תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב)· רבי עזרא אלטשולר
תקנת עזרא
קונטרס תקון חשוב
תנן התם במעילה (דף כ"א ע"ב) נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי ר"ע וחכ"א עד שיוציא את כל הכיס עכ"ל המשנה. וכתבו התוס' שם ד"ה פרוטה וכו' כיון שהוציא הראשונה מעל דברי ר"ע ואע"ג דספיקא הוא אם נהנה בשל הקדש ר"ע לטעמיה דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי בכריתות (דף כ"ב) תימה וליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה וכי תימא דבר שי"ל מתירין הוא כ"י פדיון ואפי' בארך לא בטיל, הא ליכא למימר, דדבר שי"ל מתירין דרבנן הוא, וצ"ל דליכא אלא חד בכיס דליכא ביטול, א"נ מטבע חשיב ולא בטיל עכ"ל.
פרק א
הנה קושית התוס' דליבטל האי פרוטה של הקרש אלימתא היא מאוד כנראה, והתוס' בסוטה (דף י"ח ע"א) ד"ה חזר וחלקן מהו וכו' כתבו וז"ל, ומהא נמי דתנן בפרק בתרא דמעילה פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי ר"ע וחכ"א עד שיוציא את כל הכיס. אלמא לר"ע אית ליה ברירה כה"ג דאמר בפרוטה הראשונה הוברר הדבר שפרוטה הראשונה שעלתה בידו היא היתה של הקדש שנפלה, מיהו לא אתברר לן התם במאי פליגי עכ"ל (ומסקי שם התוס' דבפרוטה שנפלה לתוך הכיס ודאי דאין לומר ברירה כיון שהוכר מתחילה) ודבריהם צ"ע דאמאי לא אתברר להו במאי פליגי, הרי התוס' במעילה כאן ביארו שפיר דר"ע אזיל לשיטתיה דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי כמו על ספק חיובי חטאות כדאיתא בכריתות (דף כ"ב) ורבנן דפליגי וס"ל דאינו חייב עד שיוציא את כל הכיס נמי לשיטתייהו דאין חייבין על ספק מעילות אשם תלוי, ובאמת דכן מפורש בתוספתא פ"ב דמעילה דהא דמחייב ר"ע משהוציא את הראשונה היינו אשם תלוי וכן מפורש נמי בירושלמי פ"ז דדמאי ע"ש, הרי דנתברר פלוגתתם בעליל, ואין לומר דהתוס' שם קשה להו אליבא דר"ז דס"ל בכריתות (דף י"ז) דהא דחייבין אשם תלוי על חתיכה אחת מב' חתיכות ולא על חתיכה אחת שיש עליה ספק משום דבעינן באשם תלוי שיהא אפשר לברר איסורו, א"כ באופן זה שאמר פרוטה בכיס זה הקדש שהרי אי אפשר לברר איסורו בשום אופן גם בחייבי חטאות פטור מא"ת, ומשו"ה רצו התוס' שם לומר דמשום ברירה מחייב ר"ע אשם ודאי, זה אינו דהא התוס' בסנהדרין (דף ד') כתבו להדיא דלר"ע לא בעינן כלל בא"ת חתיכה אחת מב' חתיכות עיי"ש, וביותר דהרי עיקר דבר זה דלר"ע לא בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות הוא בכריתות (דף כ"ג) במשנה דחתיכת חלב וחתיכת חולין אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה זה מביא אשם תלוי וזה מביא א"ת דברי ר"ע. ופירש"י דר"ע לא בעי חתיכה אחת מב' חתיכות, ובגמ' שם אמר ליה רבא לר"נ לר' יוסי חטאת הוא דלא מייתי שניהם הא א"ת מייתי היינו ת"ק, וכי תימא חתיכה אחת מב' חתיכות איכא בינייהו והא תניא וכו', מבואר מדברי רבא דבאופן זה דאכל אחד את הראשונה ואחר אכל את הב' לא הוה חתיכה מב' חתיכות, ונראה דרבא אזיל בזה לשיטתיה, דשם בכריתות (דף י"ז ע"ב ודף י"ח ע"א) אמר רב יהודא אמר רב היו לפניו ב' חתיכות ואכל אחת מהן מביא אשם תלוי חתיכה אחת פטור, מ"ט אמר רבא משום דכתיב מצוות מלא דבעינן חתיכה מב' חתיכות, ר"ז אמר ב' חתיכות אפשר לברר איסורו חתיכה אחת אי אפשר לברר איסורו רב נחמן אמר ב' חתיכות איקבע איסורו, מאי בינייהו איכא בינייהו אכל גוי חתיכה אחת ובא ישראל ואכל את השניה, לרבא ליכא מצוות לר"ז אי אפשר לברר איסורו דהא בעת שאכל את השניה ליכא הראשונה בעולם, ולרב נחמן איקבע איסורא וחייב אשם תלוי ע"כ, ממילא הא דקאמר רבא דבכהאי גוונא שאכל אחד את הראשונה ואחד את השניה דלא מיקרי חתיכה אחת מב' חתיכות הוא דוקא לשיטתיה הוא דבעינן מצוות [וה"ה לר"ז נמי] אבל לר"נ פשיטא דזה מיקרי חתיכה אחת מב' חתיכות כיון דאיקבע איסורו, ובזה יש ליישב מה דרש"י סותר את עצמו דבשבת (דף ע"ב ע"ב) אמר עולא למאן דסובר אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה, ופירש"י פלוגתא דר"ע ור"ט הוא בכריתות (דף כ"ב) דר"ע מחייב על ספק מעילות אשם תלוי, ופי' היו לפניו ב' חתיכות אחת של קודש ואחת של חולין ואכל אחת מהן ואינו יודע איזה מהן אכל מביא א"ת עכ"ל, והסתירה גלויה דהרי רש"י בעצמו כתב בכריתות (דף כ"ג) דלר"ע לא בעינן בא"ת חתיכה אחת מב' חתיכות כמו שהבאתי לעיל, אבל לדברינו ניחא דשם במשנה שפיר פירש"י דלר"ע לא בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות משום שידע דכן יאמר רבא על משנה זו בגמ' שם ואין שום חולק, אבל בשבת שם פירש"י אליבא דהלכתא דקיי"ל כרב נחמן דהעיקר תליא באיקבע איסורא כמו שפסק הרמב"ם בפ"י מה' שגגות, ועיין בשב שמעתתא שמעתא א' פרק ח' שכתב סמוכין לדעתו מסתמא דגמ' בכתובות (דף כ"ב) דקיי"ל כרב נחמן עיי"ש, ולר"נ באמת ס"ל לר"ע דבעינן חתיכה אחת מב' חתיכות לכן צייר רש"י בשבת אליבא דר"ע נמי בשני חתיכות, וא"כ ממנ"פ קשה על התוס' דסוטה דמאי קשה להו דהרי לר"נ דס"ל דלר"ע בעינן חתיכה א' מב' חתיכות הרי גם בפרוטה בכיס זה הקדש נמי איקבע איסורא, וכ"כ התוס' להדיא בסוכה (דף ו') ד"ה ור"ש דרק לרבא לא בעי ר"ע חתיכה אחת מב' חתיכות אבל לר"נ י"ל דגם ר"ע ס"ל דבעינן חתיכה א' מב' חתיכות עיי"ש, ולרבא דאליביה אזלי באמת התוס' שם דהרי איהו הוא בעל המימרא דשם, הרי לשיטתיה ולשיטת ר' זירא לא בעי ר"ע כלל חתיכה אחת מב' חתיכות ומה זה דלא ברירא להו להתוס' שם טעמיה דר"ע וחכמים דפליגי עליו
ומזה יש להקשות גם על הירושלמי ביבמות (פ"ד ה"ב) דאיתא התם דכל מי שאי אפשר לעמוד על וודאי אין חייבין על ספיקו אשם תלוי, ופריך עלה מהא דתנן חתיכה של חולין וחתיכה של קודש אכל אחד מהן ואינו יודע איזה מהן אכל פטור ור"ע מחייב אשם תלוי, אכל את השניה מביא אשם ודאי, אכל את הראשונה, ובא אחר ואכל את השניה זה מביא אשם תלוי וזה מביא א"ת, ניחא ראשון מביא א"ת שני למה, אמר ר' יוסי תפתר שהיא חתיכה גדולה ואכל חציה והניח חציה, וקשה הא ר"ע איהו הוא דס"ל דמביאין על ספק מעילות אשם תלוי, כמו דתני בהדיא דברי ר"ע, וא"כ מאי פריך הא איהו ודאי ס"ל שאפי' אין אתה יכול לעמוד על וודאו חייב נמי אשם תלוי, דהא איהו מחייב במתניתין דמעילה אשם תלוי באומר פרוטה בכיס זה הקדש אע"ג דאי אפשר לברר איסורו, וכבר הקשה כן בספר נחלת יהושע סי' א' ויש לעיין בספרו נועם ירושלמי אולי כתב שם איזה יישוב ואינו בידי לעיין בו. עכ"פ דברי התוס' בסוטה הנ"ל צריכין עיון דמאי הוקשה להם, וע"כ נראה לומר דגם התוס' בסוטה שם נתקשו בתמיהת התוס' כאן במעילה דאמאי לא תיבטל פרוטה של הקדש בהאחרות של חולין, ולא הוה ניחא להו תירוצי התוס' במעילה כמו שבאמת כבר עמדו עליהם רבים ויבוארו איה"ש לפנינו, ולכן רצו לפרש דר"ע מחייב אשם ודאי מטעם ברירה שנתברר האיסור ולא שייך ביטול, ועיין בתוס' תמורה (דף ל"א) דמבואר דאם האיסור היה ניכר כבר ונתערב אח"כ לא שייך לומר יש ברירה, אבל כשנולד האיסור בתערובות אז שייך לומר יש ברירה, וזהו כמסקנא דתוס' סוטה הנ"ל:
פרק ב
הרב תפארת ישראל על המשנה דכאן האריך בקושית התוס' וכתב וז"ל, ולכאורה היה נ"ל דמעל דמתניתין היינו מדרבנן וכדאשכחן ר"פ ה' בתלש מחטאת מתה דתני התם מעל והיינו מדרבנן וכן בכמה דוכתי במכילתין וכו', וע"ש שהוא מכריח מסוגית הגמ' דכאן דדוחק הוא לומר כאן דמעל מדרבנן קאמר, ומה שתירצו התוס' כאן דמיירי שלא היה בהכיס רק עוד פרוטה אחת אית לי' להרב תפא"י שהוא דוחק גם הצ"ק כתב שהוא דוחק מה"ט גופא אבל השמ"ק הביא ראיה לתירוץ זה מלשון התוספתא ולפנינו יבואר איה"ש] אולם התפא"י בחגיגה פ"ג משנה ד' תירץ קושית התוס' דכאן ע"פ דברי המרדכי סוף חולין שכתב דכל דבר הבא לעולם ע"י תערובות לא בטיל אף אם אינו דבשיל"מ, כיבמה שרקקה דם דלא בטילי צחצוחי הרוק בדם וכשרה הרקיקה לחליצה כדאיתא ביבמות (דף ק"ה), וא"כ ה"נ כיון דהאיסור וההיתר שניהם היו בעין קודם שקרא שם הקדש על הפרוטה הו"ל כאילו נולדו האיסור וההיתר ביחד ולא בטיל מדאורייתא אפי' לקולא וכ"ש לחומרא עכת"ד שם, ובאמת כבר ישבו על מדוכה זו הרבה אחרונים ורצו לתרץ ככה קושית התוס' דכאן שהקשו דלבטיל פרוטה של הקדש בהכיס, אבל מ"מ באמת אין התחלה כלל לתירוץ זה כמו שאבאר בזה בעהי"ת:
חדא דיש אחרונים דס"ל דהא דדבר שנולד בתערובות לא בטיל מה"ת היינו דוקא בנולד בתערובות בטבע כהא דיבמה שרקקה דם, וכ"כ הגאון מלבי"ם בארצות החיים סי' ט' סק"א דכל שתחילת ביאתו לעולם ע"י תערובות אז דוקא לא בטיל ע"ש, וז"ל הג"מ נצי"ב בספרו משיב דבר ח"ג סי' ס"ז ומה שהוסיף מעכ"ת נ"י לחקור אם הנטיעה יונק ממקום אסור וממקום כשר אם בטל האיסור ונכנס לחקירת הגאון בצל"ח ז"ל במש"כ המרדכי סוף חולין דבאינו ניכר האיסור לא בטיל והקשה מהא דקיי"ל להיפך דאפי' בדשיל"מ בטל כה"ג, לא אכחד ממעכ"ת שאין דעתי נוחה מהקושיא והישוב ע"ז, דהמרדכי לא אמר רק בבא לעולם בעירוב כמו רקיקת דם וש"ז שיש בהם מתחילת ביאה לעולם רוק וזיבה. אבל אם בא לעולם בלא עירוב כמו טיפה הנסחט בשבת מן הענבים הרי יצאה הטיפה בפ"ע אלא שלא ניכר לנו עד שנתערבה בזה בטילה אפי' בדבר שיל"מ, והוא ע"פ הירושלמי ריש מס' ביצה דמשו"ה ביצה מוקצה לא בטילה וכו' דוקא כשהוכרה לנו מכבר ונתערבה אבל כשלא הוכרה לנו עד שנתערבה בטילה עכ"ד, ואם שיש לי מה לדבר באותה תשובה אבל עכ"פ ס"ל כבעל ארצה"ח הנ"ל:
וביתר ביאור כתב הגאון ר' יוסף שאול נאטאנזאהן זצ"ל בתשובתו שבסוף ספר בציר אליעזר, דעל מה שכתב הבציר אליעזר על המבי"ט שהובא בשעה"מ פ"ג ה"א מה' גירושין שתירץ דעת הרמב"ם ספ"ד מה' איסורי מזבח שפסק דאי לא טפי דמי כלב מחד מינייהו מפיק חד מינייהו ואחרינא שרי, והקשה הלח"מ דהרי קיי"ל בדאורייתא אין ברירה ואיך מהני דליפוק חדא, וכן הקשה היש"ש בב"ק והמג"א באו"ח סי' קנ"ג ס"ק מ"ז, ותירץ המבי"ט דהתם ליכא רק איסור דרבנן דמדאורייתא בטל מחיר הכלב בתשעה הנותרים ובדרבנן יש ברירה, והקשה עליו הבציר אליעזר מהמרדכי הנ"ל דכל שבא לעולם ע"י תערובות לא בטיל, וא"כ גם התם מחיר הכלב הרי לא היה ניכר מעולם בפני עצמו ובא האיסור לעולם בתערובות ואינו בטל מה"ת, וכתב ע"ז הג"מ רי"ש נ"ז וז"ל, הנה בדברי המרדכי האלה האריכו האחרונים הרבה, והכו"פ ביו"ד סי' ק"ב והצל"ח בפסחים (דף ל"ד ע"ב) הקשו דברי המרדכי אהדדי דבמרדכי ספ"ז דשבת הובא במג"א סי' ש"כ סק"ה דיין שזב בשבת ליין של ערב שבת בטל אף דהוה דשיל"מ כיון דבא לעולם בתערובות, הרי דהמרדכי סותר א"ע וחילקו בחילוקים עיי"ש בדבריהם, ואני בעצמי לא ראיתי בזה שום קושיא שאני היכרתי מדברי התבו"ש סי' י"ד ס"ק י"ב וט"ז שהבין שדברי המרדכי סוף חולין הוא מטעם איסור קבוע כמחצה על מחצה דמי, וכבר זה רבות בשנים הארכתי בזה בתשובה לק"ק מעזעריטש במדינת מעהרין, ולפי"ז דוקא שם שכן הוסד בטבע הבריאה שצחצוחי רוק מעורב בדם וצחצוחי זיבה בש"ז של זב שא"א בטבע הבריאה באופן אחר, לכן הוה קבוע בטבע ולא שייך ביטול דהוה כמחצה על מחצה, אבל מה ענינו ליין שזב בשבת הרי אין שם קבוע הניכר ובקבוע שאינו ניכר לא שייך קביעות עיין יו"ד סי' ק"י ושפיר בטיל וכו' וא"כ גם מה שהקשה בעל בציר אליעזר על המבי"ט ג"כ לא קשה וכו' עכ"ל, וכבר הקדימם בזה המהרי"ט אלגזי בה' בכורות אות למ"ד ד"ה אשר ע"כ נלע"ד והאריך בזה ע"ש:
וכן ס"ל גם הפמ"ג לאו"ח בפתיחתו במשבצות לסי' תמ"ז שכתב וז"ל, שאלה ראובן ושמעון היה להם תבואה ונתערב מתבואת שמעון בשל ראובן במינו ויש רוב בתבואת ראובן, ואח"כ נדר ראובן הנאה משמעון ומכל מה שלו אם מותר התערובות שכבר נתערב, חשובה לכאורה למה דקיי"ל נדרים הוא דשיל"מ וכו' ועיין ביצה פ"ה מאי דאמרינן הרי שנתערב [קב שלו בט' קבין של חבירו, ולקמן נדבר איה"ש בזה בארוכה] יאכל הלה וחדי, שוב ראיתי למש"כ הרב ביו"ד סי' ק"ב סעי' ד' מאו"ה דכל שלא היה ניכר האיסור פעם אחד בפ"ע לא הוה דשיל"מ כמו גיגית, ה"נ כאן כיון שנתערב מקודם אפי' לא נתבטל בטל הוא עכשיו עכ"ד ע"ש שהוא ממש דומה לדין פרוטה בכיס זה הקדש וס"ל להפמ"ג דשפיר בטל וע"כ דס"ל דלא דמי ליבמה שרקקה דם מפני שבנידן שאלתו לא היה התערובות בטבע הבריאה וס"ל כהאחרונים שהבאתי לעיל בזה, ויש לי להעיר בדברי הפרמ"ג האלה הרבה ואכמ"ל] וא"כ ה"ה בנידן דידן בפרוטה בתוך כיס זה הקדש נמי כיון שאין התערובות בא בטבע הבריאה שפיר יש לפרוטה של הקרש דין ביטול וקושית התוס' קמה וגם נצבה, ובפרט לדעת המנחת חינוך מצוה ג' דכונת המרדכי הוא רק כשהמבטל והמתבטל גם שניהם באו לעולם ע"י תערובות אז דוקא לא בטיל אבל אם אחד מהן אפי' האיסור בא קודם שפיר בטיל ומיישב בזה שלא יהיה סתירה להמרדכי מנדרים (דף נ"ח ונ"ט) דגדולי היתר מעלין את האיסור ע"ש ודאי דקושית התוס' חזקה.
ועוד דאפי' לפי מה שכתבו שאר הרבה אחרונים שהובא דבריהם בספר שדי חמד בכללים מערכת הב' סי' ל"ט באורך נפלא כדרכו בקודש, דלא חילקו כחילוקן של הגאונים שזכרנו לעיל, וס"ל דדברי המרדכי אמורים בכל ענין שהאיסור חל בתערובות אף שלא בטבע הבריאה דג"כ לא בטיל ועוד נדבר בזה איה"ש להלן, מ"מ ודאי דאין ליישב בזה קושית התוס' שלפנינו דלבטיל הפרוטה ברוב, דהרי ע"פ דברי המרדכי לא יתורץ רק בבא דפרוטה בתוך כיס זה הקדש דנולד האיסור בתערובות, אבל בבא דרישא דקתני נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו שלא נולד האיסור בתערובות שם תשאר קושית התוס', ולשון התוס' הרי דייק הכי שכתבו וז"ל תימה ולבטיל האי פרוטה של הקדש שנפלה וכו' עכ"ל הרי שדייקו קושיתם על הרישא בנפלה דלא נולד האיסור בתערובות ודע דבחלק יעקב סי' ב' ר"ל דעיקר חידוש המרדכי הוא רק במין בשאינו מינו אבל מין במינו גם נולד בתערובות שפיר בטיל ומסביר הדבר מעט, אבל כל גדולי האחרונים לא ס"ל כן ולכן קצרתי בזה, אכן אח"כ ראיתי שגם הגאון הגדול ר' ראובן זעליג ביינגעס שליט"א כתב כן בספרו לפלגות ראובן חלק ג' דף י"ט ע"א, משום דמין במינו הוה הרכבה מזגית שא"א שיתפרדו לעולם משו"ה בטל המועט ברוב גם אם המבטל אינו ניכר בפ"ע קודם שנתערב דלא משום חשיבות אתינן עלה שיבטל בהחשוב רק משום דנתמזגו ונעשו הכל אחד כמו הרוב, אבל מין בשאינו מינו דהוה רק הרכבה שכונית ואפשר גם להפרידן זמ"ז והביטול הוא מגזה"כ אם אינו נו"ט, מקרא דאחרי רבים להטות, בעינן דומיא דסנהדרין שהמבטל ניכר בפ"ע, להכי רוק בדם וכיוצא בו מין בשאינו מינו בשלא הוכרו מקודם אינו בטיל, משא"כ יין ביין גם דשיל"מ שפיר בטיל דהוה מין במינו כיון דלא הו"ל חשיבות שלא הוכר בפ"ע מעולם ויש להאריך ואכ"מ ודו"ק:
פרק ג
בתוס' חדשים על משניות כאן תירץ על קושית התוס' שהקשו דלבטיל פרוטה של הקדש ברובא דחולין, דמתניתין כר' יהודא אתיא דס"ל מין במינו לא בטיל אפי' באלף דיליף מדם הפר ודם השעיר, והאי תירוצא נמי לאו כלום הוא באמת, דהא תינח לשיטת רש"י ביבמות (דף פ"ב ע"א) דס"ל דלר' יהודא גם יבש ביבש מין במינו אפי' באלף לא בטיל, והנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קצ"ג כתב שגם דעת הראב"ד הוא כן כדעת רש"י ועוד כתב בנו"ב מהדו"ת חיו"ד סס"י ב ש נ"ג שגם דעת הר"ן הוא כן כדעת רש"י עיי"ש, אבל לשיטת התוס' ביבמות שם ובזבחים (דף ע"ג ע"א) ובמנחות (דף כ"ב ע"א) וכן דעת הריטב"א בחידושיו ליבמות שם ועיין בביאור הגר"א ז"ל ליו"ד ריש סי' ק"י שכתב שגם דעת הרמב"ם כן הוא כהתוס', דיבש ביבש גם ר"י מודה דאפי' מין במינו בטיל שפיר דמדם הפר ודם השעיר לא נוכל למילף רק לח בלח דכוותן, א"כ לשיטתם מקשו התוס' שפיר דלבטיל האי פרוטה של הקדש ברוב אפי' לר"י דמטבע במטבעות הרי יבש ביבש הוא, ואפי' להסוברים הנ"ל דלר"י גם יבש ביבש מין במינו לא בטיל, אכתי לא ניחא באמר פרוטה בכיס זה הקדש, לפמש"כ הלב אריה בחולין (דף ק"ח) דהיכא דלא ניכר האיסור גם לר"י מין במינו בטיל שפיר כמו לדידן בדבר שיש לו מתירין דהיכא דלא היה ניכר בטיל כמש"כ המרדכי ובאו"ח סי' ש"כ כידוע, אמת דעל בבא בפרוטה בכיס זה הקדש יש ליישב באופן אחר:
התוס' בב"מ (דף ו' ע"ב) ד"ה קפץ אחד מן המנוים לתוכן כולן פטורים כתבו וז"ל, תימה דלבטיל ברובא וליחייבו כולהו במעשר דהא דדבר שבמנין לא בטיל הוא מדרבנן וקבוע נמי לא שייך אלא בדבר שהאיסור וההיתר ניכרין ולא ידע מאיזה לקח כגון עשר חנויות בזה יש מחלוקת הראשונים עיין ש"ך יו"ד סי' ק"י סקי"ד] ואין לומר שלא נשאר בעדר רק אחד דלשון לתוכן לא משמע הכי עכ"ל, ונשארו בתימה בקושיא זאת וידוע בזה תירוץ השמ"ק בשם תלמידי הרא"ש דרוב אינו מכריע בתורת ודאי אלא דספק כזה התורה התירתו וא"כ אכתי עשירי ספק הוא ולאו כל הראשונים ס"ל הכי ואכמ"ל בזה, וכתב התפא"י במשניות בכורות פ"ט מ"ז לתרץ קושית התוס' ע"פ שיטת הר"ן נדרים, (דף נ"ב ע"א) דמין במינו באלף לא בטיל אפי' לרבנן דר"י אלא דלרבנן איסור והיתר מין שלא במינו נקרא לפי שזה איסור וזה היתר, אבל היכא ששניהם היתר גם לרבנן דר"י לא בטיל דילפינן מדם הפר ודם השעיר דג"כ שניהם היתר לענין זריקה, וא"כ מין במינו כזה לכו"ע מדאורייתא לא בטיל דהרי מקרא ילפינן לה, ובמנחות (דף כ"ג) איתא פלוגתא דאמוראי דרב חסדא סבר נבלה בטילה בשחוטה דבתר מבטל אזלינן וא"א לשחוטה המבטל שתעשה נבלה והו"ל שפיר מין בשאינו מינו. ושחוטה בנבלה אינה בטילה דהנבלה לכי תסרח תהא מותרת כשחוטה והו"ל מין במינו ולא בטיל, ור"ח ס"ל שם איפכא אמנם סתמא דש"ס בביצה (דף ל"ח ע"ב) ובבכורות (דף כ"ג ע"א) נקטה כרב חסדא ש"מ דהלכתא כרב חסדא, וא"כ לשיטת הר"ן בנדרים שזכרנו הדבר פשוט דכי אמרינן דמין במינו בשמא ובטעמא בטיל לרבנן דר"י היינו דוקא בנתערב איסור בהיתר אבל בנתערב היתר באיסור באופן שאפשר להאיסור להיות כהיתר אם יסרח גם לרבנן לא בטיל לרב חסדא, וקו"ח אם אפשר להאיסור להיות היתר בלי שיסרח ודאי דהוה מין במינו ואפי' לרבנן לא בטיל, וא"כ שם דכל הטלאים יכולים להיות היתר כשיעשר עליהם ממקום אחר ומצוה קעביד הו"ל מין במינו ואפי' לרבנן לא בטיל, והאריך והעלה דרב חסדא רק לענין טומאה קאמר דלר"י צריך שיהא המבטל דומה להבטל לעולם אבל לא לענין איסור דודאי לא ימתין עד שיסרח, ועכ"פ מיושב קושית התוס' בב"מ דלמה לא יתבטל הקופץ ברוב כיון דהתם יכול המבטל להיות כבטל גם בלי שיתקלקל המבטל זהו תוכן דבריו ע"ש שקצרתי:
והנה לוא היה לדבריו אלה מקום יותר נעים היה לתרץ בדבריו אלה קושית התוס' דמעילה כאן שהקשו דלבטיל פרוטה של הקדש ברוב דחולין, דהתם גבי מעשר אי נימא כהתפא"י הרי יהיה עכ"פ מהמשנה דקפץ אחד מן המנוים לתוכן תיובתא לר' חנינא דהא התם הבטל אינו יכול להיות כמבטל, כמש"כ התפא"י בעצמו בסוף דבריו דאפשר לשאול עליו לא שייך התם כיון דמעשר אינו בגדר נדר רק מצוה מה"ת כמו תרומה, וא"כ תמיהת התוס' בב"מ שם קיימת עכ"פ לר' חנינא, אבל כאן לענין מטבע הוה ניחא בין לרב חסדא ובין לר' חנינא, דהא הכא הוה ענין נדר שהקדיש את הפרוטה ותוכל הפרוטה המתבטלת להיות כבטל ע"י התרת נדרו ככל נדר דמצוה לאיתשולי עליה קודם שמסר ליד גזבר, ואפי' אם נימא דכיון דהפרישה וכמסירה ליד גזבר דמי לעצם ענין מצוה לשאול על הנדר וליכא תו מצוה לשאול עליה, מ"מ אפשר עוד להיות המתבטל כבטל ע"י חילול שיחלל פרוטה של הקדש זו אפרוטה אחרת ותצא היא לחולין, ולהיפך נמי הרי המבטל הן יכול להיות כהבטל דהרי הוא יכול להקדיש את כל הכיס, וא"כ שניהם יכולים להיות שוים בלי שום קלקול, וא"כ הוה ניחא קושית התוס' בין לרב חסדא בין לר' חנינא דמין במינו כזה אפי' לרבנן דר"י לא בטיל מה"ת דילפינן מדם הפר ומדם השעיר ולכן לא בטלה הפרוטה של הקדש לכו"ע, אבל לפי המבואר לעיל אין מקום לתרץ בזה לא קושית התוס' בב"מ לענין קפץ אחד מן המנוים. ולא קושית התוס' במעילה לענין הפרוטה, דגם פה וגם שם אזלי התוס' לשיטתם שהבאתי לעיל דיבש ביבש לא ילפינן כלל מדם הפר והשעיר ואדרבה אפי' ר"י מודה דמין במינו ביבש שפיר בטל, וא"כ אפי' נימא דרבנן מודו לר"י דמין במינו כששניהם איסור או שניהם היתר דלא בטילי היינו דוקא לח בלח ולא יבש ביבש, ומטבע וכן מעשר בהמה דיבש ביבש הוא ודאי דשפיר מקשו התוס' דליבטלו ברוב:
ודע דמדברי התוס' במנחות שם (דף כ"ג ע"ב) מבואר דס"ל דמחלוקת רב חסדא ור' חנינא לא רק לענין טומאה אלא גם לענין איסור פליגי ע"ש ותראה שכן הוא, ובזה מתורץ בפשיטות קושית הג"מ ר' ליב קאסוויץ שהביא הצל"ח בפסחים (דף ע"ו ע"ב) שהקשה לדברי התוס' בע"ז דגם בשניהם כחושים היכא דאסור במשה גם דיעבד אסור, א"כ אמאי נקט רב דינו באחד שמן הא רב גופיה ס"ל דמין במינו במשהו וא"כ אף בשניהם כחושים הדין כן ע"ש, ולהנ"ל א"ש די"ל דרב ס"ל דבתר מבטל אזלינן וא"כ נבלה בשחוטה הוה מין בשאינו מינו, ודלא כהרי"ף דס"ל דהאי דינא דרב תלוי באידך ע"ש. ואף דבחולין (דף ק') דקאמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' מבואר דס"ל דנבלה בשחוטה הוי מין במינו, מ"מ אין זה תימה אי רב מצייר בע"ז שם באחד שמן כי היכי דמצי דינו למנקט אליבא דכו"ע ודו"ק, אבל אמת דהרבה ראשונים ס"ל דפלוגתא דרב חסדא ור"ח רק לענין טומאה היא ואכמ"ל:
ובמל"מ פ"ז מה' מעילה ה"ז רוצה להביא ראיה דמטבע אינה בטילה מה"ת מיומא (דף נ"ה) דאמרינן שם דטעמא דר"י דס"ל שלא היו שופרות לקני חובה משום חטאת שמתו בעליה ודאי דהולכות לים המלח, ונמצאו מעורבות עם הכשירות ופוסלות אותם מפני התערובות, ואם איתא דמטבע יש לה ביטול אמאי פוסלות אותן ליבטלו ברוב, ואח"כ דחי לה דאפשר דהתם רק מדרבנן לא בטלה משום דהוה דבר שבמנין אבל מדאורייתא בטלה שפיר עכ"ד, וכתב עליו בהגהות עמק המלך שם וז"ל עיקר ראייתו תמוה דהרי התם לר' יהודא קאי ור"י הא ס"ל במנחות (דף כ"ב) ובזבחים דף צ"ז) דמין במינו לא בטיל עכ"ל, וגם על הגאון הזה יש לתמוה על תמיהתו דהרי ראיית המל"מ נכונה לפ"מ שכתבו התוס' בשלשה מקומות ואחד מהם שם במנחות במקומו דרק לח בלח ס"ל לר"י דמין במינו לא בטיל משום דדמי לדם הפר והשעיר אבל ביבש כמטבע שפיר בטיל, גם לפמ"ש לעיל בשם הלב אריה דבלא היה האיסור ניכר מעולם מודה ר"י דמין במינו בטיל, תשאר הקושיא גם להסוברים דדברי ר"י הם גם ביבש ביבש:
פרק ד
האחרונים הקשו על עיקר קושית התוס' שהקשו דלבטיל פרוטה של הקדש ברובא דחולין תמיה עצומה, דהרי קיי"ל דממונא לא בטיל כדאיתא במס' ביצה פרק משילין הרי שנתערב לו קב חטין בתשעה קבין של חבירו יאכל הלה וחדי ע"ש, ואע"ג דשם מבואר בסוגיא דאיסור תחומין שבו בטיל שפיר, זהו רק באיסור תחומין שהוא איסור בפ"ע ואינו תלוי באיסור גזל דאפי' אם הוא משאילו כלי ביו"ט הוה נמי כרגלי הבעלים, אבל בהקדש דיסוד האיסור דמעילה הוא מטעם שמעל ונהנה בנכסי גבוה וא"כ איך שייך ביטול כיון דממונא לא בטיל הרי מעל בממון הקדש זהו תוכן קושית רבים, ובאמת כן מוכח גם בסנהדרין (דף צ"ד ע"ב) דאמרינן שם אמר להם נביא לישראל ואספו שללכם וכו' א"ל והרי ממון של עשרת השבטים מעורב בו עיי"ש, דמשמע מלשון הגמרא דממון של עשרת השבטים הוי המיעוט מעורב ברוב ממון של הגוים, וקשה דלבטלו ממון של עשרת השבטים ברוב, וע"כ דבממון לא שייך ביטול כדאיתא בביצה שם, וע"ז אמרו כמשק גבים שוקק בו דכיון שנפלו ביד נכרים טיהרו, דקנו אותם הנכרים בכיבוש מלחמה או ביאוש, וא"כ מאי מקשו התוס' דלבטיל פרוטה של הקדש ברובן וראיתי בשואל ומשיב מהדורא ג' סי' של"א שכתב דאין על התוס' קושיא כלל מטעם ממונא לא בטיל, משום דזה לא שייך רק בהדיוט אבל בהקדש דמזיק בידים פטור מה"ת, והכא דנפלה ממילא הרי הוא לא הזיק כלל ולא נשאר רק איסור וזה בטיל וזה פשוט עכ"ל, ולי הדבר תימה דמה ענין מזיק לכאן הרי ממון הקדש נשאר גביה וקא משתרשי ליה, דגם בהדיוט כה"ג לאו מטעם מזיק חייב רק מטעם דממון חבירו גביה הוא וכי יאכל הלה וחדי בתמיהה, והא ראיה שהרי מזיק מתנות כהונה פטור ופריך ע"ז הש"ס בחולין (דף קל"א ע"א) מהא דהרי שאנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר, ומשני שאני התם דקא משתרשי ליה עיי"ש, וא"כ גם כאן כיון דאיכא עליה חובה ומצוה לתת הפרוטה להקדש ומשתרשי ליה ודאי חייב לשלם מדין ממון ועיין בנתיבות בח"מ סי' קכ"ח סק"ד ודו"ק:
אולם הקצוה"ח בספרו שב שמעתתא שמעתא ו' פ"ד כתב ליישב וזהו תוכן דבריו, דכי מעיינינן שפיר קושיא זו על התוס' ליתא, דנהי דבהוצאת ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה אתינן עלה מכח הוצאת ממון שלא כדין. אבל להיפך הוצאת ממון מרשות גבוה לרשות הדיוט לא איכפת לן כלל מכח ממון שבו אלא רק מתורת איסור שבו ואיסורא גרידא הרי בטל ברוב ככל איסורין שבכל התורה, והביא עוד ראיה להך כללא דבמעילה לא אתינן עלה מכח ממון שבו רק מכח איסור, מהא דקיי"ל עד אחד נאמן באיסורין כל שבידו, וגבי ממון ודאי דלא מהני כלל הא דבידו רק אם בא בתורת מיגו ממש אז נאמן עד אחד, וא"כ מאי קאמר הש"ס ביבמות ר"פ האשה רבה הקדש נמי אי קסבר וכו' משום דבידו לפדותו, הא כיון דאין זה מיגו הא דבידו לפדותו דשמא אינו רוצה להוציא ממונו לפדות ההקדש של חבירו, כמש"כ הרא"ש בגיטין פרק הניזקין וז"ל דאטו בשופטני עסקינן שיתרום טבלו של חבירו, אלא כיון דבידו לתקנו הו"ל כבעליו עכ"ל, הרי דלא מטעם מיגו רק מטעם בידו אתינן עלה, וא"כ מה לי ממון הדיוט מה לי ממון הקדש ואיך נאמן להפקיע ממונא דהקדש, אלא ע"כ לומר דעד המעיד להוציא מהדיוט לגבוה דין ממון יש לו וע"כ אין עד אחד נאמן גביה, אבל להוציא מרשות גבוה לרשות הדיוט אין להשקיף עליו מצד ממון רק מצד איסור שבו, ומשו"ה לענין ביטול נמי שפיר בטיל ככל איסורי תורה, ולכן שפיר הקשו דליבטיל פרוטה של הקדש האסורה ברובא דהתירא עכ"ד, והסברא נותנת כן שהרי קיי"ל דיש מעילה בקונמות ואפי' בקונם פרטי ושם לא שייך כלל דין ממון הקדש שהרי ממון הדיוט ממש הוא היינו של המדיר ותו דהרי יש מעילה גם בחרמי כהנים עד שלא באו ליד כהן ואיזה ממון הקדש יש בהם הרי ניתנים לכהן והם ממונו של כהן לכל דבר אלא פ"כ דענין מעילה הוא ענין איסור לבד לא ענין ממון [ועיין השמטה א']:
והנה הרבה יש לדבר בהאי ענינא דהקדש אם דין ממון יש לו אם לאו ולקמן נאריך בזה איה"ש, אך אנכי אתנהל לאטי לרגל הענינים אשר לפני ולרגל הסדר אשר סדרתי לי בעריכת הקונטרס הזה בעזרתו יתברך שמו:
פרק ה
הנה יסוד ושרש הכלל דממונא לא בטיל דכי יאכל הלה וחדי הוא מביצה פרק משילין (דף ל"ח ע"ב) דפריך ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה א"ל ר"א הרי שנתערב לו קב חטים בעשרה קבין של חבירו יאכל הלה וחדי אחיכו עליה וכו' מ"ש חטים בשעורים וכו' חטים בחטים נמי נהי דלר"י לא בטיל לרבנן מבטיל, א"ל ר"ס שפיר קאמרת לא שמיע להו הא דהבורר צרורות וכו' אלמא כילא חסריה, א"ל אביי ולא שאני לך בין ממון שיש לו תובעין וכו' עיי"ש בסוגיא כל הפלפול:
ולהיות הסוגיא מוקשה מאוד האריכו בה המפרשים הרבה, והפנ"י שם והנתיבות בח"מ סי' רכ"ט כתבו דהא דאמרינן וכי יאכל הלה וחדי דממונא לא בטיל היינו דמה"ט יש לו חלק בגוף התערובות, אבל דמים מחויב לשלם לו אע"פ דנימא דממונא בטיל דהא זה נהנה וזה חסר הוא ע"ש, והנה מה שכתבו דאי ממונא לא בטיל יש לו חלק בגוף התערובות כן כתב גם הריטב"א הובא בשמ"ק בביצה שם וז"ל, שזה כמתערב קב חטין בעשרה קבין דלא בטיל אפי' מדאורייתא ושם בעליו עליו ולא עוד אלא שהוא כשותף בו לכל דבר וכו' עכ"ל ע"ש שהאריך, אבל מש"כ הנתיבות דגם אם ממונא בטיל מ"מ ממונא צריך לשלם משום דזה נהנה וזה חסר יש לתמוה, שהרי הנתיבות בעצמו כתב בסי' קכ"ח ס"ק ד' דטעמא דנתפס על חבירו פטור, משום דכיון דממונו נהנה מאחר שלא ע"י מעשה ממונו פטור כהתוס' והרא"ש שהובאו בש"ך ח"מ סי' שצ"א ס"ק ב', ולכאורה דין הש"ך תמוה מחולין (דף קל"א) באנס המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר משום דמשתרשי ליה. הרי דאע"פ שלא עשה כלום מ"מ כיון דממונו נהנה מאחר חייב לשלם, גם לכאורה סוף דברי נתיבות המשפט בס"ק ד' הנ"ל שכתב שאם נכסי שמעון היו ברשות לוי ותפסם בע"ח דלוי חייב לוי לשלם לשמעון כמו באנס המלך גרנו, וזה סותר לכאורה דבריו שבריש ס"ק הזה:
לכן נראה דהנתיבות בסוף דבריו מיירי שהיו נכסי שמעון פקדון ביד לוי דרמיא על הנפקד חובת השבה כבח"מ סי' נ"ח סעי' א' בהגה, משו"ה אף שהבע"ח של הנפקד לקחו לאונסו של הנפקד חובת השבה דהוה עליו לא נפקע כיון דמשתרשי ליה, דהרי גם בההיא דאנס המלך גרנו הסביר הר"ן שם הטעם דחייב לשלם משום דעדיין חובת מצות הפרשה עליו דמה לי הן מה לי דמיהן וה"נ בנפקד שיש עליו מצות הפרשה, וכסברא זו כתב גם הקצוה"ח סי' ק"ז ס"ק ו', ואם היה ממון שמעון בבית לוי ששמעון הניח שם בעצמו ובא בע"ח דלוי ולקחו באמת אין לוי משלם כיון דלא חל עליו חובת השבה בשביל ההנאה אינו חייב כשלא עשה שום מעשה כמש"כ הש"ך בסי' שצ"א ס"ק ב' הנ"ל, ובזה יוצא כנוגה צדקת דין המבואר בח"מ סי' ע"ב סעי' מ"ד ראובן שהי' לו משכון ביד עכו"ם ושמעון הוצרך למעות וביקש מראובן שירשהו ללות על אותו משכון ונשרף המשכון ביד העכו"ם דפטור שמעון מלשלם לראובן, ותמה בשער המשפט שם למה לא יתחייב לשלם מה שנהנה והביא תשובת מהרי"ט ח"א סי' קכ"ד שפסק בנפקד שנטלו ממנו הפקדון באונס עבור חובו דחייב לשלם, ולהמבואר נכון הדבר דכיון דהכא לא הופקר המשכון ביד שמעון דהרי ביד העכו"ם היה מונח בלאו"ה ואין על שמעון חיוב השבה, ודאי כהא"ג שממונו נהנה מאליו פטור מלשלם כהש"ך סי' שצ"א הנ"ל, ושאני בדין המהרי"ט שהיה בפקדון אצלו שחייב בהשבה כמש"כ הר"ן באנס המלך גורנו דעדיין מצות הפרשה עליו משו"ה חייב לשלם, ועפ"ז מבואר דגם בנפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו אפי' אם נימא דממונא בטיל מ"מ כיון שיש עליו חובה ומצוה לתת הפרוטה להקדש נהי דאין להקדש חלק ושותפות בכיס מ"מ דמים חייב מיהו לשלם. אבל בקב חטים של חברו שנתערב בט' קבין שלו שנתערב שלא ע"י מעשה שלו ולא אתי לידיה בפקדון שיתחייב אז בהשבה ממילא פטור לגמרי גם מדמי, ודברי הנתיבות סי' רכ"ט הנ"ל צע"ג, מיהו מסקנת הש"ס בביצה שם הוא דממונא לא בטיל ויש לו לבעל הקב שותפות גמור בהתערובות ומחויב להשיב לו חטים דוקא ולא סגי בדמים וכנ"ל:
ואין להקשות מהא דאמרינן בבכורות (דף כ"ב ע"ב) סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין וכו' וחכ"א תעלה ופירש"י וז"ל תעלה תבטל ותאכל עם חוליה ומשום גזלה יתן דמים לכהנים וכו', עכ"ל וכן משמע בתוס' שם דמדינא סגי בדמים ע"ש, וקשה דהא כיון דממונא לא בטיל כדמסקינן בביצה שם א"כ יש לכהנים חלק בגוף התערובות ואמאי סגי בדמים, הא לא קשה מידי דהרי אמרינן בביצה שם דממון שאין לו תובעין שאני ותרומה הרי ממון שאין לו תובעין הוא, אבל אילו היה הסאה תרומה שנפלה כבר בא ליד כהן אין הכי נמי דהיה חייב לשלם להכהן סאה תבואה דוקא כיון דהוה ממון שיש לו תובעין, ואע"פ שהסאה תרומה היתה טמאה דשויה מועט, מ"מ הא כבר העלה בספר דברי משה להגאב"ד דנאמאקשט מו"ה משה לוי ז"ל דההיא דביצה בקב חטים שלו שנפל בט' של חבירו אפי' אם היה הקב חטים שלו אסור באכילה נמי חייב לשלם לו קב שלימה מהתערובות ולא סגי בדמי קב האסורה באכילה, ובזה הוא ממתיק שם כל הסוגיא עיי"ש סי' ט"ו ענף ב', ודוקא אם היתה הקב אסורה בהנאה או א"צ לשלם לו כלל אע"פ שבטלה ובעל הט' קבין נהנה מ"מ הוא לא חסר הוה זה נהנה וזה לא חסר דפטור לכו"ע, וא"כ בפרוטה של הקדש שיש לה תובעין הגזבר של הקדש וממשכנין על הקדישות זולת חייבי חטאות ואשמות, א"כ שפיר הקשו האחרונים על קושית התוס' סוף מעילה בנפלה פרוטה של הקדש לתוך כיסו שהקשו דלבטיל האי פרוטה ברוב של חולין דמאי קושיא הא קיי"ל דממונא לא בטיל, ולפי המבואר בפרק זה הא יש להקדש חלק ושותפות גמור בהתערובות למסקנת הש"ס בביצה שם ומשו"ה משהוציא הראשונה מעל מספק לר"ע ולרבנן עד שיוציא את כל הכיס, אם לא דנימא כהשב שמעתתא שהבאתי בפרק הקודם דהקדש לאו דין ממון יש לו רק דין איסור לבד ויתבאר לקמן איה"ש, ועיין לקמן פרק מ"ד:
פרק ו
לעיל פ"ב כתבתי מעט ע"ד המרדכי בענין יבמה שרקקה דם ועתה אשנה איה"ש פרק זה, מפני שראיתי להגאון מאוה"ג בעין יצחק ח"א בחלק יו"ד סי' י"ד ובחלק או"ח סי' כ"ו כ"ז שהאריך בזה וראוי להביא כאן תמצית דבריו, ואדלג על הענינים הבאים שם שאינם נחוצים מאוד למטרת קונטרסי הזה ולהעיר עליהם באיזה מקומן, וזהו דבריו בקצרה:
בהא שכתבתי בספרי באר יצחק או"ח סי' כ"ד במה דפסק הרמב"ם פ"ד מה' איסורי מזבח ב' שותפים שחלקו זה נטל עשרה טלאים וזה נטל ט' טלאים וכלב מוציא אחד מהן והשאר מותרין, ותמהו עליו הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה, ותירץ המקו"ח בה' פסח סי' תמ"ח סק"ג דהא דבע"ח חשיבי ולא בטילי הוא מדרבנן דמה"ת בטילי ברוב ובדרבנן יש ברירה [עי' לעיל פ"ב הבאתי שהמהרי"ט תירץ ג"כ כן, אולם יש להעיר שהדרבנן בא ע"י הביטול והוה ע"י גלגול ומ"מ אמרינן ברירה, אלא דהכא הדאורייתא והדרבנן באים כאחד ודו"ק היטב] אך להמרדכי ביבמה שרקקה דם שכתב דבנולד האיסור בתערובות לא בטיל, א"כ כה"ג נמי לא שייך בטול כיון דלא היה ניכר המבטל לעולם בפ"ע, ואפשר דהרמב"ם לא ס"ל להאי כללא [כ"כ גם הפמ"ג יו"ד סי' י"ד בשפ"ד סקי"ב ועיין מש"כ לעיל בפ"ב] ודאי שדברי נכונים וכ"כ המקנה בקדושין (דף ס"ד) גבי מקדש אחת מבנותיו דאסורות לו כל הבנות מה"ת ולא אמרינן כל דפריש מרובא פריש, והוכיח דכל כה"ג לא שייך בטול כמש"כ המרדכי ביבמה שרקקה דם וכו' הרי דס"ל להמרדכי דדבר שנאסר אחד מהן בתערובות לאחר שנתערב כיון שלא היה ההיתר ניכר בפ"ע, והיה ראוי כל אחד מהן לאיסור כמו חבירו לא אזלינן בזה בתר רובא, ובזה ניחא מה שהקשו המפרשים ביו"ד סי' ק"ב סעי' ד' בש"ך סקי"ב גבי גיגית מלאה ענבים דאם אין האיסור ניכר בתחילה בטל אף בדשיל"מ והקשו מהך דסוף מעילה דתנן או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש דמעל ולא אזלינן בתר רובא והתם הא האיסור לא היה ניכר ואמאי לא בטיל אף בדשיל"מ, ולפמש"כ א"ש דלא שייך למזיל התם בתר רובא כיון שההיתר לא היה ניכר קודם התערובות כי כל אחד הרי ראוי להיות קודש עכ"ל המקנה, ובאמת הכו"פ הקשה בסי' ק"ב מתוס' דסוף מעילה ולא נחית לזה, ועיין בדורש לציון דרוש י"ג שכתב ג"כ כהמקנה ובהגה שם ביאר כן כונת אביו הנו"ב, הרי דגם הם סוברים כמש"כ, לענ"ד יש לתמוה על המקו"ח שסותר דברי עצמו שהרי בסי' תמ"ז סק"ח באמצע הס"ק כתב וז"ל דאטו אם נתערב קמח חטים בקמח שעורים ואח"כ נדר אחד מקמח חטים לא יהיה בכלל דשיל"מ כיון שנתערב קודם שנדר ודאי לא וכן מוכח בכמה דוכתי עכ"ל, והוא כמעט ממש האי דינא שהבאתי לעיל ספ"ב מהפמ"ג שכתב דבטיל שפיר מכח פסק הרמ"א ביו"ד סי' ק"ב סעי' ד', וכבר תפס על המקו"ח הגרע"א בחידושיו ליו"ד סי' ק"ב סעי' ד' ועיי"ש בהגהות גליון מהרש"א וע"כ דס"ל להמקו"ח כהמקנה, וא"כ אינו עולה יפה תירוצו על הרמב"ם בהא דעשרה טלאים ודו"ק]:
ומוכרח לומר כן דאל"כ קשה בתמורה (דף ט"ו ע"ב) דמוכיח הש"ס דאין חטאת ציבור מתה משעירי רגלים ור"ח דאמר רחמנא אייתיה מתרומת הלשכה דלמא מתו מרייהו דהנך זוזי ש"מ דאין חטאת ציבור מתה, ופירש"י ד"ה ה"ט וכו' דאע"ג דאיכא למימר מתו מרייהו קצת מאותן שהביאו השקלים עכ"ל, וקשה הא מבעיא ליה להיות בטיל ברוב ואף דמטבע חשוב ולא בטיל אין זה רק מדרבנן, ושם הרי רוצה ר"פ להוכיח דמדאורייתא אמרינן דאין חטאת ציבור מתה, ובפרט לשיטת האו"ה הובאה בפמ"ג ליו"ד סי' ס"ט שם במשבצות ס"ק ל"ה דחתיכה שלא נמלחה שנתערבה בין חתיכות מלוחות ונתבשלו כיון דדם שלא פירש מותר מיקרי נולד האיסור בתערובות ובטל אף בחתיכה הראויה להתכבד, וכ"כ החו"י סי' קל"ג בהך דיו"ד סי' ט"ז בבהמה שיש לה בת שנתערבה באחרות דלא שייך לדון התם דין דבע"ח חשיבי ולא בטילי כיון דנולד האיסור בתערובות, תקשה ביותר הך דתמורה אף אי נימא דמטבע חשוב, [לכאורה התם יש לחוש דמתו בעלים קודם שנתן המעות בלשכה כגון ששלח ע"י אחר] אלא ע"כ לומר כמש"כ דהיכא דלא היה המבטל ניכר מעולם בפ"ע לא בטיל מה"ת ושם במטבע גם קודם התערובות לא הי' על המבטל שם היתר חלוק ומובדל לגבי הבטל דעל כולם יכול לחול האיסור דחטאת שמתו בעליה וכה"ג אין כח בהרוב לבטל המיעוט, ועיין בנו"ב מהדו"ת סי' נ"ד בחלק יו"ד שהביא דבריו בצל"ח פסחים (דף ל"ד) ולדברי המל"מ פ"א ה"ה מטומו"מ הי"ד, ועיין ביומא (דף נ"ה ע"ב) גזרה משום חטאת שמתו בעליה ועיי"ש ברש"י שכתב שמא מת אחד מהם והו"ל מעות חטאת שמתו בעליה והולכות לים המלח וכו' משנתן מעות לשופר ועדיין לא קרבו וכו' אולם לפי מש"כ לתרץ הא דתמורה א"ש כל זה וכל זה ברור בעזה"ש, דאין לומר דלכן אינו בטיל ברוב מטעם דממון לא בטיל כדאיתא בסוף ביצה דהרי חטאת שמתו בעליה למיתה אזיל והמעות הולכות לים המלח, ואין להיורשין רשות וזכות כלל בהנך זוזי ואין שייך לדון בזה דממונא לא בטיל, ועיין ביצה (דף ל"ח) דמחלק שם בין ממון שיש לו תובעין לאין לו תובעין ומוכח לומר דלא בטיל מפני שנולד בתערובות עד כאן דברי העין יצחק (זולת מה שכתבתי בין ב' חצאי מרובע כמובן] והאריך עוד בדברים שאינם נחוצים לענינינו:
ובזה אמרתי ליישב קושית התוי"ט בשקלים (פ"ד מ"א) גבי שומרי ספיחי שביעית דחיישינן שמא לא ימסרו לציבור יפה, ואמאי מקבלין שקלים מנשים ועבדים וקטנים דפטורין ולא חיישינן שמא לא ימסרו לציבור יפה ועיי"ש מה שתירץ, ודחו לתירוצו המל"מ פ"ד דשקלים והשעה"מ שם, וגם התוס' הקשו קושיא זו ביומא (דף ל"ב ע"ב) ותירצו שני תירוצים וגם שניהם דחה המל"מ שם עיי"ש, והשעה"מ שם תירץ וז"ל דיש לחלק דבשלמא גבי עומר ושתי הלחם חיישינן שמא לא ימסרום לציבור יפה משום דנוח לו יותר שיקריבו משלו וכו' משא"כ בשקלים אין לחוש שמא לא ימסרם לציבור יפה, דמה ירויח אם לא ימסרם לציבור הרי נתבטלו בשקלים של כל ישראל, ואע"ג דמטבע חשיב ולא בטיל היינו מדרבנן אבל התמידין והמוספין ודאי שלא יהיו שלו, לכן לא חיישינן שמא לא ימסרם לציבור יפה ומקבלין מהם, ואע"ג דלכתחילה אם אינו מוסר לציבור לא סמכינן אביטול ולא מקבלים מנייהו היינו לפי שאין מבטלין איסור בידים, אמנם כשמוסרן לציבור מקבלין מהם ולא חיישינן שמא לא מסרן יפה כיון שכבר נתבטלו בשקלים של כל ישראל ולא יהיו קריבין תמידין ומוספים משלו, וממילא אמרינן דמוסר לציבור יפה כיון שאין לו ריוח אם לא ימסור יפה שהרי נתבטלו, אלא דלפי"ז קשה מאוד ללשנא בתרא דסוף בבא מציעא דהחשש הוא לרבנן שמא לא ימסרו הד' זוזי שכר השמירה לציבור יפה וכו' ונמצא אין תמידין ומוספים באים משל ציבור עיי"ש ברש"י, והרי שם הד' זוזים הם כבר בלשכה וכבר נתבטלו ברוב הממון שבלשכה ומה חשש יש כאן שלא ימסרו לציבור יפה וכו' עיי"ש בשעה"מ, אבל לפי ההנחה שנתבארה לעיל אתי שפיר, דכיון דצריכין לשלם להשומרים ד' זוזים ויש עתה להשומרים ד' זוזים בהלשכה הרי נולד האיסור בתערובות ולא היה ההיתר מעולם בפ"ע, לכן אינם יכולים להתבטל מה"ת אלא דעיקר חילוקו של השעה"מ קשה לי דהרי אתי עלה מטעם ביטול והרי אנן קיי"ל דממונא לא בטיל וא"כ שפיר יבואו תמידין ומוספים משלהן אם לא ימסרו הנשים והעבדים והקטנים לציבור יפה, וכן אין אני מבין מש"כ השעה"מ בה' שקלים פ"א ה"א שהקשה דאיך מקבלים שקלים מקטנים והרי קיי"ל דקטן אינו מקנה שום דבר לאחרים מה"ת עד שיגדיל ויביא ב' שערות וא"כ מאי מהני מסירתו לציבור, אף דמדרבנן מקנה, מכ"מ מה"ת לא מקנה ומדאורייתא יבוא התמיד משל יחיד. כדאמרינן גבי לולב לא ליקני אינש לולב לקטן ביומא קמא משום דאקנויי לא מקנה והיא קושיא עצומה, ותירץ דמה"ת אף בלא מסירה לציבור מהני משום דכיון דרובן של שקלים מבני חיובא אינהו בטלים ברוב, אלא דכיון דמטבע חשוב ולא בטיל בעינן שימסור לציבור, וכל דברים החשובים דלא בטילי הוא מדרבנן כמש"כ הרשב"א בתו"ה, ומש"כ התוס' סוף מעילה דמה"ת מטבע לא בטלה המה דברים תמוהין כמש"כ המל"מ פ"ו מה' מעילה, וא"כ כיון דהאיסור אינו אלא מדרבנן אתי קנין שיש לקטן ומפיק איסור דרבנן כנ"ל נכון וברור עכ"ד, ובעניי אין אני מבין דבריו אלה כלל, חדא שהוא סותר דברי עצמו בפ"ד מה' שקלים שהבאתי לעיל דעכ"פ בעינן מסירה לציבור לכתחילה משום שאין מבטלין איסור לכתחילה מה"ת ביבש עכ"פ כמש"כ המל"מ בפ"ו מה' מעילה ראיה מהא דאמרינן גבי צפרי מצורע לא אמרה תורה שלח לתקלה, והרי זה הקטן אין מסירתו לציבור כלום מה"ת ואיך מהני תקנתא דרבנן שתקנו שיהיה קנינו קנין להפקיע איסור דאורייתא דאין מבטלין איסור לכתחילה, ותו דאפי' לאחר שנתערב הרי ממונא לא בטיל מה"ת ואיך יהיו שקליהם בטיל ברוב, והרי גם לקטנים יש ממון שהם שלהם מה"ת כירושה ושכר פעולה דג"כ שלהם המה מה"ת כמש"כ התוס' בסנהדרין (דף ס"ט) דלא דמו למציאת קטן עיי"ש:
ואפשר לדחוק בזה ולומר דמטעם ממון אפשר שיתבטל כיון דמחמת קנין דרבנן שתקנו קנין לקטן יכול הקטן להקנות ממילא אינו יכול עכ"פ לתבוע להשיב לו שקלו, וא"כ הו"ל ממון שאין לו תובעין דשפיר בטל כדאיתא בסוף ביצה, ואפי' למאן דלא ס"ל שם לחלק בין ממון שיש לו תובעין לאין לו תובעין, הוא משום דהתם בין השמשות שהיו המים והמלח ביד המשאיל היה עדיין ממון שי"ל תובעין, אבל כאן בעת חלות האיסור כבר היה השקל של איסור ביד הקדש ולא היה הקטן יכול לתבוע וכ"כ גם בעין יצחק, ואפשר לומר דגם בשומרי ספיחי שביעית לא שייך לומר דמטעם ממון לא בטיל, כיון דלענין ממון קיי"ל דברים שבלב אינן דברים וא"כ אפי' אם לא מסרן לציבור יפה לא איכפת לן וכבר הקשו כן המל"מ בפ"ד מה' שקלים והגרע"א במשניות שם ונשארו בצ"ע, והתפארת ירושלים במשניות שם רוצה לתרץ קושיא זו ודבריו צריכים עיון וחקירה, וע"כ לומר דעכ"פ גנאי הוא לתמידין ומוספין שיקרבו משל יחיד שלא מסר לציבור יפה בלב שלם ובנפש חפצה, אבל לתבוע בדין ודאי אינו יכול דהו"ל דברים שבלב וא"כ הו"ל נמי ממון שאין לו תובעין ובטל שפיר, ובזה לא נצטרך עוד לדוחק של השעה"מ דלהכי בעינן שיאמר עכ"פ שהוא מוסרו לציבור ולא סמכינן אביטול גרידא משום דאין מבטלין איסור לכתחילה כמו שהבאתי דבריו לעיל, דבפשוטו ניחא דאם לא היה אומר בפיו שהוא מוסרן לציבור לא היו יכולין להתבטל מטעם דממונא לא בטיל, אבל אחר שאמר בפיו שמוסר לציבור אע"פ שבלבו אינו מוסר שפיר בטלים ברוב השקלים שבלשכה, דעתה הו"ל ממון שאין לו תובעין ע"פ הדין כיון דדברים שבלב אינן דברים וזה נכון לענ"ד, אבל מ"מ קושיתי הראשונה דאיך סמכינן בשקלי הקטנים על ביטול ברוב שקלי הגדולים, הא קיי"ל אין מבטלין איסור לכתחילה ביבש מה"ת כידוע וכמש"כ הנו"ב במהדו"ת במקומה עומדת וצ"ע ודו"ק ועיין בהגהות הג"מ ר' יוסף שאול נאטאנזאהן למשניות שקלים פ"א מ"ה:
פרק ז
וע"פ הדברים האלה אשר כתבנו בפרק הקודם יש לפשוט שפיר ספיקו של השואל ומשיב מהדורא ד' סי' קצ"א בקרבן של שותפין ואחד מהשותפין נעשה אח"כ מומר אם נפסל הקרבן אם לאו ונשאר בצ"ע שלא מצא שום מקור לזה, ולדברינו לעיל הדבר מוכרח דבקרבן ציבור ושל שותפין לר"ש דס"ל דחטאת של שותפין שמת אחד מהן לא אזלה למיתה עי' הוריות דף ו' ויומא דף נ' אין חלק המומר אוסר הקרבן, דכמו שמוכיח הש"ס בתמורה (דף ט"ו ע"ב) דחטאת ציבור שמתו איזה בעלים שלה אינה מתה דאל"כ איך מביאין שעירי הרגלים ור"ח מתרומת הלשכה ליחוש שמא מת אחד מהציבור, ה"נ יש להוכיח לענין מומר דע"כ שותפות מומר בקרבן אינו פוסל דאל"כ יקשה ניחוש שמא נעשה אחד מומר לאחר שנתן שקלו ואיך מביאין תמידין ומוספין מתרוה"ל, ואין לומר דלמומר ליכא למיחש משום דמוקמינן כל אדם מישראל אחזקת כשרות, דא"כ איך מוכיח הש"ס דחטאת ציבור שמתו בעליה כשירה מדמביאין חטאות הציבור מתרהל"ש ליחוש שמא מת אחד מהציבור, נימא דמוקמינן כל אדם מישראל אחזקת חיים שהרי שנינו בגיטין (דף כ"ח) השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים, אלא ע"כ לומר כמש"כ הב"ש בשו"ע אבהע"ז סי' י"ז ס"ק פ"ד דחזקת חיים לא שייך רק אם אנו דנין על אדם פרטי וידוע דאז מוקמינן אותו על חזקתו אבל כשאנו דנין על הכלל כולו ודאי דחיישינן שמא מת אחד מהן, וה"נ לענין חזקת כשרות כשאנו דנין על הכלל למה לא ניחוש דאחד יצא מחזקת כשרות ונעשה חומר, כמש"כ התוס' בב"מ (דף קט"ו) ובשבועות (דף מ"ו ע"ב) לענין אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ע"ש וכן פסקו הפוסקים ותו מה נעשה אם לאחר שהביאו כל ישראל שקליהם נודע לנו שאחד נעשה אח"כ מומר בודאי איך יקרבו קרבנות ציבור מתרוהל"ש, אלא ע"כ דבקרבן ציבור ובקרבן של שותפים לא איכפת לן אם אחד מהם נעשה מומר, כמו דבקרבן צבור לא איכפת לן לחטאת שמתו בעליה:
ולולא מה שכתבתי בפרק הקודם היה אפשר לומר דגם בקרבן של שותפין פוסל חלקו של מומר את הקרבן, מאי אמרת א"כ האיך באין תמידין ומוספין משל ציבור שבתהל"ש ניחוש שמא הימר אחד דתו, הא לא קשיא דחלקו של מומר שבתרוהל"ש בטל בשקלים של כל ישראל, וכי תימא הא קיי"ל דממונא לא בטיל ואיך יכול להתבטל חלקו של מומר, אי משום הא לא איריא דהרי פסקינן בשו"ע ח"מ סי' רפ"ג דממון מומר הפקר הוא, וא"כ כיון שבא השקל ללשכה או אפי' ליד שליח בהיתר דאז עדיין לא הוה מומר, כשנעשה אח"כ מומר ונעשה ממונו ונכסיו הפקר שפיר נתבטל שקלו בשקליהם של כל ישראל דהפקר ודאי דעדיפא עוד מממון שאין לו תובעין דנמי בטיל כדאיתא בביצה (דף ל"ח ע"ב) כמו שנתבאר לעיל, אולם לפי מה שנתבאר בפרק הקודם הרי אם נעשה מומר בשעה שכבר היה שקלו בתרוהל"ש מיקרי נולד האיסור בתערובות ולא שייך ביה ביטול, א"כ קמה ראייתינו וגם נצבה, והשואל ומשיב דנשאר בצ"ע אפשר שהוא אזיל לשיטתיה דנולד בתערובות לא מיקרי רק כשנולד בתערובות בטבע הבריאה כמו שהבאתי דבריו לעיל פרק ב', אבל לפי מה שביארנו דאפי' אם נולד בתערובות שלא בטבע הבריאה נמי לא בטיל מוכרח ודאי דבקרבנות ציבור וה"ה של שותפין שותפות מומר אינו פוסל את הקרבן ודו"ק:
וטעם הדבר יש לומר ע"פ מש"כ הרב דרך ים דהא דאריו"ח בזבחים (דף י"ב) אכל חלב והפריש קרבן והימר וחזר בו הואיל ונדחה ידחה, ויש להעיר למה נקט דוקא חטאת ולא בשארי קרבנות, וביאר הרב הנ"ל ע"פ מש"כ הריטב"א והרשב"א בסוכה, (דף ל"ג) מובא בפרמ"ג או"ח סי' תרמ"ו דדבר שבדיעבד כשר ורק לכתחילה פסול כשחוזר להכשירו לא אמרינן גביה כיון שנדחה ידחה, גם הצל"ח בפסחים (דף צ"ז ע"ב) כתב דמשו"ה לא חשיבי כל הקרבנות שאין דוחות את השבת לנראים ונדחים כשעבר עליהם השבת משום דבשבת גופא אם עבר והקריב ג"כ כשר ע"ש, והנה הא דאריו"ח דהוה דחוי באשר בשעה שהיה מומר אינו יכול להביא קרבן אף על מה שחטא בעת שהיה כשר, הביא המל"מ פ"ג ה"ח משגגות מרש"י פ"ק דזבחים דנפקא לן מע"ה פרט למומר כדאיתא פ"ק דחולין, דאע"ג דהאי קרא בחטא בעודו מומר איירי מ"מ ס"ל לרש"י ז"ל דכיון דחזינן דמומר לאו בר קרבן הוא ממילא ידעינן שאינו יכול להביא בשעה שהיה מומר אף על מה שחטא בהיותו עוד כשר, שהתורה רוצה שלא יהא למומר כפרה, וכיון דקרבן בעי זריקה לשם בעלים דוקא, ולשם מומר אסור להקריב דלאו בר כפרה הוא, ממילא אין לנו שום עצה איך להקריב קרבנו דלשם הבעלים אי אפשר שהוא מומר ושלא לשם בעלים נמי אסור ונדחה הקרבן לגמרי, משו"ה ס"ל לריו"ח דגם כשחזר אח"כ בתשובה נמי א"א להקריב הקרבן ההוא דכיון שנדחה ידחה, אך כ"ז הוא בחטאת דשלא לשם בעלים גם דיעבד פסול, אבל בשארי קרבנות דאם הקריבן שלא לשם בעלים כשרין בדיעבד כדאיתא בריש זבחים, שפיר אמרינן דכשחזר בתשובה מקריבין קרבנו שהפריש בטרם שנעשה מומר, ולא אמרינן דכשנעשה מומר נדחה הקרבן וכיון שנדחה ידחה. דגם בשעה שהיה מומר הרי אם הכהן הקריב הקרבן שלא לשם בעלים כשר בדיעבד, וכל דכשר בדיעבד אינו קרוי נדחה כמש"כ הרשב"א והריטב"א:
ובזה יתיישב שפיר קושית בן הגאון בעל ההפלאה בחידושיו לש"ס סוף ההפלאה לכתובות, בהא דמסקינן בנדה (דף מ"א) דאצטריך תרי קראי למוקצה ונעבד חד לבהמת חולין וחד לבהמת קדשים ואי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אצטריך בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דיכול לאוסרן כבזבחים (דף קי"ד), והקשה דלמ"ל קרא לבהמת קדשים כיון דלא משכחת רק במוקצה ונעבד מהבעלים עצמן דמאחר הרי אא"א דבר שאינו שלו, וא"כ להפוסקים דבעכו"ם בפעם אחד נעשה מומר, א"כ בלאו"ה נפסל הקרבן משום דהבעלים נפשו מומרין אחר ההפרשה כדאמר ריו"ח בזבחים (דף י"ב) הנ"ל וזולת הנ"ל אפשר ליישב קושיא זו בפשוטו דכ"ז הוא רק לריו"ח דס"ל בע"ח נדחין, אבל הש"ס בנדה שם דקאי לר"ש דס"ל בכריתות (דף כ"ח) דאין בע"ח נדחין אם הימר אחר הפרשה ושב אח"כ בתשובה כשר הקרבן משו"ה בעינן קרא לפוסלו מטעם מוקצה ונעבד וק"ל] אולם לפ"מ שנתבאר דבשאר קדשים חוץ מחטאת כשהבעלים המירו דת אחר הפרשה וחזרו בתשובה הקרבן כשר דלא הוה דחוי, והרי בלאו"ה הש"ס בנדה שם בקדק"ל איירי ואליבא דריה"ג דאל"כ אא"א דבר שאינו שלו, שפיר אצטריך קרא לאסור מוקצה ונעבד אפי' אם חזר ושב ודו"ק, ומיושב בזה גם קושית התוס' חולין (דף מ"א) ד"ה כיון שהקשו למאי דחק לאוקמה בקדק"ל וכריה"ג, הא גם בחטאת כיון דקני ליה לכפרה כדידיה דמיא ע"ש, ולדברינו ניחא דבחטאת הרי הקרבן פסול מטעם דיחוי אפי' אם עשו הבעלים תשובה, ולא אצטריך קרא לאסור מוקצה ונעבד דבלא"ה פסול בחטאת וזה נכון:
ולהנ"ל י"ל עוד יותר דבשאר קרבנות חוץ מחטאת קרבן שהפריש קודם שנעשה מומר מותר להקריב אף שעדיין הוא מומר, דכיון דהא דנדחה הקרבן מהקרבה בעת שהוא מומר הוא מטעם דאינו יכול להקריבו לשם בעלים, ובזבחים שם ובכריתות (דף ז') מבואר דהיכא דנעשה מומר אחר הפרשה אז הקרבן לא נדחה רק גברא הוא דאידחי ע"ש, א"כ בשאר קרבנות חוץ מחטאת כשהפרישם קודם שנעשה מומר נוכל להקריבו גם כשנעשה אח"כ מומר ולא שב עדיין, דנהי דלשם בעלים אי אפשר להקריבו כיון שהוא מומר מ"מ יוכל להקריבו שלא לשם בעלים, מידי דהוה אמתו הבעלים דג"כ אין יכולים להקריב לשם בעלים ומקריבין מ"מ שלא לשם בעלים ה"ה במומר כיון דעצם הקרבן לא אפסל רק דמומר שהוא הבעלים לא חזי להביא והו"ל ממש כמתו בעלים דמקריבין שפיר שלא לשם בעלים, והא דריו"ח בזבחים שם שאני שהרי איהו דייק לומר בחטאת וחטאת שלא לשם בעלים פסול במתו הבעלים נמי:
ואם כנים כל הדברים הנ"ל ממילא יצא לנו דאפי' בחטאת היכא דבמתו הבעלים לא מפסיל, כגון בחטאות של ציבור, או חטאת של שותפין אליבא דר"ש דס"ל ביומא (דף נ') ובהוריות (דף ו') דאם מת אחד מהשותפין לא אזלה למיתה ונקרבת, גם אם אחד מהציבור או השותפין נעשה מומר שפיר נקרבת החטאת וקצרתי בזה מפני שאין עיקר ענין זה כאן:
פרק ח
עוד כתב העין יצחק להוכיח כהמרדכי דאיסור שנולד בתערובות אין לו ביטול, מהא דתנן בנדרים (דף מ"ח) אם אמר הריני עליך ואתה עלי שניהם אסורין בדבר של אותה העיר רחבה, ומרחץ ביהכ"נ ותיבה וספרים וכו', וקשה אמאי לא מבטיל חלק של היחיד ברוב היתר, ולא שייך לומר דהוה דשיל"מ ע"י שאלה דאינו בטיל, דהא בדשיל"מ בעינן שיהא ההיתר בידו וכיון שאחר הדירו הרי אין ביד המודר להתיר נדרו וכ"כ בשו"ת הגרע"א והביא שכ"כ גם המהרי"ט, וא"כ לא הוה לגבי המודר דשיל"מ ויבטיל חלק חבירו ברוב, וגם בקרקע שייך ביטול כל זמן שלא ניכר וכמש"כ החו"ד ביו"ד סי' ק"י סק"ו בשם הר"ש מקינון גבי נחל איתן כידוע, ואף למש"כ שם החו"ד בעצמו שם דקרקע כיון שהוא מחובר חשיב ולא בטיל כמש"כ רש"י בגיטין (דף נ"ד ע"ב) עיי"ש בחו"ד וכ"כ הרע"ב בתרומות פ"ט מ"ה עיי"ש, מ"מ עדיין קשה תיבה וספרים של בני העיר דמטלטלין אינהו למה אסורין להמודר, ובפרט להסוברין דבנולד האיסור אחר התערובות לא שייך לדון בזה דהוה דבר חשוב ולא בטיל מטעם חשיבות, ובאיסור שנתערב ברוב היתר הרי נהפך האיסור להיתר כביו"ד סי' ק"ט ובאו"ח ריש סי' תמ"ב דחמץ שנתערב ברוב אינו עובר עליו על בל יראה ועיין בפמ"ג לאו"ח שם, וגם לא הוה דשי"ל מתירין ע"י פדיה כדאיתא בנדרים (דף נ"ח) לענין הקדש דהרי קונם פרטי אין לו פדיון עיין נדרים (דף ל"ה) ועוד דהא אחר אינו יכול לפדות בפרוטה אם שוה יותר גם גבי הקדש כמש"כ התוס' במנחות (דף ע"א) ד"ה מתירין גמזיות, וא"כ למה אסור המודר בתיבה וספרים עכ"פ, אלא ע"כ לומר כהמרדכי דדבר הנאסר בתערובות שלא היה ניכר המבטל בפ"ע מעולם, לא שייך בה דין ביטול ברוב ולכן בהך דנדרים נמי כיון דהתם נמי נולד האיסור בתערובות ולא היה המבטל ניכר מעולם בפ"ע לא בטיל, ושפיר אסור המודר בדברים של אותה העיר, ואף דקודם הנדר היו כולן מותרין מ"מ כיון דמתחילת חלות האיסור לא היה המבטל ניכר בפ"ע בלא הבטל ע"כ אין בכח המבטל לבטל האיסור, וכעין זה ראיתי בחו"ד סי' ק"ו סק"א שכתב כעין זה על הך דאפשר לסוחטו אסור ע"פ דברי המרדכי הנ"ל וס"ל ג"כ כמה שכתבתי וכמו שהוכחתי מנדרים הנ"ל דלא כהכו"פ דלא נחית לזה, ולשיטת הרמב"ם דלא ס"ל כהמרדכי בזה וכמש"כ לעיל דבנדרים שם הא דלא בטיל הוא מטעם דממונא לא בטיל, דהרי הממון הוא של חבירו שהרי משו"ה יש בכחו לאסור על חבירו דבר שלו, וממונא דלא בטיל מבואר בסוף ביצה, ואף דבנתערב נבלה של חבירו ברובא דהיתר שלו מבטיל שפיר, שאני התם דאין הבעלים מעלין ומורידין לענין האיסור דכך הוא נבלה שיש לה בעלים כמו נבלה שאין לה בעלים או שלו דג"כ אוסרת ומטמאה, וכמש"כ השמ"ק סוף ביצה בכונת הש"ס דקאמר מאי קמדמית איסורא לממונא הובא לקמן, וכן תרומה דעולה בק"א נמי אין האיסור משום ממונא דכהן דאף אם התרומה היא של אותן הבעלים ג"כ שם תרומה עלה ולא תלוי שם תרומה בשם ממון חבירו משו"ה שפיר בטל, משא"כ נדר דהקונם חל רק משום שהוא ממון חבירו, משו"ה שפיר לא שייך ביטול דממונא לא בטיל, היוצא מזה דאחת משתי אלה מוכת מהך דנדרים, או דהנולד בתערובות לא בטיל וכהמרדכי או דאיסור שע"י ממון חבירו לא בטיל עכת"ד העין יצחק שם
ויש לי להעיר בעזה"ש על החו"ד סי' ק"י סק"ו שכתב וז"ל שם, הר"ש מקינון הוכיח דדבר שלא היה ניכר האיסור מעולם לא שייך קבוע דאל"כ יהיה אסור לכל העולם הזריעה משום נחל איתן ע"ש. ומשמע מדבריו דקרקע בקרקע שייך ביטול, ונ"מ מי שאסר על עצמו קרקע ידועה מלזרע בנדר או בשבועה ושכח המקום דמותר מטעם ביטול ברוב [אם לא הוה דשיל"מ כצ"ל]. ואף שאינני כדאי לחלוק על דבריו מ"מ תורה וכו' כי לפענ"ד לא שייך ביטול קרקע בקרקע, דא"כ שדה שאבד בה קבר דמטמא מדאורייתא כמבואר באהלות אמאי מטמא נזיל בתר רובא, ועוד דבהדיא כתב רש"י בגיטין (דף נ"ד ע"ב) גבי נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות דמחובר לקרקע לא בטיל דהו"ל קבוע ומכ"ש קרקע עצמה דלא בטיל, ודו"ק עכ"ל, והנה קושיתו משדה שאבד בה קבר לענ"ד התם מטעם ספק טומאה ברה"י אתינן עלה דהללמ"מ הוא דטמא וא"כ מהתם אין ראיה דקרקע לא בטיל, ועיין בב"ב (דף נ"ה ע"ב) ובתוס' שם ד"ה ור"א מטהר עיי"ש, ואולם הראיה מרש"י בגיטין ודאי שהיא ראיה נכונה דקרקע בקרקע לא בטיל, ובאמת היא תוספתא מפורשת הביאה הר"ש במסכ' תרומות פ"ט מ"ה עיי"ש היטב, אכן לכאורה התוס' לא ס"ל הכי, דהנה התוס' בב"ק (דף ק"ב ע"א) ד"ה ה"ג בקונטרס וכו' פי' כל העצים בשביעית הוה פלוגתא דתנאי אי אית בהו קדושת שביעית וכו' וא"ת ולר' יוסי איך מותרים עצים בא"י להסיק בהן תנור הרי יש בהן קדושת שביעית לאחר הביעור, וי"ל דבטילי בעצים דשאר שנים עכ"ל חזינן להדיא דעת התוס' דמחובר לקרקע שפיר בטיל, וכי תימא דהתוס' רק לר' יוסי כתבו כן דלדידיה מחובר לקרקע בטיל, אבל רבנן פליגי עליה וס"ל דלא בטיל. זה אי אפשר דהרי א"כ יקשה מאי פריך הש"ס בגיטין שם מדר' יוסי אדר' יוסי מאגוזי פרך וכו' אהא דנטיעה של ערלה, נימא בפשוטו דמשו"ה קאמר ר' יוסי דגם במתכוין ללקט יעלו משום דס"ל דמחובר לקרקע אינו דבר חשוב, ואמת דלדעת התוס' הסוגיא דגיטין צריכה ביאור, ולא על החו"ד תלונתינו בזה רק על התוס' בעצמן איך יפרנסו סוגיא דגיטין וצ"ע:
ומראש תמהתי מאוד על עיקר קושית התוס' דהרי תנן בשביעית פ"ט מ"ח בזה"ל, ועניים אוכלין אחר הביעור ולא עשירים דברי ר' יהודא ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור עכ"ל המשנה, א"כ הרי ר' יוסי סובר דאחר עניים ואחד עשירים מותרים לאחר הביעור ולשיטתיה הרי קושית התוס' לקמ"ד, אבל שבתי וראיתי דהתוס' גרסי במשנה שם כדגריס הרמב"ם ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור, עיין ברמב"ם פ"ז ה"ג מה' שביעית וכן כתב להדיא בפיהמ"ש במס' שביעית פ"ה מ"ז כמו שהביא הכ"מ שם, ולא גרסי כגרסתינו שהיא גרסת רוב הראשונים ובתוכם בעלי התוס' בעצמן בפסחים פרק מקום שנהגו, משו"ה הקשו שפיר דאיך מותר ליהנות בא"י מעצים אחר הביעור אליבא דר"י הרי יש בהם קדושת שביעית, ואכתי יש להבין למה להו להתוס' להקשות איך מסיקין בא"י בעצים אחר הביעור דזה לא קשה כל כך. דאפשר לומר דההיסק גופא הוא הביעור, ואף שנהנה אחר כך הרי הנאתן אחר ביעורן וי"ל דבאופן זה שרי ליהנות, וע"כ לומר דקושיתם היא רק דהביעור צריך להיות תיכף ובפעם אחד ולא מעט מעט בכמה ימים, טפי הו"ל להקשות דאיך מותר לר"י ליהנות מעצים דא"י לעשות מהן כלים ולבנות מהן בנינים הרי יש בהם קדושת שביעית וצריכין ביעור, גם יש לעיין בנדרים (דף נ"ח ע"א) לענין גידולי שביעית בר"ן שם ובפי' הרא"ש שם שכתב וז"ל, ור"ש ז"ל פירש בפיהמ"ש וכו' בצלים של ששית שנכנסו לשביעית והשחירו עלין שלהם ונאסרו, ועקרם וחזר ושתלן בשמינית והשחירו עליהן חזרו להיתירן הראשון, דעקרו היתר ונאסרו בתוס' כל שהוא הותר נמי בתוספת כל שהוא להצטרף אל העיקר לעוקרו מאיסורו ולחזור להיתירו הראשון עכ"ל, וא"כ לכאורה קושית התוס' בב"ק שם לא קשה מידי, אולם באמת בלאו כל אלה לא זכיתי להבין קושית התוס' דבב"ק, דהרי מפורש שנינו במס' שביעית דדבר שאינו כלה לחיה מן השדה ליתא גביה דין שביעית לענין ביעור כלל, והרי עצים אינם כלים לחיה מן השדה לעולם וא"כ קושיתם אין לה התחלה כלל, ופלא בעיני שלא הרגישו המפרשים בזה ולכאורה הדבר פשוט מאוד ולענ"ד צע"ג:
ויש עוד להביא ראיה דמחובר לקרקע לא בטיל גם אליבא דר' יוסי כדעת רש"י בגיטין הנ"ל, מדתנן במס' פאה פ"ז מ"ח המקדיש כרמו וכו' משנודעו בו העוללות לעניים, ר' יוסי אומר יתן שכר גידוליו להקדש עכ"ל המשנה, ואם איתא דלר' יוסי מחובר לקרקע בטיל אמאי יתנו העניים שכר הגידולין להקדש, הא משנודעו העוללות סתמא קתני ומשמע אפי' היו הגידולין כבר סמוך לגמר בישולן ולא השביחו מהקדש רק מעט, ואמאי לא יתבטל שכר ההקדש ברובא דחולין וע"כ דמחובר לקרקע לא בטיל, אלא דיש לומר דהתם לא בטיל מטעם ממונא דהקדש וממונא לא בטיל כדאיתא בסוף ביצה, וא"כ יהיה מזה עכ"פ ראיה דהקדש דין ממון יש לו דלא כהשב שמעתתא שהבאתי לעיל, דהרי לשיטת התוס' בב"ק הנ"ל אי אפשר לומר כשיטת המרדכי דאיסור הנולד בתערובות לא בטיל ומשו"ה לא בטיל שבח ההקדש בחולין, דא"כ איך תירצו התוס' דבטלי עצים דשביעית ברוב העצים דשאר שנים שקודם שביעית או שלאחר שביעית הרי נולד האיסור בתערובות, וע"כ לומר דכיון דההיתר אי אפשר להיות כהאיסור לא מיקרי נולד האיסור בתערובות כמש"כ לעיל, וא"כ עכ"פ לשיטת הרמב"ם דלית ליה סברת המרדכי כמו שנתבאר לעיל, ע"כ לומר דמטעם ממונא לא בטיל שבח ההקדש בעוללות שרובן חולין, או מטעם דמחובר לקרקע לא שייך גביה ביטול, והא דבמחיצת הכרם שנפרצה עד שהוסיף מאתים בטיל, יש לומר דהביטול מהני כשיתלשו מעצמן דאז יהיו תלוש ויתבטל שפיר חלק האסור, ועיין בריש מס' שקלים ברע"ב ד"ה ועל הכלאים ובתוי"ט שם ובתפארת ישראל ובהגהות מהרי"ב שם, וקצרתי בזה הרבה לפי שלענ"ד כיון דהא דמחול"ק לא בטיל הוא נמי רק מדרבנן, שוב רבנן לא גזרו בזה היכא דיהיה גזרה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה ודו"ק היטב שקצרתי בזה מאוד:
ודרך אגב ראיתי מה שהביא התפא"י על משנה דפאה שם בחידושיו קושיא בשם אביו הגאון ז"ל, דאמאי לא נימא שם קמא קמא דהקדש בטיל בחולין, ותירץ דהיכא דלא נפסק הקילוח לא אמרינן קמא קמא בטיל כמש"כ התוס' בב"ק (דף ק' ע"ב) ע"ש, והתפא"י עצמו תירץ דדוקא בלח בלח אמרינן קמא קמא בטיל ולא בלח ביבש ע"ש, ולענ"ד לכאורה מעיקרא לא קשה מידי דאיה מצינו שיעור להקדש שיתבטל ולא יצטרכו העניים לתת שכר להקדש שנוכל לומר קמא קמא בטיל, הא סתמא קתני ואפי' אם הוסיף ההקדש משהו נמי צריכין העניים לשלם השבח להקדש דמשהו קתא נמי לא בטיל, מטעם דמחובר לקרקע לא בטיל או מטעם דהקדש דין ממון יש לו וחיישינן שמא הוסיף ההקדש בכל עוללות האילן שוה פרוטה אחת ברגע אחד, בשגם בהקדש גם פחות מפרוטה יש להשיב כידוע וממונא לא בטיל ועיין לקמן פרק ט"ז, אלא משום דכרם רק קדושת דמים יש לו יכולין העניים לפדות הנאתן ודו"ק, ובעיקר הדברים נראה שנעלם מהתפא"י במח"כ הגדול מש"כ הרשב"א בחידושיו לשבת (דף ס"ה) ד"ה סבר שמא ירבו הנוטפין ע"ש:
ובשילהי מס' בב"מ תנן שתי גינות זו למעלה מזו רמ"א של עליון ורי"א של תחתון ובגמ' שם אמר רבא בעיקרו כו"ע לא פליגי דעליון הוה כי פליגי בנופו, ר"מ סבר שדי נופו בתר עיקרו ור"י סבר לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו ופליגא שם כעין זה גם לענין ערלה, והביא שם השמ"ק מש"כ הראב"ד וז"ל כי פליגי בנופו ר"מ סבר העיקר מגדלו משו"ה שדי נופו בתר עיקרו, ור"י סבר אוירא מגדל הלכך לא שדינן נופו בתר עיקרו, וכתב ע"ז הגאון ר"י פראגער ביערות דבש בההדרן על ב"מ דחלילה לומר דיסבור הראב"ד דר"מ ור"י פליגי כל כך רחוק במציאות הטבע, דר"מ יסבור שהגידול הוא רק מיניקת הקרקע ולא מהאויר כלל ור"י יסבור שהגידול הוא רק מאויר ולא מיניקת הקרקע, שהרי גם שניהם מכחיש החוש, אלא דר"מ סבר רוב גידולין הוא מהעיקר והמיעוט הוא מיניקת הקרקע ור"י סבר דהרוב הגידול הוא מאויר ומיעוטו הוא מהעיקר, ויש להבין לכאורה דזה שייך רק לענין איסור אבל לענין ממונות הרי ממונא לא בטיל, ולוא יהא דרוב הגידול הוא מאויר או מעיקר איך יתבטל חלק חבירו ויאכל הלה וחדי, וגם קמא קמא בטיל לא שייך היכא דלא נפסק הקלוח כמש"כ בב"ק הנ"ל או לדעת התפא"י דבלח ביבש לא שייך לומר ק"ק בטיל, ואיך סובר ר"מ דהכל לעליון ור"י דהכל לתחתון דבטל חלקו של זה בחלק חבירו שהוא יותר גדול, ואפי' לענין איסור נמי כבר נתבאר דרבים סוברים דמחובר לקרקע לא בטיל ושכן נראה ונוטה הדבר יותר, והנני כאן רק מעורר ובמקום אחר ביארתי הכל בענין זה בעזה"ש:
ועוד אעיר הערה קטנה דהנה בגיטין פ"ד מ"ה גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין שחזרו ב"ה להורות כב"ש דכופין את רבו ועושה אותו ב"ח משום דלישא שפחה א"י בת חורין אינו יכול וכתב שם הרמב"ם בפיהמ"ש דאפי' עבד של אלף שותפין ושיחרר אחד מהן את חלקו כופין את כולן לשחררו וכן כתב גם הרע"ב במשניות שם עיי"ש, וקשה לכאורה למה לא יתבטל חלק האלף המשוחרר ברוב התתקצ"ט חלקים של עבד ויהיה מותר בשפחה ולמה יכופו את כולן לשחררו, וממונא לא בטיל לא שייך כאן לענ"ד כיון שהבטול הוא לטובת העבד גופא שיהא מותר בשפחה, ובשלמא להמרדכי י"ל דכיון דנולד חלק האסור בשפחה בתערובות וכל החלקים אפשרים נמי להיות אסורין בשפחה כגון אם ישחררו גם אותן משו"ה לא שייך גביה ביטול, אבל הרמב"ם לשיטתיה דלא ס"ל בזה כהמרדכי כמו שכתבנו כבר בפרקים הקודמים דאיהו ס"ל דאפי' בנולד האיסור בתערובות שפיר בטיל, למה כתב בפיהמ"ש שם דכופין את כולן לשחררו משום דאסור גם בשפחה, ואמאי יאסר בשפחה ולא בטיל חלק הבן חורין שבו באלף, וע"כ לומר דכיון דאדם איתקיש לקרקע ובקרקע לא שייך בטול משו"ה גם חלק גוף האדם באדם לא שייך בטול, ויש להאריך עוד הרבה בכל ענין זה, אבל מפני שכבר הארכתי כאן יותר ממה שחשבתי מראש לכן הנני מוכרח להפסיק באמצע ולהסתפק בההערות שהבאתי כאן:
פרק ט
היוצא מדברינו בפרקים הקודמים דבביאור כלל המרדכי דדבר שבא לעולם ע"י תערובות אין בו בטול, יש מחלוקת גדולי האחרונים, דיש אחרונים דס"ל דכלל זה לא נאמר רק בבא בעולם בתערובות בטבע הבריאה כמו הרוק בדם שרקקה היבמה, אבל אם בא התערובות שלא בטבע הבריאה שפיר בטיל אע"פ שהאיסור לא היה לבדו בשום פעם, ואדרבה באופן זה שפיר בטיל אפי' בדשיל"מ, וכן ס"ל להפרמ"ג באו"ח סי' תמ"ז והשואל ומשיב והארצוה"ח והגרע"א ביו"ד סי' ק"ב ועוד אחרונים, כמו שביארנו בארוכה לעיל פרק ב', ודעת הרמב"ם בודאי דכן הוא דכל שלא נולד האיסור בתערובות בטבע הבריאה שפיר בטיל מדפסק בפ"ד מה' איסורי מזבח דב' שותפים שחלקו זה נטל עשרה טלאים וזה נטל תשעה טלאים וכלב מוציא אחד מהם והשאר מותרין מטעם ברירה, וע"כ מה"ת בטיל המחיר כלב ברוב ובדרבנן יש ברירה כמש"כ המקו"ח והמהרי"ט עיין לעיל פ"ב וגם בפ"ו שנתבאר זה בארוכה, והעין יצחק ועמו עוד רבים המקנה ועוד אחרונים דס"ל דאם ההיתר יכול להיות כהאיסור אפי' אם נולד האיסור בתערובות שלא בטבע הבריאה נמי לא בטיל, והעין יצחק הרבה להביא ראיות לשיטתם כמו שנתבאר לעיל פרק ו' ז' ח', אלא דהיכא דאי אפשר לההיתר להיות איסור כהיין היוצא מהענבים בשבת להיין שיצא כבר קודם השבת אז שפיר בטיל אפי' בדשיל"מ כהמרדכי שהובא ברמ"א יו"ד סי' ק"ב סעי' ד', ולפי"ז אפשר דאם אחד לש עיסה ונטל ממנה חלה ואח"כ עירב בה קמח לעבותה אם יש בהעיסה רוב נגד הקמח או ששים לדעת הנו"ב מהדו"ת סי' נ"ד שפיר בטל הקמח אע"ג דהוה דשיל"מ, משום דבשעה שהיה עדיין קמח הרי לא נתחייב בחלה, ואימתי נעשה טבל כשלש ונעשה עיסה ואז הרי האיסור כבר מעורב בהיתר ואין ההיתר יכול להיות טבל שנית ושפיר בטיל אפי' בדשיל"מ, אולם מש"כ הבאר עשק בתרנגולת שהטילה ביו"ט ביצה אשאר בצים דג"כ בטיל מה"ט דלא היה ניכר האיסור קודם שנתערב, נראה כיון דבשעה שיצאה הביצה רובה הרי היא כילוד ואז הרי היה יכול להכיר האיסור שוב לא בטלה אע"פ שלא ראה אותה אז שום אדם:
ודע דאם נולד האיסור שלא בתערובות דלא בטיל בדשיל"מ, אפי' אם נודע האיסור אחר שכבר נתערב נמי לא בטיל, דעתה כשנודע נתודע למפרע שנתערב כאן איסור, כמש"כ הפרמ"ג ביו"ד סי' ק"א בשפ"ד סק"ה על דבר האו"ה כלל ז' דין ג' לענין חתיכה שלא נמלחה שנפלה לחתיכות אחרות ע"ש, ולפי"ז קשה מאוד דברי המקור חיים בה' פסח סי' תמ"ז ס"ק ט' שרצה לומר דבלח בלח דקיי"ל דאינו חוזר וניעור בפסח אם לא נודע עד אחר שכבר בא הפסח אם בטיל אם לא, וכתב סניף להתיר מטעם האו"ה כלל ז' דין ג' הנ"ל שכתב דכל דבר שאינו מתבטל אם לא נודע האיסור עד אחר התערובות מתבטל שפיר וא"כ ה"נ בחמץ בפסח עכ"ד ע"ש, ואין דבריו נכונים דהרי האו"ה מיירי רק בנולד האיסור לאחר שנתערב דבכה"ג אפי' דברים שאינם מתבטלין מטעם חשיבותן כחתיכה הראויה להתכבד או דשיל"מ נמי בטיל כמש"כ המרדכי בההיא דגיגית מלאה יין, אבל חמץ דשמו עליו גם קודם פסח אלא דקודם פסח הוא היתר ובפסח נאסר, ומ"מ קיי"ל דביבש ביבש אמרינן חוזר וניעור אף שנולד האיסור בתערובות משום חומרא דחמץ וע"כ דגם המרדכי והאו"ה מודים בזה, א"כ גם בלח בלח אין היתר מטעם זה והידיעה לא מעלה ולא מוריד גם בכל דברים החשובים כמש"כ הפמ"ג הנ"ל ודו"ק שקצרתי בזה:
והח"ס חאו"ח סי' קל"ג לענין יי"ש של פסח הנעשה מתבואה ותפוחי אדמה כתב וז"ל, ועוד נ"ל דאפי' יהיה הרוב מדבר המותר מ"מ כל זמן שהן התבואה ושאר המינים בעינם לא שייך בטול כי אפשר לבררם ולהפרידם והיכא דניכר לא שייך בטול, ולא נידן אלא על טיפת הזיעה, וכיון שתחילת ביאתו לעולם ע"י תערובות אין לו בטול כמו שהוכיח המרדכי ס"פ הזרוע מהא דיבמה שרקקה דם וזב שראה קרי, ולא דמי להא שכתב המרדכי פ"ק דשבת גבי גיגית ענבים דרוכים היפך מזה, התם שאני דכל דבטל האיסור בעוצם מיעוטו ולא נבא עליו אלא מחומרת יש לו מתירין בזה נימא כל שלא ניכר האיסור מעולם לא החמירו בו חכמים. אבל כל שנולד כך ולא נשתנה דבר ע"י תערובות הרי הוא כמו שהיה, וא"כ ה"נ דכוותיה ואין כאן בטול עכ"ל, ולפי מיעוט שכלי אין לשונו מבורר לי במקום הזה, וכנראה דגם רבינו הח"ס ס"ל דדברי המרדכי ס"פ הזרוע אמורים רק בנולד בתערובות בטבע הבריאה כלהקת הנביאים שהבאתי לעיל וזיעת היי"ש נמי נולד בתערובות בטבע הבריאה משו"ה לא שייך בהזיעה היתר המרדכי דפ"ק דשבת, ואולם לפמש"כ לעיל על אודות המקו"ח בלאו"ה לא שייך לענין חמץ בפסח היתר המרדכי פ"ק דשבת, כיון דקיי"ל דביבש ביבש שנתערב קודם פסח חוזר וניעור בפסח משום חומרא דחמץ דלא בדילי אינשי מיניה, וה"ח לח בלח דלא שייך היתר זה אלא דבלח אם יש ששים אינו חוזר וניעור וביי"ש ליכא ששים ודו"ק גם עיקר הסברא של הח"ס דזיעה היוצא מהתבואה ותפוחי אדמה נקרא נולד האיסור בתערובות ולא בטיל כהמרדכי סוף חולין, לא זכיתי להבין ולענ"ד כיון דהתבואה עם תפוחי האדמה לא נולדו בתערובות גם זיעת התבואה שפיר בטיל ברוב זיעת תפוחי האדמה, ולדברי הח"ס צריכין אנו לומר שאם מלח בשר כשרה עם בשר טרפה ביחד לקיום, ויש בבשר הכשרה ששים נגד בשר הטרפה באופן דהבשר הכשר לא נאסר יהיה הציר שיצא מהן אסור מ"מ כיון דהציר נולד בתערובות לסברת הח"ס וזו לא שמענו וה' יאיר עיני:
ודע שהרב הג"מ יחיאל העלער בספרו עמודי אור סי' כ"ג כתב, דכל חידושו של המרדכי סוף פ"ק דשבת הוא דוקא בדבר שעיקרו מדרבנן כמוקצה וכיוצא בה אבל לא בדבר שעיקרו מה"ת, וז"ל שם אחר שהביא דברי הגהת הנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' ח' באותו ואת בנו שנתערב אחד מהן באחרים ואח"כ שחט השני שהוא בטיל אע"פ שהוא דשיל"מ כיון שנולד האיסור בתערובות, והביא גם דברי הגר"א ז"ל ביו"ד סי' ש"ך שדחה דברי התוס' בב"ק (דף צ"ט) שכתבו בענין בטול רבעי דהוה דשיל"מ ע"פ המרדכי דבנולד בתערובות ליתא לחומרת דשיל"מ [גם הגרע"א כתב והעיר בחידושיו ליו"ד סי' ק"ב סעי' ד' שדברי התוס' בב"ק עם דברי המרדכי בפ"ק דשבת סתראי אינון] ועפ"ז דחו המג"א והגר"א ז"ל דברי הרמ"א באו"ח סי' שי"ח סעי' ב' ע"ש, כתב ע"ז הגאון ר"י העלער זצ"ל בזה"ל ואני בעניי לא זכיתי להבין וכו' והלא יסודו של המרדכי בפ"ק דשבת הוא מדאמר הש"ס בריש ביצה הני מילי היכא דאיתא לאיסורא בעיניה, והלא מבואר שם שזהו רק בדבר שעיקרו מדרבנן, דקאי שם דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא דוקא בדאורייתא ובדרבנן מבטלין, ופריך שם ולרב אשי דאמר דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל מאי א"ל ומשני ה"מ היכא דאיתא לאיסור בעיניה בזה אמר ר"א דאפי' בדרבנן דבשיל"מ לא בטיל, אבל היכא דליתא לאיסורא בעיניה לא ומזה למד המרדכי דינו לענין גיגית שהוא דרבנן, אבל באיסור שהוא דאורייתא שאינו בטיל בדשיל"מ לא שמענו לחלק בין הוכר האיסור קודם התערובות אם לא עכת"ד, אבל כל גדולי האחרונים לא ס"ל כוותיה דהרב עמודי אור בזה וס"ל דאפי' באיסור דאורייתא אמורים דברי המרדכי פ"ק דשבת וצ"ע בזה:
ובדבר המרדכי סוף חולין דדבר איסור שנולד עם ההיתר בתערובות לא בטיל כתב הגאון ר"י העלער זצ"ל בעמודי אור סי' קי"ח, דיש עוד כיוצא דצחצוחי רוק בדם ביבמה וצחצוחי זיבה בקרי, דתנן במכשירין פ"ו מ"ה דר"ש ס"ל דמוחל הזתים מצד עצמו אינו משקה והיוצא מן הבור טמא לפי שאי אפשר לו בלא צחצוחי שמן ורבנן ס"ל דמוחל מצד עצמו הוה משקה, ועיין להגר"א שם בפירושו באורך, ובשבת (דף קמ"ד ע"ב) מייתי הש"ס פלוגתא דר"ש ורבנן במוחל אם פוסל את המקוה כמשקה, ומוקי אביי משנה דמקואות דמוחל פוסל את המקוה כרבנן דר"ש, והקשו שם התוס' דלמא כר"ש נמי אתי ובמוחל היוצא מן הבור עסקינן, ולהמתבאר א"ש דכיון דלס"ד דש"ס שם לפסול המקוה בשינוי מראה משקה בעינן, נהי דצחצוחי שמן לא בטיל ברוב המוחל וע"כ מיסודו של המרדכי דדבר שבא מתחילת ברייתו בתערובות לא בטיל, אבל לפסול המקוה בשינוי מראה שהמוחל פועל השינוי מראה לא צחצוחי השמן איך יפסל מהאי טעמא להכי מוכרח לאוקמי מתניתין דמקואות כרבנן עכ"ד הנחמדים, ובפרק הבא אעתיק איה"ש את דברי המרדכי סוף חולין כתומם:
פרק י
זה לשון המרדכי סוף חולין, בספר החכמה הקשה רבינו משולם לר"ב הא דאמרינן פרק הזרוע חורי הנמלים וכו' הכל לעניים אמאי לא אזלינן בתר רובא ורובא דקמה לבעה"ב הוא, וכי תימא ר"מ לטעמיה דחייש למיעוטא אנן סהדי דמיעוטא דמיעוטא הוא כדאמרינן גבי גבינות בית אונייקי וכו' והשיב לו ר"ב אני אומר דר"מ מודה בבטול ברוב בכל דוכתא אע"ג דאיהו חייש למיעוטא מדאורייתא כדמוכח פ"ק דחולין וכו' וברובא דאיתא קמן נראה דלא פליג ר"מ דהרי כתיב אחרי רבים להטות וכו', ובפ"ב דבב"ק וביבמות א"ר יהושע שכבת זרע של זב מטמא במשא לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה, וכה"ג אמרינן בפ' מצות חליצה יבמה שרקקה דם חליצתה כשרה לפי שא"א בלא צחצוחי רוק, ותימה הא תניא בזבחים פרק התערובות ר' יהודא אומר בשם ר"ג אין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק. אבל משמע לכו"ע דדם מבטל רוק [וליכא למימר דאתיא כר"מ דחייש למיעוטא דהא ר"מ מודה ברובא דאיתא קמן, ע"כ הגה] א"כ ה"נ נימא הכי, וי"ל דבב"ק וביבמות מיירי כגון שהוא בעין וניכר [המתבטל] וכל דבר שהוא בעין וניכר לא בטיל, א"נ ליכא למימר בטול ברוב אלא דבר שהיה ניכר בפ"ע תחילה ואח"כ נתערב. אבל בדבר שתחילת ביאתו לעולם מעורב כגון בב"ק וביבמות ליכא למימר דבטל, והא דתנן פרק המפלת שליא בבית טמא ור"ש מטהר ומסיק טעמא דר"ש משום בטול ברוב שנימוח הולד ונתבטל ברוב, י"ל דהתם נמי הולד היה ניכר מתחילה ואח"כ נימוח וע"כ מתבטל וכו' עכ"ל המרדכי הצריך לענינינו בכמה פרקים בספרנו הזה, ומשו"ה העתקתיו כולו בזה, ודע דאין לתמוה על עיקר קושית רבינו משולם דלמה לא אזלינן בקמה אחר רובא ורובא דקמה לבעה"ב, מהא דקיי"ל בביצה (דף ל"ח ע"ב) דאין בממון דין בטול ברוב וכבר דברנו בזה בפרקים הקודמים ועוד נדבר בזה להלן בישע ה', והרי זה ממש דין נתערב קב חטין של העניים בתשעה קבין של בעה"ב וכי יאכל הלה וחדי, הא לא קשיא כלל חדא דקושית רבינו משולם היא רק דמ"מ אמאי כולה לעניים. ותו אפשר דממון עניים דין ממון שאין לו תובעין יש לו ושפיר בטיל כדמסיק הש"ס בביצה שם: