אור ברסלב

תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב)· רבי עזרא אלטשולר

תקנת עזרא · פרק נ

פרק מט

א

מנחות (דף צ"ח ע"א) מכלל דהוה אמה דנפישי מינה אין והתנן שתי אמות היו בשושן הבירה וכו' ולמה אמרו אחת גדולה ואחת קטנה כדי שיהא האומנין נוטלין בקטנה ומחזירין בגדולה כדי שלא יבואו לידי מעילה, ותרתי למ"ל חדא לכספא ודהבא וחדא לבניינא ועיי"ש ברש"י, וכתבו התוס' שם ד"ה שלא יבואו לידי מעילה וז"ל, לאו דוקא דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, אלא שלא היו רוצים ליהנות משל הקדש עכ"ל, ולכאורה תמהתי על דבריהם שהרי עיקר יסוד הדין דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל הוא משום דקיי"ל אין אונאה להקדש כדאיתא בב"מ (דף נ"ז ע"א) ע"ש, והרי גם קרקע אתמעט מדין אונאה התם ומ"מ קיי"ל דזהו דוקא באם היה האונאה בשומא אבל אם היה אונאה במידה גם בקרקע כטל המקח, וא"כ גם בהקדש ודאי דאם היה אונאה במידה בטל המקח וזה ברור לענ"ד. וא"כ אם היו האומנין מחזירין מידה חסרה הרי היו מועלין מעילה ממש דאין זה ענין להא דאין אונאה להקדש, ואיך כתבו התוס' דמעילה לאו דוקא דהקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל והיא תמיהה לכאורה ועיין בח"מ סי' רל"ב סעי' א' וסי' רי"ח סעי' ז' ובאחרונים שם והנה לפ"מ שכתבו התוס' בתמורה (דף כ"ז ע"ב) דהא דהקדש ש"ח שחיללו על שו"פ מחולל אינו אלא בבעה"ב הפודה הקדישו שהקדיש הוא בעצמו אבל גזבר וכו' ודאי דאתי שפיר לשון מעילה כפשוטה כי הכא הרי בגזבר עסקינן, אלא דהתוס' במנחות כאן אזלי בשיטת הסוברים דאפי' אם אחר מחלל לא בעלים המקדישים נמי אם חילל ש"מ על שו"פ מחולל בדיעבד עיין בספרי תקה"ש סי' ק"ו ובספרי זה לעיל פרק מ"ג ועוד באיזה מקומות בספרי משו"ה העירו התוס' שפיר, וגם מש"כ התוי"ט שם במשנה דכלים פי"ז מ"ט וז"ל ולמאי דתנינן התם בתמורה וצריך לעשות דמים מעיקרא לא קשה מידי עכ"ל. דבריו תמוהים דהרי הא דצריך לעשות דמים הוא רק מדרבנן אכל מה"ת ודאי דכבר יצא הדבר של הקדש לחולין לגמרי ומעילה ודאי דשוב אין בו כיון שנפדה על שוה פרוטה וכבר הפיר בזה הגאון הרש"ש בהגהותיו לסדר טהרות, ובודאי דאי משום הא לא קשה מידי על דברי התוס' מנחות האלה, אבל הערתינו מהא דכל דבר שבמידה ושבמשקל ושבמנין אין ענין להא דאין אונאה להקדש היא לכאורה הערה עצומה:

והנה בפיהמ"ש להרמב"ם ז"ל שם פי"ז דכלים משנה ט' כתב בזה"ל, ושתי אמות היו בשושן הבירה וכאשר יסכימו עם האומן שיארגו מאה אמות דרך משל במאה דינרין או יבנו ק' אמות בק' דינר וישמרו אותם מן הגזל ויתנו להם מה שיבנו בק' אמות הקטנות וכאשר יקח מהן ההקדש מה שעשו יבקשו מהן ק' אמות הגדולות עד שלא יהנו מן ההקדש ויתחייבו מעילה עכ"ל שם, והלשון ויתחייבו מעילה ודאי דמשמע מעילה ממש דלא כהתוס' במנחות, אולם ברמב"ם פ"ח מה' מעילה ה"ה העתיק רק לשון המשנה כדי שלא יבואו לידי מעילה ולא כתב כלשונו בפיהמ"ש ויתחייבו מעילה ומצוה לתת לכ"ז איזה טעם:

והנלענ"ד לומר בהקדם דברי הרמב"ם פ"א מה' מעילה שז"ל שם, הלכה ג', אין מחללין את ההקדש על המלאכה אלא על המעות, כיצד אומן שעשה מלאכה בהקדש במנה אין נותנין לו בהמת הקדש או טלית הקדש בשכר עד שמחללין אותן על המעות ואחר שיעשו חולין נותנין אותם לאומן בשכרו אם רצו וחוזרין ולוקחין ממנו בהמה מתרומת הלשכה עכ"ל, הרי דפוסק הרמב"ם דאע"פ שאין חפץ של הקדש מתחלל צל המלאכה (וזהו טעמו בהלכה א' שם דאין נותנין לפועלים גרוגרות של הקרש אע"פ שפסקו עמהם מזונות דחפץ אינו מתחלל על המלאכה] אבל על מעות של תרומת הלשכה מתחללת המלאכה ומשו"ה פסק בה' א' שם דבפסקו להפועלים מזונות נותן להם ההקדש דמי מזונות דמעות מתחלל על המלאכה ודו"ק] דפוסק כהתוספתא פ"א דמעילה כמש"כ הכ"מ דמפורש שם הכי, וכן הוא דעת התוס' במעילה (דף י"ד סע"א) מטעם דלב בי"ד מתנה עיי"ש, ומשו"ה פסק שם בהלכה ר' דהא דבונין בחול ואח"כ מקדישין אין הטעם משום דאין הקדש מתחלל על המלאכה שהרי אכתי היו יכולין לתת להפועלים מעות, רק מטעמא דרב פפא שמא יהנה הפועל מהעצים בשעת הבנין וז"ל שם הלכה ד', כשבונין במקדש אין לוקחין עצים ואבנים מן ההקדש ולא בונין את הבנין על דעת שהוא הקדש אלא בונין הכל מן החול גזירה שמא יהנה בצל הבנין או ישען על אבן או קורה בשעת מלאכה, ואחר שישלים הבנין מחללין מעות ההקדש על הבנין עכ"ל, וכן דעת רש"י בשבועות (דף יו"ד ע"ב) ד"ה ומחללין אותה וכו' שכתב וז"ל, מזכין המעות לאומנים ע"י אחד מן הגזברים והרי הן חולין ואח"כ יחללו הקטורת עליהם עכ"ל, וכ"כ שם גם רבינו חננאל בפירושו הנדפס בש"ס דווילנא וז"ל שמחללין אותה על מעות האומנים פי' אומנים שבנו ביה"מ או עשו מלאכה בקודש ובאין ליטול שכרן נותנים להם שכרם מותר מתרומת כצ"ל] הלשכה וכו' עכ"ל, הרי לפנינו דגם הרמב"ם וגם רש"י ור"ח סוברים לעיקר כהתוספתא פ"א דמעילה שהזכרנו לעיל דמעות הקדש מתחלל על המלאכה ורק על חפץ של הקדש אין המלאכה מתחללת וז"ל התוספתא, פועל שעשה מלאכה בין במנה בין במאתים לא יאמר תנו לי פרה זו במנה וטלית זו בחמשים זוז שאין הקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות בלבד, כיצד הן עושין מפרישין שכר האומנין מחללין אותן על מעות האומנים ונותנין אותם לאומנים בשכרן וחוזרין ולוקחין אותם מתרוהלש"כ עכ"ל התוספתא, הרי מפורש כדברי הרמב"ם בפ"ח מה' מעילה ה"ג וכן הוא גם דברי הרמב"ם סוף הלכות שקלים, ועיין מל"מ שם סוף הל' שקלים ובמראה הפנים בירושלמי שקלים פ"ד ה"א שהאריכו בדעת הרמב"ם ופלא בעיני שלא הזכירו דהרמב"ם פוסק כהתוספתא וזה ברור ואולם הריטב"א בשבועות שם כתב וז"ל, ה"ג מפרישין שכר האומנים וכו' לפום רהיטא משמע שמפרישין מן הלשכה מעות האומנים וכו' אבל קשה חדא וכו' ועוד שאין הקדש מתחלל על הקדש וכן שאלו בירושלמי על משנה זו וכו' ופריק אמר ר"ש בן לקוניא כיני מתניתין מביא מעות מחולין ומביא קטורת ומחלל עליהן וכו' פי' דהא דקתני מפרישין שכר האומנים לא מתרהל"ש אלא ממעות של חולין שלוקחין בהקפה לכך, ומחללין הקטורת על אותן המעות של חולין ונותנין אותם אחר שנתחלל אל האומנין בשבח וכו' עכ"ל, הרי דהריטב"א פוסק כהירושלמי דגם מעות הקדש שוין מתחלל על המלאכה, ולענ"ד גם דעת התוס' במנחות הנ"ל כהריטב"א:

וכיון דהתוס' במנחות (דף צ"ח) הנ"ל ס"ל כהריטב"א דגם מעות הקרש אין מתחלל על המלאכה, וא"כ לא לבד בבנין אלא אפי' בפועל שעשה מלאכה בכספא ודהבא נמי מביאין מעות של חולין שלוקחין בהקפה משולחני ומשלמין להפועל, ואח"כ מביאין מעות מתרהלש"כ ומחללין על הטבלא או על הבנין ומשלמין להשולחני מה שלוו ממנו כדאיתא בירושלמי שקלים פ"ד ה"א בסופה עיי"ש, ומשו"ה שפיר כתבו התוס' במנחות שם דכדי שלא יבואו לידי מעילה לאו דוקא. שהרי להפועלים היו נותנין מעות של חולין, אלא שאח"כ חיללו מעות תרהלש"כ על הבנין או על הטבלא בלי שום חשבון מידה רק בכלל, והקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל, רק לא היו רוצים ליהנות משל הקדש שאם היה איזה פחת במידה עכ"פ היה איזה אונאה בכלל להקדש, אבל הרמב"ם דפוסק דמעות תרוהלש"כ מתחלל על המלאכה ורק בנין בונין בחול מטעמא דרב פפא במעילה, (דף י"ד ע"ב) כמו שביארנו לעיל, והמשנה דכלים פי"ז מ"ט הרי מיירי גם בכספא ודהבא דלא שייך בהו טעמא דר"פ ונותנין להפועלים שכרן ישר מתרהלש"כ גופא ואם יפחתו מהמידה הרי יבואו לידי מעילה ממש דהוה אונאה במידה, משו"ה כתב בפיהמ"ש שלא יהנו מן ההקדש ויתחייבו מעילה, אבל הרמב"ם בפ"ח מה' מעילה שלא הביא רק דין האמות שבבנין [וכבר תמה עליו הכ"מ למה לא הזכיר גם האמה של כספא ודהבא וגם בלאו"ה צריך הרמב"ם שם ביאור ואכמ"ל] ובבנין הרי בונין בחול ומשלמין לפועלים מן החולין ואח"כ מקדישין, משו"ה כתב בלשון שלא יבואו לידי מעילה ויהיה הכונה כמש"כ התוס' ודו"ק היטב שהדבר נכון בעזר"ה, ודע דבסדר טהרות הנדפס בקראקא שנת שס"ד שם איתא בהמשנה דכלים כדי שלא יבואו לבית המעילה, ולשון לבית המעילה מורה יותר דמעילה ליכא רק לא היו רוצים לבוא לבית המעילה:

ב

ובהיותי בזה ראיתי בתפארת ישראל במשניות שם במס' כלים פי"ז מ"ט אות מ"ז שכתב וז"ל, ונ"ל דה"ק אע"ג שאמרנו דכל אמה משערין בבינונית אפ"ה באמות של כלי המקדש משערין בגדולה, אלא קשה לי האיך מחזירין בגדולה הרי עברו על בל תוסיף על של משה עכ"ל, וכמה תמוהין דבריו אלה בעיני חדא דכלי המקדש מאן דכר שמייהו כאן והרי רש"י במנחות (דף צ"ח ע"א) ד"ה וחדא לדהבא וכספא כתב וז"ל, כשמתנין צורפי זהב לעשות טבלא בת חמש או בת עשר באמה של משה וכו' וכן הוא גם לשון הר"ש שם במשניות, (זולת פי' ר"ח בפסחים דף פ"ו ע"א שפירש על כלים ורש"י פי' בפסחים שם גם אטבלאות ושולחנות ע"ש] וברור בעיני שדבריהם אלה מיוסדים על דברי הגמ' בפסחים (דף נ"ז ע"א) ת"ר בראשונה היו מניחין עורות קדשים בלשכת בית הפרוה וכו' עמדו בעלים והקדישום לשמים אמרו לא היו ימים מועטים עד שחיפו את ההיכל כולו בטבלאות של זהב שהן אמה על אמה כעובי דינר זהב, ולרגל היו מקפלין אותן ומניחין אותן ע"ג מעלה בהר הבית כדי שיהיו עולי רגלים רואין שמלאכתם נאה עכ"ל הגמ', ובטבלאות אלה מאי בל תוסיף שייך כאן ומאי בל תגרע שייך כאן הרי אין להם שום מידה מדינא, ואפי' במידות הבנין דודאי היה שם מידות ידועות [וכן לפי' ר"ח בפסחים הנ"ל דכספא ודהבא אכלים קאי דמידותיהן ידועות] כדכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל נמי אין בזה שום קושיא, דהרי יכולים היו הגזברים לפסוק עם האומנים שיעשו למשל גובה ההיכל תשעים וששה אמות, ויתוספו עליהם תשעה וששה אצבעות שהם ארבע אמות מכוונות דהרי אמת הבנין היא כ"ד אצבעות וד' פעמים כ"ד הוא תשעים וששה, נמצא ההיכל גבהו באמה של משה מאה אמה מכוונות כפי הקבלה שכן היה צריך להיות גבהו כדכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כבמידות פ"ד מ"ו וגם לא הזכיר התפא"י דברי עצמו בצורת ביהמ"ק אות ע' ע"ש:

ג

ודרך אגב אזכיר כאן מה דקשה לי בזבחים (דף ל"ג ע"א) תוס' ד"ה וליעבד פשפש וכו' ומיהו קשה דהכא נמי אין לך קרא גדול מזה וכו' דרחמנא אמר וסמך עכ"ל, ובעניי אין. אני מבין קושיא זו כלל, דמה דמיון הוא זה להא דקרא אשכחו ודרשו דסוכה (דף נ"א ע"ב) דקרא שמצאו הוא לזכריה משו"ה אמרינן דאע"ג דלדוד נאמר ברוה"ק לעשות התבנית כמו שכתב הוא מ"מ בבית שני נאמר בנבואה לזכריה לשנות פרט אחד, וכן בזבחים (דף ס"ב ע"א) אר"י קרא אשכח ודרש היינו שמצא דאין כונת דהמע"ה כמו שפירשו שלמה המע"ה אלא כונתו לעשות המזבח כמו הבית ע"ש, אבל הכא הרי קרא דוסמך נאמר כבר בתורת משה ע"פ ה' ומ"מ היתה אח"כ הנבואה לדוד הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל לעשות בלא פשפש מצד צפון, ואיך ניעבד פשפש משום וכתיב וסמך בתורת משה והרי גם דוד ידע מקרא זה ומ"מ נאמר לו בנבואה דלא ליעבד פשפש ולענ"ד צע"ג אם לא דנימא דקושית התוס' היא מטעם דאין נביא רשאי לחדש דבר ודו"ק בזה היטב:

ד

נשוב לענינינו דדברי התוס' במנחות (דף צ"ח ע"א) נכונים ונאמנים דבריהם, וגם דברי הרמב"ם בין בפיהמ"ש דכלים ובין בספר היד מדוקדקים, והא דלא הזכיר הרמב"ם בספרו היד צורת שושן הבירה, והרי היא מפורשת במשנה דמידות וכן במשנה דכלים הנ"ל ובפי' ר"ח בפסחים (דף פ"ו ע"א) איתא בזה"ל, ויש אומרים מקום היה בנוי בביהמ"ק צורת שושן הבירה ועשו בה בנין אמה אחת וכו' ע"ש היטב] לענ"ד הוא משום דכל צורה זו היתה רק זמניית לעת שהיו תחת מלכות פרס כדי שיזכרו מאין באו ושלא ימרדו בהם כדאיתא במנחות שם, והרי גם נדבך של עץ עשה כרשו בביהמ"ק סבר אי מרדו בי יהודאי אקלייה בנורא ר"ה (דף ד' ע"א) ע"ש, ובפרט בביהמ"ק דלעתיד דודאי לא יהיה צורה מעין זו דאז יתבטלו שני הטעמים, שהרי יבואו לא ממדינה אחת כדכתיב (ישעיה י"א) ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ, וגם לא ירצו כלל הגוים שישראל יהיו משועבדים להם אדרבה הגוים ייראו מישראל ומביהמ"ק יראת הכבוד והרוממות כנאמר (ישעיה ס') כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו וגו' כבוד הלבנון אליך יבוא ברוש תדהר ותאשור יחדיו [לא לכונת כורש דאמר אקלייה בנורא] רק לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד, יהי רצון שנזכה לזה בבאו"א:

השמטות

השמטה לפרק ד'. בפרק ד' הבאתי דברי השב שמעתתא שכתב דנהי דעד המעיד להוציא ממון מהדיוט לגבוה דין ממון יש לו, מ"מ להוציא ממון מגבוה לחולין דין איסור לבד יש לו וכ"כ בשם הרמב"ן הובא בר"ן בקדושין פרק האומר באלפס סי' תרס"א ע"ש, וכ"כ התוס' בקדושין דף ס"ד ע"א) דהא דאב נאמן להעיד על בנו שהוא גדול, הוא דוקא אב אבל לא אחר ע"ש בתוס' ד"ה נאמן וכ"כ בפשיטות המג"א באו"ח סי' תקע"א סק"נ, אכן לא אעלים בזה שהרשב"א בחידושיו בקדושין שם ד"ה בני זה כתב דאחר נמי נאמן לחרמים ולהקדישות ואב דנקט לרבותא קאמר אע"פ שהוא קרוב ע"ש. וכ"כ המרדכי ביבמות פרק מצות חליצה וז"ל המרדכי שם והא דתניא התם ובקדושין דף ס"ד) בני זה בן י"ג שנה ויום אחד נאמן לחרמים ולא למכות וכו' לאו משום שהוא אביו אלא משום שהוא כאדם אחר כדאמר בכריתות אפי' אחד אומר אכלת חלב והוא שותק נאמן ולאו דוקא נקט אביו וכו' עכ"ל, ולענין להוציא ממון הרי בודאי אין עד אחד נאמן וכ"כ באמת הרשב"א בקדושין שם להדיא דלמכות וממון אין האב נאמן, וא"כ ע"כ לומר דשיטת הרשב"א והמרדכי היא דגם להוציא ממון מהדיוט לגבוה נמי רק דין איסור יש לו ולא דין ממון ומש"ה עד אחד נאמן באיסורין וכן משמע ברשב"א קדושין (דף ס"ה) ע"ש דלא כהרמב"ן, והסברא בעיני צ"ע שיהא לזה דין איסור בכל אופן, דבשלמא אם עד אחד אומר אכלת חלב הרי אין עיקר עדותו לממון וגם חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם להכי אין זה מקרי ממון רק איסור, אבל חרמים והקדישות אם נימא דעד אחד נאמן הרי יהיה ע"א נאמן לממון ממש דהרי חייבי חרם ונדרי הקדישות ממשכנין אותן, ולא עוד אלא שגזבר הקדש מותר לכנוס לביתו למשכנו כיון דאינו מלוה, כמש"כ הטור בח"מ סי' צ"ז סעי' כ"ז וכן מפורש ברע"ב במשניות ערכין פרק ה' משנה ו' [ופלא על התומים והנתיבות בח"מ שם ס"ק י"ז שכתבו זה רק דרך אפשר ויותר יפלא על הרש"ש שכתב בהגהותיו לב"מ (דף נ"ד) שאין גזבר של הקדש נכנס לעבוט עבוטו ובטור וברע"ב מפורש דנכנס] וגם אינו בהשבת העבוט כמפורש שם בטור סעי' מ"ט ונו"ן, והנה בגמ' מבואר הטעם דבהקדש ליכא השבת העבוט משום דכתיב ולך תהיה צדקה והקדש א"ל צדקה, ולכאורה תמוה דלמ"ל האי טעמא תיפוק ליה דלאו מלוה היא רק נדר וכל דלאו מלוה אינו בהשבת העבוט, אך יא נז י"ל דצריך האי טעמא בגזבר שלוה להדיוט אבנים המסורות לו לבנין דהוה הלואה גמורה עיין בב"מ (דף נ"ז ע"ב) ומשכנו דג"כ א"צ להשיב לו העבוט, ובזה יתיישב לנו מה שיש עוד לעמוד דלמ"ל טעמא דהקדש א"צ צדקה תיפוק ליה דכיון דהקדש קונה משכון הרי אם ישיב להלוה וישתמש בו ימעול בקודש ובשוגג יתחייב קרבן מעילה, ואין לומר דהקדש אינו קונה משכון כמו דעכו"ם אינו קונה משכון מישראל כבפסחים (דף ל"א ע"ב) דא"כ הרי יקשה עוד יותר האי טעמא דיצא הקדש שא"צ צדקה דאם אינו קונה משכון צדקה מנין כדאיתא בפסחים שם, ולהנ"ל ניחא שפיר דצריכין האי טעמא דהקדש אינו צריך צדקה בלוה הגזבר האבנים המסורות לבנין דבאמת הוא ענין הלואה הדיוט להדיוט ובודאי קונה המשכון וכשישיב העבוט לא ימעול הלוה שהרי בונין בחול ואח"כ מקדישין כדאיתא בב"מ (דף נ"ז שם) לענין ריבית בהקדש, ומ"מ כיון דעכ"פ לצורך הקדש המה האבנים והקדש א"צ צדקה א"צ הגזבר להשיב העבוט כמו שאין ריבית נוהג בו כמבואר בב"מ שם, ועכ"פ קשה מאוד איך נוכל לומר דעד אחד יהיה נאמן כמו שהוא נאמן לאיסור והרי ממון ממש הוא, ואולי אפשר לומר דכיון דנשאלין על חרמים והקדישות משו"ה כשעד מעיד שנדר עדיין רק איסור לבד הוא כיון שיש לו עצה שלא יצטרך לשלם נדרו אין כאן הפקעת הבעלים עיין בדברינו לקמן פרק ט"ז מש"כ שם באריכות מעטה ומשו"ה הוה רק ענין איסור וע"א נאמן באיסורין ואכתי צ"ע בכ"ז:

השמטה לפרק ט"ז. התוס' בגיטין (דף פ"ג ע"א) ד"ה עמדה כתבו דהא דעברה וניסת הגט בטל היינו לאחר מיתת המגרש, דבחייו לא שייך לומר דהגט ליבטל דכשיבטל הגט שוב אין הנשואין חלין ע"ש, הרי דבחיי המגרש אף דאם נימא דהגט קיים חלין הנשואין ועברה על התנאי, מ"מ מסתברא להו להתוס' דבתנאי המתהפך כה"ג הגט בתוקפו, וכבר נסתפקו חכמים בכהן שגירש אשתו מעכשיו על מנת שלא תאכל שום איסור שלשים יום ואכלה תרומה בתוך השלשים יום איך נידן בזה, דהרי אי נימא דהגט בטיל מפני אכילת התרומה שהרי זרה היא ואסור לה, א"כ אשת כהן היא ומותרת בתרומה כיון שהגט בטיל ולא אכלה איסור וצ"ל הגט קיים, ולהיפך אם נימא שהגט קיים הרי אינה אשת כהן ואכלה איסור וצ"ל הגט בטל והיא שאלה מחוכמת, ופשטה ידידי הרב מנחת פתים מהתוס' דגיטין הנ"ל דדעת התוס' דבדבר המתהפך הגט קיים והשו"ע אהע"ז סי' קמ"ג סעי' ט"ז פוסק דהגט בטיל ע"ש היטב ויש להאריך בזה, ואתה המעיין תקיש מהדברים האלה לענינים אחרים הדומים לאלה בסברא:

השמטה לפרק י"ח. בפרק י"ח הוכחתי כהט"ז ביו"ד סי' ק"כ מהא דח"מ סי' ע"ב סעי' ח' ע"ש, והיה אפשר לי ליישב הדין דח"מ סי' ע"ב שם באופן אחר, דהנה הדברים שנתמעטו מדיני שמירה המה עבדים וקרקעות ושטרות ונכסי הקדש ונכסי עכו"ם, והנה פשוט באחרונים דגם משליחות יד נתמעטו, ועיין בקצוה"ח סי' ס"ו ס"ק מ"ד ובנתיבות סי' רצ"א ס"ק ל"ד, ונכסי מעכו"ם מפורש בסמ"ע ח"מ סי' צ"ה סוף סק"א דג"כ נתמעטו גם משליחות יד ובודאי ה"ה ג"כ בנכסי הקדש, אבל בחגיגה (דף י"א ע"א) בהא דפריך הש"ס אהמשנה דמעילה נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל נתנה לחבירו מעל מכדי שקולי שקלה מה לי הוא מ"ל חבירו ומשם בגזבר המסורות לו אבני בנין וכו' וכתבו התוס' שם ד"ה בגזבר וז"ל ואפי' למ"ד שליחות יד אינה צריכה חסרון הכא שאני דכל היכא דאיתאי בי גזא דמלכא קאי עכ"ל, הרי מבואר דהתוס' ס"ל דאע"ג דהקדש נתמעט מדין שמירה מ"מ מדין שליחות יד לא נתמעט לולא הטעם דכל היכא דאיתא ב"ג דמלכא איתא, וא"כ נכסי עכו"ם דליכא בהו האי טעמא ה"ל להתוס' דבאמת חייבין עליהם אשליחות יד דלא כהסמ"ע, והרי פסק הש"ך בח"מ סי' שמ"ב דשומר שאין לו רשות להשתמש בפקדון והשכירו או השאילו לאחר הוה שולח יד בפקדון, וא"כ שפיר פסק המחבר בסי' ע"ב סעיף ח' דראובן ששאל סייף משמעון שהיה לו במשכון מעכו"ם שחייב לשלם לעכו"ם דמי שוויו של סתם סייף, דאע"פ דנכסי עכו"ם אתמעטו מדיני שמירה משליחות יד לא אתמעטו ומה שהשאילו לראובן הוה שליחות יד וא"ש ודו"ק, אלא דבעניי אינני מבין קושית התוס' בחגיגה שם מעיקרא דדינא דהרי שליחות יד הוא דוקא במזיד ואם שכח שהוא פקדון וסבר שהוא שלו והגביהו להשתמש בו, ודאי דלא מקרי עדיין שולח יד בפקדון אם עדיין לא השתמש בו עכ"פ, ומעילה הרי במזיד ליתא רק בשוגג וא"כ איזה שליחות יד שייך כאן ועוד יש לי דברים בגו וה' הטוב יאר עיני בתורתו:

השמטה לפרק מ"ג. ויש להביא ראיה דהבעל יכול להפר בדברים שבינו לבינה גם בקדוה"ג כשהקדישה נכסי מלוג, דהנו"ב מהדו"ת סי' קנ"ט מיו"ד בנדרה האשה מעיל שלה פסק דהבעל צריך להפר והפרה מועיל משום דהוה דברים שבינו לבינה, ולכאורה קשה הרי פסקינן בשו"ע אבה"ע סי' צ' סעי' ט' דאשה שהקדישה מנכסי מלוג אין הנדר חל כלל, וע"כ דחשש הנו"ב למש"כ הב"ש שם סי' פ"ח סק"ז דזה תלוי בב' תירוצי התוס' בכתובות (דף נ"ט) ד"ה קונמות דלתירוץ קמא רק בקונמות אלמוהו לשיעבוד הבעל ולא בהקדש דאסרה אכו"ע, ולתירוץ השני גם בהקדש אלמוהו כח הבעל ע"ש וחשש הנו"ב לתירוץ קמא, ואכתי קשה דהרי גם לתירוץ קמא החליט בתרה"ד דדוקא קדוה"ג מפקיע משיעבוד הבעל ולא קדו"ד דלא קיי"ל כר"ת ע"ש בתרוה"ד, וע"כ לומר דחשש הנו"ב לדעת שניהם כלומר לתירוץ הא' של התוס' וגם לשיטת ר"ת דגם הקדש בדה"ב מפקיע מידי שיעבוד. אך קשה איך אפשר לאחוז ב' החומרות הרי בנזיר (דף כ"ד ע"ב) וכן בירושלמי שם פריך אמאי אם שלה היתה הבהמה החטאת תמות מה שקנתה אשה קנה בעלה, וכבר עמד ע"ז הבית מאיר באבהע"ז סי' פ' דלתירוץ קמא של התוס' בכתובות מאי פריך הש"ס נימא שהבהמה היתה מנכסי מלוג שלה דחל ההקדש, ותירץ הבית מאיר דלתירוץ א' של התוס' קושית הש"ס היא מסיפא דמעות מפורשין דמי חטאת יוליכו לים המלח דהוה קדו"ד דאינו מפקיע מידי שיעבוד אפי' לתירוץ קמא של התוס', וזהו דוחק גדול מאוד בגמ' אבל אפי' אם נסבול הדוחק הגדול הזה אכתי קשה לשיטת ר"ת דס"ל דגם קדו"ד מפקיע מידי שיעבוד, ונצטרך ע"כ לומר דר"ת ס"ל כתירוץ ב' שבתוס' כתובות הנ"ל דגם לענין הקדש אלמוהו רבנן לשיעבוד הבעל וא"כ איך אחז הנו"ב החבל בשני הראשים. אלא ע"כ לומר דאפי' ר"ת יכול לסבור אפי' כתירוץ קמא של התוס' והא דלא מוקי לה שמה בנזיר בנכסי מלוג הוא משום דעכ"פ בה הוה דברים שבינו לבינה ויכול הבעל להפר אפי' אם הקדישה קדוה"ג וא"ש בלי דוחק לכו"ע ודו"ק בזה שקצרתי מאוד אבל לענ"ד היא ראיה נכונה אפי' זולת דברי הנו"ב, אכן לפמש"כ לעיל מהירושלמי דנזירות שאני שיכול להפר קדושת קרבנותיה מגזה"כ אין ראיה מכאן לשאר הקדש קדוה"ג ודו"ק:

השמטה לפרק נ'. והנה במס' כלים שם (פי"ז מ"י) פליגי תנאי דר"מ ס"ל דכל האמות שבמקדש שוות היו של ו' טפחים ור' יהודא ס"ל ראמות הבנין באמה בת ששה טפחים ואמה של כלים באמה בת חמשה טפחים, ויסוד מחלוקותם הוא בדרשה דקרא דיחזקאל כמבואר במס' מנחות הובא בתוי"ט שם, ולדינא הרי קיי"ל דר"מ ור"י הלכה כר"י וכאן פסק הרמב"ם בפ"ה מה' תמידין ומוספים ה"ט כר"מ משום דודאי סוגיא דגמ' דב"ב (דף צ"ח ע"ב וצ"ט ע"א) ע"כ אליבא דר"מ אזלא, אבל אליבא דר"י כיון דאמת כלים באמה של חמשה טפחים והכרובים עם הארון הרי כלים המה, א"כ הרי אפי' אם נחשוב קומת הבית משפת כרובים ולמעלה ישאר עוד קומת הבית יותר מעשרים ואחר אמה צא וחשוב. ובזה מתורצים דברי רש"י בפי' למלכים שהקשו עליהם התוס' מש"ס דכאן ולדברינו מוכרח היה רש"י בפי' למלכים שם אליבא דר"י ודו"ק] וגם איך אמרינן שם כרובים בנס היו עומדין לר"י איזה נס היה שם כיון דאמות בנין של ששה טפחים ואמות כלים של חמשה וא"כ הרי מוכח שם דר' חנינא ורבינאי אמר שמואל ואביי ורבא ורב אחא בר יעקב ור"ה בריה דר"י ור"פ ורב אשי דשקלו וטרו שם כולהו ס"ל כר"מ ומשו"ה פסק הרמב"ם כוותיה, וכן מוכח בסוכה דף ד' ע"ב ע"ש, וכן מוכח במנחות דף צ"ח וצ"ט להמעיין שם היטב, ופלא גדול בעיני על הנו"ב מהדו"ת חאו"ח סי' קכ"ב שלא הזכיר הש"ס דב"ב ודסוכה ודמנחות כלל, יהי רצון שנזכה לראות בבנין ביהמ"ק בבאו"א:

בעזהשי"ת

בענין הזיד במעילה. א) איתא בפסחים דף ל"ג וסנהדרין דף פ"ד הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכ"א באזהרה וכו', והנה באבות דר"נ פי"א איתא בזה"ל ר"ע אומר עתים וכו' ועתים שאין אדם. עושה מלאכה ומתחייב מיתה בידי שמים כיצד, ישב וכו' ולערב שבת אין לו מה יאכל היו לו מעות הקדש בתוך ביתו ונטל מהן ואכל מתחייב מיתה לשמים וכו' עכ"ל הרי דגם, ר"ע ס"ל דהזיד במעילה במיתה:

ב

במס' אבות פ"ד מ"ה ר' צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם וכו' וכך היה הלל אומר וכו' כל הנהנה מד"ת נוטל חייו מן העולם, וכתב שם הרע"ב וז"ל שהעושה כן מועל בקדושתה של תורה וחייב מיתה ביד"ש כמו שנהנה מן ההקדש עכ"ל, הרי לפנינו עוד תנאי דס"ל כרבי לפי' הרע"ב:

ג

גם ר"מ ס"ל כרבי דהזיד במעילה במיתה, דביבמות דף פ"ה ע"ב איתא דר"מ ס"ל מעשר ראשון אסור לזרים דכתיב את מעשר בנ"י אשר ירימו לה' מה תרומה אסורה לזרים כו' אי מה תרומה במיתה אף מעשר במיתה א"ק ומתו בו בו ולא במעשר, וכיון דבו ממעט מעשר הרי לא נשאר שוב מיעוט למעילת מזיד ממיתה, אלא דראיה זו יש לדחות די"ל דמבו ממעטינן גם מעשר וגם מעילה:

אך יש עוד כדמות ראיה דר"מ ס"ל כרבי מהא דהקשו התוס' בזבחים דף ע' ד"ה אפי' כיון דמיירי התם דרובא התירא למה ימותו כולן, וכתבו בזה"ל ועוד דאיכא איסור מעילה דהזיד במעילה במיתה וכו' עכ"ל, וע"כ כונתם דסתם משנה ר"מ וכולהו אליבא דר"ע כידוע והם ס"ל דהזיד במעילה במיתה כרבי:

ד

והנה בפסחים שם דף ל"ג מחולקים רש"י ותוס' דלדעת רש"י ס"ל לרבי דגם הנאת הקדש במזיד היא במיתה, והתוס' שם ד"ה ומינה ס"ל דרק באכילת הקדש חייב מיתה לרבי כמו תרומה שהחיוב מיתה הוא רק על אכילה, אבל הנהנה מהקדש במזיד גם לרבי הוא רק באזהרה, ולכאורה מדברי ר"ע באבות דר"נ שהבאתי לעיל אות א' מבואר כרש"י דהא שם איירי במעות הקדש דלא שייך בהו רק הנאה גם התוס' עצמן סותרין לכאורה דבריהם דבזבחים דף ע' ע"ב ד"ה אפי' אחד מריבוא וכו' כגון רכב ע"ג שור וכו' דאיכא איסור מעילה דהזיד במעילה במיתה וכו' עכ"ל הרי שכתבו דעל הנאת רכיבה איתא מיתה וא"כ סותרין כאן דבריהם למש"כ בעצמן בפסחים שם, אלא די"ל עפמש"כ התוס' חולין דף קל"ו ע"א ד"ה אי מה דאע"ג דראשית הגז לא שייכי בהו אכילה ואין בתרומה מיתה אלא באכילתה הנאת ראשית הגז היא אכילתה [פי' כיון דלא שייך בהו אכילה] עכ"ל, וא"כ ה"נ בהקדש אע"פ שאין מיתה לרבי רק באכילה לשיטת התוס', זהו דוקא במאכל של הקדש שאם לא אכל רק נהנה אין בו מיתה, אבל דבר הקדש דלא שייך בו עתה אכילה כגון שור חי הנאתו היא אכילתו כמו ראשית הגז, וא"כ אין סתירה מתוס' דזבחים להתוס' בפסחים, וכן אין סתירה לתוס' בפסחים מהאבות דר"נ אליבא דר"ע הנ"ל דשם הרי במעות איירי וגם התוס' מודו דכיון דלא שייך בהו אכילה, אהנאה נמי יש חיוב מיתה דהנאתן זוהי אכילתן כמו בראשית הגז ודו"ק:

ה

ולפי"ז לא רחוק מלומר דגם רש"י ותוס' לא פליגי כלל, דהא דכתב רש"י בפסחים שם ורבי אהנאת מעילה נמי מחיוב מיתה ביד"ש, הוא רק בנהנה מדבר שאינו ראוי לאכילה אבל בדבר הראוי לאכילה ולא אכל רק נהנה ס"ל לרש"י נמי דפטור ממיתה לרבי מה"ט דבעינן דומיא דתרומה וכ"כ באמת שם בהגהות מצפה אותן, וא"כ גם מש"כ המהרש"א שם דלרבי לא ס"ל דצירף המעילה לזמן מרובה דומיא דתרומה דבעינן כזית בכדי אכפ"ר, הוא דוקא בדבר הראוי לאכילה ואכל או בדבר שאינו ראוי לאכילה ונהנה דדינו לענין חיובו כדין אכילה, אבל דבר הראוי לאכילה ונהנה ולא אכל מודה רבי דצירף את המעילה לזמ"ר דאינו דומה לתרומה, ודע דיש שכתבו דדוקא לענין מיתה ס"ל דאין מצטרף לזמ"ר אבל לענין קרבן דשוגג מודה דמצטרף בכל גוונא וגם דדוקא לענין כזית אין מצטרף אבל לענין פרוטה מצטרף עיין רש"ש בפסחים שם ובמצפה איתן בכריתות דף י"ח ע"ב וצ"ע בכל זה:

ו

והנה האבני מילואים לאהע"ז סי' קע"ד סעי' א' כתב בזה"ל לפמש"כ דס"ל לרבי בפסחים דהזיד במעילה במיתה, א"כ בנודרת דהו"ל קונמות דבמעילה נראה דלא תפסי קדושין דלא מצינו ריבוי לתפיסת קדושין רק בחייבי לאווין וכו' ולא בחייבי מיתה בידש"מ כמו בחייבי כריתות עכ"ד, ולכאורה פלא שהרי כתבו התוס' דרק באכילה ס"ל לרבי מיתה ולא בהנאה, אבל לדברינו דבדבר שאינו ראו לאכילה גם בהנאה ס"ל לרבי דבמיתה אתיין דברי האבני מילואים שפיר, אלא דבלאו"ה דברי האבמ"ל שם צ"ע ואכ"מ להאריך בזה ועיין לקמן אות יו"ד:

ז

ולכאורה יש להקשות על דברינו ממשנה דכריתות דף ט"ו ע"ב ר"ע שאל את ר' יהושע באוכל נותר מחמשה זבחים וכו' והשיב ר"ע לא אם אמרת במעילה שכן עשה בו המאכיל כאוכל וכו' ע"ש, ולדברינו הרי לר"ע עצמו אין המאכיל כאוכל שהרי האוכל הוא אליבא דר"ע במיתה והמאכיל ה"ה לפום רהיטא רק כנהנה ואינו רק באזהרה, אלא די"ל דהתם לענין קרבן בשוגג לחוד איירי ולענין קרבן בשוגג אין חילוק בין אוכל למאכיל, ותדע דהרי לרבי בזדון דמעילה אין אכילה מצטרף רק בכזית בכדי אכפ"ר כבתרומה, וה"ה גם לר"ע, ואיך אמר ר"ע במשנה שם דצירף את המעילה לזמ"ר ע"ש, אלא ע"כ דכונתו על שוגג דמודה רבי וכן ר"ע דצירוף לענין קרבן אפי' לזמ"ר כמו שנתבאר לעיל, וע"ד החידוד י"ל עוד דאם נניח דבמעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב וכשהשליח אוכל מתחייב המשלח דבמעילה ישלד"ע עיין תוס' קדושין דף מ"ג ע"א, א"כ המאכיל הוא כאוכל גם במזיד וחייב המשלח מיתה משום אכילת השליח דשלחו שאכ"מ, ובזה הוה א"ש קושית התוס' בכריתות שם ד"ה ואת המהנה כנהנה שהעירו שם דאמאי לא קאמר את הנהנה כאוכל מה שאין כן בנותר ע"ש, ולדברינו ניחא שבאמת אין דין הנהנה כאוכל גם במעילה בדבר של אכילה, שהאוכל הוא במיתה והנהנה הוא רק באזהרה, ורק המאכיל הוא כאוכל מטעם שליחות דזה נהנה וזה מתחייב ודו"ק:

ח

ויש להביא ראי' לשיטת התוס' בפסחים דבהנאה גם רבי מודה דהזיד במעילה באזהרה, מגמ' דכריתות דף כ"ג ע"א דדייק הש"ס דבקדשים איסור חל על איסור מדתניא רבי אומר כל חלב לה' לרבות אימורי קדק"ל למעילה, הרי דאתי איסור מעילה וחייל על איסור חלב ע"ש, והקשו רבים דדילמא קרא לענין הנאה אתי דהא חלב מותר בהנאה, ותירצו דמדקתני סתמא משמע דאפי' באכילה מועלין, ועדיין קשה דדילמא חל איסור אכילה משום דחל איסור הנאה דהוה איסור מוסיף לדעת הרמב"ם כידוע, אך הרי ידועים דברי הרמב"ם בפיהמ"ש בכריתות בנקודה הנפלאה דרק בהקדש דלא כתיב אכילה בהדיא, ואדרבא התורה אסרה גם האכילה מצד הנאה שבה, לכן שפיר חשיבא הנאה איסור מוסיף וחל שפיר על איסור אכילה, אבל באיסור בשר בחלב דיש לאו מיוחד אאכילה ולאו מיוחד אהנאה, עיקר האיסור הוא האכילה וההנאה טפלה לאכילה, לכן אמרינן להיפוך דכיון דלא חל איסור אכילה גם איסור הנאה לא חל עשה"ט, וא"כ נראה לחדש דגם בהקדש דהנאה הוה איסור מוסיף אינו אלא לדידן דבין אכילה ובין הנאה דמעילה הוא רק באזהרה וא"כ גם האכילה איסורה רק מטעם הנאה, אבל לרבי דהזיד במעילה דאכילה הוא במיתה ובהנאה אינו רק באזהרה כמש"כ התוס' בפסחים, א"כ ע"כ האכילה אין איסורה מצד הנאה רק מצד עצמה מג"ש דח"ח מתרומה שהרי בהנאה ליכא מיתה, א"כ אדרבא שוב ההנאה טפלה לאכילה, כמו בבשר בחלב, ואם אין איסור חע"א גם ההנאה אינה איסור מוסיף ואינה חלה, וכיון דדריש רבי כל חלב דחל מעילה אחלב הרי מוכח דבקדשים אחע"א, דהא לרבי אין איסור מוסיף מצד הנאה ודו"ק היטב:

ט

ואין להקשות לדעת התוס' וכפי מה שביארנום כאן, א"כ שם בכריתות דף י"ח ע"ב דפריך אדר' זירא דס"ל דלרבי ידיעת ספק מחלקת, מדתנן אכל ושתה בהעלם אחת ביוכ"פ אינו חייב אלא חטאת אחת וכו' כי א"ר זירא אליבא דרבי הא רבנן היא, מיתיבי אכל היום ואכל למחר וכו' ואפי' מכאן ועד שלש שנים שמצטרפין מנין תלמוד לומר תמעול מעל מ"מ, ואמאי הא כיפר עליה יוהכ"פ וכו' עיי"ש, ומדלא משני דגם ברייתא רבנן היא ע"כ דהש"ס מוקי ברייתא זו כרבי, וקשה הרי לרבי אכילה והנאה לא מצטרפין כיון דבמזיד אין דינם שוה ואין שיעורן שוה, דאכילה בכזית לרבי כמש"כ התוס' והנאה בפרוטה, ואכילה במיתה והנאה רק באזהרה, ותנן במעילה דף י"ז ע"א דכל שאין שיעוריה וטומאתו שוה אין מצטרפין והוא כלל גדול בכל ענינים כדמוכח בסוכה דף י"ז ע"ב, הא לא קשה חדא דנהי דלא שוו שיעורייהו במזיד בשוגג מיהו שוו כמו שנתבאר, והרי בסוכה שם קאמר הש"ס נהי דלא שוו בשיעורייהו לענין סוכה גדולה בסוכה קטנה מי לא שוו שיעורייהו, וכתב רש"י שם ד"ה מי לא שוו שיעורייהו וכו' בזה"ל וכיון דשוו שיעורייהו לענין שום סוכה לצטרפו עכ"ל ע"ש ותראה שקו"ח הוא לכאן, ותו דהרי ביומא דף פ"א ע"א מפורש דרבנן פליגי אהך כללא דר' יהושע וס"ל דשם טומאה חד הוא, עכ"פ אין שום קושיא מסוגיא זו דכריתות על שיטת התוס' ודו"ק:

י

כבר הבאתי לעיל אות ו' מש"כ האבני מילואים דלמ"ד הזיד במעילה במיתה גם בקונמות הדין כן היינו לא לר"ע דאיהו ס"ל בשבועות כ"ב ע"א דאין מעילה בקונמות, וכן ר"מ ס"ל שם ריש ע"ב דאין מעילה בקונמות אלא דברינו שייך רק אליבא דרבי] כמו דשוו קונמות למעילה לשארי דברים כמו לענין הצירוף לזמן מרובה כמש"כ רש"י בשבועות שם ד"ה מתוך שחלוקות לחטאות ע"ש, ועיין במל"מ פ"ד מה' שבועות ה"א מד"ה ולענין מעילה עד סופו, ויש לפלפל בדין זה ע"פ הש"ס במכות דף ט"ז ע"א באונס שגירש והדירה על דעת רבים ואין אני רואה להאריך כאן הרבה, אבל לכאורה יש הוכחה דלכו"ע אין מיתה בהזיד בקונמות דלא כהאמ"ל, דהא לפי הגמ' דנדרים דף ל"ה ע"א ס"ל לר"מ דיש מעילה בקונמות, וא"כ לדעת האמ"ל אם ר"מ ס"ל כרבי דהזיד במעילה במיתה גם הזיד בקונמות במיתה, א"כ מאי קאמר הש"ס בנדרים דף י"א ע"ב והתנן לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר וקשיא לן הא לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן, מאי קושיא הרי כתבו התוס' בשבועות דף ל"ו ע"ב ד"ה ה"ג דבאיסור מיתה כגון שתויי יין ופרועי ראש ס"ל לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן. וא"כ דילמא ס"ל לר"מ כרבי דהזיד במעילה במיתה עיין לעיל אות ג' וה"ה בקונמות וא"כ ס"ל לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן, ודוחק לומר דהגמ' בנדרים י"ד ע"ב אזלא לפי הש"ס בשבועות דף כ"ב דמפיך לה וס"ל לר"מ דאין מעילה בקונמות, אלא ע"כ דאף למ"ד הזיד במעילה במיתה בקונמות מודה דבמזיד ליכא רק אזהרה ואכתי צ"ע בזה:

יא

פה מקום אתי להעיר במש"כ הב"ש באהע"ז ריש סימן כ"ת דמקדש בגזל לאחר יאוש והיא לא ידעה שהוא גזל, די"ל דאינה מקודשת כמו בהקדש דלא ניחא לה דניתחיל על ידה ע"ש, והקשה האבני מילואים שם סק"ב דמעילה שאני שהיא במיתה שהאיסור חמור משא"כ גזל, ועוד דאנן קיי"ל כר' יהודה דהמקדש בהקדש בשוגג מקודשת ע"ש, הנה הא דהקדש הוא במיתה הרי זהו רק לרבי ואנן קיי"ל דמזיד דמעילה הוא רק בלאו, ומה שתמה דקי"ל בהקדש בשוגג מקודשת הנה כבר הסביר המקנה בקדושין דף נ"ג דסברת הב"ש הוא דהא דקיי"ל דהמקדש בהקדש בשוגג מקודשת הוא מגזה"כ, אבל בעלמא גם ר"י ס"ל הסברא דלא ניח"ל לאינש דלתעביד איסור על ידו ע"ש, ובדברי המקנה יש ליישב דברי התוס' בתמורה דף ו' ד"ה שאני בההוא גברא דחבל סכינא וחייבו אביי לאהדוריה אע"ג דס"ל לאביי אי עביד מהני, משום דלא נתכוין האי גברא לעבור והוה זכיה בטעות ע"ש, ולכאורה קשה הרי כל מוכר חפץ של הקדש מעל המוכר ולא אמרינן דהוה מכירה בטעות, וכתבו הרא"ש והר"ן בנדרים דף ל"ה סע"א דבעבד מעשה לא אמרינן הכי ע"ש, ורק ר"מ ס"ל בקדושין דף נ"ב דבשוגג לא קידש ומוכר הקדש בשוגג לא מעל משום דלא ניח"ל דנתחלל הקדש ע"י, אבל אנן קיי"ל כר"י דלא הוה קדושי טעות או מכירה בטעות, מטעם שכתבו הרא"ש והר"ן הנ"ל, וא"כ גם בחבל סכינא למה הוה זכיה בטעות וחייב להחזיר, אבל להמקנה ניחא דבמעילה גזה"כ הוא ולא בעלמא, ועיין מחלוקת הראב"ד על הרמב"ם בפ"א מה' איסורי מזבח ה"ג ואכמ"ל בענין זה ובמק"א יתבאר איה"ש:

סוף הספר

תוכן העניינים

תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה