תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב)· רבי עזרא אלטשולר
תקנת עזרא · פרק מה
כבר הבאתי לעיל פרק ל"ט דברי הרמ"א בח"מ סי' רצ"ב סעי' יו"ד בהג"ה לפי הצורך להענין שם, ודברי הרמ"א נובעין מהתרה"ד סי' שי"ד, ולפי שראיתי לגדולי האחרונים מפלפלין בו הרבה, אעתיק דבריו בקצרה ואבאר בזה מעט ובקצרה את היוצא לדינא בעזהש"י:
זה לשון התרוה"ד שם, ראובן מסר ללוי עשרה זהובים ושמעון מסר לו ששה וכו' והיה גם ללוי עצמו עשרים זהובים וכו', ונאבדו לו שני זהובים ואין לידע מאיזה זהובים נאבדו, לאיזה מהן יגיע ההפסד אם לאחד או לכולם לפי חשבון וכו'? תשובה וכו', ונראה דלוי לא יפסיד כלום באבדה זאת דכיון שהוא מוחזק בכל הזהובים מצי למימר שלכם נאבדו והממע"ה, והכי אמרינן פ"ב דבכורות והאשר"י פרק התקבל בגיטין מייתי לה הכל מודים באחד שהפקיד טלה אצל בעה"ב ומת טלה אחד ברשות חבירו דמצי לומר ליה שלך מת והממע"ה, וכן פירש"י פרק התקבל מההוא עובדא דגניבא דנפיק בקולר ואמר ד' מאה זוז לר"א מחמרא דנהר פקיד ומסיק דקאמר מחמרא כדי ליפות כחו, ופירש"י שיהא כל היין באחריותו, ואם לא אמר אם החמיצו מקצת החביות היורשים אומרים שלך החמיצו, וכתבו שם התוס' דאין ר"ל שיהיה כל ההפסד עליו דמן הדין לא יפסיד אלא לפי חשבון אלא להכי מהני ליפות כחו שלא יפסיד כלל, והאשר"י כתב בשם הריצב"א דנראה לו עיקר שיהא כל ההפסד עליו והביא ראיה מפ"ב דבכורות דלעיל, וחלק האשר"י בראיית הריצב"א מבכורות דשאני התם שהיה כבר חלקו של כל אחד מבורר ולכך אמרינן הממע"ה ושלך מת, אבל גבי חמרא דגניבא לא היה מבורר מעולם חלקו של ר"א לא שייך לומר דשלו הכל נפסד אלא לפי חשבון וכו' וא"ר בנ"ד דהיה חלק של כל אחד מבורר כו"ע מודים דאומר להם שלכם נפסד והממע"ה:
ואין לומר כל דפריש מרובא פריש וכה"ג משמע בהדיא בתשובות מיימוני מתשובת הריצב"א וז"ל, וששאלת על ד' וה' כיסים אשר בתיבתך משלך ומשל אחרים ולקחה בתך מאחד מהם ואין ידוע מאיזה לקחה, כך נראה בעיני כיון שלקחה מן הקבוע כמחצה עמ"ח דמי ולא אזלינן בתר רובא וכו' וכיון דהוה פלגא ופלגא, דמי לאחד שהפקיד טלה אצל בעה"ב דאמרינן הממע"ה ע"כ, משמע בהדיא דאי לא הוה פלגא ופלגא הוה אזלינן בתר רובא ואמרינן דמאי דפריש מן הרוב נפרש ואפי' להוציא ממון וכו', וא"ת הא קיי"ל כשמואל דלא אזלינן בממון אחר הרוב צריך לחלק דהיינו רובא דליתא קמן כמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, אבל רובא דאיתא קמן אזלינן בתריה אפי' נגד חזקת ממון ונידן דידן נמי רובא דאיתא קמן הוא, אמנם מוכח מהמרדכי ספ"ק דכתובות וה"נ איתא התם בתוס' דאפי' רובא דאיתא קמן סבר שמואל דאין הולכין אחריו בממון, דמקשה עליה דההיא תינוק שנמצא בעיר שרובה ישראל דאמרינן שמרובא דישראל הוא להחזיר לו אבדתו ועיי"ש ברש"י, והקשו למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב אמאי מוציאין, ומתרצין דאבדה שאני דלא חשיבא חזקת ממון הואיל ולא מדעת בעל האבדה באתה לידו ולא דמי להך דמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, משמע בהדיא דאי הוה חזקה גמורה לא אזלינן בתר רובא אפי' רובא דאיתא קמן נגדה, דההיא דרוב העיר ישראל רובא דאיתא קמן הוא, ולפי"ז ההפסד אין מגרע כלום ללוי ואע"ג דרוב הזהובים שלו היו, אבל לראובן דלדידיה הוה רוב נגד שמעון לכך ההפסד מן הד' זהובים מגיע לו הכל, דכיון דראובן אינו מוחזק כמו שמעון ודאי אזלינן בתר רובא אפי' בממון היכא דליכא חזקת ממון נגד הרוב וכו':
אכן כי דייקינן שפיר בנ"ד לפי סברת הלב ימצא לנו דלא שייך הכא לומר הממע"ה ושלכם נפסד או כל דפריש מרו"פ לדברי האשר"י לעיל שחילק בראיות הריצב"א משום דגבי חמרא לא הוברר חלקו לא שייך לומר שלך החמיץ וכו', ה"נ בנידן דידן אע"ג דהיו כבר מבוררים לכל אחד זהובים שלו מ"מ לאחר שעירבו מדעתם שם טיבעא חד הוא וכו', ולא דמי למפקיד טלה דיש קפידא בין טלה לחבירו וכל אחד מקפיד שיבוא לידו שלו דוקא, משא"כ בזהובים שכולן טבין ותקילין אילו לא נאבד מהן כלום לא הוה קפדי כלל שיבא לידם שלהם דוקא, וא"כ שם כולם על כל זהב וזהב ולא שייך לומר בהן שלך נפסד וכל דפריש מרו"פ, ולד' וה' כיסין שבתשובת ריצב"א דלעיל פשיטא דלא דמי דהתם היו כיסין חלוקין וידועים לכל אחד שלו, ומ"מ כל משא ומתן דלעיל יש בו צורך אם היו כה"ג טבעות של זהב או מרגליות שדומין זל"ז שאין ניכר איזה מהן של מי הן דהוה כמו טלה וכיוצא בו ע"כ דברי התרה"ד שהוא המקור לפסק הרמ"א ז"ל בח"מ סי' רצ"ב סעי' יו"ד הנזכר בדברינו לעיל:
א
והרב מהרי"ך בקונטרס הספקות כלל וא"ו סק"ח כתב וז"ל, והוי יודע שמדברי התוס' ספ"ק דכתובות שכתבו דברוב ישראל מחזירין אבדתו אפי' לשמואל דס"ל אין הולכין בממון א"ה כיון דשלא מדעת הבעלים באה האבדה ליד המוצאה, וכ"כ התוס' ביומא (דף פ"ה) וכן מתבאר מדברי הרא"ה והרשב"א בחידושם, ויש להוכיח לכאורה. מדבריהם דלא אמרינן אין הולכין בממון א"ה אלא היכא דחזקת מ"ק נמי מסייע להמוחזק כמו במוכר שור לחבירו ונמנ"ג דכיון דבאו לידו המעות בהיתר איהו מקרי חזקת מ"ק וכו', אבל קשה מה שהביא התרוה"ד סי' שי"ד בשם הריצב"א על ד' וה' כיסים וכו' ולקחה בתך דינר מהם ואין ידוע מאיזה מהן לקחה, כך נראה בעיני כיון שלקחה מן הקבוע כמחעמ"ח דמי ולא אזלינן בתר רובא וכו' דתיפוק ליה דאין הולכין בממון א"ה, ותירץ התרוה"ד דהריצב"א ס"ל דרובא דאיתא קמן מהני בממונא. אבל אנן ס"ל דאף רובא דאיתא קמן לא מהני עכ"ד התרוה"ד, ולדברינו לא הוצרך לזה שהרי התם ודאי אין החזקת מ"ק מסייע לבעה"ב שהרי לא נאבד מידו אלא שבתו לקחה ובכה"ג הולכין אחר הרוב אפי' לדעת התוס' דהוה דומיא דרוב ישראל דליכא להמוצא חזקת מ"ק, ונראה דהתרוה"ד ס"ל דלעולם לא מהני רובא להוציא מהמוחזק אלא היכא דחזקת מ"ק מנגדתו נמי ומסייע להרוב כמו גבי אבדה דלהמוצא ליכא רק חזקת ממון ולבעלים איכא רובא וחזקת מ"ק, ובנידן הריצב"א נהי דחזקת מ"ק לא מסייע להמוחזק הוא הבעה"ב מ"מ אינה עומדת כנגדו ג"כ עכ"ד דברי המהרי"ך שם וכ"כ בכלל ד' סס"ק ז':
ב
והרב זכרון יהונתן חח"מ סי' ג' חולק על קונטרס הספיקות בזה וכתב וז"ל, מה שחידש מהרי"ך דאין הולכין בממון א"ה רק היכא דאיכא להמוחזק גם חזקת מ"ק ובהמוכר שור לחבירו ונמנ"ג כיון דבאו המעות ליד המוכר בהיתר איהו מקרי גם מ"ק, לא נראה לענ"ד דכיון דמעיקרא היו המעות של הלוקח בודאי ומידו באו המעות ליד המוכר כשנולד הספק אח"כ אם הוה מקח טעות הוה על המעות חזקת מ"ק להלוקח ולמוכר יש בהמעות רק חזקת תפיסה וראיה לזה מהתוס' כתובות (דף ע"ו ע"א) ד"ה על עייש"ה, וכן מבואר בתוס' ב"ב (דף ס"ב ע"ב) ד"ה ארעתא וז"ל כדאשכחן לקמן גבי מוכר שור לחבירו ונמנ"ג דאזלינן בתר מוחזק במעות עתה ולא אמרינן בחזקת בעלים הראשונים קיימי כיון שמתחילה היו של לוקח עכ"ל, וכה הולך הרב זכרון יהונתן ומאריך בזה הרבה לבאר דעתו דאפי' אם באו ליד המוכר המעות ברשות מ"מ חזקת מ"ק הוא להלוקח, ומ"מ אין הולכין אחר הרוב כיון שהמוכר תפוס:
ג
אולם אנכי בעניי הנני רואה שהרשב"א בתולדות אדם סי' תתקע"ב הביאו הב"י בח"מ סס"י מ"ו, כתב בדין קניית כרם ושנים עדים אמרו תנאי היה בהמכירה ושנים עדים אמרו שלא היה תנאי, כיון דהלוקח החזיק בו בהכרם כדין לא אזלינן בה בתר חזקת מ"ק משום דחזקת מ"ק נתבטלה כבר, ואם שהרב זכרון יהונתן מביאו ומשיא דבריו לדעתו לענ"ד פשטות דברי הרשב"א הוא כדברינו, וכ"כ בשו"ת הריב"ש סי' שע"ג לפרש דברי התוס' בכתובות (דף ע"ו ע"ב) ד"ה כל שנולד וכו' שתירצו לחלק בין ספק שנולד לטיבותא או לגריעותא עיי"ש היטב שקיצרתי:
ד
אשר ע"כ נלענ"ד חילוקו של הזכרון יהונתן שכתב לבסוף ותוכן דבריו הוא, דהיכא שנמצא טעות במקח ואותו דבר בעצמו חוזר להמוכר לא הוה להלוקח המחזיק בדבר רק חזקת תפיסה ולא חזקת מ"ק, אבל בדבר שאין צריך לחזור לו אותו הדבר בעצמו כגון אם מחמת מקח טעות צריך המוכר להשיב המעות להלוקח, כיון דקיי"ל דאם המקח הוא מקח טעות המעות הם הלואה כמו שפסק הרמ"א בח"מ סס"י רל"ב ומלוה להוצאה נתנה הרי יצאו כבר המעות מרשות ומרות הלוקח לגמרי, א"כ יש להמוכר על המעות שמונח עתה ספק עליהם גם חזקת מרא קמא ודו"ק בזה שמדברינו תדע לדמות מילתא למילתא:
ה
מיהו כל זה לדעת התרוה"ד אבל בירושלמי דב"ק (פ"ד ה"א) אמרינן תני שלשה שהטילו לכיס ונגנבו כך הם חולקין פי' לפי חשבון, ופריך והתני באלו אבנים נגנבו מחצה לזה ומחצה לזה, ומשני א"ר שימי סלעים גסות הן ולית ידע אי מהדין נסיב אי מהדין מספק ואמרינן שההפסד] מחצה לזה ומחצה לוה אבל אבנים דקות הן ואפשר לבלול [לפיכך[ כל אחד ואחד נוטל לפי חשבון, כלומר דמעות שהן דקות ואפשר לבלול כולן יחד ועיין ספר מקור חיים על הלכות פסח סי' תס"ז סק"ג הוה שפיר ההפסד לפי חשבון, אבל סלעים שהן גסים ואי אפשר שיבללו זה עם זה וספק מאיזה חלק נגנב מזה או מזה חולקין ההפסד בשוה כן פירש את הירושלמי הנימוק"י ריש פרק הבית והעליה והר"ן בשו"ת סי' יו"ד, וא"כ בין במרגליות וטבעות ובין במטבעות הוה ההפסד לפי חשבון וכ"כ המחנה אפרים והנתיבות בח"מ סי' רצ"ב, ומה שרצה הנתיבות שם ס"ק ט"ז לפרש את הירושלמי לשיטת התרוה"ד המעיין בלשון הירושלמי יראה שפירושו דחוק מאוד, וא"ת באבנים שהן גסים וגדולים ואינם נבללים אמאי יחלוקו נימא כל דפריש מרו"פ כבר עמד ע"ז הקצוה"ח סי' רצ"ב וכתב שהירושלמי מיירי במקום שרוב גנבי ישראל או בגנבה וגזלה דב"נ מצווה עליה גם אם לקח הב"נ מהקבוע לא אמרינן כל דפריש מרו"פ עיי"ש מילתא בטעמא, ולפי"ז אין הדבר תלוי בקפידא כלל רק כל דבר הנבלל ההפסד לפי חשבון, רק בנאבד בלא יד אדם באמצע כנשרף מאיליו וכיוצא יש לומר כל דפריש מרו"פ עיין במ"מ פ"א הכ"ב מה' זכיה ועיין בשו"פ ושב הכהן סי' ס"ג ובספר טור האבן סי' י"א ובחידושי רע"א לח"מ שם:
ו
ואין להעיר בכל ענינים האלה שדברנו בזה מדין איני יודע אם החזרתי דקיי"ל דחייב לשלם, דהרי האבדה או הגנבה היא החזרה שע"י זה נפטר הנפקד מהשבת הפקדון שקבל וכשאינו יודע אם נאבד או נגנב הפקדון הוה כאינו יודע אם פרעתיך וחייב לשלם, דבאמת בכל הענינים דאיירינן הכא הרי גם התובע שהוא המפקיד טוען איני יודע וכששניהם טוענין שמא גם איני יודע אם החזרתי פטור ואינו חייב רק לצאת ידי שמים, כמבואר בח"מ סי' ע"ה וזה פשוט, ובפרט לדעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בב"מ (דף צ"ז) הובאו בשמ"ק שם דבשומרים הוה איני יודע אם נתחייבתי מפני שאין חיוב השומרים בא רק בעת שבאה הסיבה שבעבורו נתחייב השומר כל אחר כדינו, והריטב"א שם הוסיף שאפי' למ"ד דמעידן משיכה נתחייב באונסין מ"מ עיקר החיוב נגמר כשבא כבר האונס עיי"ש והנני מקצר:
ז
ומכל מה שכתבנו בזה נשוב בקצרה לענין אם הוציא פרוטה מכיס שנתערב בו פרוטה של הקדש, ואח"כ הוציא איש אחר פרוטה שניה אם מעל השני אליבא דר"ע, הנה ענין כל דפריש מרו"פ ביארנו כבר לעיל פרק כ"א וכ"ב עיי"ש, ואם היה תערובות פרוטה של הקדש בכיס פרוטות של ראובן ולקח שמעון פרוטה מן הכיס שהיה סבור שהכיס הוא שלו, לענין מעילה דין אחד לשמעון כמו לראובן אילו הוציא ראובן פרוטה אחת מהכיס בשגגה, ואם נגנבה פרוטה אחת מכיס זה לגמרי להתרוה"ד וגם להירושלמי ההפסד הוא לפי חשבון היכא דא"א לומר כל דפריש מרו"פ, ובמרגליות וכיוצא בהן תליא במחלוקת דלהירושלמי גם בזה ההפסד לפי חשבון כיון שהוא דבר הנבלל, ודיני שמירה ליכא בהקדש כידוע והנני מפסיק דברי באמצע תן לחכם וי"ע:
ח
בשו"ת שער נפתלי סי' א' כתב וז"ל, והנה בגיטין (דף ס"ו) איתא גניבא וכו' אמר הבו ד' מאה זוזי לרא"ב מחמרא והיה מקשה ר"א חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר וכו', והקשו בתוס' ד"ה דמי חמרא לא קאמר דהרי אפי' הוה אמר דמי חמרא אמאי קני הא הוה דשלב"ל, ותי' דהוה כמו דקל לפירותיו דבעי למימר שיהא היין קנוי לדמיו, ועוד תירצו דמיירי שכבר נמכר מהיין וה"ק דמי יין שנמכר לא קאמר ע"ש, וא"כ לתירוץ השני מוכח בפשיטות דבכל דוכתא לא אמרינן שהקנה הגוף לפירותיו לאחרים ופסק כן לדינא עכת"ד, ובצדק השיג עליו הרב אבני קודש סי' מ"ח דמאי ראיה מייתא מהתוס' שכתבו דבריהם אליבא דר"א והרי ר"א ודאי ס"ל דאין מוסיפין על דברי שכ"מ כלל, דהרי הקשה בלשון גניבא חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר, אבל אנן הרי קיי"ל כר"ה שם דלייפות כחו אמר כן וכמו שביארו רש"י ותוס' שם, הרי דקיי"ל להלכה דמוסיפין על דברי שכ"מ למדריש ביה כל יפוי כח שיש להעמיס בלשון הנותן לטובת המקבל:
ואם תאמר א"כ יקשה מכאן על הרשב"א הובא בהרב המגיד פרק יו"ד ה"ב מה' זכיה דס"ל דאין מוסיפין על דברי שכ"מ, והביא ראיה מפ' מי שמת דאיתא שם דשכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה דלא מתקנינן לישניה דבית לדירה קאמר והובא גם בב"י לח"מ סי' רנ"ג מחודש ל"ו ע"ש, ויש לתרץ ע"פ מש"כ בשו"ת שארית יוסף בשם הגאון מהור"ר ליבר מנש דהא דאמרינן המקדש במלוה אינה מקודשת ולא אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכונתו להנאת מחילת מלוה, אלא היכא דיש שייכות ומשמעות לדבריו גם בלי הוספה על דבריו הוא דאין מוסיפין, משא"כ אם דבריו כמה שהם אין להם שום משמעות וענין כלל וע"כ אנו צריכין להוסיף על דבריו דבר שלא יהיו בלי ממש כלל אז מוסיפין נמי שיהיו דבריו באופן המועיל ע"פ דין עיי"ש שהוא דבר מסתבר מאוד, וא"כ י"ל דשאני ההיא דגיטין משו"ה ס"ל לר"ה דמוסיפין על דבריו משום דשם דברי גניבא בפשוטם אין להם משמעות כלל דאיך עושין ונותנין זוזי מחמרא כמש"כ רש"י שם וע"כ אנו צריכין להוסיף על דבריו משו"ה מוסיפין על דבריו שרצונו למכור החמרא וכיון שמוסיפין מוסיפין נמי טפי שכונתו כל ייפוי כח שיש להעמיס בכונתו, משא"כ בדברי ה"ה הנ"ל שהביא דברי הרשב"א באמר תנו שטר זה לפלוני אין אנו צריכין להוסיף אדבריו כלל אלא אמרינן שלא רצה להקנות לו רק הנייר לצור ע"פ צלוחיתו, ויש לי להאריך עוד בזה ולתרץ דברי הרשב"א באופן אחר אבל כאן די בזה: