תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב)· רבי עזרא אלטשולר
תקנת עזרא · פרק יט
הנה יש לי ענין אחד השייך מעט אל הענין אשר כתבנו בפרקים הקודמים. והנני רואה נכון להביאו בזה, אכן לפי שאינו שייך למטרת ספרי זה רק מעט כאמור אראה לקצר בו ככל האפשר, ומ"מ אשתדל בעזר"ה לתת לפני הקורא המעיין מושג נכון בהענין ההוא:
ברור בעיני הדבר שאם היה לישראל מגורה של סולת למשל בת מאה סאה, וקנה גזבר של הקרש ממנו חמשים סאה סולת בכסף דקונה בהקדש קנין גמור, דמ"מ מותר המוכר לספק מהמגורה סולת לצרכי חולין ואין להמגורה דין תערובות הקדש כלל, דהוה כאילו התנה בפירוש שכל זמן שלא יקבל הגזבר הסולת שקנה לא יחול עדיין שם הקדש על הסולת כלל, ואחר שיקבל הגזבר הסולת אז יחול ההקדש ודמי ממש להא דאיתא במשנה דסוף מעילה באומר פרוטה מן כיס זה הקדש שמודה גם ר"ע שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס ואין להאריך בזה כאן:
ובמה דקיי"ל דבממון יכול המוחזק לומר קים לי כמיעוט הפוסקים משום דאין הולכין בממון אחר הרוב כמש"כ הש"ך בספרו תקפו כהן סי' קכ"ג קכ"ד ע"ש, אם נפל איזה דין ודברים בין הדיוט להקדש אם יכול ההדיוט לטעון קים לי כהמועט אם הוא הנתבע, נראה דלהוציא ממון מהדיוט לגבוה ודאי דין ממון יש לו ויכול ההדיוט לטעון קים לי עיין שב שמעתתא שמעתא ו' פ"ד ושו"ת הר"ן סי' א', ומכ"ש שהגזבר יכול לומר קים לי נגד הדיוט אם הגזבר הוא הנתבע, והרי גם במתנות עניים ובמתנות כהונה קיי"ל דבכל ספק שנפל בהם בין ספק במעשה בין ספק בדין המוציא מחבירו עליו הראיה, אם לא היכא דשייך צדק משלך ותן לו כידוע עיין הגהות אמרי ברוך לטו"א ר"ה לאבני מילואים, אלא דיש לעיין היכא דיש מצות נתינה אמאי לא ניזל לחומרא ויצטרך ליתן וכאן לא שייך תירוץ המהר"י באסן לענין ספק גזל הידוע, ובאמת כבר עמד ע"ז הש"ך ביו"ד סס"י קע"ז ותירץ דאין כח לבי"ד להוציא ממנו ממון כיון דהוה ספיקא דדינא, וכ"כ גם השעה"מ פ"ג מה' גירושין ריש ה"ד, אבל אכתי צ"ע דאמאי לא מצינו בשום מקום דעכ"פ לצאת ידי שמים חייב לתת ספק בכור למשל לכהן:
ובהערה זו כבר לא יספיק לנו גם הסברו של הח"ס חיו"ד סי' רמ"א שכתב וז"ל, כל ספק ממונא קולא לנתבע אע"פ שהוא איסור עושק גזל אונאה וריבית וכדומה וטעמא נ"ל, דהנה בכל מצ"ע דכופין אותו בהכאה עד שתצא נפשו אין לבי"ד רשות לירד לנכסיו שיניח תפילין וכדומה, והטעם נ"ל משום דילמא נפיק מיניה בנין דמעלי כב"ק (דף קי"ט ע"א) ואפי' מאן דפליג שם מודה בשאר איסורים, אך באיסורים הנוגעים לממון כגון מצוה לפרוע חוב ולהשיב גזל אונאה וריבית, עד שנכה אותו עד שתצא נפשו מוטב לירד לנכסיו. ואי משום בנין דמעלי הרי זה הממון אינו שלהם ויתמי דאכלי דלאו דידהו וכו'. אך כל זה בודאי אבל בספק אע"ג דבשאר ספק איסור דאורייתא דלחומרא נמי מכין אותו עד שיסיר מספק איסור, מ"מ הכא בספק ממון אין מכין אותו אפי' בגופו לתת הממון, אולי נפקא מיניה בנין דמעלי ולדידהו לא הוה ספק איסור דאינהו לא עברי איסורא, ולא מוטל עליהם מצות פריעת בע"ח ולא השבת גזלה וספק ממון דידהו קולא לנתבע עכ"ל, וגם עליו קשה דאכתי עכ"פ אמאי לא מצינו בספק מתנות כהונה שחייב עכ"פ לצאת ידי שמים ולתת לכהן וגם עיקר סברתו מטעם בנין מעליא היא קשה מאוד ואכמ"ל בזה:
אך י"ל בזה דבר נכון ע"פ שיטת הרמב"ם, דהנה בפט"ז מה' מכירה הי"ד פסק דהמוכר דבר לחבירו שאיסור אכילתו מדברי סופרים אם היו הפירות קיימין וכו' ואם אכלן אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום עכ"ל הובא ביו"ד סי' קי"ט סעי' י"ג, והסביר שם הש"ך ס"ק כ"ז דהם לא גזרו איסור כדי להוציא ממון דלענין ממון אוקמה אדין תורה וכ"מ מדברי ה"ה וכו' עכ"ל, ולפי"ז א"ש הכל ולא יקשה מאומה, דהרי הרמב"ם ס"ל דכל ספק דאורייתא מותר מה"ת וא"כ ה"ה גבי הנך דספק מצוה דמ"כ וספק בכור ופדיון בכור אדם ספק נמי פטור מה"ת, אלא דיש עדיין חיוב מדרבנן ככל ספק דאורייתא דמדרבנן לחומרא, וע"ז יש שפיר לומר הסברא של הש"ך אליבא דהרמב"ם בה' מכירה דחכמים לא גזרו איסור להוציא ממון ואוקמה אדין תורה, ומדאורייתא ליכא כאן חיוב מצוה דפטור משום ספק כהרמב"ם הנ"ל והדבר נעים, אכן יש עדיין להעיר בעיקרי היסודות שכתבנו כאן, ואבארם בעזהי"ת בזה:
בהיסוד הראשון דלהרמב"ם דספק דאורייתא מה"ת לקולא וה"ה בספק מצ"ע, יש אחרונים דלא ס"ל כן אלא דבספק מצ"ע גם להרמב"ם חייב מה"ת, וטעמייהו הוא משום דס"ל דהא דספק דאורייתא לקולא ילפינן לה מספק ממזר דהתירה תורה או מדבעינן באשם תלוי חתיכה אחת מב' חתיכות כידוע, וא"כ רק בספק איסור גלי רחמנא אבל לא בספק מצוה ומה דלא גלי לא גלי, ואין להקשות עליהם הא מצוה קילא מאיסור שהרי במצוה מספקינן אי יש דיחוי אם לא (סוכה ל"ג) ועיין יו"ד סי' כ"ח, ובאיסורין קיי"ל דבודאי אין דיחוי כמפורש במשנה דטהרות (פ"ג מ"ד) עיי"ש ברע"ב ובתויו"ט, הרי לכאורה מוכרח דאיסור חמור ממצוה ואם ספק איסור מה"ת לקולא קו"ח ספק מצוה, דבאמת אין זה ענין לכאן דהא דאפשר דיש דיחוי אצל מצות הטעם הוא פשוט, דדם העוף כשכסהו הרוח הרי אינו חזי לכיסוי כלל וכן בנקטם ראשו ואח"כ עלה בו תמרה בשעת הדיחוי היה נדחה מהמצוה לגמרי לכך אפשר דאינו חוזר ונראה, אבל איסור שנתמעט בחמה הרי גם בשעת מיעוטו יש עליו איסור דח"ש אסור מה"ת משו"ה כשחזר ונתפח חזר לאיסורו לגמרי, ובזה היה מקום לומר דהא דפליגי ריו"ח ור"ל במנחות (דף נ"ד) אי יש דיחוי באיסורים אם לא אזלי לשיטתם בענין חצי שיעור ביומא (דף ע"ד) אך אכמ"ל בזה, אבל באמת הרבה אחרונים ס"ל דגם במצות עשה ספק מותר מה"ת דהתורה על הודאי דברה ולא על הספק עיין חות דעת ביו"ד סי' ק"י, וכ"כ להדיא המרכבת המשנה ברמב"ם פ"ט מה' טומאת מת והנני מעתיק לך דבריו שם לפי שהוא ספר שאינו מצוי כלל וזה לשונו שם:
עיין תוס' חגיגה (דף ד' ע"א) ד"ה אלא טומטום וכו' ולולא דברי התוס' היה מקום לתרץ כל קושיות התוס' לפמש"כ רבינו כאן דכל הספיקות מד"ס חוץ מספק כרת, דמשו"ה לא פריך הש"ס פ"ק דכ"מ גבי עשירי ספק תשיעי אצטריך קרא למעט ספיקא משום דה"א דהוה מעשר מספק ואסור לשוחטו מחוץ לעזרה דשחוטי חוץ בכרת, ואצטריך נמי קרא לספק בהרת קודם שער לבן דלא נימא דטמא מספק ואסור במקדש וקדשיו דטומאת מקדש וקדשיו בכרת ושפיר פריך הש"ס ביומא אצטריך קרא לרבות ספק חלב דכוי דחלב הרי הוא בכרת וידעינן בלא קרא דכל חלב דאסור, וכרת וחטאת גם לאחר דכתיב כל אין בחלב כוי דומיא דתערובות חמץ דמרבינן מכל ומ"מ כרת אין בון וניחא נמי הא דפריך בחגיגה שם ל"ל קרא למעט טומטום ממצות ראיה דהא גם בלא קרא הו"ל ספק מצות עשה ופטור דבר תורה, וכו' ע"ש שהאריך ליישב כל המקומות לשיטת הרמב"ם ועכ"פ ס"ל מפורש דגם ספק מצ"ע מה"ת לקולא ופטור וכן ס"ל לעוד אחרונים אך די לנו באלה, ועיין מש"כ בענין זה בחידושי להלכות חגיגה ברמב"ם פרק ב' הלכה א':
גם ביסוד השני בסברת הש"ך ביו"ד סי' קי"ט יש להעיר לכאורה מב"מ (דף נ"ה ע"ב) דתנן התם חמשה חומשין הן וכו' ותרומת מעשר של דמאי, ובגמ' שם אמר רבא ק"ל לר"א תרומת מעשר של דמאי וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה אר"נ א"ש הא מני ר"מ היא וכו' עכ"ל הגמ' וקשה לכאורה לסברת הש"ך כשחז"ל גזרו על הדמאי לא הו"ל לגזור לענין תשלומין דחומש דלענין הוצאת ממון הו"ל לאוקמה אדאורייתא, אכן הרה"ג ר' ישעיה נאייזאטץ הסביר בזה בקונטרס תוספת שביעית שלו הסבר הראוי להאמר וז"ל, דלכאורה לפמש"כ הש"ך דחכמים לא גזרו איסור להוציא ממון צריכין אנו לחקור ולהבין איך יש שום מציאות כלל לאיסור דרבנן, הרי בזה שאנו אוסרין דבר זה. על האי גברא אנו מפסידין ממונו, ועיין פני יהושע בגיטין (דף נ"ד ע"ב) ד"ה אמר אביי כל שבידו וכו' דחשב זאת להפסד ממון, וכן מצאתי זאת בלשון הש"ך יו"ד סי' קכ"ו סק"ג ע"ש ומצאתי עוד יותר בחידושי הרשב"א לגיטין (דף נ"ג ע"א) ד"ה מ"ט וכו' עשה"ט, וא"כ איך גזרו חז"ל איסור להפסיד ממונו של זה, ונראה דבאמת זה לא דמי כלל לההיא דש"ך הנ"ל, דהש"ך קאמר רק להוציא עי"ז ממון ר"ל היכא דנתגלגל הדבר ונעשה עי"ז ממון ממקום אחר בזה אמרינן דחז"ל לא גזרו לענין ממון, דמעיקרא כשגזרו רק לענין איסור גזרו, משא"כ בכל איסור דרבנן הוה ממילא כיון שחז"ל אוסרים דבר זה ממילא גם יופסד ממונו ועל זה גופא היה עיקר גזרתם שלא יהיה היתר אכילה בדבר, ולזה יש להם כח כמו שמצינו שהפקר בי"ד הפקר גבי מקדש בחטי קורדינייתא, ומעתה לקמ"ד קושיתי הנ"ל מגמ' דב"מ הנ"ל, בהקדם מש"כ התוס' בכתובות (דף למ"ד ע"ב) ד"ה זר וכו' דשוגג דתרומה תשלומין דידיה כפרה הוה ולא ממונא ע"ש, וא"כ הוה כאן כפרת החומש במקום האיסור גופא, וכמו שאמרה תורה בתרומה דאורייתא כן אמרו חז"ל ג"כ גבי דמאי, וא"כ התשלומין כאן נכלל ג"כ בכלל האיסור גופיה שאמרו חז"ל שדבר זה יהיה אסור באכילה וצריך כפרה כמו בתרומה דאורייתא דענין כפרה וענין איסור גופא דבר אחד הוא דדא ודא אחת היא ועיין בחידושי למעילה (דף ב' ע"ב) שם הבאתי את לשון הרמב"ם פ"י ה"ד מה' תרומות שכתב וז"ל, דמן הדין היה דאין חייבין חומש על תרומת מעשר של דמאי אבל אמרו חכמים דאם לא יתנו חומש יזלזלו בה עכ"ל, והכ"מ לא הראה מקום לטעם זה אכן הוא מפורש בירושלמי דדמאי (פ"א ה"ב) והובא בר"ש פ"ק דדמאי והאי טעמא שייך גם בתרומה דרבנן, ומשו"ה בקרשים דלא שייך בהו זלזול דהרי בדילי אינשי מנהון יותר הרבה מחולין ונוהגין בהם כבוד משו"ה היכא שאין בהו מעילה דאורייתא רק מדרבנן משלמין רק קרן ולא חומש, ועוד הארכתי שם בזה בחילוק שבין תרמ"ע של דמאי שמשלם חומש לבין מעילה דרבנן שאין משלם עליה רק קרן בדברים נכונים, אבל מ"מ צריכין אנו גם להסברא שכתב הרה"ג ר' ישעיה נאייזאטץ דחז"ל שפיר גזרו חומש בדמאי כיון שהוא לכפרה משא"כ היכא שהתשלומין הוא משום ממון כהך דמעילה כמש"כ התוס' בכתובות שם שפיר לא גזרו חומש דחז"ל לא גזרו להוציא ממון:
ואמת שיש לעיין עדיין בקדושת הגוף דיש ראשונים הסוברים דבקדוה"ג התשלומין לכפרה באין, למה לא יתחייב במעילה דרבנן שבהם חומש ג"כ, ונצטרך לומר לשיטתם סברא אחרת דדוקא בתרומה ובתרומת מעשר דבדאורייתא אין בהם רק קרן וחומש משו"ה גם בתרומה דרבנן ובתרמ"ע של דמאי יש קרן וחומש, משא"כ במעילה דבדאורייתא יש גם אשם מעילה עם הקרן והחומש והא בלא הא לא סגי, משו"ה במעילה דרבנן דאשם אי אפשר להקריב ולא שייך לומר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון משו"ה פטור נמי מחומש ודי בזה כאן: