תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב)· רבי עזרא אלטשולר
תקנת עזרא · פרק מד
כבר דיברנו לעיל פרק ה' בדין ממונא לא בטיל לענין תרומה שנתערבה בחולין עיי"ש היטב, והנה בנדרים (דף נ"ט) אמרינן דקונמות הוה דשיל"מ משום דאי בעי מיתשיל עלה, ופריך בגמ' והרי תרומה דאי בעי מיתשל עלה ותנן סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה תירקב הא למאה תעלה, הב"ע בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן דלא מצי למיתשיל עלה, אימא סיפא תימכר לכהן חוץ מרמי אותה סאה ואם איתא וכו' הא אפי' אותה סאה יכול למכור לכהן, ותמה ע"ז בשו"ת שאגת אריה החדשות סי' י"ב וגם בהגהות הרש"ש אמאי לא אוקמה הגמ' בפשיטות דמיירי בתרומה שירש מאביו ישראל, ויורש הרי אינו יכול לשאול על נדרי אביו כיון דלאו איהו נדר וה"ה על התרומה שעשה מורישו הלכך לא הוה דשיל"מ, ובזה א"ש גם הסיפא דמשו"ה תימכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה דהרי מאביו ישראל ירש ואין בו אלא טובת הנאה עיי"ש שהאריך הרבה לתרץ קושיא זו:
אולם בקונטרס שושנים לדוד שבסוף ספר שאילת שלום סי' י"ב כתב ליישב קושיא זו ע"פ הא דאמרינן בסוף ביצה דממונא לא בטיל ודוקא ממון שיש לו תובעין אבל ממון שאין לו תובעין שפיר בטיל כשאר איסורים שבתורה, ולפי"ז יש להקשות בתרומה שעולה באחד ומאה אמאי צריך להרים אחת ולתת לכהן משום גזל השבט, הרי ממון שאין לו תובעין הוא ויתבטל לגמרי אף חלק הממון וממילא אין בו גם גזל השבט, וע"כ לומר דענין גזל השבט נמשך משום מצות נתינה דחייביה רחמנא דאי לא הוה עליה מצות נתינה לכהן גם גזל השבט לא הוה בו ועל מצות נתינה לא שייך בטול דאע"פ שנתבטל אבל מצות נתינה עדיין לא קיים עכ"פ, והיכא דמשתרשי ליה יכול לקיים מצות נתינה בדמים כמש"כ הר"ן בחולין ר"פ הזרוע והלחיים ע"ש, ומשו"ה צריך להרים אחת מהן לתת לכהן כדי לקיים מצות נתינה אע"פ שנתבטל, ולפי"ז הנה כל זה בדידיה אבל יורש כיון דאין על היורש מצות נתינה כלל כמש"כ הקצוה"ח סי' רע"ו דלא כתיב ונתת אלא גבי בעלים אבל כשמתו הבעלים אין על היורש לא מצות נתינה ולא טובת הנאה עיי"ש, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלתבטיל הסאה תרומה לגמרי ולא יצטרך אפי' להרים אחת לכהן ותקשי נמי אימא סיפא דקתני תימכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה, ואי איירי בירש מאביו ישראל אמאי תימכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה הרי הוא רשאי לקבל דמים אפי' בעד אותה סאה כיון דנתבטלה לגמרי עכת"ד:
אולם לענ"ד מלבד דהנתיבות שם חולק על הקצות וס"ל לעיקר כהש"ך עיי"ש, הנה אפי' לדעת הקצות לא שייך כאן דין בטול כלל, דאדרבה כיון דאין ליורש טובת הנאה ומחויב לתת התרומה לכהן הנמצא ראשון ממילא הוה שפיר ממון שיש לו תובעין, דעד כאן לא אמרינן דתרומה הוה ממון שאין לו תובעין אלא היכא דיש להישראל טובת הנאה לתת לכל כהן שירצה, דאז אין שום כהן יכול לתבעו בדינין שהרי יאמר לו הישראל לכהן אחר אתננה, אבל כל שאין לבעלים טוה"נ וצריך לתת לכל כהן הנמצא ראשון כיורש לדעת הקצות עיי"ש בקצות, ממילא הוה ממון שיש לו תובעין ולא בטיל ברוב דממונא לא בטיל, ומלבד דלענ"ד נכון הדבר בסברא הדבר גם מוכרח מהמשנה דפאה (פ"ה מ"ב) שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו עיי"ש, וקשה לכאורה להסוברים דהיתר באיסור נמי בטיל עיין בדברינו לעיל פרק ל"ו, א"כ אמאי לא בטיל השבולת בהגדיש ויתחייב הכל במעשר, ועיי"ש מה שפלפל בזה הרב תפארת ישראל ויש להאריך בדבריו ואכ"מ, אלא ע"כ כיון דלקט שכחה ופאה אין לבעלים בהם טובת הנאה דתעזוב אותם כתיב, וכשבאו לרשות הבעלים מחויב הוא לתת לעני הנמצא ראשון ממילא הוה ממון שיש לו תובעין ולא בטיל ועיין חוות דעת סי' ק"ס סק"ט ודו"ק:
ובר מן כל דין יש לשדות נרגא בכל האי כללא דתרומה וכיוצא בה הוה ממון שאין לו תובעין לענין בטול ברוב:
אע"פ שבפרקים הקודמים הבאתי מגדולי האחרונים שכתבו כן, דהרי כל עיקר יסוד זה דממון שאין לו תובעין בטיל ברוב הוא מגמרא דביצה (דף ל"ח ע"ב) ושם אין להמשאיל בהעיסה שום תביעת ממון שהרי האשה שאלה שם לחברתה התבלין והמים והמלח על מנת להשיב לה אחרים אחר יו"ט ואין להמשאלת בעיסה זו רק איסור שביתה כמש"כ רש"י ז"ל שם, וכן הוא שם גם לענין נבלה בשחוטה עיי"ש היטב, אבל תרומה שעכ"פ הכהנים בכללם יש להם תביעה מדינא על בעה"ב זה רק שיכול הבעה"ב לדחות לכל אחד שלאחר יתן, ולשיטת התוס' בסוכה (דף ל"ה) ד"ה אתיא לחם והר"ן שם כיון שנתמרח הכרי יש להכהנים שותפות בהתבואה כדי חלק התרומה עיי"ש, מנא לן לומר דיהיה שייך בהו בטול משום דהוה ממון שאין לו תובעין הרי אין לזה דמיון וענין כלל לההיא דסוף ביצה, ומדברי אלה יש להעיר בכמה ענינים שהזכרתי לעיל והמשכיל יבין להקיש ולדמות מילתא למילתא כי אנכי לקצר כאן אני צריך וזכורני שראיתי להרב מנחת ברוך שכתב ג"כ הכי דתרומה לא מקרי ממון שאין לו תובעין לענין בטול ואיני זוכר כעת מקומו:
אחר הימים מצאתי בספר אורח ישר להגאב"ד דליווערפאל סי' ט"ז י"ז שהאריך בדבר קושית השאגת אריה הנ"ל בסוגיא דנדרים. וכנראה כתב שני הסימנים ההם להרב שאילת שלום האמור בדברינו לעיל, והביא כי גם בספר ברוך טעם שער התערובות פרק ה' ס"ל דתרומה הו"ל ממון שאין לו תובעין לענין בטול, והרב המחבר משיג עליו בארוכה דתרומה באמת לא הוה ממון שאין לו תובעין לענין בטול מטעם שכתבתי, ולענין הקושיא בסוגיא דנדרים שם מתרץ לה באופנים שונים אשר אחד מהם נביא בזה וז"ל שם דלכאורה קשה לפי שביארנו דתרומה מקרי לענין בטול ממון שיש לו תובעין, למה מקשי הש"ס בביצה שם מנבלה בשחוטה דמצי למדחי כדדחי ואימא ה"נ, והמהרש"א הקשה שם למה לא פריך הש"ס ממין במינו לגבי מחלוקת ר"י ורבנן וגם על קושיא זו יש לדחות ואימא ה"נ, טפי הו"ל להקשות ממשנה דסאה תרומה דאמרינן פחות ממאה תירקב הא למאה תעלה אלמא דתרומה שהיא ממונו של כהן בטלה בחולין של ישראל דהרי בחולין ותרומה אצל ישראל מיירי כדהוכיח הש"ס בנדרים שם אלמא דממון שיש לו תובעין בטל איסורו וקשה לאביי, אכן בפסחים (דף מ"ו) גבי כיצד מפרישין חלה בטומאה תנן ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה, ואמרינן בגמ' שם דר"א ס"ל דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלה הו"ל כדידיה ועובר עלה בב"י וב"י ור"י סבר לא אמרינן הואיל, ובגמרא שם פליגי בזה רבה ור"ח דרבה ס"ל אמרינן הואיל ורב חסדא ס"ל דלא אמרינן והלכה כרבה, וא"כ י"ל דלא קשה על אביי ור' אבא מהא דתרומה בטלה בחולין דשאני התם הואיל ובידו למתשיל עלה [אף דכשישאל עליה תשוב להיות טבל הרי חטה אחת פוטרת הכרי ודו"ק] ויהיה שלו משו"ה גם קודם ששאל עליה הוה כשלו לענין בטול, אבל כ"ז ניחא רק אם יכול לשאול עליה אבל אם יהיה באופן דלא יוכל למיתשיל עלה הרי אינו בטיל כלל תרומה בחולין למ"ד דממון שיש לו תובעין לא בטיל איסור שלו בהיתר של אחרים:
ולפי"ז מתורץ קושית השאגת אריה הנ"ל דהרי הגמ' בנדרים שם פריך על ר' אבא דאמר שם דקונמות הו"ל דשיל"מ משום דבידו למיתשיל עלה מהא דסאה תרומה שנפלה למאה חולין וכו' ואין לתרץ דמיירי בתרומה שאין הישראל יכול למיתשיל עלה, כגון שהישראל ירש התרומה מאביו ישראל וכיוצא בזה, דא"כ לר' אבא לשיטתיה דס"ל דממון שיש לו תובעין לא בטיל בביצה שם הרי יקשה למה בטילה התרומה בחולין כלל הרי תרומה הו"ל ממון שיש לו תובעין. וכל עיקר בטול של תרומה היא רק משום דאי בעי מיתשיל עלה, ואי איירי באופן שאינו יכול לאיתשולי עלה הרי לא בטילה כלל, אע"כ דמיירי באופן שיכול לשאול עליה ומקשי הש"ס שפיר עכת"ד, והאריך עוד בזה הרבה אבל אינו נוגע הרבה לענינינו ולכן נאמר די בזה: