תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב)· רבי עזרא אלטשולר
תקנת עזרא · פרק כ
עוד רצו אחרונים להסיר קושית התוס' דלבטיל פרוטה של הקדש ברוב של החולין. בטענה דהא דתנן כיון שהוציא הראשונה מעל כוונת המשנה היא דהמעילה היא רק מדרבנן, והרי מדרבנן ודאי דמטבע לא בטיל דהוה דבר שבמנין עכ"פ, ואולם לפי שבתוספתא פ"ג דמעילה מפורש דלר"ע כיון שהוציא את הראשונה מביא אשם תלוי כמש"כ התוס', השתדלו להוכיח דגם אמעילה דרבנן יכול להביא קרבן מעילה, ויש שרצו להעמיס זה בכוונת תירוץ התוס' גופא דמטבע חשיב ולא בטיל מדרבנן אבל מ"מ שפיר מביא קרבן מעילה גם אדרבנן ואנכי לפי רגל חיבורי זה הנני מוצא לנפשי חובה להביא דבריהם ואולם בתכלית הקיצור ולהעיר עליהם כיד ה' הטובה עלי:
זה לשון הגאון משיב דבר ח"ג סי' ע"ד, והנראה לי להקדים דאפי' אי מדרבנן לא בטיל יש בו מעילה מה"ת דממילא הוא קדוש מה"ת, וכמו דמצינו בירושלמי דשקלים פ"ב אהא דתנן בני העיר שוקלין אחרים תחתיהן, מתניתין פליגא אר"ל וכו', עוד הוא משום תקנה ואח"כ פליגי אמוראי אי נפלה לתקלין חדתין או לתקלין עתיקין וקשה איך יקריבו קרבנות ציבור ממעות שהן חולין מה"ת, ולמ"ל משום בטול ברוב דהא א מבטלין איסור לכתחילה, אלא צ"ל דכשם שבי"ד יכולין להפקיר בע"כ ופטור מן המעשרות וכו' כן יכולין להקדיש בע"כ וכ"ש בהוראה דלאו בע"כ הוא, אלא הבעלים מקדישין ע"ד הוראתם מרצונם הטוב, וה"נ אם אינו בטל מדרבנן יכול להיות שמועלין בו אלא שלא תקנו חכמים שיהא כל הכיס קודש וימעלו בכל פרוטה ופרוטה כיון דיש תקנה לחללה על היתר, ונחלקו ר"ע ורבנן ר"ע סובר כיון דהראשון שיצא מן הכיס הקדשיהו חכמים מועלין בו וממילא שוב לא ימעלו באחרינא שהרי לא הקדישן כל הכיס, ורבנן ס"ל דאף ע"ג דאסרו ליהנות מ"מ לא תקנו כאן חכמים שימעלו בו עד שיוציא את כל הכיס, שהרי יש כמה דברים שאסרו חכמים משום קודש ואין בו מעילה, ולהכי אם הוציא את כל הכיס מעל גם לרבנן, ור"פ לטעמיה דמחייב אספק מעילות אשם תלוי והרי כל אחד נאסר מספק וכן מבואר בתוספתא דמעילה דר"ע מחייב רק אשם תלוי, עוד יש להקדים דמתניתין לא מיירי בכיס פרוטות שוות כמבואר בתוס' שם ד"ה היו, וידוע דעת התוס' בשבועות (דף מ' ע"א) ד"ה בטענו דפרוטות שאינן שוות לאו חד מינא הוא, והשתא יש לבאר כוונת התוס' הכי שהקשו ולבטיל האי פרוטה ברובה שיהא מותר ליהנות, דידוע דששים לא שייך אלא במידי דאכילה וכמש"כ התוס' בבכורות (דף כ"ב ע"א) ד"ה הנך דלא איתמר טעם כעיקר לענין טומאה וה"נ ששים דנפיק מינה, וכי תימא משום דהוה דשיל"מ ולא בטיל וא"כ שייך בו מעילה וכמש"כ הא ליכא למימר, שהוא מדרבנן וא"כ לא גזרו בשאינו מינו כמש"כ הר"ן בנדרים (דף נ"ב ע"א) והכא הוא שאינו מינו כנ"ל, וצ"ל דליכא אלא חד בכיס אי נמי מטבע חשיב ולא בטיל מדרבנן וכמש"כ, והכסף משנה ז"ל [עיין בדברינו לקמן] מפרש דמיירי בפרוטות שוות משו"ה שפיר דלא בטיל מטעם דשיל"מ, עכת"ד המשיב דבר שם וכ"כ עוד בחלק א' סי' ל"ד ע"ש:
ומה שיש לי להעיר ע"ז הוא דמלבד שכל זה הוא רחוק מאוד בכוונת התוס', הנה הדמיון להפקר בי"ד קשה לשיטת הסוברים דכח יש ביד בי"ד רק להפקיר שלא יהא הדבר של בעלים הראשונים. אבל לא שיהיה הדבר של בעלים חדשים ומה לי בעלים חדשים דהדיוט מה לי דהקדש. גם מה שהביא ראיה משבועות (דף מ' ע"א) תוס' ד"ה בטוענו שכתבו דפרוטות שאינן שוות לאו חד מינא הוא אתפלא, דמה ענין מינו ושאינו מינו לענין מודה במקצת ממין הטענה לענין מינו ושאינו מינו לענין דשיל"מ, והרי בב"ק (פ"ג משנה י"א) בשני שוורים אחד תם ואחד מועד או אחד גדול ואחד קטן פטור המזיק מלשלם אפי' דמי תם וקטן שהודה משום דאין ההודאה חמין הטענה עיי"ש בגמ'. ובדשיל"מ הרי ודאי דמינו מיקרי בכהא"ג דאל"כ לא משכחת לה דשיל"מ בתערובות דיבש ביבש כלל, וגם ביצה שנולדה ביו"ט שנתערבה בבצים אחרות למה לא תבטיל מ"ש שני בצים משני שוורים שווים בגדלות אלא שזה תם וזה מועד, אלא ע"כ שאין הנושאים שווים דלענין מודה במקצת הטענה לאו אמינו ושאינו מינו בשמא משגחינן, ואפי' בשהם דומין בשמא אם תובעו חפץ זה והוא מודה לו מחצה בחפץ אחר הדומה לגמרי בשמא לחפץ שהוא תובעו אין זה ממין הטענה, שהרי התורה אשר יאמר כי הוא זה אמרה שצריכה ההודאה להיות דוקא זה גופא שתבעו, אבל לענין דשיל"מ דבעינן שיהא מינו בשמא ודאי דמטבעות כסף גדולים וקטנים חד מינא הוא, ויש עוד להעיר בזה אבל הנני סומך על המעיין מפני שאינני רק מעיר ולהעיר די במש"כ בזה:
והגאון עין יצחק ח"א סי' כתב, שלולא דברי התוס' י"ל באמת כוונת המשנה הוא דמעל רק מדרבנן. כדמצינו בריש מכילתין (דף ב') מאי מעל מדרבנן וכן שנינו לעיל (דף י"ת) הנהנה מן החטאת כשהיא מתה כיון שנהנה מעל והוא מדרבנן, ועיין לעיל (דף ב' ע"ב) תוס' ד"ה ומי איכא שכתבו דאיכא מעילה טובי דאינן אלא מדרבנן. ובאמת דברי התוס' צריכין ביאור דלמה לא ניחא להו לומר דהמעילה היא מדרבנן ואינה בטולה מטעם דשיל"מ, ואפשר לומר בכוונתם דהרי מבואר לעיל, (דף ב' ע"ב) דהנפ"מ בין מעילה מה"ת למעילה דדרבנן דבדרבנן אונו חייב חומש ואשם רק קרן גרידא. ובכריתות (דף כ"ב) איתא דאף ר"ע דמחייב ע ספק מעילות אשם תלוי מ"מ מודה דהקרן והחומש לא בעי לאתויי, וא"כ לא מצינן למימר דמעל דמשנתינו הוא דרבנן, דהא אמעילה דרבנן אינו מביא קרבן ועל ספיקה אינו מביא אשם תלוי וגם החומש נמי אינו חייב במעילה דרבנן כמש"כ לעיל, והקרן הרי אף לר"ע אינו מביא בספק מעילות אפי' בספק מעילה דאורייתא, ואף דמודה ר"ע במעילה מועטת דמביא הקרן כמבואר בכריתות שם אין זה רק עצה טובה כדי שלא יהיה צריך אח"כ להביא אשם ודאי משו"ה מביא הקרן עם אשם תלוי ומתנה כמש"כ התוס' בשבת (דף ע"א ע"ב) ד"ה מאן דאמר עיי"ש, ובאמר פרוטה בכיס זה הקדש לא שייך שיזכור אח"כ דהיתה הפרוטה הראשונה שלקח מן הכיס הקדש [א"ה אין זה ממותק, דהרי התוס' העמידו קושיתם אנפלה פרוטה של הקדש לתוך כיסו ובודאי יכול להיות שיזכור אח"כ איזה פרוטה היתה של הקדש, וצ"ל בכוונתו דמסתמא נפלה פרוטה של הקדש לתוך כיסו ופרוטה בכיס זה הקדש תרתי בבי אלו בחד גוונא מיירי, וטפי הול"ל דכיון דכל המעילה היא מדרבנן א"כ גם לאחר שיזכור לא יהיה צריך להביא אשם מעילה וא"כ למה יביא עתה קרן ודו"ק] וא"כ אף לר"ע אינו מביא עתה הקרן ומזה הוכיחו התוס' דע"כ מעל דמשנתינו מעל מדאורייתא קאמר:
אבל לענ"ד אין זה רק לשיטת התוס', אבל לדידי י"ל דאין זה מוכרח דהמעילה היא מה"ת וי"ל דמעילה דקאמר ר"ע מעילה מדרבנן קאמר, וכן ראיתי דגריס הצ"ק בתוס' גופא באמת כזה"ל, וליכא למימר דליכא אלא חד בכיס דא"כ מאי עד שיוציא את כל הכיס דקאמר, הו"ל למימר עד שיוציא את השנייה, וי"ל דמעילה מדרבנן קאמר אי נמי מטבע חשיב ולא בטיל עכ"ל, הרי להדיא דהאי מעל מדרבנן הוא, והא דקשה אליבא דר"ע דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי הא אינו חייב קרבן על מעילה דרבנן י"ל בזה דהרי הטעם שאין מביאין אמעילה דרבנן אשם מעילה הוא משום דהוה חולין בעזרה וממילא דאינו מביא נמי חומש כמש"כ רש"י ותוס' במעילה (דף ב' ע"ב) ע"ש, ונ"ל דזה אינו רק למ"ד חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא אבל למ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא יכול הוא באמת להביא גם אשם גם אמעילה דרבנן. כדמצינו בנזיר (דף כ"ט) אהא דהאיש מדיר את בנו בנזיר ומביא קרבן אף שאינו אלא לחנכו במצות משום דקסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ע"ש והרי בחולין (דף י"ז) אמרינן דר"ע סבר בשר תאוה לא איתסר כלל ורי"ש סבר בשר נחירה לא אישתרי כלל, ופירש"י ד"ה בשר נחירה לא אישתרי וכו' וזביחה דכתיב. בהאי קרא וכו' אי נמי לאסור שחיטת חולין בעזרה עכ"ל, חזינן מזה דרש"י ס"ל לחד תירוצא דלר"ע דס"ל דקרא דוכי ירחק וזבחת אתי לאסור בשר נחירה אין לו שום קרא לחולין שנשחטו בעזרה א"כ ודאי דס"ל חולין שנשחטו בעזרה מדרבנן הוא, וממילא מביאין קרבן גם על מעילה דרבנן וכההיא דנזיר הנ"ל, ושפיר א"כ י"ל דמעל דקאמר מדרבנן הוא דקאמר ר"ע דהרי חולין שנשחטו בעזרה מדרבנן הוא לדידיה, ועל פי זה יש לדון בשיטת הרמב"ם לפי מש"כ המל"מ פ"ב דנזירות הי"ג וכמש"כ הרמב"ם בפ"א מה' מעילה הלכה וא"ו ודו"ק כי קצרתי:
ועוד י"ל אליבא דר"א דאמר אדם מתנדב אשם תלוי בכל יום כדאיתא בכריתות (דף כ"ה) ולדידיה י"ל דאף על מעילה דרבנן מייתי אשם תלוי, ואין בו חשש חולין בעזרה דהא יכול להביא ולהתנות דאם לא מעל יהא נדבה כדמצינו בכריתות (דף י"ח ע"ב) ועיין ביו"ד סי' ה' ובאו"ח סי' א', ומצינו בחולין (דף מ"א) דעל סתם משנה אמרינן הא מני ר"א היא וא"כ י"ל דמעל דמשנתינו הוה רק מדרבנן, ואפ"ה מביא אשם תלוי משום דיכול להתנות כר"א, והא דאיתא בריש מעילה דעל מעילה דרבנן אינו מביא אשם וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' מעילה היינו משום דהלכה כרבנן דר"א דאין אדם מתנדב אשם תלוי, והא דס"ל לרבנן דלא מעל עד שיוציא את כל הכיס להסוברים ביו"ד סי' ק"ט דאיסור הבטל ברוב נהפך האיסור להיתר עדיין תקשה לחכמים אמאי מעל, ואפשר לומר דלחכמים נמי האי מעל רק מדרבנן הוא, אך זה ניחא לפי הסברא שכתבנו בראשונה דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. אבל לסברא השניה דמתנדב אדם אשם תלוי בכל יום כר"א אכתי לא אתי שפיר לרבנן דמשנתינו, דאיך יביא אשם ודאי על מעילה דרבנן דאשם ודאי אינו יכול להתנות משום נדבה לכו"ע, אכן להסוברים דבטול ברוב הוא מצד רוב המברר ומשו"ה ס"ל להנך דקיימי בהך שיטה דאסור לאחד לאכול את כולן, כמש"כ התוס' בחולין (דף ק') ד"ה בריה וכו' והובאה דיעה זו ביו"ד סי' ק"ט ע"ש, א"ש הך מעל דחכמים דכיון דהוציא את כל הכיס שפיר מעל אף מה"ת דהא בכהאי גוונא לא שייך רוב המברר, וזהו כשיטת הסוברים בהך דבכורות (דף כ"ג) דהא דנבלה בטילה בשחוטה ומ"מ מטמאה במשא מה"ת הוא מטמא ודלא כשיטת התוס' שם דהוא מדרבנן עיין בדבריהם בבכורות שם עכת"ד העין יצחק:
והנה סוף דבריו אלה המה דלא כדברי הפמ"ג ביו"ד סי' ק"ט ובפתיחה להלכות תערובות שכתב כמה פעמים דאפי' להסוברים דאסור לאדם אחד לאכול את כולן אין זה אלא מדרבנן ע"ש וזה פשוט, אבל זה ודאי אין לומר דלחכמים דמתניתין מעל כשהוציא את כל הכיס מדרבנן ובאמת אינו חייב לשלם רק הקרן, דבתוספתא פ"ג דמעילה איתא בזה"ל פרוטה של הקדש שנפל לתוך הכיס או שאמר וכו' כיון שהוציא את הראשונה מביא אשם תלוי ואת השניה מביא אשם ודאי דברי ר"ע וחכמים אומרים אינו מביא אשם תלוי עכ"ל התוספתא הרי להדיא דחכמים פליגי רק אאשם תלוי אבל כשהוציא את השניה מביא אשם ודאי לכו"ע, ותוספתא זו נעלם במח"כ מהצ"ק וכנראה שנעלמה גם מהעין יצחק שהרי לא הזכירה כלל, וכתוספתא זו מפורש גם בירושלמי פ"ו דדמאי בזה"ל תנא על הראשונה מעל בספק ועל השניה מעל בודאי דברי ר"ע עכ"ל, ומתוספתא וירושלמי האלה תמיהה קיימת על התוס' בסוטה שהבאתי לעיל פרק א' שרצו לפרש דר"ע מחייב כשהוציא הראשונה אשם ודאי מטעם ברירה ודבריהם צע"ג:
והנה מה שבנה העין יצחק יסוד דלר"ע חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא על תירוץ אחד ברש"י חולין הנ"ל, לענ"ד יסוד רעוע הוא מאוד דמלבד דלתירוץ השני ליכא למימר הכי הרי גם לתירוץ קמא י"ל דתרתי שמעת מינה ואין להאריך בזה ועיין מלא הרועים ערך חולין שנשחטו בעזרה, אולם הסברא השניה דר"פ ס"ל כר"א דמתנדב אדם א"ת הוא דבר מתקבל מאוד. ויש לי להביא ראיה לדבריו מהא דכתב רש"י בשבת (דף ע"ב ע"ב) אהא דאמר עולא למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה, ופירש"י פלוגתא דר"ט ור"ע היא בכריתות דר"ע מחייב על ספק מעילות אשם תלוי [ועיין לעיל פרק א'] ומודה ר"ע שאינו מביא את מעילתו כלומר הקרן והאשם עד שיודע לו, ר"ט אומר מה לזה מביא שתי אשמות וכו' יביא קרן וחומש ויביא איל ויתנה אם ודאי מעלתי זו מעילתי וזו אשמי וכו' אלמא לא בעי ידיעה בתחילה דהא לא אתידע כי אתיא ומכפר ליה עכ"ל רש"י שם, מבואר דס"ל דלר"ע גבי אשם בעינן ידיעה בתחילה והקשו התוס' על רש"י קושיא עצומה דהא מפורש בכריתות שם דמודה ר"ע במעילה מועטת דמביא אשם אחד ומתנה, וקאמר עלה רבא בגמ' שם דמדברי שניהם נלמד דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה. הרי דמפורש גם לר"ע דלא בעינן ידיעה בתחילה באשם ודאי וע"כ דחו התוס' שם דברי רש"י בשתי ידים ונראה ליישב שיטת רש"י בטוב טעם ודעת:
דהנה כבר כתבתי בפרק א' דלרבא ס"ל דלר"ע לא בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות באשם תלוי, ורב נחמן ס"ל דלר"ע בעינן חתיכה א' מב' חתיכות ואנן לדינא קיי"ל כרב נחמן ע"ש בפ"א כי לא אכפול כאן הדברים, ובהיות כן י"ל דס"ל לרש"י דהא דאמר רבא מדברי שניהם נלמד דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה זה יעלה לשיטתיה דוקא דס"ל דלר"ע לא בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות, דהנה כבר חקרו רבים להרמב"ם דס"ל בפ"ט מה' טומאת מת דספק דאורייתא מה"ת לקולא ורק מדרבנן הוא לחומרא א"כ איך מביאין אשם תלוי על הספק, ותירצו האחרונים דכיון דהרמב"ם פסק כרב נחמן דבעינן חתיכה אחת מב' חתיכות שיקבע איסורו בכהא"ג גם להרמב"ם ספק מה"ת לחומרא, ובאמת למ"ד דלא בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות ע"כ צריכין אנו לומר דמתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ועיין בירושלמי שהביאו הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז] והשתא בשלמא לרבא דס"ל דר"ע לא בעי חתיכה אחת מב' חתיכות, ממילא מאי דתנינן במשנה דר"ע מחייב על ספק מעילות א"ת מיירי אפי' בחתיכה אחת, וא"כ נהי דיכול להביא אשם תלוי על ספק זה אע"ג דספק דאורייתא מותר מה"ת אבל איך קאמר דבמעילה מועטת מביא אשם ודאי ומתנה, איך תועיל לו ידיעה זו לאשם ודאי דהגם דנודע לו שאכל ספק קודש ספק חולין הא בחתיכה אחת עדיין ספק מותר מה"ת ולא נודע לו עדיין ידיעת איסור כלל, ומוכח לשיטתיה שפיר דלר"ע נמי לא בפי באשם ודאי ידיעה בתחילה, אבל בשבת שם י"ל דקאי להלכה דקיי"ל כרב נחמן וממילא בכהא"ג דמיירי ר"ע במתניתין באכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה מיקרי חתיכה מב' חתיכות, ומשו"ה צייר רש"י שם בחתיכה מב' חתיכות וכמו שכתבתי לעיל פרק א', וממילא לא מוכח כלל דלר"ע לא בעינן באשם ודאי ידיעה בתחילה די"ל דשאני הכא דאתידע ליה ידיעת איסור מספק עכ"פ וספק כזה הרי אסור מה"ת לכו"ע אף להרמב"ם, דהרי אקבע איסורא ומיקרי שפיר ידיעה לענין זה שיוכל להביא אשמו, אבל בלא הו"ל ידיעה כלל מודה ר"ע דאינו יכול להביא אשם ודאי ומתורץ שפיר דברי רש"י ז"ל, ומבואר ג"כ לפי"ז דלרבא עכ"פ ודאי דס"ל לר"ע דלא בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות וממילא דס"ל ע"כ דמתנדב אדם אשם תלוי בכל יום וה"ה נמי לר' זירא אליבא דר"ע מוכח הכי, וא"כ אף דאליבא דרב נחמן יכול ר"ע לסבור גם דלא כר"א, מ"מ כלל בידינו דאפושי פלוגתא לא מפשינן וא"כ לכו"ע ס"ל לר"ע כר"א דאדם מתנדב אשם תלוי, ושפיר מצינן למימר דר"ע סבר כיון שהוציא את הראשונה מעל היינו מדרבנן ומ"מ מביא א"ת, אפי' אם נימא חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא כיון דס"ל מתנדב אדם אשם תלוי ויכול להביא ולהתנות כן רציתי לומר:
שבתי וראיתי דאף שהדברים מצד עצמן נכונים מאוד מ"מ יש להעיר עליהם. דהרי השב שמעתתא שמעתא א' פ"ד החליט דרבא ס"ל על כל פנים ספק דאורייתא מה"ת לחומרא, אלא דאנן פסקינן כאביי ורב שימי דפליגי עליה ע"ש שהביא שגם הרשב"א כתב כן פ"ק דחולין וע"ש שביאר בזה כל הצורך בחולין שם (דף ט' ע"ב), וא"כ הרי תשאר לדברינו קושיא עצומה דמנ"ל לרבא דלר"ע לא בעינן באשם ודאי ידיעה בתחילה, דילמא באמת בעי ידיעה בתחילה אך כיון דספק דאורייתא מה"ת לחומרא הרי נודע לו ידיעת איסור מספק עכ"פ, וא"כ ע"כ נהיה מוכרחין לומר דס"ל ידיעת ספק לא שמה ידיעה לענין אשם ודאי, וא"כ גם לרב נחמן מוכרח דלר"ע לא בעינן באשם ודאי ידיעה בתחילה, וגם שוב אין לנו שום הכרח דלר"ע מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום כדהוכחנו לעיל כיון דרבא ס"ל ספק דאורייתא מה"ת לחומרא, ומ"מ יש מקום עדיין ליישב כל דברינו אך אינני יכול להאריך בזה כאן יותר מדי והנני רק מעורר:
היוצא מדברינו בכל הפרקים אשר ערכנו בזה עד עתה דקושית התוס' דלבטיל פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס ברוב דחולין, היא קושיא אלימתא היא לשיטת התוס' וכל אלה שחפצו לומר דקושיתם מעיקרא לא קשה מידי מאיזה טעם שמצאו אין הצדק אתם, ואציין בקצרה מענינם של הפרקים הקודמים בשיטה אחרונה של חלק הראשון הזה כאן, דאין לומר דטעם הקרבן מעילה הוא משום ברירה כמש"כ התוס' בסוטה (דף י"ח) חדא דהתוס' בעצמם שם החליטו דבמעורב מתחילתו ואי אפשר לברר אז דוקא שייך לומר ברירה, אבל אם היה ניכר מתחילתו ואח"כ נתערב אין שייך לומר ברירה עיי"ש בתוס' סוטה ולעיל פרק א', ומלבד זה התוספתא סתירה גלויה לדבריהם וכן הירושלמי שהבאתי בפרק זה כן לומר דמתניתין אתיא כר"י דמין במינו לא בטיל אפי' באלף אי אפשר לשיטת התוס' דר"י דס"ל מב"מ לא בטיל הוא דוקא בלח בלח אבל גבי יבש ביבש מודה דשפיר בטיל אפי' מב"מ ומבואר זה בדברינו לעיל פרק ג' [וכ"כ הרב תפא"י במשניות כאן, רק מש"כ דר' יוסי ור"ש נמי ס"ל כר"י דמין במינו בלח לא בטיל לא נהירא לענ"ד ועיין בספר מלא הרועים]:
ובזה נדחה גם תירוצו של התפא"י פ"ט מ"ז דבכורות על קושית התוס' פ"ק דב"מ (דף ו' ע"ב) בקפץ אחד מן המנויים לתוכן דלבטיל ברוב, ומצא שם עצה ע"פ הכלל דמין במינו לר"י לא בטיל עיין בדברינו לעיל שם פ"ג (והוא סותר בבכורות שם דברי עצמו בסוף מכילתין מעילה כמובן], גם לומר כמש"כ התפא"י במשניות כאן במעילה ע"פ המרדכי דסוף חולין דאיסור שנולד בתערובות לא בטיל נמי אין סברא כלל, חדא דהתוס' בנו יסוד קושיתם על פרוטה שנפלה לתוך הכיס שלא נולד האיסור בתערובות, ותו דיש הרבה ראשונים דלא ס"ל סברת המרדכי כלל וא"כ אפי' אם הקשו התוס' קושיתם אפרוטה בתוך כיס זה הקדש נמי א"ש קושיתם דגם התוס' כאן ס"ל דלא כהמרדכי וזה נתבאר לעיל בארוכה בכמה פרקים, וכן לומר דמטעם ממונא לא בטילה הפרוטה של הקדש אי אפשר לדעת התוס' דהרי יש כמה גוונא דכסף הקדש אין לו דין ממון לענין בטול רק דין איסור ומשנתינו סתמא קתני משמע דבכל גוונא איירי וגם זה נתבאר ברחבה לעיל בכמה פרקים וגם לומר באחרונה באין תירוץ אחר דמעל דמתניתין מדרבנן קאמר אי אפשר אפי' ע"ד הדוחק שהרי התוספתא והירושלמי הנזכרים לעיל פרק זה אומרים מפורש דמביא א"ת בהוציא את הראשונה ואשם ודאי בהוציא השניה והירושלמי בעצמו פ"ז דדמאי שם צריך ביאור שלא נתבאר עדיין אל נכון ע"ש ובמפרשים] והתוס' כאן אזלי בשיטת הראשונים דס"ל דע"י בטול ברוב נתהפך האיסור להיתר, וא"כ אפי' אם נימא דר"ע ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא או דיסבור כר"א דמתנדב אדם אשם תלוי מ"מ איך יביא אשם ודאי כשהוציא השניה כיון דפרוטה של הקדש בטלה מה"ת ברוב, והנה בתשב"ץ ח"א סי' קל"ח בעובדא שראובן שהוא חבר עיר נדר הנאה משמעון, וקפץ שמעון והדירו, ג"כ הנאה לראובן ממנו, וכתב התשב"ץ שם דאסור לראובן ליקח השכירות הקצוב לו מקופת הקהל משום תערובות מעות שמעון שבהם, ואין לומר דכשנותנים לראובן השכירות הוברר הדבר דהם ממעות שאר הקהל, דהא בדאורייתא אין ברירה ונדרים איסור תורה הוא עכת"ד, וכתב שם גם הסברא דלא שייך ביטול משום דנדרים הו"ל דבשיל"מ, וקשה הרבה בדבריו ג"כ דהרי הא דדשיל"מ לא בטיל הוא מדרבנן לבד, וא"כ אם שייך כאן ענין ברירה הו"ל רק בדרבנן ולא בדאורייתא, ותו דלהיפוך כאן לא שייך ענין ברירה כלל כמש"כ התוס' בסוטה (דף י"ח ע"א) ובתמורה (דף למ"ד ע"א) בדבר שהוכר האיסור ונתערב אח"כ, וגם על העובדא דשם יש להעיר דהא קיי"ל דממונא לא בטיל כמו שהערנו לעיל על התוס' דידן בארוכה, אולם אחרי שיעיין המעיין בדברינו עד כאן ובדברינו להלן אקוה שימצא מעצמו הדברים הראוין לדבר גם אודות התשובה ההיא של התשב"ץ ותן לחכם ויחכם עוד:
אך זאת צריך לדעת דלהקשות למה לא נימא כאן כל דפריש מרובא פריש ולמה ימעול לר"ע כשהוציא הראשונה, אין זו קושיא עצומה כלל די"ל דבאמת איירי ר"ע רק כשפשט ידו ולקח מן הכיס דבכה"ג גם בט' חנויות לא אמרינן כל דפריש וכו', והיכא דפריש מטבע מעצמה מהכיס מודה ר"ע דאמרינן כדמר"פ, ומה שכתבתי על יסוד קושיא זו דנימא כדמר"פ בפרקים הבאים להלן אין זה אלא לברר הענינים וממילא רווחא שמעתתא וזכור מסירת מודעה זו:
ולהשלים ענין ביטול ממונא אביא בפרק זה תשובה ושקליא וטריא בענין זה מספר דברי דודים להגאון ר' חנוך הענדיל פרידלאנד והרב ר' שאול בן הלוי סי' ט' ויו"ד וז"ל, להגאון האמיתי וכו' וכו' מו"ה ישראל סאלאנטער וכו' וכו', מה דחידש הדר"ג דהיכא אמרינן ממונא לא בטיל ואף האיסור דשייך לו לא בטיל, היינו דוקא היכא דתליא בבעלים כל דהו כמו תחומין שנוהג בכל או מי שנתערב וכו' בזה דוקא אמרינן דלא בטיל ממונא דבעלים, ואף אם נימא דתחומין אינו אלא בשל ישראל מ"מ לא נתערב אלא בשל ישראל כמותו ואינו בדין שיתבטל שם בעלים דחבירו בשלו, אבל בריבית דהאיסור אינו אלא דוקא בבעלים דישראל, כשנתערב בשל עכו"ם י"ל שפיר דאף דממונא לא בטיל מ"מ קדושת ישראל דבהאי ממונא שפיר בטיל בממון עכו"ם ונעשה כממון דעכו"ם דשרי להלוותו בריבית, כמו דאיתא ביבמות (דף פ"ב) דחתיכה של הקדש חטאת שנתערבה בחתיכות של חולין דבטל אף דזה הוה ממון גבוה אלו דברי הרב גאון ישראל, מכאן ואילך דברי צעיר התלמידים:.
לפענ"ד הרי קדושת בכור ודאי דתליא בקדושת בעלים דישראל, ואעפ"כ מבואר בבכורות (דף ג' ע"א) דאפי' אם יש לעכו"ם אחד ממאה פוטר מבכורה, ולא אמרינן דלבטיל חלק דעכו"ם ברובא וליהוי ככולו של ישראל ויתחייב בבכורה, ובגמ' שם מפורש הטעם משום דעריבי ביה חילין. דפריך שם מ"ש מנפלים דאע"ג דליכא בהו חיותא קדשי הכי השתא וכו' התם כיון דלא עריבי ביה חולין וכו' הכא כיון דעריבי חולין בהו לא קרינן בהו כל בכור וכו', ואם נדחה ע"פ סברת המרדכי דבמעורב מתחילת ברייתו לא שייך ביטול, מ"מ וקשה משותפות של נכרי בהאם דפוטר ג"כ אפי' מקנה קודם לידה ואפי' חלק שאינו מבורר ולא אמרינן שחלק העכו"ם יתבטל ברוב, ובפסחים (דף וא"ו) בעיסת ארנונא אי לאו משום דלית ליה קלא הוה פטורה מחלה אף דארנונא הוא אחד מעשר, ולדעת קצת פוסקים אפי' כשיש להישראל לחוד שיעור חלה, וכן הוא ביו"ד סי' שכ"א גבי בכור בהמה טמאה דשותפות כהן או לוי פוטר בכל שהוא וכן לענין מתנות זרוע ולחיים [אמת דלפמש"כ השמ"ק בב"מ (דף וא"ו ע"ב) אקושית התוס' שם ד"ה קפץ דאף שנתבטל ברוב מ"מ עשירי ספק מקרי יש לדחות ראיה זו ואף דבאיבעית אימא אמרינן דבכור רובא בכור משמע, לאו משום ביטול המועט ברוב אתי עלה, אלא דמשום הרוב מקרי בכור ונותן רוב דמים לכהן:
וכן מש"כ רש"י יומא (דף י"א) אהא דאבולי דמחוזא מ"ט לא עבדי בהו רבנן מזוזה דמחוזא עיר שרובה ישראל הוה, וכן הוא ביו"ד סי' רפ"ו דברוב ישראל חייבת במזוזה מדינא, לאו משום ביטול הוא אלא משום דפסקינן כהאב"א או משום דלחומרא ועיין פ"ז (דף ז') תוד"ה בשל תורה, דבדבר דאי אפשר למיפלג מקרי על שם הרוב ישראל, ועוד דהתם לאו מביתך נפקא דנימא וכיון דבטל חלק העכו"ם הו"ל ביתך דקדושת ישראל, דהא אצטריך לדרך ביאתך כבחולין (דף קל"ו פ"א), אלא משום דליכא לרבויי מלמען ירבו ימיכם ליחייב שותפות עכו"ם במזוזה, וא"כ ליכא נמי מיעוטא לפטורא אף אי נימא דלא בטל מקצת דעכו"ם ברובא דישראל [ועיין מרדכי ספ"ק דפ"ז וברשב"א שבת דף קל"א]:
ואין להביא ראיה להדר"ג מכתובות (דף מ"ה ע"ב) בעיר שרובה נכרים סוקלין אותה על פתח בי"ד, משום דבטלה קדושת החומה כמש"כ התוס' וכן מוכרח גם מלבד קושייתם, דאי מבשעריך נפקא הו"ל למעוטי מחצה עכו"ם כבחולין (דף קל"ה) ובבמזוזה דמחצה פטור, דהתם לא תלוי כלל בממון וקנין אלא ברוב היושבים בה דאל"כ מ"ט באמת לא ילפינן מבשעריך, אע"כ דהתם קאי בשעריך אכלל ישראל היינו קדושת א"י, וברובה עכו"ם לית בה קדושה כמו בגלות שבטלה קדושת הארץ אף שהיא שממה לגמרי ואין בה אפי' עכו"ם למ"ד לא קדשה לעת"ל, ולענין זה גם קדושה שניה בטלה כמש"כ התוס' במגילה, (דף יו"ד פ"א) ד"ה הא אף דבודאי נשארו איזה יהודים בא"י, וה"נ בעיר פרטית כשרובה עכו"ם לית בה קרושה ולא משום בטול קאתינן עלה, והרי לא תלי הש"ס ענין זה בהמחלוקת אם יש קנין לעכו"ם בא"י אם לא:
ועוד ראיה מהתוס' והרא"ש סוף ע"ז, שחקרו למ"ד אומן קונה בשבח כלי אם עכו"ם עשה כלי לישראל חייב בטבילה וכן פסק בשו"ע יו"ד סי' ק"כ אף דאומן אינו קונה רק מקצת כמש"כ הגר"א שם, ואם מקצת הכסף של עכו"ם לכו"ע חייב בטבילה ולא אמרינן דבטל חלק העכו"ם ברוב דישראל:
ובר"ה (דף י"ג פ"א) דעומר מייתי מהני דעיילי ביד עכו"ם דקצירך ולא של עכו"ם, וכתבו שם התוס' דאף דא"י מוחזקת מאבותיו יש לעכו"ם במה שזרעו היינו מדין ארים כמש"כ הטו"א שם והא אריס אין לו רק שליש או רביע עיין גיטין (דף פ"ר ע"ב) מ"מ לא בטיל חלק העכו"ם ברוב דישראל, וכן בגיטין (דף מ"ג ע"ב) האריסין והחכירין ואריסי בתי אבות פטורין מן המעשר, ועיין בחלה (פ"ד מ"ז) בפלוגתא דר"א ור"ג וברע"ב ובשנות אליהו שם ולא בטיל מיעוט קדושת א"י ברובא דעכו"ם ובשביעית (פ"ה מ"ג) לוף שעברה עליו שביעית וכו', וכתב שם הר"ש דאע"ג דאמרינן בנדרים דגדולי היתר מעלין האיסור. הכא אפקיע ממונא שאני עכ"ל. אף דהתם ג"כ משום קדושה ולא הוה ממונא דבעלים מיוחדים רק קדושת שביעית לעניים, ולא מסתבר לומר דהתם הוא רק מדרבנן משום פסידא דעניים. וכן מוכח מכמה בסדר זרעים:
ובמגילה (דף כ"ו ע"א) דביהכ"נ של כרכים לא מצי למזבן כיון דמעלמא קאתו לה, וכתב שם הרא"ש מירושלמי דשמא יש אחר בסוף העולם שהיה סמוך לעיר זו והיה רגיל לכנוס בה ולדעתו נמי הוקדשה, ואי אפשר לאפקועי חלק קדושתו אף דממון ממש ודאי אין לו בה שהרי לא הקנו לו בה ממון ממש, ומ"מ אין יכולין להפקיע חלקו ואף בדיעבד אינו נמכר ולא אמרינן דחלקו יתבטל ברוב, ובקדושין (דף נ"ד ע"ב) אם מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי לא מצי יהיב טבל של מע"ש במתנה דמע"ש ממון גבוה הוא. אע"ג דרובא דידיה נינהו, ובפסחים (דף ל"ח) וסוכה (דף ל"ה) כתבו התוס' דאתרוג של טבל אינו שלכם משום חלק הכהן והלוי:
וראיית הדר"ג מחתיכה של חטאת שנתערבה התם האיסור לא תלוי כלל בממון דהרי מעילה לית בה כיון שהיה לה שעת הכושר כמפורש במשנה דריש מעילה, משא"כ איסור ריבית וכדומה התלוי בממון, ומשום ממון כהן אין איסור לישראל דכל ממון כהן מותר גם לישראל, והרי חלה ותרומה דממון כהן הם ובטלים בחולין וה"נ חתיכה של חטאת כיון דכבר אין בה מעילה משום ממון כהן שפיר בטילה, ועוד נ"ל דלפי המסקנא בביצה (דף ל"ח ע"ב) איסור התלוי בממון בטיל לשיטת רש"י אף בבעלים מיוחדים, וגם לבעה"מ שם דרב ספרא מסיק דלא בטיל הרי כתב דאביי ורבא ור"א מסקי בטעמא אחרינא וא"כ הלכה כוותייהו דהלכה כבתראי ולכאורה קשה כל הנ"ל ובב"מ דהשוכר את הפועל למחצה לשליש ולרביע לא ילקט בנו משום דמקרי עני בשלו, ובחולין (דף ל"ט ע"ב) א"ל ר"א בריה דר"א לרב אשי יהיב ליה זוזא לטבח ישראל מאי וכו' אסור, והרי רב אשי בביצה מסיק דבטיל שם בעלת המים מהעיסה לולא דהוה דשיל"מ א"כ שם נמי לבטיל דינר דעכו"ם בשל ישראל ולא יאסר, ועכצ"ל דלענין זה ודאי ממונא לא בטיל דלפקע ממונו אצל חבירו להפסיד, ויש בודאי לבעל המיעוט חלק בהתערובות, משו"ה כיון דיש להעכו"ם חלק בבהמה זו אוסרה, אבל בתחומין כיון דבטיל חלקה בהתערובות ואין לה בעיסה רק חלק חדש בחילוף חלקה, וחלק זה לא קנתה רק היום משו"ה לא הוה כרגלה אף שיש לה תובעין כמש"כ רש"י שם. אבל בחולין שם העכו"ם מקרי בעלים קצת ויכול לאסור כשותף בפלגא, וא"כ א"ש בחטאת ותרומה דשם ג"כ החלק שהוא תמורת החטאת והתרומה לית ביה איסור [ומ"מ לרב ספרא דס"ל דבתחומין לא בטיל צ"ל כדכתבנו תחילה דחטאת לא תליא בבעלים משא"כ איסור תחומין דתליא בבעלים] והכלל הוא דאיסור התלוי בחתיכה אף שתלוי בממונא כשנתערבה בטל האיסור, אבל כשתלוי בבעלים לחוד בממונו ולא בחתיכה לא בטיל אפי' לאביי ורבא ורב אשי, ובפסחים (דף ע"ו ע"ב) אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות וקשיא ללוי דס"ל ריחא לאו מילתא בנבלה עם כשרה, ולכאורה מאי קושיא הא בפסח האיסור הוא משום שלא למנוייו והוה ממונא דלא בטיל, ולפמש"כ א"ש דהתם האיסור תלוי בחתיכה, אבל אם תלוי בממון לא בטיל לכו"ע:
עוד יש לי לדון לפני רבותי דאף שאיסור הבא מחמת ממון נימא דלא בטיל, י"ל דהיינו דוקא אם לוקח כל הממון כמו במעילה בהוציא את כל הכיס ובתחומין אם מטלטל כל העיסה, אבל בלוקח רק קצתו או אפי' רובו אזלינן לענין איסור בתר רובא, דמי שנתערב לו קב חטין של חבירו בעשרה שלו, מותר לו לאכול תשעה קבין אפי' לכתחילה ולא דמי בזה להקדש שלכתחילה עכ"פ אסור, וזהו מש"כ רש"י בערכין (דף ד' ע"א) דרק הכהנים דורשין מקרא זה לעצמן וכל מנחכ"ה כליל תהיה אם עומר ושתה"ל ולחה"פ משלנו איך נאכלין, ולדידן לית לן הך דרשה דכליל תהיה במנחת כהן גרידא כתיב אבל במנחת ציבור זיל בתר רובא עכ"ל רש"י, דאף דממונא לא בטיל מ"מ כיון דרק מקצת מעות הלשכה ניטל על העומר ולחה"פ אזלינן בתר רובא, ועוד קצת ראיה לזה דהא רב ספרא סובר בביצה דתחומין מקרי תלוי בממונא ולא בטיל, ואפ"ה ס"ל בעירובין (דף מ"ה ע"ב) בהא דתניא גשמים שירדו מערב יו"ט יש להם אלפים אמה לכל רוח דבגשמים הסמוכין לעיר עסקינן. דדעת אנשי העיר עלייהו ומשום תחום העיר נגעו בה, וקשה מי לא משכחת לה שעירב אחד מהן ואוסר על כל בני העיר ואיך סתם תנא דיש להם אלפים אמה לכל רוח, ומצאתי בעזה"ש שהרשב"א בביצה הביא ראיה זו דאזלינן בתר רוב העיר, וא"כ אמאי אמר רב ספרא בביצה דממונא דתחומין לא בטיל, אע"כ לחלק בין לוקח מעט מהמים כהא דעירובין שם ובין לוקח הכל כהא דביצה, דהיכא דלוקח רק מעט גם לרב ספרא אזלינן בתר רובא, ע"כ תמצית תשובת הגאון ר' חנוך הענדיל פרידלאנד ז"ל, והרב ר' שאול בן הלוי השיג עליו שם בתשובתו והנני מעתיק גם דבריו וז"ל:
בסוגיא דביצה (דף ל"ח) הרי שנתערב לו קב חטין וכו' א"ר אושעי' שפיר וכו' חטין בחטין נמי וכו' דמבטיל בטיל, וקשה לי מאוד איך שייך להעלות על הדעת דר"א דגם תערובות ממון בטיל, א"כ בטלת כל שותפות שבעולם שאם יהי' לאחד שני חלקים ולהשני חלק אחד יקח בעל ב' החלקים כל החפץ מטעם בטול, וע"כ צ"ל דודאי בעשו שותפות מתחילה אין שייך שום ביטול, ודברי הגמ' בנתערב אח"כ דוקא, ולהנחה הזאת בטלו רובי ראיות כת"ר, והנה הש"ס בבכורות (דף ג' ע"א) בכור לר"י כולו בכור משמע או כל הבכור לרבנן, היינו כיון שא"א להפקיע חלק הנכרי שהרי עשה בתחילה שותפות עם נכרי, ולא חייבה תורה ליתן בכור לכהן אם יש לנכרי חלק בו אפי' אחד ממאה, וכן זרוע ולחיים לא חייבה תורה ליתן לכהן אם יש למי שהוא פטור ממתנות איזה חלק בהם. ואל תשיבני מרבנן דר"א דמחייבי בצבי הבא על התיישה בחצי מתנות כדאיתא בחולין (דף קל"ב ע"א) אלמא דא"ל במתנות זרוע ולחיים שלמים, דהתם שאני שאין בבריה הזאת רק חצי תיישה א"כ חייב במתנות כל חלק התיישה, אבל אם מחלק התיישה ששייך מתנות מקצת בעליו פטורין בזה לא מצינו שחייבה התורה לחצאין, ומה שהביא כת"ר מיומא (דף י"א) גבי אבולי דמחוזא שרובה ישראל חייבת במזוזה משום דפסקינן כאב"א בבכורות שם דבכור רובא משמע או משום דלחומרא, ומשום דליכא לריבויא מלמען ירבו ימיכם לחייב שותפות נכרי ולאפטורי נמי ליכא מיעוט, לדעתי מלמען ירבו ימיכם הייתי מרבה אפי' מיעוט ישראל דחביב להקב"ה אפי' נפש אחת מישראל, וכן אין זה תלוי אם בכור רובו משמע או כולו משמע, אלא דתלוי כדאמרו בשבת (קכ"ב ע"א) במרחץ המרחצת בשבת ברוב נכרים יכנס בה מיד, מטעם דכי מחממי אדעתא דרובא מחממי, וה"נ לא חייבה תורה מזוזה רק שערי ישראל ואם רובא עכו"ם לא נעשו השערים בשביל ישראל וא"כ לאו שעריך נינהו, ולא מרבינן מלמען ירבו רק נשים מטעם שמצוה זו מרבה ימים והתורה חסה גם על חיות הנשים, אבל עיר שרובה עכו"ם אין זה שעריך וממילא פטורה וכן מה שהביא מכתובות (דף מ"ה ע"ב) שעריך ולא שער עכו"ם ובעיר שרובה נכרים סוקלין על פתח בי"ד, וכתב כת"ר דהוא משום שבטלה קדושת החומה וכו' דלא תלי זה בגמ' במחלוקת אי יש קנין לנכרי בא"י עכ"ל, לענ"ד סקילת ארוסה על פתח שער העיר אין תלוי כלל בעיר שיש לה חומה, וסנהדרין נוהגת גם בחו"ל כבמכות (דף ז' ע"א) וא"כ בעיר שרובה ישראל גם בחו"ל היה הדין לסוקלה על פתח שער העיר וא"כ לא תלוי זה כלל בקדושה ואם יש קנין לעכו"ם בא"י אם לאו, רק תלוי בשם שעריך שהשערים נעשו בגלל הרוב כנ"ל, ואם אין רוב ישראל אין זה שעריך שלא נעשו בגלל ישראל ומשו"ה הזונה נדונית על פתח שער בי"ד ומה שהביא כת"ר מהא דיו"ד סי' ק"כ סעי' דאם אומן נכרי קונה בשבח כלי אם עשה עכו"ם כלי לישראל חייבת בטבילה, וכן מעומר שקנו הנכרים מטעם אריס בשדה חבירו ומאריסי בתי אבות דפטורין ממעשר, ומשמע דביש לו חלק בקרקע חייב במעשר ולא אמרינן שיבטל ברוב, לענ"ד פשוט כמו שביארתי לעיל דכשהושוו לכתחילה שיהיה לזה חלק ושותפות אין שייך כלל ענין ביטול ברוב, ולהכי ביש לו איזה חלק קטן חייב ודאי במעשר, וכן אם אומן קונה בשבח כלי הרי יש לנכרי חלק בה כמו שנשתתפו בתחילה ובזה כבר נדחית גם ראיית הדר"ג ממגילה בביה"נ של כרכים דכיון דקנוי לאחד בסוף העולם חלק קטן הרי הוא שותף מדעת ואין כאן ענין ביטול ברוב, וכן מה שהביא הדר"ג מחולין (דף ל"ט ע"ב) יהיב לה זוזא לטבח ישראל מאי וכו' אסור ואמאי לא בטיל דינר של נכרי ברובא דישראל, לדברינו אין זה שום ראייה דכיון דקנה הנכרי שותפות אפי' חלק קטן לא בטיל, וכן במתנות שלא הורמו שם בקדושין (דף נ"ד) וכן ההיא דסוכה (דף ל"ה) באתרוג של טבל, כיון דזכתה לו התורה הרי הוא כשותף:
ומש"כ כבודו דחתיכת חטאת לא הוה ממון גבוה יפה כתב, ומה שהביא ראיה מזרוע בשלה ומחטאת דמדאורייתא ברובא בטיל, לכאורה היא סתירה למש"כ דמתנות כהונה וכן שותפות אין שייך בטול דא"כ הכא אמאי בטיל, אבל באמת פשוט דהכא תלוי בנתינת טעם שלהם, ונתינת הטעם אי אפשר להשיב להכהן וכן החטאת שנתנה טעם בבשר אין נתינת הטעם בכלל מתנות כהונה, א"כ הדר הו"ל כשאר איסור דשפיר בטיל ברובן ומה שביאר כבודו דהתוס' דמעילה (דף כ"א ע"ב) קושיתם אזלי למסקנא דביצה דאפי' ממונא בטיל, וגם לבעל המאור אביי ורבא ור"א ס"ל דממונא בטיל יפה כתב:
אך מה שחידש דאף אם, נימא דאיסור שמחמת ממון לא בטיל, היינו דוקא בנוטל כל הממון כבמעילה בהוציא כל הכיס ובתחומין שהוא מטלטל כל העיסה, אבל וכו' קצת או רובו אזלינן לענין איסור בתר רובא, ומי שנתערב לו קב חטין בט' קבין של חבירו מותר לבעל הט' לאכול ט' קבין ואין בזה איסור גזל וכו' עכ"ל, לענ"ד ע"כ לומר בהיפך שהרי הגמ' מביא ע"ז הא דר"ח נבלה בטלה בשחוטה, ובהדיא אמרו ע"ז בבכורות (דף כ"ג ע"א) א"ר יובר"ח טהור מלטמא במגע אבל מטהר במשא, פי' דבמגע נוגע רק בחתיכה אחת אבל במשא שנושא את כולם לא נתבטלה עיי"ש ברש"י, ולדברי כת"ר דלענין מקצת אפי' בממון ואפי' אית ליה בעלים לכו"ע אזלינן בתר רובא. א"כ שפיר בטילה נבלה בשחוטה לעולם אפי' אית לה בעלים ומאי מייתי מינה שם בביצה (דף ל"ח ע"ב), וע"כ דהפירוש בגמ' ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה הכונה שיהא מותר לטלטל מקצת, ומתניתין סתמא קתני כרגלי שתיהן, אבל קשיא דבעיסה אפי' במקצתה יש בודאי מים ומלח א"כ אפי' מקצתה הוה ככולה, וצריכין אנו בזה לסברת כת"ר דכיון שבעלת המים והמלח לא תשיג בחזרה את המים והמלח שלה, רק שאם תתבע ינתן לה חלק בהעיסה, א"כ המים והמלח נתהפכו להיות חלק מן העיסה וכשמטלטל מקצת מהעיסה הוה כמטלטל מקצת מהתערובות עיסה בעיסה, וכנוגע בחתיכה אחת מהחתיכות שנתבטלה בהם חתיכת הנבלה, והא דאמר בגמ' מי שנתערב קב חטין בעשרה קבין של חבירו יאכל הלה וחדי, הכונה שיאכל קודם שישיב לחבירו את הסאה של חבירו וחדי בשלו אע"פ שלא השיב לחבירו, וע"ז מסיק ר' אושעיא דבטיל שפיר ויכול לעשות כן, ולמה דמשיב הגמ' כילא חסריה הכונה שמחויב להשיב או להפריש מקודם חלק חבירו, ואף שהוא דחוק בלשון רש"י מ"מ א"א לפרש בענין אחר:
ומה שהביא כת"ר מערכין (דף ד' ע"א) לענ"ד גם שם אין כונת רש"י מטעם בטול ברוב, אלא דכשאמרה תורה דמנחת כהן תהי' כליל, לא אמרה רק במנחה שמיוחדת לכהן כדדייק רש"י וכתב במנחת כהן גרידא כתיב, ומה שסיים אבל במנחת ציבור זיל בתר רובא אין כונתו מטעם בטול, אלא שאין בדין שהציבור יהיו נגררין אחר המיעוט כהנים שתהא כולה כליל, וע"כ יודה כבודו לסברא זו שהרי בקרבנות צבור יש לכל אחד מישראל חלק ועיין בפירש"י בחומש בפסוק אל תפן אל מנחתם, וא"כ בכל מנחה הוה כשותפות חדש ואיך תאמר דחשוב כנוטל או אוכל מקצת ויתבטל המיעוט ברוב, הדבר פשוט דחשיב כנוטל כל הכיס וכן כמו שמטלטל כל העיסה דהא בודאי יש גם לכהנים חלק בעומר ובשתי הלחם ונאכלים כולם, אבל הענין הוא כמו שכתבתי שבתחילה לא נאסר כלל חלק כהנים שבאותן המנחות, ובכלל קשה סברת כת"ר לחלק בדבר הנבלל בין מקצתו לכולו להאמר ובעירובין (דף מ"ה) בגשמים הסמוכין לעיר שהביא כת"ר לענ"ד פשוט דשם עוד לא זכה אדם בהם, ואם יקח אחד מבני העיר מים יותר לא יוציאו ממנו בדיינים שרשות לכל אחד ליקח כמה דבעי ולא שייך כילא חסריה כבורר צרורות מגרנו של חבירו והוה ככל דבר דבטיל ברובא, עד כאן דברי הספר דברי דודים והאריכו שם הרבה בענין ריבית אשר בהבאנק שרוב הכסף של נכרים והמיעוט של ישראל, אבל אין דבריהם שייכים לנו לענינינו ומה שיש לנו להעיר בדבריהם כבר מבואר במה שקדם בדברינו:
חלק שני עד הנה עזרונו חסדי ה' לבאר דקושית התוס' שהקשו דלבטיל פרוטה של הקדש שנפלה לתוך כיסו ברוב היא קושיא אלימתא, וצריכה היא ישוב מירווח, ובטרם נבוא לבאר תירוצי התוס' לאשורם, נציע תירוצים אשר רצו אחרונים לתרץ בזה לא בגדר דמעיקרא לא קשה מידי רק בגדר תירוצים לקושיא דחומר הנושא, ויהי ה' אלקינו עמנו לגמור את אשר החילונו אל יעזבנו ואל יטשנו לנצח.