי הרמב"ם נראה לומר כמש"כ הרב לב אריה על מס' חולין דהנה בזבחים (דף פ"ט) איתא אמר רבינא ב"ש אימורי קדק"ל שיצאו לפני זריקת דמים פסולים, ופירש"י אע"ג דלענין מעילה לפני זרד"מ לא קדשו לענין אפסולי ביוצא קדק"ד נינהו, נימא מסייע ליה בשר קדק"ל שיצאו לפני זרד"מ ריו"ח אמר כשר שסוף הבשר לצאת, ר"ל אמר פסול עדיין לא הגיע זמנו לצאת, עד כאן לא פליגי אלא בבשר אבל באימורין לא, ומשני ה"ה באימורין פליגי והא דמפלגי בבשר להודיעך כחו דר"ל, לימא כתנאי אימורי קדק"ל שיצאו לפני זרד"מ ר"א אומר אין מועלין ואין חייבין עליו משום פגול נו"ט רע"א מועלין בהן וחייבין עליהן משום פגול נו"ט מאי לאו דבהדר ועיינינהו פליגי וכו', אר"פ בהדר ועיילינהו כו"ע לא פליגי כי פליגי בדאיתנהו אבראי ופליגי אי זריקה מועלת ליוצא, והנה בהא דקאמר הש"ס דה"ה דבאימורין פליגי ומכשיר ריו"ח, פירש"י הטעם דהזריקה עושה קדק"ד והא דקאמר הטעם משום דסופו לצאת הש"ס מפרש לה ולאו מילתא דריו"ח היא, ולפ"ז אם נאמר דגם באימורין כשר לא מצרפינן הסברא דסופו לצאת גם לגבי בשר ואולם הרמב"ם שם אף דפסק דגם באימורין שיצאו לא נפסל הזבח, אפ"ה כתב דבשר קדק"ל שיצאו אע"פ שנזרק הדם והם בחוץ הזבח כשר מפני שסוף הבשר לצאת, מבואר דהרמב"ם ס"ל דטעם זה מוכרח מדברי ריו"ח גופא דבבשר קאמר ריו"ח סתם דכשר דמשמע בכל ענין אף בלא הדר ועיילינהו לפני זריקה ואף באכילה כשר, ולזה הוצרך לטעם שסוף הבשר לצאת והוה כלא יצא כלל, אבל באימורין דלא שייך האי טעמא אין להתיר אלא מטעם דלפני זריקה עדיין לא קדשי וכדפירש"י, וזה לא שייך אלא בהדר ועיילינהו לפני זריקה אבל באיתנהו אבראי בשעת זריקה הרי נתקדשו בזריקה ונפסלו, אלא דגם באיתנהו אבראי בשעת זריקה יש טעם להתיר משום דזריקה מועלת ליוצא, וכיון דההיתר הוא רק משום דזריקה מועלת ליוצא, ודאי דאינה מועלת רק לשורפו ולמקבעינהו לפגול אבל לא שיוכשר להקטיר, וכן בבשר קדק"ד לא מהני אפי' בהדר עיילינהו לענין שיהא מותר באכילה ור"ל לא ס"ל הסברא דסוף הבשר לצאת להכי אמר סתם דפסול, דמשמע ג"כ בכל ענין אף בהדר ועיילינהו ולא מהני כלל הזריקה, ורצה הש"ס לומר דען כאן לא פליגי אלא בבשר אבל אימורין מודה ריו"ח דפסול בכל ענין, ומשני הש"ס דריו"ח באימורין נמי מכשיר והא דפליגי בבשר להודיעך כחו דר"ל דאפי' בבשר פוסל לגמרי, אבל מ"מ גם לריו"ח לא דמי שריותא דאימורין לשיורתא דבשר, דגבי אימורין ההיתר הוא רק מטעם דקודם זריקה עדיין לא נתקדשו וא"כ אינו מותר רק בהדר ועיילינהו קודם זריקה, אבל אם לא עיילינהו קודם זריקה אין מועיל הזריקה מטעם דזריקה מועלת ליוצא רק למקבעינהו בפגול ולשרפה, אבל טעמא דזריקה מועלת ליוצא לא מהני להקטיר, אבל בבשר דהטעם הוא דסוף הבשר לצאת מותר גם באכילה אף בלא הדר ועיילינהו דדמי כאלו לא יצא כלל:

ובזה א"ש מאי דקאמר הש"ס שם לימא כתנאי אימורי קדק"ל וכו' מאי לאו באיתנהו אבראי וכו', ולכאורה אינו מובן דהחילוק בין הדר ועיילינהו ללא הדר ועיילינהו מאן דכר שמיה מעיקרא דקאמר ע"ז לימא כתנאי מאי לאו דבעיילינהו פליגי, ולהאמור א"ש טובא דכלפי מה דאמר ריו"ח דבשר כשר מטעם שסוף הבשר לצאת ובאימורין הרי לא שייך האי טעמא, ואם נימא דגם באימורין מכשיר ריו"ח ע"כ דהוא מטעם דקודם זריקה עדיין לא נתקדשו האימורין, והאי טעמא לא שייך אלא בהדר ועיילינהו קודם זריקה, ומשו"ה קאמר שפיר ע"ז לימא כתנאי אימורי קדק"ל וכו' מאי לאו דבהדר ועיילינהו פליגי וא"ש:

ועפ"ז יתיישב גם מה שעמדו התוס' שם אהא דקאמר דגם באימורין פליגי ריו"ח ור"ל והא דפליגי בבשר להודיעך כחו דר"ל דאדרבה הו"ל לפלוגי באימורין להודיעך כחו דריו"ח שהוא כחא דהתירא, אולם לפי הנ"ל א"ש דהשתא דפליגי בבשר מודיעך ג"כ כחא דהתירא דמכשיר בבשר בכל ענין אף בלא הדר ועיילינהו, משא"כ באימורין אינו מכשיר אלא בהדר ועיילינהו קודם זריקה, אלא דהש"ס קאמר דהשתא דפליגי בבשר מודיעך נמי כחו דר"ל דאפי' בבשר פוסל בכל ענין, וא"כ עתה אשמעינן כח שניהם, משא"כ אי הוה פליגי באימורין לא היה מודיעך אלא כחו דריו"ח אבל לא כחו דר"ל דפוסל גם בבשר, ואולי שזהו גם כונת התוס' דבפשוטו אינו מובן כלל מש"כ והבליעו בנעימה דהוו מצו לפלוגי באימורין והרי היא תמיה עצומה על הגמרא, אלא דהתוס' מפרשי דברי הש"ס דקאמר והא דפליגי בבשר להודיעך כחו דר"ל, דלכאורה מאי קושיא הרי אין ענין פלוגתייהו בבשר לפלוגתייהו באימורין וכנ"ל, כלפי זה כתבו דאפ"ה הוי מצי לפלוגי באימורין להודיעך כחא דהתירא דאפי' באימורין מכשיר ריו"ח בהדר עיילינהו, וע"ז משני הש"ס דעכ"פ השתא דפליגי בבשר קמ"ל נמי כחו דר"ל וידעינן כח שניהם וא"ש הכל:

העולה מזה דלריו"ח דקיי"ל כותיה בשר קדק"ל שיצאו אע"ג דלא הדר ועיילינהו לפני זריקה מותר אפי' באכילה מטעם שסוף הבשר לצאת והוי כאלו לא יצא, ואימורי קדק"ל אי הדר עיילינהו נמי כשרים גם להקטיר מטעם דקודם זריקה עדיין לא נתקדשו, ואם הם בחוץ בשעת זריקה הזריקה מועלת לשרפו ולאקבועיה בפגול אבל לא להקטיר, וכן בשר קדק"ד שיצאו חוץ לעזרה דקודם זריקה קדשי קדושתן ממילא ואין סופן לצאת אפי' בהדר עיילינהו קודם זריקה מהני הזריקה, רק לשורפו אבל לא לאכילה, ומעתה הן הם דברי הרמב"ם שמתחילה כתב דין בשר קדק"ד שיצאו חוץ לעזרה, ואח"כ כתב דין בשר קדק"ל שיצאו חוץ לעזרה דאע"ג שלא הוחזרו קודם זריקה כשר אף באכילה מטעם שסופו לצאת, ואח"ז כתב בשר שיצא חוץ למחיצתו היינו קדק"ד חוץ לעזרה וקדק"ל חוץ לירושלים, הזריקה מועלת רק לשורפו אבל לא לאכילה כמש"כ הכ"מ, ואח"כ כתב דין אימורי קדק"ל שיצאו ונזרק הדם כשהם בחוץ לא נפסל הזבח ואם החזירן כלומר קודם זריקה מהני הזריקה גם להקטירן דקודם זריקה עדיין לא קדשי ולא אכפת לן יציאתן, כמו בשר קדק"ל שיצאו חוץ לחומה והחזירו קודם זריקה דמהני הזריקה גם לאכילה, אלא משום דהרמב"ם כולל יחד גם בשר קדק"ד שיצאו חוץ לעזרה כמש"כ הכ"מ ועל שניהם הוא אומר דהזריקה מועלת רק לשרפה ולא לאכילה, היינו דבקדק"ד לא מהני הזריקה לאכילה אפי' אם הדר ועיילינהו לפני זריקה, ובקדק"ל איירי דוקא בלא הדר ועיילינהו וסמך עצמו דממילא נשמע מדכתב גבי אימורי קדק"ל דאם החזירן קודם זריקה מקטירן משום דקודם זריקה עדיין לא נתקדשו, ממילא דה"ה וכ"ש בשר קדק"ל שהחזירן קודם זריקה דמהני הזריקה גם לאכילה דקיל טפי מהקטרה לגבוה, וממילא שמעינן דמה שכתב תחילה דזריקה לא מהני לאכילה בבשר קדק"ד, לאו בחדא מחתא מחתינהו אלא דבקדק"ל איירי דוקא בלא הדר ועייליה ובקדק"ד אף בהדר ועייליה, ונמצא דברי הרמב"ם ברורים דלא כמו שנדחקו בהם הכ"מ והתוי"ט ועיין בלח"מ פ"ג ה"ג מה' מעה"ק ומה שכתבתי לעיל (דף ו' ע"ב) בענין זה ודו"ק:

פרק שני שייך לספרי תק"ע מהדו"ק בגמרא דף ח' לסוף הפלפול על דבר בעלים להכשר.

ודע דכל דברינו אלה שהארכנו כאן הוא רק בכל הקדשים המבוארים בפרק זה, אבל חטאת העוף דאיירי בה במשנה זו הראשונה י"ל בקצרה, דהרי כבר העירו האחרונים בכל הקדשים תיפוק ליה דהוה שלו מדמצי לאתשולי עליו, ותירצו דסוף סוף יהיו חולין שנשחטו בעזרה ואסור בהנאה ואסורי הנאה לא מקרו שלו ועיין בקצוה"ח סי' ת"ו, וא"כ במליקה דלא שייך חולין שנשחטו בעזרה כמבואר ברש"י בהוריות (דף ז') ועיין בכריתות (דף כ"ו ע"ב) ובשמ"ק שם אות כ' ובהגהות ר' זאב וואלף באסקאוויץ שם, ובירושלמי סוף פרק ד' דנזיר מבואר להדיא לדבר ברור דאין במליקה משום חולין שנשחטו בעזרה ועיין בספר דברי נחמי' סי' כ"א, שפיר י"ל דהוה שלו הואיל ובידו לשאול עליו ושפיר מהני ניחותא דבעלים לקבל הכשר לטומאה, ועוד יש להאריך בזה ע"פ הגמ' דחולין (דף מ"א) בסוגיא דרבוצה דאיתא שם דהואיל דקנייה לכפרה כדידיה דמיא וכן פסק הרמב"ם, וא"כ יש מקום לומר דכל הקרבנות דאתו לכפרה מהני ניחותא דבעלים ודי בזה הערה:

תוס' ד"ה הוכשר ליפסל בטבו"י תימה למאי הלכתא הוכשרו וכו' וי"ל לענין לשורפו בביה"ד ששורפין בו פסולין קאמר וכו' עכ"ל, הנה כאן הא איירי קודם הזאה דהרי אח"כ תנן הוזה דמן ומ"מ כתבו דנשרפין בביה"ד של פסולין, וקשה למה נשרפין בביה"ד של פסולין הא אם נטמאו קודם הזאה לכו"ע קריבין בטומאה עיין זבחים דף ק"ד ע"א, וצ"ל דדוקא אברין קריבין בטומאה אבל הבשר אפי' נטמא קודם זריקה אינו נשרף חוץ לג' מחנות, כמו דלענין אכילה קיי"ל לכו"ע דאפי' קרבן צבור הבא בטומאה אינו נאכל בטומאה. אכן בירושלמי ספ"ו דיומא איתא פרים הנשרפים ושעה"נ שנטמאו מהו שישרפו כמצותן. מה צריכא ליה כשנטמאו לאחר זריקה אבל אם נטמאו קודם זריקה קורא אני עליו במועדו אפי' בטומאה, א"ר יוסי ועדה שלא כתיב בו במועדו לית ש"מ כלום וכו' וא"ל קיים בפר משיח ועדה עכ"ל, מפורש כאן בירושלמי דפר ושעיר של יוהכ"פ שנטמאו קודם הזאה נשרף בשרם כהלכתן חוץ לג' מחנות שלא כדעת התוס' כאן, ולהירושלמי צ"ל דמשנתנו איירי דוקא בפר משיח ופר העדה ושעירי עכו"ם אבל לא בפר ושעיר יוהכ"פ דכתיב בהו במועדו אפי' בטומאה וקצרתי:

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה תנינא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה