תקנת עזרא (מעילה תנינא)· רבי עזרא אלטשולר
מהדורא תניינא · דף ז:
בגמ' מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא, כן מדייק הש"ס גם בפסחים (דף כ"ו ע"א) קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא, וכן בב"ק (דף י"ב ע"ב) נכסים שאין בהם מעילה, מעילה הוא דליכא הא מקדש קדשי, ודיוק זה לא שייך אלא על לשון אין בהם מעילה, אבל לשון יצאו מידי מעילה משמע לכאורה בפשוטו דאפי' יד למעילה אין בו ומותרין לגמרי, וא"כ קשה הלשון דאמר ריו"ח קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה (לעיל דף ב' ע"ב ולקמן דף י"ב וט"ו ע"א) והרי מ"מ איסור הנאה יש בהם מה"ת מקרא דואכלת ולא לכלביך כמש"כ מהרי"ט אלגזי בבכורות פ"ה אות ל"ט ועוד הרבה אחרונים, ותו דהרי קדשים שמתו צריכין קבורה כדאיתא בפרק בתרא דתמורה, דלא כהפנ"י בסוכה (דף ט' ע"א) ובקדושין (דף נ"ז ע"א) ד"ה ואי ס"ד דמחיים אסורה שכתב שם דקדשים שמתו מותרין מה"ת לגמרי [ובזה עם מש"כ התוס' ביבמות (דף ל"ג) ד"ה אלא מליקה וכו' דאם יש רק איסור מעילה נמי לא חל עליו איסור נבלה ע"ש מתורץ שפיר הצע"ג של הרש"ש בפסחים (דף ל"ה ע"ב) ד"ה מי שאיסורו ע"ש] אבל כבר עמד ע"ז הש"ס סוף תמורה אהא דתנן שם כל הנקברין לא ישרפו משום דנקברין אפרן אסור, ומותיב ר"פ מהא דתניא עולת העוף וכו' מוראתה ונוצתה יצאו מידי מעילה מאי לאו יצאו מידי מעילה ומותרין, ומשני לא יצאו מידי מעילה ואסורין, הרי דגם לשון יצאו מידי מעילה סובל דמ"מ איסור יש בו, אמת שהכו"פ כתב בסי' כ"ז דאפר הנקברין אסור רק מדרבנן אבל מה"ת מותרין לגמרי, וכ"כ הפנ"י בפסחים (דף כ"ז ע"ב) ד"ה חוץ מעצי אשרה ועוד באיזה דיבורים, והשדי חמד מערכת הכללים אות א' סי' שצ"ז הביא שבספר זרע אמת העלה באריכות שאפר הנקברין אסורין רק מדרבנן והענין ארוך, אבל נראה דאין כל אנפי שווין בזה ויש בזה שלשה ענינים, נותר וכן כל פסוהמו"ק שנפסלו בעזרה ושער נזיר טהור ואשרה וכן כל עכו"ם לדעת התוס' בחולין (דף פ"ח) ד"ה שחיקת ע"ש, וכלאי הכרם מצותן בשרפה, ומת ועגלה ערופה מה"ת מצותן בקבורה, ושארי איסורי הנאה אין מפורש בהם בקרא קבורה רק משום חשש תקלה הטעינום חז"ל קבורה לכאורה, וחמץ בפסח ודומיו יש בהן מחלוקת תנאים אם בעו שרפה או קבורה ובאלה דמפורש בקרא קבורה נראה דאין הקבורה שייך כלל לענין איסור הנאה, שהרי בסנהדרין חקר הש"ס אם קבורת מת הוא משום כפרה או משום בזיוני ע"ש (דף מ"ז), וכן קבורת עגלה ערופה נראה נמי דלאו משום לתא דהנאה הוא דא"כ למה בעי לקוברה בנחל איתן ועיין כריתות (דף ו' ע"א), וכן נותר דבעי שרפה לכאורה ע"כ לאו משום לתא דהנאה הוא, דהרי הרמב"ם פוסק דנותר צריך שרפה בעצים דוקא ואם איתא דמשום חשש הנאה הוא למה לא סגי לשורפו בקש או בגבבא, ולהכי אפר הנשרפין מותר שהרי אנו רואין דקפדה התורה שלא ימצא איסור זה בעולם כלל, ואם איתא דאפרו נמי אסור מה תועיל שרפתו הרי אכתי יהיה איסור זה בעולם היינו האפר אע"כ דהאפר באמת מותר, אבל הנקברין שלא קפדה התורה שלא יהיה האיסור בעולם כלל אלא רק לכסותו בארץ אין לנו הוכחה דהאפר מותר וי"ל דבאמת אסור, ונראה שזהו עומק כונת התוס' תמורה (דף ל"ג ע"ב) ד"ה הנשרפין ודו"ק בכ"ז:
אלו הפריש וכו' דע דלשיטת הרמב"ם פ"ג מה' פסוהמו"ק הי"ג ביאור הסוגיא הוא, דר"ל מקשה דכיון דקיי"ל כר"א דלא אמר ר"ע אלא בב"א ולא בזא"ז הרי דאין הטעם משום דס"ל דזריקה מהני להוציא פסולין מידי מעילה דא"כ בזאח"ז נמי, אלא ע"כ דמשו"ה מודה ר"ע דבזא"ז אינו מוציא מידי מעילה משום דכבר נדתה השני דהוה מותר חטאת משעה שנשחט הראשון ונפסל ולא מהני זריקה לפסולין, ורק אם נשחטו שניהם בב"א דשניהם כשרים עד אחר זריקה דזריקת הראשון עושה השני מותר חטאת, אז זריקת האחד מוציא השני מידי מעילה, דפסול מותר חטאת וההוצאה מידי מעילה נעשה בבת אחת דאינו נפסל עד שיצא מידי מעילה, וא"כ הרי תשובה גנובה השיב ר"ע דמנלן דזריקה מועלת ליוצא כשיצא מקצתו הרי המקצת שיצא כבר נפסל קודם זריקה, והרי מודה ר"ע דאם כבר נפסל קודם זריקה שוב אין הזריקה מועלת לו, והשיב לו ריו"ח ואתה אי אתה אומר כן דאע"ג דס"ל לר"ע דזריקה מהני להוציא פסולין מידי מעילה מ"מ מודה בזא"ז, דאי ס"ד כדאמרת דטעמו דר"ע דמחלק בין בב"א לבין בזא"ז משום דבב"א חשוב עדיין כשר, עד הזריקה ובזא"ז חשוב פסול, א"כ אי אתה מודה בהפריש שתי אשמות לאחריות והעלה אימורין של אחד מהן קודם זריקת שום דם שאם עלו ירדו אליבא דכו"ע וגם לר"ע, וע"כ הטעם הוא משום דשמא לא יזרוק דם שלו אלא דם חבירו ואין דם חבירו מתיר למפרע האימורים שעלו מקודם דהו"ל בזא"ז, ואי ס"ד דחשוב חד גופא והטעם כדאמרת דמשו"ה מחלק ר"ע לענין מעילה בין בב"א לבזא"ז דבזא"ז כבר הוא פסול קודם זריקה ולא מהני זריקה לפסולין, א"כ בהעלה אימורין ע"ג המזבח דאכתי אין כאן פסול אמאי ירדו, מ"ש מאימורי קדק"ל שהעלה קודם זריקה דלא ירדו ולא חשוב פסול הואיל שסופו לזרק הדם, וא"כ ה"נ לא ירדו שהרי סופו להיות לחמו של מזבח אע"ג שיזרוק דם האחר ולא יהיה לו דין מותר אשם עד אחר זריקה, אלא ודאי היינו טעמא דאם עלו ירדו שאם יזרוק דם האחר יהיה זה למפרע מותר אשם, ואין הזריקה מתרת בזא"ז דכל בזא"ז הו"ל כתרי גופי דכיון שעלו אימורין אלו וצריכין הכשר זריקה אין זריקה חבירו מתרת למפרע למזבח אע"ג דאז בשעה שהעלהו לא היה עליו עדיין שם פסול, ומינה דה"ה לשתי חטאות שנשחטו בזא"ז היינו טעמא דאין הזריקה מועלת משום דכל בזא"ז חשיב שני גופין ודוקא בב"א חשוב גוף אחד ואע"ג דבשעת זריקה נפסל חברתה לא נעשו ב' גופין עד אחר זריקה ובשעת זריקה מהני להוציא שניהם ממעילה, ומינה שמעינן דזריקה מועלת ליוצא אע"ג דחשיב בזא"ז הואיל דחד גופא ממש הוא, משא"כ בב' אשמות לענין דאם עלו דירדו אע"ג דנשחטו שניהם בב"א כיון דהעלה אברין של אחד מהן קודם זריקה הזריקה של חבירו לאחר זמן דהיינו בזא"ז לא מהני דכל בזא"ז הוי כב' גופין, ולא דמי לב' חטאות שנשחטו כאחד וזרק דם אחד מהן דהו"ל עדיין כגוף אחד בשעת זריקה ומהני לחבירו אע"ג דנפסל דבגוף אחד מהני זריקה לפסול, וה"ה דמהני זריקה ליוצא דגוף אחד ממש הוא אפי' בזה אחר זה, ודו"ק בזה היטב שעפ"ז מיושב כל קושיות התוס' ד"ה תשובה גנובה וד"ה אמר ריו"ח וקושית השמ"ק כאן אות ו' וכן מיושב גם השגת הראב"ד פ"ג מה' פסוהמו"ק הי"ג, דודאי שפיר פוסק הרמב"ם סתם דאם עלו ירדו שהרי בשעת העלאת אימורי הראשון אינו נעשה ודאי לחמו של מזבח, דמי יודע איזה דם יזרק שמא יזרוק דם חבירו ובדאורייתא הרי קיי"ל דאין ברירה וצריך להוריד תיכף, דאפי' אם אח"כ יזרוק דם אותו אשם אין אומרים הוברר הדבר למפרע שעלה כדין, אלא הו"ל עלייתו שלא לרצון עד שיזרוק דמו. ומשו"ה ירד עד שיזרק דם אשם זה ואז יעלה ודלא כמו שהסכים הכ"מ להשגת הראב"ד וזה ברור כן כתב הרב מרכבת המשנה על הרמב"ם שם ודו"ק בכ"ז היטב:
אימא סיפא בשר קדק"ל לפני זרקד"מ אין מועלין בהן ובאימוריהן וכו', הלשון בגמ' כאן אינו מדוקדק מאוד וגם במשנה הרי ליתא כלל כלשון זה וע"כ יש לתקן הלשון כמובן: