תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב)· רבי עזרא אלטשולר
תקנת עזרא · פרק מט
ואחרי שערכתי לפניך פרק הקודם בעזרתו יתברך ראיתי להסמיך בפרק הזה ביאור דברי המרדכי סוף פ"ק דשבת, שפסק דדבר שנולד בתערובות אפי' דבשיל"מ בטיל הוא וזכרנוהו כמה פעמים בפרקים הקודמים בלי ביאור דבריו, וז"ל המרדכי שם גיגית מלאה ענבים והיין זב מהן גם מערב שבת מותר לשתות היין בשבת דהיין שבא מהן בשבת נתבטל בתוך היין שהיה שם מעש"ב ואע"ג דהוה דשיל"מ הנ"מ כי ניכר האיסור קודם שנתערב ואח"כ נתערב לא בטיל במינו אבל הכא נולד האיסור בתוך התערובות שפיר בטיל, וראיה לזה דהא אפי' עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט. הא מבואר בריש ביצה דמרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן כיון דליתא לאיסורא בעינא ואף דעצים המוקצים הם בעין עכ"ל, הביאו הרמ"א באו"ח סי' ש"כ וביו"ד סי' ק"ב להלכה, ודבריו צריכין ביאור בשני ענינים, חדא בהסבר הדבר למה יהיה הדין כך דבנולד האיסור בתערובות גם דשיל"מ בטיל דלכאורה הוה כהלכתא בלא טעמא ועיין לעיל פרק כ"ג בזה, ושנית הראיה שהביא המרדכי מפ"ק דביצה תמוה כמו שתמה עליו הכו"פ ביו"ד שם דהרי התם בעצים שנשרו מהד"ק ביו"ט הטעם מפורש שם בגמ' משום דמקלי קלי איסורא, ועוד תמוה סיום דבריו במרדכי שם "ואע"ג דעצים המוקצים הם בעין" עכ"ל, משמע דרוצה להתיר גם באיתא לאיסורא בעינא וזה פלא דא"כ מתי דשיל"מ לא בטיל:
והנה בטעם דינו של המרדכי דבנולד בתערובות גם דשיל"מ בטיל יש לומר, בהקדם מה שתמהו האחרונים על הטעם שכתב רש"י ז"ל דדשיל"מ לא בטיל משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, הרי כל איסור שנתבטל נהפך להיתר ומאי עד שתאכלנו באיסור איכא אחר הבטול, והוכיחו מזה דבאמת שיטת רש"י היא כהפוסקים דאין האיסור נהפך להיתר עיין ברא"ש חולין פגיה"נ, אמנם במנחות (דף כ"ג ע"ב) כתב רש"י שם בזה"ל דאי נמי בתר בטל אזלינן וטיבלא מבטל לשיריים לא הוה ריבוי סלתה דבטל כמאן דליתא דמי עכ"ל ועיין מש"כ בזה בעזה"ש לעיל פרק ל"ו ותרווה נחת, עכ"פ מבואר דרש"י ס"ל דאיסור הבטל ברוב היתר כמאן דליתא כלל דמי או שנהפך להיתר, וא"כ הרי הדרה הקושיא לדוכתה מאי שייך לומר בדשיל"מ עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר כיון דאחר הבטול אין כאן עוד איסור כלל:
ולכן אמינא דמש"כ רש"י עד שתאכלנו באיסור לאו איסור עצמו קאמר דבאמת איסור שנתבטל כמאן דליתא דמי או שנתהפך להיתר מ"מ כיון דדבר שיל"מ הוא ויש לו עצה לאכול למחר בלא בטול הוה כמבטל איסור לכתחילה דאכתי לאו דיעבד גמור הוא כיון שיש עדיין עצה לאכול בלא בטול, וסברא זו נמצא בפוסקים ועיין ברמ"א יו"ד סי' צ"ה ובהגהות יד אפרים בחילוק שבין קדרה למאכל לענין נ"ט בר נ"ט ונוטל"פ דכיון דלקדרה יש תקנה בהגעלה הוה כמבטל איסור לכתחילה ועיין בדברינו בפרק הקודם, גם בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקמ"ז כתב וז"ל ולענין לקחת מא"י דבר שנתבטל בששים הדבר ידוע שאסור דהא בשעה שלקחו מהא"י הוה כאילו מבטלו לכתחילה ודבר ברור הוא עכ"ל, וה"נ בכל דשיל"מ הסברא נותנת כן דהרי כל מבטל איסור לכתחילה במזיד אין האיסור על עצם מעשה הבטול דהרי אם ירצה לבטל על מנת שלא לאכלו ודאי דרשאי, וע"כ דהאיסור הוא רק מה שהוא אוכלו ע"י הבטול וא"כ בדשיל"מ אע"ג דכבר נתערב ממילא מ"מ הרי אוכלו ע"י בטול לכתחילה בעוד שיכול לאכלו בלא בטול ודו"ק:
ולפי"ז דהא דדשיל"מ דלא בטיל משום לתא דאין מבטלין איסור לכתחילה אתינן עלה יבואר טעם המרדכי דבדבר שלא נולד האיסור לבדו רק בתערובות גם דשיל"מ בטיל, דהרי בפסחים (דף למ"ד) איתא אמר רב קדירות בפסח ישברו ופריך הש"ס אמאי לישהנהו עד אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינם, ופירש"י דרב ס"ל כר"י דלאחר זמנו אסור מה"ת וס"ל שלא במינו בנו"ט, ותמהו התוס' והר"ן הא אין מבטלין איסור לכתחילה, ותירץ הר"ן באלפס וז"ל ויש לומר דבחמץ וכיוצא בו דכי אישתמש בהיתירא אישתמש והשתא ליתא לאיסורא בעינא הקילו לבטל לכתחילה עכ"ל, ופשוט דמש"כ הר"ן דליתא לאיסורא בעינא אין כונתו משום דטעם החמץ בלוע בדופני הקדירה, דא"כ בשאר איסורים נמי הכי הוא ולמ"ל הסברא דחמץ בשאר ימות השנה התירא הוא, אלא כונתו מפני שאין דרך להשתמש חמץ לבדו בקדרה וע"כ מבשלו עם שאר דברים וכיון דכל השנה התירא הוא ולא נעשה הבלוע נבלה, לכן כשבא הפסח ונעשה הבלוע איסור בדופן הקדרה הרי נולד האיסור בתערובות וליתא לאיסורא בעינא פי' בפני עצמו משו"ה הקילו בו לבטלו לכתחילה, ועיין ביו"ד סי' צ"ט סעי' ו' וסעיף ז' ודו"ק, וכיון דאמרנו דדשיל"מ דלא בטיל מאביזרייהו דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא, ואיסור שנולד בתערובות הרי מותר לבטלו לכתחילה כמש"כ הר"ן ממילא גם דשיל"מ כשנולד האיסור בתערובות שפיר בטיל, דלא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור וכו' כיון דבכהאי גוונא מותר לבטל לכתחילה וא"כ דינו של המרדכי הוא מילתא בטעמא ומוכרח בגמרא ובר"ן:
ועתה נבוא בעזה"ש לבאר דברי המרדכי שנתלבטנו בהם בריש פרק זה. דהנה בגליון הרש"א ליו"ד סי' ק"ב נסתפק לדעת המרדכי באם עצם הדבר היה לו הויה בעולם קודם התערובות רק שהאיסור חל עליו לאחר שנתערב, כגון שאסר עליו בקונם מין אחד לאחר שנתערב בשאר מינים מי הוה כנולד בתערובות ובטיל או לא, ובחידושי רע"א ליו"ד שם החליט דהוה כנולד בתערובות ובטיל והשיג על המקו"ח בזה עיי"ש, ולכאורה נראה שזה תלוי בשני תירוצי התוס' פ"ק דביצה (דף יו"ד ע"ב) במשנה דזימן שחורים ומצא לבנים שנים ומצא שלשה אסורים, ומפרש בגמרא אי אחרינא נינהו הא אסורים ואי לאו אחרינא נינהו הא איכא חד דמיערב בהו, ותמהו התוס' לבטיל ברובה וי"ל דבע"ח לא בטיל אי נמי הו"ל דשיל"מ ולא בטיל עכ"ל, והקשה הצל"ח ויתר המפרשים על תירוצם הראשון אטו לית להו הכלל דדבר שיל"מ לא בטיל, והנה אם נאמר דהיכא דהאיסור חל בתערובות אף שעצם הדבר הו"ל הויה בעולם קודם התערובות נמי מיקרי נולד האיסור בתערובות וגם דשיל"מ בטיל, א"כ הרי י"ל דהגוזל השלישי שבא להקן מאן יאמר שבא ביו"ט שמא בא עוד מערב יו"ט וא"כ כשחל איסור יו"ט על התערובות הוה כנולד האיסור בתערובות ואף בדבר שיל"מ בטיל, והגם די"ל נמי שהגוזל השלישי בא להקן ביו"ט והוה דשיל"מ מ"מ הרי כתבו הפוסקים דרק בספק על האיסור אז דשיל"מ לא בטיל אף בדרבנן אבל בספק אם הוא דשיל"מ לכו"ע ספיקו לקולא ודו"ק, וא"כ מיושב קושית המפרשים די"ל דתירוץ הראשון עם תירוץ השני פליגי בהך סברא, דלתירץ הראשון אין זה נחשב דשיל"מ אף שהגוזל היה בעולם קודם התערובות כיון שהאיסור חל בתערובות נולד בתערובות מיקרי ובטל כסברת המרדכי משו"ה הוכרחו לבוא מטעם בע"ח, ותירוץ השני ס"ל דכיון דהיה לו הויה בעולם קודם שנתערב הוה דשיל"מ דלא בטיל ומעתה א"ש גם ביאור דברי המרדכי שנתלבטנו בו לעיל, דהמרדכי מפרש הא דאמרינן בריש ביצה הכא מקלי קלי איסורא, הכונה היא דכיון שקודם שהסיק התנור הרי היה מותר לטלטל בעצי מוקצה כמש"כ התוס' בביצה (דף כ"ח ע"ב) בשם הריצב"א ועי' תוס' שם, (דף ח') ד"ה אר"י דטלטול מוקצה הותרה לצורך אונ"פ, והמהרש"א בביצה (דף ל"ב) אהא דאין סומכין את הקדירה בבקעת הקשה הרי טלטול מוקצה מותר לצורך אונ"פ, ותירץ דהנ"מ לסלק את המוקצה כההיא דגריפת תנור אבל שימוש במוקצה להנאתו הוה כעין מוקצה לאכילה [וכסברא זו כתבו התוס' בחולין (דף קל"ו פ"א) דגיזה הנאה דידה הוה כאכילה ע"ש] ורק לאחר שהתנור בוער כבר נאסר לו להפך בהעצים משום דאז משתמש במוקצה להנאתו כמש"כ המהרש"א הנ"ל, ובשעה זו כבר המה בתערובות וליתא לאיסורא בעינא פירוש כיון דהאיסור מתחיל בשעה דמקלי קלי הוה כנולד האיסור בתערובות דבטיל גם בדשיל"מ וא"כ מביא המרדכי ראיה גמורה לדינא דגיגית מקו"ח וז"ל, דהא אפי' עצים שנשרו מן הדקל בתנור ביו"ט [פירוש אף דעצם העצים היו בעולם גם קודם התערובות רק שהאיסור חל בתערובות] אמרו בריש ביצה דמרבה עליהם וכו' אע"ג דעצים המוקצית הם בעין [פירוש ומ"מ מותר לבטל האיסור לכתחילה וה"ה דבטל בדשיל"מ דנחשב כליתא לאיסורא בעינא] ומכ"ש בגיגית דעצם היין נולד בתערובות דודאי בטיל בדשיל"מ, ולפי"ז מיושב גם קושית הכרו"פ הנ"ל, דהרי באמת לכאורה הטעם דמקלי קלי איסורא אינו מובן כיון שכל האיסור הוא מה שמהפך ואז עדיין לא כלה האיסור, ומה שיכלה אח"כ אין שום תועלת כיון דאין האיסור משום הנאה וכבר תמה כעין זה באמת הפרמ"ג ביו"ד סי' צ"ט ס"ק י"ב במשבצות ד"ה ומידי דברי עיי"ש, אולם לדברינו הדבר נכון דהתועלת של מקלי קלי הוא רק דבשביל זה מקרי ליתא לאיסורא בעינא ומקרי נולד האיסור בתערובות וזה נכון, וכל זה הוא תמצית שהוצאתי מיסודו של הרב שאילת שלום מווילנא שליט"א סי' ד' עיי"ש ועיין בדברינו לעיל פרק ט' ופרק ל"ד ועוד מקומות שדיברנו על אודות המרדכי זה. ויש גם להאריך בדברי הרב שאש"ל שהבאתי ע"פ דברי הרב עמודי אור שכתב בסי' ט"ו אות ב' וז"ל, ומה שהקשה ע"ז הכרו"פ מפרוטה של הקדש יישבנו במ"א בע"ה שדברי המרדכי אינם אלא בתערובות לח בלח אבל לא ביבש ביבש, ויש לנו יסוד לחלק כן ע"פ הסוגיא דבכורות (דף כ"ג ע"א) דנבלה בשחוטה בטילה לענין מגע ולא לענין משא, ומ"מ בלח בלח פסק שם הרמב"ם דנתבטל אף לענין משא עכ"ל, אולם לפי שרוב האחרונים לא ס"ל כוותיה בזה וגם איהו בעצמו לא כתב בשארי מקומות מספרו ככה, וגם באשר כל דברינו בפרק זה הוא רק מילואים לדברינו שהארכנו לעיל בפרקים הקודמים קצרתי כאן בזה, ואבאר כאן ענין אחר דרך אגב בעזהשי"ת:
א
בביצה (דף ג' ע"א) בתוס' ד"ה שמא יעלה ויתלוש הקשו למ"ל בפירות הנושרין טעמא דשמא יעלה ויתלוש תיפוק ליה משום מוקצה כדמוכח לקמן דאמר רב פפא נכרי שהביא דורן וכו' אם יש במינו במחובר אסור משום מוקצה, ותירצו דבעינן טעמא דשמא יעלה ויתלוש היכא דחזי לעורבים דליכא מוקצה, שוב הקשו להיפך למ"ל התם טעמא דמוקצה ת"ל מטעם דשמא יעלה ויתלוש עיי"ש:
ב
שם בביצה (דף ג' ע"ב) מקשה ארב יוסף ורב יצחק דס"ל דביצה שנולדה ביו"ט אסורה למר משום פירות הנושרין ולמר משום משקין שזבו דהאיסור הוא מדרבנן, מברייתא דקתני וספיקה אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות ואמאי הרי ספק דרבנן לקולא ומשני בספק טרפה והא דנתערבה באלף כולן אסורות מוקי לה רב פפא כתנא דליטרא קציעות דכל שדרכו למנות לא בטיל, ורב אשי אמר לעולם ספק יו"ט ספק חול אלא דהוה דשיל"מ וכל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל, והקשו המפרשים לאיזה צורך דחק רב פפא ולא תירץ כרב אשי, והצל"ח שם תירץ דבאמת ס"ל לר"פ דדשיל"מ נמי בטיל וזהו לכאורה דוחק מעט כמובן:
ג
בספר חידושי מהר"ם ברבי בביצה שם הקשה שתי קושיות וז"ל, חדא על הרמב"ן במלחמות במס' שכת פרק שואל בסוגיא דחלילין דכתב דהא דאמר רב פפא באין צדין הלכתא נכרי שהביא דורן לישראל אם יש במינו במחובר אסור אף דהוה ספק שמא לא נעשה מלאכה בשביל ישראל משום דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל וספיקה אסורה עיי"ש אנכי לא מצאתי ברמב"ן שם שיאמר מפורש הכי] א"כ אמאי זה דחיק ר"פ הכא לומר תנא דליטרא קציעות הוא ואמאי לא משני כרב אשי משום דשיל"מ דהא ר"פ גופא ס"ל הכי זו חדא, ואידך על הרמב"ן במלחמות פרק כל שעה דכתב טעמא דחמץ בזמנו במשהו משום דהוה דשיל"מ וכן דעת הרמב"ם, והא דא"ר יוחנן חמץ בזמנו בנותן טעם משום דסבר דר"ש הוא דאמר בנדרים דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל אבל חכמים פליגי עליה וס"ל דשיל"מ בטיל [וכ"כ גם השמ"ק בב"מ הובא כבר לעיל בפרק ל"ד] ופסק כחכמים עיי"ש, וקשה א"כ אמאי משני רב אשי הכא משים דהוה דשיל"מ הא תינח לרב יוסף ולר' יצחק אבל לריו"ח דהוא נמי סובר הטעם דמשקין שזבו הרי לדידיה תשאר הקושיא לבטיל ברובא דהא ריו"ח ס"ל דשלי"מ נמי בטיל וצ"ע עכ"ל:
ד
התוס' ישנים בביצה שם הקשו אמאי מקשה הש"ס שם רק לרב יוסף ור' יצחק דאמרי משום גזרה אמאי ספיקה אסורה ספק דרבנן הוא וספק דרבנן לקולא, ואמאי לא מקשה גם לרב נחמן דס"ל דהביצה אסורה משום מוקצה הרי ספק דרבנן הוא, ותירצו דמוקצה חמורה והוה כעין דאורייתא עיי"ש, והקשה הרב עמודי אור סי' י"א דסו"ס הרי מוקצה היא דרבנן כמבואר בפסחים (דף מ"ו ע"א) ומה כעין דאורייתא שייך בו להחמיר בספיקו ומניין לנו זה עיי"ש שהאריך ע"פ דרכו:
ואפשר שיתפשטו כל הקמטים האלה בהקדם הא דאיתא שם (דף ד' ע"א) אתמר שבת ויו"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה וריו"ח אמר נולב"ז מותרת בזה וכו' ושם ע"ב איתא אריו"ח עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביו"ט ואל תשיבני ביצה וכו', והקשה השמ"ק שם מאי מדמה ביצה לעצים שנשרו הא ריו"ח ס"ל טעמא דביצה משום משקין שזבו א"כ די לן שאסורה ליומה ולא ליומא אוחרא משא"כ עצים שנשרו דאסורין משום מוקצה וא"כ אין לחלק בין יום ראשון לשני בשבת ויו"ט הסמוכין, ותירץ השמ"ק דעצים שנשרו מיירי שהיו רוב תלושין מערב יו"ט רק מחוברין היי קצת עדיין לכן ליכא בהו איסורא משום מוקצה רק משום פירות הנושרין ואפ"ה אסורין ביו"ט לכן שפיר מדמה הש"ס עצים לביצה עכ"ד השמ"ק עיי"ש, והסביר הדבר יפה הג"מ ר' אברהם אליעזר ליזר בספרו אבני קודש סי' ט' וז"ל, דמצד הסברא לא דמי איסור מוקצה לאיסור פירות הנושרין לענין יום אחר כמש"כ השמ"ק, דבשלמא האיסור מחמת מוקצה כיון שחז"ל אסרי מוקצה כמו דשייך הטעם בראשון שייך נמי בשני, משא"כ אם האיסור הוא משום פירות הנושרין הלא עיקר הגזרה היא שמא יעלה ויתלוש, א"כ אי אסרינן ליה לההוא יומא פירות הנושרין תו לא יעלה ויתלוש עוד היום כיון דאסורין ליה לההוא יומא ולמה נאסור ליה גם ביום השני הרי כבר ליכא שום חשש, וכן להטעם דמשום משקין שזבו דהגזרה היא שמא יסחוט אם אסורה ליומה לבד ולא נאסר ליום השני נמי אין לנו לחוש שמא יסחוט היום כיון שהיום אסור לו לאכול למה יסחוט, דודאי שמא יתלוש ויסחוט היום לצורך מחר אין לנו לחוש, ולא מצינו גזרה כזו רק בענין אמירה לעכו"ם שכתבו התוס' בביצה (דף כ"ד) ד"ה אסורין בכדי שיעשו שאסורין עד מוצאי יו"ט שלא יצוה לנכרי להביא בשבילו כדי לאכול למחר, משא"כ ישראל בעצמו שיעשה איסור תלישה או סחיטה היום לצורך מחר להא לא חיישינן עכ"ד:
ומעתה יש לנו מקום לומר דביצה שנולדה ביו"ט ונתערבה באחרות וכן ביצה שיש בה ספק אם נולדה ביו"ט. לרב יוסף ולר' יצחק דאיסור ביצה שנולדה ביו"ט הוא משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו. שפיר בטלה ברוב וספקה מותרת אע"פ דהוה דשיל"מ, דבשלמא אם איסורה היא מחמת מוקצה והרי היא אסורה מחמת עצמה ככל איסורין דרבנן א"כ ודאי דספיקה ותערובתה אסורין משום דשיל"מ, אבל אם איסורה הוא רק שמא יעלה ויתלוש או שמא יסחוט, א"כ יש מקום לומר דרק בודאי נולדה ביו"ט והיא בעינה שלא נתערבה אז היא אסורה ודי לן באיסור זה למגדר מילתא שלא יעלה ויתלוש ולא יסחוט, אבל בספק אם נולדה ביו"ט וכן אפי' אם ודאי נולדה ביו"ט אלא שנתערבה באחרות אין לאסור אפי' מטעם דשיל"מ דדי לנו להנצל מחששות הנ"ל באיסור בעין ובודאי נולדה ביו"ט:
ואולם רב אשי לבדו הוא דחדית לן דגם לרב יוסף ורב יצחק דטעם ביצה הוא משום פירות הנושרין ומשקין שזבו נמי אסור תערובתה וספיקה משום דהוה דבר שיל"מ ולא ס"ל לענין זה לחלק בין איסור מוקצה לאיסור פירות הנושרין ומשקין שזבו:
ומעתה גם המקשן ידע דדשיל"מ גם ספק דרבנן ותערובתה אסור, רק דאיהו ס"ל דזה שייך רק באיסור מחמת עצמו כאיסור מוקצה וכיוצא בו אבל לטעמא דפירות הנושרין ומשקין שזבו גם דשיל"מ ספק או תערובות מותר ומשו"ה מקשה רק לרב יוסף ורי"צ אבל לא לרב נחמן דס"ל הטעם משום מוקצה [ומתורצת קושית התוס' ישנים באות ד'] וכן ס"ל גם לרב פפא דבעלמא דשיל"מ לא בטיל אבל ביצה לטעמא דרב יוסף ורי"צ ס"ל כסברת המקשן דבזה לא שייך לאסור מטעם דשיל"מ ומשו"ה הוצרך לומר דתנא דליטרא קציעות הוא [ומתורצים הקושיות שבאות ב' וג' ודו"ק] וכיון דרב פפא ס"ל דלטעמא דפירות הנושרין דשמא יעלה ויתלוש הוא רק בודאי ולא בספק א"כ ע"כ לשיטתיה הא דנכרי שהביא דורן לישראל ביו"ט אם יש כיוצא בו במחובר אסור אף דהוה רק ספק שמא נתלשו ביו"ט שמא נתלשו בערב יו"ט. לשיטתיה ע"כ הוא משום איסור מוקצה לא מטעם שמא יעלה ויתלוש ומתורץ קושית התוס' הובא לעיל אות א'] והרב אבני קודש הנ"ל האריך בזה הרבה אבל אנכי לקצר אני צריך ודו"ק בכ"ז היטב:
ובמה שכתב השמ"ק הנ"ל דעצים שנשרו מהדקל מיירי שהיו רובן תלושין מערב יו"ט רק מחוברין היו עדיין קצת לכן ליכא בהו איסור מוקצה רק משום פירות הנושרין, ומבואר דאלו היו תלושין לגמרי מערב יו"ט לא היה בהן גם איסור דפירות הנושרין. הדברים האלה סותרין דברי השמ"ק בעצמו בביצה (דף כ"ה ע"א) אהא דתניא התם דיונים המקושרין והמנונעים בבורות וכו' מותרין ובאילנות אסורין שמא יעלה ויתלוש, וכתב השמ"ק שם דאפי' קננו היונים באילנות שבבית ונפלו שם ביו"ט אסורין שמא יעלה ויתלוש. וכתב שם עוד דברייתא זו היא הלכה פסוקה דלא מדכר שום פלוגתא ע"ז ע"ש, ולפי"ז הרי גם עצים שנתלשו מן הדקל לגמרי מערב יו"ט וביו"ט נשרו לארץ ודאי דנמי אסורין מגזרה דשמא יעלה ויתלוש מקו"ח דיונים שאין במינם מחוברין לאילן ומ"מ כשנפלו ביו"ט לארץ אסורין מטעם דשמא יעלה ויתלוש, וכן פירות שנתלשו מהאילן ערב יו"ט ונפלו לארץ ביו"ט נמי אסורין שמא יעלה ויתלוש קו"ח מיונים הנ"ל:
ונראה שהשמ"ק בביצה (דף כ"ה) אזיל בשיטת התוס' בפסחים, (דף נ"ו ע"ב) ד"ה מחלוקת בשל מכבדות וכו' דכתבו דגם פירות התלושין מערב יו"ט ונשארו באילן ונפלו לארץ ביו"ט נמי אסורין משום שמא יעלה ויתלוש לרבנן דפליגי על אנשי יריחו, והשמ"ק בביצה (דף ד' ע"ב) הנ"ל אזיל בשיטת בעל המאור והרמב"ן במלחמות בפסחים פרק מקום שנהגו שם. שפירשו דה דבין המכבדות אסורין היינו כשנתלשו בשבת או ביו"ט מהאילן אבל אם נתלשו מערב יו"ט או מערב שבת ונפלו לארץ בשבת או ביו"ט ליכא בהו איסורא דשמא יעלה ויתלוש רק איסורא דמוקצה, ומשו"ה שפיר דייק השמ"ק לומר שקצתם עדיין מחוברין העצים. להדקל דאלו היו תלושין לגמרי מערב יו"ט לא היה בהן איסור דשמא יעלה ויתלוש, והא דכתב השמ"ק דגם כשמחוברין עדיין במקצת להדקל ליכא בהו איסור מוקצה, אע"פ שהרמב"ן ובעל המאור כתבו שם בפסחים דיש איסור מוקצה בפירות שנתלשו בערב יו"ט מהאילן לגמרי וביו"ט הרי קיי"ל דמוקצה אסור, הוא משום דלדינא קיי"ל כהרמב"ן במלחמות בביצה דבית מלא פירות שנפחת ביו"ט נוטל ממקום הפחת ולא הוה מוקצה מחמה איסור כיון שאין האיסור בגופן של הפירות רק המקום גורם ועיין בשו"ע או"ח סי' תקי"ח ובב"י ומג"א שם, וה"ה לענין עצים שנתלשו מהדקל ברובן בערב יו"ט לית בהו איסור מוקצה:
ומ"מ דברי השמ"ק בביצה (דף כ"ה) הנ"ל קשים לי עדיין להולמן לענ"ד, דהרי אפי' לדעת התוס' בפסחים שם דבנתלשו מערב שבת ויו"ט נמי אסורין שמא יעלה ויתלוש הרי זהו דוקא בין המכבדות דאיכא שם נמי מחוברין, אבל שבין הכיפין הואיל ואין שם מחוברין לכו"ע לא גזרינן שמא יעלה ויתלוש עיי"ש, ויונים דליכא במינם מחוברין למה נגזור שמא יעלה ויתלוש, וקן שבראש האילן של הקדש ושבאשרה אמרינן במעילה (דף י"ד ע"א) ובע"ז (דף מ"ב ע"ב) דאפרוחין כאן וכאן מותרים ועיין במל"מ פ"ז מה' עכו"ם בארוכה ולא גזרינן ביונים ובשאר עופות שמא יעלה או שמא יתלוש, ואמת דמהתם אין קושיא כ"כ דאפשר דהקדש ואשירה שאני דבדילי אינשי מהם עיין תוס' ביצה (דף ל"ט ע"א) ודו"ק, ולענין דינא היו לי בזה דברים באריכות עם הגאב"ד דק"ק שילעל מו"ה שאול קאצינעלינבויגין שליט"א וכאן לקצר אני צריך ולעורר לב המעיין די בזה ולדעתי מקום יש לדין השמ"ק בביצה (דף כ"ה) רק בעופות הגדילין באילן ומחוברין לאילן בחרטומיהן המובאין ביו"ד סי' פ"ד לדעת רש"ל שם בש"ך ס"ק מ"א, ועיין בירושלמי שהביאו התוס' בפסחים שם (דף ו' ע"ב) ותו אין להאריך כאן בזה: